שם משמואל, ויחי ז׳Shem MiShmuel, Vayechi 7
א׳שנת תרע"ז.
1
ב׳במדרש המלאך הגואל אותי מכל רע וגו' אמ"ר יוסי בר חלפתא קשה היא הפרנסה כפלים כלידה, בלידה כתיב בעצב תלדי בנים, בפרנסה כתיב בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, ר' אלעזר ור' שמואל בר נחמן, ר' אלעזר אמר הקיש גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה, מה גאולה כפלים אף פרנסה כפלים, מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום, ור' שמואל בר נחמן אמר גדולה מן הגאולה שהגאולה ע"י מלאך ופרנסה על ידו של הקב"ה, גאולה ע"י מלאך, המלאך הגואל אותי, ופרנסה ע"י הקב"ה פותח את ידך ומשביע לכל חי, ר' יהושע בן לוי אמר קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף שנא' לגוזר י"ס לגזרים וכתיב נותן לחם לכל בשר, עכ"ל, וכבר דברנו בדברי המדרש אלו אך אין בהמ"ד בלי חידוש:
2
ג׳ונראה דהנה דברים אלו צריכין פירוש מתחילה ועד סוף, מה שאמר קשה הפרנסה כפלים כלידה ומייתי לה מקרא א"כ לכה"פ כמו בכל לידה שבא בצער וקולי קולות כטוב כחוטא, כן הי' צריך להיות כפלים כל פרנסה, והרי נראה בחוש שהרבה בני אדם בא להם הפרנסה בנקל, ואפי' הבא להם בטורח ובצער, מ"מ אין דומה ליסורי הלידה, ואין להכחיש את המוחש, וגם מהו הכפלים שבגאולה ובפרנסה, ומהו הגאולה שבכל יום, ולמה הפרנסה היא דוקא ע"י הקב"ה ולא יספיק לה מלאך, הלא גם בהמה חי' ועוף נזונים, ולא עוד אלא שמתפרנסים שלא בצער, והאדם מפני שהרע את מעשיו קפח את פרנסתו כבש"ם שלהי קידושין, ומ"מ למה לא יספיק לה מלאך, וכמו גאולה שהגלות באה נמי ע"י חטא ומ"מ מספיק לזה מלאך:
3
ד׳ונראה לפרש דהנה מה שאמר קשים מזונותיו של אדם כקריעת י"ס, בודאי אין הפירוש כפשוטו, דהרי קרי"ס הי' לישראל לבד וע"י כמה סוגי זכותים כבמדרש וע"י זכות אבות, ומ"מ הי' על זה כמה מקטריגים, עד שכתיב ויושע ה' ביום ההוא וגו' והרי מזונות ניתן לכל אדם אשר ע"פ האדמה ולא לישראל לבד, וידועין דברי התוי"ט פ"ז דברכות שבברהמ"ז תיקנו שם אלקינו שהוראתו אלקות ואדנות מדת הדין, כי הדין נותן לכלכל את ברואיו עכ"ד, ומה דמיון זה לקריעת ים סוף, אלא הפירוש הוא היות ידוע שנשמת ישראל נחצבה ממקום גבוה מאד מאד, וברח"ו ז"ל שמקום מחצב נשמת ישראל גבוה ממלאכים, ואין לנשמת האומות שום ערך ודמיון להם שנשמתם ממזלות ומשטרי השמים, ומקרא מלא הוא בנים אתם לה' אלקיכם, וידוע שכל חלקי האדם מקבלים חיות מהמזון, וע"כ אין מזון הגשמי כמו שהוא לבדו מספיק למזון איש ישראל, ולאוה"ע שנשמתם מהמזלות מספיק להם מזון הגשמי ששורשם נמי מהמזלות ומשטרי השמים, אבל לישראל ששורשם כ"כ גבוה, ובהרב ז"ל שהמזון באשר נותן חיות להאדם, בהכרח שיש בו ענין גבוה מהאדם וזה שאמר הכתוב למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם ופי' האריז"ל שחיות האדם איננו מגשמיות הלחם לבד אלא ממוצא פי ה' שהוא בהלחם, ובודאי באשר האדם כולל כל הבריאה, כן נמי המזונות שלו צריך להיות כלול, וכל סיג וסיג מזין את מינו שנכלל בהאדם, וע"כ בישראל שיש בהם נשמה כ"כ גבוה, צריך להיות במזונות שלהם נמי ענין גבוה שהוא מוצא פי ה' שיהי' מזין את חלק הנכבד הזה שבו, וממוצא פי ה' שהוא במזונות ישראל מדבר המדרש שהוא קשה כקריעת י"ס, אבל לא מזונות הגשמיים, שבזה משתתפים ישראל ואומה"ע להבדיל, ויתר הבע"ח, ואין לו שום ענין ושיווי לקריעת ים סוף:
4
ה׳ולפי הקדמה זו יש לפרש כל המשך דברי המדרש, ר' יוסי בר חלפתא אמר קשה היא הפרנסה כפלים כלידה, ויתבאר ע"פ מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם טומאת יולדת נקיבה כפלים משל זכר שהרמב"ן והא"ע כתבו משום שיצירתה כפולה כר' ישמעאל, והגיד הוא ז"ל שמהש"ס משמע אדרבה שענין מה שיצירתה של ימי הנקיבה כפולה, נמשך ממה שטומאתה כפולה דקאמר הש"ס ומה שטימא וטיהר בזכר יצירתו כיוצא בו, אף כשטימא וטיהר בנקובה יצירתה כיוצא בה, משמע דיצירתו כטימאתו וטהרתו, והענין כי קודם חטא אדה"ר הי' העיבור והלידה בלי המשך זמן כאמרם ז"ל עלו למטה שנים וירדו שבעה, כי הי' מדריגתם בפועל, אך ע"י החטא נפלו ממדריגתם ע"י הקליפה המסתרת כח האלקי, ובארבעים יום יוצא הולד מכח אל הפועל, ובנקיבה שהיא חומרית ביותר, כח האלקי מצומצם, ע"כ ימי יצירתה כפלים, וזה בא ממה שפסקה התורה שהקליפה יש לה בלידה להיות הזכר מטמא את אמו ארבעים יום וכו' משום שהטיל בה זוהמא נגזר עלי' בעצב תלדי בנים, מזה בא שגם ביצירה יש להם אחיזה להיות מסתיר ומונע כח היצירה עד ארבעים יום לזכר עכ"ד:
5
ו׳ויש להוסיף ולומר דמחמת חטא עה"ד טו"ר שנעשה פירוד בין עליונים לתחתונים, ובין גשמיות לרוחניות, ומש"ה נגזר המיתה כן נמי בעת שיבוא נפש הרוחני להתאחד בגוף הגשמי ניתן רשות לכחות החיצונים למנוע היצירה, כי בעצם מהותם רחוקים זה מזה מאד, אלא שכח אלקי החפץ בהבריאה מאחדם ומזווגם, ומחמת שפגמו לעשות פירוד בין הדבקים, ניתן רשות לכחות החיצונים להתנגד לחיבור הרוחני והגשמי, ובעת היצירה המניעה גורם רק המשכת הזמן, דאם הי' ניתן להם רשות למנוע לגמרי לא הי' נולד איש בעולם והי' יצירת העולם בטל לגמרי, ע"כ לא ניתן להם רשות אלא להמשיך הזמן, וכאשר נגמר זמן האדם להיות בזה העולם, ניתן להם הרשות להפריד לגמרי וזהו המיתה, וממוצא הדברים למדנו שיסורי וקושי הלידה הוא מחמת שכח אלקי יוצא לפועל בגשמיות הלידה, והרוחני מתאחד בגשמי, וכחות החיצונים רוצים למנוע זה, וכח הלידה גובר, ומזה בא היסורין, אבל בעת היצירה שעדיין איננו יוצא כ"כ לפועל ובית הסתרים אינו מקבל טומאה, ע"כ אין להם אז כ"כ שליטה לתקף בכח עד שיצמיח מזה יסורין, אלא מסתירין לבד היצירה עד ארבעים יום:
6
ז׳והנה פרנסת ישראל אמרנו לעיל בשם האריז"ל שמעוטף בו מוצא פי ה' שלדברי הרב ז"ל הוא עוד גבוה ממהות נשמת ישראל, ובודאי שלאו דווקא במזונות לבד אלא בכל צרכי ישראל כן, וכל הנצרכים בכלל פרנסה, וע"כ יובן הקישוי שהוא בפרנסה שענין גבוה כזה כח אלקי שהוא גבוה עוד מנשמת האדם, יצא לפועל ומתלבש בגשמיות הפרנסה, וזה הוא דומה לענין הלידה, אלא ששם הוח שני כחות המתקוטטין זה עם זה, היינו כח הלידה הדוחה, וכחות החיצונים המונעים, מזה נסתעף יסורין בפועל, אבל בפרנסה אין ענין להתקוטטת אלא שבא בקישוי, וע"כ אין דומה קישוי של זה לזה, יש שמזונותיו יש בהם יותר כח אלקי, ויש מעט, אף שבאיכות המזונות הם שוין, ויש שיש שליטה על מזונותיו לכחות החיצונים יותר משל זולתו, והצד השוה שבפרנסה ובלידה שיש קישוי ביציאת ענין אלקי לפועל במציאת הגשמיות, כי הרוחני והגשמי רחוקים מאד זה מזה, ומחמת חטא אדה"ר נעשה פירוד ביניהם וכנ"ל:
7
ח׳ומ"מ עוד יש קישוי בפרנסה משא"כ בלידה, דהנה בלידה הנשמות אינם מתהוים ונעשים בעת הלידה כי הנשמות כבר הם ברואים, ובמדרש בראשית בנשמותיהם של צדיקים נמלך בבריאת העולם, שנאמר עם המלך במלאכתו וגו', ובמתן תורה הי' כל הנשמות העתידין להבראות, וכל הנביאים קבלו נביאתם מסיני שנאמר מעת היותה שם אני, ובזוה"ק (רל"ג:) כל אינין נשמתין דהוו מיומא דאיברי עלמא כלהו קיימא קב"ה עד לא נחתי לעלמא בההוא דיוקנא ממש דאתחזין לבתר בעלמא וכו', ומנ"ל דקיימי קמי' דכתיב חי ה' אשר עמדתי לפניו עמדתי ודאי והא אוקמוה, אך בפרנסה נראה דהתהות מוצא פי ה' שבהמזונות איננו מוכן ועומד מקודם רק בכל יום ובכל עת דאצטריכו, וכן משמע בזוה"ק ח"ב (ס"ב:) ר' ייסא סבא לא אתקין בכל יומא עד דבעי בעותי' קמי קב"ה על מזוני, אמר לא נתקין סעודתא עד דתתיהב מבי מלכא עיי"ש, ומעתה י"ל דכמו שיש קישוי בלידה ובפרנסה מחמת התאחדות הרוחנית בהגשמית הרחוק ממנו מאד, כן יש קישוי בעת התהוות ענון הרוחני בקומו לצורך נתינתו למטה בגשמיות, כי אף הרוחני זה רחוק מאד מאד מעצם אור פני מלך חיים, וזה ידוע למבינים, ובודאי אז מתאמצים כחות החיצונים בקטרוגם למנוע זה, ולפי האמור יובן דברי המדרש, קשה הוא הפרנסה כפלים כלידה, כי בלידה הקישוי היא, רק בעת נתינת הנשמה רוחנית בתוך גוף הגשמי, ובפרנסה היא בכפלים, קישוי אחד בעת התהותו של ענין הרוחני במקומו למעלה שהוא מוצא פי ה' וצורך המזונות, וקישוי השני בעת נתינתו בגשם המזונות:
8
ט׳ולפי האמור יש לפרש הא דמה גאולה בכפלים אף פרנסה בכפלים, דמה גאולה איננה מספקת הוצאה מתחת יד האומות וכחות חיצונים, אלא צריך נמי הבאה תחת כנפי השכינה, וכמו במצרים אחד מהארבע לשונות של גאולה הוא ולקחתי אתכם לי לעם, וכענין מלאכת הוצאה בשבת שאינה נחשבת מלאכה אלא ע"י עקירה מרשות זה, והנחה ברשות זה, כן גאולת ישראל אינה נחשבת גאולה אלא ע"י עקירה מרשות הרבים עלמא דפרודא אוה"ע וכחות החיצונים, והנחה ברשות יחידו של עולם, זהו ענין הגאולה שהיא בכפלים, כן נמי פרנסה היא בכפלים, התהות מוצא פי ה' למעלה והתאחדותו בגשמית המזונות למטה, והוא ממש כעין כפלים של גאולה, אלא שהגאולה היא כפלים למטה ולמעלה, ופרנסה היא כפלים למעלה ולמטה:
9
י׳ומה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום, יש לפרש עפ"י מה שאמרנו לעיל דמוצא פי ה' שבהמזונות איננו נתהוה מקודם אלא בכל יום וכר' ייסא דלא אתקין לי' סעודתא בכל יומא עד דבעא בעותי' וכו' עד דתתיהב מבי' מלכא, ונראה דכפי מסת התלהבות והשתפכות הנפש בעת התפילה כן הוא מסת מוצא פ' ה' בהמזונות, ואפי' לפשוטי ישראל דלאו בר הכי הוא, נמי נתהוה בכל יום, והוא בכלל מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ובמה שישראל מזכירין זה בתפלה מעוררים התהות מוצא פי ה' לצורך המזונות, ואולי הא והא איתא, דבמה שמזכירין שמחדש בכל יום תמיד מע"ב, מעוררין התהות מוצא פי ה', ובהתלהבות והשתפכות הנפש בעת התפלה ממשיכין כח עליון זה למטה להתלבש בגשמית המזונות, ויהי' איך שיהי' מ"מ מובן שפרנסה היא בכל יום, כן נמי גאולה בכל יום מכחות הרעות המתהוים בעולם לרגלי הצמצומים שהוא בכל יום כמו מעשה בראשית שהי' ע"י צמצומים כידוע, ומחמת הצמצומים מתהוים כחות הרעות כידוע למבינים, ולעומתם ישראל נגאלים מהם ומתחדשים בכל יום, וכמ"ש חדשים לבקרים רבה אמונתך, ובמדרש פ' ע"ח מתוך שאתה מחדשינו בכל בוקר אנו יודעין שאמונתך רבה להחיות לנו את המתים, ובמדרש תהלים כ"ה ממה שאתה מחדשינו לבקרים אנו יודעין שאמונתך רבה לגאלנו, ובודאי או"א דברי אלקים חיים, דההתעוררות מהשינה היא רמז לתחיית המתים, כמו שאנו מברכים המחזיר נשמות לפגרים מתים, על הקימה בכל בוקר מהשינה, ובמה שאנו נגאלים מכחות החיצונים בכל יום הוא רמז לגאולה העתידה:
10
י״אור' שמואל בר נחמן אמר שהפרנסה גדולה מגאולה שגאולה ע"י מלאך, ופרנסה ע"י הקב"ה, ולעיל דקדקנו למה לא יספוק מלאך גם לפרנסה, אך לפי דרכינו הדברים מבוארים דהגאולה מכל רע דמייתי לה מהא דהמלאך הגואל אותי מכל רע, שהוא רק סילוק כחות חיצונים [דגאולת מצרים הי' באמת ע"י הקב"ה בעצמו אפי' הסילוק של כחות מצרים כמ"ש אני ולא מלאך וכו', מה גם מה שכתיב ואביא אתכם אלי שזה בודאי לא הי' אפשר ע"י מלאך ולא מיירי אלא מגאולה מכל רע] שפיר די ע"י מלאך שהוא גבוה מהם, אבל פרנסת ישראל שבכלל הפרנסה הוא התהות כח עליון מאד למעלה ממחצב הנשמות, ומחצב נשמות ישראל גבוה מהמלאכים, מובן שאין יד המלאך שולטת שם אלא ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו:
11
י״בור' יהושע בן לוי אמר קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, דהנה קי"ס הי' התגלות אורות גדולים מאד, ובזוה"ק דבעתיקא תליא מלתא, והי' ההתגלות כ"כ עד שנראה האלקית לעיני הכל ואמרו זה אלי ואנוהו, ובמדרש כמה גדולים עוברי הים, כמה נתחבט משה לראות את הדמות כאמור הראיני נא את כבודך, והשיב לו כי לא יראני האדם וחי, ויורדי הים הי' מראין עליו באצבע שנא' זה אלי ואנוהו וגו', ובמדרש הים ראה וינס מפני שראה כבודו של הקב"ה הרי שגם חומר הים הרגיש, ועוד במדרש שהי' המצרי אומר לסוסו אתמול משכתיך לים להשקותך מים ולא היית נמשך והיום אתה משכני לים, מה השיב לו רמה בים כבודו של עולם אני רואה בים, הרי שאפי' הסוס הי' מרגיש, והנה הי' הענין כפול, שהתגלות אלקית אפי' בין הרוחניים היא רבותא גדולה, ולא עוד אלא שבא והתגלה לעיני החומרים, וע"כ הי' הדבר קשה מאד, ואמר שבדומה לו הוא קישוי מזונותיו של אדם וכנ"ל אף פרנסה בכפלים:
12
י״גועוד נראה לפרש דהנה בקריעת י"ס כתיב כי בא סוס פרעה וגו' בתוך הים, ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, ופירשו הרמב"ן והא"ע שבאותו רגע שהי' המצרים טובעים בים, עדיין הי' ישראל עוברים בים ביבשה, ואותו הים הי' מים לזה ויבשה לזה, וזה הי' עיקר הקישוי שבקריעת י"ס, וכבמדרש שע"ז הי' עיקר הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו, או שכולם ינצלו או שכולם יטבעו, ודוגמא קישוי זה הוא במזונות כשישראל ונכרי אוכלים מאכל אחד או אפי' מככר אחד אותו קצת של ישראל יש בו ממוצא פי ה', ואותו קצת שאוכל זולתו, אין בו זה כלל, אלא מאכל גשמי לבד בלי רוחניות, וזהו הקישוי הוא כקישוי של קריעת ים סוף:
13
י״דויש לומר שיעקב ויוסף שני אלה השפיעו בישראל את שתי אלה, והוא ענין שכתוב והי' בית יעקב אש ובית יוסף להבה, ואמרו ז"ל אש בלי להבה אינו שולט למרחוק, והיינו כי ענין יעקב הי' לעורר למעלה אורות גדולים ונשאים עבור בית ישראל, וענין יוסף הי' להמשיכם למטה להאיר גם את מעשים הגשמיים שיהיו כולם קודש, מקביל לפרנסה וגאולה שם כפלים כנ"ל, יעקב הוא אש קודש למעלה במקומו [ומטעם זה לא ראה קרי מימיו שבא מן המוח, שכל ענינו הי' קדושת המוח במקומו], והוא אש בלי להבה ואינו שולט למרחוק, היינו להמשיכו בתוך ענינים הגשמיים, וע"כ לא רצה שיהי' לו דבר עם מלכי האומות, ובמדרש ויצא יעקב מבאר שבע מבארה של שבועה שלא יעמיד אבימלך ויאמר השבע לי וכו', והי' תמיד יושב אוהלים באוהל תורה מובדל מכל אדם, ומדתו של יוסף להמשיך את אורות האלו למטה, וזהו השליטה למרחוק היינו רחוק מגבול הקדושה, והי' ענינו אף עם חכמי וזקיני מצרים להחכימן כמ"ש וזקניו יחכם, והביא את כל מצרים במוסרות המילה, וע"כ הי' כחו יפה לכלכל את כל בית ישראל לחם לפי הטף [וידוע דלחם גמטריא ג' הויות וזה המשיך אפי' לטף שבישראל], אחר שיעקב בבואו למצרים נסתלק הרעב, וזהו ענין הפרנסה כפלים, ע"י יעקב הי' מציאת הפרנסה במקומו, ויוסף הוציאו לפועל בגשמיות המאכל:
14
ט״ווכן נמצא ביעקב ויוסף הענין גאולה בכפלים, הים ראה וינס אמרו ז"ל ארונו של יוסף ראה, והוא גמר סילוק כח מצרים כמ"ש, ואח"כ מתן תורה שהוא גמר הגאולה וכמ"ש ולקחתי אתכם לי לעם, והוא מדתו של יעקב אוריין תלתאי ביום תלתאי וכו':
15
ט״זולפי האמור יש לפרש הענין שחי יעקב במצרים שבע עשרה שנה, דהנה בלקוטי תורה מהאריז"ל שיעקב קודם בואו למצרים תיקן הק"ל שנה של אדה"ר, וזה שאמר ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים הי' וגו', ואח"כ במצרים חי י"ז שנה כמנין טוב עכ"ד, והיינו לפי דברינו לעיל שיעקב הי' קדושת המוח לעורר במקומו אורות גדולים עבור זרעו אחריו, וע"כ הוצרך לתקן מקודם את ק"ל שנה של אדה"ר שהי' פגם במוח כנ"ל, כי בעוד שלא נתקן פגם זה הי' לשטן עלי דרכו בקודש, אך אחר שנתקן פגם זה, הי' כמנין טו"ב שנה במצרים יחד עם יוסף, וידוע שמדתו של יוסף נקרא טוב, והיינו ששניהם יחד פרנסו את ישראל, זה בהתערותו למעלה להמציא את שורש הפרנסה מוצא פי ה' כנ"ל, וזה המשיכו למטה לתוך גשם הפרנסה, וזהו שנקראו ישראל תהילים ע"ז ט"ז בני יעקב ויוסף סלה, ובתרגום דאוליד יעקב וזן יוסף לעלמין, ששניהם יחד בנו את בית ישראל:
16
י״זולפי האמור יש לפרש עוד ענין אפרים ומנשה שיוסף רצה להקדים את מנשה ויעקב הקדים את אפרים, דהנה מנשה הוא אותיות נשמה, ולפי דרכנו יש לומר שהי' עבודתו בקודש בבחי' המוח והמחשבה לעורר בשורש הנשמה את התהוות אורות העליונים במקומם, וזה שם מנשה ע"ש כי נשני אלקים את כל עמלי, וידוע שעבירה נקראת עמל, כמ"ש לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, והיינו כי יוסף הגביה עוף למעלה באותו עת שהוליד את מנשה, עד שנשכח ממנו לגמרי ענין עבירה, ובבחי' זו נולד מנשה, וכבר אמרנו במק"א שבאותו בחי' שהמוליד הוא בעת הולידו, עפ"י רוב כך הם בחי' הנולד, וע"כ הי' מנשה באותה בחי', ודבר לא הי' לו עם גשמית עוה"ז, אבל אפרים נקרא ע"ש הפרני אלקים בארץ עניי, והיינו שיוסף הי' אז בבחי' המשכות אורות הגדולים למטה שאף בארץ עניי הוא כחות חיצונים יתרבה ויפרה ויתרחב אור האלקי, והנה יוסף רצה להקדים את מנשה בחי' נשמה הוא התהוות אורות אלקיים, שכך הוא הסדר תחילה להתהוות, ואח"כ להמשיכם למטה, וזהו כי זה הבכור, וגם בחי' נשמה לעולם נקרא בכור כי זהו ראשית מכל חלקי האדם, אך יעקב הקדיש את אפרים שזה רבותא יותר שאף בגשמיות יאיר בו אור האלקי שזה תכלית המקוה לעתיד, וזה שאמר ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהי' מלא הגוים שימשיך אור האלקי שיאיר גם בגשמיות השמש וירח לעיני כל הגוים כענין להבה ששולט מרחוק:
17
י״חוהנה שבת הוא נחלת יעקב ומוסף שבת הוא יוסף כידוע, וכמו שמכח שניהם גאולה ופרנסה ובכפלים, כן שבת הוא גאולה ופרנסה ובכפלים, גאולה אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, וכמו בכלל כן בפרט שנגאלין מכחות החיצונים השולטין בחול וקיימו עלן כי כיסלא לעוגיא, לבלבל את האדם ולטרדהו במחשבות שונות למנוע מתורה ותפלה, ובשבת כלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבא, ונפשות ישראל יוצאין מתחת יד כחות החיצונים התוקפים אותם בכח, ואפשר שלזה הענין אנו אומרים שלום עליכם וגו' ברכוני לשלום, כי גאולה מכל רע הוא ע"י מלאך, אך הקירוב להשי"ת זה למעלה ממקום שיד מלאך שולטת, ואח"כ אנו אומרים להם בצאתכם לשלום, כי בקידוש היום נעשו ישראל דבוקים למקום, וכדאיתא בתנדב"א ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת לישראל שאדם מתרצה עם בניו ואנשי ביתו, וכבר אמרנו שהוא כאמרם ז"ל אין אדם אלא הקב"ה שנא' ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו וגו', ובניו הם ישראל שנאמר בנים אתם וגו', ובשבת נעשים נרצים להקב"ה כמו שאנו אומרים בקידוש ורצה בנו, ושבת כשמה ששב נשמת ישראל למקורן וישראל מתענגין על ה' ואין למעלה מעונג, זהו הגאולה בכפלים ממטה עד למעלה כנ"ל, וכן פרנסה דמני' שיתא יומין מתברכין, והיא בכפלים, כי בשבת מתהוים למעלה אורות גדולים, וזהו שבזמירות דיתעטר כולא בקדיש קדישין, וישראל ממשיכין זה למטה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דכתיב וקראת לשבת עונג, כי קריאה היא ממקום למקום שיתקרב הלום, כן ישראל קוראין להשבת מרום המעלה עד למטה עכ"ד, ובמקום קריאה שם תהא עונג היינו שבסעודה שהיא ענין גשמי שם מתעטף אור השבת שהוא גבוה מעל גבוה, וכענין הכתוב היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה, ממרחק היינו ממקור עליון שהוא רחוק מאד מהאדם משם ממשיכין לחמה וזהו פרנסה בכפלים והכל בזכות יעקב ויוסף:
18
י״טראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך וגו', וברש"י כוחי וראשית אוני היא טפה ראשונה שלו שלא ראה קרי מימיו, יתר שאת זו כהונה ויתר עז מלכות, פחז כמים הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך כמים הללו הממהרים במרוצתם, לכך אל תותר ליטול כל היתרות שהיו ראויות לך וכו' ויש להבין איך הם מקבילות אלה מול אלה ואיך הוא מדה במדה:
19
כ׳ונראה לפרש דהנה במדרש תולדות ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער, מפוזר ומפורד כאדרת וכבר פרשנו במקומו הלשון מפוזר ומפורד באדם אחד, מפוזר בין כחות ורצונות של עצמו, שזה מושכו לכאן וזה לכאן ולא ידע שלום בעצמיו, ומפורד משורשו, והנה יעקב ועשו הם הפכים זה מזה, ע"כ ממדתו של עשו נוכל לעמוד על מדתו של יעקב שהם להיפוך, ולעומת שהי' עשו מפוזר שהוא פירוד הכוחות, הי' יעקב מקובץ הכחות ורצונות וכל כחותיו ורצונו הי' רק לה' אחד, וכענין שכתוב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, וכמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, ולעומת שהי' עשו נפרד משורשו הי' יעקב דבוק בשורשו, וכל מעשיו אפו' הגשמיים היו בדביקות נפלא וכאלו עומד תמיד ומשרת לפני השם, ונראה שמחמת שהי' מקובץ היפוך מפוזר כנ"ל הי' ענינו שלא ראה טיפת קרי מימיו, שזהו לעומת זה, וכאמרם ז"ל כל שאין רמ"ח איבריו מרגישין, והוא הסכמת וקיבוץ כל הכחות בטומאה, ובאשר יעקב הי' הסכמת וקיבוץ כל הכחות והרצונות בקדושה, הי' נשמר מדבר שהוא לעומתו בטומאה, ומחמת שהי' דבוק, היפוך מפורד כנ"ל, הי' ענינו להיות כלול ומחבר עליונים ותחתונים, ויש להוסיף ולומר עפ"י מה שאיתא בזוה"ק (קצ"ו:) כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה מאי בכוחך דא נשמתי' דב"נ דאיהי חילא דב"נ למיזכי בה לעלמא דין ולעלמא דאתי, ובאשר יעקב הי' היפוך ממפורד אלא דבק בשורשו, כל מה שהי' עושה הי' בכחו דא נשמתי', וכמו שכל מעשיו היו בכח נשמתו שהוא חיבור הנשמה שהיא מעליונים עם מעשה גופו שהוא מתחתונים, כן הי' כוחו יפה לחבר את כל העליונים ותחתונים:
20
כ״אולפי האמור יש לפרש הא דאמר כוחי וראשית אוני, דלכאורה נראה מרש"י דחדא מילתא הוא, ולפי דברנו יש לומר דתרתי מילי נינהו, ואמר כוחי אתה, היינו שהולידו בכח הנשמה ולא בכח הגוף לבד, כי הי' דבוק בשורשו בעת הולידו היפוך מפורד, וראשית אוני, כמו שפירש"י שלא ראה טיפת קרי מימיו, והוא היפוך מפוזר, וכבר אמרנו שהתולדות נמשכין ברוב אחר אותה הבחי' שהי' המוליד בעת מולידו:
21
כ״בולפי"ז יובן מה שאמר שראוי הי' להיות יתר על אחיו בכהונה ומלכות [לבד הבכורה], והיינו דהנה ידוע שתעודת הכהונה לחבר את שני העולמות העליון והתחתון, ממטה למעלה הוא עבודת הקרבנות העולה ממטה לריח ניחוח אשה לה', וממעלה למטה הוא ברכת כהנים להמשיך ברכה על ישראל, ובפרטות כל אדם ואדם להיות הלב משתוקק לאלקות, והשכל והמוח יאיר להמדות שבלב, והיא מדת הדעת המאבר את השכל והמדות כידוע למבינים, וע"כ כתיב כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי, כי מדת הכהן ומדת הדעת אחד הוא, והיא היפוך ממפורד מדת עשו, וע"כ מסר יעקב נפשו ליטול את הבכורה מעשו, כדי שלא יהא הרשע זה עומד ומקריב על גבי המזבח, באשר עשו הוא היפוך לזה לגמרי, וע"כ מובן בשביל שהוא כוחי שהוא נשמה כנ"ל, הוא הי' ראוי להיות לו הכהונה, וא"כ יתר שאת שהוא הכהונה מקביל לכוחי:
22
כ״גוהנה מלכות ידוע שהוא קיבוץ את כל חלקי ישראל להיות לאחדים, וכמ"ש זה יעצור בעמי, והוא מרכבה למלכות שמים ונקרא כנסת ישראל והוא היפוך ממפוזר מדת עשו, ועמלק נקרא קוצץ, וע"כ שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, למנות עליהם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ושאול שלא הכרית זרעו של עמלק לגמרי, אבד בשביל זה את המלוכה, וע"כ יעקב שהי' מקובץ כל הכוחות והרצונות, וכל עצמותיו היו מתאחדים לה' היפוך ממפוזר מדת עשו, והי' בשביל זה ענינו שלא ראה טיפת קרי מימיו כנ"ל הי' מדתו מדת המלוכה, וכבזוה"ק כל מאן דנטיר להאי מלכא נטרת לי', וע"כ מובן שבשביל שראובן ראשית אונו ונולד מבחי' זו לו ראוי המלוכה, וע"כ יתר עז שהוא המלוכה מקביל לראשית אוני:
23
כ״דאך בשביל שפחז כמים אל תותר, שברש"י הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך כמים הללו הממהרים במרוצתם, הנה מהירות היא היפוך ישוב הדעת והיא פירוד בין השכל והמדות, מה גם כעס שהוא סילוק ופירוד מהדביקות כי כעס הוא היפוך הרצון, וידוע דברי הא"ע בחטא מי מריבה שכתב והנה החלק חלק עיי"ש, ע"כ בשביל הכעס אבד הכהונה, ועי' רמב"ן בפרשת מי מריבה שאהרן הכהן לא כעס מימיו כי בשלום ובמישור הלך מעודו, עכ"ל, ולפי"ז מובן שבאשר הי' היפוך ממה שראובן אבד בשבילו הכהונה, ע"כ זכה הוא ונטלה וזה עצמו הוא מה שאמרו ז"ל בש"ס יומא כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא נבואתו מסתלקת ממנו, כי חכם ונביא הוא מחמת התדבקותם בשורשם כידוע, ובשביל הכעס נעשו נפרדים ע"כ מסתלקת מהם:
24
כ״הוהנה הוסיף ואמר כמים וברש"י כמים הללו הממהרים במרוצתם, ויש להבין שאין זה כלל למים שיהיו ממהרים במרוצתם, כי יש מים שאינם ממהרים ונמשכים לאט כמ"ש את מי השילות ההולכים לאט, ונראה שנרמז בזה דבר נפלא כי כל דברים גשמיים נאחזים זה בזה וכשאוחז בקצתו נמשך כולו עמו ואפי' דברים הנוזלים כגון יין שמן ודבש נמי יש בהן התאחזות בצד מה ואינם ממהרים להוריק כמו מים וכבש"ס סוכה (מ"ח:) אחד מעובה ואחד דק כדי שיהיו שניהם כלים בבת אחת וברש"י שהמים ממהרים לצאת, ובגמרא שם חמרא סמיך מיא קליש, וע"כ לא תמצא לעולם מים בלשון יחיד אלא שם מים הוא לשון רבים, והטעם מפני שאינם מתאחדים כלל אלא לעולם הם מפורדים קצתם מקצתם, וזה עצמו הוא טבעם שבמקום מדרון ביותר הם ממהרים במרוצתם מכל המשקים, כי הם מופרדים, ומה שלפעמים הולכים לאט, הוא מפני שדבר אחר גרם להם, דהיינו שאין המקום כ"כ מדרון ויש להם עיכוב מצד המקום, ובכן הנמשל למים הוא מי שבו היפוך ענין התאחדות, והוא ענין פיזור היפוך מדת המלוכה כנ"ל, ע"כ בשביל כח הפיזור היפוך התאחדות אבד המלוכה:
25
כ״ואך יש להבין מה ענין פיזור למעשה בלהה, בשלמא כעס יש לומר שעלבון אמו תבע, שפחת אמי תהא צרה לאמי, וזה הביאתו לידי כעס, אבל פיזור היפוך התאחדות מה עבידתי' הכא, ויש לומר עפ"י דברי הרמב"ן שראובן, נתכוון לפסול את בלהה כדי שלא תלד לו עוד בנים עכ"ד, ואף שכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה מ"מ גרם שלא יוליד עוד בנים לכל הפירושים שנאמרו בזה, ויש לומר דהנה בבית אל נאמר לו גוי וקהל גוים יהי' ממך, גוי הכוונה על בנימין, וקהל גוים פשוטו שיוליד עוד בנים, ומשמע עוד שנים, וא"כ יהי' י"ד שבטים, והנה זה לא נתקיים יש לומר שמעשה ראובן ובלהה גרם זה, ומ"מ באשר א"א שיהי' הדיבור לבטלה למד יעקב שעתיד אחד מבניו להתחלק לשני שבטים והוא מנשה ואפרים כברש"י בפרשה, ויש להבין דאכתי לא נתקיים דאפי' נחשב שבט יוסף לשנים מ"מ אין כאן אלא י"ג שבטים, והנביאה הי' לא פחות משנים עכ"פ, אך יש לומר דקהל גוים אין הפירוש רבוי בנים, וגוים קאי על הבנים שעתיד להוליד ותאמר שאין גוים פחות משנים, אלא בן שהוא יהי' המקהיל ומאחד את כל השבטים הנולדים כבר הנקראים גוים, ולפי"ז יהי' רק י"ג שבטים בגמטריא אחד, היינו ח' בני הגבירות וד' בני השפחות ואחד על גביהן שיהי' כולל ומאחד את כולם, ובאשר לא נתקיים זה ונחלק שבט יוסף לשנים, הי' תיקון בצד מה שכל ישראל נקראו ע"ש אפרים כבמדרש, ומ"מ יש לומר שאלמלי לא נתקיים הנבואה כאמור, הי' כל ישראל מתאחדים כאחד ולא הי' אפשר בהם הפיזור לעולם, ומובן שלא הי' עוד מציאת גלות וחורבן לעולם והיתה המלוכה מתמדת בישראל כמו שיהי' לעתיד ב"ב, ולפי האמור מובן שבשביל מעשה בלהה נצמח פיזור בישראל היפוך המלוכה ע"כ אבד המלוכה, ומעתה יובן האיך מקבילים אלה מול אלה והכל מדה במדה:
26