שם משמואל, ויחי ח׳Shem MiShmuel, Vayechi 8
א׳שנת תרע"ח.
1
ב׳ויהי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו' וברש"י למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעק"א נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד שהתחילו לשעבדם, ויש לדקדק שכתוב זה איננו מדבר מפטירתו של יעקב עדיין, אדרבה, שמדבר מחייו שהי' עיקר שני חייו, ובזוה"ק דהא כל יומוי לא איקרי ויחי בגין דכל יומוי בצערא היו בצערא אשתכחן עלי' כתיב לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז, בתר דנחית למצרים איקרי ויחי חמא לברי' מלכא חמא לכל בנוי זכאין צדיקים וכולהו בתענוגי ותפנוקי עלמא והוא יתיב ביניהון כחמר טב על דורדיי' כדין איקרי ויחי יעקב, א"כ יש להבין למה הרמז ממה שנהייתה אחר פטירתו ניתן כאן, גם יש להבין מתק לשונו של רש"י שהוסיף על דברי המדרש שכתב כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שיעבוד מצרים על ישראל, ורש"י הוסיף נסתמו עיניהם ולבם של ישראל:
2
ג׳ונראה דהנה לעמוד על אופי' של יעקב מובחר שבאבות אי אפשר, אלא להתבונן במהות ההיפוך לו דהיינו עשו, וממנו נבוא להשקפה על מהותו של יעקב, והנה בעשו כתיב ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער, ובמדרש יצא כולו מפוזר ומפורד כאדרת לזרותו כמוץ וכקש מאדרא, ובמ"ת דרש כאדרת מלשון אדרא פי' גורן, וכבר אמרנו לפרש איך יתכן באיש אחד לומר עליו מפוזר ומפורד, שפי' מפוזר הוא מלשון פיזור נפש, היינו שנפש הוא לשון רצון כמו שהביאנו דברי רש"י חולין כמה פעמים, והיינו שלעולם דרך הטוב הוא דרך אחד, וכבזוה"ק שאמר רשב"י על עצמו בכל יומא בחד קטורא אתקטרנא, ודרכי רשעים מרובים, היום רצונו ותאותו לזה ולמחר לזה וכמ"ש והרשעים כים נגרש, שאינו שוקט על צבא אחד ולעולם חליפות וצבא עמו, א"כ הוא מפוזר בעצמו, ומפורד היינו שנפרד ונבדל משורשו, כי האדם ניתן בו שכל ודעת להנהיג את חפץ לבו עפ"י השכל, אבל זה לתאוה יבקש נפרד, ואיננו שומע להוראת השכל, ואף שהשכל משכיל הלב איננו שומע לו, וכמו למטה כן למעלה שבחד מיתקלא סלקי, שהאדם הוא עולם קטן, שכמו שהלב נפרד מהשכל שהוא למעלה הימנו, כן נעשה נפרד משורשו למעלה, וכמי שהוא נפרד כן פוגם ועושה פירוד למעלה כמ"ש ונרגן מפריד אלוף, כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, כן הי' מהותו של עשו הרשע שהי' נפשו מפוזרת בכל תאוה רעה וכמו שאמרו בו שהי' צד נשים תחת בעליהם ומענה אותם, ואותו היום עבר ה' עבירות ומספר ה' הוא מורה קיבוץ חלקים רבים כמבואר במהר"ל, וכמו שאמרו ז"ל מנין שאפי' חמשה ת"ל ואגודתו על ארץ יסדה, והיינו שמהותו הי' קיבוץ של עבירות רבות, ובדברי חכמי האמת שעשו הי' מרכבה לז"א דקליפה, וא"כ היו כל שבע מדות נפשו רק רע, ובאשר בקליפה ענפין מתפרדין, א"כ הי' נפשו מפוזר, והי' נמי מפורד הלב מהשכל, כי בראשו הי' נשמות קדושות כידוע, אבל הלב הי' מפורד מהם וכמו שהגיד הרה"ק ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא על עשו שהי' משמר את לבו שלא יכנס בו שום הארה מהשכל שבראשו עכ"ד, וי"ל שלכן נמי נפרד ראשו מלבו שראשו מונח במערת המכפלה רישי' דעשו בעטפי' דיצחק, ולעומת זה הי' נמי נפרד משורשו למעלה כי כל דבר למטה יש לו שורש למעלה והוא נפרד ממנו וכענין שבזוה"ק ח"ב (מ"ח:) בפסוק ויסר את אופן מרכבותיו עיי"ש:
3
ד׳ולפי האמור יומתק מליצת חכז"ל שאמרו לזרותו "כמוץ וכקש" מאדרא כי שני מלאכות יש בגורן התבואה, דישה הוא להפריד את גרעוני התבואה מהקש ע"י החבטה ממקום שורשו וגדולתו, ועדיין עוד מעורב בו המוץ, ולזה בא מלאכת זורה לזרות את המוץ ולהפריחו שיתפזר לרוח והגרעינין ישארו נקיים, וע"כ אמרו בעשו שבמה שהוא מפוזר נמשל למוץ שמפזרין אותו לרוח, ובמה שהוא מפורד נמשל לקש שהמלאכה בו הוא הפירוד כנ"ל:
4
ה׳ומעתה יובן שמהות יעקב שהי' להיפוך מן עשו, הי' היפוך מפוזר והיפוך מפורד, דבזוה"ק (קמ"ב.) יעקב כל עובדוי הי' לשמא דקב"ה וא"כ לא הי' לו אלא רצון אחד ולב אחד לאביו שבשמים היפוך מן עשו שהי' לו פיזור נפש וכים נגרש השקט לא יוכל כנ"ל, שתמיד הי' חליפות וצבא עמו, וכן לעומת שהי' עשו מפורד, והיינו שהלב הי' נפרד מהשכל, וכן הי' נפרד משורשו למעלה כנ"ל, הי' יעקב להיפוך מזה שהי' כולו שכלי ודבוק בהשי"ת כמ"ש ואנכי איש חלק, ובמדרש כמש"נ כי חלק ה' עמו, וזהו השני דברים שנאמר בו, ויעקב איש תם היינו שהי' הלב מותאם בלי פיזור הנפש וכענין שכתוב ואהי' תמים עמו היינו שכל מגמתו הוא דבר אחד, וזהו שאמרו ז"ל שצורת תם חקוקה בכסא זהו היפוך מפוזר, וכן הי' יושב אוהלים היינו מחבר עלמא עלאה ועלמא תתאה, ובזוה"ק שלדוגמא זו נשא שתי אחיות רחל ולאה היפוך מן עשו שהי' מפורד כנ"ל:
5
ו׳והנה י"ל ביעקב אף דכך הוא מדתו מעולם איש תם יושב אוהלים, מ"מ באשר לא שקט ולא נח וכל ימיו בצערא הוה כבזוהר הנ"ל פתח דברינו דכל יומוי לא איקרי ויחי, הי' די שיפקיע א"ע, אך בשבע עשרה שנה במצרים שהי' במנוחה שלימה, ובתנדב"א שהי' לו מעין עוה"ב, אז כל עבודתו הי' רק להכניס כל מהותו בזרעו, שהם גם הם יהיו היפוך מפוזר ומפורד כנ"ל, והוא הי' כמו נשמה המאירה להגוף, כן הי' הוא מאיר בשכל ובלב בניו כל השבעים נפש, ובמדרש ריש שמות השוון כולם ליעקב שכולם צדיקים כיוצא בו, ועוד שם ואלה הוסיף שבח על השבעים נפש שנאמרו למעלה שכולם הי' צדיקים:
6
ז׳ולפי האמור יתפרש דברי רש"י כיון שנפטר יעק"א נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד, עפ"י טעם הזוה"ק בטומאת מת שמת ישראל מטמא ומת גוי אינו מטמא, שבמקום שהי' מעיקרא נשמה הקדושה ונתרוקן ממנה, שם מתדבקים כחות הטומאה, ולאפוקי גוי שהוא טמא בחייו, כשמת יוצאה ממנו הטומאה, וכן הא דשולט נגף ע"י מנין עד שצריכין לשקלים כי על ישראל שולט ברכה וע"י מנין נסתלק הברכה, שאין הברכה שורה בדבר המנוי שוב שורה במקומו קללה ח"ו, וכן י"ל נמי ביעק"א, שהוא הי' בישראל כמו נשמה בגוף, וכיון שנפטר יעק"א הי' בישראל כמו הסתלקות נשמה מהגוף, וע"כ במקום שהי' הוא מאיר להשכל וללב בנ"י מדתו איש תם יושב אהלים היפוך מפוזר ומפורד, אחר שנסתלק שלט בישראל כחות ההיפוך, וזהו שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל, עיניהם הוא כינוי להשכל כמו שהגדנו כמה פעמים, ושע"כ נקראים עיני העדה מחמת שהם השכל של ישראל, ולבם של ישראל הוא הרצון, והיינו ששלט עליהם כחות הגלות למשוך אותם לאהבות ותשוקות חיצוניות, והי' צריכין לעמוד תמיד בקשרי המלחמה שלא ימשכו אחריהם, והי' להם פיזור נפש על דרך הנ"ל, והשכל לא הי' מאיר כ"כ כמקודם והי' רואים א"ע נפרדים משורשם, וזהו כחות הגלות שבכפלים סתימת השכל וסתימת הלב, אף שבפועל לא הי' עליהם שיעבוד הגוף כל זמן שהי' יוסף וכל השבטים קיימים מ"מ שיעבוד הנפש התחיל משעה שנפטר יעק"א:
7
ח׳ולפי האמור יתפרש נמי הא דנרמז הסתימה של עיניהם ולבם בריש הפרשה המדברת מעיקר שני חייו ולא מפטירתו, שזה עצמו שהי' חייו חיים והוא בישראל כמו נשמה בגוף, זהו עצמו הי' הסיבה שבהסתלקותו שלט עליהם כחות הרעות הנ"ל כמו נשמה שבאדם שהוא סיבה שבהסתלקותה ישרה עליו כחות הטומאה:
8
ט׳ונראה שזה הוא הענין מ"ש אחר פטירתו של יעק"א שהשבטים נפלו לפני יוסף ואמרו הננו לך לעבדים, ויוסף ניחם אותם ודיבר על לבם ואמר להם אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, והיינו דהנה יוסף הי' בו מדות ומהות יעק"א וכאמרם ז"ל כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבלידת יוסף אמרה רחל אסף אלקים את חרפתי ומשמע שהי' בו ענין אסיפה וכמו שראה בחלום והנה אנחנו מאלמים אלומים והנה קמה אלומתי שאסיפתו הי' של קיימא, וע"כ בזוה"ק שיוסף מדתו צדיק יס"ע כנישו דכל נהורין עכת"ד הצריך לענינינו, ונראה עוד לומר דהנה שם יוסף נקרא ע"ש שני דברים ע"ש אסיפה כנ"ל ועל שם הוספה כמו שאמרה יוסף ה' לי בן אחר, ונראה דשתי אלה מקבילים לשתי מדותיו של יעקב, איש תם, יושב אוהלים, כנ"ל היפוך מפוזר ומפורד, שמו ע"ש אסיפה הוא היפוך מפוזר, ושמו ע"ש הוספה הוא היפוך מפורד, והיינו כי כל דבר שדבוק בשורשו הוא מתרבה וגדל והולך וניתוסף, וכך הי' מדתו של יוסף נקרא חי שניתוסף תמיד בחיות חדש ואיננו נתיישן, והיפוך מזה הנפרד משורשו נפסק חיותו ואיננו ניתוסף עוד, וזה בלב וזה בשכל, כי אסיפה היא בלב אסיפת כל הכחות, והוספה היא בשכל שמוסיף ומוליד חיות חדש, ויש לומר עוד דהנה השכל הוא משפיע והלב הוא מקבל, וי"ל שזה נרמז בשמו שניתוסף בו אות הא ונקרא יהוסף, שהוא שלש אותיות ראשונות שבשם הוי' ב"ה שהם משפיעים להא אחרונה סופא דכל דרגין, והוא שתי אותיות האחרונות שבשמו יהוסף, ובאשר הי' בו שתי המדות נקרא יהוסף, והוא הי' במקום יעקב, וכמו שיעקב חיבר עלמא עלאה ותתאה, כן יוסף חיבר שמים וארץ, וכבר אמרנו שטבע המוליד בעת שהוליד בהנולד, וע"כ יעקב בהולידו את יוסף הי' בן צ"א שנה שהוא מספר שני השמות הוי' אד', וע"כ הי' עצת השבטים אחר שהרגישו הגלות בכפלים כנ"ל שנסתם עיניהם ולבם של ישראל, הפילו את עצתם תחת יוסף שהוא יהי' להם כמו יעקב, ויוסף קיבל אותם, וזהו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, וכמו בגשמיות כן ברוחניות "אתכם" הוא הגדולים בשכל "ואת טפכם" הוא הקטנים היינו אותם שהם במוחין דקטנות, והם רק בבחי' לב שמ"מ אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים:
9
י׳ונראה דלעומת שתי מדות הנ"ל שביוסף, הוליד שני בנים מנשה ואפרים, אפרים הי' רגיל לפני יעקב בתלמיד והוא בחי' השכל, מנשה כבר אמרנו שהוא מלשון נושה, שהוא נושה א"ע שהוא חייב חובת הלבבות, וכענין שפירש אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר את המקרא שכתוב בדהמע"ה ויתקבצו אליו כל איש מצוק ומר נפש וכל אשר לו נושה היינו איש מצוק שדחיק לי' עלמא בהתבוננו על רוע מצבו, ומר נפש שמתמרמר כנפשו, וכל אשר לו נושה שנושה א"ע שהוא לעצמו בע"ח דוחק, ומובן שכל אלה הוא במדות שבלב שהוא במצוק ובהתמרמרות ודחיק ליבא:
10
י״אולפי האמור יש לפרש הענין שיוסף רצה להקדים את מנשה ויעקב הקדים את אפרים, כי יוסף רצה להקדים את ענין התמרמרות הנפש שבלב למעלת השכל, כי לעומת גודל המרירות בנפשו יומתק לו אח"כ הארת השכל, וכמשל המאכל שיומתק ויזון ביותר לאיש שרעב לו ומשתוקק אליו, וכמ"ש נפש שבעה תבוז נופת ונפש רעבה כל מר מתוק, עד שכאשר האדם שבע לגמרי לפעמים אכילתו היא אכילה גסה ואינה נחשבת אכילה כלל ואינו מזון כלל, אך יעקב לא הסכים להמתין במעלת הארת השכל עד שידע ויבין וישכיל מקודם להיות רעב וצמא ויתמרמר נפשו לזה, ואף שאינו נכנס לתוך הלב כמשל הנ"ל שלאיש שאינו רעב כ"כ איננו מזון, מ"מ יותר טוב להקדים הארת השכל ולהשקיע רעיונותיו בתורה, והי' הדברים על לבו, וכמו שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר זצללה"ה מקאצק בפירוש הכתוב והי' הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שלכאורה בלבבך מבעי לי', ואמר שאף שהלב סתום ואין ד"ת נכנסים לתוך הלב, מ"מ יהיו הדברים האלה כאבן על לבו כדי שבשעת שיפתח הלב כגון בזמנים המקודשים, וכדומה, יפלו לתוכו עכ"ד, וי"ל שגם זה בכלל אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה:
11
י״בוכן יש לפרש מה שאמר לו יעקב "גם הוא יהי' לעם וגם הוא יגדל" וברש"י שעתיד לצאת ממנו גדעון שהקב"ה יעשה נס על ידו, "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו", שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמוד תורה לישראל עכ"ל, דהנה בגדעון כתיב שופטים י"ז י"ג צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין, וברש"י הוא זכות העומר הקרב בפסח, וידוע שחטה הוא בשכל ושעורים הוא מאכל בהמה והוא מתייחס לנפש הבהמית שבאדם, והעומר הוא בא מן השעורים לזכך את נפש הבהמית שבאדם, היינו שהלב יהי' נמשך מעצמו אחר רצון השי"ת אף בלי הארת השכל, וע"כ גדעון בא ממנשה כנ"ל שאליו מתייחם שלימת הלב, אך יהושע שלמד תורה לישראל, וכחו הוא כח התורה וכאמרם ז"ל בשעה שנגלה הקב"ה עליו הי' יושב ושונה וא"ל חזק יהושע אמץ יהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, וכן אמרו ז"ל ספר משנה תורה הראה יהושע להשמש וא"ל כשם שלא שלא דממתי מזה כך אתה דום לפני, והוא כח השכל, ע"כ בא זה מאפרים:
12
י״גוהנה ידוע שקיום האדם בגשמיות הוא ע"י שני דברים אכילה ושינה ובלתי שני אלה אי אפשר לחיות ושיעור שיכה הוא שלשה ימים ושיעור אכילה הוא שבעה והנשבע שלא לישן שלשה ימים או שלא יאכל שבעה ימים הרי זה שבועת שוא כברמב"ם פ"א מהלכות שבועות, ונראה דשינה הוא נמי ענין מזון, שבמדרש שהארץ אמרה להקב"ה אין בי כח לזון את בריותיך אמר הקב"ה פלגא עלי דהוא שינה, ביאור הדברים הא שאמרה הארץ אין בי כח לזון את בריותיך, היינו שאין בה ענין מזון להשכל, אלא להגוף בלבד, וזה שאמר הקב"ה פלגא עלי היינו ששינה הוא מזון שכלי שהנפש נדבקת בשורשה ושואבת חיים חדשים, ואכילה הוא מזון גופני, ובאשר האדם הוא מורכב מגוף ושכל, אי אפשר לחיות בלתי שני מיני מזון אלו זה להשכל וזה להגוף, אף ששתיהן נצרכים לשניהן, היינו משום שכלילות הן כידוע, מ"מ בעצם זה מתייחס להשכל וזה להגוף:
13
י״דונראה דלעומתם ברוחניות הוא תורה ושבת, תורה מתייחס להשכל והוא מזון לרוח השכלית [שהוא הנשמה] בישראל, ושבת מתייחס לנפש שבישראל והוא אהבה ורצון ודביקות שהם כחות שבלב, וכבר אמרנו שזהו כשהקב"ה הכתיב מנוחה לעצמו כביכול כתב בלשון וינפש להורות שישראל שהנחיל להם יום מנוחתו למנוחה הוא בבחי' נפש, ושתי אלה תורה ושבת הם חיות ישראל ובלעדם אין להם חיים ח"ו:
14
ט״ווע"כ כמו בגשמיות א"א לחיות שלשה ימים בלי שינה כבש"ס יבמות (קכ"א:) וכן שבעה ימים בלי אכילה כנ"ל בשם הרמב"ם, כן ברוחניות אמרו ז"ל בהא וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים דורשי רשימות אמרו אין מים אלא תורה והתקינו שיהי' קורין בתורה גם ביום ב' וה' למען לא יהי' ג' ימים בלי תורה, מאחר שתורה היא מזון השכל הרוחני כמו שינה מזון שכל הגשמי, וכמו שזה שיעורו ג' ימים, כך זה, וכן נמי כמו בגשמיות אין נפש הרוחני של ישראל מתקיים שבעה ימים בלי שבת, וע"כ ניתן לישראל השבת שהיא יום אחד לשבעה, וכמו שבגשמיות מפני שכלולות הם שתיהן נצרך לשניהם, כן נמי ברוחניות, וע"כ סבת יעשה כולו תורה, וכן תורה צריכה נמי שתהי' בהתלהבות ותשוקות, וכל האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו:
15
ט״זוהנה תורה ושבת שניהם מתייתסים ליעקב, תורה ידוע שכך הוא מדתו מדת התפארת והוא אוריין תליתאי ביום תליתאי וכו' כידוע, שבת נמי הוא נחלת יעקב, וי"ל שיוסף שהוא במקום יעקב וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף כנ"ל, נמי מצינו בו מענין שתי אלה שמירת שבת כמ"ש וטבוח טבח והכן ואמרו ז"ל אין והכן אלא שבת שנאמר והי' ביום הששי והכינו וגו', ובאשר שמדתו של יוסף הוא ציס"ע והוא מדה הששית ע"כ שמירת שבת שנזכר בו הוא רק הכנה שבששי לשבת, וכבר הגדנו שכן הוא ברוחניות ששמירת הברית ותיקונו הוא הכנה לשבת, שלעומתו זוכין לשבת, והדברים עתיקים, וכן מצינו בו נמי מעלת התורה והשכל כברש"י ריש וישב בן זקונים הוא לו שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו, וכן כתיב בו נמי מעלת התורה והשכל "אין נבון וחכם כמוך" וכתיב "וזקיניו יחכם":
16
י״זויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, וברש"י ביקש לגלות את הקץ, ויש להבין שעתידות ישראל וקץ משיח איננו דרך מקרה ח"ו אלא בהכנה דרבה, וכל ימות עולם עד אז הוא הכנה לזמן נכבד ההוא, והיתכן לומר בזה לשון מקרה:
17
י״חונראה לפרש דהנה מפורש בפ' נצבים שגאולת ישראל תלוי בתשובה, וכל הכתובים ירונו בגאון קולם שהכל תלוי בתשובה, אבל לפי השקפתינו הדלה בלתי מובן איך אפשר לעשות תשובה בעוד כל ראש לחלי וכל לבב דוי וכמ"ש ושכורת ולא מיין, ואיך אפשר לעשות תשובה בלי ראש ולב, והנה בש"ס סנהדרין (צ"ז:) איפלגו תנאי אם הגאולה יהי' ע"י תשובה או לא, ור"א אמר הקב"ה מעמיד עליהם מלך כהמן וישראל עושין תשובה, וגם זה אינו מובן הלא מפורש בישעי' א' ה' על מה תוכו עוד תוסיפו סרה, ופירשו המפרשים שאדרבה כאשר הם מוכים נעשו גרועים עוד יותר, ומוסיפים סרה, ובירמי' ב' ל' לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו, וכן בירמי' ה' ג' הכית אותם ולא חלו כליתם מאנו קחת מוסר חזקו פניהם מסלע מאנו לשוב, וכמו שנראה בזמה"ז שלעומת שהצרות מתגברין ר"ל כן לעומתם מתגבר העזות ופריקת עול מלכות שמים:
18
י״טונראה לפרש באופן שכל דברי חכמים קיימים עפ"י דברי הזוה"ק ח"ג (ו.) בפסוק נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל, לא תוסיף להקימה לא כתיב אלא לא תוסיף קום היינו מעצמה אלא קב"ה בידהא ויוקים לה ויתפייס בהדה ויתיב לה להיכלי' עיי"ש באריכות, ובודאי דכמו למעלה כן למטה שיביא התעוררת בלב ישראל כענין שכתוב בגאולת מצרים אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק, כן תהי' לעתיד שקול דודי דופק על דלתי לבב בנ"י וימשוך אותם אליו, ואז כל ישראל יתעוררו בתשובה שלימה ויתקיים מ"ש בבכי יבואו ותחנונים אובילם, וא"כ כל דברי חכמים קיימים, מ"ד שאם אין עושין תשובה אין נגאלין, היינו אחר התעוררת הבא מלמעלה, וזה א"א שאחר התעוררות הבא ממעלה בודאי כנס"י יעשו תשובה שלימה, ואם המצא תמצא איזה יחידים שכח הרע גבר בהם כ"כ שהאטים את לבם עד שאין בכחם לעשות תשובה, אז הקב"ה יעמיד עליהם מלך כהמן, ובהכרח כח הרע שבהם יכנע, ואז שוב הלב יהי' חפשי, וא"א בשום אופן שלא יעשו תשובה, ומ"ד שבין כך וב"כ נגאלין מדבר מקודם התעוררות הבא עליהם ואעפ"י שאין עושין תשובה מעצמם מ"מ נגאלין, והיינו ע"י שיעורר אותם קב"ה בתשובה, וע"כ מפורש בכתוב שגאולת ישראל תלוי בתשובה אלא שאם יעשו מעצמם יתקיים אחישנה, ואם לא ח"ו בבוא הקץ בעתה יעשו תשובה ע"י התעוררות הבא ממעלה:
19
כ׳ולפי האמור יש לפרש הא דכתיב אשר יקרא אתכם באחרית הימים, עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בההפרש שבין ויקר הנאמר בבלעם ובין ויקרא הנאמר במרע"ה, דהלשון ויקר הוא שהדיבור יצא לחוץ במקום שבלעם שם ולא נתעלה הוא לקראת הדיבור, ולשון ויקרא הוא שהדיבור קורא לו שיתקרב הלום ונתעלה לקראת הדיבור עכ"ד, ונראה דכן כל ענין מקרה כמוהו שהמקרה נתקרב להמקבל המקרה, וי"ל דזהו ההפרש בין לשון מקרה בלא אלף כמ"ש וקרהו אסון שבפ' ויגש ובין וקראהו אסון באלף שבפ' מקץ, והיינו שקרהו אסון בלא אלף הפירוש שהאסון יבוא ויפגע בו, אבל וקראהו באלף הפירוש שהאסון יקראהו להתקרב אליו, והוא מורכב מקריאה וממקרה, והמשל שיש שני מיני לסטים, יש שיוצא ממקומו ובא בגבול זולתו לגזלו, ויש שיושב על הדרך וממתין שיעבור זולתו עליו ויקפחהו ומשלח לפניו איש שבחלקת לשונו ימשוך את העוברים והשבים לעבור דרך עליו, הראשון יוצדק לומר בו שהאסון התקרב אליו ופוגע בו לזה יוצדק לומר וקרהו אסון בלי אלף, והשני שהאסון קורא אותו אליו יוצדק לומר וקראהו באלף שהאסון קורא לו והוא בא אליו, וכמדומה שכלל זה יצדק בכל התנ"ך שבכל מקום שהוא בלי אלף המקרה מתקרב ובא אליו, ובאלף כגון איוב ד' י"ד פחד קראני היום כאלו שהפחד קרא אותו שיתקרבו לקבל הפחד, וכן דברים ל"א כ"ט וקראת אתכם הרעה, היינו כאלו הרעה קורא שיתקרבו אליו, וכן ותקראנה אותי כאלה ויקרא יוד י"ט, היינו שהוא כ"ג עומד לשרת בנהירו דאנפין והמקרה קורא אותו ממקומו לקבל המקרה ולהיות אונן, וכן שמות ה' ג' אלקי העברים נקרא עלינו הוא נמי מורכב מלשון קריאה, שבמה שנקרא עלינו הוא נמי קורא אותנו לעבודתו, וכן דברים כ"ב ואו כי יקרא קן צפור היינו שהמקרה קורא לך להתקרב אל הקן, ועיין רש"י שמואל א' כ"ח ט"ו, דוק ותשכח כי הוא נקודה נפלאת בלה"ק:
20
כ״אוהנה יש לדקדק דבדניאל יוד י"א כתיב ובאתי להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים, למה שם כתיב יקרא בהא וכאן כתיב אשר יקרח אתכם באחרית הימים באלף, אך לפי דרכינו ניחא ששם מדבר מהצרות אשר יגיעו לישראל, שם הוא לשון מקרה ופגיעה ע"כ כתיב בהא, אך בכאן שמדבר מהקץ שפירשו ז"ל שביקש לגלות את הקץ, והקץ לא יתכן אלא ע"י תשובה, ובוודאי לא שייך לומר שביקש לגלות להם הקץ של אחישנה, דזה אינו תלוי בזמן אלא בבחירתם וכמו שבש"ס סנהדרין דשאיל למשיח אימת אתי מר א"ל היום, והפירוש היום אם בקולו תשמעו, והבחירה הוא חפשית, אלא ודאי שביקש לגלות הקץ שביעתה תהי' עכ"פ והיינו ע"י שהקב"ה יעורר אותם בתשובה כנ"ל, א"כ יוצדק בו לשון קריאה שהקב"ה יקרא אותם להתקרב אליו, וע"כ כתיב יקרא באלף, ונסתייע דברינו מהמסורה שמנה למד פעמים יקרא נמצא בתנ"ך, והנה לא נמצא רק כ"ט פעמים שמשמעו לשון קריאה ואת זה שבכאן, הרי שחיבר את יקרא זה עם כ"ט דאינך שגם זה לשון קריאה, ובלשון מקרה לא נמצא כלל בתנ"ך אלא של דניאל שהביאנו לעיל ושם כתיב יקרה בהא:
21
