שם משמואל, יתרוShem MiShmuel, Yitro

א׳שנת תרע"א.

ב׳וישמע יתרו, במכילתא מה שמועה שמע ובא מלחמת עמלק דברי ר"י ר"א אומר מתן תורה שמע ובא, רא"א קי"ס שמע ובא, להבין פלוגתתם, ונראה דהנה במכילתא והובא ברש"י יתרו שבע שמות נקראו לו, וידוע מכתבי האריז"ל דיתרו הוא משורש קין, וכן מבואר בכתוב כי אם יהי' לבער קין, וחבר הקני נפרד מקין, והנה בזוה"ק קין הוא קנא דמסאבותא, ויש לומר הפי' בזה דאיתא בתקה"ז על קן צפור דקדושה ואת הבנים הם חסידים גבורים מארי תורה חוזים נביאים צדיקים חסידים כו' יע"ש, והנה ידוע דאזלע"ז עשה אלקים, דכמו שיש קן צפור דקדושה יש ג"כ לעומתו בקליפה, והיינו כולל מכל ז' הרעות היינו ז' כתות הרשעים לעומת ז' כתות הצדיקים הנ"ל, וי"ל על קין שה' בו בעצמו כל השבע מדות רעות יחד, וזהו קנא דמסאבותא, שהוא בעצמו הי' קן צפור דקליפה שבו נקבצו באו יחד כל כחות הרעות, ויתרו שהי' משורש קין היו בו ג"כ כל המדות הרעות האלו, וזהו שאחז"ל לא הניח ע"ז שלא עבדה, דענין ע"ז הוא כחות פרטיות וטעותם של עוע"ז היו שהיו רוצים להמשיך כחות מכחות האלו, זה מכוכב זה וזה מזה, ויתרו שהי' הכלל מכל המדות רעות לכן לא הניח ע"ז שלא עבדה, אך אח"כ שהרגיש שאין בהם ממש וחזר לעבוד את הש"י הי' ג"כ בכל כחות שלו, היינו בכח כללי שלו שהוא כל הז' מדות, אך הפכם לקדושה והי' הוא בעצמו ככל ז' כתות הצדיקים והי' חסיד וגם גבור וכו', והיינו שכל המדות טובות היו אצלו יחד בעצם, ולכך הי' לו ז' שמות, דענין שם מורה על עצם ומהות הדבר כמ"ש ויקרא האדם שמות, דהי' מתבונן על מהות הדבר והי' קורא אותו בשמו שם הראוי למהות ההוא, ויתרו שהי' מהותו ככל ז' כתות הצדיקים, ע"כ יש לו שבע שמות לעומת שבע מהותין שבו, ובזה נוכל להבין הטעם שלא הי' נמצא זיווג למרע"ה אצל ישראל רק אצל יתרו, דכמו שהי' יתרו כללי כן הי' מרע"ה שהי' שקול כנגד כל ישראל, וכן מצינו במרע"ה שהי' לו שבע שמות כמבואר במ"ר ויקרא יע"ש, ע"כ באשר הוא הי' זיווגו ג"כ צריך להיות כללי, ובזוה"ק איהו צדיק ואיהי צדיקת, ובישראל לא הי' נמצא איש כללי כמוהו רק חסידים לבד גבורים לבד, ואף שמי שזכה באחת מהם זכה בכולם, מ"מ שיהיו כולם יחד באיש אחד לא הי' נמצא בישראל כמשה, וע"כ נצרך להיות זיווגו מיתרו שהי' כללי כנ"ל, ובזה מיושב מה שהקשה כ"ק אאמו"ר זצללה"ה על מה שכתוב חותן משה הלא אין קורבה לגרים דכקטן שנולד דמי, ולהנ"ל ניחא, דהנה הטעם שגר הוא כקטן שנולד משום שסילק א"ע מכל בחינותיו ונטפל ונספח על בית ישראל, משא"כ יתרו, דהוא לא הלך ממהות שלו רק כמו שהוא במהותו לקח הכל והפכו להקדושה וכנ"ל:

ג׳וכדרך זה הוא ענין שבת, דשבת היא תשובה כנודע, אבל אין התשובה של שבת כמו כל ימי התשובה, דכל ימי התשובה הוא לבו נשבר בקרבו ולמרר ולסגף ולקרוע הבשר מעצמו, וכמ"ש הרמב"ם מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים וכו', ובשבת צווחין אף עקתין בטלין ושביחין, אך הענין הוא להכניס את כל הכח שעושין בימי המעשה המעשים של עצמו אל הקדושה, ולכך בכל מקום שכתוב שמירת שבת כתיב מקודם ששת ימים תעשה מלאכתך, דלכאורה אינו מובן, אך הוא כאמור להכניס הכחות מששת ימי המעשה שבעניני עוה"ז אל קדושת שבת, מעתה לפי האמור שיתרו הי' איש כללי מובן שהוא לא הי' נתפעל מדבר פרטי להתעורר עצמו ולבוא ולהאמין ולהודות באחדות השי"ת, רק ג"כ מדבר כללי, ולכך סובר ר"י מלחמת עמלק דז' מלכי כנען הם הז' מדות רעות, ועמלק הוא ראשית גוים, ובכן הוא על גביהם, ולכך הוא המפריד על כס יה, דכיון שכחו למעלה מהמדות לכך הוא המסתיר האור של העלמא דאתכסיא שלא להאיר בעלמא דאיתגליא, ומובן שהמנצח את עמלק ע"כ שהוא כח כללי שממנו נסתעף הכל, ומ"ד מ"ת שמע ובא, וע"כ דסובר דלאחר מית בא, ותורה היא דבר כללי שבה כל כלל המציאות, והביט בתורה וברא את העולם, ומ"ד קי"ס שמע ובא, משום דקי"ס היו המכות ביד שהוא חמש אצבעות שהוא אגודה כמ"ש בפרקי אבות ומנין שבחמשה שנא' ואגודתו על ארץ יסדה, ועד"ה אומר אני באימה כי מלחמת עמלק הוא בכתר שהוא ראשית וזה נצח לראשית גוים, וידוע דהויה דברכת המינים הוא בקמץ שהוא בכתר כנודע, ובה מתפללים ומלכות הרשעה מהרה תעקר שזה עמלק, ומתן תורה הוא בחכמה דאורייתא מחכמה עלאה נפקת, וקי"ס הוא בבינה כנודע, והבן הדברים במאי פליגי התנאים:

ד׳ברש"י א"ל יתרו למרע"ה צא בגיני כו', כ"ק אאמו"ר זצללה"ה אמר בשם זקיני זצוקללה"ה מקאצק הפי' שיצא מהדרגין שלו בכדי שיוכל לקבל גם אותו, דלפי מה שהי' מרע"ה בהדרגין גבוהין שלו לא הי' ביכולתו של יתרו להגיע אליו וכשיצא מהדרגין שלו יהי' ביכולתו לדבק בו, ואח"כ כשיתעלה וישוב למדריגתו יהי' עלי' גם לכל הנדבקים בו בעודו למטה, וכן הי' וע"ז כתיב ויבואו האוהלה הוא מלשון בהלו נרו וגו', עכת"ד, ויש לומר עפ"י דברי המדרש ישובו רשעים לשאולה למדריגה התחתונה שבשאול, אף אנו נאמר האוהלה למדריגה עליונה שבהאוהל, ונראה שזה הוא עפי"מ שכתב המגיד מקאזניץ בשם הרבי ר"ב זצללה"ה דכמה צדיקים שמשפילין אותן ממדריגתן בכדי שכשיעלו אח"כ יעלו גם הפשוטי עם ג"כ אתם, וכדרך שיורדין הצדיקים לגיהנם מטעם זה יע"ש, ולי נראה דבשבת א"צ לזה, דאחר ששבת היא רזא דאחד, א"כ כל ישראל חד ויכולין גם הפשוטי עם לעלות עם הצדיק אז, ואולי זה הוא טעם קבלת פני הצדיקים בשבת כמאמר הש"ס מכלל דבחודש ושבת איבעי' לי' למיזל, וחודש טעמא אחריתי אית בי', ואכ"מ להאריך:

ה׳ולפי הדברים הנ"ל יש לפרש דברי הזוה"ק בהא דכתיב שני בני', משום דמשה אזדווג בשכינתא ולא יקרא דלי' למיקרי לון בניו לבתר קרא לון בניו בגין דההא שעתא דמטו הוה משה ממלל בשכינתא לבתר דאיתפרש ונפיק לגבי חמוי כדין דכתיב בניו, והיינו שכשהגיעו השליחות הי' במעלותיו הגבוהות, אך הצריך להפסיק דביקותו להשפיל עצמו ליתרו, ע"כ אז נקראו בניו ודו"ק:

ו׳ויש לומר כוונת יתרו באופן אחר, דח"ו שהי' יתרו רודף אחר כבוד, אך הנה כ"ק אאמו"ר זצללה"ה אמר שענין שהחמירו חכז"ל בכבוד המת הוא שאחר המת רודפין כחות חיצונים, ורוצין לדבק בו, וכבוד הוא מהדברים העליונים הגבוהים מאד, כמ"ש ובהיכלו כולו אומר כבוד, וע"י כבוד שעושין להמת כחות החיצונים בדילין ממנו, עכת"ד, כ"כ י"ל כוונת יתרו דאחר שנתגייר הי' ירא לנפשו שלא ירדפו אחריו הכחות הרעות, וכדרך שאמרו גר עד עשרה דרא וכו', וגר סורו רע, ע"כ הי' עצתו שע"י הכבוד שיעשה לו מרע"ה יבדלו ויסלקו ממנו כל כחות הרעות, והבן:

ז׳בגמ' דכ"ע בשבת נתנה תורה כתיב הכא זכור וכתיב התם זכור מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום, והקשה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דטעם שבת איננו היא מפאת מ"ת, ואינו דומה לכם דשם הזכירה היא היציאה, והי' בו ביום, אבל כאן הזכירה איננו יום זה דווקא רק שבת בראשית, ונראה דהנה בודאי ח"ו לא במקרה הי' כן, והענין הוא דהנה כתיב וירד ה' על הר סיני ות"א ואתגלי ולא תרגם ונחת, יש לומר דהלא מלא כל הארץ כבודו, א"כ אין שייך לומר ונתת, אך ואתגלי שייך שפיר לומר דהלא יש מסכים וצמצומים המסתירים שלא יתגלה כבוד ה', ואז במ"ת אתגלי, אך ידוע שאינו בא מלמעלה שום דבר עד שמעוררין אותו הכח מלמטה, והנה כתיב מים עמוקים עצה בלב איש וגו', ופירש החובת הלבבות דכמו שמים נמצאים ועומדים בבטן הארץ ואינן צרכין רק לסלק את מעבה האדמה שמכסה על המים כ"כ עצה בלב איש שהעצה היא במציאות רק שצריכין להסיר את האבן המטמטם את הלב, ואז נתגלה הפנימית שהוא העצה שבלב, והנה אם אדם מסיר ממנו הפחיתות והמכסה וגורם לפתיחת פנימיות הלב בעצמו, כמו כן גורם מלמעלה שיפתח הפנימיות מלמעלה, והנה עיקר טמטם הלב ומסך המבדיל הוא מה שהאדם הוא יש וברי' בפני עצמו, אך בשבת הוא ביטול הישות כי שביתה הוא לשון ביטול, שכל הבריאה בטלה לסיבה הראשונה, ומאחר שהוא בטל להשי"ת יש לו לשבות ביום מנוחתו שהכתיב הקב"ה בעצמו, כי באם איננו בטל להשי"ת האיך שייך לו לנוח ביום מנוחת הקב"ה, וע"כ ע"י השבת נסתלקו מסכים המבדילים, וזהו הפתח למ"ת כנ"ל וירד ה' על הר סיני, ומאחר כי מ"ת תלוי' בשבת ע"כ שפיר הוא יום הזכירה:

ח׳בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כ"ק אאמו"ר זצללה"ה אמר כדרך שכתב המהר"ל ז"ל על אסתר שאחשורוש רצה לטעום טעם בתולה טעם מחמת שלא הי' לו קנין בגוה ותמיד היתה אצלו כבתולה, כ"כ התוה"ק מחמת שאדם אין לו קנין בתורה, ע"כ בכל יום היא כחדשה עכתדה"ק, ויש להוסיף בזה דהנה בתוה"ק יש שני דברים, אחד סדר התורה, שהיא מורה הנהגה לאדם האיך יהי' מנהיג א"ע, ועוד בה חיות וקדושה והתחדשות שמוספת לאדם העוסק בה, וזהו שאחז"ל הקב"ה יושב ושונה כנגדו, ועל המדריגה השני' באה הברכה נותן התורה, ולכן צריכה ברכה בכל יום, דאף דלא מיפסקו לילות מימים שמחוייבין להגות בה יומם ולילה, א"כ לכאורה למה יצטרך ברכה בכל יום, ולהנ"ל ניחא דהברכה היא על חיות וההתחדשות שזה הוא בכל יום תמיד, ובזה יש להבין מאמרם ז"ל על מה אבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחילה, וצריכין להבין למה באמת לא ברכו תחילה, ולהנ"ל מובן אחר שלא למדו ברגשת הנפש ולא עוררו כח החיות והתחדשות ע"כ לא ברכו בכל יום, כי בפעם אחת שהי' מברכין הספיק להם לכל חייהם כנ"ל, דלא מיפסקי לילות מימים, וזה שאמר על מה אבדה הארץ כי צורת א"י להיות לה חיות והשתוקקת חדש בכל עת בסוד אלקים אל דמי לך, וכן הוא בגשמות, שא"י צמאה תמיד למים כמ"ש הרמב"ן, ובתורה ועבודה בחיות ורגשת הנפש ממשיך לה ג"כ השפעות חדשות בכל עת, וזה קיומה של הארץ, והם שלא ברכו בתורה תחילה כנ"ל, שלא משכו לה חיות חדש בשבילם אבדה הארץ:

ט׳להבין השינוי הלשון שבתחילה כחיב בחודש השלישי לצאת בנ"י קרא אותם הכתוב במדריגה העליונה בנ"י, ואח"כ במ"ת קרא אותם הכתוב העם, ויענו כל העם וגו', כן כל הפרשה עד שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות כתיב כה תאמר אל בנ"י, יש לומר דהנה כבר כחבנו במ"ת באו ישראל לבחינת ישראל בפנימיות כנ"ל, וכ"ז בא מצד שביטלו א"ע מכל וכל ולא היתה כוונתם כלל לטובת עצמן רק לשם ה' ונתבטלו מכל וכל, והיו כלא היו, ולכך כתיב לשון עם מלשון גחלים עוממות, עד שאח"כ אמרו פן נמות א"כ חזרו לחשוש לכוונת עצמם, לכן אבדו המעלה ההוא וקורא אותם הכתוב רק בשמם העצם ישראל, והבן:

י׳ענין רעוא דרעוין דסעודה השלישית, הנה העליות בשבת עולה מעלה מעלה עד עת המנחה שעולה למקור הרצון, והיינו שהוא למעלה מהטעם, וכדרך שאמרו אין טעם לרצון, וא"כ אף שאין ישראל ראויין ח"ו ג"כ הקב"ה בורר בהם, אף שמצד הטעם אין ראוי לבחור בהם, אעפי"כ הקב"ה בוחר בהם, א"כ כמים פנים אל פנים א"כ נתעורר ג"כ אצל איש ישראלי אף שאינו עתה במדרגה ההוא ועומד במדרגה היותר שפלה לומר מה בצע כי נעבוד את אלקים ח"ו וכדומה, אעפי"כ אז בא התעוררות אליו מצד מה, והכח ההוא עוזר לו בששת ימי המעשה, אך שהוא שלא יפול ח"ו והבן:

י״אשנת תרע"ב.

י״בוישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה וגו', וברש"י מה שמועה שמע ובא קריעת י"ס ומלחמת עמלק, ובמכילתא ר' יהושע אומר מלחמת עמלק ר' אליעזר המודעי אומר מ"ת, ר' אליעזר אומר קריעת י"ס שמע ובא, ויש להבין הלא מפורש בכתוב ששמע אח כל אשר עשה וא"כ מה קשיא להו ובמה פליגי:

י״גונראה דהנה שבעה שמות הי' לו ליתרו, וכבר אמרנו שהוא נגד שבע מדות שנמצאו בישראל חסידים, גבורים, מארי תורה, חוזים, נביאים, צדיקים, בני מלכים, כמבואר בתקה"ז, והוא הי' שלם בכולם, אף שהוא משורש קין שהי' בו כל השבע מדות רעות, הוא הפך הכל לטוב, והנה ידוע שהמדות הם תולדות השכל, וידוע בכתבי האריז"ל ששלש מדות הראשונות נקראות בנים, ואחריהם נקראו בני בנים, והיינו שע"י הוראת השכל נעתקו המדות מטבעם, כי עיר פרא אדם יולד, אלא שהשכל מהפך הכל לטוב, והנה ידוע שעמלק הוא ראשית גוים, והוא למעלה מהמדות, היינו שאיננו מניח להשכל שיאיר על המדות שבלב, והוא מכסה על הלב כמו אבן שעל פי הבאר, והוא כמו שבכלל העולם הי' חוצץ בפני כבוד הש"י שלא יתגלה בעולם, ובמד"ר כל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול כאלו הפנים של מעלה מכוסה, אבד זרעו מן העולם כתיב ולא יכנף עוד את מורך, כן הי' בפרט בכל איש שחוצץ בין השכל להלב, היינו להשים הדברים שבשכלו וידיעתו אל לבו, ובפרט יתרו שהי' משורש קין וע"כ כל עוד שהי' עמלק בתוקפו לא הי' אפשר ליתרו להפך מדותיו מרע לטוב, כי אף שידע ושמע לא הי' נתעצם הידיעה ולא חדר לעומק הלב שיתפעל כ"כ עד שיתהפך מטבעו, וע"כ לא התעורר לבוא אף שכבר ידע ממשה שהי' הולך בשליחות הש"י לגאול את ישראל, ושיהי' מתן תורה כדאיתא במד"ר שמות שאמר לו משה למחר הן עתידין לצאת ולעמוד על הר סיני לשמוע מפי הקב"ה אנכי ה' אלקיך ובני לא ישמעו כמו הם, ע"ש סוף פ' ד', והיינו משום שהיתה רק ידיעה ושמעה חיצוניות ולא פנימיות, וז"ש התנאים הנ"ל מה שמועה שמע ובא, והוא כעין מה שאיתא בזוה"ק וישמע יתדו וכי יתרו שמע וכל עלמא לא שמעו וכו' אלא כל עלמא שמעו ולא אתברו והאי שמע ואיתבר ואתכפיא מקמי' קב"ה וקריב לדחלתי', וז"ש מלחמת עמלק שמע ובא, שע"י מלחמת עמלק שהוא קליפה קשה שעמד כנגד לעכב התגלות מלכות שמים בעולם, והוא הארת עולם העליון בעולם התחתון, וכמו שבכלל כן בפרט בכל איש ואיש שעומד ומעכב שלא יתגלה הארת השכל שהוא בדוגמת עולם העליון ללב שהוא דוגמת עולם התחתון, וכאשר נחלש עמלק ועמו לפי חרב הוסר מסך המבדיל בכלל ובפרט, והי' ביכולת ליתרו לקרוע סגור לבו שיבוא בו הארת השכל להפך הכל לטוב:

י״דוזה שאמר המדרש לץ תכה ופתי יערים לץ תכה זה עמלק ופתי יערים זה יתרו, כי מלת ערום הוא שם משותף לחכמה, ולעומד בלי לבוש, ששניהם ענין אחד, כי היפוך החכמה הוא טפשות הלב הנקרא ערלת הלב, כמו שת"א ומלתם את ערלת לבבכם, שפירש"י אוטם הלב וכיסוייו, ובת"א ותעדון ית טפשוה לבכון, הרי כי היפוך החכמה הוא כיסוי הלב וחכם לב הוא שנשאר הלב ערום מבלי לבוש, ואז נכנם בו הארת השכל שמשכנו במוח, וזה ע"י שלץ תכה שהוסר מכסה ולבוש הלב זה עמלק מלמעלה ומלמטה אז ופתי יערים, פתי הוא מלשון פיתוי כבמדרש ריש פרשה ג' שע"י שאין השכל שוכן ומאיר להלב שוכן בו דבר שהוא להיפוך שמפתה את הלב להבלי עוה"ז, והוא יערים שנשאר בלי לבוש כנ"ל, וזה יתרו שאחר מלחמת עמלק הי' יכול להשים הדברים אל לבו ולשמוע מה שכבר ידע. וזה כלל לכל אדם ולכל זמן אעפ"י שזה שמע וזה שמע זה כוון לבו וזה לא כוון לבו, דכל כך שאדם קורע סגור לבו, באותה מדה עצמה הוא רואה ושומע לא פחות ולא יותר, ובאם לאו הוא רואה ואינו רואה, וכענין שאה"כ אין רואה ואין יודע ואין מקיץ כי כולם ישנים כי תרדמת ה' נפלה עליהם:

ט״ור"א המודעי אומר מ"ת שמע ובא, דהנה בישעי' ס"ג לוא קרעת שמים ירדת, ובתרגום וברד"ק שם שזה נאמר על מ"ת שהי' אז קריעת שמים, והעמן עפי"מ ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דכמו שנאמר יהי רקיע בתוך המים, שהרקיע הנקרא שמים מבדיל בין מים עליונים למים תחתונים, כן הוא בכל עניני עולם עליון והתחתון השמים מבדילים ביניהם ואינם מניחים את זה לבוא בגבול זה עכת"ד, וע"כ תורה שהיא מעולם העליון וניתנה לעולם התחתון הוצרך לקרוע את השמים שתעבור מעולם העליון להתחתון, ולעומת שבעולם הכללי השמים מבדילין, כן הוא לעומתו באדם הפרטי דבר המפסיק בין השכל שהוא נגד עולם העליון, לבין הלב שהוא נגד עולם התחתון, והוא נקרא סגור הלב, ואינו מניח להארת השכל להלב, ובמ"ת שהי' קריעת שמים בעולם הכללי כן נעשה באדם הפרטי אשר בכח איש להעמיק בהתבוננות השכל עד שהשכל יקרע את סגור הלב:

ט״זקיצור הדברים ששניהם סוברים שלרגלי עומק הרע שהי' נשרש בלב יתרו באשר הי' משורש קין קינא דמסאבותא לא הי' נקל כ"כ להתהפך מן הקצה אל הקצה מתכלית הרע לתכלית הטוב אלא בהארות גדולות מאד מאור השכל, ובאשר הי' הלב אטום ומכוסה במכסה חזק מאד, שלא הי' אפשר לעבור הארת השכל אל הלב, אמר ר"י שסייעו בזה מלחמת, כי כמו שהסיר את מכסה האבניי מכלל העולם ע"י חרבו של יהושע, כן הוא באדם הפרטי על ידי חרב ומלחמה שאדם עורך עם טבעי בתשובה בתפלה ובתחנונים ובצעקה, כמ"ש צעק לבם אל ה', זהו חרב של ישראל כדכתיב בחרבי ובקשתי, ובתרגום בצלותי ובעותי, הוא קורע מעל לבו את סגור לבבו אוטס הלב וכיסויו, כי חרבו של יהושע שהסיר הקליפה מכלל העולם לא הי' חרב גשמי לבד אלא גם בתענית ובתפלה, כפירש"י מכאן לתענית ציבור שצריכין שלשה, ובפרדר"א שהיו כורעין ונופלים על פניהם עי"ש, ובמד"ר שתפלתו של משה היתה כחרב חותך, ומקרא מלא הוא ואשר חרב גאותיך, וכמו בכלל כן הוא בפרט, וזה הי' נמי ביתרו, וע"י כן שמע את כל אשר עשה ה', ור"א המודעי סובר מ"ת שמע ובא הוא עשה טוב, שעל ידי מתן תורה שהי' בכלל העולם זה סייע ליתרו, שכמו בכלל הי' קריעת שמים ע"י אור התורה שהי' קורע כל המסכים וכל המבדילים, כן הוא באדם שאור התבוננות הוא בוקע וחודר אל עומק הלב עד שהפך את כל מדותיו לטוב, ושני דרכים אלו הם בכל אדם הפרטי לקרוע סגור לבו, יש על ידי סור מרע ותעניתים תפילות בקשות צעקות כמ"ש הרמב"ם מדרכי השב להיות צועק אל ה' בוכה ומתחנן, ויש אשר נושע בלתי כל אלה אלא בועשה טוב היינו שמקבל על עצמו לשקוד על דלתי התורה ולשעבד את כל חושיו וכל שכלו לתורה עד שאור התורה בעצמו בוקע ונכנס לתוך לבו להפכהו לטוב בלי תעניתים ובלי צעקה, וידועין דברי האר"י ז"ל שעיקר התשובה היא עסק התורה:

י״זומ"ד קריעת ים סוף שמע ובא ס"ל נמי כנ"ל, אלא שלרגלי גודל אוטם הלב שהי' על לב יתרו משורש קין לא נושע אלא ע"י קריעת ים סוף, דהנה בספר גבורות ה' להמהר"ל שענין קריעת ים סוף הוא הביטול של החומר, שמים הם חומרים ובקיעת הים הוא ביטול החומר, ולפירוש הזוה"ק והאריז"ל שהוא התגלות אורות עליונים, ואלו ואלו דברי א"ח דשני ענינים הי' בים, ישועות ישראל, ועונש מצרים, ישועות ישראל הי' ע"י התגלות אורות עליונים גבוהים רמים ונשאים, ומחמת התדבקם בעולם עליון כ"כ עד שנעשו נביאים וראתה שפחה על הים וכו', לא הי' לים החומרי מציאות נגדם, והים ראה וינוס, אבל לעונש מצרים הי' ע"י ביטול החומר ומצרים הם חומרים ובהתבטל כלל החומר שהוא הים נתבטלו גם הם, וא"כ הי' אז התחברות העולמות ע"י ביטול מסך המבדיל שני צדדים מצד התגלות מלמעלה למטה, כעין מתן תורה, ומצד ביטול כח החומרי מלמטה למעת, וכעין מלחמת עמלק, ואולי יש לפרש בזה כוונת המד"ר שלבש אז הקב"ה חלוק של תפארת שהוא כלילת הגוונין לבן ואדום לבן מצד מלמעלה למטה, ואדום מצד ממטה למעלה, ולעומת זה באדם הפרטי הי' אז שניהם יחד התגברות כח השכלי הי' בוקע וקורע את מסך המבדיל וכנ"ל, וכ"כ השפלות וכניעת הנפש שהוא ביטול החומר מלמטה למעלה, והוא ביטול כח הרע מלמעלה ומלמטה, וכעין שאמרו ז"ל אני מלמעלה וגיהנם מלמטה, שנאמר חצי גבור שנונים מלמעלה עם גחלי רתמים מלמטה, כי לגודל וחוזק מכסה ואוטם שהי' על לב יתרו כנ"ל, שהי' משורש קין הי' צריך סיוע משני הצדדין עד שהי' יכול לשמוע ולהשים הדברים אל לבו:

י״חוכעין זה יש לפרש שלשה זמנים שבשבת, שבת דמעלי שבתא, ושבת דיממא, ושבת דזמן מנחה, שבת דמעלי שבתא נפתח סגור הלב ע"י ביטול והכנעת הנפש והתשובה של ערב שבת, וכפי מה שאמרנו במקום אחר בשם אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שהכנה לשבת הוא, כי שבת היא ברוך, ואשר לא יקים הוא ארור, ואין ארור מדבק בברוך, ומובן כי לצאת מכלל אשר לא יקים הוא בתשובה ושברון הלב, וכמו שאמרו ז"ל שאין הכנה זו ע"י עיון הלכה לבד, וכמו שאמרו ז"ל ששובתין מתוך מריעין, כמו שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שתרועה הוא יללה, להיות מתמרמר על נפשו באיזה פנים הוא בא לקבל שבת, ועיי"ז כד עייל שבתא כל דינין מתעברין מינה, וכמ"ש אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו, והוא כעין מחיית עמלק, שבת דיממא היא התגלות אורות גדולות עוד יותר, וכמו שידוע מכתבי האר"י דכמו כצריך טבילה מחול לקודש, כן צריך לטבול ביום שנית, וע"כ אז הוא זמן קריאת התורה, ובשבת נתנה תורה, היא שבת דיממא כדכתיב ויהי בהיות הבוקר, וע"כ שבת דיממא היא דוגמת מתן תורה ושבת דמנחה היא נחלת יעקב היא כלולה משניהם, האורות הם גדולים מאד רעוא דרעוין, ולבר יטלין ולא אעלין הני כלבין דחציפין היא קליפת עמלק כלב, ונפתח סגור הלב משני הצדדין כנ"ל:

י״טבחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני, ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני וגו', ויש להבין שהזכיר מעיקרא ביאתם למדבר סיני ואח"כ חזר להזכיר הנסיעה מרפידים והביאה למדבר סיני, והי' צריך לומר ביום הזה נסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ולא הי' צריך לכל האריכות, ונראה שבכאן רמז עצה לאדם, כמו הם שהיו ברפידים רפו ידיהם מן התורה והי' חסר להם התחזקות ולא הי' אפשר להחזיק עצמם אלא במה שציירו בעצמם שעומדים לפני הר סיני לקבל התורה, ועי"ז באמת נעשו כאלו עומדים לפני הר סיני שבמקום שדעתו של אדם שם, הרי הוא כאלו הי' שם בפועל, כמו שאמרנו זה במק"א בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, וענין זה החזיק בידם להחליף כח וליסע מהרפיון ידים, וכמו שאמר אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור על מאמר העולם, בל"א אז מען קען ניכט אריבער מוז מען ארינטער, ואני אומר להיפוך אז מען קען ניכט ארינטער מוז מען אריבער, והיינו כנ"ל שיצייר בנפשו מעלות גבוהות בזה יחליף כח כנ"ל:

כ׳ובזה יש לפרש מצות זכור בשבת שפירש הרמב"ן בשם המכילתא לזכור בכל יום מששת ימי המעשה את יום השבת לומר היום יום אחד, והיינו משום דבששת ימי המעשה שאדם טרוד בעניני מלאכות והבלי עוה"ז יצייר בנפשו כאלו עומד ביום השבת, שכל איש ישראלי יש לו עלי' בצד מה, ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, וזה יחזיק בידו להחליף כח בששת ימי המעשה, וזה זכור שהוא לשון הוה, וכן שמור שהוא נמי לשון הוה יש לפרש כענין הזה שיזכור וישמור עצמו בששת ימי המעשה לבל יתלכלך בגשמיות ביותר כי איך ישא פני שבת, ואולי נמי זכירת מעמד הר סיני הוא מטעם זה:

כ״אואשא אתכם על כנפי נשרים, פירש"י כנשר הנושא גוזליו על כנפיו וכו', שאין מתיירא אלא מן האדם שמא יזרוק בו חץ וכו' לכך נושאם על כנפיו אמר מוטב שיכנס החץ בי ולא בבניי אף אני עשיתי כן וכו' והיו המצרים זורקין חיצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם, ולכאורה אינו מובן הדמיון שהרי אין הרוחני נתפעל ממכה גשמית, ומה דמיון הוא לנשר המתפעל ומקבל יסורין מן החץ, ונראה שהחצים ואבני בליסטראות של מצרים היו טעונין בכישוף וכחוח הטומאה, ואולי הי' נחקק עליהם שמות הטומאה, להבדיל שאיתא בזוה"ק פ' משפטים שחרבו של דוד המלך ע"ה הי' חקוק בו שם הוי' ב"ה, וזלע"ז יכול להיות שהמצרים עשו להבדיל החצים ואבני בליסטראות בכישוף וכחות הטומאה, למען יצליחו בהם, והענן שמקבלם הי' כעין הכנסת טומאה למקדש, ואף עפי"כ מכח חיבתן של ישראל קיבלם כדי שלא יזיקו לישראל ח"ו, ובזה יש תוכחת מגולה לאיש לבל יתטמא ויתגאל בטנופי דהאי עלמא שהרי ברוב חיבתו של הקב"ה אינו מניחן וא"כ הוא ח"ו כמכניס טומאה למקדש:

כ״בויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, וזה הי' בשני בחודש, ובפ' משפטים שבחמישי שבחודש אמרו נעשה ונשמעו, ויש להבין הענין שהוסיפו נשמע, דלכאורה דנעשה הוא תוספות מעלה, כשם שאמרו ז"ל בשעה שהקדימו נעשה לנשמע ירדו ס' רבוא של מלאכי השרת וקשרו להם שני כתרים אחד נגד נעשה ואחד נגד נשמע, ולמה לא אמרו תיכף גם נשמע, ואם הי' כדרך מעלין בקדש הי' להם מתחילה לומר נשמע לבד, ונראה דהנה השני כתרים הם חירות ממלאך המות, וחירות משעבוד מלכיות, וחירות ממלאך המות הוא מחמת שגם הגוף נתקדש ואיננו נצרך לתיקון מיתה וקבורה שיעמדו אח"כ בתחית המתים מזוכך, והאי משכא דחויא יתבלה ויתרקב בעפר, אלא כמו לעתיד שיהי' הכל בגוף ונפש, ולזה זכו ממאמרם נעשה, שעשיי' מתייחסת יותר לגוף, וחירות משעבוד מלכיות הוא מחמת שנתעלו להיות שכלים, וכל השעבוד הוא מפאת החומר, כמ"ש עם הדומה לחמור, והשכל איננו משתעבד, וע"כ אמרו אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, ששב להיות שכלי, וע"כ הוא בן חורין, ושני אלה הם מקבילים לעומת, ממלכת כהנים, וגוי קדוש, ממלכת כהנים פירש"י שרים שהוא היפוך שעבוד מלכיות, וגוי קדוש הוא היפוך המיתה כבש"ס סנהדרין מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים, ובמד"ר פרשה ל"ח רבון העולם אתה מבקש שנהא קדושים הסר ממנו המות שנאמר הלא אתה אלקי קדושי ולא נמות, ולפי"ז מובן אשר נעשה שהוא שלימות הגוף שהיינו שגם הגוף תשוב במדריגת הנפש כמו לעתיד בודאי היא מעלה כוללת יותר מנשמע שהוא רק מעלת השכל שזה שייך גם בזה"ז, אך זה הוא בענין שלימות האדם עצמו, וכאמרם ז"ל מעיקרא דעבד אינש אדעתא דנפשי', ופירש הרב זצללה"ה להשלמת אדם נפשו, אבל יש עוד תוספות מעלה שאינו משגיח כלל על השלמת נפשו אלא בשביל לעשוח רצון הש"י, וכאמרם ז"ל אל תאמר אקרא בשביל שאהי' בן עוה"ב אלא עשה מההבה, היינו לעשות רצון הנאהב, וכמ"ש בספורנו סוף פ' נצבים ובחרת בחיים למען תחי' אתה וזרעך לאהבה את ה' אלקיך וגו', ופי' שהא שאמר למען תחי' אתה וזרעך לא כעובד על מנת לקבל פרס אלא שגם זה יהי' לאהבה את ה' אלקיך ודפח"ח, ומעתה יובן שתחילה אמרו נעשה לבד שהוא השלמתם בגוף ונפש, וכמו שיהי' לעתיד כנ"ל שזה מקביל להבטחת גוי קדוש, אך אח"כ הוסיפו לאמור נעשה ונשמע, היינו שכל השלימות הוא רק למען נשמע, כאמרם ז"ל עושי דברו לשמוע בקול דברו שהכל הוא בשביל לשמוע:

כ״גולפימ"ש יובן דבג' בחודש לא נצטוו עדיין אלא על ההגבלה לבד, בחמישי שניתוספו גם במצות פרישה הוסיפו להתקדש לגמרי עד שהכל הוא לכבוד הש"י לבד, ולא צורך השלמת נפשם וגופם לבד:

כ״דוידבר אלקים את כל הדברים האלה, פירש"י מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדיברות בדיבור אחד וכו', מה ת"ל עוד אנכי ולא יהי' לך שחזר ופי' על כל דיבור ודיבור בפני עצמו, ונראה דמה שאמר תחילה כל הדיברות בדיבור אחד לא הבינו כלל מדהצריך לחזור ולומר כל דיבור ודיבור בפני עצמו, ועוד הרי אמרו בש"ס ר"ה (כ"ז.) זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע, ומכ"ש כל עשרה הדיברות ביחד, וא"כ יש להבין מה תועלת הי' לדיבור זה הכללי, ונראה דשורש נשמה טרם באה בהתחלקות החושים, ואולי הוא בחי' יחידה, קבלה תועלת ממאמר זה הכללי כמו שהוא כללי, ועל ידי כן נעשו גם שאר כל חלקי הנפש מזוככים וראויין לקבל הדיברות בפרט כמו שהם פרטים, וזה לימוד לכל איש הטרוד בענינים שונים אשר בלתי אפשר לו ליישב דעתו וללמוד, אל ישגיח על זה אלא יתחיל ללמוד אע"ג דלא ידע מה קאמר, כי אע"ג דאיהו לא ידע שורש נשמה ידע, ובשביל זה לאט לאט נמשכו גם יתר חלקי נפשו להתורה, עד שיפנה דעתו ויבין מה שהוא לומד, אבל לא ימתין עד שיפנה דעתו והוא בכלל ואל תאמר לכשאפנה אשנה, אלא יגרום אע"ג דלא ידע מה דקאמר, כמו שאמרו ז"ל משום דכתיב גרסה נפשי לתאבה וגו', ואין הפירוש דגם סוף הדבר שלא ידע מה קאמר אלא שע"י כן בא אח"כ לידיעה ובכלל זה בודאי מה שאמרו ז"ל לגמור אינש והדר לסבור ודו"ק:

כ״הוכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, ואמרו חז"ל נרתעין לאחוריהן שנים עשר מיל, והי' זה בשעת מתן תורה, ואח"כ אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה, והרמב"ן פירש שהי' זה קודם מתן תורה, וקשה א"כ מדוע לעיל בפסוק ויהי ביום השלישי לא נאמר רק ויחרד כל העם אשר במחנה ולא וינועו ולא ויעמדו מרחוק, והרמב"ן פירש ששם הי' בתחילה אבל אח"כ כאשר חרד ההר מאד חרדו הם עוד יותר, אבל א"כ ה' זה מפאת חרדת ההר, והרי בפסוק זה לא נזכר חרדת ההר כלל, וכל הנזכר בפסוק זה נזכר גם שם אלא שהוסיף את ההר עשן, וזה אינו מעורר פחד, ובאמת גם לדעת רש"י שהי' זה אחר מתן תורה צריכין להבין מפני מאי חרדו בכאן יותר, אי אמרת מפני הדיברות לא הי' צריך להזכיר לפידים וקול שופר שהרי קולות וברקים וקול שופר הי' גם אז, וגוף הדבר שמשום הדיברות חרדו כ"כ נמי אינו מובן שהרי זה הי' בחי' נשיקין כדכתיב ישקני מנשיקות פיהו, התקרבות ודיבוק, ובאליהו נאמר רוח ורעש ואש ואח"כ קול דממה דקה, ועיין ספורנו י"ט פסוק ט"ו ט"ז וכ' פסוק י"ז:

כ״וונראה דהנה צריך להבין סדר הפסוקים עפ"י פירש"י ז"ל, דביום ב' אמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וירד ואמר לישראל וע"ז השיבו כל אשר דבר ה' נעשה, וביום הג' וישב משה את דברי העם אל ה', ואז נאמר לו הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו', וברש"י שבת (פ"ז.) שאז נאמר לו מצות הגבלה וירד ואמרן לישראל וקיבלו עליהם, ולמחרת ביום ד' השכים ועלה ויגד משה את דברי העם אל ה' תשובה על דבר זה שקבלו עליהם מצות הגבלה, וברש"י בחומש תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצונינו לראות את מלכנו, ונאמרה לו מצות פרישה, ובחמישי בנה מזבח וכרת הברית כל הענין שנאמר בפ' משפטים, וכבר הקשה המזרחי לרש"י מדברי הש"ס:

כ״זויש להבין למה מצות הגבלה נאמרה בג' ופרישה בד' אף שבעשיי' פרישה קודמת, שהתחיל תיכף אחר הציווי, והגבלה נראה דהתחילה ביום מתן תורה, ואם תדחוק ותאמר שבאמת עשיית ההגבלה התחילה ביום ג', אכתי יש להבין מדוע הקדים כ"כ בהגבלה, אבל אין זה במשמע שמצות הגבלה הוא משום הכבוד שירד לסיני, וזה הי' ביום מתן תורה כדכתיב כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם וגו', וכן משמע ממה שאמר לו שנית בשעת מעשה שחוזרין ומזרזין בשעת מעשה:

כ״חונראה דהנה במדרש שני דברים שאלו ישראל מלפני הקב"ה שיראו כבודו וישמעו קולו והיו רואין את כבודו ושומעין את קולו וכו', והנה ידוע שחוש השמיעה וחוש הראי' משונים זה מזה, שחוש השמועה הוא שהקול בא ומכה על תוף האוזן והוא ההקרבות המדבר אל מקבל הדיבור, וחוש הראי' הוא להיפוך שמהרואה יוצאין קוי ראות ומכין על דבר הנראה, וכמו שספרו הטבעים שיש עוף המחמם בצים בהבטתו, וע"כ יש כח בבעלי רע עין להזיק בהבטתן, וע"כ כששמעון שומע קולו של ראובן, הוא הוא התקרבות ראובן לשמעון, אבל כששמעון רואה את ראובן הוא התקרבות שמעון אל ראובן, והוא כעין החילוקים שבין ויקר לויקרא, שביאר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שויקר הנאמר בבלעם הוא שהדיבור בא אליו בעודו בפחיחותו, וכמשל הזוה"ק למצורע הדופק על הפתח אמר בעה"ב תנו לו שם על הפתח ולא יכנוס להבית, אבל ויקרא הוא שקראהו להתקרב הלום ולהתעלות לקראת הדיבור, שויקר הוא בבחי' שמיעה, אבל ויקרא הוא בבחי' ראי' בצד מה שהוא בבחי' דיבוק כנ"ל:

כ״טומעתה נבוא לביאור הכתובים שמתחילה כשאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה, ופרשו המפרשים שרמזו בזה שרצונם לשמוע בעצמם מפי הקב"ה, והוא כל אשר דיבר ה' ולא דבר השליח, והנה לא בקשו בזה רק אחת היינו לשמוע את קולו אבל אין מדבריהם משמעות שרצונם לראות את כבודו, ונבר אמרנו שזה שהוא שהדיבור בא ומכה על תוף אזניהם וכענין ויקר וכנ"ל, ע"כ לא הצרכו לזה פרישה, שהרי אף לנביאי אומות העולם ואפי' לבלעם המטונף הי' יכול לבוא הדיבור, ועל כורחנו לומר שאין פרישה מעכבת בזה, וע"כ לא הצרכו פרישה, אלא מצות הגבלה שהם יעמדו במקומם הכן שהדיבור יבוא אליהם, ולא יתקרבו הם לקראת הדיבור, כי ההתקרבות הוא מבחי' ראי' ולא מבחי' שמיעה, ובאמת זה נרמז גם בלשון הכתוב הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, ואולי בדברים האלו יש גם רמז למצות הגבלה, אך מה לנו לרמזים הרי פירש"י שנאמר לו אז להדיא מצות הגבלה, אבל כשירד משה ואמר לישראל וקבלו עליהם, ואז הוסיפו לומר רצונינו לראות את מלכנו כמו שפירש"י שזה הי' ביום הרביעי כשהשיב שקבלו עליהם מצות הגבלה אמר ג"כ תשובה שלהם רצונינו לראות את מלכנו, ואולי נצמח להם הרצון לזה מן הגבלה שהבינו שהם אינם יכולין להתקרב בעצמם, אלא שמצווים ועומדים לעמוד מרחוק, שאלו שעכ"פ בעומדים שם יהי' להם נמי בחי' ראי' שעכ"פ באמצעות ראות עיניהם יהי' דיבוק בצד מה, וע"ז השיבו הקב"ה מצות פרישה, שלהיות להם דיבוק בצד מה ע"י חוש הראות צריכין להיות פרושים, ומעתה דברי רש"י בחומש ודברי הש"ס שבת בסגנון אחד עולים:

ל׳ולפי הדברים האלה יש להבין מעט טעם מה שנצטוה משה ביום הששי בעת מתן תורה רד העד פן יהרסו וגו' ומשה השיב שמותרין ועומדים זה ג' ימים ולא יוכלו לעלות, שאין להם רשות והקב"ה לא קיבל ממנו אלא לך רד והעד בהם שנית, שמזרזין את האדם קודם המעשה וחוזרין ומזרזין בשעת מעשה, ולהנ"ל יובן בטוב שירד הקב"ה לסוף דעתם ללמוד היתר שהרי ציווי הראשונה הי' קודם שנצטוו על הפרישה וכנ"ל, ויבואו לדון דכשנצטוו ועשו פרישה והם מוכנים לבחי' ראי' יחשבו שהם ראויין אף להתקרב ג"כ כענין ויקרא כנ"ל, ע"כ צריכין זירוז בשעת מעשה, אף שהם בבחי' ראי' הוא רק דיבוק בצד מה ע"י אמצעית העינים ולא התקרבות לגמרי בבחי' ויקרא:

ל״אולפי הדברים האלו יובן מה שבתחילה לא הניעו ולא עמדו מרחוק כי שם לא ראו את הנשמע אלא ששמעו ולא הי' להכו דיבוק עדיין, עכ"פ לא הניעו ולא עמדו מרחוק אלא חרדו לבד, והרי כל נביאי אוה"ע אף שבא להם הדיבור בודאי בקול פחד מאד מכל מקום לא מצינו להם אלא פחד לבד, כמ"ש באיוב ד' פחד קראני ורעדה ורוב עצמותי הפחיד ורוח על פני יחלוף תסמר שערת בשרי וכו' דממה וקול אשמע ולמה יגרעו ישראל מהם, אבל אח"כ דכתיב וכל העם רואים את הקולות, ועלו למדריגה לראות הנשמע והי' להם דיבוק בצד מה, מחמת זה בא שהניעו ועמדו מרחוק, כי אפי' לאחר, הפרישה שהי' תיקון בצד מה, מ"מ במה שהם בו"ד עוד אין להם דיבוק אל העליונים, מה גם לדברי רש"י שהי' אחר מתן תורה והניעו ועמדו מרחוק נמשך ע"י הדברות בודאי יובן כי מי הוא שראוי לשמוע קול ה' אבל אין צריך לזה כי מאחר שהיו דבקים אל הקולות והלפידים וקול השופר ע"י בחי' הראי', שוב אף מן הקולות עצמם ששמעו מקודם ולא זעו, עכשיו זעו מחמת דביקותם אליהם ואתי שפיר אף לפי' הרמב"ן:

ל״בלברית מילה.

ל״גענין מה שמצינו שחכז"ל קראו להבשר שבראש הגוי' עטרה בשר החופה רוב גובהו של עטרה, אמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה עפ"י דברי האבן עזרא בפירוש מלת נזיר מלשון נזר, כי כל בני אדם עבדי תאות העולם והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שהוא חפשי מן התאוות וע"כ נברא האדם בעטרה באבר התאוה להיות חפשי מהתאוות כי בצלם אלקים עשה את אדם וכשמקדש הברית מורה העטרה ע"ז, עכת"ד:

ל״דולי יש להוסיף עפ"י דברי המדרש ששאלה המטרונה על יחוד נדה אפשר אש בנעורת ואינו מבערת, והשיב לה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, ויש להבין דמ"מ קושיתה במה מתורץ, שלפי דבריה הדבר נמנע, אבל הפי' הוא משום דהביט בתורה וברא את העולם, וכל טבע הנמצאות הכל היא בכח התורה, ומאחר שהתורה העידה עלינו על כן טבענו משתנה, ואין לדמות אותנו לכלל העולם, וזה מורה מה שהמצוה אצלינו לגלות העטרה שהוא להורות שאנו מעוטרים ומושלים ברוחנו, אבל בכלל העולם העטרה מכוסה, אדרבה שהערלה שהיא טומאה חמורה שולטת ומכסה עלי' והעטרה כבושה תחת הערלה, ולדידהו שפיר קאמרה אפשר אש בנעירת ואינה מבערת כי הם ברשות לבם:

ל״הובזה יש ליתן טעם לדברי המדרש בפרשת מילה כתיב וזה הדבר אשר מל יהושע, דבר אמר להם ומלן, אמר להם מה אתה סבורין לירש הארץ ערלים כך אמר הקב"ה לא"א ע"ה ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו' על מנת ואתה את בריתי תשמור ע"כ, והיינו דהנה כתיב ויתן לך ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו, והנה מצינו נמי להיפוך שהעושר מביא לידי קלקול כדכתיב פן אשבע וכחשתי וגו', וכתיב וישמן ישורון ויבעט, אך יש לומר דהכל תלוי במצות מילה שעי"ז יש בכח איש להיות מושל ברוחו שלא יטהו העושר לרע ח"ו, וע"כ בעוד ישראל שומרם מצות מילה ומקיימין אותה להם נאה עושר ונכסים בתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וכו' וארצות גוים ועמל לאומים, אבל בלי מצות מילה ושמירת הברית הם ברשות לבם, והעושר מביא לידי גיאות ומטהו לשאול תחתית, ועושר כזה שמור לבעליו לרעתו, וע"כ לא גלה ישראל עד שבטלו מצות מילה, שנאמר ובשר קודש יעברו עליך כבמדרש איכה, כי אז אפסו כל תקוה שארץ ישראל יהי' נאות להם, ואדרבה נתקיים בהם עושר שמור לבעליו וגו', ובזה יתפרש בטוב הכתוב ויוצא עמו בששון ברנה את בחוריו ויתן להם ארצות גוים וגו', עפ"י מה שאמרו ז"ל ששון זה מילה שנאמר שש אנכי על אמרתיך וגו', ע"כ בשביל שהוציא עמו בששון היינו שקיימו מצות מילה, ברנה את בחוריו, כאמרם ז"ל עדיין עושין אותה בשמחה, ע"כ ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חוקיו, דבלאו מצות מילה נצמח מהעושר להיפוך ח"ו ולא שמירת החוקים:

ל״ולא תצא כצאת עבדים, פירש"י שאינו יוצא בראשי אברים כעבד כנעני, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הקשה על רש"י קדושין (ט"ז.) שכתב דהא דעבד עברי יוצא בשטר משום דלא גרע מכנעני דנפיק בשטר, ע"כ למה לא נימא ראשי אברים יוכיחו שמוציא בכנעני ואינו מוציא בעברי, עכת"ד, ולפענ"ד י"ל דהא דראשי אברים אינם מוציאים בעברי ומוציאים בכנעני הטעם, משום דמהות של עבד כנעני הוא החומר, כמ"ש שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור, וע"כ כשפגמי בראשי אבריו הרי פגם כל מהותו, אבל עברי שמהותו הוא הנפש והגוף הוא נחשב רק לנרתיק, והגוף נקרא רק בשר האדם, ע"כ כשפגם הגוף אינו נפגם מהותו, אלא הכלי ששורה בו הנפש, ואף שבפנימית הכלי אינו שורה בו הנפש בשלימות, אבל מ"מ הנפש בעצמה לא שייך בה פגם, כי הנפש הוא רוחני, וידוע שהרוחני אינו מתחלק, וא"כ הרי אינו נפגם מהותו, ולפי"ז מה שאינו יוצא בראשי אברים הוא מפאת מעלתו, ע"כ לא שייך לעשות ממנו יוכיח על שטר:

ל״זולפי דברים האלה יש לפרש מאמר הש"ס ברכות דיסורין ר"ל מכפרין ק"ו משן ועין שאינן אלא באחד מאבריו של אדם עבד יוצא בהם לחירות יסורין שממרקין כל גופו של אדם עאכו"כ, ואינו מובן כי עברי אינו יוצא בשן ועין, אך להנ"ל יש לפרש עפ"י מאמר הזוה"ק (ח"א ס"ה.) ת"ח האי קץ כל בשר כל רעותי' לאו איהו אלא בבשרא תדיר וכו' וכד איהו שליט שליט על גופא ולא על נשמתא, ע"כ, ויש לומר הטעם מאחר שבנין האדם א"א בלתי יצה"ר כדכתיב ובחטא יחמתני אמי, ובש"ס ע"ז אלמלא הם לא באנו לעולם, ובש"ס יומא בעי ביעתא בת יומא ולא משתכחי, וכמ"ש הזוה"ק ח"א (קלז:) מפני מה עקרה היא מפני שיצה"ר אינו נמצא בכחו בעולם יעי"ש, ע"כ יש לו חלק בגוי' ובאמצעות החטא יש לו שליטה על הגוף, ומצד הגוף שוב הוא יוצא בשן ועין, ושפיר הוה ק"ו:

ל״חועפי"ז יש לפרש מה דמצות מילה מצלת מדינה של גיהנם כבמדרש בפסוק גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך ובור אין מים בו, ובפייט מערבית של שמיני עצרת שמיני דורש לאות ברית להנצל בו מאף שארית, דהנה דינה של גיהנם אף שהיא בנפש מ"מ היא מחמת שע"י החטא נשתאב בהנפש כחות הגוף, ובאשר הסט"א יש לה אחיזה בהגוף שיש לו שייכות בגוי' כנ"ל, שוב יש לה אחיזה גם בנפש החוטאת כל כמה שנתערבו בהם כחות הגוף וכאמרם ז"ל בש"ס שבת כלי ינתנו לכובס, שאש של גהינם שואב מהנפש כל ליכלוך וטינופא דגופא שפתוך בי', אבל אי יצייר שאין להסט"א אחיזה בגוף א"א שיהי' לה אחיזה בנפש כנ"ל, והנה ראש הגוי' הוא אחד מכ"ד ראשי אברים שעבד יוצא בהם לחירות, ובאם לא נצטוינו על מצות מילה בודאי הי' הדין דגם על עור ערלה הי' יוצא לחירות, כמ"ש הרמב"ם בספר מורה נבוכים בתועלת עור הזה, רק באשר נצטוינו על מצות מילה שב להיוח פסולת, וכבמדרש כנומי שהיא תלוי' בגוף, העבר אותה ובטל המום, וא"כ הרי גוף האדם יוצא משליטת הסט"א עליו ע"י מצות מילה, כדמיון עבד כנעני שיוצא בראשי אברים, וא"כ שוב א"א שתהי' להסט"א שליטה על הנפש שיהי' צריך לכיבוס גיהנם, אלא אם פגם ח"ו בבריתו דמשכא לי' ערלתו ולא מבשקר לי', אבל כל עוד שבריתו קיימת א"א להסט"א לשלוט עליו כלל וניצל מדינה של גהינם:

ל״טשנת תרע"ג.

מ׳ברש"י שבעה שמות הי' לו ליתרו יתר ע"ש שיתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה, יתרו לנשנתגייר וכו' הוסיפו לו אות אחת על שמו, ויש להבין ששם יתר הרי הי' לו עוד בהיותו נכרי, ואיך נקרא ע"ש שיתר פרשה בתורה שהיא אחר שנתגייר, וגם יש להבין למה כשנתגייר הוסיפו לו רק אות אחד בלבד ולא שם אחר לגמרי, כי נראה שמה שדרך המתיהדים לקרוא להם שם אחר כמ"ש הרמב"ן בפ' שמות, הוא כענין שינוי השם בבעל תשובה כמ"ש הרמב"ם בה' תשובה, איני אותו האיש שעשה אותן המעשים מה גם גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ולמה לא קראו לו שם אחר לגמרי:

מ״אונראה דהנה במדרש טוב שכן קרוב הי' יתרו שהי' רחוק לישראל מן עשו אחיו של יעקב, ביתרו מה כתיב ויאמר שאול אל הקני [וסיפא דקרא ואתה עשית חסד עם כל בית ישראל בעלותם ממצרים] בעשו כתיב זכור את אשר עשה לך עמלק [בדרך בצאתכם ממצרים] אתה מוצא דברים רבים כתובים בעשו לגנאי וכתובים ביתרו לשבח, בעשו כתיב נשים בציון ענו, וביתרו כתיב ויתן את צפורה בתו, בעשו כתיב אוכלי עמי אוכלי לחם וביתרו כתיב קראן לו ויאכל לחם בעשו כתיב ולא ירא אלקים וביתרו כתיב וצוך אלקים, עשו ביטל את הקרבנות וביתרו כתיב ויקח יתרו עולה וזבחים לאלקים, עשו שמע ביציאתן של ישראל ממצרים ובא ונלחם עמהם שנאמר ויבוא עמלק, ויתרו שמע בשבחן של ישראל ונדבק עמהם שנאמר וישמע יתרו, נראה שהמדרש בא לבאר מהות יתרו כי כל דבר ניכר ונבחן מהיפוכו כיתרון האור מן החושך שאלמלא הי' חושך במציאות לא הי' ניכר מעלת האור, כן במה שמצינו דברים רבים ביתרו להיפוך מעשו, ודברים רבים לא יתכן לומר מקרה היא, מזה נראה שמהותו היפוך לגמרי מן עשו, ומן מהותו של עשו נבוא לידע מהותו של יתרו, שלעומת עשו ברע הוא יתרו בטוב, וכמו שידוע שעשו הי' כולו רע ובו נכללו כל מדות הרעות ובדברי המקובלים נקרא ז"א דקליפה, ולעומתו יתרו בקדושה הוא כולל כל מדות טובות:

מ״בוהנה המדרש מונה והולך חמשה דברים כתובים בעשו לגנאי וכתובים ביתרו לשבח, ונראה דהנה ידוע שבאדם נמצא חמשה הרגשות, ראי', שמיעה, ריח, טעם, מישוש, והם כוללים כל חלקי האדם, ויש לפרש דחמשה דברים שמונה המדרש הם נגד חמשה הרגשות, היינו נשים בציון ענו זה חוש המישוש, אוכלי עמי אוכלי לחם זה חוש הטעם, ולא ירא אלקים זה חוש הראי' כי ראי' היא אותיות יראה, ומי שלא ירא אלקים הוא קילקל חוש הראי' ברוחניות, ביטל את הקרבנות זה קילקול בחוש הריח שקרבנות באין לריח ניחוח, והמבטל את הקרבנות כמו שקילקל את העולה לריח ניחוח למעלה כן לעומתו נתקלקל חוש הריח שלו ברוחניות, שמע ביציאתן של ישראל ובא ונלחם עמהם זה קילקול חוש השמיעה, ובאשר זה היפוך מזה בחמשה הרגשות שזה כל חלקי האדם הנה הוא היפוך ממנו לגמרי:

מ״גוהנה בש"ס מגילה הוא עשו הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו, ויש להבין הלא ידוע שכל מדה ומדה יש לה מקום בטוב ובהיפוכו כמו חסד נמצא חסד דקדושה וחסד דטומאה וכדומה, והיינו כי האדם נברא ישר ויכול להשתמש במדותיו כפי בחירתו הן לטוב והן להיפוך, ואיך יוצדק לומר על איש שהוא ברשעו מתחילתו, הלא הברירה היתה בידו להטות את כל מדותיו לטוב, אך נראה דהנה ידוע שמעשי האדם הם תולדות המדות שמדתו מושכתו לעשות מעשים לפי מדתו, אך יש שמדות הם תולדות המעשים, שלרגלי המעשים נעתקו המדות ממהותם וקונים מהות אחר לפי המעשים, וכמ"ש הרמב"ן בפ' כי תצא כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד ומפני זה אמרו טוב שבטבחים שותפו של עמלק, וידוע דברי המחקרים שההרגל נעשה טבע שני, ולא לבד בנפש האדם אלא אף בנפש בע"ח כן כמ"ש וילמד לטרוף טרף אדם אכל וכתב הרמב"ן שבידוע שחי' הטורפת פעם אחת אדם נעשית עוד רעה יותר:

מ״דוהנה שבע מדות הם בטוב ולעומתן ברע ושבע מדות הרעות תוצאותן היא שלש עבירות ע"ז ג"ע שפ"ד שהם כוללים כל רע שבעולם, וכל מיני רע שבעולם הם תולדותיהם ותולדות תולדותיהן, אך יש גם להיפוך ששלשה עבירות אלו מולידין את מדות הרעות בנפש, והנה ראש וראשון לכל רע הן במדות והן במעשים הי' קין הוא עבר על ג' עבירת ע"ז במה שכפר ואמר לית דין ולית דיין, ג"ע שבא על תאומתו של הבל, שפ"ד שהרג את הבל, גם כל מדותיו היו בתכלית הרוע, וכבר פרשנו את דברי הזוה"ק על קין קינא דמסאבותא, היינו דכמו שיש קן צפור בקדושה יש לעומתו בטומאה, ובתקה"ז שקן צפור דקדושה הוא כולל חסידים גבורים מארי תורה חוזים נביאים צדיקים כל ישראל בני מלאכים, ומובן אשר לעומתו בטומאה הוא כולל כל ז' מדות על אופן הרע והטומאה, וזה הי' קין קינא דמסאבותא, אך כבר אמרנו שהאדם נברא ישר ובידו הי' להטות כל מהותו לצד הטוב, אך הוא ברוע בחירתו השתמש ברע לרוע, והי' תוצאותן שלש עבירות הנ"ל:

מ״הוהנה כבר אמרנו שיש מדות תולדות המעשים א"כ שלש עבירות שבקין הוסיפו בו מדות רעות והם תולדות המעשים, ולפי"ז הי' נמצא בקין ז' מדות שהי' לו בתולדתו אבל לא יוצדק לומר עליהן שהיו מתולדתן רע אלא שהוא עשה אותן רע, ואלו השתמש בהן לטוב הי' טובים, ונמצא בו עוד אלה הז' מדות תוצאות המעשים שהי' רע בתכלית, ובזה יש לפרש מה שנמצא במקובלים שצד הטוב שבקין הי' לו תיקון ונתגלגל בקני חותן משה, והוא מדברי תקה"ז תיקון ס"ט דף (צ"ט:) והאדם ידע וכו' הוה ידע זוהמא דילי' דאתפשט עד קני חותן משה וכד חמא גלגולא ותיובתא דילי' תמן אמר קניתי איש את ה' כען ידענא לי' דקניתי לי' בקני חותן משה ורווחנא לי' תמן ובגין דין קניתי איש את ה', ודא הוא רזא ובכן ראיתי רשעים תבורים ובאו, ונראה דלזה רמז המדר"ת דפתח לה פתחא להאי פרשתא מהאי קרא עיי"ש, ולהנ"ל יובן שמדותיו שהיו לו מתולדתו שלא הי' רע בעצם אלא הוא עשה אותן רע זהו הצד הטוב שבקין שע"י מירוק וכיבוס שבו להיות טוב בקני חותן משה, אבל חלקי הנפש שנדבקו בהן מדות הרעות שהם תולדות המעשים שהם רע בעצם להן לא הי' מועיל שום מירוק ושום כיבוס היהפוך כושי עורו, והם חלקי הרע שבקין, ונראה שהם נתגלגלו בעשו, וברח"ו שעמלק ירש אות ק' שבקין הרי שחלקי הרע שבקין נתגלגלו בעשו, וע"כ הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו, ואינו דומה לכל מדות רעות שהם בתולדה:

מ״וולפי הדברים האלה יובן מה שיתרו הי' היפוך מן עשו, ששניהם היו גלגול קין אלא שזה צד הטוב וזה צד הרע, וכמו שבקין נמצא בו ע"ז ג"ע שפ"ד, כן הי' בעשו, ובמדרש תולדות אותו היום עבר עשו שתי עבירות בא על נערה המאורסה והרג את הנפש, עוד שם שכפר בשכר ועונש, ובתחיית המתים כמו קין שאמר לית דין ולית דיין, ועשו הוא שורש ע"ז ובזוה"ק ח"א (קע"א:) דהא עשו כאל אחר הוה, ובמדרש תולדות כך הבטחת לאברהם ואמרתי לו ואתה תבוא אל אבותיך בשלום זהו שיבה טובה והוא רואה לבן בנו עע"ז ומגלה עריות ושופך דמים מוטב לו שיפטר בשלום, הרי שהי' כעין קין ממש, ויתרו תיקן חטא קין באלו ג' דברים, חטא ע"ז תיקן במה שאמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים, חטא ג"ע תיקן במה שנתן את צפורה בתו למשה כמו שחשב במדרש היפוך נשים בציון ענו וביתרו כתיב ויתן את צפורה בתו למשה, ומובן יותר לפי דברי המקובלים שמשה הוא גלגול הבל וצפורה היא התאומה יתירה שפ"ד תיקן במה שהחי' את משה באמרו קראן לו ויאכל לחם כן כתב הרח"ו, ויש עוד לומר שמה שהוסיף פ' הדיינים בתורה זה תיקן על חטא שפ"ד והבן, וכבר אמרנו עוד ששבע שמות שביתרו היו לעומת שבע מדות שתיקן והפכן לקדושה, וא"כ הוא היפוך לגמרי מן עשו שזה כולו רע במדות ובמעשים וזה נתקן לגמרי וחזר לטוב:

מ״זוהנה ידוע שגלות מצרים היתה שורש כל הגליות וכבר כתבנו בפרשיות הקודמות שבעת גלות מצרים היתה שולטת קליפה קשה וכחות רעות שהיו מושכין לע"ז ג"ע ושפ"ד כמו כל ג' גליות יחדיו וכמו כחו של עשו, וע"כ ביציאת מצרים שהי' התגלות אלקית וביטל כחות האלו התעורר יתרו ובא כי מצא מין את מינו וניער, ועמלק שורש עשו התעורר עוד להיפוך וכל חלקי הרע התעוררו בו וניתוסף לו שנאה על שנאתו, כמ"ש בזוה"ק שסמוך לעלות השחר התעורר החושך ביותר והוא נקרא קדריתא דצפרא, וכמו שאמר הכתוב קרנו תרום בכבוד רשע יראה וכעם שניתוסף לו כעס על מה שראה שקרניו של צדיק תרום בכבוד, והנה נתבארו כל דברי המדרש, טוב שכן קרוב שיתרו עשה חסד עם כל בית ישראל בעלותם ממצרים ועמלק להיפוך, וחמשה דברים כתובים בעשו לגנאי וביתרו לשבח כנ"ל באריכות:

מ״חולפי האמור נבוא לביאור דברי רש"י הנצב פתח דברינו, דהנה כבר אמרנו במק"א בענין קין והבל שהבל הי' ענינו להיות בעצמו אפס ואין והבל, עד שלא מצא בעצמו עוז לבוא לקרב קרבן אלא באשר ראה שקין הביא מנחה לה' כתיב והבל הביא גם הוא, וקין מדתו להיפוך מלשון קנין שהי' חשוב וקנין ויש בעיני עצמו, וזה שורש כל הרעות שמתגאה וכל המתגאה כאלו עובד ע"ז שהוא שניות היפוך הביטול להשי"ת שאין עוד מלבדו ומרעה אל רעה יצא עד שנעשה ממנו מה שנעשה, וזה עצמו היתה מהותו של עשו שהי' איש שלם בעיני עצמו ולא הי' חסר לו שלימות, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שזה הפי' שהי' עשוי ונגמר כבן שנים הרבה, עכ"ד, וגם הנה ידוע מה שאיתא בספרים שעשו גי' שלום, היפוך מה שנאמר אין שלום בעצמי מפני חטאתי וכל איש שהוא צדיק ביותר הוא מוצא בעצמו חטאים ביותר, אבל הרשע הזה כל דרכו ישר בעיניו והי' שלום בעצמיו, והנה מאחר שגם יתרו הי' גלגול קין היתה בו נמי מדה זו וזה שם יתר כמ"ש כל קבל די רוח יתירא בי', אך יתרו לא די שלא השתמש במדה זו לרוע אלא אדרבה מדה זו עוד הצילתו מבאר שחת, כי לולא מדה זו לא הי' יכול לפרוש מע"ז ולהיות איש יחידי בעולם מנודה מכל העולם שהרי לא הי' אז צדיק בכל העולם אלא בישראל וישראל היו בתכלית השפלות כעובר במעי בהמה ולא שם להם ע"פ חוץ, ובמדרש פ' ב' ר' אליעזר אומר מה הסנה הזה שפל מכל האילנות שבעולה כך היו ישראל שפלים ירודים למצרים, א"כ הי' רואה א"ע כאלו הוא איש יחידי בעולם וכל העולם מתנגדים לו, ובמדרש פ' א' עמדו ונידהו שלא יזדקק לו אדם ולא יעשו לו מלאכה ולא ירעו את צאנו וביקש מהרועים לרעות את צאנו ולא קיבלו לפיכך הוציא בנותיו, אך באשר הי' לו מדה זו וקיבל די רוח יתירא בי' הי' יכול לסבול את כל אלה וכל העולם הי' נדמה בעיניו כבהמות וחיות רעות ולא השגיח עליהם כלל:

מ״טוהנה אמרו ז"ל בטעם תשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות, שהרי כל עצמו שבא לעשות תשובה מאהבה נצמח מפאת גודל עונות שעברו למעלה ראש ומצא א"ע בשאול תחתית עי"ז התעורר ובא לידי תשובה מאהבה, ובאשר העונות היו סיבת התשובה ע"כ נעשו כזכיות, ויותר עוד מזה י"ל ביתרו שכל עצמו שבא לידי כל אותה הטובה היתה הרוח יתירה שהי' בו ע"כ נעשה גם מרוח יתירא דבי' זכות גדול:

נ׳ובזה יובנו דברי תקה"ז שהביאנו לעיל כען ידענא דקניתי לי' בקני חותן משה ורווחנא לי' תמן ובג"ד קניתי איש את ה', היינו דכל תחילת קילקולו של קין שהי' בעיני עצמו קנין ויש וזה עצמו רווח לי' תמן וזה קניתי איש את ה', היינו שענין קנין שבו היא את ה' ולא בעניני עוה"ז כלל:

נ״אומעתה יובן דשם יתר שבו שתחילה זה הי' קילקלתו זה תקנתו, וע"כ לא נעתק ממנו שם זה כלל, ובאמת משם זה עצמו נצמח שייתר פרשה אחת בתורה שבאשר הי' הדבר נכון בעיניו הרהיב עוז בנפשו לחוות דעתו למשה ולכל ישראל דור דעה כזה, כי לולא שם זה שהוא מהותו הי' ראוי לבוא במערות צרים וליבוש מלפתוח פיו להורות דעה, אבל מהותו שלא ישוב מפני כל הביאו לכל זה, וע"כ יוצדק שנקרא כן ע"ש שייתר פרשה אחת בתורה שאף שנקרא כן בעודו נכרי מ"מ מהותו אחת היא ודו"ק, וגם מובן לפי"ז מדוע לא נשתנה שמו לגמרי ככל דרך המתיהדים, אלא שנתוסף לו אות ואו לבד שהוא אמת כמ"ש בזוה"ק היינו משום ששם הראשון לא נשתנה כלל אלא שלקחהו לדרך אמת:

נ״בונראה דבאשר האדם הוא עולם קטן, כמו דבכלל העולם כן עובר על איש בפרטות מעין דברום הכוללים וכמו שחכמים הגידו שכל ענין יציאת מצרים ישנו דוגמא בכל איש, ואפשר לזה אמרו מזכירין יציאת מצרים בכל יום לרמז שיש דוגמא דידי' וזכר לכל איש בכל יום, והיינו שכאשר איש מתעורר לפרוק ממנו עול חשבונות הרבים אשר חשבו בני האדם ולצאת מן חשכות זוהמא דהאי עלמא ולהדבק בקדושה זהו דוגמת יציאת מצרים לעבוד את ה' על ההר הזה, וחלק' הטוב שבאדם יש לכנותם בשם יתרו, ולעומתם חלקי הרע שבאדם נקראים בשם עשו, וכל חמשה הרגשות שבאדם מתעוררין לטוב וכן ח"ו להיפוך ככאשר חלקי הרע מרגישין התעוררת האדם לטוב מתעוררין ומתחזקין גם הם עוד יותר וצריך אדם המתעורר לשמירה מעולה כידוע בספרים:

נ״גוהנה בשבת דמעלי שבתא אז התעורר בכל איש ישראל רצון לצאת מתוך החשיכה וצריכין להתאמץ בהתעוררת זו שלא תהי' לשוא, ואפי' כשהאדם אינו מוצא א"ע כ"כ מוכן אל יפול לב האדם אם אך ידע אשר בכל ששת ימי המעשה הלך חשכים יבטח בשם ה' וישען באלקיו כי שבת היא מתנה ומתנה היא מה שאינו מגיע לו עפ"י דין, וכמו יציאת מצרים שהיתה במ"ט שע"ט ומ"מ מי שחפץ לצאת יצא, כ"כ בכל שבת יש בחי' זו שהוא זכר ליציאת מצרים, הנאמר בלוחות אחרונות אחר שנפלו ישראל ממעלתם שלא זכו לשבת בבחי' הגבוה שלו שהוא מחמת שהוא אחת ששת ימי המעשה שלפי מה שטרח האדם בע"ש יאכל בשבת, מ"מ זוכין עכ"פ לבחי' השני' שבשבת שהוא ראש לימי המעשה הבאים וכבר דברנו מזה הרבה פעמים, והנה שכמו שביציאת מצרים התעורר יתרו ובא ולפי מה שאמרנו הי' זה מפאת רוח יתירה די בי' שלכן נקרא בשם יתר, כן בשבת ניתוספה בכל איש נשמה יתירה, וכבר אמרנו במק"א שבשבת אין זמן להכנעה ולהתמרמרות הנפש אלא להגביה לבו בדרכי השי"ת וצווחין אף עקתין בטילין ושביתין ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין והוא ממש דוגמת יתרו יתר ואו, וכן בשבת נחלת יעקב דכתיב תתן אמת ליעקב ואז שומע מה שלא שמע מקודם וכמ"ש וישמע יתרו, וכמו שחמשה דברים הכתובים ביתרו לשבח היפוך עשו לגנאי בשבת זוכין לחמשה הרגשות שיהיו כולם בקדושה, ונראה דכלים לקדושת חמשה הרגשות הם שלש סעודות וקידוש והבדלה ואין להאריך עוד:

נ״דבחודש השלישי לצאת בנ"י מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני, ויסעו מרפידים וגו', וכבר דקדקנו למה כתיב כלל הביאה למדבר סיני קודם הנסיעה מרפידים, ואמרנו שלא היו יכולים להעתיק עצמן מרפיון ידים, שהי' רואין א"ע במסע האחרון קודם הר סיני והם בלתי מוכנים כי הי' דור דעה והי' יודעים היטב איך צריכין להיות במעמד הנכבד הזה, והיו בעצמם כמתיאשים שזה גרוע מהכל, ובשביל חטא זה משכו עליהם את עמלק שהקר אותם עוד יותר, ועוד לא הי' יכולין לעזוב הרפיון ידים ולהתחזק בעצמם אלא ע"י שציירו בנפשם עמידתם במדבר סיני, ובאמת זה עצה היעוצה לכל איש הבא לטהר לא יהי' ראשית מעשיו להכניע את החומר בתעניתים וסיגופים, ולהתמרמר בנפשו אפי' על חטאת נעורים, פן יבוא מזה ח"ו לידי יאוש, אלא בראשונה צריכין להגביה את כחות נפשו, ולהסתכל במעלת נפשו ובמקור תצבה, ויגבה לבו בדרכי השי"ת ורק אח"כ ישוב להכניע את כחות החומר בתשובה בתפילה ובתחנונים על העבר, וכבר אמרנו ומצאנו כן בשם האר"י ז"ל פי' משנה דאבות הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון מאין באת מטפה סרוחה וכו', ולכאורה למה לו כ"כ להאריך והי' יכול תיכף לומר הסתכל בשלשה דברים וכו' מאין באת מטפה סרוחה, אבל הפי' הוא שאין מאין באת מטפה סרוחה פירוש על מאין באת הנאמר בראשונה, אלא שני דברים אמר התנא שצריך להגביה את הנפש, ולהכניע את החומר, ולהגביה את הנפש אמר מאין באת ולא פי' כי ידוע מאין שורש כל איש ישראל ומקרא מלא הוא בנים אתם לה' אלקיכם, כמו בן הנמשך ממוח האב, ולאן אתה הולך לאשתאבא בגופא דמלכא, וחזר ואמר שצריך נמי להכנעת החומר להסתכל נמי מאין בא החומר מטפה סרוחה וכו', ומ"מ הרי סידר התנא בראשונה הגבהת הנפש ואח"כ הכנעת החומר כי הכנעת החומר בראשונה יש לחוש כנ"ל:

נ״הוכאשר נסתכל נמצא כן בבריאת אדה"ר דבש"ס סנהדרין למה נברא אדה"ר בע"ש כדי שיכנס למצוה מיד, והיינו כי שבת נותנת חוזק והגבהת הנפש לכל איש, וזה הי' ראשית דרכו טרם התחיל בתשובתו הגדולה כבש"ס עירובין:

נ״וובזה יש לפרש דברי הש"ס ברכות אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה אי אזיל מוטב ואם לאו יקרא ק"ש, אי אזיל מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה, ומקשים העולם למה לא יזכור לו תיכף יום המיתה, ולהנ"ל י"ל שזה איננו דרך בטוח ואולי ח"ו עוד יגרם קלקול שיתיאש בעצמו ויתרפה בעצמו להתגבר על יצרו אלא בראשונה יעסוק בתורה שהיא חיי עולם ומפיח בקרבו חיים חדשים והגבהת הנפש, ואם עדיין לא נתקררה דעתו יקרא ק"ש לדחות כחות הרעות ממנו, ע"י יחוד השי"ת, וכאשר כלה כל העצות אז רק אז ישתמש בתרופה האחרונה לזכור לו יום המיתה, שאחר שכבר נגבהה הנפש בצד מה שוב אין כ"כ לחוש:

נ״זבמדרש פ' ואתתנן ומהיכן זכו ישראל לקרות את שמע א"ר פנחס בר חמא ממתן תורה זכו ישראל לקרות שמע וכו' אמר להם שמע ישראל אנכי ה' אלקיך נענו כולם ואמרו ה' אלקינו ה' אחד, והנה בב"ר פ' צ"ח שמיעקב אבינו עת פטירתו זכו ישראל לקריאת שמע, ולכאורה נראים המדרשים כסותרים זא"ז:

נ״חונראה לפרש ע"פ דברי הירושלמי ברכות פ' ג' דעבדים פטורים מק"ש שנאמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד את שאין לו אלא אדון אחד יצא העבד שיש לו אדון אחר, והנה בא"ע פ' נשא וז"ל ודע כי כל בנו אדם עבדי תאוות העולם והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שהוא חפשי מן התאוות, עכ"ל הזהב, וא"כ יש לשאול איך יכולין רוב העולם לקרות ק"ש אחר שהם עבדי התאוות ויש להם אדון אחר, זולת היחידים שנפשם מטוהרה והם חפשים מהתאוות, אך הנה בב"ר מטרונה שאלה את ר"י אתם אומרים נדה שרי לייחודי עם גברא אפשר אש בנעורת ואינה מבערת, א"ל התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, וכבר אמרנו במק"א שתשובתו היתה אמת הדבר שלפי טבע העולם כן הוא כדבריך, אבל מאחר שכל הבריאה היא מכח התורה כאמרם ז"ל הביט בתורה וברא את העולם, והתורה העידה עלינו כנ"ל, א"כ טבענו משתנה:

נ״טובזה יש לפרש הפרשה אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, ועתה אם שמוע תשמעי וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, היינו שכח מצרים והטומאה הי' אז ברום הצלחה עד שהשתרגו עלו על צוארי ישראל להכניעם כ"כ והביאים במ"ט שערי הטומאה, וכרגע מכת בכורות שבו והיו כל כחות הטומאה של מצרים כלא הי' כמ"ש ובאלהיהם עשה ה' שפטים, וזה אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים היינו שהגביה את ישראל למעלה לראש עד שזכו להיות אלי, ובכן ועתה אם שמוע וגו' היינו אף שלפי חשבון הנפש אין מקום להחזיק מעמד וכמו שאמרה המטרונה אפשר אש בנעורת ואינה מבערת, מ"מ אם תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ולהבא, שכמו שביציאת מצרים הגביהם למעלה מבוץ טומאת מצרים כן לדורות, ושמרתם את בריתי, עם שהוא המצוה מ"מ לוטה פה גם הבטחה שישראל יהי' ביכולתם לשמור את הברית, והייתם לי סגולה שמעתי מהרב הקדוש ר' דוד מלעלוב זצללה"ה פי' נחמד יאות לפי דרכנו, היינו שישראל הם כמו נקודת הסגול שבכל צד שתגלגלו ישאר בו תמונת סגול, ולפי דרכנו הוא נכון ביעוד הנוכחי, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, שפירש"י שרים, היינו שכל אחד יהי' מושל על רוחו ולבו יהי' ברשותו:

ס׳ולפי הדברים האלה יובן אשר היעודים הטובים האלה מוציאים את ישראל מתחת עבדות להתאוות, וא"כ מובן איך כל איש ישראל יכול לקיים מצות ק"ש שהרי באמת אין לו אדון ואינו משועבד תחת שום דבר, ואפי' מי שעדיין לא משל ברוחו כראוי, מ"מ באשר יש בידו שלא להיות משועבד ולמשול ברוחו שוב איננו נכנס בגדר עבדות שיש לו אדון אחר, וכמ"ש התוס' ב"מ (יוד.) דפועל משום דיכול לחזור בו אפו' בחצי היום לא מקרי קנה אדון לעצמו:

ס״אולפי"ז יובנו דברי המדרש שממ"ת זכו ישראל לק"ש שמאז והלאה כל איש ישראל יהי' מי שיהי' יכול לקרות ק"ש, ועם זה יובן שאיננו סתירה לדברי הב"ר שמיעקב זכו ישראל לק"ש, שעיקר ענין ק"ש באמת הי' בידם של ישראל מימי יעקב, אך היו צריכין להיות מושלים בורחם כנ"ל, ולהצדיקים מושלי ברוחם הי' הק"ש גם מימי יעקב, אבל לא היו יכולין לזכות בה כל קהל ישראל אף מי שעדיין לא משלו ברוחם, וזה זכו רק ממתן תורה:

ס״בובזה הונח לי מאמר כ"ק אדמו"ר הקדוש מהרי"ם זצללה"ה מגור שאמר שעיקר מלחמת גוג ומגוג יהי' שקשה יהי' על איש לקרות שמע ישראל, ולהנ"ל יובן בפשיטות כ"כ יהי' התפשטות כח הטומאה בעולם, עד שקשה יהי' על איש למשול ברוחו ולהיות לבו ברשותו, ולא על צמצום המחשבה באיזה מילין האלה כוונתו רק בכלל הענין ודו"ק:

ס״גבמדרש א"ר לוי שני דברים שאלו ישראל מלפני הקב"ה שיראו כבודו וישמעו קולו, והי' רואין את כבודו ושומעין את קולו וכו', א"ר לוי וכי לא הי' גלוי לפני המקום שאם הוא מראה כבודו לישראל ומשמיעין קולו שאין יכולין לעמוד אלא צפה הקב"ה שהן עתידין לעשות ע"ז שלא יהיו אומרים אלו הראינו את כבודו ואת גדלו והשמיענו את קולו לא היינו עושין ע"ז, ע"כ:

ס״דונראה דכולם לדבר אחד נתכוונו, דבמדרש שה"ש כיון שאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך נתקע תלמוד תורה בלבם, וכן כשאמר לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם, אלא כשאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה חוזרין להיות לומדין ושוכחין וחזר היצה"ר למקומו, נראה מזה שבאשר הקב"ה נצחי כן הי' הדברות, וע"כ נתקע תלמוד תורה בלבם, כענין אין שכחה לפני כסא כבודך, ונעקר יצה"ר מלבם מטעם זה, וכענין שאמר הכתוב ידעתי כי כל מעשה האלקים הוא יהי' לעולם, והשינוי בא רק מפאת המקבלים, שאמרו דבר אתה עמנו וגו', כן יש לפרש הא דבקשו ישראל לראות כבודו ולשמוע קולו, כי ידוע שעולם שנה נפש הם בבחי' אחת, וכמו שבעולם יש ג"ע שהוא מובחר הישוב, כן באדם הלב הוא הג"ע, והעינים הם שערי ג"ע, וכן האזנים הם שערי הלב, וכבמדרש שמעו ותחי נפשכם האוזן שומעת וכל הגוף מקבל חיים, והוא שהנביא מקנטר את ישראל שמעו שמוע ואל תבינו, פרש"י אני אומר לכם שמעו שמוע ואתם אין אתם נותנים לב להבין, כי הלב מבין, ושמיעה באמת נקלטת בתוך הלב, רק כשנכנסת באוזן אחת ויוצאת בשני' עדיין לא הגיעה ללב, הא למה זה דומה לשני פתחי הפרוזדור שנכנס בפתח אחד ויוצא בשני ולא ראה את הטרקלין, אבל עיקר השמיעה היא כשנכנסת ללב, הן לטוב והן ח"ו להיפוך, שאם אדם רואה או שומע מה שאינו ראוי נכנס ללב, והנה בש"ס נדרים (ל"ב:) כתיב אברם וכתיב אברהם בתחילה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים ולבסוף על רמ"ח אברים, ופירש הר"ן שבתחילה המליכו הקב"ה על אבריו שהם ברשותו ליזהר מעבירה, אבל עיניו ואזניו של אדם אינם ברשותו שהרי על כורחו יראה בעיניו ובאזניו ישמע, ולבסוף כשנמול המליכו הקב"ה אפילו על אלו שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה עכ"ל, ע"כ בקשו ישראל שיראו את כבודו וישמעו את קולו, ובזה יתקדשו עיניהם ואזניהם, כנ"ל באברהם, כי כל מעשה האלקים יהי' לעולם, ושוב לא יהי' ביכולת לשום דבר רע לבוא ללבבם דרך השערים האלו, ובזה יהיו בטוחים משום דבר רע ונאות להם הקב"ה ומטעם שצפה הקב"ה שהם עתידין לעשות ע"ז שלא יאמרו כנ"ל והיינו שמצד הקב"ה הי' הכל מוכן בטוב מכל צד, וכל הקילקול הי' מצדם במה שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה, שכמו שקילקל הא דלא הי' משכחין ונעקר יצה"ר מלבם כן נמי הא:

ס״השנת תרע"ד.

ס״ובמכילתא מה שמיעה שמע ובא ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שכתובה בצדו ר' אליעזר [המודעי] אומר מתן תורה שמע ובא וכו', רבי אליעזר אומר קריעת ים סוף שמע ובא, וכבר פרשנו באיזה אופנים, ונראה עוד לומר דהנה לכאורה קשה בדברי המכילתא מה זו שאלה מה שמיעה שמע ובא הלא מפורש בכתוב את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו וגו', אך נראה דהנה בלקוטי התורה מהאריז"ל שיתרו הוא גלגול קין, וכבר פרשנו מה דאיתא בזוה"ק שקין הוא קנא דמסאבותא, דכמו שיש קן צפור בקדושה ובתקה"ז שהבנים הם חסידים, גבורים, מארי תורה, חוזים, נביאים, צדיקים, בני מלכים, כן לעומתם בטומאה בעלי שבע מדות רעות וקין הוא קנא דמסאבותא היינו שהיו בו כל השבע מדות הרעות יחדיו בעצם, וכן יתרו נמי שהי' גלגול קין היו בו כל שבע מדות רעות, וע"כ נקרא קין כמ"ש כי אם יהי' לבער קין, ותבר הקני נפרד מקין, שהי' נמי קנא דמסאבותא, וע"כ לא הניח ע"ז שלא עבדה, שע"ז היא כחות פרטיים זה עבד לאש וזה למים וכדומה, וזה שהי' בו כל כחות וכל מדות רעות בעצם, הי' נמשך לכל ע"ז שבעולם פעם התגבר בו זה הכח, הי' נמשך לע"ז זו, ופעם לזו, אך כבר הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמכל מה שאדם בורח מצד הטומאה בא לעומתו להקדושה, וכמ"ש בזוה"ק דמשרע"ה דמשום ויברח משה מפני פרעה בא לעומתו וישב על הבאר שהיא באר מים חיים הידוע, וע"כ יתרו שהי' נמי מוקף מכל צד בכחות הרעות קנא דמסאבותא, והשליך הכל מנגד פניו, ויברח אל תחת כנפי השכינה, בא לעומתו לקן צפור דקדושה, והיו בו כל שבע מדות טובות בעצם יחד, והיינו הך דשבע שמות שנקרא לו:

ס״זאך יש להבין איש שהי' מוטבע כ"כ בכחות הרעות מאין בא שהרהיב עוז בנפשו להשליך את כל מהותו ולאחוז כ"כ במעלה רמה ונשאה, והאמין בעצמו כי לא אבדה תקותו לישב ברומו של עולם, כי מטבע כחות הרעות לרפות את ידי הבא לטהר ולהפיל עליו תרדמת יאוש הנורא, מה גם אז שעוד לא היתה כזאת מעולם, והוא הי' הראשון בענין זה ולא הי' לו ממי ללמוד, ולא עוד אלא שנראה שאז בעת נסי יציאת מצרים והים שהי' מפורסם בכל העולם וכתיב שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, שלא התעוררו כל העולם כולו להשליך את אליליהם מלבוא ולחסות תחת כנפי השכינה [ולפי השקפה שטחית אולי היתה היום כזאת אותות ומופתים מפורסמים הי' כל העולם באין לחסות תחת כנפי השכינה, וכמו שבאמת כן יהי' לעתיד לו תכרע כל ברך תשבע כל לשון], מהאי טעמא הוא שלעומת שרגזו וחרדו ורעדה אחזתם שהי' להם להתעורר נפלו בפח יאוש הנורא, וזה שבמכילתא מה שמיעה שמע ובא שהתמי' הוא מאין התעורר לבוא אף ששמע כל הנסים, מ"מ עדיין תמי' ורבותא מדוע לא נפל גם הוא ברשת יאוש הנורא ככל האומות אז, אף שכולם שמעו לא התעורר מי מהם לבוא, ובודאי מצא בין כל האותות והמופתים ענין מורה על ענינו שלא להתיאש ולהתחזק ולהתעודד, בזה התעוררו התנאים ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא, ר' אלעזר המודעי אומר קריעת ים סוף שמע ובא, ר' אליעזר אומר מתן תורה שמע ובא, ונפתח במה דסליק מיני' מתן תורה שמע ובא:

ס״חוהנה בש"ס שבת שמרע"ה השיב למלאכים שקטרגו לומר חמדה גנוזה וכו' אתה נותנה לבשר ודם, השיב להם משרע"ה תורה שאתה נותן לי מה כתוב בה וכו' עד קנאה יש ביניכם יצה"ר יש ביניכם, וכבר דקדקנו שבודאי המלאכים לא רצו התורה בלבושה זה דיני דארבעה אבות נזיקין וכדומה שאין להם שייכות בענינים אלו, אלא ברוחנית התורה, וא"כ מה זה תשובה, ופרשנו שלפי רוממות התורה א"א לשום נברא, ואפי' מלאכים הקדושים, להיות להם שום דיבוק להתורה, כי אורייתא וקב"ה כולא חד, אלא מפני הבריחה שבורחים מדברים הגשמיים זוכין לעומתו למעלות רמות ונשאות עד אין קץ, וכמ"ש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם הזוה"ק שמפני שברח משה מפני פרעה זכה לעומתו לישב על הבאר כנ"ל, וא"כ יפה השיב להם משרע"ה אתה שאין לכם פחיתות וגשם וחומר ואין לכם ממה לברוח, איך תוכלו להיות צכם דביקות להתורה, ואם כי אתם רוצים ברוחניות לבד ולא בלבושה זה, המניעה עוד יותר גדולה, כי בלתי לבושה זה בודאי לא יוכל שום נברא לקרב אלי', ומיד הודו לו מלאכי השרת, כי זו טענה נצחית שאין עלי' תשובה:

ס״טולפי"ז יש לומר שיתרו הבין ענין זה וירד לתוך עמקו של דבר, או שמע הטענה והתשובה של משה, או הי' חכם ומבין מדעתו, שכל נתינת התורה לתחתונים היא מחמת שיש להם ממה לברוח, וע"כ הוא שהנהו מוקף כ"כ בכחות הרעות לא כ"ש שאם ישליך הכל ויברח אל תחת כנפי השכינה שיבוא למעלות רמות ונשאות, ולו נאה ולו יאה יותר מהכל, מחמת שהרע שבו יותר מהכל, ובאמת שזה לימוד גדול וחיזוק לכל איש ואיש שישים על לבו בהתבוננו על רוע מצבו ויצר סוכן בנו שאדרבה לו נאה ולו יאה לזכות למעלות רמות, מה גם בעודו בימי הנעורים ורתיחת הדמים בוער בו, אז היא שעת יותר מוכשר לברוח ולהתרומם על כנפי נשרים:

ע׳וכן מ"ד קריעת ים סוף שמע ובא, כי הנה אמרו ז"ל הים ראה וינס, מה ראה ארונו של יוסף ראה שנאמר וינס ויצא החוצה, עוד אמרו בזכות אברהם נבקע היה, וי"א בזכות יעקב, ובמכילתא מונה והולך כמה זכותים שהיו ביד ישראל שמפני זה נקרע להם הים, ויש לפרש דכולם אית להו ג"ש דוינם, בזכות וינס ויצא החוצה הים ראה וינס, והיינו דהנה קרי"ס היתה בה שני ענינים, בפשיטות דרך לעבור בו גאולים ולהטביע את מצרים ולזה הי' די שהמים יעמדו נד אחד כמו בירדן, אך באמת הי' קי"ס באופן עוד יותר נעלה, והיינו שהי' התגלות אלקית עצום מאד, ואמרו ז"ל ראתה שפחה על הים, שמחמת זה הים ראה וינס, כי לשון ניסה מורה מפני פחד נזק ועתיד, כי הי' לו פחד ביטול במציאות, וכמ"ש הזוה"ק בעתיקא תליא מילתא, ולשון עתיקא פי' כ"ק אבו אדמו"ר זצללה"ה מלשון ויעתק משם, המעתיק הרים היינו שאין לשום נברא שייכות אליו, וע"כ בהתגלות בחי' זו על הים ברח מפני פחד ביטול במציאות, ואף שאין המים בעלי דעה והרגש, אך אין לך דבר למטה שאין לו שורש למעלה, או שתאמר בלשון שר של ים, וכמו שהי' למעלה נעשה כך למטה, ומה שהי' קריעת ים סוף באופן זה ולא סגי לי' בפשיטות שיהיו המים נפעלים מחמת רצון השי"ת, כמו יתר האותות והמופתים שמי היאור נהפכו לדם וכדומה, זה הי' בזכות יוסף וינס ויצא החוצה, ולא הספיק לזה זכותים שמנה במכילתא, כי כל אלה לא הספיק אלא שיהי' דרך לעבור גאולים ולהטביע את מצרים כנ"ל, אבל לזכות להתגלות בחי' עתיקא שאין לשום נברא שייכות בו, לא אפשר שיבוא מחמת שום זכות אלא דווקא מחמת הבריחה מדבר חיצוני וטומאה בכח גדול מאד למעלה מעבע אנושי, כמו שאמרה המטרונה אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה והי' עומד בכל חומו הי' עושה את הדבר הזה, הרי שהי' בכח גדול והעתקה מטבע האנושית, ע"כ בזכותו הי' באין לדרגין גבוהין כ"כ בעתיקא תליא מילתא, והוא הארה למעלה למעלה גבוה מכל סדר הנבראים:

ע״אוכאשר שמע יתרו זה התעורר מאד שלו נאה ולו יאה להשליך את כל שבעה כחות הרעות כנ"ל, ולא יפלא שגם הוא ישיג מעלות רמות, ובאמת ראה יפה שהקישו הכתוב ליוסף שנאמר מבנות פוטיאל ואמרו ז"ל מבנות יוסף שפטפט ביצרו ומבנות יתרו שפיטם עגלים לע"ז, והיתכן שיספר הכתוב בגנותו של צדיק זה שנתגייר לשם שמים, ואפי' להדיוט זה אסור כאמרם ז"ל אם הי' גר לא יאמר לו אתמול אכל נבילות וטריפות וזכור מעשיך הראשונים, מה גם שהכתוב מדבר מיחוס הכהנים איך יתכן שיטיל בו דופי, אך הוא הדבר שבשבחו דיבר הכתוב שהיו מעשיו דומים למעשה יוסף הצדיק שברח כנ"ל, כן הי' יתרו שהי' כ"כ דבוק בע"ז וברח ממנה:

ע״בובזה יש לפרש פלוגתא דר' יהושע ור"א המודעי במכילתא, כהן מדין ר' יהושע אומר כומר הי' ור"א המודעי אומר שר הי', ופירש המפרש דר"א המודעי ס"צ דאין סברא שהכתוב יספר בגנותו שהי' כומר לע"ז, ור' יהושע אומר אדרבה דרבותא קמ"ל אעפ"י שהי' כומר הניח אומנותו ובא, ולדברינו ימתקו הדברים עוד יותר שזהו שבחו ולא גניתו, שעי"ז זכה למעלות רמות ונשאות, ובזה עצמו השמיענו הכתוב מה שזכה, ואלמלא ידענו שהי' כומר לע"ז מקודם לא היינו יודעים מעלתו שזכה:

ע״גומ"ד מלחמת עמלק שמע ובא הוא נמי באופן הנ"ל, והיינו כי כבר דקדקנו למה הי' דינו של עמלק כ"כ בתכלית העונש למחות שמו לגמרי מעוה"ז ומעוה"ב, ונשבע הקב"ה בכסאו שאינו מקבל גרים מזרע עמלק, ואפי' בהמה של עמלק נצטוו להחרים שלא יאמרו בהמה זו של עמלק היתה, והיו אומות שעשו עמנו רעות ואכזריות מאד מאד אלף פעמים ככה, וכשדים שהחריבו את ביתנו ושפכו אא דמנו כמים באכזריות נוראה, והיו מניחין את התינוק בכנפי' דאמי' ואומרים לאביו קום שחטהו, והגלנו מארצינו באופן רע ומר ערומים בלי לבוש והטעינום שקים מלאים חול ואבני רחיים ולא הי' מניחין אותן להנפש מעט להשיב את רוחם ונשמתם, וכאשר הי' אחד עמד מעט הי' מחתכין אותו אברים אברים עד הוציאם באופן רע ומר כזה מכל הארץ עד בואם אל נהרות בבל מהלך כמה ימים, וכן חורבן בית שני ודורו של שמד שהי' מלבנים כדריות של ברזל ומניחין תחת שתייהן ומשיאין את נפשותיהם מהם, ועוד עשו עמנו כהנה וכהנה ועל כולם לא נחתם גזר דין עונש נמרץ כמו על עמלק, אך הטעם יש לומר מפני שהי' בו שורש טוב מיצחק אע"ה, ואיתא בתנדב"א שאליפז צוה את עמלק בנו תדע שעוה"ב אינו מתוקן אלא לישראל, רצונך שתזכה עמהם לך ושמש אותם ותחפור להם בארות בעת יצאו ממצרים וכו' כיון שידע רשומו של דבר נהפך לאויב ורודף את ישראל, הרי כי נקודה ושורש טוב הי' בו מאליפז שהי' גדל בחיקו של יצחק, אבל הרשע הזה ימ"ש ברח משורש קדושה זה, וע"כ כמו שאמרנו שהבורח מן הטומאה בא לעומתו לקדושה רמה ונשאה שא"א להגיע אלי' בשום זכות אלא מחמת הבריחה מצד ההיפוך, כן נמי את זה לעומת זה עשה אלקים שיש שער הנון בטומאה, ועוד עמוק יותר מזה, שא"א להגיע שם ע"י מעשים רעים אלא מחמת הבריחה מצד ההיפוך, וע"כ עמלק שהי' בו שורש קדוש וברח ממנו בא לעומתו לעומק הטומאה שלא הגיע אלי' אדם זולתו, והנה נאבד שמו וזכרו עדי עד:

ע״דוע"כ יתרו ששמע מלחמת עמלק ועונשו מזה השכיל לידע אם במדת פורענות כך שהבורח מהקדושה בא לעומתו לעומק שאול ואבדון, מדה טובה שהיא מרובה ממדת פורענות עאכו"כ שהבורח מהטומאה יבוא לעומתו לקדושה רמה ונשאה:

ע״הוכל שלשה תנאים אמרו ענין אחד, מר אמר ככה ומר אמר ככה, שבשביל ששמע ענין זה נשאו לבו לקרבה אל תחת כנפי השכינה, ולפי האמור ניחא שאלת המכילתא והתשובה מה שמיעה שמע ובא, שהקשינו הלא מפורש בכתוב את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא וגו', שעל כרחנו שמיעה של יתרו עודפת שזה מפורש בכתוב כל העולם ולא יתרו לבדו, ולמה לא באו גם הם, ועוד אם כפשוטו מלת את מיותר והי' לו לומר וישמע יתרו כל אשר וגו', אלא בודאי הפי' ששמע דבר עם כל אשר וגו' ואת כמו עם, וזה ששאל מה שמיעה שמע ובא, היינו שבשבילה נשאו לבו לבוא, מה שלא הרגיש זולתו, וע"ז השיבו מר כדאית לי' ומר כדאית לי':

ע״וויש לומר שכל דברי חכמים קיימים, ומר אמר חדא ומר א"ח ולא פליגי, והיינו דשלשה דברים אלו מקבילים לחכמה בינה ודעת, תורה מקבילה לחכמה ואורייתא מחכמה עלאה נפקת, קריעת ים סוף מקבילה לבינה, והיינו שנפתחו נ' שערי בינה, וע"כ ראתה שפחה על הים וכו', וע"כ על היש לקו חמשים מכות, שהכל הי' בחינת נגוף ורפוא, נגוף למצרים ורפוא לישראל, לישראל נפתח נ' שערי בינה ולמצרים נמשך מזה חמשים מכות, עמלק הוא דעת דקליפה כידוע בספרים, וכמו בקדושה יראת ה' ראשית דעת, בקליפה הוא בהיפוך ונאמר בעמלק ולא ירא אלקים [ובזה יתפרש לנו דברי המכילתא בפרשת ויבוא עמלק, בחר לנו אנשים ר' יהושע אמר אנשים גבורים ר' אליעזר המודעי אמר יראי חטא, והיינו שמובן שלמלחמת עמלק נתבקש אנשים שיהיו גדולים בקדושה, לכה"פ כמוהו בקליפה, וע"כ אמר ר' יהושע גבורים, כי איזה גבור הכובש את יצרו, והוא בחי' הבריחה מיצה"ר כענין יוסף כנ"ל, ור' אליעזר המודעי אומר יראי חטא לעומת מדתו של עמלק דעת דקליפה ולא ירא אלקים, יהיו הם יראי אלקים ראשית דעת דקדושה]:

ע״זוא"כ ר' יהושע מדבר מבחי' דעת שיתרו הוכיח ממלחמת עמלק שבכחו לבוא לבחי' דעת דקדושה, ור' אליעזר המודעי מדבר מבחי' בינה שהוכיח מקריעת ים סוף שבכחו לבוא לבחי' חכמה, וכלהו איתנייהו שמשלשה אלה הוכיח שלשה אלה:

ע״חונראה לומר שדוגמא לדברים אלה יש בשבת, דהנה כבר דקדקנו דבכל מקום שמוזכר בכתוב שמירת שבת מוקדם לו ששת ימי המעשה, ויש לומר טעם לזה עפ"י דברי המדרש ריש חקת בפסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד כגון, העוה"ב מעוה"ז, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם כ"ק רבו הרי"ם זצללה"ה מגור דבשביל שמתרחק מעוה"ז זוכה בעוה"ב, ולפי דרכנו יובנו הדברים היטב, דלפי מעלת ורוממות עוה"ב אי אפשר לזכות בו אלא ע"י הבריחה והתרחקות מעוה"ז באין לעומתו בעוה"ב, וכל כמה שהאדם מתרחק מעוה"ז באותה מדה זוכה לעומתו בעוה"ב, והנה שבת היא מעין עוה"ב, נמי לפי רוממותה אי אפשר לאדם לזכות בו, היינו שיהי' השבת קולטתו, אלא בשביל מה שהאדם בורח מששת ימי המעשה והמלאכה וטרדת פרנסתו, וזה מרומז בדברי הש"ס בהאי סבא דנקט תרי מדאני אסא ורהט, ובש"ס ב"ק בע"ש שרץ ברשות, כי אז הוא זמן בריחה וניסה מימי החול, ושיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי' ושלא יהרהר אחר מלאכה, אלא זה בתורה וזה בתפלה בעונג ואהבה ורצון כל אחד עד מקום שידו מגעת, בזה באין לעומת ימי החול להשבת, וכפי מסת הבריחה מימי החול זוכין שהשבת יהי' קולטתו, והוא ממש כענין עוה"ב מעוה"ז, ויש לומר עוד רמז שזוכין בשבת לבחי' חכמה בינה ודעת ע"י שלשה מצות, נר שבת, וקידוש, והבדלה, נר שבת הוא בחכמה שהוא מקביל למאמר השני שבעשרה מאמרות יהי אור, קידוש היא בבינה כדאיתא בזוה"ק משום שנא' וקדשת את הלוים, ומכדי כל קידושא בורא פרי הגפן אמר ברישא, וידוע ששורש היין הוא בינה, הבדלה היא בדעת כאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין והבן:

ע״טאת כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל, ויש לדקדק בכפל הלשון ובשינוי השמות, ובזוה"ק את כל אשר עשה אלקים שמא דא דאגין על משה ועל ישראל ולא אתעדי מינייהו בגלותא ולבתר שמא עלאה אפיק לון ממצרים, ונראה דענין שמא דא דאגין עלייהו ולא אתעדי מינייהו בגלותא, דלכאורה שם זה הוא מדת הדין, ולאו לאגנא קאתי, אלא שהי' מדת הדין מתוחה נגדם, ויותר הי' יוצדק בזה שם הרחמים, כמ"ש ויתן אותם לרחמים לפני שוביהם, שלא יאבדו ח"ו בתוקף הגלות, אך באשר כתיב והסתרתי פני מהם והי' לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, כי הסתרת פנים הוא גרוע מהכל, וכאמרם ז"ל אין לך נבואה קשה כאותה שנאמרה ואנכי אסתיר פני מבית יעקב, כי בסילוק השמירה מתפשטין כחות הרעות בלי גבול, וע"כ כתיב ומצאוהו רעות רבות וצרות, שהוא בלי גבול ומספר, אך ע"י שם אלקים אף שהוא מדת הדין המתוח מ"מ הוא שם הצמצום וגבול, וע"כ זה השם שהי' עמם בגלותא הוא שם גבול וגדר להתפשטות הגלות שלא יתפשט יותר מהנגזר על היפוך הסתרת פנים כנ"ל:

פ׳ובדוגמא זו יש לפרש אלקים שנאמר בעשרת הדברות וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמור, אף שהתורה בשמו הגדול נתנה, מ"מ הי' הדיבור בשבי. אלקים, וכמו שאמרו ז"ל בדקדוק לשונם מפי הגבורה שמענום, כי כתיב נפשי יצאה בדברו, ובכל דיבור ודיבור פרחה נשמתם, אלא שהוריד עליהם טל שעתיד להחיות בו את המתים והחזיר בהם נשמתם, ומ"מ הי' צריך שיהיו הדברות בצמצום מאד שלא יתבטלו לגמרי במציאות הן גופם הן נשמתם, וכענין מעשה בראשית שהי' בשם אלקים שם הצמצום, דאל"ה הי' מתבטל העולם במציאות, כן נמי הי' במתן תורה, דאלמלא שהיו הדברות ע"י צמצום היו מתבטלין במציאות, ע"כ הי' ע"י שם זה שצמצם הדיבור שיהי' באופן שישארו במציאות והוא מעין שם זה שהי' עמם במצרים, אלא ששם גרם שלא יתפשט הגלות יותר מכפי שיעור הנגזר, ובמתן תורה גרם שלא יתפשטו הדברות יותר מכפי אשר יוכלין שאת:

פ״אויש לומר שזהו הענין תלתא אלקים הנזכר בויכלו, כי מחמת קדושת שבת שהעולם שב למקורו הי' לו להתבטל במציאות, ע"ז נגזר שם אלקים, שבהשיבה למקור נמי יש בחי' הצמצום, וימתקו הדברים עפ"י מה שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה ויכל אלקים ביום השביעי שתרגום ושיצי, היינו שנסתלק מדת המצמצום שהי' בכל ששת ימי המעשה, עכת"ד, אך עדיין צריך למודעי, הלא כתיב תיכף ויברך אלקים את יום השביעי, ולדברנו הנ"ל יבוא לנכון, שמחמת סילוק מדת הצמצום שהי' בכל ששת ימי המעשה יש שוב לחוש לביטול במציאות ע"י ברכת שבת, ע"ז כתיב ויברך אלקים, שברכת שבת נמי היתה בצמצום, ומפני כן לא נתבטל במציאות, וכמו שהי' יציאת הבריאה לפועל ע"י שם אלקים [וכשנפסק לצאת עוד אל הפועל נסתלק שם הצמצום ביציאת הבריאה אל הפועל] כמו כן ברכת שבת באה עם שם המצמצם את הבריאה, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות, היינו ששם המצמצם את הבריאה, נסתלק בסילוק יציאת הבריאה עוד אל הפועל, ע"כ הוצרך שם מצמצם עם הברכה, ודו"ק:

פ״בוישתחו וישק לו ברש"י איני יודע מי השתחוה למי כשהוא אומר איש לרעהו מי הקרוי איש זה משה שנאמר והאיש משה, ובמכילתא הלשון איני יודע מ' השתחוה למי ומי נשק למי וכו' הוי אומר לא השתחוה ולא נשק אלא משה לחמיו, נראה לפרש ענין השתחואה והנשיקין משה ליתרו, עפימ"ש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה במה ששלח יתרו למשה אני חותנך יתרו בא אליך צא בגיני, שאיננו ח"ו בקשת הכבוד, אלא שביקש ממשה שיצא ממדריגתו הפנימית והנעלמת וישפיל את עצמו אליו בכדי שיהי' ביכולת יתרו להדבק בו, ויתעלה אתו בעלותו חזרה למדריגתו, וזה הוא הענין שהשתחוה משה ליתרו היינו שהשפיל את עצמו אליו, וענין הנשיקין הוא התדבקות רוחא ברוחא, שאחר שהשפיל א"ע אליו הדביק רוח שלו ברוחו, ובזה העלה את יתרו למדריגות גבוהות, והוא כעין הנשיקין שנאמרו בנעמי לרות מערפה, שפי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכוונת נעמי לדבק רוחה ברוחן כדי להעלותן עמה, אך אצל ערפה לא הועיל שרוחה הי' נמשך אחר רוח נעמי שהכניסה בה, וזה ותשק ערפה לחמותה, היינו שהחזירה רוחה אלי' והיא שבה אל עמה ואל אלהיה ורוח דבקה בה, שנמשכה אחר נעמי, וכן הי' הענין במשה ויתרו, שרוח יתרו נמשך תיכף אליו, וע"כ כתיב וישאלו איש לרעהו, אף שרעהו למעוטי גוי, וזה הי' עוד טרם נתגייר תיכף בראותו אותו, מ"מ מאחר שרוחו נדבק בו ונמשך אליו שוב נקרא רעהו, וכענין שכתוב בנעמי ורות ותלכנה שתיהן, ואמרו ז"ל כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי:

פ״גודוגמא דידי' יש לומר נמי במתן תורה דהדברות נקראו נשיקין, כמ"ש ישקני מנשיקות פיהו, והיינו עפ"י מה שאמרו ז"ל ביבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, וק"ו לישראל, ע"כ היו הדברות בבחי' נשיקין שהדיבור עצמו נדבק ברוחן, ובזה נתעלו שיהיו ראויין לשעתן ללמוד תורה מפי הגבורה:

פ״דובזה יש לפרש תועלת מה שנאמרו תחילה כל הדברות בדיבור אחד, מה שא"א לאדם לומר כן, וחזר ופי' כל דיבור בפ"ע, וכבר דקדקנו שכמו שא"א לאדם לומר כן כך א"א לאדם לשמוע שני דברות כאחד, וא"כ למה נאמרו תחילה כל הדברות יחד, אך לפי דברנו זה יש לומר שתחילה הנשיקין להעלותם שיהי' ביכלתם לשמוע אח"כ הדיברות כל דיבור בפ"ע, ולולא שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה היו נשארין כן לעולם, אך מפני שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה, ומחלו על התדבקותם בהדיבור אבדו מעלתם זה, ושוב אינם ראויים לימוד תורה מפי הגבורה:

פ״הויש לומר ששבת עצמו נמי יש לה סגולה זו, שלרגלי רוממותה אין האדם הגון לקבל את השבת, אלא שהנשמות יתירות יורדין ומתדבקין בנשמת ישראל בבחי' נשיקין כדי להעלותן להיות ראוין לקבל את השבת, וזהו ויסב בת זוגי' דהוות פרישא:

פ״ובמדרש באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה עשה בו הקב"ה קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם, אמר להם הקב"ה אי אתם מתביישין הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו וכו', ונראה לפרש דהנה במדרש פ' כ"ה שהמן ירד לישראל באלוש, ולמה באלוש בזנות שאמר אברהם לושי ועשי עוגות, וכבר אמרנו דיש לתמוה למה כשבאו האורחים לאברהם אבינו אז הוצרך לאפות ולא היתה הפת מצוי' מאז כתקנת עזרא שתהא אשה משכמת ואופה כדי שתהא הפת מצוי' לעניים, ואם להאכיל להם פת חמה, הלוא בירושלמי שבת פת חמה חמתה בצדה, כלומר שגורם חולי חמימות ר"ל, ופרשנו עפ"י מאמר זוה"ק (ס"ב:) ר' ייסא סבא לא אתקין סעודתא בכל יומא עד דבעא בעותא קמי' קוב"ה אמר לא נתקין סעודתא עד דתתייהב מבי מלכא, ובודאי היינו הרוחניות שבו, דגשם המאכל כבר הי' בתוך ביתו אלא בתיקונו שיהא ראוי לאכילה ומשך לתוכו רוחניות, וידועין דברי האריז"ל בפסוק לא על הלחם לבדו יתי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, היינו על מוצא פי' ה' שיש בהלחם, וע"כ לא תיקנו לר' ייסא המאכל טרם המשיך לתוכו ע"י התפלה רוחניות ממוצא פי ה', והנה אברהם אבינו המשיך את כל באי עולם אחר הש"י במה שהאכילום והשקום כבמדרש, ואף שבכל מקום המאכל מגשם ובו הי' להיפוך שבאמצעות המאכל עורר בקרבם כח רוחני, והטעם יש לומר מפני שבכל מקום הרוחניות שבמאכל מוטבע כלו בחלק הגשמי שבו, אך ידוע שיש שני סוגי אדם, יש שהרוחנית שבו מוטבע בהחומר והחומר מושל עליו מכל צד, עד שאיננו ניכר כלל שיש בו רוחנית, וכבהמה המה להם, ויש אנשי המעלה שהם לגמרי להיפוך, ובדברי מהר"ל נקראים הראשונים שכל או צורה מוטבע בחומר, והאחרונים שכל או צורה מובדלת, ויש בין זה לזה כמה מדריגות, והבחי' שביניהם הוא התשוקה, מי שתשוקתו לדברים חומריים זה לאות ששכלו או צורתו מוטבעת בתומר, ומי שתשוקתו לדברים רוחניים הוא לאות ששכלו או צורתו נבדלת, וכן הבינונים כל כמה שיש להם תשוקה לרוחניות היא לאות שבאותה מדה ומשקל נמי שכלו וצורתו נבדלתי ואך המאכל לעולם הרוחנית שבו מוטבע ומוקף מכל צד, ואינו נרגש הרוחניות שבו, וע"כ המאכל מגשם, אך אברהם אבינו המשיך לתוך המאכל רוחניות נעלה ומרומם שלא הי' נעשה מוטבע בגשם המאכל, והיינו דגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, וממצות הכנסת אורחים עצמה שקיים המשיך אור המצוה לתוך המאכל, וזה האור לרגלי רוממותו לא הי' נעשה מוטבע בגשם המאכל, ע"כ לא היו מתקנין את המאכל עד אחר ביאת האורחים והכניסם בביתו וקיים בהם מצות הכנסת אורחים, וכעין ר' ייסא שלא תיקנו לו המאכל קודם התפלה:

פ״זולפי הדברים האלה יש לפרש נמי ההפרש שבין אוכלי המן לשאר המאכלים, ששאר המאכלים חלק הרוחני הוא מוטבע בחלק הגשם, אך המן הרוחנית שבו לא הי' מוטבע בהגשם שבו, ע"כ לא הי' מגשם ולא הי' מביא שום תכונה רעה בנפש, אדרבה הי' מפקח השכל כמ"ש האבן עזרא, ובודאי לאו השכל בלבד מיירי אלא כל בחינות הרוחניות נקראים בשם שכל, [ובודאי צדיקים גמורים גם היום במאכלם יש רוחניות שאינו מוטבע בחומר, והדברים עתיקים וכבר דברנו מזה]:

פ״חוהנה בש"ס יומא לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלין דברי ר' עקיבא, אמר לו ר' ישמעאל טעית וכי מלאכי השרת אוכלין לחם והלא כבר נאמר לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, ופי' הרמב"ן שהענין שאמר ר' עקיבא הוא שקיום מלאכי השרת הוא בזיו השכינה, והמן הוא מתולדות האור העליון שנתגשם ברצון השי"ת, ונמצא שאנשי המן ומלאכי השרת ניזונים מדבר אחד, ור' ישמעאל תפסו מפני שקיומם אינו בדבר המתגשם מתולדות האור, שהרי קיומם באור העליון עצמו עכ"ל, ולפי דרכנו יובנו דברי ר' עקיבא שהרי אף שנתגשם המן, מ"מ אין חלקי הזן שבו מוטבעים בהגשם כלל, ועל חלקי הזן שבו שפיר יוצדק לומר שהוא מאכל מלאכי השרת, אלא שאדם האוכל את המן לוקח את חלקי הזן ע"י אמצעי והוא גשם המן, ומלאכי השרת אין צריכין לאמצעי זה, הא למה זה דומה לשני בני אדם אחד אוכל בכף ואחד אוכל בידיו, ושניהם אוכלין מאכל אחד שלא נוכל לומר שיש שינוי במאכלם כי הכף איננו מחלק המאכל אלא אמצעי להוביל את המאכל לפיו, כן הוא בענין אוכלי המן שגשם המן אינו נתאחד עם חלקי הזן שבו אלא אמצעי שחלקי הזן יבואו לקרבו, ואינו דומה לשאר מאכלים שחלקי הזן שבו מוטבעים בהגשם ונעשים הוא והם דבר אחד:

פ״טוע"כ אאע"ה שהמשיך להמאכל שנתן לפני האורחים זיו העליון בלתי מוטבע בגשם המאכל, הי' כענין המן, ע"כ הי' נמי מפקח השכל, וע"כ הי' כח במאכל זה לעורר את האוכלו להכיר את מי שאמר והי' העולם, ובאמצעות סעודתו לאורחים המשיך את לבם להדבק בהשי"ת, ועם זה איך הי' מאכל גם למלאכי השרת, דבב"ר פ' מ"ח וכי אוכלין היו אלא נראין כאוכלין, ראשון ראשון מסתלק, אך בשמות רבה פ' מ"ז המשל אומר אזלת וקרתא וכו' למטה שיש אכילה ושתי' ירדו מלאכי השרת ואכלו ושתו שנאמר והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו, א"ר יוחנן נראין כאוכלין ראשון ראשון מסתלק, ובמד"ר, מפורש נמי שאכלו ממש, ונראה שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, שמאחר שרוחנית המאכל לא הי' מוטבע בגשם, ולא הי' אלא הרכבה שכונית, ע"כ חלק הגשם ראשון ראשון נסתלק ונשרף בהבל פיהם, וחלק הרוחני שבו הי' למזון להם, שבאשר זיו העליון שבו לא הי' מוטבע בחומר המאכי, הי' חומר המאכל נשרף בהבל ומזיו העליון שבו היו ניזונין, ואם ה' הרוחנית שבו מוטבע בהגשם שלו כאשר נשרף הגשם בהבל פיהם לא הי' נשאר הרוחנית עומד לבדו, וכמו כל מאכל כאשר נשרף ונעשה גחלת אין בו עוד הרוחניות להזין את האדם:

צ׳ולפי"ז יובן למה הי' המן בזכות אברהם שאמר לושי ועשי עגות, שהי' מכין מאכל כעין זה למלאכים, ועם זה יובן הא דצר קלסתר פניו של משה דומה לאברהם אבינו, ואמר להם אי אתם בושין מזה שאכלתם אצלו, דהנה קטרוג המלאכים שאמרו חמדה גנוזה שיש לך אתה מבקש ליתנה לבו"ד, היינו שהתורה כמו שהיא בטהרתה בעולם עליון אי אפשר לבו"ד לקבלה, אלא בלבושה דהאי עלמא בדברים הנהוגים בזה העולם, וחשבו מלאכי השרת שזה בודאי תכהה אור התורה שתהי' מוטבעת תוך לבוש זה, וע"כ בקשו לשורפו בהבל פיהם, היינו להראות שאפי' הבל פיהם שורף הגשמי, מה גם התורה, וע"כ בודאי תצטרך להתגשם, וכענין מוצא פי ה' שיש בהמאכל שיהי' מיכן להזין את האדם שהוא מוטבע בגשם המאכל, ע"ז אמר להם אי אתם בושין מזה שאכלתם אצלו, היינו שאף מאכלו הגשמי שהמשיך בו רוחניות, לא הי' הרוחניות מוטבע בהחומר עד שהי' מאכל לכם, ומכ"ש התורה אף שתשכון למטה בלבוש ענינים גשמיים לא תהי' מוטבעת בהלבוש אלא עומדת בטהרתה צורה נבדלת כנ"ל, ולפי האמור יובן מה שאמר אדמו"ר הקדוש הר"ר בונם מפרשיסחא זצללה"ה שכל הדברים השיגו השפלה בחורבן בהמ"ק לבד תורה שהיא בטהרתה כאז כן עתה, ולפי דברינו יובן שמאחר שאיננה מוטבעת בלבושא דהאי עלמא ע"כ אין מאורעות דהאי עלמא נוגעים אלי' כלל, ודו"ק:

צ״אוקצת דמיון לזה היא סעודת שבת שהוא זכר למן נמי אין הרוחניות שבמאכלי שבת נטבע בגשם המאכל כשאר מאכלי חול, וע"כ איתא בכתבי האריז"ל שמאכל של שבת אינו מגשם, ויהי' זה טעם לשבח למה שאמרנו במק"א שכמו שתורה לא קבלה השתנות בחורבן בית המקדש כן נמי שבת:

צ״בשנת תרע"ה.

צ״גבמדרש ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך, ר' אליעזר אומר הקב"ה אמר לו צא ויאמר אל משה אמר לו הקב"ה אני הוא שאמרתי והי' העולם שנאמר אל אלקים הוי' דבר ויקרא ארץ אני הוא שאני מקרב אני הוא שאני מרחוק שנאמר החלקי מקרוב אני נאום ה' אני הוא שקרבתי ליתרו ולא דחקתיו וכו' אף אתה קרבהו ואל תרחקהו:

צ״דויש להבין בזה שאמר אני הוא שאני מרחיק, היתכן לומר שהקב"ה מרחק גרים, והלוא מקרא מלא הוא ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, וכתיב (ישעי' מ"ה כ"ב) פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ, ואמרו ז"ל כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא כל אפסי ארץ ואם הכוונה היא גר לשם דבר אחר ולבו בל עמו, זה לא נצרך להאמר, ומקרא מלא הוא כי לא לפניו חנף יבוא, ועוד מה מייתי מקרא האלקי מקרוב אני, דמשמע רק מקרב ולא מרחק, והיפ"ת משנה הגירסא וגורס ולא מרחיק:

צ״הונראה לפרש עפ"י גירסא דידן, דהנה יש להבין למה מייתי המדרש בריש דבריו אני הוא שאמרתי והי' העולם, מה ענין הוא למאמר אני הוא שאני מקרב וכו', ועוד למה מייתי זה מקרא שיאמר אל אלקים הוי' דבר ויקרא ארץ, מי סני קרא דאורייתא בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, עד שהוצרך להביא מקרא דכתובים, ונראה דהנה אנו אומרים בזמירות משוך חסדך ליודעך אל קנא ונוקם, ולכאורה הי' יותר יוצדק אל חפץ חסד או מלא רחמים, ומה ענין מדת קנא ונוקם להמשכת חסד, וכבר דברנו מזה, ויש לומר עוד דהענין מדת הדין של מעלה שממנה מדת קנא ונוקם ובעל חימה, אין הכוונה בהחלט לעונש ולנקמה, אלא להיישיר את האדם לדרך טובה, כמ"ש ויגל אזנם למוסר, או להכניע את גסות הרוח, או להדחות כחות חיצונים מן האדם, ובב"ר פרשה ט' סי' יוד א"ר הונא הנה טוב מאד זו מדת הטוב והנה טוב מאד זו מדת יסורין וכי מדת יסורין טוב מאד אתמהה אלא שעל ידה הבריות באין לחיי עוה"ב, וכן שלמה אומר ודרך חיים תוכחות מוסר אמרת צא וראה איזה דרך מביאה את האדם לחיי עוה"ב הוי אומר זו מדת היסורין, ונראה שהמדרש מייתי מקרא זה שלא תאמר שהטוב הכרוך בעקבותי' הוא רק בגורם ודרך אגב, אלא שכל ענינה היא להגיע על ידה לדרך חיים, וע"כ יוצדק בה לומר והנה טוב מאד, שכל מציאותה מתחילה היא רק לטובה, וזהו שאמרו שמאל דוחה וימין מקרבת, היינו שהשמאל דוחה למען יבוא מזה שאח"כ הא ימין מקרבת, וכמשל השותה סמים מרים לרפואה שאין הכוונה להשתי' אלא להרפואה הבאה ממנה, ולפי"ז איש משכיל כשמרגיש שח"ו מדת הדין מתיחה כנגדו אל יפול לבו עליו, אלא יהי' בעיניו כרופא נאמן המשתדל לרפאותו ומוסיף אהבה ודביקות בהשי"ת כמו איש שמוסיף אהבה לרופא חנם המשתדל ברפואתו ומשקהו סמים מרים וכדומה, ואפי' כשחותך ממנו אבר שעלתה נימא, וכענין שבמדרש ריש פרשת שמות, וכל המייסר את בנו מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו, אך זה בבן משכיל אלו ישראל, היפוך מאוה"ע דכתיב בהו והי' כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ואלהיו ופנה למעלה, וזהו הפירוש משוך חסדך ליודעך אל קנא ונוקם, היינו שידוע ששם אל הוא מדת הרחמים, וכן הוא במכילתא הובא ברש"י לקמן ל"ד פסוק ואו, ואל קנא ונוקם היינו שגם מה שהוא קנא ונוקם הוא ג"כ ממדת הרחמים שמורה על זה שם אל, וזה שאמר ליודעך אל קנא ונוקם אלו ישראל שיודעים שזהו ממדת הרחמים, להם תמשוך את חסדך, ובאמת בידיעה זאת ממתיקין את כל הדינים והיסורין מסתלקין כמ"ש בספה"ק:

צ״וומ"מ יש לומר שמדה זו להיות השמאל דוחה בראשונה אינה נוהגת אלא באיש שיש בו חלקי הרע הצריכים כניעה וביטול, לזה צריך התנהגות מדה זו שע"י השמאל דוחה נכנע הרע, ועי"כ יכול לבוא לידי קירוב, אבל איש שעבודתו במדת אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, היינו שבמדה הרעה בעצמה עובד בה עבודתו לשמים, למשל גיאות היא מדה מגונה עד מאד, וצריך להכניעו ולבטלו, אבל איש שנוטל את הגיאות לעבודת ה', היינו שיצייר בנפשו שכל העולם כולו לא נברא אלא בשבילו, כאמרם ז"ל חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, ומראה את עצמו שכל העולם תלוי בו, כאמרם ז"ל לעולם יראה אדם את עצמו כאלו הוא חציו זכאי וחציו חייב, וכל העולם כולו כאלו הוא חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וח"ו להיפוך להיפוך, וכמו כן בכל המדות שאין עבודתו להשריש ממנו את מדה זו בכללה אלא ליקח אותה לטוב, לאיש כזה איננו שייך להתנהג עמו במדת שמאל דוחה דבזה יחליש המדה שהיא נצרכת לטוב, מה גם לאיש שכבר זכה ונהפך מדותיו לטוב, לאיש כזה בודאי יותר נכון קירוב לגמרי בלתי ריחוק כלל, שבזה יותר יהי' ביכולתו לגבה לבו בדרכי ה', אבל איש שעבודתו במדת אתכפיא, אצלו שייכת מדת שמאל דוחה למען שיהא הימין מקרבת:

צ״זוהנה האדם הוא עולם קטן והוא כדמיון עולם הגדול ושניהם בתכסיס אחד, וכמו שבעולם הקטן יש מדת השמאל דוחה, והיא כדי שימין יהי' מקרבת, כן הוא בעולם הגדול, דהנה כתיב עולם חסד יבנה, ומ"מ נברא במדת הדין דכתיב בראשית ברא אלקים, ואין אלקים אלא מדת הדין כידוע, ומבואר דמדת הדין היא צורך החסד, והטעם כדי שלא יהי' התפשטות כחות הרעות יותר מדאי, או כמו שאיתא במקובלים דאל"ה הי' מתבטל העולם במציאות ולא הי' אפשר להבראות, ויהי' מאיזה טעם שיהי', מ"מ זה מבואר שמדת הדין והצמצום הי' צורך מדת החסד, הרי שהעולם הגדול והקטן בתכסיס אחד, שמאל דוחה כדי שיהא הימין מקרבת:

צ״חולפי האמור יש לפרש הכתוב אל אלקים הוי' דבר ויקרא ארץ, כי שם אל הוא רחמים כנ"ל, וזה היתה כוונת הבריאה, וכמ"ש עולם חסד יבנה, ולצורך החסד והרחמים באה מדת הדין שהוא שם אלקים למען התכלית שיתקרב אח"כ במדת הרחמים שהוא שם הוי', וע"כ בשלשה שמות אלו נברא העולם:

צ״טוהנה בענין שבת לששת ימי כמעשה הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכך הוא הסדר שבששת ימי המעשה יהי' עבודת האדם בבחינת אתכפיא, ואז זוכין בשבת לבחי' אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא אך באם איננו בששת ימי המעשה בבחי' אתכפיא, אינו יכול לזכות בשבת אלא לבחי' אתכפיא, עכת"ד:

ק׳ולפי האמור יובן מה שאנו אומרים בזמירות צוחין אף עקתין בטלין ושביתין, דבשבת שזוכין לבחי' אתהפכא אין נצרך לצוחין ועקתין שהוא שמאל דוחה כנ"ל, אך זה דווקא לאיש שטרח בששת ימי המעשה בבחי' אתכפיא, כנ"ל, וע"כ אין קושיא ממה שנראה לפעמים שיש מציאות צוחין ועקתין גם בשבת, שבודאי לא הי' בששת ימי המעשה בבחי' אתכפיא כיאות, והוא אינו זוכה בשבת אלא לבחי' אתכפיא, לאיש כזה יש במציאות שמאל דוחה שממנו תוצאות צוחין אף עקתין גם בשבת:

100

ק״אוהנה במדרש שיתרו הוא היפוך עמלק, וכבר אמרנו דאף שיש כמה אומות שעשו עמנו רעות רבות וצרות יותר מעמלק, מצרים שחטו תינוקות של ישראל ורחצו בדמם והשליכו את זכריהם ליאור וימררו אח חייהם וגו', וכן נבוכדנצר וכהנה וכהנה ששפכו את דמינו באכזריות חימה נורא מאוד יותר מעמלק, ומ"מ לא יצא דינם למחות את שמם לעולם ועד, כמו עמלק, ונשבע הקב"ה בכסאו שלא יקבל גרים מעמלק, ואמרנו הטעם שכחו של עמלק הי' באשר הי' אתו ניצוץ קדוש מיצחק אבינו והוא הפכו לרע, ע"כ הי' כחו כ"כ גדול, ומפני זה עצמו ענשו גדול מאד, מפני שהפך את הקדושה לטומאה, וע"כ הגיע ענשו שאין מקבלין גרים מעמלק, כי הגר שבודאי יש בו ניצוץ קדוש שהביאתו להתגייר, מ"מ גם גופו הבאה מטפה סרוחה נהפך להיות ישראל, ונהפכה הטומאה שבו לקדושה, אבל עמלק שהפך את ניצוץ הקדושה שהי' בו לטומאה, ענשו להיפוך נמי שלא יכול גוף עמלקי להתהפך לקדושה, ויש לומר עוד בלשון אחר עפי"מ דאיתא בזוה"ק פרשת פנחס דיש מיני קליפות שנקראין עננין חשוכין שכל אור הבא בהן נאבד, וכדמיון שבע פרות הרעות שבחלום פרעה שכתוב בהן ולא נודע כי באו אל קרבנה, וע"כ עמלק שהפך את ניצוץ הקדוש שבו לטומאה, בודאי מנייהו הוא, וע"כ אי אפשר שיבוא ממנו גר צדק, היינו שניצוץ הקדוש יהפוך את עמלקי לקדושה, אדרבה ניצוץ הקדוש שבא בו נאבד ונתהפך לטומאה, ובודאי הש"י מסיבות מהפך שלא יבוא לעולם ניצוץ הקדוש בתוך גוף עמלקי אחר שנשבע שאינו מקבל גרים ממנו, והוא ממסתורין של מלך שאין לנו רשות לדבר בו:

101

ק״באך יתרו הוא היפוך מעמלק, שיתרו הוא משורש קין שבזוה"ק שקין הוא קינא דמסאבותא, וכבר אמרנו שכמו שאיתא בחקה"ז שקן צפור דקדושה הוא קיבוץ כל המדות טובות, חסידים, גבורים, מארי תורה, חוזים, נביאים, צדיקים, בני מלכים, להבדיל לעומתו בטומאה הוא קיבוץ כל כוחות הרעות שבעולם, וע"כ לא הניח ע"ז שלא עבדה, ואת כל אלה הפך לקדושה, כי בכל כוחות אלו התעורר לבוא לחסות תחת כנפי השכינה, והפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, וע"כ שבע שמות נקרא לו, והיינו שאף שם יתר שהי' לו בעודו נכרי לא נדחה, שלכאורה שם זה הי' לו להשתקע ולא יזכר ולא יעלה על לב, כמ"ש הרמב"ן שכן דרך כל המתיהדים לכקרא בשם אחר, וכמ"ש הרמב"ם בטעם שינוי השם בבע"ת, כלומר איננו אותו שעשה אותן המעשים, וק"ו לגר שנתגייר, אך הוא הדבר שאינו דומה לגר שנתגייר דכקטן שנולד דמי, והימים הראשונים יפלו והיו כלא היו, אלא שנתהפכו לקדושה, וכענין בע"ח שהזדונות עצמן נעשים כזכיות, וע"כ נקרא יתר בעודו נכרי משום שייתר פרשה אחת בתורה, שאיננו נחשב כאיש אחר כלל, אלא אותו איש עצמו שנהפך לקדושה ונקרא ע"ש סופו, והקורא לו שם זה בעודו נכרי נבא ואין יודע מה נבא, והנה הוא היפוך לגמרי מעמלק, שעמלק הפך הקדושה לטומאה, ויתרו הפך הטומאה לקדושה, וכמו שעמלק הוא היפוך שבת, כמבואר בפדר"א וכבר דברנו בו, כן יתרו הוא בחי' שבת, וימתקו הדברים עפי"מ שאמרנו לעיל בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששבת היא בחי' אתהפכא חשוכא לנהורא, מאחר שבששת ימי המעשה הי' בבחי' אתכפיא, כן נמי יתרו משעה שפירש מע"ז עוד טרם בא משה הי' בבחי' אתכפיא, ואח"כ כשנתן דעתו להתגייר הי' בבחי' אתהפכא:

102

ק״גולפי האמור יובנו דברי המדרש הנצב פתח דברנו לפי גרסתינו, "אמר לו הקב"ה אני הוא שאמרתי והי' העולם שנאמר אל אלקים הוי' דבר ויקרא ארץ", היינו ששלשה שמות אלו מורין שראשית הכוונה לחסד ורחמים, ובשבילם שמאל דוחה כדי שתהי' אח"כ ימין מקרבת, שענין זה לא נשמע מפסוק בראשית, וע"כ אינו מביא פסוק בראשית אלא זה, והוא הקדמה טובה לענינינו שאמר "אני הוא שאני מקרב אני הוא שאני מרחוק", היינו שבשני אופנים הוא הנהגה העליונה, יש שמקרב לגמרי בלי שום ריחוק מקודם, והוא להעובד בבחי' אתהפכא כנ"ל, ויש שהוא מרחיק, אין הכוונה ריחוק בהחלט אלא שהקירוב הוא ע"י ריחוק שמקודם להעובד בבחי' אתכפיא, והוא כענין בריאת העולם בשלשה שמות כנ"ל, שהי' הריחוק כדי לקרב, וזה שנסתייע מהכתוב "האלקי' מקרוב אני", היינו שלעולם הנני מקרב ואפי' מה שנראה ריחוק אין זה בהחלט אלא כדי לקרב [ולבי אומר לי שיש לדקדק בדברי המדרש של אמר אני הוא שאני מרחק אלא שאני מרחיק, שזה מורה יותר שהריחוק הוא כדי לקרב, ודו"ק] "אני הוא שקרבתי את יתרו ולא רחקתיו", היינו קירוב בלתי ריחוק מקודם כלל, "אף אתה קרבהו אל תרחיקהו" דהנה אמרו ז"ל גר שבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאה להתגייר, והוא ריחוק כדי שיתקרב בכח יותר, וכמו שכתוב בנעמי ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה, אך ליתרו לא תעשה כן אלא קרבהו ואל תרחיקהו מקודם, ויתיישב כפל הלשון קרבהו ואל תרחיקהו, שלכאורה נראה כיתור דברים דבכלל קרבהו כ"ש שלא תרחיקהו, ועוד וכי תעלה על דעתך שמשה ירחיק את חותנו מלבוא להתקרב תחת כנפי השכינה, אבל לפי דרכנו בדקדוק נאמר שיתרו הוא בבחי' אתהפכא אין נצרך להרחיקהו כדי לקרבהו אלא לקרבהו לבד:

103

ק״דבמדרש וישמע יתרו, הה"ד שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, וכי בני אדם שוטים הם שנותנין לחמם על פני המים ועל מי אמר על יתרו שנתן לתמו למשה שנאמר קראן לו ויאכל לחם, הוי שלח לחמך על פני המים זה משה שנאמר כי מן המים משיתיהו למה כי ברוב הימים תמצאנו, ויבוא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם, נראה לפרש עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה באמרם ז"ל כל השקפה היא לרעה לבד מהשקפה הנאמרה במתנות עניים שהיא לטובה שנאמר השקיפה ממעון קדשך וברך וגו', כי עוה"ז הגשמי אינו יכול לסבול התגלות העליונים הרוחניים, וכענין שאמר מנוח מות נמות כי אלהים ראינו, וע"כ כל השקפה שהיא התגלות העליונים בתחתונים היא לרעה, לבד במתנות עניים שבאמצעות המתנות נתחבר להעניים, וכתיב בהו מרום וקדוש אשכון ואת דכא, ע"כ יכולין לסבול ושוב מביא ברכה, עכת"ד, ויש לומר שזה נמי ענין גוי ששבת חייב מיתה, ובמדרש משל למלך ומטרונה שיושבין ומסיחים כל מי שמכניס ראשו ביניהם חייב מיתה, היינו נמי שבשבת הוא התגלות אלקית, וזה משל מלך ומטרונה שיושבין ומסיחים, וזר המכניס ראשו ביניהם אינו יכול לסבול ומגיע לו המיתה:

104

ק״הואפשר עוד לומר דגם בישראל נצרכת ההכנה לשבת מהאי טעמא והיא ההכנעה שמקודם השבת שיחשוב אדם את חשבון נפשו באיזה פנים בא לקבל שבת, והוא שאמרו ז"ל בני רב דיתבו בתעניתא במעלי שבתא, והבבלים שובתין מתוך מריעין, הכל הוא משום אני את דכא, שנהי' יכולין לסבול את התגלות האלקית בשבת, וכן נמי הצדקות שמחלקין בע"ש הוא כעין מתנות עניים, ואפשר לומר שמהאי טעמא נמצא בישראל הצריכין למתנות זולתם, כי בדין הי' ששבת שהיא מקור הברכה וזכר למן לא הי' צריך לחסור לשום אדם מזונות לשבת, אלא כדי לזכות בהם, שבאמצעות המתנות והצדקות שעושין עמהם יש בכוחנו לסבול את השבת, כענין השקפה שבמתנות עניים, והוא כענין אמרם ז"ל שהתפלל דוד המע"ה יתיישב עולמך היינו שלא יהיו עניים, והשיב לו הש"י חסד ואמת מן ינצרוהו, שבלעדי חסד ואמת שנמצא בעולם לא הי' לעולם קיום ובשביל זה נמצאו עניים בעולם, כן נמי יש לומר לפי דרכנו שנמצא בישראל החסר להם מזונות לשבת מטעם הנ"ל, ונכון מאד להזהר בזה, מה גם אנשים שאין הזמן מספיק להם להכנת ההכנעה ודכאות לב כנ"ל שלריכין להתאמץ עכ"פ במתנות עניים:

105

ק״וויש לומר עוד דהא דאכילת קדשים ליתא בגוי נמי מהאי טעמא הוא, דבקדשים יש בהן התגלות ענין אלקי, וע"כ בזמן שבהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר קדשים, וגוי אף שמצד השכל יכול להיות לו אחיזה בקדושה, וכמ"ש מהר"ל במאמרם ז"ל דמא בן נתינה שמו, וכבר הבאנו דבריו כמה פעמים, מ"מ אכילה שהיא ענין גופני והגוף שלו נבנה מטפה טמאה משלוש קליפות הטמאות לגמרי, אינו יכול לסבול הקדושה שבקדשים ונהפך לו לרועץ, ומ"מ גר אחר שהביא קרבנו מותר באכילת קדשים, שכקטן שנולד דמי וחשוב כגופא אחרינא:

106

ק״זוהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק במה שכתב חותן משה, הלוא אין קרבה לגוי וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ומותר בקרובותיו מדאורייתא, ותירץ עפ"י דברי מהר"ל דיתרו לא הי' כמו גר דעלמא שנתבטל ממהותו הקדום להסתפח אל ישראל, אבל יתרו הי' כמו רע לישראל וע"כ איננו הקטן שנולד, עכת"ד:

107

ק״חויש להוסיף בזה ביאור עפי"מ שהגדנו במאמר הקדום שיתרו לא השליך ממנו את מהותו הקדום אלא שבכוחותיו הקדומים בהם עצמם התעורר לבוא לחסות תחת כנפי השכינה, והפך מתירא למיתקא וחשוכא לנהורא, וע"כ שם הראשון שהי' לו בעודו נכרי לא ניטל ממנו, ומ"מ מובן שאינו נחשב כגופא אחרינא, וכמו שחשוב קרובותיו קורבה ונקרא חותן משה כ"כ הי' בדין שיהי' אסור באכילת קדשים, היינו משום שגופו אינו יכול לסבול ויהפוך לו לרועץ, והרי משמע שאכילת לחם לפני האלקים הוא האכילה מן הזבחים שהביא, ע"ז הביא המדרש פסוק דשלח לחמך ע"פ המים, לומר שבאמצעות משרע"ה שנתחבר עמו בזה שהאכילו מקודם, כמ"ש קראן לו ויאכל לחם, היא כענין השקפה הנאמרה במתנות עניים שבאמצעות החיבור יכול לסבול:

108

ק״טבמדרש ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה אליך גוים יבואו מאפסי ארץ וגו', אמרו ישראל כשעשית לנו נסים בים אמרנו לפניך עזי וזמרת וגו' הלא שמעה רחב ובאה ודבקה בך וכו' כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף הוי ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה, כשעשית נסים בימי שלמה שנאמר ויתן עוז למלכו לא באת מלכת שבא ושבחה אותך וכו', כשהוצאת אותנו ממצרים ונתת לנו את התורה שנקראת עוז שנאמר ה' עוז לעמו יתן הלוא שמע יתרו ובא ונדבק בך הוי אליך גוים יבואו מאפסי ארץ:

109

ק״ינראה לפרש עפ"י משנה דאבות הוי מסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הילך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, מאין באת מטפה סרוחה וכו', ודקדקנו למה האריך התנא והדר מפרש ולא אמר ואין אתה בא לידי עבירה מאין באת מטפה סרוחה, ואמרנו שתחילה מדבר מהנפש מאין באת ולא פירש והכוונה שהאדם יזכור וידע מעצמו מאין הוא בא לכאן, הלוא נפשו חלק אלוק ממעל, ולאן אתה הולך לאשתאבא בגופא דמלכא, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון קודם שיזכה לזה, והדר מדבר משפלות גופו, וכן מצאתי בשם האריז"ל בשינוי לשון קצת, והיינו שעיקר החסרון באדם שאינו מכיר מעלת נפשו, שבאם הי' מאיר לנגד עיניו מי הוא ומה מעלתו לא הי' אפשר לבוא לידי עבירה, אלא שחסר להאדם עוז שהוא "קוראזש" בל"א וכמו שאמר הרבי הקדוש ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא לרבו היהודי הקדוש ששאל אותו מה שמע חדשות בהיותו בדאנציג, ואמר ששמע אבידת ממון אינו כלום, ואב דת "קוראזש" הוא אבידה בכולו, עכ"ד, וזהו מלאכת היצה"ר ובזה מצודתו פרושה על כל החיים, שכאשר ניטל מהם "הקוראזש" והידים מתרשלים אז המה כעיר פרוצה אין חומה, ע"כ הקדימו התנא לחשבון שפלות גופו:

110

קי״אאך ישראל מלבד כל מתנות טובות ניתנה להם גם מתנה זו היינו מדת העוז, ומחמתם גם כל הנטפלים אליהם מקבלים מהם מדה זו, ועי"כ יכולין לבוא ולהתגייר, ומבלעדי זה אפי' כשהי' עולה על לבם ששקר נחלו אבותם ואין בם מועיל היו אבודים בהתיאשם, וזהו הפירוש עזי וזמרת י' היינו העוז שנתת בי בשביל זה הרהבתי עוז שלא להיות כמתיאש, והגבהתי את לבי בדרכי ה', וירדתי לים עד שבאו במים עד חוטמם, ומחמת זה באה לי הישועה, כאשר כבר אמרנו שכל הישועה באה מפאת הנסיון והתמימות שירדו לים, וזה הי' פרי העוז שניתן לי, ומחמת שלבשנו עוז באתה גם רחב ודבקה בך, אף שהיא היתה לילית הרשעה כמ"ש האר"י ז"ל, ובודאי הפירוש שבה מצאה לילית הרשעה קן לה, ע"כ היתה טמאת השם רבת המהומה, עד שאמרו ז"ל שלא הי' שר ונגיד בארץ ישראל שלא בא עני', וזנתה ארבעים שנה, ומ"מ כשעלה על דעתה להתגייר לא היתה כמתיאשת אלא לבשה עוז עד שהגיעה למדריגה גבוה מאד, דגיירה ונסבה יהושע, וכל זה באה לה מצד העוז שבישראל ומאחר שנתנה דעתה להתגייר, לבש, גם היא מדת העוז, וכענין שאמרו ז"ל ברות כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי, וכן בשלמה המלך שנאמר ויתן עוז למלכו כל העולם שהי' אז נכנעים לשלמה המלך לבשו ג"כ עוז ובאת מלכת שבא ושבחה אותך, וכן יתרו שהי' מיועצי פרעה והי' יודע בעצמו עד כמה גדלה אשמתו, וגם לא הניח ע"ז שלא עבדה, וכמו שהגיד אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה ששם יתר הוא מחמת שהי' בעצמו כיותרת בעולם, ומ"מ לבש עוז ובא ונדבק בך, וזה נסתעף מנתינת התורה לישראל שנקראת עוז, ומאתר שנתן דעתו להתגייר לבש ג"כ עוז כנ"ל ברות, וזה שאמר ה' עוזי, היינו העוז שניתן לי, ומעוזי היינו העוז הניתן ממנו גם על כל הנותן דעתו להתדבק לנו, ומנוסי ביום צרה, יש ג"כ מלשון הגבהה, היינו שביום צרה אינם ח"ו כמתיאשים, אלא אדרבה לובשים עוז ומגביהים לבם בדרכי ה' כמו שה' על הים, ובשביל זה אליך גוים יבואו מאפסי ארץ, ויש לומר שגם זה מסגולת שבת המגביה לב ישראל שבל יהיו כאבודים בענים וכמתיאשים לאמור שהי' עזבם, אלא שאעפ"כ רוצה ה' בישראל, כמו שאנו אומרים ורצה בנו, וזה שנא' בשבת לדעת כי אני ה' מקדישכם, שהשבת מביאה, דעת באדם, שבכל עת ובכל זמן הש"י מקדש את עמו ישראל, וזה מחזק, ידים רפות ומאמץ ברכים כושלות:

111

קי״בכל אשר דבר ה' נעשה, ויש לדקדק שכאן שהי' בשני בחודש אמרו נעשה לבד, ובחמישי לחודש שבו הי' כל הסדר שבסוף פרשת משפטים הוסיפו לומר ונשמע, למה לא אמרו גם בתחילה ונשמע, ועוד שלכאורה נראה שנעשה הוא מדריגה גדולה מנשמע, שבמדרש שני כוסות מזגתם לפני בסיני נעשה ונשמע שברתם נעשה שמרו עכ"פ נשמע, וידוע שבמעשה העגל אבדו מעלתם הגדולה וזהו שברתם נעשה, הרי שנעשה הוא מדריגה גדולה מנשמע, א"כ איך תחילה אחזו מעלה הגדולה לבד, ולבסוף הוסיפו גם מדריגה קטנה הימנה ואיך יתכן כזאת שבודאי הוסיפו במעלה ומעלין בקודש:

112

קי״גונראה דהנה אמרו ז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להם מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברישא עושי והדר לשמוע, ויש להבין מה רז יש בדבר שאין מבינים זה אלא מלאכי השרת, ורבותא הוא זה לישראל שנגלה להם סוד זה, ואם שזה הוא מעלה גדולה יותר, הוה לי' למימר בלשון כמה גדולים ישראל שהקדימו נעשה לנשמע, כמו מלאכי השרת, אבל לשון סוד אין לו הבונה לכארה:

113

קי״דונראה דהנה כתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, וברש"י ממלכת כהנים שרים כמ"ש ובני דוד כהנים היו, ויש להבין שהרי מעולם לא נתאוו ישראל להיות שרים מושלים על האומות, ועיקר יעודי ישראל שיהיו פנוים לעסוק בתורה ובמצות, כמ"ש הרמב"ם סוף הלכות תשובה, וכל היעודים בטובת עוה"ז הוא טפל כדי שיהי' לנו מנוחה לזכות לחיי העוה"ב, וכאן בתחילת היעודים הניח את העיקר ותפס את הטפל:

114

קי״הונראה לפרש ממלכת כהנים שרים היינו שיהי' כל איש ישראלי שר על עצמו ומושל ברוח, כמ"ש ומושל ברוחו מלוכד עיר, וכאמרם ז"ל הצדיקים לבם ברשותם, וכמו שאמרו ז"ל באברהם אע"ה בתחילה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים ובסוף נוסף לו ה"א המליכו על כל רמ"ח אברים, וזה עיקר ממשלה של אדם שיהי' בכוחו להכניע את כוחות גופו ונפשו לכל אשר יחפוץ יטכו, והוא מדת אתכפיא, והוסיף יאמור וגוי קדוש, שקדוש פירושו נבדל, היינו שיהי' נבדל מענינים אלו שנא יתאוה להם ולא יחפוץ בהם כלל, והוא מדת אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, והם שתי מדות מדת אתכפיא ומדת אתהפכא, והוא כסדר הנכון שמקודם מכניעין את כוחות הרעות, ואח"כ כשזכה יתיר מהפכין גם את הרע לטוב:

115

קי״וונראה לומר שזה נמי ענין נעשה ונשמע, כי השמיעה היא בחי' אתכפיא כלשון כוף אזניך לשמוע דברי חכמים, והיינו אפי' כשאינו מבין בשכלו ונדמה לו שצריך להיות בהיפוך, הוא כופה את דעתו ורצונו, וכן הוא בלשון הכתוב וישימהו דוד אל משמעתו, וכן לשמע אוזן ישמעו לי, וכן ובני עמון משמעתם, שכל אלו לשון עבד השומע לכל אשר יצוה, והוא חוקי המשמעת, ונעשה הוא מדת אתהפכא, היינו שאינו צריך להכין את לבו ולכוף את אזנו לשמוע, אלא עומד תמיד מוכן לעשות כי אין בו עוד פסולת שצריכין לכופהו, אך לפי"ז לעולם נשמע קודם לנעשה, שמקודם זוכין למדת אתכפיא להכניע את כוחות הממאנים, ואח"כ זוכין לנעשה שהות מדת אתהפכא, ולמה הקדימו נעשה לנשמע ושינוי מסדר היעוד ממלכת כהנים וגוי קדוש כנ"ל:

116

קי״זאך הנה במלאכי השרת שאין בהם פסולת כלל, ולא שייך בהם לכאורה מדת אתכפיא כלל, למה כתוב בהו שמיעה כלל, אחר שהקדמנו ששמיעה היא מדת אתכפיא, והרי כתוב עושי דברו לשמוע בקול דברו, מכלל דאית בהו נמי בחי' שמיעה, ואיך הוא זה, אך יובן עפי"מ שהגיד לי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ביחוד, כששאלתיו פירוש הדברים וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה, הלוא עול נקרא מה שהוא נגד הרצון, אבל מלאכי השרת שעבודתם בתכלית אהבה ושיר ודביקות, איך תצדק בהם לשון עול, והגיד לי שאצלם העול מה שאינם רשאים לגשת לפנים ממחיצתם, עכ"ד, ולפי"ז יובן ששייך במלאכים נמי מדת אתכפיא, היינו שכוכפים את רצונם ומכניעים את תאותם הבוער כרשפי אש לגשת לפנים ממחיצתם, ומ"מ מובן שאצלם מדת העשי' מקודם, שעומדים הכן לעשות ואינן צריכין שום הכנה וכפיפת הרצון לעשי', ואח"כ כשרצונם בוער עוד בקרבם לגשת הלאה, רק אז שייך אצלם בחי' השמיעה:

117

קי״חולפי האמור יובן הלשון מי גילה לבניי רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, שזה איננו לפי סדר אנושי, שהרי תחילה צריכין למדת אתכפיא, והדר זוכין למדת אתהפכא, אך ישראל היו אז באותה מעלה הגדולה שפסקה זוהמתן, ולא היתה שייכת בהם מדת אתכפיא, שהרי היו בלי שום צד הפסולת הממאן שצריכין לכפותו, וע"כ הקדימו העשי' מדת אתהפכא כנ"ל, ומ"מ צריכין למדת אתכפיא שלא יגישו לפנים מהמחיצה, וזהו רז שמלאכי השרת משתמשין בו, שאיננו לפי סדר אנושי:

118

קי״טולפי"ז יש לומר שהכל כסדר נאמר, שאחר ששמעו את היעודים ממלכת כהנים וגוי קדוש, שהוא שיהיו מושלים ברוחם, היינו מדת אתכפיא, ואח"כ מדת אתהפכא, השיבו כל אשר דבר ה' נעשה, כי פסקה זוהמתן ואינם צריכין לכפוף רצונם ולהכניע תאותם, אלא עומדים הכן לעשי', שזה הוא ענין נעשה כנ"ל מדת אתהפכא, אך אח"כ כששמעו מצות הגבלה שהיא שלא לגשת לפנים ממחיצתם, הבינו שעדיין שייכת בהם מדת אתכפיא, כענין שמיעת מלאכי השרת כנ"ל הוסיפו לאמור גם נשמע, ומ"מ העשי' קודמת כמו מלאכי השרת:

119

ק״כבמדרש וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמור, בתכסיס של מלכים נהג הקב"ה עם ישראל, שנאמר אתי מלבנון כלה למה כך בזכות שאמרו נעשה ונשמע, והוא פלא, והיפ"ת רצה להגיה ולהוסיף "לא" בתכסיס של מלכים, והוא עפ"י דברי המדרש שה"ש תמן תנינן נותנין זמן לבתולה שנים עשר חודש, אחשורוש דעה סרוחה הי' לו וכתוב ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים והכא אתי מלבנון כלה מחומר ולבנים ועשיתיך כלה עכ"ד, ועדיין אינו מיושב מה שייטי' הכא שהרי עברו מיציאת מצרים חמשים יום, ועוד מה ענין נעשה ונשמע לזה, ועוד שהרי עוד ביציאת מצרים נעשה זה, בעוד לא אמרו נעשה ונשמע, ושם יותר יוצדק לומר בזכות לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ולי נראה לפרש לפי גרסתינו שיכאורה יש להבין איך נהיתה כזאת שבמ"ט ימים עלו ישראל מבירא עמיקתא הוא מ"ט שערי טומאה לאיגרא רמא עד שפסקה זוהמתן, ונראה שזה הי' מחמת שישראל התקשרו באהבה, ותשובה מאהבה זדונות נעשו כזכיות, וכמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, וכן שירת הים, והשתוקקות למתן תורה ומנו חשבנא לדכיותא, א"כ נהפך להם מ"ט שערי טומאה לזכיות, וזכו למ"ט שערי בינה, ואתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, והנה במאמר הקדום אמרנו שישראל שאמרו נעשה הוא משום שזכו לבחי' אתהפכא עיי"ש:

120

קכ״אולפי האמור יש לומר שישראל זכו למ"ת גם מצד הדין שהי' בידם כ"כ זכותים שעצמו מלספר, שהרי מכל עונות הקודמים עד שהיו במ"ט שערי טומאה נעשה מהכל זכיות, וזה שאמר הכתוב וידבר אלקים שהוא מדת הדין, וכמו שאמרו ז"ל נופי הגבורה שמענום, ואף שבש"ס יבמות (ק"ה:) וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, ויש לומר דשאני ישראל שהי' להם כ"כ זכותים שעצמו מלספר, משא"כ משה רבינו ע"ה שלא הי' לו עונות הקודמים שיעשו מהם זכיות, ולפי"ז יובן מה שנאמר למשה במעשה העגל לך רד כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, והלוא שקול משה ככל ישראל, והיתכן שכל גדולתו הוא בשביל ישראל, אך לפי דרכנו יובן כבש"ס יבמות שמשה לא הי' הגון ללמוד תורה מפי הגבורה משא"כ ישראל, וכ"ז מפני מרבית עונות הקודמות שנהפכו לזכיות, וזה עצמו הוא מה שאמרו נעשה ונשמע:

121

קכ״בומעתה יתפרש המדרש לפי גרסתנו בפשיטות, הגם שביציאת מצרים לא נהג הקב"ה עמם בתכסיס של מלכים כדברי מדרש שה"ש הנ"ל, אתי מלבנון כלה מחומר ומלבנים ועשיתך כלה והוא מצד החסד, אבל כאן במ"ת כתיב וידבר אלקים שהוא מדת הדין, ומוכח שזכו לזה מצד הדין, ובתכסיס של מלכים, שנאמר אתי מלבנון כלה היינו ששם לא נהג עמם בתכסיס של מלכים, וכל כך למה, היינו למה ובמה זכו ישראל שיגיע להם מצד מדת הדין, בזכות שאמרו נעשה ונשמע שזו מדת אתהפכא כנ"ל:

122

קכ״גשנת תרע"ו.

123

קכ״דבמדרש וישמע יתרו, הה"ד רעך ורע אביך אל תעזוב, רעך זה הקב"ה כמד"א למען אחי ורעי, ורע אביך זה אברהם שנאמר זרע אברהם אוהבי אל תעזוב ואם עזבת תן דעתך שלא תכנס לבית אחיך ביום אידך זה ישמעאל ועשו וכו' אביכם כשהי' מושלך במדבר פתחתי לו באר מים ואתם עשיתם כך הוי טוב שכן קרוב מאח רחוק:

124

קכ״הויש להבין איזה שייכות יש למאמר זה עם ענין הפרשה, ומפרשי המדרש כתבו איידי דבעי למידרש קרא דטוב שכן קרוב על יתרו התחיל בדרוש אחר ומרישא דקרא, וכשאני לעצמי אמרתי לפרש בהקדם דברי הש"ס שלהי יומא, אמר ר' יוחנן גדולה תשובה שדוחה את ל"ת שבתורה, שנאמר לאמור הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אלי' עוד הלא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום ה', ויש לדקדק הלא מחזיר גרושתו אינו אסור אלא משנשאת ולא כשזינתה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירש עפ"י דברי הש"ס שם כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה לו ס"ד אלא נעשית לו כהיתר ויש להבין מי סני להש"ס למימר בהדיא נעשית לו כהיתר, והגיד היות ישראל נקשרין בקשר אמיץ לאביהן שבשמים, וכשאדם עובר עבירה נחלש חבל הכוסף, וכאשר שנה בה הותר הקשר, וזה רמז באמרו הותרה לו, כלומר הותר הקשר, וע"כ כשבא לאשמעינן דנעשה לו כהיתר אמר בלשון הותרה לו לרמז שהותר הקשר, וע"כ יש לומר דכשהוסיף ונשחרש בחטא נעשה רח"ל מקושר להסט"א, לעומת שמקודם החטא הי' מקושר באבינו שבשמיה, וע"כ כתיב ואת זנית רעים רבים, כאמרם ז"ל בש"ס נדה ימים שנים רבים שלשה, וא"כ הרי נקשרו לסט"א, וזה דומה למחזיר גרושתו משנשאת, דהיינו שנעשית אגודה לאיש אחר, כן זה שנעשה מקושר לסט"א ודפח"ח:

125

קכ״וויש להוסיף בה דברים, דהנה יש להבין הני תרי זימני דעבר ושנה בה מה עבידתייהו, ולמה לא נפסק הקשר בפעם אחת או ביותר מתרי זימני, כי אם בתרי זימני דווקא, ונראה לפרש דישראל הם קשורים בהקב"ה בנפש ובשכל היינו בלב ובמוח, בלב הוא התשוקה הנטועה בלב כאש בוערת לאביהן שבשמים, כמ"ש רשפי' רשפי אש שלהבתי', ובכלל זה המדות כולם, בשכל הוא השכל הישר שכל התורה, ובשניהם ישראל נמשכין אחר השי"ת, השכל מצד עצמו, והלב מצד עצמו אפי' בלי הוראת השכל, אך עבירה מטמטמת לבו של אדם ואיננו עוד כ"כ להוט להשי"ת ונמשך אחריו כמקודם, ומ"מ השכל עוד לא נתקלקל ועוד בידו לעשות חשבין צודק עם נפשו בהשכל ודעת לאמור מה עשיתי ולמי עוללתי ככה, אך כשהוסיף ושנה באולתו נתקלקל גם השכל, וזהו כמ"ש ואור עיני גם הם אין אתי, שהוא כינוי להשכל, וכמו השוחד יעור עיני פקחים, וקשה מאד לעשות חשבון צודק עם נפשו, וזש"ה הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, נבל הוא במדות שבלב, ולא חכם הוא בשכל, והיינו הך דעבר ושנה הותר הקשר בין מצד הלב בין מצד השכל, וזהו הענין דבתרי זמני דווקא הותר הקשר, ומ"מ בעוד לא נתקשר להסט"א נקל לו להתעורר ולבקש רפואה למחלתו, אבל כשהוסיף להשתרש בחטא נעשה מקושר להסט"א בלב ובמוח, ולא הי' בדין שיתרפא עוד שהיא דומה לגרושתו משנשאת לאחר, אלא מחמת שתשובה דוחה את ל"ת שבתורה:

126

קכ״זולפי האמור יש לפרש הא דרעך ורע אביך אל תעזוב, רעך זה הקב"ה כמ"ש למען אחי ורעי היינו מצד הלב שלב ישראל להוט ומשתוקק לדביקות אלקית, ורע אביך זה אברהם שנאמר זרע אברהם אוהבי, היינו שאברהם נדבק בהקב"ה ע"י השכל הישר וחקירתו הזכה. ובמדרש רב לא הי' לו אב לא למדו אלא הי' שתי כליותיו נובעות חכמה, וזה הנחיל גם לבניו אחריו שיהי' שכלם ישר הולך ולנוכח ה' דרכו, אל תעזוב היינו שישגיח אדם בכל עת לעורר את לבו ולגלות האהבה המסתרת שבעומק הלב, וכן לצחצח את שכלו בתורה המישרת את השכל, ואם עזבת היינו ע"י שעבר ושנה שהותר לו הקשר הכפול במוח ולב, עכ"פ תן דעתך שלא תכנס לבית אתיך ביום אידך זה ישמעאל ועשו, היינו שלא יתקשר בסט"א עכ"פ ע"י שישתרש בחטא הלב והמוח בישמעאל ועשו שהם מקור קלקול הלב והמוח, ישמעאל הוא פסולת החסד, והוא כח התאוה שבלב כסיל, ובמדרש אסתר עשרה חלקים של טפשות בעולם תשעה בישמעאלים ואחד בכל העולם, ועשו הוא קליפה יותר קשה המינה הנוגעת אף להשכל ונקרא איש יודע ציד, פירש"י לצוד ולרמות, היפוך יעקב איש תם שפירש"י מי שאינו חריף לרמות קרוי תם, ומכלל שעשו הוא חריף לרמות, ואמרו ז"ל יש חכמה באומות תאמין שנאמר והאבדתי חכמים מאדום מכלל דאיכא, אך לא שכל הישר אלא שכל מעוקם המושך לע"ז, וממנו בא עמלק מלשון עקלקלות, כמי שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעמלק הוא שכל מעוקם ומעוקל היפוך ישראל שנקראו ישרון מלשון ישר. ובאשר כח רע שלי נוגע בשכל, יש בו כח מושך לחכמות חיצוניות ולבטל מד"ת שהוא גרוע מהכל, כאמרם ז"ל הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, שהמאור שבה הי' מחזירן למוטב, והנה כח רע של ישמעאל ועשו מקביל להא דרעך ורע אביך, דלעומת רעך ורע אביך שהוא קשר של ישראל באביהן שבשמים בלב ובשכל, אם עזבת ח"ו תן דעתך עכ"פ שלא תתקשר לסט"א בלב ובשכל שהוא ישמעאל ועשו:

127

קכ״חוהנה הכתוב מסיים טוב שכן קרוב מאח רחוק, ובסמוך דרש המדרש דשכן קרוב זה יתרו, ויש לומר דכלפי דהזהיר ברישא דקרא רעך ורע אביך אל תעזוב ובית אחיך אל תבוא ביום אידך, שהפירוש שלא תעזוב את קשר הלב והשכל באבינו שבשמים, ואם ח"ו עזבת עכ"פ אל תתקשר בישמעאל ועשו שהם היפכים, מסיים ע"ז טוב שכן קרוב מאח רחוק זה יתרו ומשמע דיתרו הי' היפוך מזה, שתחילה הי' מקישר בסט"א בלב ובמוח, ועזב את אלה ונתקשר בהשי"ת בלב ומוח, והיינו דיתרו הי' כומר לע"ז שהוא פגם השכל ושכל מעוקה, ובליקוטי תורה מהאריז"ל כי יש בס"א כהן מדין והוא נגד יסוד אבא שבקדושה, עכ"ל וידוע שיסוד אבא שבקדושה הוא קיבוץ כל חלקי החכמה, וא"כ יתרו שהי' כהן מדין הרי הי' מקושר להס"א בבחי' המוח והשכל, והנה כתיב ולכהן מדין שבע בנות, יש לפרש שהן לעומת כחות שבלב, והן שבע שמות שנקרא יצה"ר כבש"ס פ' החליל, וכענין שכתוב לעלוקה שתי בנות וזה הי' לו שבע בנות, ובמגלה עמוקות ולכהן מדין שבע בנות ז' טיפין דאזדריקי עיי"ש, ובהאריז"ל שיתרו הי' שורש קין, וכן נקרא מפורש בכתוב וירא את הקני וגו', כי אם יהי' לבער קין, וכתיב וחבר הקני נפרד מקין, ובזוה"ק שקין הי' קנא דמסאבותא, וכבר פרשנו עפ"י דברי הזוה"ק שקן צפור דקדושה הוא שבע כחות מישראל, חסידים, גבורים, מארי תורה, חוזים, נביאים, צדיקים, בני מלכים, שהם שבע מדות הטובות, וע"כ יש לומר דקנא דמסאבותא הוא להיפוך שבע מדות הרעות, וכל אלה הי' ביתרו, הרי שהי' מקושר להסט"א בלב, וא"כ הרי הי' מקושר בסט"א בלב ומוח דוגמת ישמעאל ועשו, אך הוא נתק והותר הקשר טמא זה, ועזב את שני סוגי כחות הרעות האלה ובא והתקשר לעומתן בקדושה, ולעומת כפי' מע"ז שהוא קשר הטמא זכה לעומתו להתקשר בשכל הקדושה, וע"כ במדרש כבוד חכמים ינחלו זה יתרו הרי שזכה שהכתוב קרא אותו בתואר חכם, והוסיף פרשה אחת בתורה בענין משפט, והמשפט ביחוד נקרא חכמה וכמו שנאמר בדברי שלמה המלך ששאל חכמה לעשות משפט וכמו שהגדנו טעמו של דבר בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשבתות שלפנינו עיי"ש, ואין מהצורך לכפול הדברים, וא"כ לעומת שהי' מקושר בשכל הטמא, זכה עתה לשלימות השכל בקדושה, וכן לעומת שהי' מקושר בלב טיפוש בכל מדה ומדה ביחוד לרע והם השבע בנות, זכה לעומתו לשבע שמות כמ"ש הרמב"ן שכן דרך המתיהדים לקרוא להם שם אחר, ופרשנו שהוא כאומר אינני אותו האיש שעשה אותן המעשים כמ"ש הרמב"ם בענין שינוי השם שבבעל תשובה, ויתרו באשר שנשתנה בכל שבע מדות מדה ומדה ביחוד נקרא שבע שמות, הרי שזכה להתקשר בקדושה בלב ובשכל:

128

קכ״טולפי האמור יש לפרש דברי רש"י מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ובמכילתא במחלוקת היא שנוי', ר' אליעזר ור' יהושע ור"א המודעי דס"ל דאחר מתן תורה בא יתרו אמר מ"ת שמע ובא, ורש"י שהביא כדעת שניהם בודאי ס"ל דלא פליגי אלא דמר אמר חדא ומא"ח ואלו ואלו דא"ח, ולא הביא דעת ר"א המודעי משום דלא אתיא אליבא דמ"ד קודם מ"ת בא יתרו, ע"כ לא הביא אלא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ולפי דרכנו הנ"ל יש לפרש דאלו שנים הי' לכל אחד מעלה כפולה בלב ובמוח, דהנה בזוה"ק ובהאריז"ל דבקריעת ים סוף נפתחו אורות גבוהות מאד, וע"כ ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא ובמהר"ל דמים הם חומרים וקריעת ים סוף הוא שנדחה החומר בפניהם, וכבר אמרנו דהא והא איתנייהו, דבמה שנפתחו אורות גדולות זכו ישראל להשלמת השכל, ובמה שנדחה החומר זכו ישראל להזדככות הלב ומדות טובות ושעל שם זה נקראו ישראל עברים עברו ים, וג' מדות טובות בישראל וכו', א"כ בקריעת ים סוף זכו ישראל לשלימות הלב ושלימות המוח, וכן במלחמת עמלק מלשון עקלקלות שהוא שכל מעוקם כמו שהגדנו לעיל, והוא פגם השכל, והוא רצה לפגום את ישראל במוח, ועם זה כתיב אשר קרך בדרך וברש"י צננך והפשירך מרתיחתך, ופרשו כת הקודמים שרצה להכניס בישראל מדת הקרירות על היפוך מ"ש רשפי' רשפי אש שלהבתי', וזה פגם הלב, וכשגברו ישראל ונצחום השיגו ישראל מעלת מוח ולב, ולר"א המודעי מ"ת שמע ובא, כי מ"ת היא שלימות המוח ושלימות הלב יחדיו, ודבר זה ידוע וא"צ להאריך בו, וזהו שיתרו התעורר במוח ולב לבוא תחת כנפי השכינה בשביל ששמע מדברים אלו שישראל נשלמו במוח ולב:

129

ק״לויש לומר עוד ששלשה דברים אלו קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ומ"ת, מתייחסים לשלשת האבות, קריעת ים סוף מתייחסת לאברהם, ובמדרש בזכות אברהם קרע להם את הים, ואז נדבקו ישראל באביהן שבשמים בשירה ודביקות וע"ז נאמר פי' פתחה בחכמה כבמדרש, והוא מדתו של אברהם שהיו שתי כליותיו נובעות חכמה, מלחמת עמלק מתייחסת ליצחק וכתיב ויתלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, וידוע שחרב הוא מדת הדין מדתו של יצחק, ותורה היא מדתו של יעקב כידוע, והיינו מאחר שמצא בישראל שלשה מדריגות אלה שהם כוללים הכל, לפיכך בא ונדבק בהם:

130

קל״אויאמר משה לחותנו כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים, כי יהי' להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו, והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו, ופירש הרמב"ן שמשה פרט בכאן שלשה דברים, כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים, היינו להתפלל על חוליהם ולהודיעם אם נשמעה תפלתם, ועוד כי יהי' להם דבר בא אלי ושפטתי, היינו שהנני שופע אותם בין איש לרעהו, ועוד שאני מלמד להם את התורה, ונראה דשלשה דברים אלה מקבילים לנפש רוח ונשמה, תפלה על חוליהם מתייחסת לנפש כמ"ש ואשפכה את נפשי לפני ה', והיינו כי תפלה היא מלשון דיבוק וחיבור, והנה כתיב בירמי' אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשו בעם הזה, פירש"י שניהם נזקקו לבקש רחמים על ישראל ומקודם החזירם בתשובה ואח"כ בקשו עליהם רחמים, ואתה שאינך יכול להחזירם בתשובה אין לך לבקש רחמים עליהם, וע"כ מרע"ה כי התפלל על חוליהם הי' ראשית דברים שהדביק את נפשם בשורשם, ועי"ז עוררם בתשובה, כי כל החטאים הם רק מפאת ריחוק הנפש מהשורש, וכאשר הדביק נפשם בשורשם ממילא התעוררו בתשובה ובתפלה ואז הועילה להם תפלת משה עליהם, משפט מתייחס לרוח, כמ"ש (בישעי' כ"ח) ביום ההוא יהי' ה' צבאת לעטרת צבי וגו' ולרוח משפט, ובמגילה (ט"ו:) ולרוח משפט לדן את יצרו, פירש"י לשופטים את רוחם, והיינו שבמה שמרע"ה הי' שופט לכם הכניס בהם רוח משפט, שיהי' כל אחד שופט את רוחו, תורה מתייחסת לנשמה שהיא השכל שבאדם, נמו שאיתא בספרים הקדושים וכבר הזכרנו זה:

131

קל״בויש לומר היות כי שבת היא בחי' משה כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, יש כל שלשה אלה בשבת, כי שבת היא זמן תפלה ביותר, אפי' לאנשים הטרודים בכל ימי המעשה ואינם יכולים לכוון בתפלה, עליהם עכ"פ בשבת באשר אז הנפשות נדבקים בשורשם להתאמץ לכוון בתפלה בהשתפכות הנפש, וע"כ יש בו שירות ותשבחות יתירות ותפלה יתירה, רוח משפט יש נמי בשבת ביותר, כאמרם ז"ל כיון ששבת וי אבדה נפש, והקושיא ידועה שאדרבה כיון ששבת נתוסף הנפש, ורק ביציאת השבת אבדה נפש ולא כששבת, והגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שכיון ששבת אז נפקח עיני איש, ויודע ומבין את מצבו ואז צועק וי שהנני כאבדה ממש ונפשי נאבדה, עכ"ד, והנה זה רוח משפט לברר את מעשיו ולקבל על עצמו על להבא, לימוד התורה הוא נמי ביותר בשבת יומא דנשמתא, ובתדב"א שבת יעשה כולו תורה, הרי שבשבת מתנת משה זוכין ישראל לכל שלשה דברים שהוא עושה לעם:

132

קל״גויש לפרש מה שאנו אומרים בזמירות חדי חצדי חקלא בדיבור ובקלא וכו' קדם רבון עלמין במלין סתימין תגלין פתגמין ותימרון חידושא, שכמו שבהשתלם אדם בגוף ונפש ושכל בא בו בחי' הדיבור כמ"ש מהר"ל, שדיבור הוא חותם האדם, באשר בא רק ע"י הרכבת שלשה אלה, כן נמי להיות יוצאין מלב רגש דיבורים קדושים הוא נמי בהשתלמות נפש רוח ונשמה ברוחניות, וע"כ בשבת שנשלמו שלשה אלה, אמרינן חדו חצדי חקלא בדיבור ובקלא וגו' תגלון פתגמין וגו':

133

קל״דויגד משה את דברי העם אל ה', בש"ס שבת שהגיד שקבלו ישראל עליהם מצוות הגבלה ויש, להבין למה לא נאמר נמי שהגיד בחמישי בחודש שקבלו עליהם ישראל בארבעה בו מצות פרישה:

134

קל״הונראה עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דאמרו ז"ל שפתח המקום לבני עשו וישמעאל לקבל את התורה ולא רצו, כדי שלא יהי' לכם אח"כ פתתון פה למה לא נתנה התורה להם, וקשה דאכתי יאמרו כלום אמרת להם שיש בתורה מצות שהוא היפוך טבעם כמו שאמר לבני עשו שכתוב בה לא תרצח וכו', ואולי אם הי' יודעין נמי לא קבלוה, והגיד היות טבע ישראל להשתוקק לאביהן שבשמים, היפוך מצות הגבלה לעמוד מרחוק, ועכ"ז ישראל קבלו עליהם מצוה זו, הנם רואין שישראל קבלו אף מה שהוא היפוך טבעם, ודפח"ח:

135

קל״וולפי"ז יש לומר דהא דהצריך משה להגיד שיקבלו עליהם מצות הגבלה מה"ט הוא, באשר זה רבותא יתירה שדבר זה הוא היפוך טבעם, ואעפי"כ קבלו עליהם, וממילא מצות פרישה שאיננה היפוך טבעם ואדרבה ישראל קדושים הם, שוב איננו צורך להגיד שאין זה כ"כ רבותא, ואם מה שהוא רבותא יותר וקשה עליהם קבלו, זה שאיננו היפוך טבעם ואיננו כ"כ רבותא עאכו"כ:

136

קל״זשנת תרע"ז.

137

קל״חבמדרש וישמע יתרו, הה"ד לץ תכה ופתי יערים, וכה"א בענוש לץ יחכם פתי, עמלק ויתרו היו בעצה עם פרעה, כשראה יתרו שאבד הקב"ה את עמלק מעוה"ז ומעוה"ב תוהא ועשה תשובה וכו' כך בלעם ראה ליתרו ועמלק בעצה עמד על עמלק ומחה שמו בא לראות יתרו מצאו שעשה תשובה אמר לו למקום יפה ברחת הוי איתן מושבך כאברהם וכו':

138

קל״טויש להבין מה רבותא של יתרו כ"כ גדולה עד שהשוהו לאברהם, וכמה וכמה גרים שהיו בעולם ולא נחשב כ"כ רבותא, מה גם יתרו שהי' חותן מרע"ה והי' מתכבד לומר אני חותן המלך, וישראל היו אז ברום המעלה, ובמדרש שהיו אומה"ע אומרים על ישראל אלהות הם אלו שאין תשמישן אלא באש, ועכ"פ הגרות הי' לגדולה ולכבוד לו, וא"כ מה הי' כ"כ רבותא:

139

ק״מונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בדברי הזוה"ק ויברא אלקים את התנינים הגדולים, דא יעקב ועשו, ופ' הוא ז"ל עפ"י דברי הש"ס ב"ק דנחש כוונתו להזיק, ואינו כשאר חיות הטורפות למאכלם ולהנאתם ונחש זה כוונתו רק להזיק, וכדוגמא זו הוא יעקב ועשו, שיעקב הוא שונא את השקר ואת הרע, לא מפני שהוא מתנגד לדרך האמת ואת הטוב ועומד לשטן עלי דרכו, אלא ששונא את השקר ואת הרע מפני שהוא רע בעצם, כי אפי' יצוייר שאיננו מתנגד ועומד לשטן לו, נמי איננו יכול לסובלו, ולהיפוך מזה הוא עשו ששונא את האמת ואת הטוב בעצם, לא מפני שהוא מתנגד לדרכו דרך רע, עכת"ד הצריך לענינינו, והנה שורש הרע שבעשו הוא עמלק, וע"כ מלחמת עמלק עם ישראל אף שידע שלא עליו הם הולכים, מ"מ שנאתו לישראל הי' בעצם, ופסע ארבע מאות פרסה ובא, והוא הי' היפוך לגמרי ליעק"א ע"ה, כמו שהגיד כ"ק אבי זצללה"ה שיעקב שמו ישרון מלשון ישר, ועמלק מלשון עיקול ועקלקלות, והנה זה שיעקב הי' שונא את הרע והשקר בעצם, לאו דווקא יעקב לבדו הי' כן ושבשבילו נקרא תנין כנ"ל, אלא כל שלשת האבות היו כן, וע"כ איתא בזוה"ק ח"ג (ל"ט:) את התנינים הגדולים אלו אבהן, והא דבזוה"ק דא יעקב ועשו לא בא לאשמעינן אלא רבותא דעשו שהי' שונא להטוב בעצם, אבל ביעקב אננו רבותא שאף כל שלשת האבות היו כן, וכמו שמצינו שאאע"ה עוד טרם הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני הוא בעל הבירה כבמדרש שהביא לשון זה על מאמר השי"ת לך לך, שזה הי' בהיותו בן שבעים או שבעים וחמש והוא ע"ה עוד מקמי הכי מאס בע"ז ושיבר את הצלמים, וכן משמע בזוה"ק ריש פ' לך לך, דהענין אלקי לא ידע אברהם על ברי' מקמי מאמר לך לך, ומ"מ המסירת הנפש שלו ונשלך לכבשן האש מקמי הכי הוה, ומה דאיתא בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו ולמר בן מ"ח, צריך לומר דידע מהשלילה היינו דע"ז הוא תהו ובהו ובהכרח שיש אלקי בעולם, אבל עדיין לא ידע מי הוא, ובאמת כזה רבותא יותר, דלאחר שזכה להתגלות אלקית ושתי כליותיו היו נובעות חכמה, אין כ"כ רבותא, ועיקר הרבותא הוא מה שמסר נפשו, בעוד לא ידע מסטרא דקדושה מה הוא, אלא כל ידיעתו הי' בשלילה, היינו שע"ז הוא שקר מוחלט, ועל אמונתו זאת מסר נפשו, והיינו שהי' שונא להשקר והרע בעצם לא מצד שהוא מתנגד להאמת והטוב, דהא עדיין לא ידע לי':

140

קמ״אויש לומר דכל מה שזכה אברהם לבתר להתגלות אלקות ולדרגין עלאין קדישין, הי' מצד הבריחה מהרע, דמכל מה שהאדם בורח מסט"א בא לעומתו לסטרא קדישא, וכמו שהי' בורח מסט"א והי' שונא אלי' בעצם בא לעומתו לסטרא דקדושה להיות דבוק באהבת השי"ת בעצם, והי' דבוק בהטוב באשר הוא טוב לא לתועלתו ולהנאתו לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, ובשביל זה זכה למה שזכה:

141

קמ״בוהנה יתרו מצינו לו נמי מעין זה, כי יתרו מיועצי פרעה ושותפיו של עמלק הי' והי' כומר לע"ז וראה שאין בה ממש וביסר והרהר לעשות תשובה עד שלא בא משה, ועמדו ונדוהו שלא יזדקק לו אדם ולא יעשו לו מלאכה ושלא ירעו את צאנו לפיכך הוציא בנותיו לרעות את הצאן כבמדרש ריש שמות, וא"כ הרי עוד לא ידע מסטרא דקדושה כלים, שכ"ז הי' טרם ראה את פני משה, ומ"מ הי' מקבל עליו להיות מנודה מכל אדם, שזה איננו דבר נקל לאיש נכבד, וכ"ז בהכרח לומר שהי' שונא את הרע ואת השקר בעצם לא בשביל שהוא מתנגד לדרך האמת והטוב, שהרי עדיין לא ידע לה, והנה הוא היפוך לגמרי מעמלק שעמלק שנא את הטוב בעצם, ויתרו שנא את הרע בעצם, ובודאי דכמו אברהם דמחמת הבריחה מהרע והי' שונא לו בעצם זכה להדבק לסטרא דקדושה בעצם, כן יתרו דכל מה שזכה להיות נעשה חותן משה ולהפך כל הרע לטוב [כמו שאמרנו כבר שיתרו הי' שורש קין כבהאריז"ל, וכמו קין שאיתא בזוה"ק שהי' קינא דמסאבותא, שפרשנו שלעומת קן צפור דקדושה שבזוה"ק שהם חסידים גבורים וכו', כל בעלי שבע מדות טובות, מובן שקינא דמסאבותא הוא שבע מדות הרעות שכולם היו יחד בקין, ויתרו שהי' שורש קין הי' בו כל אלה והפכן לטוב] הכל זכה מחמת הבריחה הראשונה שפירש מע"ז שהי' שונא להשקר והרע בעצם:

142

קמ״גולפי האמור יובנו דברי המדרש לעיל מיני' באריכות, שהי' היפוך עמלק, וגם דברי המדרש שהביאנו לעיל איתן מושבך וכאברהם כנ"ל, ומטעם זה יתבאר עוד מה דהוסיפו לו אות ואו על שמו, דבזוה"ק בהא דאמרה רחב ונתתם לי אות אמת, דהוא אות ואו, וע"כ יש לומר דמחמת הבריחה מע"ז שהוא שורש השקר, זכה לעומתו לאות אמת שהוא יעקב, כמ"ש תתן אמת ליעקב, וכמו יעקב כלול היה, כן יתרו, וזהו ענין שבע שמות דנקראו לו, וכבר דברנו בזה:

143

קמ״דונראה דדוגמא לזה היא יום השבת לישראל, שישראל עושין תוספות שבת וממשיכין את ידיהם מכל עבודה וטורח וטרדת הפרנסה מבעוד יום טרם מרגישין נועם אור קדושת שבת כי אחר כנתקדש היום וזוכין בנשמה יתירה, אין כ"כ רבותא שמחליפין זה בזה אבל עוד קודם שזוכין לזה משליכין מהם ענין ימי החול ומתרגשים לקראת יום השבת בשמחה ובטהרת הנפש, זה רבותא יותר, ולעומת הבריחה מימי החול זוכין בשבת לנשמה יתירה ורוח נדיבה ונפש טהורה, וזהו דוגמת הבריחה של יתרו מע"ז מאז טרם בא משרע"ה, בעוד החושך כסה ארץ ולא ראה עדיין את האור כי טוב, ובשביל זה זכה אח"כ למה שזכה, כן ישראל בשבת בשביל הבריחה מימי חול עוד טרם בא שבת, זוכין בשבת למה שזוכין, וזה יש לפרש במזמור קבלת שבת נקדמה פניו בתודה, שאנו מקדימין טרם בואו, וכן מה שאומרים לכה דודי לקראת כלה כי כלה היא מלשון כלות הנפש, ולשון לכה דודי לקראת כלה משמע שהכלה קדמה ואתיא, והדוד יוצא לקראתה, וכלשון הנאמר לך לקראת משה המדברה, שמשה כבר יצא להמדבר ואהרן יצא לקראתו:

144

קמ״הויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה', ויש לדקדק הרי כבר שמע עוד בעודו בארצו את כל אלה וכמ"ש בריש הפרשה וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, ומה חידש לו משה בסיפורו זה עד שנתפעל מאד, כמ"ש ויחד יתרו וגו' ויאמר ברוך ה' אשר הציל וגו', וראיתי שגם בעל אור החיים עמד בזה:

145

קמ״וונראה לפרש דהנה ברש"י בריש הפרשה בשם המכילתא וישמע יתרו מה שמועה שמע ובא קי"ס ומלחמת עמלק, ויש להבין השאלה מה שמועה שמעו ובא, הלא מפורש בכתוב מה ששמע את כל אשר עשה וגו', וא"ר הרי בכלל, ועוד למה פרט את שתי אלה קי"ס ומלחמת עמלק, אחר שהכל בכלל, ונראה דהנה יש לדקדק בשינוי השמות דפתח בשם אלקים וסיים בשם הוי', אשר ע"כ נראה דמכאן דייק המכילתא דשני ענינים הם, דהיות ידוע דשם הוי' היא שם של רחמים, ואלקים שם של דין, ומובן אשר היציאה ממצרים אף שהיתה ע"י עשר מכות למצרים, מ"מ מתייחסת לשם הוי' מדת הרחמים, דתכלית המכות והעונשים לא היו לעשות דין במצרים אלא להצלת ישראל, והכל הולך אחר תכלית הכוונה, וע"כ כתיב כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, כי ישראל היו בלתי זכאין, אדרבה שהיו במ"ט שערי טומאה והשי"ת ברוב רחמיו גאלם, ומצד גודל הרחמנות עליהם הכה את מצרים בעשר מכות עד הכניעם. וזהו הענין שהרשעים מהפכים את מדת הרחמים למדת הדין, שהרחמנות על מה שהרשעים מקלקלים את זולתם ואת כל העולם הוא הגורם, וכמ"ש וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכברש"י נח (ח' א'), ע"כ הוקשה להמכילתא למה כתיב אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, כי אף דקאי על המכות שהכה את מצרים בשביל משה וישראל, ולמ"ד למשזה ולישראל פי' בשביל כמ"ש הא"ע, מ"מ יוצדק יותר להזכיר שם הוי' ב"ה, ע"כ דייק מכאן המכילתא דלא קאי אלא על קי"ס ומלחמת עמלק, והיינו דהנה בתוס' ובא"ע שישראל לא עברו את הים לרוחבו אלא בצד שנכנסו יצאו, ומ"מ יהי' איך שיהי' להצלת ישראל לא הי' נצרך כלל נס קריעת ים סוף, ומקרא מלא הוא וישובו ויחנו וגו' בין מגדול ובין הים, היינו שבמכוון נכנסו בין שתי אלה, ומכלל שלא היו נצרכים לזה והיו יכולים ללכת ולצדד את הים, ונראה כן בחוש במפת הארץ, אלא שבמכוון הוליכם השי"ת בדרך זה להמשיך את לב פרעה שירדוף אחריהם ויטבע הוא וכל חילו בהים, לענוש אותם מדה במדה על אשר חשבו לאבד את ישראל במים, ולהודיע דאית דין ואית דיין, ויש אלקים שופטים בארץ, וכן ענין קריעת ים סוף הי' במדת הדין, וכמ"ש ויסע מלאך האלקים וגו', וברש"י בכ"מ הוא אומר מלאך ה' וכאן מלאך האלקים אין אלקים בכ"מ אלא דין, ומטעם זה גם ישראל היו אז נתונים בדין, באשר מדת הדין הייתה אז שולטת, וע"כ לא היו נתונים בדין בעת היציאה ממצרים, כי היתה מדת הרחמים שולטת, וע"כ מ"ש אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, דייק המכילתא שהכוונה על קי"ס שהיתה במה"ד וכן נמי מלחמת עמלק נראה דלא היתה הכוונה להצלת ישראל דבלאו המלחמה היו ישראל ניצולין בתוך ענני כבוד שלא הי' עמלק שולט אלא על פליטי הענן, ובפדר"א שבא עמלק ועמד לו חוץ לענן וקרא להם שיצאו אצלו לעשות עמו סחורה ויש שיצאו והרג אותן, ומובן שלא יצאו עוד, וע"כ אין המלחמה הי' אלא לענוש את עמלק ולא לצורך הצלת ישראל, ומפורש עוד בכתוב וצא הלחם בעמלק מחר, ואם הי' המלחמה נתבקש להצלת ישראל, איך הניח המלחמה ליום מחר דביני וביני מה תהא עליהן דישראל, אלא ודאי דהי' הענן מקיפם ולא הי' בכחו לשלוט בהם, וכל המלחמה היתה הכוונה לעשות דין בעמלק, ע"כ יוצדק בו שם אלקים מדת הדין, וא"ש דברי המכילתא דרישא דקרא אקי"ס ומלחמת עמלק קאי ואת אלה שמע נוסף על השמועה של יציאת מצרים, שזה נאמר בסיפא דקרא ומתייחס לשם הי' שהי' במדת הרחמים:

146

קמ״זאך בסיפורו של משה כתיב אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה', הנה שלא הזכיר כלל את שם אלקים, ומוכח מזה שלא כמו שסבר יתרו על קי"ס ומלחמת עמלק, שזה נעשה במדת הדין לשלם למצרים מדה במדה ולהודיע כי יש אלקים שופטים בארץ, אלא הכל הי' במדת הרחמים עבור ישראל, וע"כ ברש"י בשם המכילתא את כל התלאה שעל הים ושל עמלק, ובמכילתא איתא דדייק מלישנא דקרא אשר מצאתם על הים בדרך זו מלחמת עמלק ועליהם נאמר ויצילם ה', הרי מפורש שגם קי"ס ומלחמת עמלק היו מחמת מדת הרחמים על ישראל שהשיגו ישראל תוספות מעלה ודרגין עלאין על הים, וכן בגשמית גדולה ביזת הים מביזת מצרים, כמ"ש תורי זהב נעשה לך עם נקודת הכסף, וכן מלחמת עמלק הי' מחמת מדת הרחמים על ישראל, שמלחמה זו היתה פועל דמיוני על העתיד, כי עמלק רצועה מורדת לישראל:

147

קמ״חויש לומר שזהו ענין מ"ש והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ובזוה"ק ידיו מבעי לי' אלא בגין דתליא כלא בימינא וכו' וכתיב ימינך ה' נאדרי בכח וגו', ולפי דרכנו יתפרש דתליא כולא בימינא שהכל הי' מצד הרחמים, ומתייחס לשם הוי' ב"ה, וכן בים ימינך ה' נאדרי בכח, שכל קי"ס מתייחסת לימין, ובזוה"ק דינא ברחמי הוה, שבאשר הכל היתה במדת הרחמים, א"א שיהי' דין בהחלט אלא דינא ברחמו, ואף שהי' לתועלת נמי להודיע דאית דין ואיח דיין, גם זה הי' לטובת ישראל כמ"ש נשמו גוים הכרתי פנותם אמרתי אך תיראו אותי תקחו מוסר, ואף שכתיב וידעו מצרים כי אני ה', כבר פרשו בספה"ק דלא היתה הכוונה שאלו פגרים מתים ידעו את ה', דמה בצע בידעם רגע אחד לפני טביעתם בים, אלא מצרים היא כלל החומר ובידיעות אלו נחלש כלל החומר שלא יעמוד לישראל לשטן עלי דרכם, ותועלת הש"י ששמו הגדול מתקדש בעולם, לא חשבו השי"ת במקום תועלת ישראל, וזהו שהורה משה בסיפורו ליתרו מה שלא שער יתרו מראש, ומחמת זה נתפעל יתרו ונתרגש מאד וכתיב ויחד וגו', ולא הזכיר עוד שם אלקים אלא שם הוי' לבדו:

148

קמ״טואולי בזה יש לפרש הא דאמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים, היינו הפרענות והעונשין של הרשעים, שמתייחס לשם אלקים הכל חוזר לשם הוי' שזה תכלית הכל, ואף שהאלקים במקום זה הוא חול, לא תיקשי כי יש לפרש דקאי על כחות ושליחי הדין דנקראים נמי אלקים, והכל חוזר לרחמים מבעל הרחמים:

149

ק״נויש למצוא לימוד גם לאדם הפרטי שיש בו נמי שני ענינים דוגמת שני שמות הנ"ל, היינו מדת הרחמים היא אהבת ה' ודביקות, ויש נמי מדת הדין והרוגז כאמרם ז"ל לעולם ירגיז יצ"ט על יצה"ר, והפי' שישים הדברים על לבו כמו שמהמלא רוגז על זולתו העושה עמו רעה פרטית, עאכו"כ שצריך שיתמלא רוגז על יצה"ר החפץ להמיתו ולהדחותו משני העולמות, כמ"ש מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו, ובמדרש דקאי על יצה"ט ויצה"ר, יש לך גזלן גדול מזה, אך אשוריו לאדם שגם מדת הדין זו אינה בשביל עצמו אלא בשביל שהוא מונע מדביקות השי"ת, וכמ"ש לעשות רצונך אלקי חפצתי, וזה עומד ומונע, א"כ הכל חוזר לאהבה ומדת הרחמים, והוא דוגמא של מעלה שכל הכוונה של מדת הדין נמי לאהבת ישראל ולתועלתם, כן האדם צריך להיות לעומתו שאף מדת הרוגז שבו תהי' הכוונה רק לאהבת השי"ת וצורך גבוה:

150

קנ״איש להתבונן בענין יתרו שהי' הוא הנותן עצה לסדר את הדינין בישראל, ובד' מיני השרים שנעשה שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמשים, ושרי עשרות, ולמה לא היו עוד שרי חמשת אלפים, או שרי עשרת אלפים, ובודאי שלא הי' כל אלה במקרה, ונראה לפרש דהנה בהרח"ו ד' אותיות הוי' נמצא בכל נברא, כמו שממנו נמצאו כל הויות, וכבר אמרנו כי מחטאו של אדה"ר ואילך נתערבו בכל הנבראים כוחות מחריבין לעומת ד' אותיות הוי' שהם מהוים כל נמצא, נמשך ד' כוחות מחריבין כל נמצא, והם, עון, משחית אף, וחימה, ויש מרכבה טמאה להם והם בני חם כוש ומצרים פוט וכנען, ובמג"ע שארבעה אלו מרכבה טמאה היא, וגימט' ר"ת שלהם היא ק"ס, גמטריא קין עכ"ד, ויש להוסיף על דבריו ולומר היות ידוע ששם הוי' בהכאה יוד פעמים הא, עולה חמשים וכן הפ"י, הפ"ו עולה שלשים כן ופ"ה ס"ה ק"ס וע"כ לעומת שם הוי' שמתהוה ממנו מתקיים כל הנמצאות עולה ק"ס, אזלע"ז עשה אלקים, אשר כחות המחריבין עושה ר"ת מרכבה שלהם נמי ק"ס, והוא גמטריא קין שהי' ראש לרוצחים מחריבי העולם:

151

קנ״בוהנה כדי שיתגלה הארות אלקות בעולם הי' נצרך שיכניעו מקודם ארבעה כוחות המחריבין הנ"ל, כענין שבזוה"ק (ס"ז:) דקודם מ"ת הי' צריך לאכפיא לההוא מלך וכהן ועד דאסתליק קב"ה ביקרי' כד אודן אלין קמי' לא אתיהבת אורייתא, כן יש לומר כדי שיתגלה כבוד ה' לתתא ויבנה בהמ"ק ויהי' שם הוי' שוכן בהיכלו למטה, נצרך לאכפיא מקודם לההיא מרכבה טמאה הנ"ל:

152

קנ״גולזה סיבב השי"ת שיהי' משרע"ה מלך בכוש והכניע את קליפת כוש, כי משרע"ה זכה לבחי' חי' שהוא נגד היוד שבשם הוי', ע"כ בכוחו הי' להכניע את כוש שהוא הראשון לעומת אות הראשון שבשם הוי' ב"ה, ישראל במצרים שעשאום כמצולה שאין בה דגן והאי יובלא אפיק לישראל ממצרים שהוא הא עלאה הכניעו את קליפת מצרים שהוא לעומת אות השני שבשם הוי" ב"ה, ישראל במדבר שהיתה הנהגה מאות ואו שבשם הוי' ב"ה כידוע למבינים וכמ"ש מוליך לימין משה זרוע תפארתו, הכניעו את קליפת פוט שהיא לעומת אות השלישי, דור באי הארץ פני יהושע כפני הלבנה הכניעו את קליפת כנען שהיא לעומת אות הרביעי שבשם הוי' ב"ה, וכך הסידור בכ"ו כל"ח שהם נגד גמטריא של שם הוי' ב"ה, שעשרה ראשונים מדבר במעשה בראשית, חמשה שאחריהם מדבר מיציאת מצרים, ששה שאחריהם מדבר מהנהגת דור המדבר, חמשה שאחריהם מדבר מדור באי הארץ, וכך מסומן בסידור האריז"ל:

153

קנ״דוהנה קין הוא קינא דמסאבותא, בו נכללה כל מרכבה הטמאה גמטריא שלו ק"ס כגימטריא ר"ת מרכבה הטמאה כנ"ל מחריבי העולם, וע"כ הי' ראש לרוצחים, אך חלקי הטוב שהיו נבלעים בקין כמ"ש האריז"ל בליק"ת נתקן ביתרו, ע"כ נקרא קני אותיות קין, ונקרא ג"כ קין כמ"ש כי אם יהי' לבער קין, ולעומת שהי' קין ראש לרוצחים מחריבי העולם, הי' יתרו בהיפוך ממקיימי העולם ומהוייתו כמספר שם הויי' בהכאה ק"ס כנ"ל, וע"כ נתן עצה על הדינים שהם מקיימין את העולם, ועוד שבקיום את הדין מעוררים למעלה דינים הקדושים לצמצם שעד כה יש רשות לכחות החיצונים להתפשט ולא יותר, וכמ"ש עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי, וע"כ לעומת התפשטות ד' כחות הטמאים מחריבי העולם עומד בפניהם ארבעה סוגי השופטים, שרי אלפים שרי מאות, שריי חמשים, ושרי עשרות, וע"כ לא נמצא יותר מד' סוגי שופטים, ומובן שענין סידור השופטים הי' צריך להיות מצד יתרו חלק הטוב שבקין, והוא כענין עובדי' גר אדומי הי' לפיכך הי' מתנבא על מפלתו של אדום, כאמרי אינשי מיני' ובי' אבא לישדות בי' נרגא, ובזה יש לפרש מה שאמר לו שאול ואתה עשיית חסד עם כל ישראל בעלותו ממצרים, והמפרשים פרשוהו על העצה בדבר הדינין, ואינו מובן לכאורה למה נקרא זה חסד, כי חסד נקרא מה שאדם נוטל משלו ונותן לזולתו הן בגופו והן בממונו, אבל נתינת עצה שאין בהנתינה טורח למה נקרא חסד, ולפי דרכנו מובן באשר שהוא היפוך ממהותו שהי' קודם לכן, ע"כ נקרא חסד כמו טורח בגופו:

154

קנ״ההי' אתה לעם מול האלקים, והבאת אתה את הדברים אל האלקים, והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות והודעת להם וגו', ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וגו' ושפטו את העם בכל עת, וברמב"ן שכלפי שאמר לו מרע"ה ששלשה דברים יש עליו במשא העם, ראשונה כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים, היינו להתפלל עליהם [וברמב"ן כתיב על חוליהם אבל אינו מובן אנה ימצא בהם חולים כהמן לא הוליד חלאים בגוף, והחולאים הם חולדות המזונות כמ"ש הרמב"ן לקמן כ"ג פסוק כ"ה, אולי כוונתו לקשר את נשמותיהם בשורשם כידוע למביני מדע] כי מצינו לשון זה בלכתם לפני הנביאים לדרוש את אלקים, שני' כי הנני שופט אותם ואם יהי' להם דין ודברים יבואו אלי, והשלישית שהנני מלמד להם תורה והודעתי להם את חוקי האלהים ואת תורותיו, ע"ז אמר לו יתרו שהראשונה והשלישית מוכרח הוא בעצמו לעשות, אבל השני' שהוא המשפט יעשה ע"י אחרים היינו שימנה שופטים שרי אלפים וגו' עכ"ד, ויש להוסיף ולומר כי והבאת אתה את הדברים אל האלקים שלפי' הרמב"ן הוא התפלה, ולפי דברינו הנ"ל הוא ענין קישור הנשמות בשורשם, זה ממטה למעלה, והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות, שהוא השפעת תורה בלב ישראל, הוא ממעלה למטה כמובן, ומשפטים הוא כולל שניהם, חכמת אלקים בלב השופט לעשות משפט, וכמ"ש אלקים נצב בעדת אל, וכמ"ש והי' ה' עם השופט, זה ממעלה למטה, והנשפטים שיהי' כל אחד עומד בשלו ולא ישלח ידו במלאכת רעהו, ולא יגע במה שמוכן לחבירו, לעומתו נשמתו מתקשרת בשורשו ובאחסנתי' בנה בנין זה ממטה למעלה, והנה ידוע דממעלה למטה הוא התפשטות החסד, וממטה למעלה הוא אור חוזר שהוא בחי' דין וצמצום, ומשפט דאיהו רחמי כלול תרוייהו:

155

קנ״וובזה יש לפרש שינוי הסדר שבין דברי משה ליתרו ובין דברי יתרו למשה, שמשה סידר תפלה, משפט, ולימוד התורה, ויתרו סידר תפלה, ולימוד התורה, ומשפט, הגם שבפשיטות נמי ניחא שמסמיך לימוד התורה לתפלה ששניהם מוכרח לעשות בעצמו ולא ע"י זולתו, ולפי דברנו הנ"ל יש עוד לומר דמאחר שמשה בעצמו יעשה החיבור בכפלים ממטה למעלה, וממעלה למטה, ע"י התפלה ולימוד התורה, שוב אפשר להתקיים המשפטים שהם נמי חיבור בכפלים ע"י זולתו, אחר שפתח להם הפתח:

156

קנ״זועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים וגו' ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, ויש להבין דמשה אמר וביקש מהן שמירת הברית, וכל שמור הוא בל"ת הוא סור מרע, וכן הוא במכילתא דזה ברית שבת וע"ז, שמצות השבת היא שמירה ממלאכה שהיא שב ואל תעשה, וכן ע"ז הוא שב ואל תעשה, ואפי' למ"ד שזה ברית מילה, מ"מ כוונת המצוה נמי היא סור מרע, וכמ"ש בעה"מ שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא לדחות את הפסולת, וכן אין הכוונה על מעשה המילה לבד אלא נמי שמירה מפגם הברית, כמ"ש בזוה"ק כמה פעמים דקיבל ברית ונטר ברית, דאל"ה גורם ח"ו להמשכת ערלה, וישראל השיבו כל אשר דבר ה' נעשה, ולא השיבו כלל על מה שדרש מהם בענין שב ולא תעשה:

157

קנ״חונראה דהנה מה שלא הזכיר להם ממ"ע, יש לומר הטעם דבאשר רצה לומר להם היעודים הטובים שבוקעים ועולים עד למעלה למעלה, והייתם לי סגולה דפירש הרה"ק ר"ד מלעלוב זצללה"ה כמו סגול דכל מה שמהפכו ישאר בתמונת סגול, וכן הוא הבטחה לישראל שלעולה ישארו בתמונתם וצורתם, ואע"פ שחטא ישראל הוא, עכ"ד, והטעם מפני שמעלת ישראל הוא גבוה מכל הפכים, וכן ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, שהדברים האלה בוקעים עד רומי רקיעין, וידוע שכל הדברים נצרכים לאתערותא דלתתא אך אין בכח העשיי' לעורר במקום גבוה כ"כ, אלא ע"י שאדם פורש עצמו ובירח מדברים בלתי ראויים, זוכה לעומתו בקדושה כמו שהגדנו כמה פעמים, בשם הזוה"ק, ע"כ הזכיר להם רק שמירת הברית היינו הבריחה מדבר ההיפוך, ועי"ז ממילא יזכו לדרגין עלאין יקירין קדישין אלין, וכבר הגדנו באריכות שבענין זה יש יתרון לסור מרע מן עשה טוב, וזהו שהשיב משה להמלאכים כלום יצה"ר יש ביניכם, אף שגם הם בודאי לא רצו את התורה בלבוש דהאי עלמא דאין בהם דיני שור ובור וכדומה, אלא שרצו בלבוש של אותו עולם שהם בו, וכידוע שהתורה מתלבשת בכל עולם ועולם לפי מהות אותו העולם, אבל טענת משה היתה שלרגלי רוממות התורה א"א לזכות בה אלא ע"י בריחה מדבר ההיפוך לה שנעשה ע"י יצה"ר, ובאשר אין אתכם יצה"ר אין לכם ע"י מה לזכות, וזהו שהזכיר להם רק עניני סור מרע, וע"כ אפי' למ"ד שהכוונה על ברית מילה נמי הכי הוא אף שהוא מ"ע, מ"מ הכוונה היא הבריחה מהערלה שהיא חלק הנחש:

158

קנ״טאך ישראל שהשיבו כל אשר דבר ה' למשה, יתבאר עפ"י דברי הרמב"ן בפסוק אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, היינו דאם באה לאדם אהבה אלקית יניח אותה בחפץ של מצוה, ועי"ז יש לו קיום, וזה עצמו היתה תשובת ישראל כל אשר דבר ה' נעשה, היינו שהכל בין העשיי' בין היעודים הטובים הכל נניח בהעשיי', וזה הריבוי בתיבת כל אשר דבר, אפי' היעודים הטובים ודרגין עלאין הכל נעשה להם כלים ע"י העשיי', וכן בענין סור מרע לא נסתפק עצמינו בסור מרע לבד, אלא נעשה בהיפוך עשיי' לטוב אף שהמבוקש הוא סור מרע, מ"מ נעשה לו כלי בעשה טוב, וכברש"י תהלים (קי"ט ג') אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו אעפ"י שלא פעלו עולה אין שכרם שלם אלא א"כ בדרכיו הלכו וכן הוא אומר סור מרע ועשה טוב, אע"פ שאתה סור מרע אין הכל שלם אלא א"כ תעשה טוב עכ"ל, וזהו כלל אף במקום שהכוונה על סור מרע וכנ"ל, וזהו שהשכילו ישראל בתשובתם כל אשר דבר ה' נעשה:

159

ק״סשנת תרע"ח.

160

קס״אוישמע יתרו, במכילתא מה שמועה שמע ובא, מלחמת עמלק שהיא כתובה בצדו דברי ר' יהושע, ר"א [המודעי] אומר מ"ת שמע ובא שבשעה שניתנה תורה לישראל זעו כל מלכי האדמה בהיכליהם וכו', ר"א אומר קי"ם שמע ובא שבשעה שנקרע ים סוף נשמע מסוף העולם ועד סופו וכו', ויש להבין מי סני לומר ששמע העשר מכות שבמצרים, שמדין קרובה למצרים, ועוד שיתרו מיועצי פרעה הי', לא יתכן לומר שלא שמע מכל העשר מכתו, וכל מה שעבר מענין החרטומים שתחילה חשבו שכשפים הוא עושה עמהם, ופרעה הקשה לשלח את ישראל עד ששלח בהם אותותיו ומופתים גדולים ורעים בפרעה ובכל ביתו לעיני כל, עד שנתבררו דברי משה, וא"כ אף שי"ל דהמכילתא דייק מכפילא דלישנא אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, משמע דהא דאשר עשה וגומר לאו היינו היציאה, ולא ס"ל כרש"י דהא קאי על ירידת המן ובאר, מ"מ שפיר מצי למימר דקאי על העשר מכות שהם ענין בפ"ע, מבלעדי היציאה שבהן נתבררה מציאות ה' ויכולת והשגחה, ועוד במה פליגי, וכבר דברנו מזה:

161

קס״בונראה עוד לומר דהנה בזוה"ק הקשה וכי יתרו שמע וכ"ע לא שמעו אלא כ"ע שמעו ולא אתברו והאי שמע ואיתבר עכ"ל, ועדיין אינו מובן דבשלמא אם כתיב וישמע וימס לבבו הי' ניחא, אבל לא כתיב אצא וישמע לבד, א"כ העיקר חסר מן הספר, ונראה דהנה בלתי מובן דמאחר שביצי"מ נתגלה האלקות לכל העולם, וכמ"ש שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען, וכבמכילתא הנ"ל שבמ"ת זעו כל מלכי האדמה בהיכליהם, וקי"ס שמעת מסוף העולם ועד סופו, וגם העשר מכות ויצי"מ כן, כי אז היתה מלכות מצרים מושלת בכל העולם כבמדרש, ולא יתכן לומר שלא ידעו מכל מה שעבר בעיר מטרפולין שלהם, מדוע כל העולם לא השליכו את אלילי כספם. ואלילי זהבם ובאו לכרוע כל ברך לה' ולבוא בנקרת הצורים מפני פחד ה' ומהדר גאונו, כמו שיהי' לעתיד ב"ב:

162

קס״גונראה דהנה כתיב ואל זועם בכל יום, ובש"ס ברכות (ז'.) וע"ז (ד'.) משמע דזהו מסדר הבריאה ובכל יום בתלת שעי קמייתא, ויש להבין מה צורך יש בזה לסדר הבריאה, ועוד הרי ידוע ששם אל הוא שם החסד, וכמו שהביא רש"י בשם המכילתא לקמן ל"ד ו' עיי"ש, ולשם זה מתייחס רק חסד ורחמים ולא כעס וזעם, ולא עוד אלא דהוא בתלת שעי קמייתא שאז הוא זמן שליטת החסד, וכבר פרשנו במק"א דהיות כתיב עולם חסד יבנה, ולמה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, אלא מפני שראה שאין העולם מתקיים הקדים למדת הרחמים ושחפה למדת הדין ומ"מ בלי מדת הדין כלל לא נברא, והרי עולם חסד יבנה, אך הטעם מבואר המקובלים דלולא מדת הדין והצמצום שממנו בא ההסתר, עד שנדמה ליש ונפרד בפ"ע, לא הי' העולם יכול להבראות כי הי' מתבטל במציאות, וא"כ מדת הדין זו היא צורך ותועלת למדת החסד, למען יצא לפועל בנין עולם בכללי שהוא בחסד, והנה אנו אומרים המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכן כתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך, ע"כ כמו בתחלת הבריאה הי' צורך מדת הדין בצמצום והסתר, דאל"ה הי' מתבטל במציאות, כן נמי חידוש מעשה בראשית שבכל יום יש בו צורך למדת הדין והצמצום וההסתר, וזהו הענין הכעס שבכל יום על עובדי רצונו, שנמשך מחמת שליטת הדין, וע"כ דווקא בתלת שעי קמייחא שהוא זמן שליטת החסד, שאז הוא זמן התחדשות מעשה בראשית כמו מאז עולם חסד יבנה, וכמ"ש חדשים לבקרים וגו', מוכרח להשתתף עמו מדה"ד:

163

קס״דולפי"ז יש לומר דמחמת מדה"ד והצמצום וההסתר ששולטים בעולם, זה עצמו הוא מסוה ע"פ כל הנבראים שרואין ואינם רואים, שומעין ואינם שומעין את האלקית בעולם, ואפי' כשרואין את הנסים והנפלאות בפועל, אינם נותנים הדברים אל לבם כי העינים והאזנים הם רק שערי הלב, ובזוה"ק שהלב הוא ג"ע שבאדם והעינים הם שערי ג"ע, ומסתמא כן נמי האזנים, והצמצום וההסתר הוא מסוה ומכסה על הלב, וי"ל מחמת הסתר זה נתהוה יצה"ר שאמרו ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, ושני מפתחי הלב הם שני מיני שערים, היינו העינים והאזנים, וכמו שיצה"ר בפרע, כן, בכלל עמלק הוא קליפה המכסה על הלב של כלל העולם, ואינו מניח שהראי' ושמיעת דבר אלקי יכנסו להלב ויתפעל ויתרגש בהם, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלכן הי' חלישת עמלק קודם מ"ת, כי בעוד קליפת עמלק בתוקפה גם מ"ת עם כל הנפלאות קולות וברקים וקול השופר חזק מאד צא הי' מועיל, ועל כולם הי' תירוץ לעמלק לאטום את הלבבות ולהחשיך את העינים שלא יראו ולא ישמעו ולא יבינו, עכ"ד, וכל זה מחמת שיש מדה"ד הקדוש בעולם וממנו הצמצום וההסתר, עד שנסתעף ממני גם כחות חיצונים המסתירים עוד יותר ויותר, כדאיתא בשערי אורה, וע"כ לעת"ל כשימחה זכר עמלק, וכל הרשעה כולה בעשן תכלה ולא ישאר רק דינים הקדושים וצמצום לצורך קיומו של עולם, כתיב ולא יכנף עוד את מוריך והי' עיניך רואות מוריך, ובאדר"נ כל זמן שזרע של עמלק בעולם כביכול כאלו פנים של מעלה מכוסה, והנה בזה"ז הלב מכוסה ואטום, עד שמעצמן של דברים הנראים והנשמעים אינם נכנסים לעומק הלב, ונשארים בחוץ ולעומת שבאו כן ילכו, הא למה זה דומה לנכנס בפרוזדור דרך פתח אחד ויוצא מן הפרוזדור דרך פתח השני שבו ולא נכנס לטרקלין כלל, וצריכין ליגיעה והתאמצות לקרוע את מסוה ומכסה הלב עד שירדו לתוך עומק הלב וכולי האי ואולי אבל בלי יגיעת נפש, הוא רואה ואינו רואה באמת שומע ואינו שומע באמת, כ' הראי' והשמיעה בלתי נכנסים ללב איננם קרוים ראי' ושמיעה כלל, וכענין (שבישעי' ו' ט') ויאמר לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו, ובאמת שזה מפלאות תמים דעות, שעם הראי' והשמיעה עדיין לא יראה ולא יבין, וכמו שהגיד הרה"ק אדמו"ר ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא בפסוק מה גדלו מעשיך ה' מה מאד עמקו מחשבותיך שיהי' במציאות "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת" כי היאומן כי יסופר אם לא ראינו זה בעינינו, וכמו שבלתי אפשר להבין איך היו הצמצום וההסתר בתחילת הבריאה:

164

קס״הונראה שבמה שהאדם מתחזק ומתגבר נגד הטבע שמשכתו למה שהוא כי הטבע היא עצמה ההסתר והצמצום, וכמו דאיתא בספה"ק דאלקים דהוא שם הדין והצמצום הוא בגימטריא הטבע. ואדם המתגבר על הטבע לעומתו מסתלק מסוה ומכסה הטבע מעל פני לבו, באותה מדה ובאותו ענין, ואז נפקחו עיניו ואזניו לראות ולשמוע באותו ענין מה שלא ראה ושמע מקודם לכן, וע"כ איתא בזוה"ק דלעומת שהאדם בורח מהחיצוניות בא לעומתו בקדושה, ומה"ט הוא, כי בריחה היא למעלה מן הסדר, כי הילוך הוא עדיין בסדר, אבל בריחה היא למעלה מן סדר הטבע, וע"כ לעומת הבריחה שהוא קורע את הטבע ממנו, לעומתו נקרע סגור לבו, ונדחה הטבע ומסוה ומסך המבדיל, ואז רואה ושומע באותו ענין מה שראוי לראות ולשמוע, ונדבק נפשו בו וזוכה לעומתו בקדושה:

165

קס״ווהנה בהאריז"ל שיתרו הוא שורש קין, וכן מפורש בכתוב שנקרא קין כי אם יהי' לבער קין, וכן כתיב וחבר הקיני נפרד מקין, וידוע דקין הי' בתכלית הרע, ועבר על שלש עבירות שהם שורש כל עבירות ע"ז ג"ע שפ"ד, ע"ז במה שכפר ואמר לית דין ולית דיין, ג"ע שבא על אשתו של הבל שהיא התאומה יתירה שנולדה עם הבל, שפ"ד שהרג את הבל, וע"כ יתרו שהי' גלגול קין, חטאים הקודמים היו מושכים אותו לכל הרע ולשלשה עבירות אלה, וידוע שחטאים מגלגול הקדום מושכים לאותן חטאים ממש, והיינו עבירה גוררת עבירה, אך יתרו התגבר על טבעו ועשה להיפוך, לעומת חטא ע"ז וגרם שנמשך אחרי' ביותר עד שלא הניח ע"ז שלא עבדה, התגבר על טבעו ופירש מע"ז וביסר עלי', ולעומת חטא ג"ע ושפ"ד איתא ברח"ו שהיינו הא דנתן את צפורה בתו למשה, שהיא התאומה יתירה של הבל ונתנה למשה שהוא גלגול הבל, וכן הוא במדרש שמונה דברים שכתובים בעשו לגנאי וביתרו לשבח, בעשו כתיב נשים בציון ענו וביתרו כתיב ויתן את צפורה בתו למשה, ולעומת שהרג את הבל החי' את משה שהוא גלגול הבל וכמ"ש קראן לו ויאכל לחם, ובודאי אלו איש אחר עשה כן שלא הי' נמשך אחר ע"ז ג"ע ושפ"ד לא הי' כ"כ רבותא, אבל יתרו שחטא הקדום הי' מושך ותוקף אותו בכח, ואעפי"כ התגבר על הטבע וברח מכל אלה ועשה להיפוך, זהו רבותא גדולה, ולפי דברינו הנ"ל לעומת שהוא ברח ודחה את הטבע, זכה שבאותו ענין נקרע סגור לבו ונדחה הטבע והמסוה ומכסה לבו, וראה ושמע באמת מה שלא שמע מקודם לכן:

166

קס״זומעתה יובנו דברי הזוה"ק כ"ע שמעו ולא אתברו ויתרו שמע ואתבר, היינו שנשבר המכסה ומסוה שעל לבו ונכנסה השמיעה לעומק הלב עד שנתרגש ונתפעל, אבל כ"ע לא אתברו, וא"כ השמיעה איננה נקראת שמיעה באמת, וא"כ במה שאמר הכתוב וישמע יתרו היינו שנקראה שמיעה באמת בזה גילה הכתוב ששמע ואתבר, וא"כ אין העיקר חסר מן הספר כלל:

167

קס״חוהנה יתרו שברח מכחות חיצונים שנתהוו מחטאים הקודמים שהיו תוקפים אותו, ומושכים אותו בכח לע"ז ג"ע שפ"ד, זכה שלעומתם בא בקדושה, וי"ל דלעומת שלשה אלה מקבילים מ"ת וקי"ס ומלחמת עמלק, מ"ת הוא היפוך ג"ע, כי ג"ע הוא חיבור הנמאס, והיפוך מזה הוא הדביקות בתירה שהיא אילת אהבים ויעלת חן דדי' ירווך בכל עת, וברמב"ם שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן התורה, כי זה היפוך מזה, ובש"ס ר"ה (ד.) רמזו ענין זה שאמרו ז"ל בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לאו"ה, קי"ס היא היפוך ע"ז שאמרו זה אלי ואנוהו, היפוך מע"ז שהאומר אלי אתה לע"ז הרי הוא בסקילה, מלחמת עמלק הוא היפוך שפ"ד, ואף שזה פשוט שעמלק בא ללוק דמן של ישראל ככלב כלשון נוטריקון שמו עם לק, וכן דרשו ז"ל על בלק, ובזוה"ק שכל כחי של בלק שהי' בו שתי אותות אחרונות של עמלק, ובפדר"א עמד על הדרך כדוב שכול להמית אם על בנים, עוד מילתא עמיקתא הוא, דהנה כבר אמרנו מה שמיתת אדם נקראה בשם שפ"ד, ואף החונק ולא יצא ממנו דם, וכאמרם ז"ל אך את דמכם לנפשותכם אדרוש להביא החונק א"ע אעפ"י שלא יצא ממנו דם, ולא עוד אלא אפי' מת על מטתו נקרא בשם שפ"ד, וכתנחומא ריש פ' נח בחוה שגרמה לו מיתה לאדה"ר ושפכה את דמו וכו' תשפך דמה ותשמור את נדתה כדי שיתכפר לה על דם האדם ששפכה עכ"ל, ואף שאדה"ר מת על מטתו ולא נהרג נמי קרוא שפ"ד, והטעם עפימ"ש האריז"ל שרביעית דם שבאדם הוא הממוצע בין הגוף והנפש, וע"כ מיתת האדם שהוא פירוד בין הגוף והנפש מכונה בשם שפ"ד, כלומר סילוק הממוצע שמחברן, וע"כ עמלק שהוא קוצץ בן קוצץ והוא המפריד למעלה ולמטה, וכמ"ש שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק מן העולם, ע"כ קליפת עמלק היא עצמה ענין שפ"ד, וע"כ יתרו שברח משלשה כחות חיצונים המושכין לע"ז ג"ע שפ"ד, זכה שנסתלק מסוה ומכסה לבו וראה ושמע את ההיפוך משלשה אלו בעומק הלב, עד שנתפעל ונתרגש ועזב את ביתו ואת כל רכושו ובא להמדבר להתגייר ולחסות תחת כנפי השכינה, בעוד שכל העולם אף ששמעו ממ"ת ומקי"ס וממלחמת עמלק לא היתה שמיעה באמת, שהי' לב כ"ע אטום ומכוסה ומסוה פרושה על פני לבבם:

168

קס״טוהנה דוגמא זו היא יום השבת לישראל, שכל ששת ימי המעשה טרודין בפרנסה ובטורח מלאכה והצמצום וההסתר גדול מאד עד שכמעט רואין ואינם רואין שומעין ואינם שומעין, וע"י כן כחות החיצונים שהם תוצאות שלש עבירות הנ"ל, תוקפין אותם בכח ומושכין אותם לעבירות תוצאות שלש הנ"ל ואביזרייהו, אך ישראל מתחזקים בכל עוז וקורעין את המסוה והמכסה מעל לוח לבם ועוסקים בתורה ותפלה ובמצות מעשיות, היפוך הטבע שמושכת למה שהיא, לכן נתקיים בהם מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, וזוכין לראות ולשמוע בעומק הלב, כי נסתלק המסוה, ולעומת שלא היו נמשכין בששת ימי המעשה אחר ג' עבירות ואביזרייהו, זוכין לג' סעודות שבת שאין למעלה מעונג, וי"ל שג' סעודות שהם בזכות אברהם יצחק ויעקב שהם תקנו את חטא אדה"ר שהי' פתוך בי"ג עבירות אלו, והם נותנים עוז ותעצומות לישראל שלא להמשך אחרי כחות חיצונים אלו, הם מקבילים לשלשה הנ"ל, מ"ת, וקי"ס, ומלחמת עמלק, מ"ת מתייחס לאברהם, שמדתו חסד, ע"כ בזכותו זכו ישראל לתורת חסד, כמ"ש מהר"ל בס' התפארת, ויומתק מאד לפי דברינו הנ"ל שתורה היא היפוך מג"ע, וידוע דאברהם תיקן חטא ג"ע דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל, כמ"ש מהר"ל בכמה דוכתי, קי"ס מתייחסת ליצחק שהי' במדת הדין, כברש"י מלמד שהיו ישראל נתונים בדין, וכפי שאמרנו בש"ק העבר שהיינו הך דאמרו ז"ל שהים נקרע בזכותו של יוסף, בזכות וינס הים ראה וינס, כי ביוסף נתעברה נשמת יצחק נוטריקון קץ חי, וחי הוא מדתו של יוסף בסוד עוד יוסף חי, וקי"ס היא היפוך ע"ז שאמרו זה אלי ואנוהו, וידוע שיצחק תיקן חטא ע"ז, מלחמת עתלק מתייחס ליעקב, כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי יעקב הוא היפוך עמלק שיעקב שמו ישראל וישרון נגזר מלשון ישר היפוך עמלק שהוא לשון עיקול ועקלקלות, ויומתק עוד עם מה שהגדנו למעלה שענין עמלק הוא שפ"ד, וידוע שיעקב הוא כלול בתרין מחבר עלמא עלאה ועלמא תתאה, היפוך עמלק המפריד, וע"כ יעקב לא ראה טפת קרי מימיו, מפני שהי' מסולק לגמרי משפ"ד, וע"כ בג' סעודות אלו המתייחסות לאברהם יצחק ויעקב זוכין ישראל שיפתח לבם לשמוע שמועה אמיתית, להתפעל ולהתרגש בצד מה כל אחד ואחד לפי ערכו, משלשה דברים אלו מ"ת וקי"ס ומלחמת עמלק, וכמו יתרו שזכה לכל אלה בסיבת הבריחה מדבר ההיפוך:

169

ק״עומעתה נבוא לביאור המכילתא, דהנה ידוע דהמדות כלולות המה, וכמו בג' סעודות של שבת אף שכל אחת יש לה ענין בפ"ע, מ"מ הענין שבשתי סעודות האחרות כלולות עמה, וכמו שאנו אומרים בכל סעודה, בערב היא סעודתא דעתיקא וחקל תפוחין קדישין וזעיר אנפין אתיין לסעדא בהדי', וכן ביום דהיא סעודתא דעתיקא וחקל תפיחין קדישין וזעיר אנפין אתיין לסעדא בהדי', וכן במנחה דשבתא דהיא סעודתא דזעיר אנפין ועתיקא קדישא וחקל תפוחין קדישין אתיין לסעדא בהדי', וכן הוא ברעיא מהיימנא (צ"ב.) תלת דרגין אינון וכולהו אקרין שבת, כבית עלאה שבת דיומא שבת דליליא וכלהו חד ואקרי כלא שבת וכל חד כד איהו שליטא נטיל לחברי' וזמין לון בהדי' דההוא שלטנא דילי' וכד האי אתי לעלמא כלהו אתיין לזמינן בהדי' כד אתא ליליא זמין בהדי' לשבת דיממא וכו' כיון דהאי אתיא שבת עלאה אתמשך עלי' כו':

170

קע״אודוגמא זו איתא במדרש פ' מטות שלש מתנות נבראו בעולם, זכה באחת מהן נטל כל חמדת העולם, זכה בחכמה זכה בכל זכה בגבורה זכה בכל זכה בעושר זכה בכל וכו', ופרשנו במק"א שזכה באחת מהם מחילא נמשכו שנים האחרים וכלולין בי', והיינו דשלש מתנות אלו הם היפוך ע"ז ג"ע ושפ"ד, חכמה ישרה היא היפוך ע"ז שכל ענינה הוא שכל משובש חכמה מקולקלת כמ"ש הרמב"ם ריש הלכות ע"ז, גבורה היא היפוך שפ"ד שהיא גבורה רעה, ואיזהו גבור הכובש את יצרו, ולעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר, עושר הוא היפוך ג"ע כמ"ש כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, ורועה זונות יאבד הון, וכאשר אדם זוכה לענין שהוא היפוך מע"ז זה מושך אוחו להשתלם בענין שהוא היפוך מג"ע ושפ"ד, וכן אם אדם זוכה להיות היפוך מג"ע, זה מושך אותו להשתלם בענין שהוא היפוך מע"ז וג"ע, וכמו שלשת האבות שהם היפוך ג' אלו כלולים הי' כידועו ובמדרש ריש תולדות רמזו זה הענין אברם נקרא אברהם יצחק נקרא אברהם, יעקב נקרא שמו ישראל יצחק נקרא שמו ישראל אברהם נקרא ישראל וכו' עיי"ש:

171

קע״בומעתה יש לפרש דברי תנאי דמכילתא במה הי' השתלמותו ראש וראשון, אם מענין ג"ע, א"כ זכה לעומתו שמ"ת שמע ובא שהוא היפוך ג"ע כנ"ל, ואם מענין ע"ז א"כ זכה לעומתו שקריעת י"ס שמע ובא ואם מענין שפ"ד א"כ זכה לעומתו שמלחמת עמלק שמע ובא, ומ"מ זה מודה לדברי זה וזה מודה לדברי זה, שכולם מודים שזכה לשמוע כל שלשתן, אלא דאפיליגי מאיזה ענין שמע ובא, היינו איזה ראשון שבאמצעותו זכה לאינך:

172

קע״גענין מה שזכה יתרו שתאמר פרשת מינוי הדייניים ע"י ובעצתו, ובליקוטי תורה איתא מחמת שהי' שורש קין שאמר לית דין ולית דיין לכן חידש עתה פרשת דיינים עכ"ד, ויש להוסיף ולומר דלא לבד לצורך תקונו הי' הדבר שראתה עינו מה שלא ראתה עיני של משה, אלא טעמא רבה איכא, דהנה אמרו ז"ל גר משפט כתיב בי', ולכאורה אינו מובן דמשפט שייך בין שני בעלי דינים, אבל גירותו של זה אינו חב לזולתו כלל, וי"ל עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין קידוש החודש, דבש"ס ר"פ ראוהו ב"ד דצריך שלשה משום דקרי לי' רחמנא משפט, משום דבמיעוט הירח יש שליטה לכחות החיצונים ובקידוש החודש מסתלקין, א"כ זה המשפט שבקידוש החודש שמתברר שאין להם עוד שליטה עכ"ד, וכמו כן י"ל בגר, דהנה ידוע דנפש הגר ממנו הייא, אלא שהיתה שבוי' בידי החיצונים יושבת חושך ודוממת אבל קץ שם לחושך עד שנשלם קיצה אז מתעוררת מתרדמתה ומקשקשת במעי' להתגייר, וכחות החיצונים מונעים בפני', וע"ז יש משפט אם יש להם עוד שליטה עלי', וזהו שגר צריך שלשה והם ב"ד שפוסקין שמעתה אין להם עלי' עוד שליטה, ויוצא הגרות לפועל וכחות החיצונים מסתלקין, וכן היא ענין מילה דבמדרש ריש וירא דרשו הא דכתיב אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי, על מילת העבדים כי הערלה יש לה שליטה וחפיא על ברית קודש, וכמו למטה כן כביכול למעלה כבזוה"ק (ח"ג מ"ד.) דהא בההיא זימנא דמתכנשא עמא קדישא לאעברא ההוא ערלה מקמי ברית קב"ה כניש כל פמליא דילי' ואתגלי ודאי לאעברא לההיא ערלה לעילא מקמי ברית קיימא קדישא דהא כל עובדין דישראל עבדין לתתא מתערא עובדא לעילא עכ"ל, וע"כ מילה נתראה משפט כבמדרש הנ"ל שהמשפט מברר שמעתה אין להערלה עוד שליטה, וע"כ יתרו שנתגייר במילה וטבילה והרצאת דמים כמשפט כמ"ש הרמב"ן בהא דויבוא משה ואהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלקים ביום חתונתו כי חתן דמים הוא עכ"ל, והנה הוא כל צורתו ומהותו במדה"ד והמשפט כי כקטן שנולד דמי ולולא בירור הדין והמשפט לא הי' נולד, ע"כ לו נאה ולו יאה לראות מה שלא ראתה עינו של משה במצות מינוי הדיינים:

173

קע״דאתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו', ויש לדקדק בלשון ועתה דמשמע דרק עתה מחוייבים לשמוע בקולו ולא מקדמת דנא אתמהה, ולכאורה יותר יוצדק לומר והי' אם שמוע וגו':

174

קע״הונראה דהנה בירושלמי דעבדים פטורים מק"ש דכתיב שמע ישראל וגו' ה' אחד יצא זה שיש לו שני אדונים, וכן בזוה"ק ריש בהר בפסוק זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם בלא ברכה, דלא הוה עצנא במצרים עול דלעילא וכו' והאי עול לא שריא במאן דאיהו כפות באתרא, וע"ד עבדין פטורין מעול מלכות שמים ואי מהאי עול פטורין מכל שאר פטורין דהא שאר לא שריא עלי' דב"נ עד דאשתכח גבי' בהאי עול עכ"ל:

175

קע״ווהנה בכאן כתיב שמוע תשמעו בקולו, וכפל הלשון נראה לפרש עפ"מ שהגדנו במק"א מענין קדימת נעשה לנשמע, שע"ז אמרו ז"ל מי גילה לבני רז זה שמה"ש משתמשים בו, והיינו דבפשיטות אינו מובן איך שייך העשי' טרם השמיעה, שאם לא שמע עדיין מהיכן ידע לעשות, אבל הפירוש נשמע היא לעמוד הכן על המשמר ומצפה שיבוא אליו הציווי מה לעשות עוד, על היפוך העושה לשלם את חובו ולפטור ממנו, וזהו ענין המלאכים שכי מהותם הוא השליחות, וע"כ נקרא מלאך מלשון שליח, וכמו אדם חי מדבר שזה מהותו, וע"כ הם להוטים אחר השליחות כמו אדם שלהוט אחר חייו, וע"י עשיית השליחות הם מחליפין כח בהתחדש חיותם, ולהוטים עוד יותר אחר שליחות חדשה, וכן לעולם, וע"כ אצלם מחשבין לעולה העשי' קודם השמיעה, וז"ש עושי דברו לשמוע בקול דברו, כי העשי' היא לתועלת השמיעה, וכן היתה כוונת ישראל במה שהקדימו עשי' לשמיעה, שהעשי' לא תהי' אצלם כפוטר את חובו, אלא כמו ששואב חיים חדשים לעמוד על המשמר, ולצפות לעת בוא דברו שנית:

176

קע״זוזה עצמו יש לפרש בכפל הלשון שמוע תשמעו שתיבת שמוע הוא מקור ושם דבר לא שם הפעולה, ועל שמיעה באופן הנ"ל יצדק לשון מקור שהוא היה תמיד הכן לשמוע, וזה עצמו הוא הענין עול מלכות שמים שאין הכוונה כמו עול בו"ד שרוצה לפטור ממנו, אלא אדרבה שזה רצונו לעמוד הכן כנ"ל, וזה כמו ענין עול מלכות שמים במלאכים, וזה עצמו הוא כוונת קבלת עול מלכות שמים בק"ש, ובאופן זה מובן שא"א בעוד דהוא כפות באחרא, דאם הוא כפות ומשועבד לאחרא, אף שלפעמים אין עליו עבודת האחרא, מ"מ אי אפשר שיהי' עומד הכן לעשות ככל אשר יצוה, שהרי עבודת האחרים עליו:

177

קע״חונראה דלאו דווקא אם עבודת אחרים עליו בגשמית, אלא אפי' גם ברוחנית שכחות החיצונים מושלים עליו, ומכ"ש הוא כאמרם ז"ל רשעים הם ברשות לבם שא"א לקבל עליהם עול מלכות שמים באופן הנ"ל:

178

קע״טולפי האמור יובנו מקראי קודש הנצב פתח דברינו, אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים, כי דרך הוא הממוצע בין מקום שהלך ממנו בין מקום שהלך לשם, ובאמצעות הדרך יש חיבור וצירוף לשני המקומות, אך באשר רצה השי"ת להפריד אח ישראל מכל עניני מצרים, בין ברוחנית בין בגשמית, נשא אותם על כנפי נשרים ששם אין שום דרך אפי' לעוף השמים, שהרי הנשר פורח למעלה מכולם, וזהו משל על כי הפריד את ישראל ממצרים עד שאין להם עוד שום צירוף וחיבור למצרים, הן בגשמית הן ברוחנית, שנטהרו מטומאת מצרים ויצאו לחירות, עולם, ע"כ עתה עתה דווקא אפשר לקבל עומ"ש על אופן הנ"ל, וזהו ועתה אם שמוע תשמעו בקולי שהוא מקור כנ"ל:

179

ק״פועוד י"ל באופן אחר בסגנון הנ"ל, דהנה ידוע דג' אבות הם מאירים ללב ישראל וכל דיעה ישרה ומדה נכונה בישראל מינייהו הוא, כי הם ע"ה כל ישעם וכל חפצם להעמיד אומה שלימה וקהל ועדה קדושה עובדי השי"ת, ובזוה"ק שנוטריקון שבת ש' בת, ש' הוא שלשה אבות, בת היא כנס"י, והיינו נמו ירח שמקבלת אור השמש מאירה גם היא, כן כנס"י מאירה מחמת קבלתה אור משלשת האבות, אך כמו ירח אם יש דבר המבדיל בינה ובין אור השמש, כגון גוף הארץ או כוכב שנכנס ביניהם אז הוא ליקוי הלבנה והולכת קודרנית, כן כנס"י אם ח"ו גברו עוונות אז ניתן רשות לכחות חיצונים לקטרג ולחפוא על סיהרא, וכבזוה"ק ח"ג (ק':) אמר ר"א כתיב בכסה ליום חגנו דאתכסיא בי' סיהרא והאיך אתכסיא אלא כד קיימא עיבא ושמשא לא נהיר כדין סיהרא אתכסיא ולא נהיר וע"ד מקמי עיבא שמשא לא נהיר כ"ש סיהרא דאתכסיא ולא נהירא עכ"ל, וע"כ בשבת דכל דינין מתעברין מינה נעשה צירוף וחיבור ש' עם בת יושב כנס"י להיות גוף מאיר, ובסגנון אחד כנס"י למעלה ולמטה, וע"כ בגלות מצרים שהיו ישראל כעובר במעי בהמה הי' כח טומאת מצרים מבדיל בין ישראל לשלשת האבות, והיו ישראל יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל, אך אחר היציאה שנסתלק לגמרי כח מצרים, ונשא אותם על כנפי נשרים מעופפים בגובה הרקיע עד שאין שום דבר להאפיל בפניהם את אור שלשת האבות, שבו כל ישראל מאירים והנצנים נראו בארץ, ויצאו לפועל כח האבות שנטעו בישראל, וזהו שמזכיר בכתוב הזה שלשה דברים, אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים, שגם זה מן התנאים, כמו שאמר הקדוש הרבי ר' דוד זצללה"ה מלעלוב והייתם לי סגולה כמו סגול בכל צד שאתה מהפכו ישאר תמונתו עליו כן ישראל לא ישתנו במאורעות הזמן, ותמיד ישארו באמונתם, וי"ל ששלשה תנאים אלו בישראל מכח שלשת האבות "שמוע תשמעו בקולי" בזכות אברהם דמצינו בו לשון זה, כמ"ש עקב אשר שמע אברהם בקולי "ושמרתם את בריתי" בזכות יצחק דכתיב ואת בריתי אקים את יצחק "והייתם לי סגולה" בזכות יעקב כמ"ש כי יעקב בחר לו י"ק ישראל לסגולתו, וזש"ה ועתה אחר שנשא אותם למעלה מהעננים החשוכים שהם כחות מצרים כבודו עליך יראה, היינו כח ג' האבות:

180

קפ״אוממוצא הדברים שבכל שבת בכח כל איש ישראל לעורר בקרבו שלשה דברים אלה בזכות שלשת האבות:

181

קפ״בויבוא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה', ויש לדקדק בלשון ויקרא לזקני הלוא שם היו עומדים ומצפים על ירידתו מן ההר, ועוד שהרי לקמן כ"ד ג' שנאמרה בד' לחודש כתיב ויבוא משה ויספר לעם, ולמה בכאן כתיב לשון קריאה:

182

קפ״גונראה דהנה יש לדקדק עוד מה דכתיב וישם לפניהם, והרי בריש משפטים פירש"י בהא דכתיב שם אשר תשים לפניהם א"ל הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק והלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה ואיני מטריח עצעי להבינם טעמי הדבר ופירושו לכך נאמר אשר תשים לפניהם כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם עכ"ל, ולפי"ז מסתמא גם הכא דכתיב וישם לפניהם נמי צריך לפרש טעמי הדברים ופירושיהם, כמו אשר תשים דהתם, דהלשון אחד מגזירת שימה, והרי כאן כתיב אלה הדברים אשר תדבר אל בנ"י, פירש"י לא פחות ולא יותר, וכמו שפירש הרב בעל אוה"ח שלא יפרש דברי ה' לישראל אלא יאמר הדברים כמו שהן עיי"ש, וא"כ איך יוצדק כאן הלשון שימה לפניהם:

183

קפ״דונראה דבוודאי במלות קצרות אלו נכלל כל מרבית יעודים הטובים שייעד לישראל בכל התורה כולה, מאחר שאלו הם דברי הברית והתנאים שבינו ובין ישראל, ואף שלפי קט הבנתינו אין אנו מבינים כ"כ, מ"מ השי"ת ידע את מקומה והבין דרכה, כי הוא מדבר על אוזן שומעת, וע"כ נצטוה מרע"ה שלא יפחת ולא ייתר ולא ישחית הכוונה הצפונה וטמונה באותן הדברים, אך באמת לפי מצבן שצ ישראל אז קודם מ"ת עדיין לא הגיעו למדריגה זו שיראו ויבינו באותן מלות קצרות כל האוצרות של יעודים הטובים הצפונים בהם, ע"כ הבין משרע"ה מה שעליו שמהצורך להכין לבבם מקודם להעלותם למדריגה גבוהה עד שיראו ויבינו במלות קצרות אלו כל הנדרש, וע"כ כתיב ויקרא לזקני העם, והיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהפרש שבין ויקר הנאמר בבלעם ובין ויקרא כנאמר במרע"ה, שויקר משמע שהדיבור בא אליו במקום שהוא שם, וכמשל הזוה"ק למצורע הדופק על הפתח שמושיטין לו בקשתו לאחורי הפתח שלא יכנוס ויטנף את הפלטין, אבל ויקרא משמע שקרא אותו שיתקרב הלום אל הדיבור, וכמו אוהבו של מלך הדופק על הפתח שקורין אותו לכנוס להפלטין לפני המלך, כן זה שמעלין ומגביהין אותו לקראת הדיבור עכ"ד, וע"כ ה"נ כתיב ויקרא לזקני העם, היינו שקרא וקירב והגביהם לקראת הדברים, וכאשר הגביהם למעלה יתירה שוב ראו והבינו במלות קצרות אלו כל טוב הצפון בהם, ואז יוצדק הלשון וישם לפניהם כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם:

184

קפ״הוי"ל עוד שמרע"ה דייק לעשות ככה ממה שנאמר לו הלשון ותגיד לבנ"י שמתורגם ותחוי, והיינו שתראה אותם שהם יראו מעצמם, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי הש"ס ותגיד לבנ"י דברים הקשים כגידין, שבמה שהראם הענין ראו עד היכן הדברים מגיעים הן לטוב והן ח"ו להיפוך, זה עצמו היו דברים קשים כגידין מחייבי המציאות עכ"ד, ולפי דרכינו נאות לומר שהראה אותם מה שנכלל במלות קצרות אלו כנ"ל, ומזה דייק מרע"ה שהכוונה להגביהם. עד שיראו ויבינו וזהו ויקרא:

185

קפ״ואך לקמן כ"ד ג' הנאמר ביום ד' ששם לא נצטוה שלא יפחת ולא יותר והי' רשאי להטעימם את הדברים באריכות, לא כתיב שם לשון ויקרא אלא ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, דמשמע ספירת דברים באריכות, וכענין דכתיב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם להבינם טעמי הדבר ופירושו:

186

קפ״זולפי דרכינו הנ"ל במלת ויקרא יתפרש לנו מקראי קודש דכתיב וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה, ויאמר ה' אל משה רד העד בעם וגו', ובמדרש אותה שעה ביקש הקב"ה ליתן להם את התורה ולדבר עמהם והי' משה עומד וכו' אמר הקב"ה אני מגלה להם את הרקיע ואומר אנכי ה' אלקיך הם אומרים מי אמר הקב"ה או משה, אלא ירד משה ואח"כ אני אומר וכו' עד שמשה יורד נגלה הקב"ה שנאמר וירד משה אל העם מיד וידבר אלקים, ויש להבין א"כ למה קרא אותו כלל, שהרי אין שם שום דיבור למשה אלא לך רד, ואם הכוונה לא היתה להתראה אלא להפליגו בדברים שירד ולא יעמוד בראש ההר בשעת הדברות, לא הי' לו לקרותו כלל וממילא הי' נשאר על עמדו למטה:

187

קפ״חאך לפי דרכינו י"ל עפ"י דברי הש"ס יבמות (קה:) וכי משה הי' הגון ללמוד תורה מפי הגבורה, וע"כ היתה עצת ה' שקרא את משה אל ראש ההר והיינו שהגביה אותו למעלה רמה ונשאה, וז"ש אל ראש ההר, אף שכבר כתיב וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר, ובידוע שלשם קרא אותו, אלא להורות בא שהגביה אותו למעלה ראש מקום שהשכינה שם, כדי שעכ"פ לשעתו יהי' הגון לקבל את התורה מפי הגבורה, אך שוב באשר הי' משה אז בדרגין עלאין מאד נעלה, שוב יש חשש שישראל לא יבינו להפריש בין דיבור ה' לדיבור של משה, כי משה הי' אז מאד נעלה מהם, ע"כ נצטוה שעם כל מעלתו ודרגין שלו ירד ויתחבר עצמו לישראל, ואז ידעו ישראל כי השי"ת בכבודו ובעצמו מדבר עמהם, ונראה שלבד זה יהי' תועלת עצים לישראל שיהיו אז דבקים במשה באשר אז הי' עמהם למטה ובאשר מרע"ה הי' אז בדרגין עלאין גם הם הדבקים בו כמוהו שכל המחובר לו הרי הוא כמוהו, ומחמת זה יהיו גם הם הגונים לשעתם ללמוד תורה מפי הגבורה:

188

קפ״טשנת תרע"ט.

189

ק״צוישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, וברש"י מה שמועה שמע ובא קי"ס ומלחמת עמלק, ויש להבין מי סני מה דכתיב מפורש ששמע את כל אשר עשה אלקים וגו', שכולל העשר מכות ויצי"מ ועמוד ענן ועמוד אש וקי"ס, וכבר נדחקו בזה כל מפרשי רש"י:

190

קצ״אונראה לפרש דהנה בזוה"ק מקשה וכי יתרו שמע וכל עלמא לא שמעו והא כתיב שמעו עמים ירגזון אלא כל עלמא שמעו ולא אתברו והאי שמע ואתבר ואתכפיא מקמי' דקב"ה ואתקרב לדחלתי' עכ"ל, וא"כ צריך לפרש וישמע שהבין מלשון כי שומע יוסף, והיינו ששם הדברים אל לבו ולא שמיעה חיצונית מקופיא לבד, אך על זה עצמו תסוב השאלה מה המה אלה הדברים ששם אל לבו, כי בפשטות נסים הנגלים היו חודרים לקרב איש אפי' מי שלבו כלב האבן, וכמ"ש שמעו עמים ירגזון וגו', הרי שנתפעלו ונתרגשו מאד אלא שנסתפקו בשפלותם ואולי חשבו לשעתם להחזיק בשבע מנות שנצטוו ב"נ, ולא לבקש להם גדולות לבוא ולהתגייר ולהטפל לעם ה', וזהו הדקדוק מה שמועה שמע "ובא" היינו שלא הסתפק לישב בביתו, ולהחזיק בתורת בני נח ולהיות מחסידי אומה"ע, אלא בא להתדבק בישראל, לזה אמר ששמע קי"ס ומלחמת עמלק, ויתבאר עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שסיבב השי"ת שיהי' מלחמת עמלק קודם מ"ת, שהחליש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, ונגזר עליו למחות את שמו מחי עוצמית, דאל"ה בעוד עמלק יסוד השקר הי' במקומו, הי' ביכלתו לסמא את העינים למצוא תואנה להכחיש את ענין מ"ת, אף שהי' לעיני בשר של רבבות אלפי ישראל, שקרו של עמלק הי' כ"כ חזק עד שהיה מוצא תירוץ על הכל, אך אחר מלחמת עמלק שנחלש אף שעדיין קיים, מ"מ איננו כ"כ חזק להכחיש את המראה לעינים שהי' כ"כ בפומבי, עד שגם כל האומות שמעו את הקולות וסברו שהקב"ה מביא מבול לעולם ונתקבצו אצל בלעם והוא הודיעם שזהו מ"ת לישראל כבמכילתא, אבל טרם מלחמת עמלק כל הקולות והברקים לא הועילו עכ"ד, ולדידי יש להוסיף ולומר עפ"י דברי הזוה"ק שבלעם הי' כחו מפאת שהי' בו שתי אותיות הראשונות של עמלק, וע"כ קודם מלחמת עמלק הי' השקר גובר כ"כ בפי בלעם עד שלא הי' יכול להודיע להאומות שזהו מ"ת לישראל:

191

קצ״בואף אנו נאמר שגם קי"ס אף שהי' מפורסם מחמת שנבקעו כל מימות שבעולם, וגם במצרים שהמצרים ראו את כל הנעשה על היה כבמדרש, מ"מ שקרו של עמלק הי' מוצא תירוץ על הכל, וע"כ גם לענין פירסום קי"ס הי' נדרש מפלתו של עמלק, ותדע שגם בישראל הי' נמצא קצת שהי' אומרים כשם שאנו עולים מצד זה כך המצריים עולים מצד אחר וירדפו אחרינו, עד שפלט אותם הים וראו אותם מושלכים פגרים מתים על שפת הים, ובודאי כל שהי' אומר כן לא בדעת הי' מדבר שהמצריים יעלו מצד אחר וירדפו אחר ישראל, כי כל הטורח הזה של קי"ס למה, אלא מחמת שאז הי' עמלק עדיין קיים, וממנו היו אלו מוכים בסנורים לאמר ככה, אבל להם הי' מועיל מה שראו אותם מת על שפת הים, אבל בכללות העולם היתה קליפת עמלק שהיתה אז בתוקפה מביאה הוללות רעה בלב אנשים להאפיל את מעשה השי"ת אשר עשה, ע"כ לא ארכו הימים, והאלקים אנה לידו של עמלק שיבא וילחם בישראל ויהי' מפלתו ותבוסתו שלימה:

192

קצ״גולפי האמור י"ל שזהו שהבין יתרו ושם הדברים אל לבו שכל מעשה מלחמתו של עמלק האלקים אנה לידו, כי בפשיטות הוא שגעון גדול שאין כמוהו אחרי שמעו את הגדולות והנוראות שעשה ד' לישראל במצרים ועל הים היוצאים מהיקש הטבע, איך הרהיב בנפשו עוז לבוא ולהלחם בישראל, אבל מאת אלקים היתה זאת, לסכל את עצתו למען למחות את שמו, ויתרו הבין את כל הענין, שאף אחר קי"ס עדיין לא נגמרה הכוונה לפרסם את שמו של מקום בכל העולם עד מפלתו של עמלק, וע"כ לא הסתפק לישב בביתו ולהיות מחסידי או"ה בידעו שעדיין שורש של עמלק קיים, שלא הרג יהושע את כלם ע"פ הדיבור, וחלק רע הנשאר ממנו עוד בכחו להאפיל את מאור עיניו ולסתום את לבבו לימים יבואו, ע"כ השכיל שאין טוב לפניו אלא לבוא ולהתגייר ולהיות יחד עם ישראל, ועם שמירת ישראל מקליפת עמלק הנשאר [שבודאי מפלת עמלק היתה כפי מסת הצורך לישראל עד שהנשאר ממנו לא יוכל לתוקפם בכח] יהי' הוא נשמר עמהם, וזה שהרכיב רש"י שני ענינים אלו, קי"ס ומלחמת עמלק יחד, שדייקא מכח שניהם יחד התעורר לבוא:

193

קצ״דוהנה במכילתא איפלגו תנאי ר' יהושע אמר שמלחמת עמלק שמע ובא, ר"א המודעי אמר מ"ת שמע ובא ר' אליעזר אמר קי"ס שמע ובא, וס"ל לרש"י דר"א המודעי ור"א לא פליגו על ר' יהושע, שכולם ס"ל שמלחמת עמלק שמע ובא, אלא שהוסיפו לומר כנ"ל, דמלחמת עמלק לבדו שלא הי' ענין יוצא כ"כ מהיקש הטבע [ואף שעמדה לו חמה למשה אפשר שלא הרגיש בזה, ועיין בהקדמה לס' גבורות ד'] ולא הי' גורם לו שיבוא כנ"ל אלא שישב בביתו להיות מחסידי או"ה, אלא בצירוף אחד מאלו למר מ"ת שהוצרך מלחמת עמלק למ"ת, וכמו שהביאנו לעול דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצוקללה"ה, ומר סבר קי"ס שמע ובא, שענין קי"ס נמי הי' הצורך למחיית עמלק כנ"ל, וי"ל דס"ל קודם מ"ת בא יתרו, ע"כ א"א לו לומר מ"ת שמע, אלא קי"ס שמע ובא.

194

קצ״הולפי דברינו י"ל דמש"ה הקדים דברי ר' יהושע לדברי ר"א שלא כמנהג רוב מקומות, משום דכלהו ס"ל דמלחמת עמלק שמע ובא, אלא שהוסיפו עליו שלא מלחמת עמלק לבד אלא גם מ"ת או קי"ס, וכל מר כדאית לי', ורש"י אזיל לשיטת הסוברים דקודם מ"ת בא יתרו, ע"כ סתם כר"א המודעי דקי"ס ומלחמת עמלק שמע ולא כר' יהושע דמלחמת עמלק לבדו שמע כי בענין זה קיימי ר"א המודעי ור"א בחד שיטתא, דלא מלחמת עמלק לבדו שמע אלא בצירוף עוד אחד שבשבילו הוצרך להיות מלחמת עמלק וכנ"ל. ואתיא דברי רש"י בלי שום דוחק:

195

קצ״ושנת תר"פ.

196

קצ״זבמדרש ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה אליך גוים יבואו מאפסי ארץ אמרו ישראל להקב"ה כשעשית לנו נסים בים אמרנו לך עזי וזמרת יה' הלא שמעה רחב ובאה ודבקה בך וכו' כשעשית נסים בימי שלמה שנאמר ויתן עוז למלכו לא באת מלכת שבא וכו' כשהוצאתנו ממצרים ונתת לנו את התורה שנקראת עוז וכו' לא שמע יתרו ובא ונדבק בך, הוי אליך גוים יבואו מאפסי ארץ, נראה לפרש דהנה זה תימא שאנשים שהם בתכלית הריחוק יהי' בכחם לבוא ולדבוק בהשי"ת, שהוא רחוק יותר מלעשות לו כנף לעוף בשמים, וכל דבר הרחוק לא יתאוה לו הטבע כלל, כמ"ש הא"ע בלאו דלא תחמוד, ומה שאינו בגדר התשוקה והתאוה בודאי אי אפשר לעשות חיל, ע"ז תירץ המדרש שע"י שניתן לישראל מדת העוז, באמצעותם גם האומות קולטים מה ממדת העוז, הרהיב עוז בנפשם להאמין שגם בפניהם הדלת פתוחה, אף שהוא נמעלה מהיקש הטבע, וזה שאמר הכתוב ה' עוזי ומעוזי היינו שנתן בי מדת העוז, ומנוסי היינו שמרומם את לבבי מלשון שאו נס, ואף ביום צרה שהלבבות אטומים והסתרת פנים, מ"מ יש לישראל העוז, וזה ומנוסי ביום צרה, ומחמת זה אף אומה"ע אף שהם רחוקים ביותר קולטים ממדת העוז, ואליך גוים יבואו מאפסי הארץ אף שהם בתכלית הריחוק, ובמדה זו תלוי הכל שלעומת אימוץ הלב וחיזק הרצון, בה במדה השערים פתוחים, וכמ"ש ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה וכתיב ותלכנה שתיהן ואמרו ז"ל השוה אותה הכתוב לנעמי, ומה גיורת שבאה מטפה סרוחה כך ישראל שהם קדושים מלידה ומבטן עאכו"כ, שלעומת העוז והחיזוק נסתלק ההסתר ואוטם הלב הבא מחמת עוונות המבדילים, וישיב לאור באור החיים, ונראה שבשבת זוכין ישראל למדת העוז ביותר וזה שנקרא ה' עוז לעמו יתן הוא סיום המזמור שלפני קבלת שבת שהוא מזמור שיר ליום השבת, ובמדת העוז שישראל לובשין ביום השבת מעוררין לעומתם למעלה כמ"ש לבש ה' עוז התאזר, וע"כ אומרים מזמור זה אחר מזמור שיר ליום השבת:

197

קצ״חשנת תרפ"ד.

198

קצ״טויבוא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה', יש לדקדק במ"ש ויקרא לזקני העם דבודאי שם היו עומדים ומצפים לקראתו ומה הי' המקרא חסר אם הי' כתוב ויספר לזקני העם וגו', ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהפרש שבין ויקדא לויקר שויקרא משמע שהי' קורא לו להתקרב אצלו והגביהו במעלה, כענין הנקרא שיכנס לפלטין של מלך, אבל ויקר הוא שהדיבור בא אליו לחוץ ונשאר כמו שהי' עכ"ד, והנה בפרשה שלמעלה כתיב אלה הדברים אשר תדבר לא פחות ולא יותר, כי בדברים אלו ובלשון זה גנוז בו כמה רזין עלאין ואם הי' מעתיקו ללשון אחרת או להוסיף בו דברים אחדים הי' מקלקל הכוונה, והנה משה חשש למצב ישראל אז מה גם אחר מעשה רפידים אולי לא ירדו לסוף הכוונה, וע"כ קרא לזקני ישראל היינו שהגביה אותם וקרא אותם אליו, וזה וישם לפניהם, וכענין שכתוב בריש משפטים אשר תשים לפניהם שפירש"י כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם, היינו שבאופן זה שקרא אותם שוב בכחם לירד לסוף הכוונה, וזה את "כל" הדברים האלה תיבת "כל" מרבה את כל הגנוז בהם:

199