שם משמואל, יתרו א׳Shem MiShmuel, Yitro 1
א׳שנת תרע"א.
1
ב׳וישמע יתרו, במכילתא מה שמועה שמע ובא מלחמת עמלק דברי ר"י ר"א אומר מתן תורה שמע ובא, רא"א קי"ס שמע ובא, להבין פלוגתתם, ונראה דהנה במכילתא והובא ברש"י יתרו שבע שמות נקראו לו, וידוע מכתבי האריז"ל דיתרו הוא משורש קין, וכן מבואר בכתוב כי אם יהי' לבער קין, וחבר הקני נפרד מקין, והנה בזוה"ק קין הוא קנא דמסאבותא, ויש לומר הפי' בזה דאיתא בתקה"ז על קן צפור דקדושה ואת הבנים הם חסידים גבורים מארי תורה חוזים נביאים צדיקים חסידים כו' יע"ש, והנה ידוע דאזלע"ז עשה אלקים, דכמו שיש קן צפור דקדושה יש ג"כ לעומתו בקליפה, והיינו כולל מכל ז' הרעות היינו ז' כתות הרשעים לעומת ז' כתות הצדיקים הנ"ל, וי"ל על קין שה' בו בעצמו כל השבע מדות רעות יחד, וזהו קנא דמסאבותא, שהוא בעצמו הי' קן צפור דקליפה שבו נקבצו באו יחד כל כחות הרעות, ויתרו שהי' משורש קין היו בו ג"כ כל המדות הרעות האלו, וזהו שאחז"ל לא הניח ע"ז שלא עבדה, דענין ע"ז הוא כחות פרטיות וטעותם של עוע"ז היו שהיו רוצים להמשיך כחות מכחות האלו, זה מכוכב זה וזה מזה, ויתרו שהי' הכלל מכל המדות רעות לכן לא הניח ע"ז שלא עבדה, אך אח"כ שהרגיש שאין בהם ממש וחזר לעבוד את הש"י הי' ג"כ בכל כחות שלו, היינו בכח כללי שלו שהוא כל הז' מדות, אך הפכם לקדושה והי' הוא בעצמו ככל ז' כתות הצדיקים והי' חסיד וגם גבור וכו', והיינו שכל המדות טובות היו אצלו יחד בעצם, ולכך הי' לו ז' שמות, דענין שם מורה על עצם ומהות הדבר כמ"ש ויקרא האדם שמות, דהי' מתבונן על מהות הדבר והי' קורא אותו בשמו שם הראוי למהות ההוא, ויתרו שהי' מהותו ככל ז' כתות הצדיקים, ע"כ יש לו שבע שמות לעומת שבע מהותין שבו, ובזה נוכל להבין הטעם שלא הי' נמצא זיווג למרע"ה אצל ישראל רק אצל יתרו, דכמו שהי' יתרו כללי כן הי' מרע"ה שהי' שקול כנגד כל ישראל, וכן מצינו במרע"ה שהי' לו שבע שמות כמבואר במ"ר ויקרא יע"ש, ע"כ באשר הוא הי' זיווגו ג"כ צריך להיות כללי, ובזוה"ק איהו צדיק ואיהי צדיקת, ובישראל לא הי' נמצא איש כללי כמוהו רק חסידים לבד גבורים לבד, ואף שמי שזכה באחת מהם זכה בכולם, מ"מ שיהיו כולם יחד באיש אחד לא הי' נמצא בישראל כמשה, וע"כ נצרך להיות זיווגו מיתרו שהי' כללי כנ"ל, ובזה מיושב מה שהקשה כ"ק אאמו"ר זצללה"ה על מה שכתוב חותן משה הלא אין קורבה לגרים דכקטן שנולד דמי, ולהנ"ל ניחא, דהנה הטעם שגר הוא כקטן שנולד משום שסילק א"ע מכל בחינותיו ונטפל ונספח על בית ישראל, משא"כ יתרו, דהוא לא הלך ממהות שלו רק כמו שהוא במהותו לקח הכל והפכו להקדושה וכנ"ל:
2
ג׳וכדרך זה הוא ענין שבת, דשבת היא תשובה כנודע, אבל אין התשובה של שבת כמו כל ימי התשובה, דכל ימי התשובה הוא לבו נשבר בקרבו ולמרר ולסגף ולקרוע הבשר מעצמו, וכמ"ש הרמב"ם מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים וכו', ובשבת צווחין אף עקתין בטלין ושביחין, אך הענין הוא להכניס את כל הכח שעושין בימי המעשה המעשים של עצמו אל הקדושה, ולכך בכל מקום שכתוב שמירת שבת כתיב מקודם ששת ימים תעשה מלאכתך, דלכאורה אינו מובן, אך הוא כאמור להכניס הכחות מששת ימי המעשה שבעניני עוה"ז אל קדושת שבת, מעתה לפי האמור שיתרו הי' איש כללי מובן שהוא לא הי' נתפעל מדבר פרטי להתעורר עצמו ולבוא ולהאמין ולהודות באחדות השי"ת, רק ג"כ מדבר כללי, ולכך סובר ר"י מלחמת עמלק דז' מלכי כנען הם הז' מדות רעות, ועמלק הוא ראשית גוים, ובכן הוא על גביהם, ולכך הוא המפריד על כס יה, דכיון שכחו למעלה מהמדות לכך הוא המסתיר האור של העלמא דאתכסיא שלא להאיר בעלמא דאיתגליא, ומובן שהמנצח את עמלק ע"כ שהוא כח כללי שממנו נסתעף הכל, ומ"ד מ"ת שמע ובא, וע"כ דסובר דלאחר מית בא, ותורה היא דבר כללי שבה כל כלל המציאות, והביט בתורה וברא את העולם, ומ"ד קי"ס שמע ובא, משום דקי"ס היו המכות ביד שהוא חמש אצבעות שהוא אגודה כמ"ש בפרקי אבות ומנין שבחמשה שנא' ואגודתו על ארץ יסדה, ועד"ה אומר אני באימה כי מלחמת עמלק הוא בכתר שהוא ראשית וזה נצח לראשית גוים, וידוע דהויה דברכת המינים הוא בקמץ שהוא בכתר כנודע, ובה מתפללים ומלכות הרשעה מהרה תעקר שזה עמלק, ומתן תורה הוא בחכמה דאורייתא מחכמה עלאה נפקת, וקי"ס הוא בבינה כנודע, והבן הדברים במאי פליגי התנאים:
3
ד׳ברש"י א"ל יתרו למרע"ה צא בגיני כו', כ"ק אאמו"ר זצללה"ה אמר בשם זקיני זצוקללה"ה מקאצק הפי' שיצא מהדרגין שלו בכדי שיוכל לקבל גם אותו, דלפי מה שהי' מרע"ה בהדרגין גבוהין שלו לא הי' ביכולתו של יתרו להגיע אליו וכשיצא מהדרגין שלו יהי' ביכולתו לדבק בו, ואח"כ כשיתעלה וישוב למדריגתו יהי' עלי' גם לכל הנדבקים בו בעודו למטה, וכן הי' וע"ז כתיב ויבואו האוהלה הוא מלשון בהלו נרו וגו', עכת"ד, ויש לומר עפ"י דברי המדרש ישובו רשעים לשאולה למדריגה התחתונה שבשאול, אף אנו נאמר האוהלה למדריגה עליונה שבהאוהל, ונראה שזה הוא עפי"מ שכתב המגיד מקאזניץ בשם הרבי ר"ב זצללה"ה דכמה צדיקים שמשפילין אותן ממדריגתן בכדי שכשיעלו אח"כ יעלו גם הפשוטי עם ג"כ אתם, וכדרך שיורדין הצדיקים לגיהנם מטעם זה יע"ש, ולי נראה דבשבת א"צ לזה, דאחר ששבת היא רזא דאחד, א"כ כל ישראל חד ויכולין גם הפשוטי עם לעלות עם הצדיק אז, ואולי זה הוא טעם קבלת פני הצדיקים בשבת כמאמר הש"ס מכלל דבחודש ושבת איבעי' לי' למיזל, וחודש טעמא אחריתי אית בי', ואכ"מ להאריך:
4
ה׳ולפי הדברים הנ"ל יש לפרש דברי הזוה"ק בהא דכתיב שני בני', משום דמשה אזדווג בשכינתא ולא יקרא דלי' למיקרי לון בניו לבתר קרא לון בניו בגין דההא שעתא דמטו הוה משה ממלל בשכינתא לבתר דאיתפרש ונפיק לגבי חמוי כדין דכתיב בניו, והיינו שכשהגיעו השליחות הי' במעלותיו הגבוהות, אך הצריך להפסיק דביקותו להשפיל עצמו ליתרו, ע"כ אז נקראו בניו ודו"ק:
5
ו׳ויש לומר כוונת יתרו באופן אחר, דח"ו שהי' יתרו רודף אחר כבוד, אך הנה כ"ק אאמו"ר זצללה"ה אמר שענין שהחמירו חכז"ל בכבוד המת הוא שאחר המת רודפין כחות חיצונים, ורוצין לדבק בו, וכבוד הוא מהדברים העליונים הגבוהים מאד, כמ"ש ובהיכלו כולו אומר כבוד, וע"י כבוד שעושין להמת כחות החיצונים בדילין ממנו, עכת"ד, כ"כ י"ל כוונת יתרו דאחר שנתגייר הי' ירא לנפשו שלא ירדפו אחריו הכחות הרעות, וכדרך שאמרו גר עד עשרה דרא וכו', וגר סורו רע, ע"כ הי' עצתו שע"י הכבוד שיעשה לו מרע"ה יבדלו ויסלקו ממנו כל כחות הרעות, והבן:
6
ז׳בגמ' דכ"ע בשבת נתנה תורה כתיב הכא זכור וכתיב התם זכור מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום, והקשה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דטעם שבת איננו היא מפאת מ"ת, ואינו דומה לכם דשם הזכירה היא היציאה, והי' בו ביום, אבל כאן הזכירה איננו יום זה דווקא רק שבת בראשית, ונראה דהנה בודאי ח"ו לא במקרה הי' כן, והענין הוא דהנה כתיב וירד ה' על הר סיני ות"א ואתגלי ולא תרגם ונחת, יש לומר דהלא מלא כל הארץ כבודו, א"כ אין שייך לומר ונתת, אך ואתגלי שייך שפיר לומר דהלא יש מסכים וצמצומים המסתירים שלא יתגלה כבוד ה', ואז במ"ת אתגלי, אך ידוע שאינו בא מלמעלה שום דבר עד שמעוררין אותו הכח מלמטה, והנה כתיב מים עמוקים עצה בלב איש וגו', ופירש החובת הלבבות דכמו שמים נמצאים ועומדים בבטן הארץ ואינן צרכין רק לסלק את מעבה האדמה שמכסה על המים כ"כ עצה בלב איש שהעצה היא במציאות רק שצריכין להסיר את האבן המטמטם את הלב, ואז נתגלה הפנימית שהוא העצה שבלב, והנה אם אדם מסיר ממנו הפחיתות והמכסה וגורם לפתיחת פנימיות הלב בעצמו, כמו כן גורם מלמעלה שיפתח הפנימיות מלמעלה, והנה עיקר טמטם הלב ומסך המבדיל הוא מה שהאדם הוא יש וברי' בפני עצמו, אך בשבת הוא ביטול הישות כי שביתה הוא לשון ביטול, שכל הבריאה בטלה לסיבה הראשונה, ומאחר שהוא בטל להשי"ת יש לו לשבות ביום מנוחתו שהכתיב הקב"ה בעצמו, כי באם איננו בטל להשי"ת האיך שייך לו לנוח ביום מנוחת הקב"ה, וע"כ ע"י השבת נסתלקו מסכים המבדילים, וזהו הפתח למ"ת כנ"ל וירד ה' על הר סיני, ומאחר כי מ"ת תלוי' בשבת ע"כ שפיר הוא יום הזכירה:
7
ח׳בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כ"ק אאמו"ר זצללה"ה אמר כדרך שכתב המהר"ל ז"ל על אסתר שאחשורוש רצה לטעום טעם בתולה טעם מחמת שלא הי' לו קנין בגוה ותמיד היתה אצלו כבתולה, כ"כ התוה"ק מחמת שאדם אין לו קנין בתורה, ע"כ בכל יום היא כחדשה עכתדה"ק, ויש להוסיף בזה דהנה בתוה"ק יש שני דברים, אחד סדר התורה, שהיא מורה הנהגה לאדם האיך יהי' מנהיג א"ע, ועוד בה חיות וקדושה והתחדשות שמוספת לאדם העוסק בה, וזהו שאחז"ל הקב"ה יושב ושונה כנגדו, ועל המדריגה השני' באה הברכה נותן התורה, ולכן צריכה ברכה בכל יום, דאף דלא מיפסקו לילות מימים שמחוייבין להגות בה יומם ולילה, א"כ לכאורה למה יצטרך ברכה בכל יום, ולהנ"ל ניחא דהברכה היא על חיות וההתחדשות שזה הוא בכל יום תמיד, ובזה יש להבין מאמרם ז"ל על מה אבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחילה, וצריכין להבין למה באמת לא ברכו תחילה, ולהנ"ל מובן אחר שלא למדו ברגשת הנפש ולא עוררו כח החיות והתחדשות ע"כ לא ברכו בכל יום, כי בפעם אחת שהי' מברכין הספיק להם לכל חייהם כנ"ל, דלא מיפסקי לילות מימים, וזה שאמר על מה אבדה הארץ כי צורת א"י להיות לה חיות והשתוקקת חדש בכל עת בסוד אלקים אל דמי לך, וכן הוא בגשמות, שא"י צמאה תמיד למים כמ"ש הרמב"ן, ובתורה ועבודה בחיות ורגשת הנפש ממשיך לה ג"כ השפעות חדשות בכל עת, וזה קיומה של הארץ, והם שלא ברכו בתורה תחילה כנ"ל, שלא משכו לה חיות חדש בשבילם אבדה הארץ:
8
ט׳להבין השינוי הלשון שבתחילה כחיב בחודש השלישי לצאת בנ"י קרא אותם הכתוב במדריגה העליונה בנ"י, ואח"כ במ"ת קרא אותם הכתוב העם, ויענו כל העם וגו', כן כל הפרשה עד שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות כתיב כה תאמר אל בנ"י, יש לומר דהנה כבר כחבנו במ"ת באו ישראל לבחינת ישראל בפנימיות כנ"ל, וכ"ז בא מצד שביטלו א"ע מכל וכל ולא היתה כוונתם כלל לטובת עצמן רק לשם ה' ונתבטלו מכל וכל, והיו כלא היו, ולכך כתיב לשון עם מלשון גחלים עוממות, עד שאח"כ אמרו פן נמות א"כ חזרו לחשוש לכוונת עצמם, לכן אבדו המעלה ההוא וקורא אותם הכתוב רק בשמם העצם ישראל, והבן:
9
י׳ענין רעוא דרעוין דסעודה השלישית, הנה העליות בשבת עולה מעלה מעלה עד עת המנחה שעולה למקור הרצון, והיינו שהוא למעלה מהטעם, וכדרך שאמרו אין טעם לרצון, וא"כ אף שאין ישראל ראויין ח"ו ג"כ הקב"ה בורר בהם, אף שמצד הטעם אין ראוי לבחור בהם, אעפי"כ הקב"ה בוחר בהם, א"כ כמים פנים אל פנים א"כ נתעורר ג"כ אצל איש ישראלי אף שאינו עתה במדרגה ההוא ועומד במדרגה היותר שפלה לומר מה בצע כי נעבוד את אלקים ח"ו וכדומה, אעפי"כ אז בא התעוררות אליו מצד מה, והכח ההוא עוזר לו בששת ימי המעשה, אך שהוא שלא יפול ח"ו והבן:
10