שם משמואל, יתרו ב׳Shem MiShmuel, Yitro 2

א׳שנת תרע"ב.

ב׳וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה וגו', וברש"י מה שמועה שמע ובא קריעת י"ס ומלחמת עמלק, ובמכילתא ר' יהושע אומר מלחמת עמלק ר' אליעזר המודעי אומר מ"ת, ר' אליעזר אומר קריעת י"ס שמע ובא, ויש להבין הלא מפורש בכתוב ששמע אח כל אשר עשה וא"כ מה קשיא להו ובמה פליגי:

ג׳ונראה דהנה שבעה שמות הי' לו ליתרו, וכבר אמרנו שהוא נגד שבע מדות שנמצאו בישראל חסידים, גבורים, מארי תורה, חוזים, נביאים, צדיקים, בני מלכים, כמבואר בתקה"ז, והוא הי' שלם בכולם, אף שהוא משורש קין שהי' בו כל השבע מדות רעות, הוא הפך הכל לטוב, והנה ידוע שהמדות הם תולדות השכל, וידוע בכתבי האריז"ל ששלש מדות הראשונות נקראות בנים, ואחריהם נקראו בני בנים, והיינו שע"י הוראת השכל נעתקו המדות מטבעם, כי עיר פרא אדם יולד, אלא שהשכל מהפך הכל לטוב, והנה ידוע שעמלק הוא ראשית גוים, והוא למעלה מהמדות, היינו שאיננו מניח להשכל שיאיר על המדות שבלב, והוא מכסה על הלב כמו אבן שעל פי הבאר, והוא כמו שבכלל העולם הי' חוצץ בפני כבוד הש"י שלא יתגלה בעולם, ובמד"ר כל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול כאלו הפנים של מעלה מכוסה, אבד זרעו מן העולם כתיב ולא יכנף עוד את מורך, כן הי' בפרט בכל איש שחוצץ בין השכל להלב, היינו להשים הדברים שבשכלו וידיעתו אל לבו, ובפרט יתרו שהי' משורש קין וע"כ כל עוד שהי' עמלק בתוקפו לא הי' אפשר ליתרו להפך מדותיו מרע לטוב, כי אף שידע ושמע לא הי' נתעצם הידיעה ולא חדר לעומק הלב שיתפעל כ"כ עד שיתהפך מטבעו, וע"כ לא התעורר לבוא אף שכבר ידע ממשה שהי' הולך בשליחות הש"י לגאול את ישראל, ושיהי' מתן תורה כדאיתא במד"ר שמות שאמר לו משה למחר הן עתידין לצאת ולעמוד על הר סיני לשמוע מפי הקב"ה אנכי ה' אלקיך ובני לא ישמעו כמו הם, ע"ש סוף פ' ד', והיינו משום שהיתה רק ידיעה ושמעה חיצוניות ולא פנימיות, וז"ש התנאים הנ"ל מה שמועה שמע ובא, והוא כעין מה שאיתא בזוה"ק וישמע יתדו וכי יתרו שמע וכל עלמא לא שמעו וכו' אלא כל עלמא שמעו ולא אתברו והאי שמע ואיתבר ואתכפיא מקמי' קב"ה וקריב לדחלתי', וז"ש מלחמת עמלק שמע ובא, שע"י מלחמת עמלק שהוא קליפה קשה שעמד כנגד לעכב התגלות מלכות שמים בעולם, והוא הארת עולם העליון בעולם התחתון, וכמו שבכלל כן בפרט בכל איש ואיש שעומד ומעכב שלא יתגלה הארת השכל שהוא בדוגמת עולם העליון ללב שהוא דוגמת עולם התחתון, וכאשר נחלש עמלק ועמו לפי חרב הוסר מסך המבדיל בכלל ובפרט, והי' ביכולת ליתרו לקרוע סגור לבו שיבוא בו הארת השכל להפך הכל לטוב:

ד׳וזה שאמר המדרש לץ תכה ופתי יערים לץ תכה זה עמלק ופתי יערים זה יתרו, כי מלת ערום הוא שם משותף לחכמה, ולעומד בלי לבוש, ששניהם ענין אחד, כי היפוך החכמה הוא טפשות הלב הנקרא ערלת הלב, כמו שת"א ומלתם את ערלת לבבכם, שפירש"י אוטם הלב וכיסוייו, ובת"א ותעדון ית טפשוה לבכון, הרי כי היפוך החכמה הוא כיסוי הלב וחכם לב הוא שנשאר הלב ערום מבלי לבוש, ואז נכנם בו הארת השכל שמשכנו במוח, וזה ע"י שלץ תכה שהוסר מכסה ולבוש הלב זה עמלק מלמעלה ומלמטה אז ופתי יערים, פתי הוא מלשון פיתוי כבמדרש ריש פרשה ג' שע"י שאין השכל שוכן ומאיר להלב שוכן בו דבר שהוא להיפוך שמפתה את הלב להבלי עוה"ז, והוא יערים שנשאר בלי לבוש כנ"ל, וזה יתרו שאחר מלחמת עמלק הי' יכול להשים הדברים אל לבו ולשמוע מה שכבר ידע. וזה כלל לכל אדם ולכל זמן אעפ"י שזה שמע וזה שמע זה כוון לבו וזה לא כוון לבו, דכל כך שאדם קורע סגור לבו, באותה מדה עצמה הוא רואה ושומע לא פחות ולא יותר, ובאם לאו הוא רואה ואינו רואה, וכענין שאה"כ אין רואה ואין יודע ואין מקיץ כי כולם ישנים כי תרדמת ה' נפלה עליהם:

ה׳ר"א המודעי אומר מ"ת שמע ובא, דהנה בישעי' ס"ג לוא קרעת שמים ירדת, ובתרגום וברד"ק שם שזה נאמר על מ"ת שהי' אז קריעת שמים, והעמן עפי"מ ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דכמו שנאמר יהי רקיע בתוך המים, שהרקיע הנקרא שמים מבדיל בין מים עליונים למים תחתונים, כן הוא בכל עניני עולם עליון והתחתון השמים מבדילים ביניהם ואינם מניחים את זה לבוא בגבול זה עכת"ד, וע"כ תורה שהיא מעולם העליון וניתנה לעולם התחתון הוצרך לקרוע את השמים שתעבור מעולם העליון להתחתון, ולעומת שבעולם הכללי השמים מבדילין, כן הוא לעומתו באדם הפרטי דבר המפסיק בין השכל שהוא נגד עולם העליון, לבין הלב שהוא נגד עולם התחתון, והוא נקרא סגור הלב, ואינו מניח להארת השכל להלב, ובמ"ת שהי' קריעת שמים בעולם הכללי כן נעשה באדם הפרטי אשר בכח איש להעמיק בהתבוננות השכל עד שהשכל יקרע את סגור הלב:

ו׳קיצור הדברים ששניהם סוברים שלרגלי עומק הרע שהי' נשרש בלב יתרו באשר הי' משורש קין קינא דמסאבותא לא הי' נקל כ"כ להתהפך מן הקצה אל הקצה מתכלית הרע לתכלית הטוב אלא בהארות גדולות מאד מאור השכל, ובאשר הי' הלב אטום ומכוסה במכסה חזק מאד, שלא הי' אפשר לעבור הארת השכל אל הלב, אמר ר"י שסייעו בזה מלחמת, כי כמו שהסיר את מכסה האבניי מכלל העולם ע"י חרבו של יהושע, כן הוא באדם הפרטי על ידי חרב ומלחמה שאדם עורך עם טבעי בתשובה בתפלה ובתחנונים ובצעקה, כמ"ש צעק לבם אל ה', זהו חרב של ישראל כדכתיב בחרבי ובקשתי, ובתרגום בצלותי ובעותי, הוא קורע מעל לבו את סגור לבבו אוטס הלב וכיסויו, כי חרבו של יהושע שהסיר הקליפה מכלל העולם לא הי' חרב גשמי לבד אלא גם בתענית ובתפלה, כפירש"י מכאן לתענית ציבור שצריכין שלשה, ובפרדר"א שהיו כורעין ונופלים על פניהם עי"ש, ובמד"ר שתפלתו של משה היתה כחרב חותך, ומקרא מלא הוא ואשר חרב גאותיך, וכמו בכלל כן הוא בפרט, וזה הי' נמי ביתרו, וע"י כן שמע את כל אשר עשה ה', ור"א המודעי סובר מ"ת שמע ובא הוא עשה טוב, שעל ידי מתן תורה שהי' בכלל העולם זה סייע ליתרו, שכמו בכלל הי' קריעת שמים ע"י אור התורה שהי' קורע כל המסכים וכל המבדילים, כן הוא באדם שאור התבוננות הוא בוקע וחודר אל עומק הלב עד שהפך את כל מדותיו לטוב, ושני דרכים אלו הם בכל אדם הפרטי לקרוע סגור לבו, יש על ידי סור מרע ותעניתים תפילות בקשות צעקות כמ"ש הרמב"ם מדרכי השב להיות צועק אל ה' בוכה ומתחנן, ויש אשר נושע בלתי כל אלה אלא בועשה טוב היינו שמקבל על עצמו לשקוד על דלתי התורה ולשעבד את כל חושיו וכל שכלו לתורה עד שאור התורה בעצמו בוקע ונכנס לתוך לבו להפכהו לטוב בלי תעניתים ובלי צעקה, וידועין דברי האר"י ז"ל שעיקר התשובה היא עסק התורה:

ז׳ומ"ד קריעת ים סוף שמע ובא ס"ל נמי כנ"ל, אלא שלרגלי גודל אוטם הלב שהי' על לב יתרו משורש קין לא נושע אלא ע"י קריעת ים סוף, דהנה בספר גבורות ה' להמהר"ל שענין קריעת ים סוף הוא הביטול של החומר, שמים הם חומרים ובקיעת הים הוא ביטול החומר, ולפירוש הזוה"ק והאריז"ל שהוא התגלות אורות עליונים, ואלו ואלו דברי א"ח דשני ענינים הי' בים, ישועות ישראל, ועונש מצרים, ישועות ישראל הי' ע"י התגלות אורות עליונים גבוהים רמים ונשאים, ומחמת התדבקם בעולם עליון כ"כ עד שנעשו נביאים וראתה שפחה על הים וכו', לא הי' לים החומרי מציאות נגדם, והים ראה וינוס, אבל לעונש מצרים הי' ע"י ביטול החומר ומצרים הם חומרים ובהתבטל כלל החומר שהוא הים נתבטלו גם הם, וא"כ הי' אז התחברות העולמות ע"י ביטול מסך המבדיל שני צדדים מצד התגלות מלמעלה למטה, כעין מתן תורה, ומצד ביטול כח החומרי מלמטה למעת, וכעין מלחמת עמלק, ואולי יש לפרש בזה כוונת המד"ר שלבש אז הקב"ה חלוק של תפארת שהוא כלילת הגוונין לבן ואדום לבן מצד מלמעלה למטה, ואדום מצד ממטה למעלה, ולעומת זה באדם הפרטי הי' אז שניהם יחד התגברות כח השכלי הי' בוקע וקורע את מסך המבדיל וכנ"ל, וכ"כ השפלות וכניעת הנפש שהוא ביטול החומר מלמטה למעלה, והוא ביטול כח הרע מלמעלה ומלמטה, וכעין שאמרו ז"ל אני מלמעלה וגיהנם מלמטה, שנאמר חצי גבור שנונים מלמעלה עם גחלי רתמים מלמטה, כי לגודל וחוזק מכסה ואוטם שהי' על לב יתרו כנ"ל, שהי' משורש קין הי' צריך סיוע משני הצדדין עד שהי' יכול לשמוע ולהשים הדברים אל לבו:

ח׳וכעין זה יש לפרש שלשה זמנים שבשבת, שבת דמעלי שבתא, ושבת דיממא, ושבת דזמן מנחה, שבת דמעלי שבתא נפתח סגור הלב ע"י ביטול והכנעת הנפש והתשובה של ערב שבת, וכפי מה שאמרנו במקום אחר בשם אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שהכנה לשבת הוא, כי שבת היא ברוך, ואשר לא יקים הוא ארור, ואין ארור מדבק בברוך, ומובן כי לצאת מכלל אשר לא יקים הוא בתשובה ושברון הלב, וכמו שאמרו ז"ל שאין הכנה זו ע"י עיון הלכה לבד, וכמו שאמרו ז"ל ששובתין מתוך מריעין, כמו שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שתרועה הוא יללה, להיות מתמרמר על נפשו באיזה פנים הוא בא לקבל שבת, ועיי"ז כד עייל שבתא כל דינין מתעברין מינה, וכמ"ש אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו, והוא כעין מחיית עמלק, שבת דיממא היא התגלות אורות גדולות עוד יותר, וכמו שידוע מכתבי האר"י דכמו כצריך טבילה מחול לקודש, כן צריך לטבול ביום שנית, וע"כ אז הוא זמן קריאת התורה, ובשבת נתנה תורה, היא שבת דיממא כדכתיב ויהי בהיות הבוקר, וע"כ שבת דיממא היא דוגמת מתן תורה ושבת דמנחה היא נחלת יעקב היא כלולה משניהם, האורות הם גדולים מאד רעוא דרעוין, ולבר יטלין ולא אעלין הני כלבין דחציפין היא קליפת עמלק כלב, ונפתח סגור הלב משני הצדדין כנ"ל:

ט׳בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני, ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני וגו', ויש להבין שהזכיר מעיקרא ביאתם למדבר סיני ואח"כ חזר להזכיר הנסיעה מרפידים והביאה למדבר סיני, והי' צריך לומר ביום הזה נסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ולא הי' צריך לכל האריכות, ונראה שבכאן רמז עצה לאדם, כמו הם שהיו ברפידים רפו ידיהם מן התורה והי' חסר להם התחזקות ולא הי' אפשר להחזיק עצמם אלא במה שציירו בעצמם שעומדים לפני הר סיני לקבל התורה, ועי"ז באמת נעשו כאלו עומדים לפני הר סיני שבמקום שדעתו של אדם שם, הרי הוא כאלו הי' שם בפועל, כמו שאמרנו זה במק"א בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, וענין זה החזיק בידם להחליף כח וליסע מהרפיון ידים, וכמו שאמר אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור על מאמר העולם, בל"א אז מען קען ניכט אריבער מוז מען ארינטער, ואני אומר להיפוך אז מען קען ניכט ארינטער מוז מען אריבער, והיינו כנ"ל שיצייר בנפשו מעלות גבוהות בזה יחליף כח כנ"ל:

י׳ובזה יש לפרש מצות זכור בשבת שפירש הרמב"ן בשם המכילתא לזכור בכל יום מששת ימי המעשה את יום השבת לומר היום יום אחד, והיינו משום דבששת ימי המעשה שאדם טרוד בעניני מלאכות והבלי עוה"ז יצייר בנפשו כאלו עומד ביום השבת, שכל איש ישראלי יש לו עלי' בצד מה, ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, וזה יחזיק בידו להחליף כח בששת ימי המעשה, וזה זכור שהוא לשון הוה, וכן שמור שהוא נמי לשון הוה יש לפרש כענין הזה שיזכור וישמור עצמו בששת ימי המעשה לבל יתלכלך בגשמיות ביותר כי איך ישא פני שבת, ואולי נמי זכירת מעמד הר סיני הוא מטעם זה:

י״אואשא אתכם על כנפי נשרים, פירש"י כנשר הנושא גוזליו על כנפיו וכו', שאין מתיירא אלא מן האדם שמא יזרוק בו חץ וכו' לכך נושאם על כנפיו אמר מוטב שיכנס החץ בי ולא בבניי אף אני עשיתי כן וכו' והיו המצרים זורקין חיצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם, ולכאורה אינו מובן הדמיון שהרי אין הרוחני נתפעל ממכה גשמית, ומה דמיון הוא לנשר המתפעל ומקבל יסורין מן החץ, ונראה שהחצים ואבני בליסטראות של מצרים היו טעונין בכישוף וכחוח הטומאה, ואולי הי' נחקק עליהם שמות הטומאה, להבדיל שאיתא בזוה"ק פ' משפטים שחרבו של דוד המלך ע"ה הי' חקוק בו שם הוי' ב"ה, וזלע"ז יכול להיות שהמצרים עשו להבדיל החצים ואבני בליסטראות בכישוף וכחות הטומאה, למען יצליחו בהם, והענן שמקבלם הי' כעין הכנסת טומאה למקדש, ואף עפי"כ מכח חיבתן של ישראל קיבלם כדי שלא יזיקו לישראל ח"ו, ובזה יש תוכחת מגולה לאיש לבל יתטמא ויתגאל בטנופי דהאי עלמא שהרי ברוב חיבתו של הקב"ה אינו מניחן וא"כ הוא ח"ו כמכניס טומאה למקדש:

י״בויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, וזה הי' בשני בחודש, ובפ' משפטים שבחמישי שבחודש אמרו נעשה ונשמעו, ויש להבין הענין שהוסיפו נשמע, דלכאורה דנעשה הוא תוספות מעלה, כשם שאמרו ז"ל בשעה שהקדימו נעשה לנשמע ירדו ס' רבוא של מלאכי השרת וקשרו להם שני כתרים אחד נגד נעשה ואחד נגד נשמע, ולמה לא אמרו תיכף גם נשמע, ואם הי' כדרך מעלין בקדש הי' להם מתחילה לומר נשמע לבד, ונראה דהנה השני כתרים הם חירות ממלאך המות, וחירות משעבוד מלכיות, וחירות ממלאך המות הוא מחמת שגם הגוף נתקדש ואיננו נצרך לתיקון מיתה וקבורה שיעמדו אח"כ בתחית המתים מזוכך, והאי משכא דחויא יתבלה ויתרקב בעפר, אלא כמו לעתיד שיהי' הכל בגוף ונפש, ולזה זכו ממאמרם נעשה, שעשיי' מתייחסת יותר לגוף, וחירות משעבוד מלכיות הוא מחמת שנתעלו להיות שכלים, וכל השעבוד הוא מפאת החומר, כמ"ש עם הדומה לחמור, והשכל איננו משתעבד, וע"כ אמרו אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, ששב להיות שכלי, וע"כ הוא בן חורין, ושני אלה הם מקבילים לעומת, ממלכת כהנים, וגוי קדוש, ממלכת כהנים פירש"י שרים שהוא היפוך שעבוד מלכיות, וגוי קדוש הוא היפוך המיתה כבש"ס סנהדרין מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים, ובמד"ר פרשה ל"ח רבון העולם אתה מבקש שנהא קדושים הסר ממנו המות שנאמר הלא אתה אלקי קדושי ולא נמות, ולפי"ז מובן אשר נעשה שהוא שלימות הגוף שהיינו שגם הגוף תשוב במדריגת הנפש כמו לעתיד בודאי היא מעלה כוללת יותר מנשמע שהוא רק מעלת השכל שזה שייך גם בזה"ז, אך זה הוא בענין שלימות האדם עצמו, וכאמרם ז"ל מעיקרא דעבד אינש אדעתא דנפשי', ופירש הרב זצללה"ה להשלמת אדם נפשו, אבל יש עוד תוספות מעלה שאינו משגיח כלל על השלמת נפשו אלא בשביל לעשוח רצון הש"י, וכאמרם ז"ל אל תאמר אקרא בשביל שאהי' בן עוה"ב אלא עשה מההבה, היינו לעשות רצון הנאהב, וכמ"ש בספורנו סוף פ' נצבים ובחרת בחיים למען תחי' אתה וזרעך לאהבה את ה' אלקיך וגו', ופי' שהא שאמר למען תחי' אתה וזרעך לא כעובד על מנת לקבל פרס אלא שגם זה יהי' לאהבה את ה' אלקיך ודפח"ח, ומעתה יובן שתחילה אמרו נעשה לבד שהוא השלמתם בגוף ונפש, וכמו שיהי' לעתיד כנ"ל שזה מקביל להבטחת גוי קדוש, אך אח"כ הוסיפו לאמור נעשה ונשמע, היינו שכל השלימות הוא רק למען נשמע, כאמרם ז"ל עושי דברו לשמוע בקול דברו שהכל הוא בשביל לשמוע:

י״גולפימ"ש יובן דבג' בחודש לא נצטוו עדיין אלא על ההגבלה לבד, בחמישי שניתוספו גם במצות פרישה הוסיפו להתקדש לגמרי עד שהכל הוא לכבוד הש"י לבד, ולא צורך השלמת נפשם וגופם לבד:

י״דוידבר אלקים את כל הדברים האלה, פירש"י מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדיברות בדיבור אחד וכו', מה ת"ל עוד אנכי ולא יהי' לך שחזר ופי' על כל דיבור ודיבור בפני עצמו, ונראה דמה שאמר תחילה כל הדיברות בדיבור אחד לא הבינו כלל מדהצריך לחזור ולומר כל דיבור ודיבור בפני עצמו, ועוד הרי אמרו בש"ס ר"ה (כ"ז.) זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע, ומכ"ש כל עשרה הדיברות ביחד, וא"כ יש להבין מה תועלת הי' לדיבור זה הכללי, ונראה דשורש נשמה טרם באה בהתחלקות החושים, ואולי הוא בחי' יחידה, קבלה תועלת ממאמר זה הכללי כמו שהוא כללי, ועל ידי כן נעשו גם שאר כל חלקי הנפש מזוככים וראויין לקבל הדיברות בפרט כמו שהם פרטים, וזה לימוד לכל איש הטרוד בענינים שונים אשר בלתי אפשר לו ליישב דעתו וללמוד, אל ישגיח על זה אלא יתחיל ללמוד אע"ג דלא ידע מה קאמר, כי אע"ג דאיהו לא ידע שורש נשמה ידע, ובשביל זה לאט לאט נמשכו גם יתר חלקי נפשו להתורה, עד שיפנה דעתו ויבין מה שהוא לומד, אבל לא ימתין עד שיפנה דעתו והוא בכלל ואל תאמר לכשאפנה אשנה, אלא יגרום אע"ג דלא ידע מה דקאמר, כמו שאמרו ז"ל משום דכתיב גרסה נפשי לתאבה וגו', ואין הפירוש דגם סוף הדבר שלא ידע מה קאמר אלא שע"י כן בא אח"כ לידיעה ובכלל זה בודאי מה שאמרו ז"ל לגמור אינש והדר לסבור ודו"ק:

ט״ווכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, ואמרו חז"ל נרתעין לאחוריהן שנים עשר מיל, והי' זה בשעת מתן תורה, ואח"כ אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה, והרמב"ן פירש שהי' זה קודם מתן תורה, וקשה א"כ מדוע לעיל בפסוק ויהי ביום השלישי לא נאמר רק ויחרד כל העם אשר במחנה ולא וינועו ולא ויעמדו מרחוק, והרמב"ן פירש ששם הי' בתחילה אבל אח"כ כאשר חרד ההר מאד חרדו הם עוד יותר, אבל א"כ ה' זה מפאת חרדת ההר, והרי בפסוק זה לא נזכר חרדת ההר כלל, וכל הנזכר בפסוק זה נזכר גם שם אלא שהוסיף את ההר עשן, וזה אינו מעורר פחד, ובאמת גם לדעת רש"י שהי' זה אחר מתן תורה צריכין להבין מפני מאי חרדו בכאן יותר, אי אמרת מפני הדיברות לא הי' צריך להזכיר לפידים וקול שופר שהרי קולות וברקים וקול שופר הי' גם אז, וגוף הדבר שמשום הדיברות חרדו כ"כ נמי אינו מובן שהרי זה הי' בחי' נשיקין כדכתיב ישקני מנשיקות פיהו, התקרבות ודיבוק, ובאליהו נאמר רוח ורעש ואש ואח"כ קול דממה דקה, ועיין ספורנו י"ט פסוק ט"ו ט"ז וכ' פסוק י"ז:

ט״זונראה דהנה צריך להבין סדר הפסוקים עפ"י פירש"י ז"ל, דביום ב' אמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וירד ואמר לישראל וע"ז השיבו כל אשר דבר ה' נעשה, וביום הג' וישב משה את דברי העם אל ה', ואז נאמר לו הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו', וברש"י שבת (פ"ז.) שאז נאמר לו מצות הגבלה וירד ואמרן לישראל וקיבלו עליהם, ולמחרת ביום ד' השכים ועלה ויגד משה את דברי העם אל ה' תשובה על דבר זה שקבלו עליהם מצות הגבלה, וברש"י בחומש תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצונינו לראות את מלכנו, ונאמרה לו מצות פרישה, ובחמישי בנה מזבח וכרת הברית כל הענין שנאמר בפ' משפטים, וכבר הקשה המזרחי לרש"י מדברי הש"ס:

י״זויש להבין למה מצות הגבלה נאמרה בג' ופרישה בד' אף שבעשיי' פרישה קודמת, שהתחיל תיכף אחר הציווי, והגבלה נראה דהתחילה ביום מתן תורה, ואם תדחוק ותאמר שבאמת עשיית ההגבלה התחילה ביום ג', אכתי יש להבין מדוע הקדים כ"כ בהגבלה, אבל אין זה במשמע שמצות הגבלה הוא משום הכבוד שירד לסיני, וזה הי' ביום מתן תורה כדכתיב כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם וגו', וכן משמע ממה שאמר לו שנית בשעת מעשה שחוזרין ומזרזין בשעת מעשה:

י״חונראה דהנה במדרש שני דברים שאלו ישראל מלפני הקב"ה שיראו כבודו וישמעו קולו והיו רואין את כבודו ושומעין את קולו וכו', והנה ידוע שחוש השמיעה וחוש הראי' משונים זה מזה, שחוש השמועה הוא שהקול בא ומכה על תוף האוזן והוא ההקרבות המדבר אל מקבל הדיבור, וחוש הראי' הוא להיפוך שמהרואה יוצאין קוי ראות ומכין על דבר הנראה, וכמו שספרו הטבעים שיש עוף המחמם בצים בהבטתו, וע"כ יש כח בבעלי רע עין להזיק בהבטתן, וע"כ כששמעון שומע קולו של ראובן, הוא הוא התקרבות ראובן לשמעון, אבל כששמעון רואה את ראובן הוא התקרבות שמעון אל ראובן, והוא כעין החילוקים שבין ויקר לויקרא, שביאר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שויקר הנאמר בבלעם הוא שהדיבור בא אליו בעודו בפחיחותו, וכמשל הזוה"ק למצורע הדופק על הפתח אמר בעה"ב תנו לו שם על הפתח ולא יכנוס להבית, אבל ויקרא הוא שקראהו להתקרב הלום ולהתעלות לקראת הדיבור, שויקר הוא בבחי' שמיעה, אבל ויקרא הוא בבחי' ראי' בצד מה שהוא בבחי' דיבוק כנ"ל:

י״טומעתה נבוא לביאור הכתובים שמתחילה כשאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה, ופרשו המפרשים שרמזו בזה שרצונם לשמוע בעצמם מפי הקב"ה, והוא כל אשר דיבר ה' ולא דבר השליח, והנה לא בקשו בזה רק אחת היינו לשמוע את קולו אבל אין מדבריהם משמעות שרצונם לראות את כבודו, ונבר אמרנו שזה שהוא שהדיבור בא ומכה על תוף אזניהם וכענין ויקר וכנ"ל, ע"כ לא הצרכו לזה פרישה, שהרי אף לנביאי אומות העולם ואפי' לבלעם המטונף הי' יכול לבוא הדיבור, ועל כורחנו לומר שאין פרישה מעכבת בזה, וע"כ לא הצרכו פרישה, אלא מצות הגבלה שהם יעמדו במקומם הכן שהדיבור יבוא אליהם, ולא יתקרבו הם לקראת הדיבור, כי ההתקרבות הוא מבחי' ראי' ולא מבחי' שמיעה, ובאמת זה נרמז גם בלשון הכתוב הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, ואולי בדברים האלו יש גם רמז למצות הגבלה, אך מה לנו לרמזים הרי פירש"י שנאמר לו אז להדיא מצות הגבלה, אבל כשירד משה ואמר לישראל וקבלו עליהם, ואז הוסיפו לומר רצונינו לראות את מלכנו כמו שפירש"י שזה הי' ביום הרביעי כשהשיב שקבלו עליהם מצות הגבלה אמר ג"כ תשובה שלהם רצונינו לראות את מלכנו, ואולי נצמח להם הרצון לזה מן הגבלה שהבינו שהם אינם יכולין להתקרב בעצמם, אלא שמצווים ועומדים לעמוד מרחוק, שאלו שעכ"פ בעומדים שם יהי' להם נמי בחי' ראי' שעכ"פ באמצעות ראות עיניהם יהי' דיבוק בצד מה, וע"ז השיבו הקב"ה מצות פרישה, שלהיות להם דיבוק בצד מה ע"י חוש הראות צריכין להיות פרושים, ומעתה דברי רש"י בחומש ודברי הש"ס שבת בסגנון אחד עולים:

כ׳ולפי הדברים האלה יש להבין מעט טעם מה שנצטוה משה ביום הששי בעת מתן תורה רד העד פן יהרסו וגו' ומשה השיב שמותרין ועומדים זה ג' ימים ולא יוכלו לעלות, שאין להם רשות והקב"ה לא קיבל ממנו אלא לך רד והעד בהם שנית, שמזרזין את האדם קודם המעשה וחוזרין ומזרזין בשעת מעשה, ולהנ"ל יובן בטוב שירד הקב"ה לסוף דעתם ללמוד היתר שהרי ציווי הראשונה הי' קודם שנצטוו על הפרישה וכנ"ל, ויבואו לדון דכשנצטוו ועשו פרישה והם מוכנים לבחי' ראי' יחשבו שהם ראויין אף להתקרב ג"כ כענין ויקרא כנ"ל, ע"כ צריכין זירוז בשעת מעשה, אף שהם בבחי' ראי' הוא רק דיבוק בצד מה ע"י אמצעית העינים ולא התקרבות לגמרי בבחי' ויקרא:

כ״אולפי הדברים האלו יובן מה שבתחילה לא הניעו ולא עמדו מרחוק כי שם לא ראו את הנשמע אלא ששמעו ולא הי' להכו דיבוק עדיין, עכ"פ לא הניעו ולא עמדו מרחוק אלא חרדו לבד, והרי כל נביאי אוה"ע אף שבא להם הדיבור בודאי בקול פחד מאד מכל מקום לא מצינו להם אלא פחד לבד, כמ"ש באיוב ד' פחד קראני ורעדה ורוב עצמותי הפחיד ורוח על פני יחלוף תסמר שערת בשרי וכו' דממה וקול אשמע ולמה יגרעו ישראל מהם, אבל אח"כ דכתיב וכל העם רואים את הקולות, ועלו למדריגה לראות הנשמע והי' להם דיבוק בצד מה, מחמת זה בא שהניעו ועמדו מרחוק, כי אפי' לאחר, הפרישה שהי' תיקון בצד מה, מ"מ במה שהם בו"ד עוד אין להם דיבוק אל העליונים, מה גם לדברי רש"י שהי' אחר מתן תורה והניעו ועמדו מרחוק נמשך ע"י הדברות בודאי יובן כי מי הוא שראוי לשמוע קול ה' אבל אין צריך לזה כי מאחר שהיו דבקים אל הקולות והלפידים וקול השופר ע"י בחי' הראי', שוב אף מן הקולות עצמם ששמעו מקודם ולא זעו, עכשיו זעו מחמת דביקותם אליהם ואתי שפיר אף לפי' הרמב"ן: