שם משמואל, אחרי מות ג׳Shem MiShmuel, Achrei Mot 3
א׳שנת תרע"ג אחרי ושבת הגדול
1
ב׳אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו וגו' ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת ולא ימות, וברש"י כדרך שמתו בניו, ויש להבין הלוא בניו בשביל שהקריבו אש זרה מתו, וא"כ מה ענין מיתת בניו לכאן:
2
ג׳ונראה דהנה בזוה"ק ח"ג (ק"ב:) השוה ענין יוה"כ דהוא בעשור לחודש השביעי להא דבעשור לחודש ניסן ויקחו להם איש שה לבית אבות, ואיתא שם האי עשור דכנסת ישראל אינון, ועוד שם בכל אתר בעשור דמטרנותא הוא, ונראה לפרש על פי פשוט דהנה במדרש ר' יודן פתר קריא בכ"ג בכניסתו לבית קה"ק, חבילות חבילות של מצות יש בידו בזכות התורה וכו' ומונה והולך עשרה דברים, ואמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבאשר עשר קדושות מנויות במשנת כלים והעשירי הוא בית קה"ק ע"כ לבוא לקדושה העשירית הי' צריך עשר זכותים עכת"ד, ויש לדקדק למה ביוה"כ דווקא כי אלו עשרה זכותים ישנם כל השנה, אך יובן עפ"י מה שאיתא בקדושת לוי בפירוש דברי הש"ס ברכות (ל"ב.) אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל אמר לה גם אלה תשכחנה אמרה לפניו רבש"ע הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני אמר לה ואנכי לא אשכחך והיינו דאמר ר"א א"ר אושעיא מאי דכתיב גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני, ופירש הוא ז"ל עפ"י משל, איש גדול וקדוש הי' לו בן ואיש המוני פשוט הי' לו נמי בן ושניהם הולכים לבית הספר, אם יטיבו מעשיהם מובן שנותנים יותר שבח לבן איש המוני שלא ראה כן מאבותיו וגם בטבעו בודאי נגרר אחר אבותיו ומ"מ אחז בדרכי טובים וצדיקים, אבל לבן גדול וקדוש אין זה כ"כ שבח, כי כן הוא טבעו וכך ראה נוהג מאבותיו מיום היותו, ומובן אם ח"ו ישחיתו דרכם מאשימים יותר את בן הגדול וקדוש, כן הענין בישראל בני אבות הקדושים, כשישראל מטיבים דרכם והקב"ה רוצה לפסוק להם ברכות וישועות בשביל מעשיהם הטובים, נמצא מקטריגים שמקטרגים לומר שאין זה להם כ"כ שבח, כי בני אבות הקדושים המה, ולמה לא יטיבו דרכם, כי כן הורגלו מבית אבותם וחדר הורתם, ואם ח"ו להיפוך אז יגדילו מטעם זה חטא עונותם, אבל הקב"ה מליץ על בניו איך תאמרו שטבעם נוטה לטוב הלוא עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו במעשה העגל, הרי שטבעם אינו כ"כ טוב מלידה ומבטן, וזה פירוש הגמרא שאמרה כנסת ישראל הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך לשכוח מעשה העגל שוב אין לי כ"כ זכות במעשה סיני שאמרתי נעשה ונשמע, ע"ז אמר הש"י ואנכי לא אשכחך היינו כשיבוא הצורך לזכירת מעשה סיני אז לא אשכחך מעשה העגל, וזש"ה וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם היינו כשאפקוד את ישראל לטובה והמקטריגים יקטרגו כנ"ל להקטין את הזכות ולהגדיל את מעשים הבלתי ראוים, אז אפקוד עליהם חטאתם ויסתום פי המקטריגים, ושפתים ישק:
3
ד׳וממוצא הדברים שלא בכל עת יטב להזכיר את שורש ישראל ומקור מחצב נשמתם כי אם ח"ו ישראל בלתי ראוים זה גורם עוד קטרוג ח"ו:
4
ה׳והנה ביוה"כ כתיב כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' לפני ה' תטהרו, ואיתא בספרים שהטהרה היא מחמת התגלות שורש נשמת ישראל שהוא לפני ה' כמ"ש בנים אתם לה' אלקיכם כמו בן הנמשך ממוח האב, ופרשנו עוד עפ"י דברי מהר"ל שלא נאמר קודם דיבור לך לך לאאע"ה שהי' צדיק ועובד ה', שאלו כתוב כן הי' במשמע שהבחירה בו הי' בשביל הטעם וכענין אהבה התלוי' בדבר וממילא אם ח"ו בטלה דבר בטלה האהבה, אלא שהבחירה היתה למעלה מן הטעם ומפני ששורשם הוא גבוה מעל גבוה, וע"כ אפי' כשישראל חוטאין ח"ו אין הקב"ה מואס בהם ועמו אנכי בצרה עד שהוא משיבן לתחת כנפיו, וכל חטא א"א שיהי' דבק בהם בעצם שבעצם הם טהורין והחטא הוא רק במקרה, וע"כ ביוה"כ ששבה כל נפש לשורשה כעין שכתוב בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו, בהכרת הטומאה של העונות פורחת מהם, וכמו מים שנטמאו משיקן והן טהורים, אך ידוע דצריך אתעדל"ת ברישא:
5
ו׳והנה ידוע שיש עשר כתות בכנסת ישראל הם המנוים בריש פ' נצבים, וכנגדן עשרה יוחסין עלו מבבל כהני לויי וכו' ובהקדמה לתקה"ז מונה עשרה כתות נגד עשר ספירות, בני מלכים, צדיקים, חוזים, נביאים, מארי תורה, גבורים, חסידים, נבונים, חכמים, ראשי אלופי ישראל, וכמו שבכלל כן בפרט בכל איש ואיש יש עשר כוחות הנפש, והעשירי הוא תעלומות לב:
6
ז׳ולזה באה המצוה שביוה"כ יבוא אהרן אל הקודש מבית לפרוכת, ובזה תתועד יחד כל בחינה הפנימי של, עולם, שנה, נפש, עולם הוא בית קה"ק, קדושה העשירית כבמשנת כלים כנ"ל, שנה הוא יוה"כ יום העשור בתשרי, נפש הוא כ"ג שהוא פנימי של כלל ישראל המחולקין בעשרה כתות, ובאשר הכ"ג שהוא הפנימית שבעשרה כתות שבישראל והוא שליח של כל ישראל ושליח של אדם כמותו נחשב כאלו כל ישראל באין למקום הפנימי שהוא הקה"ק ובשביל עשרה זכותים השנוי במדרש בזה נעשה אתעדל"ת לעורר נקודה הפנימית שורש של ישראל למעלה שמשם הטהרה כנ"ל:
7
ח׳אך הנה כתבנו בשם הקדושת לוי שבהתעורר שורש ישראל ומקור מחצב נשמתם יכול לבוא מזה קטרוג ח"ו, אבל באשר הוא יום העשירי מימי תשובה לעומת עשרה עמקים שבלב שבכל יום ויום מגיעים בתשובתם לעומק יותר, וכמ"ש האר"י ז"ל בענין שיר המעלות ממעמקים שאנו אומרים בעשי"ת, והיא נקודה הפנימית שנקראת תעלומות לב שמזה אינו יודע רק הקב"ה לבדו שהוא לבדו יודע תעלומות, וע"כ שטן ביוה"כ לית רשות לאיסטוני שמתעלומות לב אינו יודע מה הוא שמה, הטובה היא אם רעה, וע"כ אז רק אז הזמן לעורר נקודה הפנימית שורש ישראל למעלה ולמטה שהם עם אחד שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים עד שהקטיגור נהפך לסניגור שישראל ראוין להיות לחלק ה', יעקב חבל נחלתו, וישראל נצחין דינא:
8
ט׳ובזה יש לפרש מאמר המדרש אמר הקב"ה למשה לא כשם שאתה סבור לא עת לשעה ולא עת ליום ולא עת לשנה ולא עת לי"ב שנה ולא עת לע' שנה ולא עת לעולם אלא בכל שעה שרוצה לכנס יכנס רק שיכנס בסדר הזה, והכל תמהו הלוא הפרשה ביוה"כ משתעי, ולהנ"ל יש לומר דהפירוש כסדר הזה שיהי' פתיחת הלב עומק אחר עומק עד שיפתחו תעלומות לב כנ"ל, וא"כ אין היום גורם אלא הסדר גורם, ומה שלא נמצא פתיחת הלב באופן זה אלא ביוה"כ, זה דבר אחר גרם לה, ולא מצד מניעת הזמן:
9
י׳וכמו כן יש לומר האי בעשור לחודש ניסן ויקחו להם איש שה לבית אבות, דישראל הנאמר להם בר"ח שיכינו לעצמם לעשות פסח ולמיכל על פתורא דאביהון, הי' כל איש מטהר את לבבו ובודק בכל יום ויום יותר עמוק עד שביום העשירי הגיעו לעומק העשירי הנקרא תעלומות לב ונתגלה שורש ישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, ובזה הכח מסרו נפשם ליקח אלוהיהם של מצרים ולקשרו בכרעי המטה לעשות ממנו קרבן פסח:
10
י״אובזה יש לפרש משכו וקחו לכם צאן, פירש"י משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, ואינו מובן כי היתכן שעד כה אחר ראותם תשעה מכות מופלאות מאד, ואחר שכבר מתו כל הרשעים בשלשת ימי האפלה עוד לא משכו ידיהם מע"ז עד שהוצרך להזהיר אותם מחדש, אך יש לומר דכל זמן שלא הי' בתכלית עומק הלב ועד לא נתגלה תעלומות לבם לא הי' ביכולתם לכוין בעבודתם לה' אחד בתכלית האחדות, ובשביל זה הי' ביכולת טומאות מצרים ויצרא דע"ז להכניס בלבם מחשבת חוץ, אך כשהגיע יום העשירי ובאו לעומק העשירי שבלב החליפו כח לדחות מהם כל מחשבה רעה ומסרו את נפשם כנ"ל אז זכו ליקח צאן של מצוה כאמרם ז"ל מה צאן אין להם אלא קול אחד אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים:
11
י״בולפי"ז יובנו דברי הזוה"ק דהאי בעשור דכנסת ישראל אינין, היינו שאז נתגלה שורש כנסת ישראל למעלה ולמטה, הן בעשור לחודש תשרי הן בעשור לחודש ניסן במצרים, וכמו שביוה"כ נתגלה שורש כנסת ישראל נגד האומות ונצחו דינא שהם רק הם נבחרו לחלק ה', כן נתגלה אז במצרים שהם ראוין לחלק ה' ויוצדק בהם המאמר מה אתה עושה כאן במקום טמאים קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך:
12
י״גועם מה שאמרנו יובן למה הביאם ה' בנסיון זה ליקח הפסח בפרהסיא לעיני כל מצרים, והן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, כי עוד לא הי' זמן הגאולה שיתגלה כבוד ה' לעיני כל כמו שהי' בעת היציאה שנגלה עליהם מלך מ"ה הקב"ה וגאלם, ולמה לא הי' די שיעשו זה בצנעה, אך לפי הנ"ל בשם הקדושת לוי שבהתגלות שורש נשמת ישראל יכול ח"ו לעורר קטרוג, שלעומת שורשם אינם ראוים, לזה הביאם ה' בנסיון זה שמסרו נסשם על קדושת ה', מה שאין זה בכח שום אומה ולשון, וגוי אינו מצווה על קידוש ה', וכבר דברנו מזה, מפני שאין זה בכוחם, א"כ בזה נסתם פי המקטריגים:
13
י״דובזה יש ליתן טעם על מה שקורין לשבת שלפני פסח שבת הגדול ע"ש שאז חל העשור לחודש בשבת, ולמה אין קורין יום העשור יום הגדול אפי' כשחל בחול, ומזה נראה שהדברים תלוים בשבת דווקא, ולמה, ולהנ"ל יש לומר דהנה לבוא אל עומק פנימית הלב עד מסירת הנפש בעודם בגלות תחת יד מצרים, הי' כמעט מן הנמנע, כי גלות הוא מלשון התגלות וכמ"ש ויגל את מסך יהודה ובמדרש איכה גלי מה דכסיא, וע"כ לא הי' ביכולתם לבוא לפנימית נקודת הלב בעוד החיצונית שולט, ועוד כי גלות הוא פיזור כמ"ש מהר"ל בתיבת גלה כנודע, ובמדרש פ' לך ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן, וזה הי' מעכב קיבוץ כחות הנפש עד לבוא לבחי' תעלומות לב ובמסירת נפש כנ"ל, ע"כ הי' נצרך לזה סיוע מכח שבת כי שבת הוא יומא דנשמתא ורזא דאחד, וזהו שבת הגדול, והוא ממש כעין יוה"כ, אך יוה"כ באשר הוא עצמו נקרא שבת אינו נצרך לשבת דווקא ויכול להיות אפי' בגלות בכל יום שחל אפי' בימי החול:
14
ט״וולפי האמור יש לפרש דברי רש"י הנצבים פתח דברינו שלא ימות כדרך שמתו בניו, כי היה במדרש איתא פלוגתא דתנאי למה מתו, וחשב שם במדרש זה אמר ככה וזה אמר ככה עד עשרה חטאים, והנה חשב שם חטאים שמכבר הי' בידם, ולמה לא נענשו עד הנה, אך יש לומר דודאי היו חטאים בתכלית הדקות דאל"ה לא הי' משה אומר עליהם שהם גדולים ממני וממך, ועד כה לא הי' נחשב לחטא כלל, אך עתה שנכנסו בקטורת זו אשר לא צוה ובת"כ שהיו מוסיפין אהבה על אהבה ונדבקו נפשותיהם בשורשם שהי' למעלה גבוה מאד שוב נתעורר עליהם קטרוג כנ"ל בשם הקדושת לוי שלרגלי מעלתם גם זה נחשב לחטא, ובשביל זה באו לכלל טעות להקריב אש זרה כי עבירה גוררת עבירה, ומעתה יובן האזהרה לאהרן שלא יכנס לק"ק אלא ביוה"כ וכסדר הזה למען לא יעורר עוד קטרוג ח"ו כמו שעוררו בניו, ומזה תוכחת מוסר לכל איש נלבב להכין עצמו לקראת היו"ט הבא לקראתינו לשלום, שאז נתגלה שורש ישראל וכימי צאתינו מארץ מצרים, וכנ"ל:
15
ט״זענין פרשת שחוטי חוץ הנאמרה אחר פרשת יוה"כ, דהנה מצינו בשלשה מקומות הקריבו ישראל קרבנות, במות, משכן, בהמ"ק, ובמק"א אמרנו שהם מקבילים לעומת, שכל, נפש, גוף, במות שכל אחד ואחד עושה לעצמו מקביל לעומת השכל שבאדם שאין דעתן של בני אדם שוות, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד לפי מה דמשער בלבי', וכן כתיב ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה והם מתנבאים, כי באמצעות הקרבן שבבמה נתגבר בהם כח השכלי להתנבאות, וקרבן כשמו שהוא מקרב הדבר לשורשו, ובאשר נתקרב כח השכלי לשורשו ע"כ חל עליו כח נבואיי, משכן מקביל לעומת הנפש שהוא עוד יותר שמקרב את הנפש לשורשה והוא רבותא יותר מהתקרבות השכל, שכל דבר שהוא יותר נמוך הוא רבותא יותר להתקרב, וע"כ המשכן נעשה עיקרי מבעלי חיים שהיריעות הם של צמר תכלת ארגמן תולעת שני, ורק חלק הרביעי הי' שש, ובעלי חיים מתיחסים לנפש ומהם עיקר המשכן כאמרם ז"ל משכן קרוא משכן ואין הקרשים קרוין משכן, בהמ"ק מקביל לעומת הגוף שבודאי זה רבותא עוד יותר לקרב גם את הגוף להקדושה, וע"כ בהמ"ק עיקרו נעשה מדברים הדוממים המתיחסים לגוף, ועוד יש לי להוסיף בה דברים ששלשה אלה מקבילים לאברהם יצחק ויעקב, דהנה במות היו נוהגות מימות עולם אדם נח, והיינו כל אחד לפי שכלו הי' מתקרב להש"י, וכן באאע"ה מצינו שחקר בשכלו הרבה בענין אלקית כבזוה"ק ריש פ' לך, עד שהשיג אחרות הש"י בחקירתו, והיו שתי כליותיו נובעות חכמה, אך זכה למה שלא זכו צדיקים הקודמים לו, שהם זכו לעצמם לבד והוא ע"ה בכל מה שזכה זכה גם לזרעו אחריו, והנה גם בזה זכה שזרעו אחריו יהי' ביכולתם להתקרב להש"י את בחי' נשמתם אף ששכלם לא יהי' כ"כ בהיר שיזכו מצד עצמם, וע"כ מה שישראל מקריבים בבמות אף שמצד עצמם הם לא הגיעו למעלה זו הוא מפאת ירושת אברהם אע"ה, ובא יצחק והוסיף במה שהקריב את נפשו להש"י, שיהי' אפשרות זרעו אחריו גם לקרב בחי' הנפש, ובזכותו זכו ישראל להמשכן, ובזה יובנו דברי המדרש פ' פקודי שהקב"ה התכוין להעמיד המשכן ביום שנולד בו יצחק אבינו, שלא ביארו מפרשי המדרש מה שייטא דיצחק אבינו יותר משאר האבות, ולהנ"ל שכל ענין המשכן הי' ירושה מיצחק אבינו יובן הדברים בטיב, ובא יעקב והוסיף קדושה בתמימותו שיהי' אפשרות לזרעו אחריו להתקרב גם בבחי' גופם, ובזכותו זכו ישראל לבהמ"ק וע"כ נקרא בית אלקי יעקב, וזכה לקדושת הבית שהי' מדוממים כנ"ל שגם הגופים של זרעו אחריו יתקרבו להש"י, וע"כ תיקן תפילת ערבית לעומת אברים ופדרים, שהדם הוא הנפש וע"י מתקרב הנפש, אבל איברים ופדרים מתיחסים לגוף, וע"כ יעקב שהגיע למדה זו תיקן כנגדו תפילת ערבית, וכן נמי מצינו אצלו זבחים מה שלא מצינו באברהם ויצחק, כי זבחים הם שלמים, וכן מצינו לשון עולה וזבחים, מכלל דזבחים לאו היינו עולות, והוא קדשים קלים הנאכלים, וכבר דקדקנו מה שלא הביא הש"ס ראי' מזה דשלמים הקריבו בני נח אלא הביאי מזבחים דיתרו, ותרצו דלאחר מ"ת בא יתרו, אלא זבחים לדידהו בלי הפשט ונתוח ולא דיברו מיעקב כלל כי שאני יעקב וכנ"ל, והוא שפיר הי' אוכל בקדשים אף שלא מצינו זה בזולתו קודם מ"ת, והכל מטעם אחד שזכה שגם הגוף יתקרב ואכילה מתיחסת לגוף:
16
י״זובזה יש ליתן טעם על מה שהוצרך להגאולה מצוח פסח ומילה, דהנה במות מותרין לבני נח אפי' בזה"ז, כי הם אין להם אלא התקרבות השכלי אבל לא התקרבות הנפש, ואצ"ל התקרבות הגופני, ואפי' הטובים שבהם אין להם אלא מה שהשכל מחייב וכמ"ש מהר"ל בנכרי אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו שדברנו מזה הרבה פעמים, וע"כ מצות שיתעסקו בהם ישראל לעורר את הגאולה היינו שיתחלקו ישראל מהאומות צריך למצות כאלו שהם מפאת שלימות הגופני והם פסח ומילה, פסח עיקרו אינו בא אלא לאכילה והוא שלימות הגוף ע"י אכילת קדשים כנ"ל, וכן מילה היא שלימות צורת הגוף כבמדרש פ' מילה אין לך פסולת אלא צפורן של אצבע קטנה העבר אותה ובטל המום:
17
י״חולפי האמור יש ליתן טעם על שילה שהי' בית של אבנים למטה ויריעות מלמעלה, כי שילה הוא בחלקו של יוסף, ויש לומר שהוא בזכותו של יוסף וידוע בכתבי האר"י ז"ל שנתעברה בו נשמת יצחק, ויצחק הוא קץ חי, וחי הוא מדתו של יוסף כידוע, עוד זה ידוע שיוסף הוא ואו זעירא והוא מילוי של יעקב שהוא ואו, א"כ הי' ביוסף ענין יצחק וענין יעקב, ע"כ שילה שהיתה בזכותו הי' בו ענין משכן שהוא היריעות וקצת ענין בהמ"ק שהוא בית של אבנים למטה:
18
י״טולפי האמור שמשכן ומקדש הם התקרבות גם הנפש והגוף יובן ענין שחוטי חוץ היינו איסור הבמות, דענין במות היא שכל אחד מתקרב בפני עצמו ולא מצד הכלל שהרי אין דעתן שוות כנ"ל, וכל זה יוצדק בהתקרבות מצד השכל, אבל כשהוקם המשכן שישראל מתקרבין גם מצד הנפש ונפשות כל ישראל הם אחד בשורשן ואין בהם התחלקות ע"כ מקום הקרבנות צריך נמי רק במקום אחד לכולן, ואפי' גופין של ישראל שהם מופרדין כל אחד לעצמו נמי כל ישראל מתאחדין כאחד, אבל נפשות ישראל בשורשן הם אחד ממש, וע"כ בזמן משכן ומקדש אי אפשר שיהי' קרב בבמה, כי אפי' קרבן היחיד נמי נוגע לכל הכלל, ומה"ט יש לומר דאין קרבן יחיד קרב אלא בין שני התמידין להורות שגם קרבן יחיד מתקרב מצד הכלל, ונכלל קרבן יחיד בקרבן ציבור הנעשה מתרומת השקלים שנתאחדין כל הציבור כאיש אחד:
19
כ׳ולפי האמור יובן השייכות פרשת שחוטי חוץ לפרשת יוה"כ, דהנה ביוה"כ שבים כל נפשות ישראל לשורשם ולא לבד הנשמות אלא אף הנפשות, והנשמות בעצמם טהורים הם כי אין החטא נוגע בהם כלל, וכדאיתא בכתבי האריז"ל שכשבא אדם לעבור עבירה תיכף מסתלקת הנשמה ממנו כדי שלא תפגום, אלא כל הפגם הוא בנפש, ובודאי שפגמת הנפש נוגע גם לנשמה, אבל הנשמה אין צריכה טהרה אלא טהרת הנפש, וכן כתיב ועניתם את נפשותיכם תענו את נפשותיכם, וע"כ הא דכתיב לפני ה' תטהרו ופרשנו שהוא מפאת ששבה הנפש לשורשה, לאו בנשמה משתעי אלא בנפש והנפשות בשורשם אחד כנ"ל, א"כ יש שייכות לפרשיות אלו אהדדי, ששניהם מפאת התאחדות הנפשות בשורשם:
20
כ״אכמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו, ובמדרש שמצרים היו בעלי זנות, והכנענים היו בעלי זנות וכשפים, ובודאי ששניהם היו בעלי זנות וע"ז וכשפים שהוא ענין ע"ז, ובמצרים ערות הארץ אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם והיתה מליאה נמי ע"ז ונשפים כמ"ש ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים הרי שהיו גם בעלי ע"ז ומכשפים וחרטומים, וכן נמי כנענים כתיב כי את כל התועובות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם, והיו שטופים בע"ז מאד ואמרו ז"ל אין לך הר וגבעה בא"י שלא עבדו שם האמוריים ע"ז, מ"מ עיקר הדבר שהיו שטופים בו ביותר הי' מצרים בזנות וכנענים בע"ז, כי אחרי לבבכם ואחרי עיניכם שכנים וזה מושך את זה וזה מושך את זה, ובמהר"ל בספר הגבורות שמצרים הי' חומר וכנענים הי' צורה מקולקלת וארורה, והיינו כי השכל הוא הצורה לגבי החומר ובעלי ע"ז הי' ג"כ עפ"י שכלם אבל הי' שכל מעוקם, וכמ"ש הרמב"ם שע"ז שחדשו בימי דור אנוש הי' מחמת ששפטו בשכלם שמכבוד המלך לכבד את משרתיו, ומחמת שכל המעוקם זה מרעה אל רעה יצאו, וע"כ כנענים שהם שטופים בע"ז ביותר הם כמו צורה לגבי חומר אבל צורה מקולקלת, ומצרים שהיו שטופים בזנות ביותר הם חומרים לגמרי כמו שאמרו ז"ל בסוטה היא עשתה מעשה בהמה, הארכתי בזה מפני שראיתי בקצת מחברים שכתבו היפוך ממה שכתבנו אבל דעת חכז"ל כמו שכתבתי:
21
כ״בונראה דהא דסמיך לי' את משפטי תעשו ואת מוצותי תשמרו הם מקבילים נגד מעשה מצרים, ומעשה כנענים, והיינו כי משפטים הם דבר שהשכל מחייב כמו שפירש"י אלו לא נאמרו הי' כדאי לאומרם. ותקים הם דברים שלא נודע טעמם, והנה העריות הם מכלל החקים כמ"ש הרמב"ן כי לפי שכל אנושי אין לאדם נשואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו, וזה ללמד על הכלל כולו יצא שאפי' אותם שהם תועבה גם בעיני אדם, עיקר טסים אזהרתם הוא מכלל החוקים שנעלם טעמם, וע"ז והוא שכל מעוקם כנ"ל, ומתיחס ביותר למשפטים, וע"כ בשמירת ישראל משפטי השי"ת שהוא משפטי התורה יתיישר שכלם ומוציאם משכל מעוקם ומיצרא דע"ז, וכן בשמירת החוקים ינצלו מיצרא דחוקי התועבות ומעריות בכלל, ובאשר כתבנו ששניהם בשניהם, אלא שבזה ע"ז ביותר וג"ע נמשך אחריו, וזה ג"ע ביותר וע"ז נמשך אחריו, ע"כ נכתבו שני פסוקים סמוכים בזה מקדים משפטים לחוקים, ובזה מקדים חוקים למשפטים, לרמוז שזה לעומת מצרים היינו שמוציא מטומאת מצרים, וזה לעומת כנענים:
22
כ״גויש לומר דמצות שנתנו לישראל להתעסק בהם כדי שיצאו ממצרים שהיו פסח ומילה הם נגד שתי אלה, מילה נגד יצרא דג"ע, ופסח לעומת יצרא דע"ז דכתיב משכו ידיכם מע"ז, ובזוה"ק דפסח הי' ביטול ע"ז, והנה מילה קודמת לפסח, וכל ערל לא יאכל בו, להורות כי בלתי אפשר ליישר את שכלו אלא שיקדים לו שמירת הברית, אך הציווי הי' של פסח תחילה שהציווי של פסח הי' בר"ח ושל מילה בי"ד בניסן נאמרה לו פרשה זו וכבר דברנו מזה, היינו שגם זה אמת שבלתי אפשר להיות שומר הברית בלתי שיקדים לו קבלת עול תורה ועול מלכות שמים, ולעומת שיתקשר נפשו באהבת התורה ומשתוקק אלי', מוציאה אותו מיצרא דג"ע, וכמו שכתב הרמב"ם גדולה מזאת אמרו יפנה לבו מדברי בטלה לדברי תורה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן התורה ומן החכמה, וכל זה נרמז שבהצואה וקבלת המצוה עליהם הי' פסח ברישא, שהוא בכלל למשוך ידיהם מע"ז וליקח לו צאן של מצוה, ואז אח"כ היו יכולין להיות שומרי ברית וזו מילה, ואח"כ היו יכולין לבוא לאכילת פסח שהוא התיישרות השכל לגמרי והוא ביטול ע"ז:
23
כ״דויש לומר עוד דכמו שהוצרכו לגאולת מצרים פסח ומילה לעומת טומאת מצרים שהי' ג"ע וע"ז, כמו כן בביאתם לארץ מצינו להם שתי אלה למען יתגברו על כנענים, וזה הדבר אשר מל יהושע הרי מילה, וכתיב שם ויעשו את הפסח, לעומת טומאת הכנענים שהי' ע"ז וג"ע:
24