שם משמואל, אחרי מות ד׳Shem MiShmuel, Achrei Mot 4
א׳שנת תרע"ד
1
ב׳כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וברש"י מגיד שמעשיהם של מצרים ושל כנענים מקולקלים מכל האומות ואותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל, ובת"כ איתא עוד ומנין שישיבתן של ישראל גרמה להם שנאמר אשר ישבתם בה, ויש להבין למה ישיבת ישראל גרמה להם להתקלקל עוד יותר, ויש לומר דהנה ידוע שאין להסט"א חיות אלא מהקדושה ומחמת עונות ישראל נתרבה אצלם השפע, וא"כ מובן אשר הם תמיד משתוקקים ומתאמצים להכשיל ולהחטיא את ישראל ח"ו, אך אמרנו במאמר הקדום שישראל הש"י בכבודו ובעצמו הוא משגיח עליהם ומנהיג אותם הוא הוא היצר שלהם, ואין תשוקת יצה"ר אלא על קין וחבריו ואין תשיקתו של הקב"ה אלא על ישראל, ופרשנו שהיצה"ר מכניס מחשבות רעות לקין וחבריו, והקב"ה להבדיל מכניס מחשבות קדושות בישראל, ומ"מ בודאי כל טצדקי דאפשר להו למעבד מן הצד להכשיל את ישראל בודאי עושין, והנה כתיב ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, וכבר פרשנו שלאו דווקא שהתערבו עמהם וראו בפועל מעשיהם הרעים אלא אפי' היו יושבים סגורים נמי כי אומה"ע מקלקלין את האויר במעשיהם המתועבין כי אפי' מחשבה נחקקת באויר כמ"ש הרמ"ע, וכמו בגשמיות השואף לקרבו אויר משחת משחית את גופו, כן הוא ברוחניות שקלקול האויר מטמטם את הלב והמוח על היפוך אוירא דא"י מחכים, ומחמת טמטום המוח והלב נתקלקלו נמי המעשים, וע"כ מובן שזהו מתחבולות הסט"א להכניס מחשבות רעות ללבם של האומות שישראל יושבין בקרבם לעשות מעשים יותר מכוערים כדי לקלקל את האויר בכדי ללכוד בהם איזה נפשות מישראל א"כ שפיר מובן שישיבת ישראל גרמה להם:
2
ג׳והנה כתיב שבת הוא לכם בכל מושבותיכם היינו אפי' בגלות וכל כחות הרעות ערקין לנוקבא דתהומא רבא, ובהכרח האויר נטהר וכעין שכתוב ורוח עברה וטהרם, ע"כ אז הזמן לפני כל אחד לפי מה שהוא להתאמץ בתורה ובתפלה, כי בשבת הוא אפי' בגלות אוירא דא"י:
3
ד׳יש להתבונן בפרשה דשחוטי חוץ דמתחלת בלשון זה הדבר, ובגור ארי' פ' מטות אהא דאמרו מוסיף עליהם משה שהתנבא בלשון זה הדבר שבאשר הי' נביא התורה שהיא נצחיות שייך בה לשון זה הדבר וכל שהוא מצוה לשעה שייך בה לשון כה, וא"כ הניחא למ"ד בשר תאוה לא אתסר כלל וכל הפרשה מיירי במוקדשין שפיר דהיא מצוה הנוהגת לדורות, אלא למ"ד דפרשה ראשונה באה לאסור להם בשר תאוה במדבר וכשבאו לארץ התירו להם א"כ היא רק מצוה לשעה ולמה פתת בה בלשון זה הדבר:
4
ה׳ונראה עפי"מ דאיתא בפרקי דר"א מענין דור המדבר ששמעו קולו של הקב"ה בסיני שלא שלטה בהם רימה ותולעה אף במיתתם ולא ראו טפת קרי מימיהם וכו', והיינו משום שאף גופם נתקדש בקדושה העליונה מאחר שבעודם בגופם שמעו את קולו וראו את כבודו ית"ש, והנה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים ובהמתו של כהן אוכלת בתרומה, והטעם מפני שטפלין לגופו של אדם והקדושה ששורה על גופו שורה נמי על הנטפלין אליו, וע"כ לגבי תחומין שקדושת היו"ט ששורה אף על גופות בני ישראל חלה נמי על הבהמה והכלים, וכן נמי לענין אכילת תרומה שקדושת כהונה שחלה על גופו של כהן לאכול בתרומה חלה נמי על בהמתו וקנין כספו, וע"כ דור המדבר שהיו כ"כ ברום המעלה התפשטה הקדושה גם על הנטפלין וע"כ בהמתן של דור המדבר הי' בהן קדושה מענין קדשים לדורות, וע"כ נאסר להם בשר תאוה כעין קדשים בחוץ, וכתיב בי' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, כי גם דם בהמות חולין מקומו במזבח, וע"כ פרשה אחת היא עם שחוטי חוץ ואין ביניהם לא פתיחה ולא סתימה להורות כי מצוה אחת היא אלא שמעלת הבעלים גורמים שינוי הפרטים, וע"כ מאחר שהמצוה בכללה היא נוהגת לדורות מצדק בה לומר זה הדבר:
5