שם משמואל, אחרי מות ה׳Shem MiShmuel, Achrei Mot 5
א׳שנת תרע"ה
1
ב׳ואל יבוא בכל עת אל הקודש וגו' בזאת יבוא אהרן וגו',
2
ג׳וברש"י ואף זו לא בכל עת אלא ביוהכ"פ כמו שמפורש בסוף הפרשה בחודש השביעי בעשור לחודש, ויש להבין דלכאורה הי' יותר יוצדק להקדים הזמן בחודש השביעי בעשור לחודש והי' מקביל להא דלא יבוא בכל עת אלא בעשור לחודש השביעי, ואף אז רק בקרבנות הללו, ונראה דזה הוא קושיית הזוה"ק (נ"ח:) כתיב אל יבוא בכל עת אל הקודש וכתיב בזאת יבוא אהרן אל הקודש כיון דאמר ואל יבוא בכל עת אמאי לא כתיב במה זימנא יעול [ואף דכתיב הזמן בסוף הפרשה לא ניחא לי' בזה דא"כ הי' להקדים הזמן להקרבנות כנ"ל], אמר לי' (ר') אלעזר הא אתמר ומלה חד הוא וזמנא חד הוא הוו ידעי כהנא אבל על מה דחבו בנוי בעא לאזהרא הכא והא אתמר עכ"ל, ואינו מובן בפשיטות, אך לעיל מיני' בזוה"ק בזאת יבוא אהרן אל הקודש דהאי זאת הוא עת דאחידת בשמי בהאי י' דרשימא בשמי ייעול אל הקודש (אבל) ואל יבוא בכל עת עכ"ל:
3
ד׳ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד המגיד הקדוש הרבי ר' בער מראוונא זצללה"ה בפסוק זאת עולת חודש בחדשו, כי יש שני הנהגות הנהגת הטבע והנהגת הנסיי, ושניהם נרמזים בתיבת זאת והנהגת הטבע נרמזת באות ז' של זאת שהוא ז' ימי בראשית בריאת עולם הטבע, והנהגה הנסיי נרמזת באות א' ואות ת' שהם כל אותיות התורה מאלף ועד תיו שבכחם משנה את הטבע, עכת"ד הצריך לעניננו, והנה כ"ח עתים הם בקהלת ובא"ע שם שתלוים בכ"ח מחנות כוכבים, והוא הנהגת הטבע, ויש הנהגה שהוא לגמרי למעלה מן הטבע כמו קריעת ים סוף ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, וכל ימי היות ישראל במדבר שהי' עמוד ענן ועמוד אש מאיר לפניהם ומאכלם לחם מן השמים, ובמדרש שאמרו אומה"ע אלהית הם אלו שאין תשמישן אלא באש, אך יש הנהגה משותפת הטבע בצירוף מה שלמעלה מהטבע, והיינו שהטבע איננה משתנית לזה ומשתנית לזה בפעם אחת והוא שני הפכים בנושא אחד, וכמו מקום הארון אינו מן המדה, וכן א"י בזמן שיושבין עלי' פשטה וכשאין יושבין עלי' גמדא, וכן עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, ועי' בהקדמה ב' לספר גבורות ה' למהר"ל וכתב שהוא רבותא והפלא ופלא עוד יותר, והוא צירוף תיבת זאת כנ"ל:
4
ה׳ונראה עוד לומר שענין זה נמצא הן בעולם הן בשנה הן בנפש, "בעולם". הוא ארץ ישראל ארץ צבי כתיב בה בזמן שיושבין עלי' פשטה ובזמן שאין יושבין עליה גמדא, וביותר הוא מקום המקדש ששמה עומדים צפופים ומשתחוים רוחים שהוא הכנס גשם בגשם קיבוץ שני הפכים בנושא אחד, וביותר הי' ענין זה תמידי בבית ק"ק כאמרם ז"ל מקום הארון אינו מן המדה, "בשנה" הוא יוה"כ כי זמנים המקודשים יש בהם ענינים מתחלפין והיינו דשבת הוא קביעא וקיימא והוא מעין עוה"ב נחשב לגמרי בלתי טבעי, ויו"ט דבי דינא מקדשין לי' וגם אונל נפש מותר בו מתיחס ביותר לסדר הטבע אלא טבע מקודש, וכמו לימות המשיח, וביוה"כ שבי דינא מקדשין לי', ומ"מ אין בין יוה"כ לשבת אלא שזה זדונו בידי שמים וזה בידי אדם, הנה הוא מתיחס לתיבוץ סדר הטבע ולמעלה מהטבע יחדיו, ובנפש יש לומר שכ"ג שהוא אדם בטבע, ומ"מ איתא במדרש בירושלמי אהא דוכל אדם לא יהי' באוהל מועד וכ"ג לאו אדם הוא וכו', א"כ נתקבצו בו הטבע ושלמעלה מהטבע, וע"כ "ביוה"כ" "נכנס כ"ג" "לפני ולפנים" שכולם נרמזים בתיבת זאת כנ"ל:
5
ו׳ובזה יש לפרש דברי הזוה"ק דהאי זאת הוא עת דאחידת בשמי דהאי יוד דרשימא בשמי והיינו דאת ז' דזאת היא רומז לעולם הטבע שהיא כ"ח עתים, אבל אחידת בשמי בהאי יוד דרשימא בשמי, היינו דידוע דבשמו הגדול מהוה כל הויות, ואות יוד הוא ראשית ההויות, והוא כ"ב אותיות התורה דאורייתא מחכמה עלאה נפקת והיא אותיות אלף תיו מתיבת זאת:
6
ז׳ולפי האמור יתפרש הכתוב ואל יבוא בכל עת שהוא מתיחס לעולם הטבע, אל הקודש שהוא קיבוץ כנ"ל, אלא בזאת שהוא קיבוץ הטבע ושלמעלה מהטבע גם בשנה ונפש, ורומז ליוה"כ בשנה וכ"ג בנפש והאי בזאת הוא הקדמה לכל הפרשה, וא"כ שפיר מקביל להא דואל יבוא בכל עת:
7
ח׳והנה כבר אמרנו שחטא נדב ואביהוא הי' שחשבו שמאחר שהי' שמחה לפני המקום כיום שנבראו בו שמים וארץ כבש"ס מגילה, חשבו שהגיע לתיקון הכללי ואין עוד זרות בעולם, ויש לומר עוד לפי דרכנו הנ"ל שחשבו שגם עולם הטבע שמרומז בתיבת עת כבר הגיע לתכלית הקידוש וראוי לבוא לפנים, ע"כ הוזהר אהרן שלא יבוא בכל עת כנ"ל אלא בזאת, וזהו תירוץ הזוה"ק דוק ותשכח:
8
ט׳ולפי האמור יובן ענין סמיכת פ' שחוטי חוץ לפרשת יוה"כ דהנה אמרנו דק"ק יוהכ"פ וכ"ג שהם בעולם שנה נפש מתאחדים שני הפכים בנושא אחד שמצד זה הוא טבע ומצד זה הוא נס, ויש לומר שמזה בא הענין בישראל נמי שיהיו שני הפכים בנושא אחד, היינו שאף היותם בגופים מוחלקין כל אחד בפני עצמו, מ"מ הם כולם כאיש אחד ממש אף בגופין, וע"כ בשביל היותם נמי גוף אחד ממש נאסרו הבמות שהם ענין שכל אחד הוא בפ"ע וע"כ אומה"ע מותרין בבמה אף בזה"ז מפני שהם מתפרדין ואינם מתאחדין, אבל אנו מחמת שכל ישראל הם הם כאיש אחד ממש אין לנו אלא כ"ג אחד ומזבח אחד לשרת לפני ה' אחד:
9
י׳ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעיר עזים לחטאת ואיל אחד לעולה ובגמרא איפלגי אי איל אחר הוא או איל אחד האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים, וכן פסק הרמב"ם דאיל האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים, ויש להבין למה הוזכר כאן האיל יותר מכל המוספין, וניחא לי לדעת הרמב"ם ודעמי' דפר העולה ושבעת הכבשים תמימים עם תמיד של שחר היו קרבין, ע"כ הפריד הכתוב את האיל והזכירו כאן כדי להורות זמן הקרבתו אחר עבודת היום כמ"ש ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם, לאפוקי את הפר ושבעת הכבשים שקריבין עם תמיד של שחר, ושעיר הנעשה בחוץ שבכלל המוספין נכתב זמן הקרבתו בפרשת המוספין דכתיב מלבד חטאת הכפורים דמשמע אחר חטאת הכפורים כמו תמידין דקודמין למוספין משום דכתיב מלבד, אבל האיל צריך להזכיר בכאן זמן הקרבתו ע"כ הקדים להזכירו דאל"ה לא הי' ידעינן עולת העם מהו, ואם הכוונה על המוספין הי' גם פר העולה ושבעת הכבשים בכלל זה, ע"כ הזכירו כאן לבדו להורות דעולת העם עלה קאי, ולשיטת רש"י נמי יש לומר דהנה רש"י ס"ל דמקצת המוספין קריבין בטבילה שלישית ומקצת בטבילה חמישית עם תמיד של בין הערבים והך מקצת לא פי' מה המה, ובודאי יש לומר דבטבילה שלישית קריבין האיל ושעיר החטאת ומקצת המוספין שקריבין בטבילה חמישית הם פר העולה ושבעת כבשים תמימים, ע"כ נמי צריך להזכיר את האיל כאן דאל"ה לא הי' ידעינן לחלק בינו לבין פר העולה ושבעת כבשים, והו"א שכולם בטבילה שלישית, ובאמת שלא ידעינן טעמא מאי אחרו את הפר ושבעה כבשים עד טבילה חמישית לרש"י, ולשיטת הרמב"ם יש לומר דהמוספין הי' בדין להקריב אחר תמיד של שחר משום דכתיב מלבד חטאת הכפורים ועולת התמיד, והנה הם קריבין בשני זמנים מתחלפין זה בטבילה ראשונה וזה בשלישית ע"כ משמע הכוונה דמלבד חטאת הכפורים אחטאת החיצונה קאי, ומלבד עולת התמיד אשאר המוספין קאי, אבל יצא מכלל זה האיל דמפורש להדיא ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם, ויש לומר הטעם שאיחר הכתוב זמן הקרבת האיל אחר חובת היום עפ"י מה דבמדרש הובא ברש"י דפר כנגד אברהם דכתיב ואל הבקר רץ אברהם איל כנגד יצחק דכתיב וירא והנה איל, כבשים כנגד יעקב דכתיב והכשבים הפריד יעקב, ומסתמא כל מין מעורר למעלה מה שהוא כנגדו למטה, ע"כ הפר והכבשים שהם כנגד אברהם ויעקב מדות חסד ורחמים הקדימו לעבודת היום שהמדות האלו יהי' עוד לסייע לעבודת היום אבל האיל שהוא כנגד יצחק מדת הדין איחרו הכתוב עד אחר עבודת היום שכבר נמתק הכל ואחר שליחת השעיר לעזאזל שסם בעצמו נהפך לסניגור:
10