שם משמואל, אחרי מות ו׳Shem MiShmuel, Achrei Mot 6
א׳שנת תרע"ו אחרי ושבת הגדול
1
ב׳אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו וגו' דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא וגו' וברש"י שלא ימות כדרך שמתו בניו, ויש להבין שבניו לא בשביל זה לבד מתו אלא בשביל שהקריבו אש זרה כמפורש בכתוב במקומו להדיא, ובזוה"ק (נ"ו:) דתניא באתר חד כתיב בהקריבם אש זרה ובאתר חד כתיב בקרבתם לפני ה' והאי והאי הוה וכו', ומ"מ שוב אין שייך לומר שלא ימות כדרך שמתו בניו שהם לא בשביל קרבתם לבד מתו אלא בצירוף חטא אש זרה, ועוד יש לדקדק דכתיב ואל יבוא בכל עת אל הקודש וגו' ובזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר וגו' דאין היתר הכניסה מקביל להאיסור, שהאיסור תלוי בעת ובזמן וההיתר תלוי במעשה הקרבן, ויותר הי' צודק לומר כי אם ביום הכפורים ובזאת וגו' בפר בן בקר לחטאת, ורש"י רצה לתקן זה שכתב אף זו לא בכל עת אלא ביוהכ"פ, ועדיין אינו מיושב כל הצורך דמ"מ הו"ל להקדים עת וזמן ההיתר אחר שתלוי האיסור בעת ובזמן, וכבר דברנו מזה:
2
ג׳ונראה דהנה במדרש מונה והולך חטאים על נדב ואביהוא דמקמי הכי הוה בידייהו, ועוד מסיני דכתיב ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו ושמה לא נענשו משום שלא רצה לערבב שמחת מתן תורה, ומ"מ יש להבין למה לא נענשו עד כאן בכל אורך הזמן שמששה בסיון עד אחד בניסן, אך נראה דהנה משרע"ה אמר עלייהו עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך, ואיך יתכן שיהי' נמצא בהם כ"כ חטאים עד עשרה במספר שמונה המדרש, שלא יתכן לומר על אנשים בעלי עשרה חטאים שהם גדולים ממשה ואהרן, ומוכרח לומר שחטאים אלו היו בתכלית הדקות ולפני אנשים אחרים לא הי' נחשב לחטא כלל, אלא אלו מפני גדולתם וחשיבתם גם אלה נחשב לחטא וכמ"ש וסביביו נשערה מאד ואמרו ז"ל מלמד שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ובכן יש להוסיף ולומר שגם להם לא הי' נחשב לחטא אלא דווקא בעת הזאת שנתעלו בתכלית עלי' בקרבתם לפני ה', וכמ"ש באור החיים באריכות מענין גודל הדביקות שלהם, אבל בשאר הזמנים שלא היו כ"כ בתכלית המעלה לא הי' אלה הדברים נחשבים לחטא כלל, וכמו שאיתא בספרים שיש צדיקים יושבי ג"ע בישיבת מעלן וכשיגיע בכל שנה יום שמתו בו ונתבקשו לעלות במעלות יותר רמות ונשאות, שנתעורר עליהם מעשיהם אשר עד כה לא היו נחשבים לחטא כלל, ולפי מעלת הדרגין גבוהין שנתבקשו גם אלה נחשב לחטא, ולפעמים צריכין אף למירוק גיהנם, כן יש לומר בנו"א שעד כה לא היו נחשבים אלו לחטאים כלל אלא דווקא בקרבתם לפני ה', וע"כ בחטאים כאלו אין תימה אם יאמר משה עליהם שהם גדולים ממך וממני, ולפי"ז מובן מה שלא נענשו עד כה, אף שהיו ראוין ליענש בסיני ששם היו נמי בדרגין גבוהין מאד ואז הי' נחשב להם לחטא אבל אז לא רצה לערבב שמחת התורה, אך תיכף אחר מתן תורה שישראל נפלו ממדריגתם הגבוה, מסתמא פעל זאת גם עליהם כידוע שהצדיקים נפגמים ממעשה ההמון, ומאז לא הי' להם זמן שיהיו כ"כ בדרגין גבוהין כמו בהקמת המשכן שבקרבתם לפני ה' ע"כ אז דווקא נתעורר עליהם כנ"ל:
3
ד׳ולפי האמור יש לפרש הא דבאתר חד כתיב בהקריבם אש זרה ובאתר חד כתיב בקרבתם לפני ה', ובזוה"ק הנ"ל דהאי והאי הוה, ומ"מ יש להבין למה כתיב הכא הכי והכא הכי, ועוד בגוף הדבר יש לתמוה היתכן שקדושים האלו הי' להם טעות להקריב אש זרה שידוע בזוה"ק פירוש אש זרה מהו, אך בשערי אורה שער ו' שבהתעוררות דינים הקדושים נתעוררין גם כחות חיצונים שמשכנם בצד צפון מבחוץ ונקראים נחשים ועקרבים, וכן משמע בזוה"ק ח"א (ר"ג:) עי"ש, וע"כ יש לומר דמאחר שנתעוררו עליהם דינים הקדושים מתמת קרבתם לפני ה', שוב נתעוררו לעומתם כחות חיצוניות, והם הביאום לידי טעות כזה ולא ממנם ומעצמם באו לכלל טעות כזה, וא"כ הא דקרבתם לפני ה' היא הסיבה שהביאה לידי הקרבת אש זרה, וע"כ שם נכתב גמר החטא שבשבילו בא עליהם העונש, אבל בכאן לא יתכן להזכיר זה, שבשביל זה לא יתכן להזהיר לאהרן שלא יבוא וגו' שהרי לא באש זרה הוא נכנס, אלא שמזכיר רק הסיבה שהביאם לזה, והיינו שכמקרה שקרה לבניו שבשביל הקריבה נתעורר עליהם חטאם הקדום, כן גם הוא יקרהו כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ושגיאות מי יבין, אלא שלפי מצבו של עכשיו לא נחשב לו לחטא, אבל כשיקרב למקים נכבד הזה ויתעלה בדרגין עלאין יתיר, וכבירושלמי ובמדרש וכל אדם לא יהי' באוהל מועד וכ"ג לאו אדם הוא אלא וכו' כי מלאך ה"צ הוא, וע"כ אותן מעשים שלא היו נחשבים מקודם לכן לחטא, אז יתחשבו נמי לחטא, מה גם דידוע שהי' עליו קושיא בענין חטא העגל שבאמת הכוונה היתה לטובה ושבשבילה זכה לכהונה גדולה כבמדרש, ומ"מ כשיעלה בדרגין גבוהין יותר אולי גם זה יחשב לו לחטא, ולפי האמור יצדק שפיר לומר שלא ימות כדרך שמתו בניו אף שהוא לא יכנס באש זרה, ושפיר יובן דקדוק הלשון "כדרך" שמתו בניו ולא "כמו" שמתו בניו, דהלשון כמו הי' במשמע השואת החטא שבאמת אין כאן השואת החטא כלל אלא כדרך היינו באותו אופן שמתו בניו שנתעוררו עליהם חטאים שלא היו נחשבים מקמי הכי כנ"ל:
4
ה׳ולפי האמור יתפרש נמי הא דדקדקנו שאין היתר הכניסה מקביל להאיסור דהאיסור תלוי בזמן וההיתר במעשה, דהנה ידוע במדרשים ובזוה"ק דבשעיר המשתלח הסט"א נוטלת חלקה ואתפרשת מעמא קדישא והקטיגור נהפך לסניגור, ובכלל כל קרבני יוהכ"פ המכפרים על טומאת מקדש וקדשיו הם להרחיק את שליטת כחות החיצונים, ע"כ בשביל זה אין אז פחד משום קטרוג ע"כ מותר לו הכניסה, וע"כ אם הי' מקדים הזמן לומר כי אם ביוהכ"פ הי' במשמע שעצם היום הוא עיקר ההיתר, ע"כ הקדים מעשה הקרבנות להורות שהם הם הגורמים את ההיתר, ובזה יש לפרש מאמר המדרש לא עת לשעה ולא עת ליום ולא עת לשנה ולא עת לי"ב שנה וכו' אלא בכל שעה שרוצה ליכנס יכנס רק שיכנס כסדר הזה, הכוונה שאין העת גורמת אלא הקרבנות גורמין, ואם היו הקרבנות אלו קריבין בזמן אחר [היינו אם הי' נצטוה עליהן להקריבן בזמן אחר] הי' נמי מותר לו לכנס:
5
ו׳ולפי האמור יתפרשו לנו דברי המשנה שנחשב לנס שלא אירע קרי לכ"ג ביוה"כ, והכל תמהו מה רבותא הוא זה אחר כל השמירות מה גם לחשבהו לכם, והתיו"ט תירץ מפני שכפרת כל ישראל תלוי' בו, הי' הסט"א מתאמצת בכל עוז להביאו לידי כך, ועדיין אינו מובן וכי לא ידעו שמתוקן לו כהן אחר תחתיו, והפרישה אינה מעכבת כבש"ס, וסוף סוף יהי' כהן מקריב וכפרת כל ישראל תבוא ומה אהני להו, ולפי דרכנו יש לומר דהנה בש"ס פ"ק דשבועות דהכפרה היא רק ביממא ולא בלילה, וא"כ בליל יוה"כ שכ"ג מעותד ליכנס לק"ק ולילה אין מחוסר זמן אז הוא דומה לצדיקים יושבי גן עדן שמתבקשים למעלות יותר רמות ונשאות שנתעורר עליהם דינים, כן הי' הכ"ג באותה לילה ונחשבו לו חטאים מה שלא נחשבו עד כה, ובאשר הכפרה עדיין לא באה שוב יכולין כחות החיצונים שנתעוררו בשביל התעוררות הדינים הקדושים להביאו לידי כך כמו שהביאו את הקדושים אלו נו"א לכלל טעות להקריב אש זרה, ע"כ נחשב זה לנס:
6
ז׳ובסגנון זה יש לפרש הא דמכילתא הובא ברש"י פ' בא מפני מה הקדים לקיחת הפסח לשחיטתו ד' ימים וכו' הי' ר' מתיא בן חרש אומר וכו' הגיע השבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא הי' בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו שנאמר ואת עירום וערי' ונתן להם שתי מצות פסח ומילה, ויש להבין אם היו עירום וערי' בלתי ראוין לגאולה למה לא נתבקש להם מצות עד הנה שהי' הש"י מביא בעבורם על מצרים תשע מכות מופלאות, ולפי דרכנו יש לומר דהנה ישראל הי' בידם ארבעה מצות שאין כל העולם כולו כדאי להן כלשון ר' אליעזר הקפר במכילתא שהקשה על ר' מתיא בן חרש, ומ"מ באשר ידוע שישראל היו צריכין להיות ארבע מאות שנה במצרים, אלא מחמת התגברות כחות הטומאה עד שלא יכלו להתמהמה, ודלג ה' על החשבונות לחשוב משנולד יצחק, ומ"מ המירוק לא הושלם ולזה באו שאר הגליות, וע"כ אף שארבע מצות שבידם הספיקו להם זכות לפי מצבם אז להביא המכות על מצרים, מ"מ באשר מעותדין לליל היציאה שנתעלו כ"כ מדריגות גבוהות מאד והאי יובלא אפיק לון לישראל ממצרים והלילה כיום יאיר וידוע שכל האורות שזכו בחג השבועות באו להם באותה הלילה, ואך אח"כ הלכו להם עד שאחת לאחת מצאו חשבון הספירה כידוע, ע"כ אף אותן החטאים שעד אז לא היו נחשבים לחטאים התעוררו אז, וע"כ הוצרכו לתוספת מצות יתירות לעמוד נגד קטרוג חטאים האלו:
7
ח׳ויש לומר עוד לפי דרכנו זה טעם הקדמת ד' ימים ולא סגי להו באותו יום כמו מילה שמלו באותה הלילה, וגם בהא דאנו קורין שבת הגדול לשבח שלפני הפסח מפני שנעשה בו נס גדול בלקיחת הפסח שקהו שני מצריים ולא היו רשאים לומר להם דבר כאלו שבת הי' הגורם לזה, והלוא לא הי' שבת הגורם אלא עשור לחודש הי' הגורם, דהנה בהא דאמרו ז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה משום דכל הנביאים לא יכולין לראות אלא לפי ערך הזדככותם את גופם שלא יהי' חוצץ בעד הנבואה ועל הים שהי' מסירת הנפש ממש שנכנסו להים עד חוטמם שוב לא היו הגופים עוד חוצצים שהיו כאלו לא היו כלל, כן יש לומר נמי בנידון דידן שהעדר הזדככות ישראל באשר לא נשלם מירוק הארבע מאות שנה הי' מעכב בגאולתם ע"י רוממות והתנשאות המעלה שהי' גורם לחשוב חטאים שלא היו נחשבים מקודם לחטאים כנ"ל, לזאת צוה השי"ת שיקחו השה לקרבן פסח בעשור לחודש ולקשור אותו בכרעי המטה, והי' זה לישראל מסירת נפש ממש, כמאמר משרע"ה הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, ובמסירת הנפש נחשב גופם שהי' חסר להם עדיין זיכוך כאלו לא הי', ע"כ שוב א"א לחשוב להם חטאם כנ"ל שהרי הם כמאן דליתא, ובאשר הי' חסר להם זיכוך מסכום ד' מאות שנה ע"כ לעומתם הי' מסירת נפשם ד' ימים זה אחר זה, כי ידוע שכחות הנפש הם במספר עשרה, ובאשר הם כלולים עולים במספר מאה ועולים לד' ימים במספר ד' מאות, ולא סגי להו כמו מילה שמלו באותה הלילה, ועם זה יש לומר נמי דכמו דעל הים נמי מסירת הנפש לבד לא הי' מספיק דהי' כאלו לא הי', והרי נתבקש שיהיו ומזוככים לא כמאן דליתא, אך באשר הי' ביום שביעי של פסח דבמדרש סוף בא דשביעי של פסח הוא כמו שבת, והיינו דמסירת נפש כזה לא הועיל אלא עד ששבו כאלו לא הי', ומ"מ הרי נתבקש שגם הגופים ישיגו מעלה כאמרם ז"ל שנקראו עברים ע"ש עברו ים, ואם תחשבם לגמרי כאלו לא הי' איך תאמר שישיגו מעלה, אך זה הי' סיוע מפאת שנקרא שבת דשבת הוא יומא דנשמתא ומ"מ גם הגופים נתעלים, וע"כ עונג שבת הוא אף לגופים, ויש לומר עפ"מ שהגדנו כבר מענין זכור ושמור שזה במוח וזה בלב, וע"כ שבת דזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו יש בו סגולה זו אף דהוא יומא דנשמתא מ"מ משיגים הגופים נמי תוספת מעלה, וע"כ גם הם אז אם כי היו נחשבים כמו נשמות לבד והגופים כאלו לא היו השיגו הגופים נמי מעלה, כן נמי יש לומר דמסירת נפש שהי' מתבקש בלקיחת הפסח נמי כה"ג הוא והי' נצרך לסיוע לשבת, ואלמלא הי' שבת אז לא הי' מועיל שישיגו גם הגופים מעלה להיות ראויין לגאולה:
8
ט׳וממוצא הדברים לימוד לכל אדם שיתבונן היטב מה נתבקש ממנו באלו ימי ביקור שיחפש בגנזי לבבו אחר אותן המעשים אשר אף שבשאר ימות השנה אינן נחשבים לחטאים, ועכ"פ צריכין קבלה על להבא להרחיקם, ואז ירגיש כל איש ואיש לפי מה שהוא כי רוח אחרת אתו ויציאה מגלות הנפש ומתוק האור. ואולי הרמז לזה בדברי חכז"ל דאנן דפוסל בן מומא בדקין שבעין ובניב שפתים צריכין הכנה שלשים יום, והיינו דישראל בפסח צריכין להיות רם ונשא בהתרוממות הנפש בערך שאר ימות השנה דוגמת ישראל בערך זולתם, ע"כ צריכין נקיון ממילתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לא הוה מומא, ישמע חכם ויוסיף לקח:
9
י׳בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת וגו' כתונת בד קודש ילבש וגו' ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת וגו', ויש לדקדק למה הכניס את ציווי הבגדים בין קרבנו לבין קרבן העם ועשה פירוד בין הדבקים.
10
י״אונראה דהנה הרמב"ן בפרשת שמיני כתב וז"ל והנה קרבן אהרן כקרבנו ביוה"כ וחטאת העם כחטאתם ביוהכ"פ שעיר עזים אחד לחטאת וכך אמרו בתוספתא של פרשת מלואים בת"כ שהעגל הזה לכפר על מעשה העגל ודרשו מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן אלא אמר להם אתם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף יש בידכם בתחילה שנאמר וישחטו שעיר עזים ויש בידכם בסוף שנאמר עשו להם עגל מסכה יביאו שעיר ויכפר על מעשה שעיר יביאו עגל ויכפר על מעשה עגל עכ"ל, וממוצא הדברים שחטאתו של אהרן שהוא הפר לכפר על מעשה העגל ושעיר הנעשה בפנים לכפר על חטא מכירת יוסף, ואף שבאין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ושאר עבירות [של כהנים לר"ש] ההוים, מ"מ שורש של כל חטאים הוא מעשה העגל ושורש שורשם הוא חטא מכירת יוסף כמו שהארכנו בזה במק"א ואין צורך לכפול הדברים, והנה חטא העגל הוא ע"ז שהוא טעות בשכל והוא שורש כל החטאים הנצמחים מפאת עקימת ועקישת השכל, וחטא מכירת יוסף הוא פגם בצדיק יסוד עולם שומר הברית והוא שורש כל החטאים הנצמחים מפגם ברית, ובאמת שכל החטאים בכללם נמשכים מחמת קלקול השכל כאמרם ז"ל אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, וכן כל החטאים בכללם נמשכו נמי מחמת פגם ברית כבזוה"ק ח"ב (כ"ו.) דאי בהאי [הכוונה בענין שמירת הברית] לא ישדי דחילו על רישי' דבר נש לא דחיל לי' לקב"ה לעלמין בשאר פקודוי, קיצור הדברים שקרבנו של אהרן מכפר על חטא ע"ז וקרבן העם על חטא פגם ברית, וזהו הכפרה ביוה"כ, ולעומת שתי אלה ישראל זוכין לחיים חדשים ולפרנסה טובה, וכמ"ש בתהלים (ל"ג י"ח) הנה עין ה' ליראיו למיחלים לחסדו, להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב, אל יראיו הם דחלי חטאה שהוא שמירת הברית כבזוה"ק הנ"ל, למיחלים לחסדו הוא היפוך חטא ע"ז להתחכם ולמשוך השפעות מן הצד ולצאת מתחת רשותו של הקב"ה והמיחלים לחסדו הם היפוך מזה לגמרי, ושכרם מקביל בשביל שמיחלים לחסדו שהוא היפוך פגם ע"ז זוכין לחיים שע"ז הוא זבחי מתים והמיחלים לחסדו זוכין להציל ממות נפשם, ובשביל שהם יראיו ושומרי ברית היפוך פגם ברית שמדחה ומסלק את הפרנסה כמו שהגדנו במק"א שאין לך דבר הגורם העדר הפרנסה כמו פגם ברית וכמ"ש כי בעד אשה זונה עד ככר לחם וכבש"ס סוטה (ד':) כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם, וכל פגם ברית הוא בכלל, ואם לא בגלגול זה הוא בגלגול אחר, ויראיו שהם שומרי ברית זוכין לחיותם ברעב, וקרבנו של אהרן לכפר על ע"ז מושך חיים לכל ישראל וקרבן העם שהוא לכפר על פגם ברית מושך פרנסה לכל ישראל, ובזה יש לפרש לשון יום כפורים תרתי משמע:
11
י״בוהנה בתקה"ז (ג':) ד' בגדי לבן כלהו רחמא בשמא דהוי' ולית מאן דמחיל בהון על עריין אלא איהו, ד' בגדי זהב כלהו מסטרא דאדנ' ולית מאן דמחיל על ע"ז אלא איהי, ולפי האמור דקרבן העם מכפר על פגם ברית וכאמרם עזאזל דמכפר על מעשה עזא ועזאל פירש"י על עריות מכפר, ע"כ ד' בגדי לבן נתבקשים ביותר לקרבן העם, ואף דכלולים כנ"ל העיקר באים בראש וראשון לקרבן העם אף דמעכבין נמי בקרבנו, ולהורות ע"ז כתיב ציווי הבגדים קודם ציווי קרבן העם אחר ציווי דקרבנו:
12
י״גויש לומר דלעומת שני מיני קרבנות אלו קרבנו וקרבן העם שמושך לכל ישראל חיים ופרנסה, כן הי' ישראל ביציאתם ממצרים שניתן להם שתי מצות פסח ומילה, פסח הוא כאמרם ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, ומילה היא תיקון הברית:
13
י״דובזה יש לפרש מה שאמר להם פרעה ראו כי רעה נגד פניכם וברש"י בשם מדרש אגדה שמעתי כוכב אחד יש ששמו רעה אמר להם פרעה רואה אני באיצטגנינות שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר והוא סימן דם והריגה וכו' והפך את הדם לדם מילה שמל יהושע אותם, דהנה ידוע שישראל במצרים הי' עליהם לתקן חטאים הקודמים מדור אנוש ודור המבול והפלגה, דור אנוש הוא חטא ע"ז ודור המבול חטא ברית, ובחטאו של דור המבול נמצאו ישראל שלימים ואחת היא ופרסמה הכתוב, אבל בחטא דור אנוש עוד לא היו שלימים איש שקוצי עיניו לא השליכו, ובמדרש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח שהי' קשה להם לפרוש מע"ז, וע"כ מאחר שהי' בידם חטא ע"ז הי' ענין דם והריגה עולה לקראתם במדבר, אך אח"כ נשתנה הענין וישראל עשו פסח ומשכו ידיהם מע"ז, והפך ה' להם לדם מילה שבזה נמצאו שלימים כנ"ל, וישראל זכו לחיים היא תורה דכתיב בה כי מוצאי' מצא חיים, ופרנסה הוא המן אשר אפי' האבות לא זכו לזה:
14
ט״וויש לומר שכן הוא כל השנה בפסח ישראל מתדבקים באהבה ומקבלים עליהם מלכותו ואדנותו של הקב"ה כאמרם ז"ל בעבור זה בשביל שאקיים מצותיו, ולהיות זהירין וזריזין בשמירת הברית שעל זה מורה מצות מצה ומרור כמו שהגדנו כבר בזה, נתקיים בהם הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב, אכי"ר:
15