שם משמואל, ליקוטיםShem MiShmuel, Addenda

א׳ליקוטים מקודם שנת עת"ר פרשת תולדות

ב׳בענין הברכות שיצחק אבינו הי' בדעתו לברך את עשו רבו הדקדוקים, ועוד מדוע לא ברכו בברכת אברהם אע"ה, רק אח"כ כשנודע לו שהי' יעקב ושלח אותו פדנה ארם ברכו בברכת אאע"ה, ועוד מדוע אח"כ לא רצה לברך את עשו כלל אף ברכה אחת, באמרו אליו הן גביר שמתיו לך וכו' שמשמעות שמתחילה חשב לשלול מהשני שלא ליתן לו אף ברכה אחת, והיתכן שהתכוין מתחלה לדחות את יעקב מכל וכל, מה עול מצא בו, הלוא מעולם הי' איש תם יושב אוהלים בבית מדרשו של שם ועבר, ואם יכול להיות שחשב את עשו לצדיק, אבל מ"מ איך חשב את יעקב לרשע ח"ו לשלול ממנו כל ברכה ולעשותו עבד עולם, הלוא אף אברהם הי' מחבבו וקראו בני וכל אותן השנים שהי' אברהם חי בעוה"ז היו לומדים יחד אברהם יצחק ויעקב כמ"ש המפרשים, ומאיזה סבה חשב לדחות את יעקב לגמרי:

ג׳ונראה בהקדם דברי המדרש (פס"ה י"ג) שא נא כליך זו בבל, תליך זו מדי, קשתך זו יון, וצא השדה זו אדום וצריך ביאור מה שייכות הד' מלכיות לכאן, ונראה דהנה אמרו במד"ר (פס"ג ו') ראוי' היתה רבקה להעמיד י"ב שבטים וכו', ובודאי אין הכוונה שיהיו באופן יעקב ועשו שאחד נבחר ואחד נדחה, כי מה טיבותא, וחד אחי הי' לו והלואי קברו כלשון המדרש (פ' ע"ד י"ג.) אבל בודאי הכוונה שיהיו כעין בני יעקב שכולם נבחרו וכולם בתכלית היחוד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אף שכל אחד הי' לו מעלה ויתרון בפני עצמו כגון לוי שהי' ראש ישיבה ומרע"ה ומשפחות כהונה ולוי' יצאו ממנו, ויהודה הי' מלך, ויוסף צדיק יסוד עולם, וכן כולם מ"מ הם כולם יחד קומה אחת שלימה, וכל אחד ואחד הי' כמו אבר מגוף אחד, וכ"כ היתה הכוונה שיצחק יעמיד הי"ב שבטים שיהיו כולם כמו י"ב שבטים שיצאו מיעקב:

ד׳ומעתה יש לומר שיצחק חשב שכמו כן הם יעקב ועשו, ושמיעקב יצאו קצת שבטים וקצת מעשו, והנה עשו הי' אדמוני, ובמדרש כשראה שמואל הנביא את דוד שהי' אדמוני נתיירא שלא תהי' מדתו מדת עשו, וכ"כ יש לומר שיצחק חשב להיפוך על עשו שהוא דוד המלך, ובמסורה אדמוני ב' אצל עשו ודוד, והיינו שיצחק חשב שמעשו יצאו דוד המע"ה ומלך המשיח, ואולי חשבו ג"כ לצדיק יסוד עולם שומר הברית מדתו של יוסף, שאמר אבא בן ארבעים שנה נשא אשה אף אני כן, ועשו גמטריא שלום מדתו של יוסף, וכשתדקדק בכתוב תמצא שהברכות האלו הן מעין ברכות שברך יעאע"ה את יהודה ואת יוסף, הכא כתיב מטל השמים ומשמני הארץ, והתם כתיב מטל השמים מעל ומתהום רובצת תחת, הכא כתיב ורוב דגן ותירוש, והתם חכלילי עינים מיין ולבן שינים מחלב, ות"א יסמקון טורוהי בכרמוהי יטופין נעווהי בחמר יחוורן בקעתי' בעבור ובעדרי עאנא, הכא כתיב יעבדוך עמים וגו' ישתחוו לך בני אמך, והתם כתיב ידך בעורף אויביך ישתחוו לך בני אביך גור ארי' וגו' עד ולו יקהת עמים:

ה׳ובזה יש לומר שאף שידע צדקת יעקב שהי' איש תם יושב אוהלים לא נמנע מלברך את עשו בברכות אלו, כמו שלא נמנע יעקב מלברך את יהודה ויוסף, אף שידע צדקת לוי ושהוא בעצמו מנהו לראש ישיבה במצרים כמ"ש הרמב"ם ובודאי ראה שמרע"ה וכל משפחות כהונה ולוי' יוצאין ממנו, מ"מ לא נמנע עבור זה לברך את יהודה שממנו יצאו דוד המע"ה ומלך המשיח, כמו כן אף שידע יצחק צדקת יעקב וישיבת אהלה של תורה ובודאי ראה את מרע"ה יוצא ממנו, ואולי גם משפחות כהונה ולוי', מ"מ חשב שמעשו יצאו דוד המלך ע"ה ושני המשיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ואלה שני בני יצהר העומדים על אדון כל הארץ כאמרם ז"ל במדרש במדבר (פי"ד י"ג) זה אהרן הכהן ודוד המלך, וחשב את יעקב למקור התורה והעבודה, ועשו למקור המלכות, וחשב שעשו ויעקב הם מלך וכה"ג, ומ"מ מלך קודם לכה"ג, ע"כ אמר לו הוה גביר לאחיך, ומ"מ יהיו שניהם לגוי אחד בארץ:

ו׳ובזה יובן מה שהזכיר בכאן הארבע מלכיות שמאחר שרצה לברכו בברכת המלכות שיצאו ממנו דוד המלך ע"ה ושני המשיחים, שהוא אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, והוא אבן דאתגזרת די לא בידין והדקת פרזלא נחשא חספא כספא ודהבא, וכמו שפירש"י אהא שנאמר בברית בין הבתרים וירד העיט על הפגרים רמז שיבוא דוד בן ישי לכלותם ואין מניחין אותו מן השמים עד שיבוא מלך המשיח, כי כליון הארבע מלכיות המתנגדים למלכות שמים יבוא ע"י מלכות ישראל שהיא כסא למלכות שמים, ולפי מחשבת יצחק שייך זה לעשו ולא ליעקב ע"כ הזכיר זה בברכה זו שחשב ליתן לעשו:

ז׳ולפי"ז יובן מדוע לא הזכיר כאן ברכת אברהם, שמאחר שחשב שאין שום אחד נתרחק ושניהם כאחד כל בית ישראל המה, וזרע אחר אין לו, ממילא ברכת אברהם עליהם תבוא בהכרח, ואין מהצורך לברך בברכת אברהם כלל, רק אח"כ כשראה שעשו נדחה שהוא ג"כ מזרעו, הוצרך לברך את יעקב שהוא לבדו תהי' לו ברכת אברהם:

ח׳ובזה יובן מה שאח"כ כשנתידע לו מרשעת עשו שנכנסה עמו גהינם לא רצה לברכהו כלל אף ברכה אחת, והשיב לו הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים, היינו שמאחר שיעקב נתברך גם בברכת המלוכה ושני המשיחים ושהוא יגדד משחיתן של הד' מלכיות המתנגדין להקדושה, שבראשן הוא עשו וראשית גוים עמלק, והוא ימחץ ראש אויביו קדקוד שעיר מתהלך באשמיו, א"כ אין לו שום תקנה, רק שבסוף להשתיקו מעליו בישר לו שבעודו הנה משמני הארץ יהי' מושבו, ולא ברכו כלל ודו"ק:

ט׳פרשת בהעלותך

י׳ברש"י למה נסמכה פרשת מנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא הי' עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות, והרמב"ן הקשה למה לא נחמו בקטורת וכל הקרבנות וכו', ועוד יש לדקדק למה באמת לא עלה על דעתו להקריב דבר מה לחנוכה כמו שאר הנשיאים, ובתחילה מה קסבור ולבסוף מה קסבור, ועוד גם אח"כ כשנראה לו מעשה הנשיאים וחלשה דעתו, למה לא הקריב אז, שהרי לא מצינו שהי' זמן קבוע שתמשך החנוכה עד זמן ההוא ולא יותר:

י״אונראה דהנה יש להתבונן בעיקר ענין החנוכה מה היא, ומצינו חנוכה גם בבנין הבית ראשון ושני ובנין שלעתיד בב"א, ולמה לא יספיקו גם אז התמידין כסדרן ומה נשתנה עת ההתחלה מכל העתים להצריך תוספות קרבנות, ונראה עפ"י דברי הרמב"ן בפסוק אם תעירו אם תעוררו את האהבה עד שתחפץ שאם באה בלב האדם אהבת הש"י ימהר לעשות מצות ולהניח האהבה בחפץ של מצוה עכת"ד, ובטעמו של דבר נראה לומר דכל עוד שאין האהבה מונחת בחפץ של מצוה יש לחוש שלא ישתרבבו ממנה חלילה אהבות חיצוניות ויפול בנופלים חלילה, והדברים עתיקים, וזה עצמו שכתב הרמב"ן בספר האמונה והבטחון שקרא על זה לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא וד"ל, וזהו ששיער בחכמתו יתברך התרי"ג מצות שיהיו כלים להאהבה הבוערת בלב עמו ישראל אליו יתברך, הקטן לפי קטנו והגדול לפי גדלו בתוספת זהירות באותה מצוה עצמה, והנה ידוע שאין האהבה בכל העתים שוה, וע"כ גם המצות והקרבנות אינם שוים בכל העתים, ויש מצות שהזמן גרמא, ושיער בחכמתו יתברך שלאהבה התמידית מספיקין להיות כלים מצות התמידיות וקרבן התמיד, וביום השבת נתגדלה ונתוספה האהבה נצרך עוד למוסף שבת, וכן בר"ח, וכן במועדות, נצרכו קרבנות המוספין, שיהיו כלים לעומת תוספות האהבה שבזמנים האלו:

י״באך הנה ידוע שבטבע האדם בעת ההתחלה האהבה יותר גדולה מאשר לאחר זמן שנתרגל בה, ובהקמת המשכן מפורש וירא העם וירונו ויפלו על פניהם, ע"כ באו הנשיאים בעצה אחת להוסיף אז בקרבנות ולעשות חנוכה למען יהי' כלים יותר גדולים להכיל בהם את האהבה רבה רשפי אש שלהבתי' הבוער בלבב כל ישראל, יזה עצמו ענין החנוכה בבית המקדש, וי"ל שלכן לא קצבה אותה התורה בתחילה עד שבאמת נסתפק משה אם לקבל עד שנאמר לו מפי המקום לקבל, משום שבזה לא שייך גדר וגבול, שהרי הכל תלוי בכמות ואיכות האהבה, וע"כ לא השוה חנוכת המשכן לחנוכת הבית, מה גם שבבנין העתיד תהי' חנוכה באופן אחר לגמרי והכל הוא מטעם זה:

י״גאך אהרן בענותנותו היתירה לא הרגיש בעצמו באותו יום תוספות אהבה לעומת שאר הימים, ע"כ לא הקריב לחנוכה מאומה, ובעבור זה חלשה דעתו, אבל באמת הטעם שלא הרגיש באותו יום תוספות אהבה לא מחמת גרעון נפשו חלילה, אדרבה זה הי' מצד מעלתו שגם בכל יום ויום היתה עבודתו בתוספות מעלה לעומת יום שעבר כמו שהתחיל מחדש, ובכל יום ויום היתה אצלו כחדשה והיתה עבודתו חביבה עליו כל שעה כשעה ראשונה, וע"כ המצות תמידיות שלו היו מספיקין להיות כלים גם להתחלה, שהרי לעולם כל יום ויום הי' אצלו כהתחלה, ובאמת זהו מעלת כה"ג שאמרו ז"ל מו"ק (ד' י"ד:) שבכל יום ויום אצלו כרגל, וע"כ תמצא שכ"ג מקריב חביתין בכל יום ויום כמו הדיוט ביום חנוכו:

י״דויש להסביר הענין עפ"י דברי הש"ס ברכות (נ"ח.) לך ה' הגדולה זו מעשה בראשית וכן הוא אומר עושה גדולות עד אין חקר, והנה אנו אומרים בברכת קריאת שמע המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, והיינו שמעשה בראשית איננו כמו אומן הבונה בית וכדומה שהבית אחר הבנותו הוא נפרד מהאומן העושהו, רק שהשי"ת נקרא מקור מים חיים, וכמו שנובעים תמיד מים חיים חדשים מהמקור כמו כן שפע הבריאה שהי' בעת הבריאה שופע תמיד בלי הפסק וזהו חיות כל העולמות, ואלמלי יצויר פסיקת השפע אפילו רגע אחת הי' הכל אפס ואין כמו קודם הבריאה, וע"כ יצדק לומר המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, כי כמו שהי' שופע בעת הבריאה כמו כן שופע תמיד, ומאחר שזה נקראה גדולה כנ"ל, לך ה' הגדולה זו מעשה בראשית, מוכח שלשון גדולה הוא שפע היורד ממעלה למטה בלי הפסק, וזה בעצמו הוא פי' כהן הגדול שהוא דבק בעצם במקור החיים השופע עליו תמיד בלי הפסק ומקבל בכל עת שפע חיים חדשים [בסוד והחכמה תחי' בעלי'] ובזה יש להבין מה שאמרו ז"ל כה"ג שסרח מלקין אותו ומחזירין אותו כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו, והיינו מאחר שהוא שואב תמיד שפע חדש מהמקור אף שסרח ונתקלקל מה שהי' לו מכבר, מ"מ שפע החדש שבאה לו אח"כ הרי לא נתקלקלה מעולם, ובכן מאחר שמלקין אותו ומנקין איתו שיהי' ראוי לקבל שפע חדש מחזירין אותו, והא למה זה דומה למקור מים חיים שנרפשו מעט מימיו ונעשו עכורים, מ"מ תיכף יחזיר לכמו שהי', ובב"ר (פע"ה ב') מעין נרפש ומקור משחת וגו' אמר ר"י בר"ס כשם שאי אפשר למעין להרפיש ולמקור להשחית, ופי' המ"כ משום שמימיו אינם חסרין וחוזרין ועולין כמעין המתגבר, כמו כן הכה"ג שהוא דבוק למקור החיים ובכל פעם שואב שפע חיים אף שסרח ונתקלקל מעט מלקין ומנקין אותו וחוזר לשאוב שפע ממקור החיים כמעין המתגבר:

ט״ווהנה זה בעצמו היא היא הוראת המנורה, כי מנורה בדרום והרוצה להחכים ידרים, ונרות המנורה הם אור השופע ממקור החומה בכל עת בלי הפסק, וכעין שאמרו ז"ל ברכות (נ"ג.) המוציא שלהבת בשבת פטור שמה שעקר לא הניח, שבכל רגע נתוסף אור חדש, והיתה דולקת תמיד ביום ובלילה והיא עדות שהשכינה שורה בישראל [בסוד ה' בחכמה יסד ארץ] ומאחר שהמנורה רומזת למעלת כה"ג כנ"ל ע"כ הי' אהרן בעצמו מדליקה כל ימיו אף שכשירה בכהן הדיוט כמ"ש הרמב"ן, וזה שנחמו בנרות המנורה, לעוררהו על מדתו שהיא נעלה ונקדשה וזהו שלך גדולה משלהם:

ט״זותדבר מרים ואהרן במשה, הנה ידועין דברי התוס' שבת (פ"ז.) שאף שידעו שהסכים הקב"ה על ידו, מ"מ התרעמו עליו מדוע פירש תחילה מעצמו, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, איך עדיין אינו מובן, שהרי מ"מ מאחר שהסכים עמו מזה מוכח שיפה עשה תחלה מעצמו, כי הבא לטהר מסייעין אותו, אבל הבא לטמא אין מסייעין אותו, רק פותחין לו לבד, וכאן שצוה לו אח"כ לעשות כן הרי זה מוכרח לומר שיפה עשה מתחלה, ועוד מהו שאמרו הלוא גם בנו דבר ולא פרשנו מד"א, הלוא הקושיא יכולה להתהפך למה לא פירשו כמו משה, מאין ידעו בפשיטות שמעשיהם יותר רצוים לפני המקום, ועוד מה ענין זה לפרשה של מעלה, הגם שאמרו ז"ל שמרים היתה עומדת בצד צפורה בשעה שאמרו אלדד ומידד מתנבאים במחנה, מ"מ מאחר שעבר זמן רב מסיני עד כאן וראו שהקב"ה לא כיהה בו, ועלה בכמה מדרגות הי' להם להבין שמעשיו רצוין:

י״זונראה לפרש עפ"י דברי כ"ק אבי אדמו"ר שליט"א [זצלל"ה] שפירש מה שאמרו במדרש שמות (פכ"ח) שבשעה שעשו ישראל אותו מעשה [ר"ל העגל] היו הלוחות טפחיים בידו של הקב"ה וטפחיים בידו של משה וטפחיים בין יד ליד, היינו שאז התעלה משה ברום המעלות מאד מאד ולא הי' לו אז שום צירוף אל ישראל ע"כ לא קיבלו אז שום הארה ממנו והי' יכול השטן להטעותם, וכמו כן נוכל לומר אשר מרים ואהרן ראו איך שישראל אחר היותם ברום המעלות בהקמת המשכן ובדגלים, לשעה קלה נפלו ממדריגתם במתאוננים ובקברות התאוה, הקשו להם מדוע לא הועילה להם הארת משה רבינו להאיר עיניהם לידע מה שלפניהם, ושינצלו מן החטא, ושפטו בדעתם שאולי הוא מחמת גודל קדושת משה שהתקדש מכל וכל מעניני עוה"ז ע"כ אין לו עוד צירוף עמהם ואינם מקבלין הארה ממנו, והגם שמצד משה אין זה אצלו לגרעון אדרבא הרי מתקדש והולך יותר ויותר, אך חשבו שמ"מ עבור ישראל הי' יותר טוב שלא יהי' כ"כ נבדל מעוה"ז, ויהא לו צירוף עמהם בצד מה, וע"כ אף שהקב"ה הסכים ע"י אין זה מוכח רק שלעצמו יפה עשה ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו והבא לטהר מסייעין אותו, אבל עכ"פ אפשר שלפני ישראל הי' יותר טוב שלא יהי' כ"כ פרוש מכל וכל, והיתה קושיתם על משה שהי' לו לבטל מעלת עצמו עבור טובת כלל ישראל, וע"ז באה התשובה מהשי"ת בכל ביתי נאמן הוא עפ"י מה ששמעתי בשם כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק על הכתוב וכל מעשהו באמונה שפי' מלת אמונה (טראיי) בלשון אשכנז, והיינו שהקב"ה העיד על משה שלא השגיח כלל על עצמו רק טראיי בכל ביתי שהוא כנס"י, ואולי הי' יותר טוב לפני ישראל שלא יהי' פרוש בודאי הי' עושה כן ולא הי' משגיח על עצמו ואזדא לה קושייתם:

י״חבחטא המתאוננים לא נתפרש מה חסרו ועל מה נתאוננו, ורש"י פירש שהיו מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום, וזה תימא רבתא שהרי אז היו ברום המעלה אחרי הקמת המשכן ששרתה שכינה במעשה ידיהם ושבו למעלת אבותם שהיו סוד ה' עלי אהלם כמ"ש הרמב"ן ריש פ' שמות ונעשו דגלים כתבנות מלאכי מעלה, כמבואר במדרשים והיו מוכנים ליכנס לארץ מיד ושיתקיימו בהם כל היעודים הטובים [ובפנים יפות איתא שאז הי' חמשים יום מעת הקמת המשכן והגיעו לשער הנ', כעין שהי' במתן תורה חמשים יום מעת יציאת מצרים] אך פתאום בלי שום סיבה מבוארת נהפכו כקשת רמי' ומאסו בכל הטוב ההוא:

י״טולולא פירש"י הי' נראה לפרש בהקדם מאמר הבעש"ט בפסוק הוא ינהגנו עלמות, כי הנהגה העליונה היא בדוגמת אם רחמני' המלמדת ומרגלת את בנה העלם והרך ללכת ברגליו, שמניחתו לעמוד לבדו ומתרחקת ממנו מעט כדי שיתרגל ללכת מעצמו וכאשר התקרב צעדים אחדים מוסיפה עוד להתרחק מעט כדי שיתרגל ללכת עוד מעט יותר, כמו כן מרגילין את האדם שמרחקין ממנו מעט את ההארה אלקית למען יתרגל להתחזק ולהתקרב אל הקדושה מעצמו אף בלי הארה אלקית עכת"ד:

כ׳ולפי"ז י"ל דגם בכללות ישראל אחר הקמת המשכן שהיו ברום המעלות ועין בעין היו רואין הנהגה אלקית, וזאת איננה תכלית הכוונה, כי הנשמה טרם בואה לעוה"ז איננה חסירה מכל אלה, ואך באה לעוה"ז שתעבוד עבודת הש"י ולהיות דבוקה אליו יתברך אף בהיותה מלובשת בחומר ובכל עניני עוה"ז, וכ"כ לא היתה תכלית הכוונה שיהיו ישראל במדבר אוכלין מן ורואין תמיד נסים ונפלאות, רק כל זה הי' הכנה למען שכאשר יכנסו לארץ ויעסקו בחרישה וזריעה וכדומה יהיו ג"כ דבקים בהש"י, וע"כ טרם ביאתם לארץ אחר שהשיגו כל המעלות שוב התחיל הלימוד שיתחזקו להתקרב מעצמם אף בלי הארת אלקית השופעת עליהם וכמשל הנ"ל, וזה הוא כי עד כה הי' ארון ברית הש"י בתוך המחנה היכל הקודש מכוון בעצמו ומנגד סביב לאוהל מועד היתה חנייתם והיו פניהם מקבילין לקראת אוהל מועד וארון הקודש, ועתה חדשות נהיתה שארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים והם הולכין אחריו כמשל התינוק הצועד אל חיק אמו שעמדה מנגד להרגילו ללכת מעצמו עד שמשה אמר קומה ה' עמוד ואל תתרחק יותר, וכ"ז הי' להרגילם שאף שיהיו טרודים בחרישה וזריעה ולא יהי' ארון ברית ה' לנגד פניהם ג"כ לא יפלו ממדריגתם, אך הם באשר לא הורגלו בכמו אלה הרגישו עצמם שהיו חסרים הארת אלקות, ונפלו ממדריגתם עד שאח"כ היו יכולין לבוא לתאוות בשר, וזה לשון אוננין כאמרם ז"ל על אונן, שלמים כשהוא שלם הוא מביא ולא כשהוא חסר, ולו השכילו שהוא כמשל הנ"ל הי' להם להתחזק עוד יותר ויותר ולא ליפול בנופלים ח"ו:

כ״אפרשת שלח

כ״בהנה הדקדוקים בפרשה הזאת רבו, וכבר האריכו בהם המפרשים, ולהבין כוונת המרגלים ועצתם [שנראה שעצה עמוקה נתיעצו שהרי אמר משה ליהושע ה' יושיעך מעצת מרגלים] אחרי שהכתוב מעיד עליהם שהיו צדיקים קודם שנשתלחו כמאמר המדרש, ואין לכפול הדברים, ויש מרבותינו האחרונים ז"ל שפירשו שהי' קשה להמרגלים לעזוב את מנהגם הנכבד שבמדבר שהיו נזונין מן המן ובאר של מרים וענני כבוד חופפים עליהם ולא הי' להם עסק אחר רק ביראת ה' כל היום, לילך לארץ ישראל לעסוק בעולם המעשה כחרישה וזריעה וכדומה, ומהם מי שפירשו שמחמת שהיו מעולם המחשבה לא יכלו לסבול את עולם המעשה, ע"כ עשו מה שעשו למען ישארו על מנהגם הנכבד בהמדבר גם להבא, גם בזה לא שקט לבי, הליועץ למלך מלכי המלכים נתנו, ומי שאל מהם עצה, וה' צבאות יעץ ומי יפר, ומאחר שהש"י אמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם וגו' עד בואו ורשו את הארץ מה להם ולעצותיהם, והנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים, גם יש להתבונן מדוע תיכף שאמר להם משה עונשם שבו כולם בתשובה שלימה, בתחילה מה קסברו ולבסוף מה קסברו, גם למה אח"כ כשצוה משה בשם הש"י אל תעלו ולא תלחמו וגו' הזידו ועלו אף בראותם שארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה, וכי חשבו לעילות ולהצליח מבלעדי ארון ברית ה' ומשה, גם יש להבין למה שלח יהושע אח"כ שנים אנשים מרגלים חרש אחר ראותו שמרגלים ששלח משה לא הי' ברצון הש"י רק משה הי מוכרח לקיים מה שבקשו ממנו כאמור ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, והקב"ה השיבו שלח לך אני איני מצוה לך וגו' ולא מצינו שבקשו בימי יהושע לשלוח מרגלים רק יהושע מדעת עצמו עשה, ולמה, גם יש לדקדק מה שנאמר וישלח יהושע בן נון מן השטים, וכי אין אנו יודעים שבשטים היו חונים, והרי עוד מימי משה נאמר ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים, ועדיין לא עברו את הירדן, ממילא בידוע שמשם שלח המרגלים, ועוד יש לדקדק למה ביאר הכתוב מרגלים חרש ובמדרש מה חרש מלמד שעשו עצמן קדרין והיו צווחין הרי קדירות מי שירצה יבוא ויקנה, מה נפקא מינה אי התחפשו בדמות קדרין או שאר בעלי מלאכות, ואם נאמר כי במקרה הי' לא הי' צריך הכתוב להזכירו:

כ״גונראה בהקדם מאמר הכתוב בפ' מטות מה שסיפר משה לבני גד ולבני ראובן מעשה המרגלים ומאמר הש"י אם יראו האנשים העולים ממצרים וגו' את האדמה אשר נשבעתי לאברהם וליצחק וליעקב כי לא מלאו אחרי, ובתרגום ארי לא אשלימו בתר דחלתי, וביהושע וכלב אמר הכתוב כי מלאו אחרי ה', ובתרגום ארי אשלימו בתר דחלתא דה', מזה נראה בעליל שגם המרגלים היו יראי ה' רק לא כ"כ בשלימות, לא כמו שנראה מפשטי הכתובים שהיו רשעים ופושעים ומורדים חלילה, ובכן ע"כ לנו לומר שהי' בכאן חטא דק מאד אשר לעומת אנשים גדולים כאלו הי' נחשב לחטא גדול כאמרם ז"ל ביבמות (קכ"א:) על פסוק וסביביו נשערה מאד, מלמד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ובמשל אמרי כתובות (ס"ז.) לפום גמלא שיחנא:

כ״דונראה לפרש בהקדמת מה ששמעתי בשם הרהגה"ק ר' מרדכי בנעט ז"ל שנשאל לפרש מאמר הש"ס ברכות פרק הרואה (ברכות נ"ו:) שלש שלומות הן וכו' הרואה קדירה בחלום, יצפה לשלום שנאמר ה' תשפות שלום לנו, והמאמר פלאי, והשיב דהנה ידוע שאש ומים הם הפכים ומים מכבין את האש אך ע"י הקדירה נעשה שלום ביניהם שכח האש פועל ומחמם את המים ע"כ הוא רמז לשלום ודפח"ח, והנה במהר"ל בנצח פ' כ"ה שישראל נמשלו לאש שנאמר והי' בית יעקב אש וגו' ואומה"ע נמשלו למים שנאמר מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה כפרש"י והמדרש, והנה כמו כשבאים יחד אש ומים המים גוברין ומכבין את האש, כמו כן ישראל ואומה"ע אם חלילה יש ביניהם השתוות ומתערבין יחד גובר כח האוה"ע, אך כשאין ביניהם שום השתוות ומחולקים זה מזה במדות ודעות ומעשים גובר כח ישראל, כמו כשיש קדירה המפסקת בין המים להאש גובר כח האש ומייבש ומכלה את המים עכ"ל, וע"כ קדירה מרמזת לשלום ישראל שאין להם מתנגד מכח אוה"ע אדרבה וכו', וזה שמדיוק תשפות שלום לנו שהקדירה היא באמת שלום האש ולא שלום המים, אדרבה המים שבים ממכלים לנכלים:

כ״הוהנה ידוע ששבע אומות רומזים לשבע מדות הרעות, היינו שכל אומה ואומה ממלכי כנען היתה להם מדה אחת משבע אלה בתכלית הרוע והקלקול, וע"כ ללחום עם אומות האלו היו ישראל צריכין להיות שבע מדותיהם נקיות בתכלית הנקיון, שלא יהא בהם שום תערובות רע כלל וכלל, שאלמלא כן היתה להם השתוות בצד מה אל האומות, וכשיש להם השתוות גובר כח האומות כנ"ל, והנה ידוע שהסט"א מצד עצמם הם פגרום מתים ואין להם שום חיות רק ממה שיונקים מסטרא דקדושה, ויניקתם היא ע"י שיש להם חיבור בצד מה לסטרא דקדושה ע"י עונות שנמצאו בישראל רח"ל כנודע, וזאת היתה כוונת המרגלים כשראו את השבע אומות בתכלית החוזק אמרו כי חזק הוא ממנו, ממנו דייקו שאנחנו בעצמינו מסבבים זה שעדיין לא השרשנו מקרבנו את הרע מכל וכל, שאלמלי נטהרו ישראל מהמדות רעות לגמרי, היו האומות בתכלית החולשה, וע"כ אמרו לא נוכל לעלות אל העם שבודאי יגבור כח האומות כמים המכבין את האש, ושפטו שמה שאמר הש"י עלה רש פירושו שישרישו מקרבם את הרע מקודם, ע"י שיתעכבו עוד במדבר על התורה ועל העבודה ולהיות נזונים מהמן והבאר המפקחים עיני השכל עד שלאט לאט ישרישו את חלק הרע מקרבם לגמרי ואז יעלו וירשו את הארץ, והעכבה במדבר שהיא הכנה למצות עלה רש היא חלק מחלקי המצוה, וע"כ בהתעכבם במדבר הם מקיימים מאמר הש"י עלה רש, ואח"כ כששמעו שכלב עומד לנגדם לאמור עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, והי' מן העם רוצים לעלות תיכף כפי' הרמב"ן הוציאו דבת הארץ לאמור ארץ אוכלת יושבי' היא, היתה כוונתם משום שארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה כאשר כן הוא באמת כמו שפירש"י ויקרא (י"ח כ"ה), ומאחר שחשבו את עצמם בלתי ראויים, עדיין יש לחוש שגם הם לא יתקיימו בה, וחשבו שזה בעצמו הוא רצון הש"י שיתמהמהו עוד במדבר וכנ"ל, עד אשר יטהרו לגמרי ותהי' השעה מוכשרת לעלות כאשר יהי' כל הקהל נרצה להש"י, אז תקבלם הארץ ויתקיימו בה באופן נעלה מאד, והנה כוונתם הכל לטובה והיתה עצה נכונה בעיניהם ועל כן נקראת עצת מרגלים:

כ״ואך באמת החטיאו המטרה וה' צבאו' לא כן יעץ ולא היתה כוונתו שיתעכבו במדבר עד שיטהרו לגמרי רק יעלו תיכף, ובמה שתהי' העלי' זו במסירת הנפש ממש [שהרי לפי ראות עיניהם ראו את עצמם מנוצחים מהאומות ועל מנת כן יעלו אפי' ליהרג מאחר שזה הוא רצון ה'] ולא יתחכמו יותר רק למלאות אחרי דברי הש"י בפשיטות ובתמימות במסירת הנפש, בזה עצמו היו מתגברין על האומות כידוע שבחינה של מסירת הנפש אינה נמצאת כלל אצל אומות, וכל טובי דעבדין לגרמייהו עבדין, וע"כ ב"נ אינו מצווה על קידוש השם מה"ט כי לא נמצאת בחינה זו אצלם כלל, וע"כ אם היו אז ישראל בבחי' מסירת הנפש שוב לא היתה להם שום השתוות עם אוה"ע והי' גובר כח ישראל, אך לא הי' יכול משה לאמור להם זה בפירוש, כי באם היו יודעין מזה שוב לא היתה מסירת הנפש כלל, וע"כ העלים מהם זה למען שתהי' במסירת הנפש ממש, ובזה הכח יגברו על האומות [ויש עוד דברים בגו להיודע סוד הארץ שהי' צריך להיות כיבוש הארץ ע"י אופן זה דווקא], אך הם מפני שהיו דור דעה וכל מעשיהם היו בדעת שלימה, לא נמשכו בתמימות אחר פשטת המאמר עלה רש, באשר לפי השכל והדעת הי' נראה להם רק כפי פירושם הנ"ל, אבל מחמת שהיו אנשים גדולים מאד שגגתם נחשבת להם לזדון כמאמר ר' יהודה אבות (פ"ד מי"ג) הוי זהיר בלימוד ששגגת לימוד עולה זדון, ואעפי"כ יוצדק מאמר הכתוב כי לא מלאו אתרי והתרגום ארי לא אשלימו בתר דחלתי, כי שלימת היראה היא לקיים גזירת המלך אף בלתי הבנת הטעם, ואלמלי היו שלמים ביראת ה' היו מקבלים מאמר הש"י בגזירת מלך ולא התחכמו ולא באו לכלל טעות, וע"כ כשהגיד להם משה עונשם נתוודעו שהחטיאו המטרה, ולא כן הי' רצון הש"י, וממילא הבינו שרצון הש"י הי' שיעלו במסירת הנפש, ואז אמרו הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו, ולא אמרו כי פשענו, כי באמת לא הי' כאן שום פשע חלילה, והתנצלותם היתה שהיו רק שוגגין כי חטא הוא שוגג, שהיו סבורין שזהו רצון ה', ומאחר שהתוודעו שרצון הש"י שיעלו במסירת הנפש היו חפצים למסור נפשם, וע"כ לא היו משגיחים בדברי משה שהתרה בהם לא תעלו ולא תלחמו כי איננו בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם, שחשבו אולי אמר כן בכדי שיעלו במסירת הנפש כענין בחנניא מישאל ועזרי' שאמר להם יחזקאל בבואם לשאול לפניו אם יעמיד להם ה' במסירת נפשם לכבשן האש, והשיב להם חי אני אם אדרש להם למען ימסרו נפשם שלא ע"מ לעשות להם נס, וכ"כ חשבו במאמר משה אולי כוונתו שימסרו נפשם ע"מ שלא לעשות להם נס, וזה יהי' תיקון על חטאם, אך באשר שנתוודעו שבמסירת הנפש יתגברו על האומות שוב לא היתה מסירת הנפש שלימה וע"כ גבר כח האומות וירד העמלקי והכנעני וגו', ומעתה באמת היו צריכין להתעכב במדבר ארבעים שנה עד שיכלה חלק הרע שבהם לגמרי כעצת המרגלים:

כ״זומעתה נבוא לענין המרגלים ששלח יהושע, דהנה כבר אמרנו שהתעכבות ישראל ארבעים שנה במדבר היתה כדי שיתבער מקרבם חלק הרע לגמרי, ובודאי כן הי' וכן כתיב ויסעו כל העדה ופירש"י עדה שלימה שכבר כלו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים, וזה נאמר קודם מיתת מרים, ואח"כ קודם מיתת אהרן כתיב עוד הפעם כל העדה ומסיים שם רש"י ואלו מאותן שכתוב בהם חיים כולכם היום, ונראה שזאת כוונת כפל הדברים לומר שגם ברוחניותם היו שלמים שכבר כלה כל חלק הרע מקרבם, והיינו דמסיים מאותן שכתוב בהם חיים כולכם היום, כי חלק הרע הוא היפוך החיים כאמרם ז"ל ברכות (י"ח.) רשעים בחייהם קרוים מתים, אך אח"כ כשישבו בשטים נאמר ויצמד ישראל לבעל פעור, ובסנהדרין (ס"ד.) איתא הנצמדים לבעל פעור כצמיד פתיל, ופירש"י ונצמדו ואדבקו בה כצמיד פתיל המוקף ע"פ כלי שממרתין אותו בשעוה יפה עכ"ל, וע"כ שוב נעשה אז התחברות בצד מה בין ישראל ואומות, ואף שכתוב כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלקיך מקרביך, והנשארים נמחל להם כמו שפירש"י דברים (ג' כ"ט), מ"מ נאמר ביהושע (כ"ב י"ז) המעט לנו את עון פעור אשר לא טהרנו ממנו עד היום הזה, וע"כ הפירוש הוא שאף שגוף העון נמחל, אבל עכ"פ מ"מ נשארה ההתחברות בצד מה להאומות, וע"כ כשבא יהושע לירש את הארץ חשש פן חלילה יתגבר כח האומות מאחר שיש ביניהם התחברות בצד מה ע"י מעשה שטים, ע"כ שלח השני אנשים מרגלים, ובמה ששלוחי כל ישראל ימסרו גופם ונפשם בשליחות הזאת כבמדרש שאין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה להצליח בשליחותם כאותן שנים ששלח יהושע, כי היו מסוכנים ממש בגוף ונפש שהלכו אל רחב הזונה אשר עלי' אמרו ז"ל מגילה (ט"ו.) כל האומר רחב רחב מיד נקרי, ובלקוטי התורה להאר"י ז"ל שהיא לילית הקליפה, ומאחר שהלכו בשליחת ישראל ושליח של אדם כמותו יתקנו כאלו כל ישראל מסרו נפשם, וע"כ בזה הכח ינצחו את האומות כמו שהיתה הכוונה בשליחת מרגלים הראשונים בימי משה, ויוצדק בזה מאמר הכתוב רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, וזה שמדקדק הכתוב וישלח יהושע בן נון מן השטים שבשביל מעשה שטים הוצרך לזה, ומדוקדק מה שצוה להם יהושע להתחפש בדמות מוכרי קדרות לרמוז להם ששליחותם היתה לעשות הבדל בין ישראל לאומות ע"י מסירת נפשם כענין הרואה קדרה בחלום כנ"ל והי' זה להם פועל דמיוני שיצליחו בשליחותם ושיהי' כענין קדרה, ומיושבין ב"ה כל הקושיות:

כ״חבמדרש כך פתח ר' תנחומא בר"א וגו' לך אכול בשמחה לחמך זו פרשת חלה, ושתה בלב טוב יינך זו פרשת נסכים כי כבר רצה האלקים את מעשיך זו הכנסת ישראל לארץ שנאמר כי תבואו, ויש להתבונן מה ענין פרשיות אלו אחר חטא מרגלים:

כ״טונראה דהנה חטא מרגלים הי' בחסרון מסירת הנפש שאילו היתה עבודתם במסירת הנפש לא הי' כלל מקום לדברי המרגלים לא נוכל לעלות אל העם כי חזק היא ממנו, וכבר דברנו מזה במאמר הקדום, וע"כ אחר שנתברר להם חטאם ויתאבלו העם מאוד ואמרו הננו ועלינו אל המקום וגו', ואף שמשה התרה בם שלא לעלות לא השגיחו ועלו, ונראה שרצו לתקן מה שקלקלו מתחילה שלא היתה להם מסירת הנפש רצו עתה למסור את נפשם ועל מנת כן הלכו שאם לא יחפוץ בהם ה' שיהרגו כולם, אבל באמת גם זה נחשב להם לחטא שמאחר שמשה הזהירם שלא לעלות הי' להם לבטל דעתם מפני ציווי של משה, אף שלפי דעתם מצוה גדולה עשו שהרי מסרו נפשם על קדושת שמו יתברך, הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים, ובאמת שזה הי' נסיון גדול להם שהיו דור דעה וכל מעשיהם בדעת שלימה ואעפי"כ יבטלו לגמרי דעתם שהי' נחשב כמו שמבטלים את כל מהותם, ולא עמדו בנסיון זה ונחשב להם לחטא עד שנאמר עליהם ותמרו את פי ה' ותזידו וגו', ותיכף נענשו וירד העמלקי והכנעני וגו', אך מ"מ את חלק מסירת הנפש שהי' להם ורצון הטוב שהי' להם במעשה זה לא נאבד מהם, ואפי' מחשבה והרהור טוב שבאדם אינו נאבד, ואחר שקבלו את עונשם למרק את צד החטא שבמעשה זה שוב נשאר צד הטוב שבו נקי ומלובן, וע"ז נאמר כי כבר רצה האלקים את מעשיך, כעין כי נרצה עונה, ומסירת הנפש שלהם אולי היתה באמת סיוע לביאת ישראל לארץ שהיתה צריכה להיות ע"י מסירת הנפש דווקא כמו שכתבנו במאמר הקדום, שבאמת תקנו בצד מה את חטא הקדום, ואף שהם בעצמם לא זכו לזה מפני שהי' גזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע הניחו זכותם לבניהם אחריהם, ולא היו צריכין עוד לנסיון זה, וזה שאמר במדרש הנ"ל כי כבר רצה האלקים את מעשיך זו הכנסת ישראל לארץ:

ל׳ולפי"ז יובן מה שזכו עתה לפרשת נסכים וחלה, דהנה קרבנות בעלי חיים מכפרין על נפש החיונית לבד להתקרב אל הקדושה כמ"ש בדם ואני נחתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, ופירש"י תבוא הנפש ותכפר על הנפש, אבל עתה שהוזקקו לנסכים שהם מיני צמחים בודאי נתוספה כפרה גם לנפש הצומחת שבאדם שהוא הגוף להתקרב אל הקדושה ותבוא נפש הצומחת שבנסכים ותכפר על נפש הצומחת שבאדם שהוא הגוף, וכ"ז זכו מפאת כי מסרו את גופם להריגה בשביל קדושת שמו יתברך, ע"כ זכו שגם הגוף יתקרב אל הקדושה:

ל״אוהטעם שזכו גם לפרשת חלה, יש לומר דהנה משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה דבכולן נאמר כי תבואו ע"כ אינן נהוגין אלא לאחר ירושה וישיבה, אבל חלה כתיב בה בבואכם תיכף בביאתן לארץ נתחייבו בחלה, והטעם יש לומר דהנה ביכורים ותרומה וחלה שלשתם קרויים ראשית, שהביכורים הם ראשית הוית הפרי, והתרומה, היא ראשית הוית הכרי של תבואה שנחשבת נמי הוי' חדשה נגד מה שהי' קודם מרוח והיתה הפסולת מעורבת בו, והחלה הוא ראשית מחמת הוית ההרכבה שהיא קיבוץ הנפרדים, וגילגול העיסה הוא הרכבה מחלקי סולת הנפרדים גם עם המים, וידוע שבסיבת ההרכבה נולד כח חדש מה שלא הי' בהיותם נפרדים, ע"כ נחשבת ג"כ להוי' חדשה, וכל ראשית הוי' היא קודש, והנה ידוע שאחר שעברו ישראל את הירדן נתערבו לענוש זה בחטא חבירו, מפני שארץ ישראל מחברתם להיות כולם כאיש אחד, וכמו שאם אירע קילקול לאחד מאברי האדם כולם מרגישים, כ"כ כל ישראל הם כולם כאיש אחד, וכל אחד ואחד הוא כאבר מהכלל, וכמו שלכל אבר פרטי יש בו כח כללי [תדע שהרי אין הסומא מוליד סומא, ומשום שאף שהאבר ההוא נעדר ממנו מ"מ כח האבר המפוזר בכל האברים קיים בו] כ"כ לכל איש ישראל יש בו כח כללי, והוא כח מה שאין בנמצא בהפרט, והוא כעין הוי' חדשה שנעשתה מהרכבה, ע"כ תיכף בעברם את הירדן שייכת להם מצות חלה:

ל״בוהנה דבר זה להיות כל ישראל כאיש אחד ממש עד שוהי' בכל אחד ואחד כח כללי אף שכל אחד מופרד לעצמו וטבע כל אחד ואחד מבדילו מזולתו, א"א להיות רק מפאת הזדככות עד שכל אחד בטל לגמרי ומבטל מהותו לשמו יתברך, ע"כ כולם נעשים אחד, והנה ישראל קנו מעלה זו שיהי' ביכלתם להבטל אליו יתברך בביטול מהותם לגמרי, במסירת הנפש שהיתה להם אז אחר חטא המרגלים ועי"כ נזדככה טבעם שיהי' ביכולתם לבטל אליו יתברך, ומני אז והלאה נקבעה טבע זו בנפשותם לדורות עולם, כעין מה שאמרו ז"ל שבת (קמ"ו.) מיום שעמדו אבותינו על הר סיני פסקו זוהמתן, וזהו לדורי דורות, כאמרם ז"ל שם מפני מה כותים מזוהמים משום שלא עמדו אבותם על הר סיני, כ"כ נשארה טבע הנ"ל בנפשותם לדורות עולם ולא היו חסרים רק להתאחד גם בגופם ע"י ביאתם לארץ, וע"כ אחר שעברו את הירדן שהתאחדו גם בגופם בפועל זכו גם בגוף מצות החלה בפועל, ואז אחר חטא המרגלים שע"י מסירת הנפש התאחדו בכח בנפשותיהם זכו בלימוד פרשת חלה שהוא נפש של גוף המצוה, ומהזדככות החומר והטבע נצמחה שמחה כי החומר עיקרו מיסוד העפר שממנו באה עצבות כדאיתא בשער הקדושה להרח"ו ובהזדככות החומר באה השמחה, וזה לך אכול בשמחה וגו':

ל״גסנהדרין (ק"ט.) בבל ובורסיף סימן רע לתורה, פירש"י שמשכחין הלימוד, פי' כי בבל היא מפני כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, והיא כח התערבות, וע"כ נעשה שם עירוב טו"ר, ומיכלא דהאי רשיעא בשרא בחלבא, והעירוב טו"ר שבאדם גורם השכחה היינו שמחליש כח הזוכר כל אדם לפי כח הזכירה שלו אם מעט ואם הרבה נחלש ואינו כמו בטבעו, היפוך מה שאמרו ז"ל ברכות (ל"ב:) מתוך שחסידים הם תורתן משתמרת, כי חסיד הוא לפנים משורת הדין, וע"כ נתחזק כח הזוכר יותר מטבעו, כענין ולא תתורו וגו' למען תזכרו, אחר שכבר נאמר וזכרתם:

ל״דפרשת קרח

ל״היש להתבונן בפרשה זו, איך נהיתה שאיש גדול וקדוש כקרח, שהי' הגדול שבשבט לוי כמבואר במדרש בפסוק ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך, שכל השבט טפילה לו, והי' בעל רוח הקידש שפירש"י עינו הטעתו ראה שלשלת גד לה וגו', ופתאום יפול ממדריגתו מטה מטה עד שבא לידי מדה זו להיות כופר בתורת משה מזוזה וציצית ומתנות כהונה לומר דברים הללו לא נצטוית עליהם ומלבך אתה בודאן, ועוד יש כאן שאלה וגדולה היא עלי דמה פליגי ר"ע ור"א וריב"ב אם עדת קרח יש להם חלק לעולם הבא, הלוא משנה שלימה שנינו סנהדרין (צ'.) אלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים, ובברייתא שם (צ"ט.) אפי' אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו וכו', ובכן מה מקום לפלוגתא בעדת קרח אם יש להם חלק לעוה"ב, תיפוק לי' דאין להם חלק לעוה"ב משום האומר אין תורה מן השמים, דבזה לא מצינו שום פלוגתא:

ל״וונראה דהנה בסנהדרין (ק"ט:) ויקח קרח אר"ל שלקח מקח רע לעצמו, ובלקוטי תורה מהאר"י ז"ל פירש שנתעבר בו רוח קין מצד הרע עכ"ל, ולבאר הדברים נראה דהנה כתבנו בפ' שלח במאמר לך אכול בשמחה, שמחמת מסירת הנפש שהיתה אחר חטא המרגלים כששבו בתשובה זכו להתאחד כל ישראל להיותם כאיש אחד עד שלכל אחד ואחד יש כח כללי מכל כללות ישראל, הגם שבפועל לא נעשה עד שעברו את הירדן, אבל מחמת שזכו זה מפאת מסירת הנפש שהיתה אז, הרי מאז ולהלן הי' להם זה בכח ובפנימית נפשותם, ובשביל זה זכו אז לפרשת חלה עי"ש, והנה דעת חכז"ל שמעשה קרח הי' אחר חטא המרגלים והפרשיות כסדרן, ועיין רש"י ריש דברים מהספרי, וחצרות במחלוקתו של קרח, ובפרשה זו ויפול על פניו שכבר בידם סירחון הרביעי וכן דעת הרמב"ן, ולפי דרכינו נאמר שכל מחלוקתו של קרח נמשכת מחמת שחשב שמאחר שכעת זכו ישראל שיש בכל פרט ופרט כח הכללי, א"כ יש גם בכל אחד כח הכהונה וכח הלוי' כמו שיש בכל הכלל, וע"כ חשב שיכול כל אחד ואחד להיות כהן או לוי או שניהם יחד, וכמו משה רבינו ע"ה שאמרו ז"ל זבחים (ק"א:) כה"ג הי' וחילק בקדשי שמים הי' אף שהי' ג"כ לוי והי' מן המשוררים כמו שדרשו ז"ל בעירוכין (י"א:) וברש"י שם והי' מן השומרים כדאיתא בריש תמיד (כ"ו.) משה בחד מקום עיי"ש, והנה כל מחשבתו זו לא היתה עוד מרידה וכפירה במשה רבינו ובתורתו מאחר שלפי דעתו היתה זאת התחדשות אחר חטא המרגלים, וכל מעשה משה שהפריש אהרן לכה"ג הי' עוד קודם שזכו, אבל באמת כל רעיונו הי' בלתי צודק, הא למה זה דומה לאדם פרטי שיש בכל אבר כח הכללי של כלל האברים כמו שהוכיחו שאין הסומא מוליד סומא דווקא, ומ"מ כל אבר ואבר יש לו משמרת ושימוש השייך לו לבדו, ואין אבר זה יכול לשמש שימוש השייך לזולתו, ואדרבה כשכל אחד על משמרתו אז יש לו גם כח הכללי, אבל לא כשעישה מעשה זולתי, ואם נכנס לגבול זולתו א"כ הוא משחית כל הסדר וכל הכלל כולו, ואין מביאין ראי' ממשה רבינו ע"ה שמשה בפני עצמו הי' כללי כאמרם ז"ל שקול משה ככל ישראל:

ל״זוהנה בזוה"ק (ח"א ה'.) ת"ח האי דלאו אורחי' ברזין דאורייתא וחדש מלין דלא ידע על בורייהון כדקא יאות ההיא מלה סלקא ונפיק לגבי ההיא מלה איש תהפוכות לשון שקר וכו' עד וע"ד כתיב הוי מושכי העון בחבלי השוא העון דא דכורא וכעבותות העגלה חטאה מאן חטאה דא נוקבא וכו', הנה מבואר בדברי הזוה"ק דמשום דמשקר במלה דאורייתא משיך עלי' לשון שקר, דבמה דפגים משיך עליו מה שהוא לעומתו בסט"א, וזה ידוע, ובזוה"ק כי קין הוא קנא דמסאבותא, וביאור הדברים דכמו שיש קן צפור בקדושה שמבואר בהקדמת תקה"ז שהוא כללות כתרי דמהמנותא, וכמו כללות ישראל, חסידים גבורים, מארי תורה, חוזים, נביאים, צדיקים, עי"ש כמו כן יש לעומתו בסטרא דמסאבא כללות כתרי דמסאבותא, והוא קנא דמסאבותא כי זה לעומת זה עשה אלקים, ומעתה נאמר דמאחר שקרח פגם במחשבתו בענין כללות ישראל לחשוב דברים שלא כן כנ"ל שזה היא השחתת הסדר, בזה משך עליו כללות כתרי דמסאבותא והוא קין קנא דמסאבותא, וזה הוא הפירוש שלקח מקח רע לעצמו, ורע הזה שנדבק בו הביאו אח"כ לחלוק על משה ולצאת מרעה אל רעה עד שכפר בתורה מן השמים, כענין שאמרו ז"ל עירובין (מ"א:) ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ואחד מהן היא רוח רעה, וע"כ לא נפסק דיני שאין לו חלק לעוה"ב בשביל שכפר בתורה מן השמים שבזה הי' כמעט כאונס:

ל״חובזה יש לפרש מה שאמר משה, ה' אל תפן אל מנחתם, ובמדרש מהו אל מנחתם כך אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע יודע אני שיש לאלו חלק באותה מנחה שהקריבו שנאמר מלבד עולת התמיד ומנחתה והיתה של כל ישראל קריבה הואיל ופירשו אלו מבניך אל תסתכל בחלקם תניחנו האש ואל תאכלנה, ולכאורה אינו מובן למה דווקא המנחה ולא כל קרבן התמיד, ועוד הלוא מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה ומשה בעצמו הי' משתדל להתזירם בתשובה כמבואר בכתוב אשר אחר כל אלה כתיב ויקם משה וילך אל דתן ואבירם פירש"י כסבור שישאו לו פנים, וא"כ למה התפלל שלא יתקבל חלקם, אדרבה מוטב שיתקבל אולי יהי' זה להם לסיוע לחזור בתשובה, אך לפי דרכנו ניחא דהנה כל הקרבנות באין בשותפות חוץ ממנחה שנאמר בה נפש, אך ציבור מקריבין מנחה, והטעם מפני שכל הציבור הם כאיש אחד, ע"כ מאחר שהם פגמו בכללות ישראל ונדבקו בכללות כתרי דמסאבותא וע"כ הם ממילא נדחין מכללות ישראל, שוב חזר חלקם כמו חלק השותף, ע"כ תניחנה האש ולא תאכלנה:

ל״טולפי דרכנו בעיקר טעותו של קרח שחשב שכל אחד ואחד באשר יש בו כח כללי הוא ראוי להיות כהן ולוי, או שניהם יחד כמו שיש כל אלה בהכלל כולו, יובן מאמר משה בוקר ויודע, ובמדרש הובא ברש"י גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם להפוך בוקר לערב וגו', היינו שמשה למדם דעת שיתבוננו מענין היום והלילה שבשניהם יחד נעשה יום אחד, כי כ"ז הוא כשהיום הוא יום והלילה לילה אז יתאחדו להיות אחד, אבל כשהם מעורבין לא יקראו יום כלל ונשחת כל הסדר ורק כשכל אחד עומד על משמרתו אז גם הלילה נתאחד לקרוא גם הלילה שהוא הפרט בשם יום שהוא הכלל, וכמאמר הכתוב תהלים (פ"ח ב') יום צעקתי בלילה נגדך וממדת היום והלילה יתבוננו מהו כח הכללי שיש בכל פרט:

מ׳ויובן ג"כ מה שנתן להם משה הנסיון בקטורת, כי ידוע שקטורת ליתא ביחיד רק בציבור, ובזה יראו ויבחנו שאף שיש כח הכללי בהיחיד, מ"מ אינו ככל הכלל, ולדבריהם יהי' כל יחיד ראוי להקטיר קטורת, ולזה תמצא שלא השיבם משה עיל מה שהתלוננו אח"כ אתם המתם את עם ה', ופירש הרמב"ן שהתלונה היתה למה נתנו עצה להקטיר קטורת והיו יכולין לתת אות או מופת אחר במטה או בזולתו, שהתשובה מבוארת מעצמה שהרי זה מברר את עיקר הטעות שלא היתה מתבררת באות או מופת אחר:

מ״אולדרכנו יש לומר ולפרש דברי הספרי הובאו ברש"י לקמן י"ח משל למלך שנתן שדה לאוהבו ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין בא אחד ועירער עליו ועל השדה אמר לו המלך כל מי שירצה יבוא ויערער לנגדך הריני כותב וחותם לך ומעלה לך בערכאין אף כאן לפי שבא קרח ועירער כנגד אהרן על הכהונה בא הכתוב ונתן לי כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם ע"כ, ויש להבין הלוא כבר נכתבו בתורה, ולמה תקרא פרשה זו כתיבה וחתימה ומעלה בערכאות יותר מן הפרשיות שבמקום אחר שנתבארו בהן מתנות הכהונה, ואם מפני ברית מלח עולם שנכתבה, הלוא כל התורה היא נצחית, ואם ימצא מי שיכפור בתורה שלמעלה כמו קרח שאמר לא צוה המקום כך מלבך אתה בודאן כ"כ יכפור גם בפרשה זו, אך לפי האמור שבקרח נדבק רוח קין מצד הרע מחמת שפגם לעומתו בקדושה, יש לומר שלכן לעומתו גם חלקי הקדושה השייכים לקדושתו של אהרן נדבקו באהרן, והם הם הכ"ד מתנות כהונה שהן חלקי הקדושה המפוזרים בהשיריים כמו תרומה שהיא חלקי הקדושה מכל הכרי, הן נמשכין מעצמן ושייכין לאהרן, וזהו הכתיבה והחתימה והעלאה בערכאות, שמשעת כתיבה נעשה השדה של הקונה, כ"כ כל הכ"ד מתנות כהונה משעת כתיבת הפרשה הן נדבקין מעצמן באהרן:

מ״בפרשת חקת

מ״גבמדרש זה שאמר הכתוב מי יתן טהור מטמא לא אחד, כגון אברהם מתרח, חזקי' מאחז, יאשי' מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מאומות, העוה"ב מעוה"ז, מי עשה כן, מי צוה כן מי גזר כן, לא יחידו של עולם, תמן תנינן בהרת כגריס באדם טמא פרחה בכולו טהור מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן לא יחידו של עולם, תמן תנינן האשה שמת ולדה במעי' והושיטה החי' את ידה ונגעה בו החי' טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד, המת בבית הבית טהור יצא מתוכו הרי הוא טמא, מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן לא יחידו של עולם, תמן תנינן העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים היא גופה מטהרת בגדים, אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזירתי, ע"כ, המדרש מונה והולך ד' בבות ומסיים בין כל בבא, לא יחידו של עולם, ולכאורה הי' די לסיים באחרונה:

מ״דונראה דהמדרש בא לבאר ענין אחדות אלקות, אף שנראה לעיני בשר שהסט"א מתנגד להקדושה ויוצא מהאחדות, והביא ראי' ראשונה מצד התולדה שצדיקים נולדין מרשעים, ואם הרע הי' חלילה יוצא מן האחדות לא הי' באפשר שיולד זה מזה, מזה מוכח שהכל יוצא ממקום אחד וממקור אחד מוצאו, וע"כ מסיים מי עשה כן וכו' לא יחידו של עולם, והוסיף להביא ראי' יותר מהראשונה שגם חלק הרע אף אחר שנברא אינו נפרד להיות בונה במה לעצמו, דאלו מבבא הראשונה אינה ראי' רק מפאת התערבות זה בזה, ושמע מינה שממקום אחד מוצאם, אך עדיין יוכל לומר שאחר שנברא נתחלקו לשני דברים מתחלפין כמו שאמרו הרשעים, עבים סתר לו ולא יראה, וחוג שמים יתהלך, ע"ז הביא בבא השני' פרחה בכולו טהור שמהסימן טומאה עצמו נעשה סימן טהרה, ש"מ שעדיין מרחפת השגחה עליונה אף על חלק הרע לפשוט צורת הטומאה וללבוש צורת הטהרה, לכן מסיים נמי בזה, לא יחידו של עולם, אבל עדיין יוכל לומר הן אמת שהרע יכול להתהפך לטוב, אך מ"מ בעודנו רע קודם שנתהפך הוא נפרד לעצמו ויש בכחו להתנגד לסטרא דקדושה, ע"ז הביא בבא השלישית שלזה מטמא ולזה אינו מטמא, ש"מ שאף כשהוא עדיין בצורתו הרעה לא יכול לעשות דבר קטן וגדול בלי השגחה עליונה הנותנת לו רשות לזה ולא לזה, לכן מסיים גם בזה, לא יחידו של עולם, והוסיף שהרע אינו רע בעצם כלל, שלא תימא הן אמת שהכל ניתן ביד השגחה עליונה, אבל הוא רק כגרזן ביד החוצב בו, ומ"מ הגרזן הוא גרזן בעצם שהרי אין ביד החוצב בו לפעול בו רק פעולת הגרזן, ע"ז הביא בבא הרביעית, שבעודנו מטמא לזה הוא מטהר לזה, ש"מ שכל הנבראים אף אחר שנבראו אין להם שום מציאות בפני עצמם כי הכל הוא אפס ואין ואין עוד מלבדו, כי הוא יתברך לבדו הוא נמצא בעצם וכמו שהי' קודם בריאת העולם שלא הי' נמצא אלא הוא לבדו כן הוא אחר בריאת העולם, וזה הוא תכלית היחוד:

מ״הפרשת בלק

מ״ויש להתבונן בענין בלק ובלעם דמהא שאמר הכתוב עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וגו', למען דעת צדקות ה', נראה שהי' להם כח לפעול מה בקסמיהם נגד ישראל ורק בצדקת ה' נצולו, וזה תימא איך היתה להם יכולת נגד רצון הש"י, ואף שבטבע ומנהגו של עולם יכלו לפעול מה בכישוף כמו שאמרו ז"ל חולין (ז':) למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, הלוא ישראל הובטחו על זה כבספרי סוף פ' עקב, לא יתיצב איש בפניכם אין לי אלא איש אומה או משפחה, אשה בכשפי' מנין ת"ל לא יתיצב מ"מ:

מ״זונראה שחכז"ל התעוררו בזה בש"ס ברכות (ז'.) ובע"ז (ד':) דתניא ואל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע וכמה רגע, וכו', ואין כל ברי' יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע דכתיב בי' ויודע דעת עליון, השתא דעת בהמתו לא הוה ידע דעת עליון הוה ידע, אלא מלמד שהי' יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה, והיינו דאמר להו נביא לישראל עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו', מאי למען דעת צדקות ה' אמר ר' אלעזר אמר להן הקב"ה לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, והיינו דקא"ל בלעם לבלק מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה', עכ"ל הגמ', ונראה מלשון הש"ס דהקשה מאי למען דעת צדקות ה', דהכי קשיא לי' למה קרא לזה צדקה הלוא כך היתה ההבטחה כנ"ל, וכל דבר שמחיוב לעשותו לא שייך לקראותי צדקה, והקב"ה מפר אותות בדים וקוסמים יהולל, וא"כ אין רבותא כ"כ מה שלא הועילו בכשפיהם, ע"כ פרשו שהצדקה היתה מה שהקב"ה שינה סדרו שהסדר הוא שאל זועם בכל יום וכל הימים הללו לא כעס:

מ״חאך לכאורה גם זה יפלא למה הצריך הש"י לשנות סדרו בשביל הרשעים הללו, והרי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו, ומאחר שהיו ישראל אז נרצים להש"י עדה שלימה שנאמר בהם ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום, והש"י חפץ בברכתם ולא בקללתם ח"ו, אף בשעה שהקב"ה כועס על עולמו למה הי' ח"ו מועיל בקללתו נגד רצונו יתברך וקללת חנם לא תבוא:

מ״טגם על מעשה שטים יש לתמוה איך נלכדו ברשת זו שטמנו להם הרשעים הללו, אנשים כשרים וצדיקים וגדולים כמותם דור באי הארץ, וביותר יש לתמוה על זמרי בן סלוא שהי' נשיא שבט מישראל שבודאי לא היו ממנים אנשים פשוטים לנשיאים, ובש"ס סנהדרין (פ"ב:) איתא שהוא שלומיאל בן צורישדי, איך איש גדול וקדוש כמוהו שהש"י בחרו לנשיא כמפורש ריש במדבר יפול במעשה רע כזה ואיה קדושתו וחסידתו, ובמדרש רבה ריש פ' דברים איתא שגבהו לבם של ישראל מנבואת בלעם ונפלו בשטים, וזה עוד יותר תימא שמאחר ששמעו גדולתם ורב טוב הצפון להם היתה להם התחזקות עוד יותר ויותר לדבק בו יתברך, לא לאבד כל הטובה והגדולה בתאוה מכוערה לשעה קלה:

נ׳ונראה לפרש בהקדם מאמר הש"ס חולין (ז':) אין עוד מלבדו אמר ר' חנינא אפי' כשפים, ההיא איתתא דקא מהדרא למשקיל עפרא מתותי כרעא דר' חנינא אמר לה שקולי אין עוד מלבדו כתיב, והא אמר ר' יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה שאני ר' חנינא דנפיש זכותי', ולכאורה יפלא שאין מדרך הצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, ואיך סמך ר' חנינא על זכותו, ובמדרש ואתחנן מכאן אתה למד שאין לברי' כלום אצל בוראו שהרי משה רבן של כל הנביאים לא בא אלא בלשון תחנונים, מה גם לסמוך על מעשה נסים שלא יזיקו לו הכשפים אף אשר מטבע העולם שיכולין להזיק כאמרם ז"ל שמכחישין פמליא של מעלה, ומפורש אמרו ז"ל ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם, קיר נטוי וגו' ופירש"י ר"ה (ט"ז:) ועובר תחתיו מזכיר עונותיו שאומר כלום ראוי זה ליעשות לו נס ומתוך כך הוא נבדק, ואיך סמך ר' חנינא לעשות לו נס:

נ״אאך נראה דכל הענין כשפים שמכחישין פמליא של מעלה ופירש"י שלא גזרו על אדם הזה למות והוא מת ע"י כישוף עכ"ל, ולכאורה יפלא איך יהי' להם כח נגד רצונו יתברך הלוא כל הבריאה נמצאת רק מאמיתת המצאו יתברך ומבלעדי רצונו יתברך אין לכל הבריאה שום מציאות, ואיך יכולין להתנגד נגד רצונו, ועל כרחנו צריכין לומר שזהו ג"כ מפלאות תמים דעות בבריאת העולם, באשר כל הבריאה היתה צריכה להתבטל במציאות, ורק מחמת ריבוי הצמצומים המסתירים את אור הגדול היתה יכולה לצאת הבריאה אל הפועל כמבואר בספה"ק, ובכן מפאת ריבוי הצמצומים הי' ביכילת הסט"א לחשוב עצמם לדבר יש ונפרד באשר כביכול הסתיר אורו מהם, ובזה ניתנה להם שליטה אף לעשות דבר נגד רצונו יתברך, אך כ"ז הוא בהנבראים שהם ג"כ בצמצום ובהסתרת פנים כביכול עליהם יש להם שליטה כנ"ל, והא למה זה דומה למלך בשר ודם הנסתר בתוך פלטין שלו ואין עבדיו רואין אותו מבחוץ ונדמה להם שאין רואה את מעשיהם אז יכולין ללחים ולהכות אלו באלו אף שבעוד המלך עליהם הם בטלין ומבוטלין לדעתו ואין להם שום מציאות לא לשנוא ולא לאהוב מדעת עצמם, ואולי מטעם זה שליטת הכישוף היא יותר בלילה כמ"ש בזוה"ק משום שלילה הוא זמן ההעלם והצמצום ביותר, ולפי"ז שכל שליטת הכישוף היא רק מפאת הסתרת פניו יתברך, מובן שלאיש שנזדכך חומרו ועיני השכל שלו מאירין ורואין שאין לשום נמצא מציאות מבלעדו יתברך, וכמים הפנים לפנים וכו' ג"כ אין הקב"ה מסתיר פניו ממנו כמו שהוא לא הסתיר פניו מלהשכיל ולהבין שאין עוד מלבדו שוב אין הכישוף יכול לשלוט בו כלל, וזהו הפירוש שאני ר' חנינא דנפיש זכותי' היינו שנזדכך חומרו כ"כ עד שהחומר לא הסתיר את אורו יתברך ממנו מלהבין ומלראות שאין עוד מלבדו, וע"כ גם הקב"ה כביכול לא הסתיר פניו ממנו ולכן אינו מתירא מכשפים, ואין פי' זכותי' מצות ומעש"ט לבד רק מלשון זכות והזדככות, והבן זה:

נ״בועפ"י הדברים האלו יובן מאמר חכז"ל הנ"ל שלא כעס הש"י כל הימים הללו שאלמלי כעס לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, ולכאורה יש להבין מהו ענין הכעס שאינו ח"ו כפשוטו כי הכעס היא מבחינות הרעות שבנפש האדם והיתכן ליחס זה אצל תמים דעות חלילה גם יש להבין כי נראה מדברי הש"ס שזהו מסדר הבריאה שיכעוס הקב"ה בכל יום, ולמה זה:

נ״גאך נראה דהנה אנו אומרים המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכמו שבריאת העולם היתה ע"י העלמות וצמצומים לבל יבוטל הנברא באורו יתברך, כ"כ בכל יום שמתחדשת הבריאה בצד מה צריך להיות ע"י העלם וצמצום וכמו שתמצא בבריאת העולם שהיתה מצד החסד כמאמר הכתוב עולם חסד יבנה לא נזכר בכל הפרשה רק שם אלקים שהוא שם הצמצום כי אלקים בגמטריא הטבע כידוע, כ"כ בכל יום בבוקר עת תגבורת החסדים כמאמר הכתוב להגיד בבוקר חסדך, צריך להיות בחי' הצמצום בסוד אברהם הוליד את יצחק, וע"כ נאמר (תהלים ק"א ח') לבקרים אצמית כל רשעי ארץ ועיין רש"י (תהלים ה' ד'), וזהו המכונה בשם כעס כמו באדם התחתון שבעת רצונו בחברו הוא מתקרב אליו ומאיר פניו אליו, ובעת כעסו הוא להיפוך, כ"כ יובן למעלה למשכיל שהצמצום והעלם אורו יתברך מהנבראים יקרא בשם כעס, היפוך הרצון שהוא הדיבוק והקירוב, וזהו ואל זועם בכל יום, כי נודע אשר השם אל הוא רחמים כמאמר המכילתא אל אף הוא רחמים שהרי נאמר אלי אלי למה עזבתני ואין אומרים למדת הדין למה עזבתני, ומפאת החסד והרחמים נמשך שזועם בכל יום והבן:

נ״דואולי לזה רמזו חכז"ל במ"ש ואימת רתח בתלת שעי קמייתא כי חיוורא כרבלתא דתרנגולא כל שעתא ושעתא מיחיוור חיוורא, כל שעתא אית בי' שורייקי סומקי ההיא שעתא לית בי' שורייקי סומקי, כי התרנגול יקרא גבר רומז לגבורות וע"כ כרבלתי' אדומה שמראה אדום מתיחס למדת הדין, אך מפאת מיזוג הדין ברחמים כל שעתא מיחוור חיוורא אך אית בי' שורייקי סומקי, והאי שעתא שהיא התגברות החסדים לית בי' שורייקי סומקי וע"כ רתח אז שאלמלא כן הי' נתבטל חידוש הבריאה ממציאותו, ולפי"ז יובן מה שחשב בלעם לקלל את ישראל ולשלוט אז בכישופיו, כי אז היא הסתרת אורו יתברך בהכרת מכל הנבראים ויכול לשלוט הכישוף כנ"ל, וזהו צדקת ה' שלא כעס בכל הימים הללו:

נ״הומעתה יובן גם מעשה שטים שהי' ע"י מעשה כשפים וכדמשמע בזוה"ק הובא בדברינו לקמן, ועל כיוצא בזה אמרו חכז"ל עירובין (מ"א:) ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו ואחד מהם הוא רוח רעה, והיינו שהרשעים הללו בכישופיהם הכניסו בהם רוח רעה זו להמשיכם לזנות, אך זה תמוה איך הועילו בכישופיהם נגד ישראל שהיו אז במעלה רמה וגבוהה מאד, עדה שלימה מוכנים ליכנס לארץ שנאמר עליהם ואתם הדבקים בה' אלקיכם, ומאחר שהם דבקים ובטלים אליו יתברך בתכלית הביטול כראוי לאנשי המעלה איך הי' שולט בהם הכישוף, וע"ז שוב נאמר אין עוד מלבדו אפי' כשפים כנ"ל בר' חנינא, אך בזה שוב יובן דברי המדרש הנ"ל שגברו לבם מנבואתו של בלעם הרשע, והיינו שהיו נחשבים בעצמם לדבר יש, אחר ששמעו את גדולתם, וע"כ שוב הי' יכול הכישוף לישלוט בהם:

נ״וובזה יובנו דברי הזוה"ק (דף קץ.) דחשיבי לנטלא למשה ברשתיהון בכמה זיני חרשין אעטרו לה דיתפס רישא דלהון, ובמדרש שאותה רשעה אמרה לזמרי אינני נשמעת אלא למשה וכו' אמר לה הריני גדול כמותו, ובסנהדרין (פ"ב.) שאמר לה שהוא גדול ממשה, וזה פלא איך חשבו הרשעים הללו שיהי' כח בכישופיהם נגד משה רבינו ע"ה, ואפי' ר"ח דנפיש זכותי' לא הי' יכול הכישוף לישלוט בו כ"ש משה רבינו ע"ה, ורשעים היו אבל לא טפשים גמורים:

נ״זאך יובן עפ"י מה דאיתא בזוה"ק ויקרא (כ"ג) מה דכתיב אם כהן המשיח יחטא ואם כל עדת ישראל ישגו והכא אשר נשיא יחטא ולא כתיב אם נשיא יחטא, מאי קא מיירי, אלא אילון כהניא לא משתכחי הכי בחטאה דהא כהן נטיר גרמי' תדירא בגין דמטולא דמרי' עלי' בכל יומא, ומטולא דישראל כולהו ומטולא דכל חד וחד וע"ד תווהא איהו כד יחטא ובג"כ ואם כתיב, וכן אם כל עדת ישראל ישגו תווהא הוא דכולהו ישתכחו בחובא חד דאי אילין יחטאון אילין לא יחטאון ובגיני כך ואם כתיב, אבל הכא אשר נשיא יחטא ודאי בגין דלבי' גס בי' ועמא אזלין אבתרי' ואתמנין תחותי', וע"ד אשר נשיא יחטא וכו' וע"ד לא כתיב בי' ואם דהא מליי דלא בספיקא היו עכ"ל, וע"כ הרשעים הללו חשבו לנטלא למשה ברשתיהין שהם חשבי שבודאי מחמת שהיא ראש כל ישראל לבי גם עליו והיא יש בעיני עצמו, ע"כ בודאי ישלוט בו הכישוף כנ"ל, אך באמת נהפוך הוא שהאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר ע"פ האדמה, ובאבות דר"נ עשרים וארבע מוכי שחין היו בירושלם ונפשו של משה היתה שפלה מהם, לכן לא הי' הכישיף יכול לשלוט בו כלל, אך זמרי כיון שחשב בעצמו שהוא גדול כמשה או ממשה והי' לדבר יש בעיני עצמו ע"כ נתפס ברשת זו טמנו לו, ואף שבגוף העבירה היו אונסין גמורים כנ"ל שמעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, מ"מ נענשו על גובה לבם שזה הביאם להעבירה: