שם משמואל, ליקוטים ב׳Shem MiShmuel, Addenda 2
א׳פרשת בהעלותך
1
ב׳ברש"י למה נסמכה פרשת מנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא הי' עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות, והרמב"ן הקשה למה לא נחמו בקטורת וכל הקרבנות וכו', ועוד יש לדקדק למה באמת לא עלה על דעתו להקריב דבר מה לחנוכה כמו שאר הנשיאים, ובתחילה מה קסבור ולבסוף מה קסבור, ועוד גם אח"כ כשנראה לו מעשה הנשיאים וחלשה דעתו, למה לא הקריב אז, שהרי לא מצינו שהי' זמן קבוע שתמשך החנוכה עד זמן ההוא ולא יותר:
2
ג׳ונראה דהנה יש להתבונן בעיקר ענין החנוכה מה היא, ומצינו חנוכה גם בבנין הבית ראשון ושני ובנין שלעתיד בב"א, ולמה לא יספיקו גם אז התמידין כסדרן ומה נשתנה עת ההתחלה מכל העתים להצריך תוספות קרבנות, ונראה עפ"י דברי הרמב"ן בפסוק אם תעירו אם תעוררו את האהבה עד שתחפץ שאם באה בלב האדם אהבת הש"י ימהר לעשות מצות ולהניח האהבה בחפץ של מצוה עכת"ד, ובטעמו של דבר נראה לומר דכל עוד שאין האהבה מונחת בחפץ של מצוה יש לחוש שלא ישתרבבו ממנה חלילה אהבות חיצוניות ויפול בנופלים חלילה, והדברים עתיקים, וזה עצמו שכתב הרמב"ן בספר האמונה והבטחון שקרא על זה לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא וד"ל, וזהו ששיער בחכמתו יתברך התרי"ג מצות שיהיו כלים להאהבה הבוערת בלב עמו ישראל אליו יתברך, הקטן לפי קטנו והגדול לפי גדלו בתוספת זהירות באותה מצוה עצמה, והנה ידוע שאין האהבה בכל העתים שוה, וע"כ גם המצות והקרבנות אינם שוים בכל העתים, ויש מצות שהזמן גרמא, ושיער בחכמתו יתברך שלאהבה התמידית מספיקין להיות כלים מצות התמידיות וקרבן התמיד, וביום השבת נתגדלה ונתוספה האהבה נצרך עוד למוסף שבת, וכן בר"ח, וכן במועדות, נצרכו קרבנות המוספין, שיהיו כלים לעומת תוספות האהבה שבזמנים האלו:
3
ד׳אך הנה ידוע שבטבע האדם בעת ההתחלה האהבה יותר גדולה מאשר לאחר זמן שנתרגל בה, ובהקמת המשכן מפורש וירא העם וירונו ויפלו על פניהם, ע"כ באו הנשיאים בעצה אחת להוסיף אז בקרבנות ולעשות חנוכה למען יהי' כלים יותר גדולים להכיל בהם את האהבה רבה רשפי אש שלהבתי' הבוער בלבב כל ישראל, יזה עצמו ענין החנוכה בבית המקדש, וי"ל שלכן לא קצבה אותה התורה בתחילה עד שבאמת נסתפק משה אם לקבל עד שנאמר לו מפי המקום לקבל, משום שבזה לא שייך גדר וגבול, שהרי הכל תלוי בכמות ואיכות האהבה, וע"כ לא השוה חנוכת המשכן לחנוכת הבית, מה גם שבבנין העתיד תהי' חנוכה באופן אחר לגמרי והכל הוא מטעם זה:
4
ה׳אך אהרן בענותנותו היתירה לא הרגיש בעצמו באותו יום תוספות אהבה לעומת שאר הימים, ע"כ לא הקריב לחנוכה מאומה, ובעבור זה חלשה דעתו, אבל באמת הטעם שלא הרגיש באותו יום תוספות אהבה לא מחמת גרעון נפשו חלילה, אדרבה זה הי' מצד מעלתו שגם בכל יום ויום היתה עבודתו בתוספות מעלה לעומת יום שעבר כמו שהתחיל מחדש, ובכל יום ויום היתה אצלו כחדשה והיתה עבודתו חביבה עליו כל שעה כשעה ראשונה, וע"כ המצות תמידיות שלו היו מספיקין להיות כלים גם להתחלה, שהרי לעולם כל יום ויום הי' אצלו כהתחלה, ובאמת זהו מעלת כה"ג שאמרו ז"ל מו"ק (ד' י"ד:) שבכל יום ויום אצלו כרגל, וע"כ תמצא שכ"ג מקריב חביתין בכל יום ויום כמו הדיוט ביום חנוכו:
5
ו׳ויש להסביר הענין עפ"י דברי הש"ס ברכות (נ"ח.) לך ה' הגדולה זו מעשה בראשית וכן הוא אומר עושה גדולות עד אין חקר, והנה אנו אומרים בברכת קריאת שמע המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, והיינו שמעשה בראשית איננו כמו אומן הבונה בית וכדומה שהבית אחר הבנותו הוא נפרד מהאומן העושהו, רק שהשי"ת נקרא מקור מים חיים, וכמו שנובעים תמיד מים חיים חדשים מהמקור כמו כן שפע הבריאה שהי' בעת הבריאה שופע תמיד בלי הפסק וזהו חיות כל העולמות, ואלמלי יצויר פסיקת השפע אפילו רגע אחת הי' הכל אפס ואין כמו קודם הבריאה, וע"כ יצדק לומר המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, כי כמו שהי' שופע בעת הבריאה כמו כן שופע תמיד, ומאחר שזה נקראה גדולה כנ"ל, לך ה' הגדולה זו מעשה בראשית, מוכח שלשון גדולה הוא שפע היורד ממעלה למטה בלי הפסק, וזה בעצמו הוא פי' כהן הגדול שהוא דבק בעצם במקור החיים השופע עליו תמיד בלי הפסק ומקבל בכל עת שפע חיים חדשים [בסוד והחכמה תחי' בעלי'] ובזה יש להבין מה שאמרו ז"ל כה"ג שסרח מלקין אותו ומחזירין אותו כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו, והיינו מאחר שהוא שואב תמיד שפע חדש מהמקור אף שסרח ונתקלקל מה שהי' לו מכבר, מ"מ שפע החדש שבאה לו אח"כ הרי לא נתקלקלה מעולם, ובכן מאחר שמלקין אותו ומנקין איתו שיהי' ראוי לקבל שפע חדש מחזירין אותו, והא למה זה דומה למקור מים חיים שנרפשו מעט מימיו ונעשו עכורים, מ"מ תיכף יחזיר לכמו שהי', ובב"ר (פע"ה ב') מעין נרפש ומקור משחת וגו' אמר ר"י בר"ס כשם שאי אפשר למעין להרפיש ולמקור להשחית, ופי' המ"כ משום שמימיו אינם חסרין וחוזרין ועולין כמעין המתגבר, כמו כן הכה"ג שהוא דבוק למקור החיים ובכל פעם שואב שפע חיים אף שסרח ונתקלקל מעט מלקין ומנקין אותו וחוזר לשאוב שפע ממקור החיים כמעין המתגבר:
6
ז׳והנה זה בעצמו היא היא הוראת המנורה, כי מנורה בדרום והרוצה להחכים ידרים, ונרות המנורה הם אור השופע ממקור החומה בכל עת בלי הפסק, וכעין שאמרו ז"ל ברכות (נ"ג.) המוציא שלהבת בשבת פטור שמה שעקר לא הניח, שבכל רגע נתוסף אור חדש, והיתה דולקת תמיד ביום ובלילה והיא עדות שהשכינה שורה בישראל [בסוד ה' בחכמה יסד ארץ] ומאחר שהמנורה רומזת למעלת כה"ג כנ"ל ע"כ הי' אהרן בעצמו מדליקה כל ימיו אף שכשירה בכהן הדיוט כמ"ש הרמב"ן, וזה שנחמו בנרות המנורה, לעוררהו על מדתו שהיא נעלה ונקדשה וזהו שלך גדולה משלהם:
7
ח׳ותדבר מרים ואהרן במשה, הנה ידועין דברי התוס' שבת (פ"ז.) שאף שידעו שהסכים הקב"ה על ידו, מ"מ התרעמו עליו מדוע פירש תחילה מעצמו, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, איך עדיין אינו מובן, שהרי מ"מ מאחר שהסכים עמו מזה מוכח שיפה עשה תחלה מעצמו, כי הבא לטהר מסייעין אותו, אבל הבא לטמא אין מסייעין אותו, רק פותחין לו לבד, וכאן שצוה לו אח"כ לעשות כן הרי זה מוכרח לומר שיפה עשה מתחלה, ועוד מהו שאמרו הלוא גם בנו דבר ולא פרשנו מד"א, הלוא הקושיא יכולה להתהפך למה לא פירשו כמו משה, מאין ידעו בפשיטות שמעשיהם יותר רצוים לפני המקום, ועוד מה ענין זה לפרשה של מעלה, הגם שאמרו ז"ל שמרים היתה עומדת בצד צפורה בשעה שאמרו אלדד ומידד מתנבאים במחנה, מ"מ מאחר שעבר זמן רב מסיני עד כאן וראו שהקב"ה לא כיהה בו, ועלה בכמה מדרגות הי' להם להבין שמעשיו רצוין:
8
ט׳ונראה לפרש עפ"י דברי כ"ק אבי אדמו"ר שליט"א [זצלל"ה] שפירש מה שאמרו במדרש שמות (פכ"ח) שבשעה שעשו ישראל אותו מעשה [ר"ל העגל] היו הלוחות טפחיים בידו של הקב"ה וטפחיים בידו של משה וטפחיים בין יד ליד, היינו שאז התעלה משה ברום המעלות מאד מאד ולא הי' לו אז שום צירוף אל ישראל ע"כ לא קיבלו אז שום הארה ממנו והי' יכול השטן להטעותם, וכמו כן נוכל לומר אשר מרים ואהרן ראו איך שישראל אחר היותם ברום המעלות בהקמת המשכן ובדגלים, לשעה קלה נפלו ממדריגתם במתאוננים ובקברות התאוה, הקשו להם מדוע לא הועילה להם הארת משה רבינו להאיר עיניהם לידע מה שלפניהם, ושינצלו מן החטא, ושפטו בדעתם שאולי הוא מחמת גודל קדושת משה שהתקדש מכל וכל מעניני עוה"ז ע"כ אין לו עוד צירוף עמהם ואינם מקבלין הארה ממנו, והגם שמצד משה אין זה אצלו לגרעון אדרבא הרי מתקדש והולך יותר ויותר, אך חשבו שמ"מ עבור ישראל הי' יותר טוב שלא יהי' כ"כ נבדל מעוה"ז, ויהא לו צירוף עמהם בצד מה, וע"כ אף שהקב"ה הסכים ע"י אין זה מוכח רק שלעצמו יפה עשה ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו והבא לטהר מסייעין אותו, אבל עכ"פ אפשר שלפני ישראל הי' יותר טוב שלא יהי' כ"כ פרוש מכל וכל, והיתה קושיתם על משה שהי' לו לבטל מעלת עצמו עבור טובת כלל ישראל, וע"ז באה התשובה מהשי"ת בכל ביתי נאמן הוא עפ"י מה ששמעתי בשם כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק על הכתוב וכל מעשהו באמונה שפי' מלת אמונה (טראיי) בלשון אשכנז, והיינו שהקב"ה העיד על משה שלא השגיח כלל על עצמו רק טראיי בכל ביתי שהוא כנס"י, ואולי הי' יותר טוב לפני ישראל שלא יהי' פרוש בודאי הי' עושה כן ולא הי' משגיח על עצמו ואזדא לה קושייתם:
9
י׳בחטא המתאוננים לא נתפרש מה חסרו ועל מה נתאוננו, ורש"י פירש שהיו מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום, וזה תימא רבתא שהרי אז היו ברום המעלה אחרי הקמת המשכן ששרתה שכינה במעשה ידיהם ושבו למעלת אבותם שהיו סוד ה' עלי אהלם כמ"ש הרמב"ן ריש פ' שמות ונעשו דגלים כתבנות מלאכי מעלה, כמבואר במדרשים והיו מוכנים ליכנס לארץ מיד ושיתקיימו בהם כל היעודים הטובים [ובפנים יפות איתא שאז הי' חמשים יום מעת הקמת המשכן והגיעו לשער הנ', כעין שהי' במתן תורה חמשים יום מעת יציאת מצרים] אך פתאום בלי שום סיבה מבוארת נהפכו כקשת רמי' ומאסו בכל הטוב ההוא:
10
י״אולולא פירש"י הי' נראה לפרש בהקדם מאמר הבעש"ט בפסוק הוא ינהגנו עלמות, כי הנהגה העליונה היא בדוגמת אם רחמני' המלמדת ומרגלת את בנה העלם והרך ללכת ברגליו, שמניחתו לעמוד לבדו ומתרחקת ממנו מעט כדי שיתרגל ללכת מעצמו וכאשר התקרב צעדים אחדים מוסיפה עוד להתרחק מעט כדי שיתרגל ללכת עוד מעט יותר, כמו כן מרגילין את האדם שמרחקין ממנו מעט את ההארה אלקית למען יתרגל להתחזק ולהתקרב אל הקדושה מעצמו אף בלי הארה אלקית עכת"ד:
11
י״בולפי"ז י"ל דגם בכללות ישראל אחר הקמת המשכן שהיו ברום המעלות ועין בעין היו רואין הנהגה אלקית, וזאת איננה תכלית הכוונה, כי הנשמה טרם בואה לעוה"ז איננה חסירה מכל אלה, ואך באה לעוה"ז שתעבוד עבודת הש"י ולהיות דבוקה אליו יתברך אף בהיותה מלובשת בחומר ובכל עניני עוה"ז, וכ"כ לא היתה תכלית הכוונה שיהיו ישראל במדבר אוכלין מן ורואין תמיד נסים ונפלאות, רק כל זה הי' הכנה למען שכאשר יכנסו לארץ ויעסקו בחרישה וזריעה וכדומה יהיו ג"כ דבקים בהש"י, וע"כ טרם ביאתם לארץ אחר שהשיגו כל המעלות שוב התחיל הלימוד שיתחזקו להתקרב מעצמם אף בלי הארת אלקית השופעת עליהם וכמשל הנ"ל, וזה הוא כי עד כה הי' ארון ברית הש"י בתוך המחנה היכל הקודש מכוון בעצמו ומנגד סביב לאוהל מועד היתה חנייתם והיו פניהם מקבילין לקראת אוהל מועד וארון הקודש, ועתה חדשות נהיתה שארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים והם הולכין אחריו כמשל התינוק הצועד אל חיק אמו שעמדה מנגד להרגילו ללכת מעצמו עד שמשה אמר קומה ה' עמוד ואל תתרחק יותר, וכ"ז הי' להרגילם שאף שיהיו טרודים בחרישה וזריעה ולא יהי' ארון ברית ה' לנגד פניהם ג"כ לא יפלו ממדריגתם, אך הם באשר לא הורגלו בכמו אלה הרגישו עצמם שהיו חסרים הארת אלקות, ונפלו ממדריגתם עד שאח"כ היו יכולין לבוא לתאוות בשר, וזה לשון אוננין כאמרם ז"ל על אונן, שלמים כשהוא שלם הוא מביא ולא כשהוא חסר, ולו השכילו שהוא כמשל הנ"ל הי' להם להתחזק עוד יותר ויותר ולא ליפול בנופלים ח"ו:
12