שם משמואל, ליקוטים ג׳Shem MiShmuel, Addenda 3
א׳פרשת שלח
1
ב׳הנה הדקדוקים בפרשה הזאת רבו, וכבר האריכו בהם המפרשים, ולהבין כוונת המרגלים ועצתם [שנראה שעצה עמוקה נתיעצו שהרי אמר משה ליהושע ה' יושיעך מעצת מרגלים] אחרי שהכתוב מעיד עליהם שהיו צדיקים קודם שנשתלחו כמאמר המדרש, ואין לכפול הדברים, ויש מרבותינו האחרונים ז"ל שפירשו שהי' קשה להמרגלים לעזוב את מנהגם הנכבד שבמדבר שהיו נזונין מן המן ובאר של מרים וענני כבוד חופפים עליהם ולא הי' להם עסק אחר רק ביראת ה' כל היום, לילך לארץ ישראל לעסוק בעולם המעשה כחרישה וזריעה וכדומה, ומהם מי שפירשו שמחמת שהיו מעולם המחשבה לא יכלו לסבול את עולם המעשה, ע"כ עשו מה שעשו למען ישארו על מנהגם הנכבד בהמדבר גם להבא, גם בזה לא שקט לבי, הליועץ למלך מלכי המלכים נתנו, ומי שאל מהם עצה, וה' צבאות יעץ ומי יפר, ומאחר שהש"י אמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם וגו' עד בואו ורשו את הארץ מה להם ולעצותיהם, והנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים, גם יש להתבונן מדוע תיכף שאמר להם משה עונשם שבו כולם בתשובה שלימה, בתחילה מה קסברו ולבסוף מה קסברו, גם למה אח"כ כשצוה משה בשם הש"י אל תעלו ולא תלחמו וגו' הזידו ועלו אף בראותם שארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה, וכי חשבו לעילות ולהצליח מבלעדי ארון ברית ה' ומשה, גם יש להבין למה שלח יהושע אח"כ שנים אנשים מרגלים חרש אחר ראותו שמרגלים ששלח משה לא הי' ברצון הש"י רק משה הי מוכרח לקיים מה שבקשו ממנו כאמור ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, והקב"ה השיבו שלח לך אני איני מצוה לך וגו' ולא מצינו שבקשו בימי יהושע לשלוח מרגלים רק יהושע מדעת עצמו עשה, ולמה, גם יש לדקדק מה שנאמר וישלח יהושע בן נון מן השטים, וכי אין אנו יודעים שבשטים היו חונים, והרי עוד מימי משה נאמר ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים, ועדיין לא עברו את הירדן, ממילא בידוע שמשם שלח המרגלים, ועוד יש לדקדק למה ביאר הכתוב מרגלים חרש ובמדרש מה חרש מלמד שעשו עצמן קדרין והיו צווחין הרי קדירות מי שירצה יבוא ויקנה, מה נפקא מינה אי התחפשו בדמות קדרין או שאר בעלי מלאכות, ואם נאמר כי במקרה הי' לא הי' צריך הכתוב להזכירו:
2
ג׳ונראה בהקדם מאמר הכתוב בפ' מטות מה שסיפר משה לבני גד ולבני ראובן מעשה המרגלים ומאמר הש"י אם יראו האנשים העולים ממצרים וגו' את האדמה אשר נשבעתי לאברהם וליצחק וליעקב כי לא מלאו אחרי, ובתרגום ארי לא אשלימו בתר דחלתי, וביהושע וכלב אמר הכתוב כי מלאו אחרי ה', ובתרגום ארי אשלימו בתר דחלתא דה', מזה נראה בעליל שגם המרגלים היו יראי ה' רק לא כ"כ בשלימות, לא כמו שנראה מפשטי הכתובים שהיו רשעים ופושעים ומורדים חלילה, ובכן ע"כ לנו לומר שהי' בכאן חטא דק מאד אשר לעומת אנשים גדולים כאלו הי' נחשב לחטא גדול כאמרם ז"ל ביבמות (קכ"א:) על פסוק וסביביו נשערה מאד, מלמד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ובמשל אמרי כתובות (ס"ז.) לפום גמלא שיחנא:
3
ד׳ונראה לפרש בהקדמת מה ששמעתי בשם הרהגה"ק ר' מרדכי בנעט ז"ל שנשאל לפרש מאמר הש"ס ברכות פרק הרואה (ברכות נ"ו:) שלש שלומות הן וכו' הרואה קדירה בחלום, יצפה לשלום שנאמר ה' תשפות שלום לנו, והמאמר פלאי, והשיב דהנה ידוע שאש ומים הם הפכים ומים מכבין את האש אך ע"י הקדירה נעשה שלום ביניהם שכח האש פועל ומחמם את המים ע"כ הוא רמז לשלום ודפח"ח, והנה במהר"ל בנצח פ' כ"ה שישראל נמשלו לאש שנאמר והי' בית יעקב אש וגו' ואומה"ע נמשלו למים שנאמר מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה כפרש"י והמדרש, והנה כמו כשבאים יחד אש ומים המים גוברין ומכבין את האש, כמו כן ישראל ואומה"ע אם חלילה יש ביניהם השתוות ומתערבין יחד גובר כח האוה"ע, אך כשאין ביניהם שום השתוות ומחולקים זה מזה במדות ודעות ומעשים גובר כח ישראל, כמו כשיש קדירה המפסקת בין המים להאש גובר כח האש ומייבש ומכלה את המים עכ"ל, וע"כ קדירה מרמזת לשלום ישראל שאין להם מתנגד מכח אוה"ע אדרבה וכו', וזה שמדיוק תשפות שלום לנו שהקדירה היא באמת שלום האש ולא שלום המים, אדרבה המים שבים ממכלים לנכלים:
4
ה׳והנה ידוע ששבע אומות רומזים לשבע מדות הרעות, היינו שכל אומה ואומה ממלכי כנען היתה להם מדה אחת משבע אלה בתכלית הרוע והקלקול, וע"כ ללחום עם אומות האלו היו ישראל צריכין להיות שבע מדותיהם נקיות בתכלית הנקיון, שלא יהא בהם שום תערובות רע כלל וכלל, שאלמלא כן היתה להם השתוות בצד מה אל האומות, וכשיש להם השתוות גובר כח האומות כנ"ל, והנה ידוע שהסט"א מצד עצמם הם פגרום מתים ואין להם שום חיות רק ממה שיונקים מסטרא דקדושה, ויניקתם היא ע"י שיש להם חיבור בצד מה לסטרא דקדושה ע"י עונות שנמצאו בישראל רח"ל כנודע, וזאת היתה כוונת המרגלים כשראו את השבע אומות בתכלית החוזק אמרו כי חזק הוא ממנו, ממנו דייקו שאנחנו בעצמינו מסבבים זה שעדיין לא השרשנו מקרבנו את הרע מכל וכל, שאלמלי נטהרו ישראל מהמדות רעות לגמרי, היו האומות בתכלית החולשה, וע"כ אמרו לא נוכל לעלות אל העם שבודאי יגבור כח האומות כמים המכבין את האש, ושפטו שמה שאמר הש"י עלה רש פירושו שישרישו מקרבם את הרע מקודם, ע"י שיתעכבו עוד במדבר על התורה ועל העבודה ולהיות נזונים מהמן והבאר המפקחים עיני השכל עד שלאט לאט ישרישו את חלק הרע מקרבם לגמרי ואז יעלו וירשו את הארץ, והעכבה במדבר שהיא הכנה למצות עלה רש היא חלק מחלקי המצוה, וע"כ בהתעכבם במדבר הם מקיימים מאמר הש"י עלה רש, ואח"כ כששמעו שכלב עומד לנגדם לאמור עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, והי' מן העם רוצים לעלות תיכף כפי' הרמב"ן הוציאו דבת הארץ לאמור ארץ אוכלת יושבי' היא, היתה כוונתם משום שארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה כאשר כן הוא באמת כמו שפירש"י ויקרא (י"ח כ"ה), ומאחר שחשבו את עצמם בלתי ראויים, עדיין יש לחוש שגם הם לא יתקיימו בה, וחשבו שזה בעצמו הוא רצון הש"י שיתמהמהו עוד במדבר וכנ"ל, עד אשר יטהרו לגמרי ותהי' השעה מוכשרת לעלות כאשר יהי' כל הקהל נרצה להש"י, אז תקבלם הארץ ויתקיימו בה באופן נעלה מאד, והנה כוונתם הכל לטובה והיתה עצה נכונה בעיניהם ועל כן נקראת עצת מרגלים:
5
ו׳אך באמת החטיאו המטרה וה' צבאו' לא כן יעץ ולא היתה כוונתו שיתעכבו במדבר עד שיטהרו לגמרי רק יעלו תיכף, ובמה שתהי' העלי' זו במסירת הנפש ממש [שהרי לפי ראות עיניהם ראו את עצמם מנוצחים מהאומות ועל מנת כן יעלו אפי' ליהרג מאחר שזה הוא רצון ה'] ולא יתחכמו יותר רק למלאות אחרי דברי הש"י בפשיטות ובתמימות במסירת הנפש, בזה עצמו היו מתגברין על האומות כידוע שבחינה של מסירת הנפש אינה נמצאת כלל אצל אומות, וכל טובי דעבדין לגרמייהו עבדין, וע"כ ב"נ אינו מצווה על קידוש השם מה"ט כי לא נמצאת בחינה זו אצלם כלל, וע"כ אם היו אז ישראל בבחי' מסירת הנפש שוב לא היתה להם שום השתוות עם אוה"ע והי' גובר כח ישראל, אך לא הי' יכול משה לאמור להם זה בפירוש, כי באם היו יודעין מזה שוב לא היתה מסירת הנפש כלל, וע"כ העלים מהם זה למען שתהי' במסירת הנפש ממש, ובזה הכח יגברו על האומות [ויש עוד דברים בגו להיודע סוד הארץ שהי' צריך להיות כיבוש הארץ ע"י אופן זה דווקא], אך הם מפני שהיו דור דעה וכל מעשיהם היו בדעת שלימה, לא נמשכו בתמימות אחר פשטת המאמר עלה רש, באשר לפי השכל והדעת הי' נראה להם רק כפי פירושם הנ"ל, אבל מחמת שהיו אנשים גדולים מאד שגגתם נחשבת להם לזדון כמאמר ר' יהודה אבות (פ"ד מי"ג) הוי זהיר בלימוד ששגגת לימוד עולה זדון, ואעפי"כ יוצדק מאמר הכתוב כי לא מלאו אתרי והתרגום ארי לא אשלימו בתר דחלתי, כי שלימת היראה היא לקיים גזירת המלך אף בלתי הבנת הטעם, ואלמלי היו שלמים ביראת ה' היו מקבלים מאמר הש"י בגזירת מלך ולא התחכמו ולא באו לכלל טעות, וע"כ כשהגיד להם משה עונשם נתוודעו שהחטיאו המטרה, ולא כן הי' רצון הש"י, וממילא הבינו שרצון הש"י הי' שיעלו במסירת הנפש, ואז אמרו הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו, ולא אמרו כי פשענו, כי באמת לא הי' כאן שום פשע חלילה, והתנצלותם היתה שהיו רק שוגגין כי חטא הוא שוגג, שהיו סבורין שזהו רצון ה', ומאחר שהתוודעו שרצון הש"י שיעלו במסירת הנפש היו חפצים למסור נפשם, וע"כ לא היו משגיחים בדברי משה שהתרה בהם לא תעלו ולא תלחמו כי איננו בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם, שחשבו אולי אמר כן בכדי שיעלו במסירת הנפש כענין בחנניא מישאל ועזרי' שאמר להם יחזקאל בבואם לשאול לפניו אם יעמיד להם ה' במסירת נפשם לכבשן האש, והשיב להם חי אני אם אדרש להם למען ימסרו נפשם שלא ע"מ לעשות להם נס, וכ"כ חשבו במאמר משה אולי כוונתו שימסרו נפשם ע"מ שלא לעשות להם נס, וזה יהי' תיקון על חטאם, אך באשר שנתוודעו שבמסירת הנפש יתגברו על האומות שוב לא היתה מסירת הנפש שלימה וע"כ גבר כח האומות וירד העמלקי והכנעני וגו', ומעתה באמת היו צריכין להתעכב במדבר ארבעים שנה עד שיכלה חלק הרע שבהם לגמרי כעצת המרגלים:
6
ז׳ומעתה נבוא לענין המרגלים ששלח יהושע, דהנה כבר אמרנו שהתעכבות ישראל ארבעים שנה במדבר היתה כדי שיתבער מקרבם חלק הרע לגמרי, ובודאי כן הי' וכן כתיב ויסעו כל העדה ופירש"י עדה שלימה שכבר כלו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים, וזה נאמר קודם מיתת מרים, ואח"כ קודם מיתת אהרן כתיב עוד הפעם כל העדה ומסיים שם רש"י ואלו מאותן שכתוב בהם חיים כולכם היום, ונראה שזאת כוונת כפל הדברים לומר שגם ברוחניותם היו שלמים שכבר כלה כל חלק הרע מקרבם, והיינו דמסיים מאותן שכתוב בהם חיים כולכם היום, כי חלק הרע הוא היפוך החיים כאמרם ז"ל ברכות (י"ח.) רשעים בחייהם קרוים מתים, אך אח"כ כשישבו בשטים נאמר ויצמד ישראל לבעל פעור, ובסנהדרין (ס"ד.) איתא הנצמדים לבעל פעור כצמיד פתיל, ופירש"י ונצמדו ואדבקו בה כצמיד פתיל המוקף ע"פ כלי שממרתין אותו בשעוה יפה עכ"ל, וע"כ שוב נעשה אז התחברות בצד מה בין ישראל ואומות, ואף שכתוב כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלקיך מקרביך, והנשארים נמחל להם כמו שפירש"י דברים (ג' כ"ט), מ"מ נאמר ביהושע (כ"ב י"ז) המעט לנו את עון פעור אשר לא טהרנו ממנו עד היום הזה, וע"כ הפירוש הוא שאף שגוף העון נמחל, אבל עכ"פ מ"מ נשארה ההתחברות בצד מה להאומות, וע"כ כשבא יהושע לירש את הארץ חשש פן חלילה יתגבר כח האומות מאחר שיש ביניהם התחברות בצד מה ע"י מעשה שטים, ע"כ שלח השני אנשים מרגלים, ובמה ששלוחי כל ישראל ימסרו גופם ונפשם בשליחות הזאת כבמדרש שאין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה להצליח בשליחותם כאותן שנים ששלח יהושע, כי היו מסוכנים ממש בגוף ונפש שהלכו אל רחב הזונה אשר עלי' אמרו ז"ל מגילה (ט"ו.) כל האומר רחב רחב מיד נקרי, ובלקוטי התורה להאר"י ז"ל שהיא לילית הקליפה, ומאחר שהלכו בשליחת ישראל ושליח של אדם כמותו יתקנו כאלו כל ישראל מסרו נפשם, וע"כ בזה הכח ינצחו את האומות כמו שהיתה הכוונה בשליחת מרגלים הראשונים בימי משה, ויוצדק בזה מאמר הכתוב רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, וזה שמדקדק הכתוב וישלח יהושע בן נון מן השטים שבשביל מעשה שטים הוצרך לזה, ומדוקדק מה שצוה להם יהושע להתחפש בדמות מוכרי קדרות לרמוז להם ששליחותם היתה לעשות הבדל בין ישראל לאומות ע"י מסירת נפשם כענין הרואה קדרה בחלום כנ"ל והי' זה להם פועל דמיוני שיצליחו בשליחותם ושיהי' כענין קדרה, ומיושבין ב"ה כל הקושיות:
7
ח׳במדרש כך פתח ר' תנחומא בר"א וגו' לך אכול בשמחה לחמך זו פרשת חלה, ושתה בלב טוב יינך זו פרשת נסכים כי כבר רצה האלקים את מעשיך זו הכנסת ישראל לארץ שנאמר כי תבואו, ויש להתבונן מה ענין פרשיות אלו אחר חטא מרגלים:
8
ט׳ונראה דהנה חטא מרגלים הי' בחסרון מסירת הנפש שאילו היתה עבודתם במסירת הנפש לא הי' כלל מקום לדברי המרגלים לא נוכל לעלות אל העם כי חזק היא ממנו, וכבר דברנו מזה במאמר הקדום, וע"כ אחר שנתברר להם חטאם ויתאבלו העם מאוד ואמרו הננו ועלינו אל המקום וגו', ואף שמשה התרה בם שלא לעלות לא השגיחו ועלו, ונראה שרצו לתקן מה שקלקלו מתחילה שלא היתה להם מסירת הנפש רצו עתה למסור את נפשם ועל מנת כן הלכו שאם לא יחפוץ בהם ה' שיהרגו כולם, אבל באמת גם זה נחשב להם לחטא שמאחר שמשה הזהירם שלא לעלות הי' להם לבטל דעתם מפני ציווי של משה, אף שלפי דעתם מצוה גדולה עשו שהרי מסרו נפשם על קדושת שמו יתברך, הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים, ובאמת שזה הי' נסיון גדול להם שהיו דור דעה וכל מעשיהם בדעת שלימה ואעפי"כ יבטלו לגמרי דעתם שהי' נחשב כמו שמבטלים את כל מהותם, ולא עמדו בנסיון זה ונחשב להם לחטא עד שנאמר עליהם ותמרו את פי ה' ותזידו וגו', ותיכף נענשו וירד העמלקי והכנעני וגו', אך מ"מ את חלק מסירת הנפש שהי' להם ורצון הטוב שהי' להם במעשה זה לא נאבד מהם, ואפי' מחשבה והרהור טוב שבאדם אינו נאבד, ואחר שקבלו את עונשם למרק את צד החטא שבמעשה זה שוב נשאר צד הטוב שבו נקי ומלובן, וע"ז נאמר כי כבר רצה האלקים את מעשיך, כעין כי נרצה עונה, ומסירת הנפש שלהם אולי היתה באמת סיוע לביאת ישראל לארץ שהיתה צריכה להיות ע"י מסירת הנפש דווקא כמו שכתבנו במאמר הקדום, שבאמת תקנו בצד מה את חטא הקדום, ואף שהם בעצמם לא זכו לזה מפני שהי' גזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע הניחו זכותם לבניהם אחריהם, ולא היו צריכין עוד לנסיון זה, וזה שאמר במדרש הנ"ל כי כבר רצה האלקים את מעשיך זו הכנסת ישראל לארץ:
9
י׳ולפי"ז יובן מה שזכו עתה לפרשת נסכים וחלה, דהנה קרבנות בעלי חיים מכפרין על נפש החיונית לבד להתקרב אל הקדושה כמ"ש בדם ואני נחתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, ופירש"י תבוא הנפש ותכפר על הנפש, אבל עתה שהוזקקו לנסכים שהם מיני צמחים בודאי נתוספה כפרה גם לנפש הצומחת שבאדם שהוא הגוף להתקרב אל הקדושה ותבוא נפש הצומחת שבנסכים ותכפר על נפש הצומחת שבאדם שהוא הגוף, וכ"ז זכו מפאת כי מסרו את גופם להריגה בשביל קדושת שמו יתברך, ע"כ זכו שגם הגוף יתקרב אל הקדושה:
10
י״אוהטעם שזכו גם לפרשת חלה, יש לומר דהנה משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה דבכולן נאמר כי תבואו ע"כ אינן נהוגין אלא לאחר ירושה וישיבה, אבל חלה כתיב בה בבואכם תיכף בביאתן לארץ נתחייבו בחלה, והטעם יש לומר דהנה ביכורים ותרומה וחלה שלשתם קרויים ראשית, שהביכורים הם ראשית הוית הפרי, והתרומה, היא ראשית הוית הכרי של תבואה שנחשבת נמי הוי' חדשה נגד מה שהי' קודם מרוח והיתה הפסולת מעורבת בו, והחלה הוא ראשית מחמת הוית ההרכבה שהיא קיבוץ הנפרדים, וגילגול העיסה הוא הרכבה מחלקי סולת הנפרדים גם עם המים, וידוע שבסיבת ההרכבה נולד כח חדש מה שלא הי' בהיותם נפרדים, ע"כ נחשבת ג"כ להוי' חדשה, וכל ראשית הוי' היא קודש, והנה ידוע שאחר שעברו ישראל את הירדן נתערבו לענוש זה בחטא חבירו, מפני שארץ ישראל מחברתם להיות כולם כאיש אחד, וכמו שאם אירע קילקול לאחד מאברי האדם כולם מרגישים, כ"כ כל ישראל הם כולם כאיש אחד, וכל אחד ואחד הוא כאבר מהכלל, וכמו שלכל אבר פרטי יש בו כח כללי [תדע שהרי אין הסומא מוליד סומא, ומשום שאף שהאבר ההוא נעדר ממנו מ"מ כח האבר המפוזר בכל האברים קיים בו] כ"כ לכל איש ישראל יש בו כח כללי, והוא כח מה שאין בנמצא בהפרט, והוא כעין הוי' חדשה שנעשתה מהרכבה, ע"כ תיכף בעברם את הירדן שייכת להם מצות חלה:
11
י״בוהנה דבר זה להיות כל ישראל כאיש אחד ממש עד שוהי' בכל אחד ואחד כח כללי אף שכל אחד מופרד לעצמו וטבע כל אחד ואחד מבדילו מזולתו, א"א להיות רק מפאת הזדככות עד שכל אחד בטל לגמרי ומבטל מהותו לשמו יתברך, ע"כ כולם נעשים אחד, והנה ישראל קנו מעלה זו שיהי' ביכלתם להבטל אליו יתברך בביטול מהותם לגמרי, במסירת הנפש שהיתה להם אז אחר חטא המרגלים ועי"כ נזדככה טבעם שיהי' ביכולתם לבטל אליו יתברך, ומני אז והלאה נקבעה טבע זו בנפשותם לדורות עולם, כעין מה שאמרו ז"ל שבת (קמ"ו.) מיום שעמדו אבותינו על הר סיני פסקו זוהמתן, וזהו לדורי דורות, כאמרם ז"ל שם מפני מה כותים מזוהמים משום שלא עמדו אבותם על הר סיני, כ"כ נשארה טבע הנ"ל בנפשותם לדורות עולם ולא היו חסרים רק להתאחד גם בגופם ע"י ביאתם לארץ, וע"כ אחר שעברו את הירדן שהתאחדו גם בגופם בפועל זכו גם בגוף מצות החלה בפועל, ואז אחר חטא המרגלים שע"י מסירת הנפש התאחדו בכח בנפשותיהם זכו בלימוד פרשת חלה שהוא נפש של גוף המצוה, ומהזדככות החומר והטבע נצמחה שמחה כי החומר עיקרו מיסוד העפר שממנו באה עצבות כדאיתא בשער הקדושה להרח"ו ובהזדככות החומר באה השמחה, וזה לך אכול בשמחה וגו':
12
י״גסנהדרין (ק"ט.) בבל ובורסיף סימן רע לתורה, פירש"י שמשכחין הלימוד, פי' כי בבל היא מפני כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, והיא כח התערבות, וע"כ נעשה שם עירוב טו"ר, ומיכלא דהאי רשיעא בשרא בחלבא, והעירוב טו"ר שבאדם גורם השכחה היינו שמחליש כח הזוכר כל אדם לפי כח הזכירה שלו אם מעט ואם הרבה נחלש ואינו כמו בטבעו, היפוך מה שאמרו ז"ל ברכות (ל"ב:) מתוך שחסידים הם תורתן משתמרת, כי חסיד הוא לפנים משורת הדין, וע"כ נתחזק כח הזוכר יותר מטבעו, כענין ולא תתורו וגו' למען תזכרו, אחר שכבר נאמר וזכרתם:
13