שם משמואל, בחוקתיShem MiShmuel, Bechukotai

א׳שנת תר"ע

ב׳ולא תגעל נפשי אתכם, הק' הרמב"ן וז"ל ולא ידעתי מה טעם בזה שאמר הקב"ה כי בשמרנו כל המצוות ועשותינו רצונו לא ימאס אותנו בגעול נפשו וכן בעברינו על בריתו ועשותנו נאצות גדולות אמר לא מאסתים ולא געלתים, ואמר הנביא בשעת הקלקלה המאוס מואסיתנו אם בציון געלה נפשך ע"כ:

ג׳ונראה לפרש בהקדם מה שפי' כ"ק אאמו"ר זצלל"ה כוונתם ז"ל עמאה"כ וישלחהו מעמק חברון מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון וכו', ואמר הוא ז"ל כי עצה עמוקה הי' באשר היו ישראל מגודלים אצל האבות אשר הי' סוד ד' עלי אהלם, והמלאכים היו תדירים אצלם כאנשים, וכל דבר שאדם רגיל בו אינו משתוקק אליו, כ"כ, ע"כ היתה העצה שיהיו בארץ לא להם בגלות ובהסתרת פנים למען אח"כ כשיגלה הקב"ה עליהם לגאלם ויקרבם לפני הר סיני ליתן להם התוה"ק יהי' להם השתוקקות עצום מאוד עכתדה"ק, ויש להבין וכי חסר להשי"ת להופיע עליהם בכל עת חדשות שלא ירגלו בו ויהי' להם השתוקקות אליו כאל דבר חדש כי כמו שהקב"ה אין סוף, כ"כ אין סוף למתן שכרן של צדיקים, אבל הטעם מפני שלא היו יכולין לסבול אור גדול יותר, ואף במ"ת נאמר נפשי יצאה בדברו, והוצרך השי"ת להניף על הם גשם נדבות כמ"ש חז"ל, ואם הי' עוד אור יותר גדול הי' מתבטלין מהמציאות לגמרי, ומעתה תובן ההבטחה שלעתיד יהיו כ"כ מזוככים עד שיוכלו לסבול האורות הגדולים עוד יותר ויותר, כמ"ש חז"ל צדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב וילכו מחיל אל חיל כי בכל עת משיגין השגות יותר גדולות ויהי' ערך ההשגה היום לעומת יום אתמול כמו ערך השגה שהי' אחר יצי"מ לעומת מה שהי' בעודם עוד בגלות, כמו שפי' הקדושת לוי הכתוב כימי צאתך מארמ"צ אראנו נפלאות עי"ש דבריו כי נעמו, וממילא יהי' ההשתוקקות רב ועצום מאוד ולא יצטרך עוד לגלות כעצה העמוקה הנ"ל, וזה הוא פי' ההבטחה ולא תגעל נפשי אתכם, והנה שבת הוא מעין עוה"ב, ע"כ העליות של יום השבת מתעלות והולכות שבתא דליליא ודיממא, וא"צ להיות בבחי' רצוא ושוב, וזה הוא הפי' צווחין אף עקתין בטלין ושביתין ברם אנפין חדתין כו' והבן:

ד׳אם בחקותי תלכו, יש להבין מדוע הברכות תלוים בהילוך החקים דווקא, והנה ידוע שברכות אלה המה לימות המשיח כמ"ש רש"י והרמב"ן ז"ל, והנה ידוע שבימות המשיח יחזור העולם לבחי' שהי' אדה"ר קודם החטא, וכבר כתבנו במק"א ששורש חטא עץ הדעת הי' חסרון והעדר התמימות, והותחל התיקון הזה ביצי"מ כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך וגו' שהיו נמשכין אחר השי"ת בתמימות ולא אמרו איך נצא למדבר לא מקום זרע, ונגמר התיקון בקבלת התוה"ק שאמרו נעשה ונשמע, וע"ז אמרו בש"ס אנן דסגינן בתמימותא כתיב בן תמת ישרים תנחם, ולולי חטא העגל הי' נשלם אז התיקון, והי' בטל ממילא מיתה שהוא עונש חטא עץ הדעת, וע"כ עיקר התיקון תלוי בקיום החקה באשר אין טעמם נודע, והעשי' היא רק בחמימות, ובאמת גם בכל המצוות יש בהם טעמים נסתרים ונעלמים מאוד נוסף על הטעמים הנגלים, והם בגדר החקים, ואדם צריך לקיים כל המצוות לא מצד הטעם רק מחמת ציווי השי"ת ומצד גדר החקים שבהם:

ה׳בגמ' מגילה ברכות וקללות נקראו ומתורגמין פשיטא מ"ד דילמא פייגי דעתייהו דציבורא יע"ש, ונראה לתת טעם מדוע באמת לא חיישי' לזה, לפימ"ש הרמב"ם בכופין אותו עד שיאמר רוצה אני משום דבאמת נפש ישראל רוצה רק השאור שבעיסה מעכב ובכפיות החומר שוב הנפש מעצמו רוצית, ה"נ ע"י איום ברכות וקללות שוב הנפש מצד עצמו רוצה, והבן:

ו׳במ"ר חשבתי דרכי וגו' חשבתי ברכות חשבתי קללות ברכות מאלף עד תיו וקללות מויו עד הא ולא עוד אלא שהן הפוכות, והנה ידוע קו' המפרשים למה לא נזכר בתירה יעודי עוה"ב, אך יובן עפ"י המבואר בכתבי האר"י ז"ל דשפע היורד מעולם לעולם אינו מתרוקן מעולם שממנו ירד רק כמדליק מנר לנר, וא"כ באשר שטובות וברכות שבא לישראל הם לא מפאת המערכת השמים ומזלות, שהרי אין לישראל שום מקום בהמזל, ולפי המזל לא הי' אברהם ראוי להוליד וכמ"ש חז"ל אין מזל לישראל, והשפע הבאה לישראל הוא מהשי"ת ומרום המעלות יורד עד למטה עד שנתהוו גם יעודים גשמיים, וא"כ כאשר נכתבו בתורה היעודים הגשמיים, שוב היעודים הרוחניים המה בהכרח, כי השפע יורד מרום המעלות עד למטה, ובכל עולם ועולם שהשפע עובר דרך שם, שוב אין מתרוקן ממנו כנ"ל, וא"כ הרי היעודים נשארים בכל עולם ועולם, וע"כ אין לצייר יעודים גשמיים בלי יעודים רוחניים, ולהיפוך אם הי' נכתב יעודים רוחניים לבד הי' מקום לומר שאין השפע יורד יותר רק עד מקום שנזכר בכתוב, אבל כשנזכרו יעודים הגשמיים, שוב היעודים הרוחניים בכלל בהכרח, כי יש בכלל מאתים מנה וז"ה כוונת המ"ר שהברכות המה מאלף עד תיו, היינו מאלף שרומז ליחידו של עולם עד תיו שהוא סופא דכל דרגין כנודע, אבל הקללות שהם סילוק השפע, הם בהכרח מתחילין ממטה מטה, כי השלילה לא יצוייר בעולם שלמעלה טרם עולם שלמטה וכנ"ל, וע"כ הם מסתלקין ממטה למעלה עד שמקודם מסתלקין מהואו ואח"כ מההא שהא למעלה מהואו, ומשם למעלה אין שום סילוק, וזה הפי' מויו עד ה"א ולא עוד וכו' והבן:

ז׳ובזה יש להבין דברי מהר"ל בגמ' כתובות בבתו של נקדימון בן גוריון אשריכם ישראל בזמן שאתם עושים רש"מ וכו' דהכוונה דמשם נראה מעלת ישראל שכל הטובות שמגיע להם הוא מהשי"ת לבדו יע"ש, ולפי דברינו הנ"ל יובן היטב כי ההפרש בין מה שבא מהשי"ת ובין מה שבא מפאת המערכת הוא עצום מאוד, כי הבא מהשי"ת הוא בכל העולמות מרישא דכל דרגין עד סופא דכל דרגין, ולא כן השפע הבאה מפאת המערכת שאינה רק בעולם שלמטה, ושפיר נאמר ע"ז אשריכם ישראל, ויומתקו הדברים עפי"מ שכ' בזוה"ק במלת אשרי והבן:

ח׳להבין מה שקורין ברכות וקללות קודם שבועות שאמרו ז"ל תכלה שנה וכו' הענין, שהברכות וקללות כמו שהם בכל כלל ישראל שהברכה היא תוספות טובה והקללה הוא להיפוך וכמ"ש האבן עזרא בראשית, הם ג"כ בכל איש פרטי להתוסף בו החלק הטוב וליתן מגרעות בהחלק הרע, וע"כ נא' ואם לא תשמעו בויו מוסף על ענין ראשון שלכאורה אינו מובן, שהרי אינו בזמן אחד, שהברכות הם כשישראל זכאין, והקללות המה להיפוך ח"ו, אך להנ"ל יובן, דשניהם שייכים בזמן אחד שהחלק טוב יתעלה והחלק הרע יושפל, וזה הוא הכנה דרבה לשבועות שאז פסקה זוהמתן והתעלה החלק הטוב במ"ת הקדושה:

ט׳ואכלתם ישן נושן, להבין מה הוא הבטחה זו כי מה יתרון להם בהיות להם תבואה כ"כ שא"צ, והרי אין מוציאין כל דבר שיש בו חיי נפש לחו"ל, וחוץ מזה ע"כ אין הכוונה שיהי' כ"כ שיהי' למכור, דא"כ לא יהי' הגרנות מלאות כ"כ, ומה זה שאה"כ וישן מפני חדש וגו' והענין, עפימ"ש כ"ק אאמו"ר זצללה"ה הטעם דבזמן שבהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר שלמים, ובזה"ז אין שמחה אלא ביין כי שמחת יו"ט היא בפנימיות, ולכך אין מרקדין ביו"ט, דריקוד הוא באברים חיצוניים, ולעורר שמחה זו צריכין ג"כ דבר שיש בה פנימיות, ובשר שלמים בחיצוניות הוא שוה לשאר בשר רק בפנימיות יש בו קדושה, ויין ג"כ הוא פנימיות, ויין בענבים מיפקד פקיד, ונכנס יין יצא סוד עכתדה"ק, וידוע שכל דבר חדש יותר טוב מישן חוץ מיין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו, והטעם משום שכל חומריות וחיצוניות הם תחת הזמן, וע"כ הם מתקלקלין באורך הזמן, אבל יין שעיקרו הוא פנימיות והחיצוניות נפרד ממנו בהמשך הזמן, ע"כ כשיזקין הוא יותר טוב, וזה הוא הברכה שגם בתבואה ג"כ יהי' בו כח פנימי רב עד שיהי' יפה כשנתישן כענין יין, וע"כ לא יהי' המאכל מגשם את האדם כי כל עיקר שהמאכל מגשם האדם הוא מצד החומריות שבו והבן:

י׳וזכרתי את בריתי יעקוב ברש"י בחמשה מקומות נכתב מלא ואלי' חסר יעקב נטל אות משמו של אלי' ערבון שיבוא ויבשר גאולת בניו ע"כ, ביאור הדברים הנה הגואל שלעתיד הוא אלי' כמאה"כ הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא וכתיב שלח אורך ואמתך, ואמתך זה אלי' דכתיב בי' ודבר ד' בפי אמת, ובע"ז (ד:) בג' ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה ותורה כתיב בי' אמת דכתיב אמת קנה ואל תמכור אין הקב"ה עושה לפנים משה"ד, ולפי"ז יובן שפיר דחשש יעקב אחר שאלי' יהי' הגואל שהוא איש אמת, וא"כ תהי' הגאולה באמת דווקא, לא לפנים משה"ד, היינו כשיהיו ישראל זכאין דווקא, וע"כ נטל לערבון אות ויו משמו שהוא אות אמת, ובזוה"ק ונתתם לי אות אמת זה אות ויו יע"ש, היינו שלא תהי' מדת אמת אצלו בשלימות עד אחר גאולת ישראל למען תוכל להיות הגאולה לפנים משה"ד, שיהיו ישראל עכ"פ מבקשי ודורשי אמת, והנה גם זה להיות מבקש ודורש אמת הדרך הנכון לבוא לזה להשתדל להיות בו מדת תמימות והוא מדרגת יעאע"ה כמ"ש ויעקב איש תם וכתיב תתן אמת ליעקב, ועיד הנה כתיב תמים תהי' וגו' ופרש"י ואז תהי' עמו ולחלקו, וא"כ הרי נעשה צירוף לאות אלף שהוא רומז אלופו ויחידו של עולם, לאותיות תם ויהי' יחד אותיות אמת, וגם מצות השבת היא מסוגלת לזה, שהרי שבת נקרא אמת, ובפרט בסעודה שלישית שרומזת לסעודת יעאע"ה וכתיב בי' והאכלתיך נחלת יעקב:

י״אשנת תרע"א

י״באם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם פירש"י אם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה, ואת מצותי תשמרו פי' בת"כ ג"כ על הלימוד, ובמק"א פירש"י ושמרתם זו משנה ובמדרש מוסיף בה כי נעים כי תשמרם בבטנך, והנה פרט בכאן ג' דברים עמל התורה וידיעת התורה ועשוית מצות התורה, כי נוסף על מצות וידיעת התורה יש מצוה לעמול בתורה, ואילו יצוייר שידע התורה בלי עמל הוא מחוסר מצות עמל התורה, ונראה שקניית השלימות הוא ע"י שישה דברים מקבילים לגוף ונפש ושכל, ידיעת התורה היא מתקנת ומיישרת את נפש השכלית, ויגיעת ועמל התורה מיישרת ומתקנת את נפש החיונית, כי כל יגיעה מתייחסת לנפש וכתיב נפש עמל עמלה לו, ועשויות המצות בפועל ע"י כלי הגוף הם מיישרות ומתקנות גם את הגוף ונפש הטבעית להיות נעשה כולו קודש:

י״גויש לומר כי היעודים שבפרשה זו ג"כ מקבילים נגד שלשה חלקי קניית השלימות, כי ג' מיני יעודים כתובים בפרשה להמסתכל בה, בני חיי ומזוני והסרת כל מעיק ומונע, ודיבוק שכינה, וכל היעודים שבפרשה כלולים בשלשה אלה דוק ותמצא, בני חיי ומזוני הם שלימות הנפש הטבעי, הסרת כל מעיק ומונע הוא שלימות הגוף ונפש החיוני, כי הפחד ובהלה ומלחמות הם מתיחסים לנפש החיוני ולגוף ושלימותם הוא שלום והשקט, ודיבוק שכינה היא שלימות הנשמה וכח השכלי:

י״דויש לומר עוד ששלשת היעודים אלו מקבילים לשלשה זכותים, בזכות עשיית המצות בפועל זוכין לבני חיי ומזוני, ובזכות יגיעת התורה זוכין להדחות כל מעיק ומונע כמ"ש האריז"ל שביגיעת לימוד התורה מתייאשין ומשברין את כחות החיצונים, וידוע דכל מעיק ומונע הן בגשמית מנייהו הוא, ובזכות ידיעת התורה שהוא להיות התורה עם האדם כמ"ש מהר"ל בספר דרך חיים, ואורייתא וקב"ה כולא חד א"כ הוא עצמו דיבוק שכינה ומביא לידי דיבוק שכינה בהתגלות, ויש לומר שלעומתם שלשה זמנים המקודשים שבת ויו"ט ור"ח שבת בו הוא דיבוק שכינה שלימות כח הנשמה ושבת היא יומא דנשמתא, יו"ט היא שפע בני חיי ומזוני ושלשה מועדים הם פסח בו זכו ישראל ונתקדשו באכילת פסח מצה ומרור ובשבילם זוכין ישראל למזוני, וזהו הדין בפסח על התבואה מי הוא הראוי לקבל חסד ה' במזוני, שבועות בו נתנה התורה שהיא עץ החיים והיא הנותנת חיים לישראל וזהו בעצרת על פירות האילן כי האדם עץ השדה והדין מי הראוי לקבל שפע החיים, סוכות הוא בבני, כי סוכה היא דוגמת בהמ"ק הנקראת חדר המטות שפירש"י על שהיא פריין ורביין של ישראל, ויש רמז שבחג נדונין על המים היינו מים דוכרין מ"נ, וידוע למבינים מענין שמיני עצרת ואין להאריך, ר"ח הוא הסרת המונע וידוע בזוה"ק מענין שעיר ר"ח, וכן נמי יש לומר בפשיטות שר"ח הוא יו"ט של דהמע"ה כמו שאמרו ז"ל שלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים וברמב"ם ספ"ד מה' מלכים שאין ממליכין מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמות, והוא הסרת המונע:

ט״וואכלתם לחמכם לשובע, פירש"י אוכל קמעא והוא מתברך במעיו, ויש להבין מה ענין הוא ברכת ריבוי המאכל מאחר שאין בו עוד צורך, ומה בצע שהי' האוצרות מלאים מאכל ואין להם אוכלים ואם למכרם ולעשות מהם כסף וזהב, מה בצע בהרבות לו כסף וזהב, שענינם הוא לקנות בהם כל הצורך, וזה שיש לו כל הצורך מה לו למרבית כסף וזהב, ולא עביד רחמנא ניסא למגנא, ונראה עפ"י מה ששמעתי בשם כ"ק אדומו"ר הגאון הקדוש זצללה"ה מהרי"ם מגור על דברי המד"ר בפסוק הניקה בנים שרה שהיו מטרונות באות ומיניקות את בניהם ממנה וכו' עד כל מי שבא לשם שמים נעשה ירא שמים, ואמר הוא ז"ל שנעשו יראי שמים מפני שינקו משריים של יצחק אבינו ע"ה עכ"ד והדברים מובנים עפי"ד זוה"ק ח"ב (ס"א:) מזונא עלאה יתיר מכלא הוא מזונא דחבריא וכו' עד ואכלי מזונא דרוחא ונשמתא מאתר רחיקא עלאה יקירא מכלא, ובכן מובן דכמו דמאכלות אסורות מטמטמות לבו של אדם כי דבר הנאכל ישוב להיות גוף האוכל, כן להיפוך מאכלות שהם ממקום קדוש רם ונשא כשהם נהפכים להיות גוף האוכל הם מפקחים השכל וממשיכים אותו להיות גם הוא דבוק בשרשם, וממילא הוא חוזר להיות ירא שמים:

ט״זוהנה ידוע בזוה"ק כמה שבחא וזכותא דבר נש דמהדר לחייבי עלמא בתיובתא, כי בזה אסתליק שבחא דקב"ה יתיר מכלא, והנה ישראל צריכין להמשיך את כל באי העולם אחר הש"י, וכן יהי' בודאי לעתיד כמ"ש ואתם כהני ה' תקראו, וכמו אדה"ר קודם החטא שאמר לכל הנבראים באו נשתחוה ונברכה וגו' כן יהי' לעתיד שישראל יחזירו בתשובה את כל הנשאר מפליטי האומות ובכן מובן הצורך לריבוי התבואות, כי בודאי המזונות שלעתיד יהי' שורשם ממקום גבוה מאד כעין מ"ש הזוה"ק מזונא דחברייא ואולי עוד יותר, ומטעם זה אוכל קמעא והוא נתברך במעיו, כי ידוע מ"ש האר"י ז"ל בפי' הכתוב לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי' ה' יחי' האדם, כי חיות המאכל שהוא מזין את האוכל הוא חלקי מוצא פי ה' שנמצא בהמאכל ולא גשם המאכל לבד, וממילא מובן שלעתיד ששורש המאכל ממקום גבוה, ויהי' בו הרבה מאד מוצא פי ה' לא יצטרך לאכול הרבה כי בהמעט ממנו יהי' בו יותר מוצא פי ה' מאשר יש בהרבה מאכל כעת, ובכן אז המזונות עצמם יהיו ממשיכים ליראה שמים כנ"ל, ובזה שישראל אז יאכילו ממזונותיהם לפליטי האומות, בזה עצמו יחזירם בתשובה שלימה כנ"ל ויגדל בזה זכות ישראל עד מאד, אכי"ר ב"ב:

י״זברש"י שיעקב אע"ה נטל אות ואו משמו של אליהו לעירבון שיבוא ויבשר גאולת בניו, נראה הפי' דהנה ישראל בעצם הם טובים והחטא הוא במקרה כמ"ש ואם תלכו עמי קרי שפירושו שתלכו עמי לפי המקרה ולא לפי עצם מעלת נפשם, כי עצם נפש ישראל אי אפשר להתקלקל, אפי' עושה חטאים היותר גדולים אעפ"י שחטא ישראל הוא, הא למה זה דומה לאבן טובה יקרה ומאירה שנפלה לתוך האשפה ונתטנפה מאד, אעפי"כ בכל מקום שהיא, היא אבן יקרה, וכאשר ישטפוה וימרקה וירחצוה תשוב להיות מאירה כבתחילה כן הוא נפש ישראל שלאחר המירוק בעוה"ז או בגיהנם או ע"י גלגול סוף כל סוף תשוב להאיר ככוכב מזהיר ומאיר, ועתיד לאשתאבא בגופא דמלכא, והנה נהר הפוסק אחת לשבעים שנה נקרא מים מכזבין, מובן שאמת הוא דבר שאין לו הפסק וחליפין, ומאחר שנשמת ישראל אין לה בעצם שינוי ותמורה, ע"כ הוא אמת והחטא שהוא במקרה הוא איננו באמת, והנה אליהו הוא איש האמת כבמד"ר שלח אורך ואמיתך המה ינחוני, אמיתך הוא אליהו, ואות ואו הוא אות אמת כבזוה"ק בפסוק ונתתם כי אות אמת, וזהו שנטל עירבו היינו שאליהו יסתכל במדת האמת שלו בעיקר מהות של ישראל וימצא במדת האמת מעלת ישראל ושוב אפי' יהיו ח"ו לפי השקפה ראשונה בלתי ראוים להגאל, יעביר זה מנגד עיניו שזה הוא בלתי אמת ורק במקרה, ובמדת אמת הם ראוים להגאל, ויעורר עליהם מדה ההוא הוא מדת האמת, ובאשר אליהו הוא גואל העתיד כל עוד שלא נגאלו ע"י שיעורר עליהם מדת האמת נחשב שלא הגיע אליה' למדת האמת, והנה יעקב הוא אמיתי כמו שנאמר תתן אמת ליעקב, והעושה כמעשיהם והבוחר בדרכיהם מתקיים עליו כבמדרש וע"כ כשאליהו יעורר עליהם במדת אמת שוב כמים פנים אל פנים תתעורר גם בלב ישראל מדת האמת, וישליכו איש את אלילי כספו ואת אלילי זהבו, ואז יהי' להם נגיעה בצד מה במדתו של יעקב אבינו ע"ה, וזהו שהשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ואז מדתו של יעקב תתקיים עליהם, וזהו הפי' שיבוא ויבשר גאולות בניו, היינו שיעשה חיבור ודביקות בינו לבין בניו, ובזה יהי' נתבשר בגאולת בניו אמן כי"ר ב"ב:

י״חהמפרשים הקשו מדוע לא נתפרשו בתורה יעודים הרוחניים, ונראה דהנה בב"ר מהלך בגן לרוח היום אין כתיב כאן אלא מתהלך מקפץ ועולה, כי עיקר שכינה בתחתונים הי', ומתהלך הוא לשון התעתקות ממקום למקום, ולפי"ז הא דכתיב והתהלכתי בתוככם נמי הוא לשון התעתקות ממקום למקום, ומאחר כי בזה"ז עיקר התגלות השכינה הוא בעליונים כמאה"כ כבודו כסה שמים, ורק תהילתו מלאה הארץ, כבמדרש, מובן שהתעתקות הוא מעליונים לתחתונים וזה שדרשו אטייל עמכם בגן עדן, הנה הוא מפורש יעוד הרוחני:

י״טבמדר' תנחומא איש כי יפליא נדר בערכך נפשות זש"ה כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים, אמר הקב"ה מי שהוא עושה כמעשי יהא דומה לי א"ר לוי משל למלך שבנה מדינה והדליק בה שני פנסין וכו' עד ונתן שם שני פנסין שהם חמה ולבנה וכו' עד אם יערוך שני פנסין אלו ידמה לי, אמר הקב"ה מי שיכול לעשות כשני המאורות הללו שיהא מאירין לעולם יהא שוה לי וכו' כל המאמר עד התחיל הקב"ה אומר למלאכי השרת כי מי בשחק יערוך לה' כשם שישראל עורכים לי שהייתם אומרים לי מה אנוש כי תזכרנו עורכין לי קרבנות וכו' עד כמ"ש איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה', הוי כי מי בשחק, הנראה משטחיות המאמר כי בשחק שהם המלאכים אינם יכולין לערוך כשני פנסין שהם השמש והירח, אבל ישראל למטה יכולין והדבר פלא, ויש לפרש כי לשון עריכה הוא הכנה, והנה האדם הוא עולם קטן ושני פנסין שבו הם המח והלב, כי כמו שהשמש והירח הם מושלים בעולם התחתון כן בעולם הקטן שהוא האדם מושלים בו המוח והלב והם מאירים לכל עולם קטן הזה, וישראל יש להם הכח לערוך ולהכין את המוח שיהי' נגד ה' דרכו וכאמרם ז"ל צדיקים לבם ברשותם, אבל מלאכים אינם יכולין לערוך ולהכין א"ע רק כמו שנבראו כן הם ולא ישנו את תפקידם כי אינם בעלי בחירה, וכ"כ אמות העולם אף שהם בעלי בחירה מ"מ הם ברשות לבם ולא לבם ברשותם, וזה שאמר המדרש שם ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש אל תהי קורא יאמר אלא יֵאָמר לו קדוש כשם שנאמר אל קדוש, כי קדושה היא נבדלת וישראל הם בכוחם להבדל ולהתקדש, וזהו שישראל עורכין קרבנות שהם עורכים את לבביהם להיות מקבילין לעומת הקרבן שהוא רואה א"ע כאלו הוא נשרף ונקטר ונעשה דשן ושבחמלת הש"י עליו מקבל אברי הקרבן תמורתו, וכ"כ ערך לחם בשבת שי"ב לחמים הם כנגד י"ב שבטים, והם מעריכים את לבבם להתאחד ולהיות כאיש אחד חברים ושבת הוא רזא דאחד ועי"כ נעשה מכולם קרבן אחד, וכ"כ פרשת ערכין שהוא לפי השתנות זמני האדם, וכסף הוא אהבה, והערך הוא לפי שניו כמה הוא באותו זמן במדריגת אהבת ה', ככה יתן כסף שקלים להקדש ושיערה התורה שיעור מדריגת האהבה לפי שניו, וכ"ז אין במלאכים שהם תמיד עומדים במדריגה אחת לא יוסיף ולא יגרע, ורק ישראל שהם בעלי שינוי ותמורה ומוצאין תמיד חסרונות בעצמם ומחמת זה הם מתאמצים להיטיב דרכם ולערוך מערכת לבבם לטוב, לא המלאכים וגם לא אומה"ע אף שהם בעלי בחירה מ"מ באשר הם תמיד שלמים בעיני עצמם וכל דרכם ישר בעיניהם, אין בהם הערכת הלב לטוב, וכמאמר המד"ר כי תהין לאיש שתי נשים האחת אהובה אלו אומה"ע שהם אהובים בעיני עצמם והאחת שנואה ישראל שהם שנואין בעיני עצמם ובשביל זה והי' הבן הבכור לשנואה, שבן הבכור הוא כינוי לנקודה הפנימית שבלב שהיא ראשית האדם שמחמת שכל אדם בודק ומחפש את מורשי לבבו אולי עוד ימצא בו בדק בשביל זה הוא מתיישר והולך וזה שם ישראל ישר אל, היפוך עמלק שהוא לשון עיקול, ועמלק הוא קליפה לשם ישראל וישראל מתיישרים והולכים עד שבאים לנקודה הפנימית שבלב, וכמו שבגידול הפרי לעומת שנתגדל הפנימית שבו שהוא הפרי נפרדה הקליפה עד שבגמר הפרי נעשה הקליפה לדבר נפרד לגמרי ומתפרקת מהפרי, כן כשיגיעו ישראל לנקודה הפנימית שהיא נקודת האמת נפרדה קליפת עמלק שהיא שורש השקר, ומזה תהי' הגאולה, וזה האות ואו שלקח יעקב לעירבון מאליהו שיבוא ויבשר גאולת ישראל ב"ב אמן:

כ׳שנת תרע"ב

כ״אבמדרש אם בחקתי תלכו הה"ד חשבתי דרכי ואשובה רגלי אל עדותיך אמר דוד רבש"ע בכל יום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והי' רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, נראה שהמדרש מדייק לשון הליכה דכתיב גבי חוקים, שלכאורה לשון הליכה שייך רק כשמבינין הטעם ומעמיקים בכל פעם יותר, אבל בחוקים לכאורה לא יוצדק לשון הליכה לזה מביא ואשיבה רגלי אל עדותיך כי ההרגל נעשה טבע שני ומתרגל בכל פעם יותר ע"כ יוצדק בו נמי לשון הליכה, הגם כי מצות אנשים מלומדה אינם שוין כלום, זה הוא רק כשכל העשי' אינה בחיות ורגש הנפש רק מחמת ההרגל, אבל עכ"פ צריכין לההרגל שיהי' הגוף רגיל במצות ולא יהי' רובץ תחת משאו, ויעכב על חיות הנפש, וזהו שאמר דוד המע"ה ואשיבה רגלי אל עדותיך, כי פחיתות הגוף ומדריגה תחתונה של האדם מכונה בשם רגלים, היינו שההרגל פעל על הגוף שהגוף ג"כ יהי' נמשך אחר חיות הנפש, ומ"מ העיקר הוא חיות הנפש שהעשי' מצד ההרגל לבד בלי רגש הנפש אינו כלום:

כ״בובזה יש לפרש מה דכתיב אם תשוב משבת רגליך, היינו שבשבת שהוא יומא דנשמתא צריך שיהי' הכל בחיות אפי' עשויות ופעולות האיברים יהיו בחיות ורגש ולא מצד ההרגל כלל, ואינו דומה לששת ימי המעשה שהגוף צריך לעבוד עכ"פ מצד ההרגל והנשמה בחיות חדש, אבל בשבת צריך שהגוף יהי' בטל אל הנשמה לגמרי וחיות הנשמה יפעול גם על הגוף שיעשה בחיות ולא מצד ההרגל, וזה שמדוקדק הלשון אם תשוב משבת רגליך שלכאורה הי' צריך לומר בשבת, אך להנ"ל יובן שהפי' הוא שבשביל שבת שהוא יומא דנשמתא ישוב מההרגל אלא לעשות הכל בחיות חדש:

כ״גבמדרש חשבתי ברכות חשבתי קללות, ברכות מאלף ועד תיו, קללות מואו עד הא ולא עוד אלא שהם הפוכות, ביאור הדברים הנה ברכה היא תוספות וקללה היא חסרון, היינו שברכה היא תוספות חלק הטוב והקללה היא חיסר חלק הרע, והברכה היא תוספות חלק הטוב שהוא מראשית עד אחרית זהו מאלף עד תיו, וידוע שרגל השמאלי שבתיו מעוקם לצד חוץ שמשם ואילך הוא יניקת החיצונים, וזהו שהתוספות אינו הוא אלא עד התיו ולא למטה ביותר כדי שלא יהי' יניקה להחיצונים, והקללות שהם חיסר חלק הרע הם מואו ועד הא יובן עפ"י מה דאיתא בשער הקדושה להרח"ו שבכל דבר ודבר יש בו מד' אותיות הוי' ב"ה, והנה חלק הרע הנאחז באדם אינו יכול לאחוז אלא עד אות הא העליונה שבאדם מד' אותיות הוי', וכמו בכלל כנודע כן בפרט, וע"כ כששולט החסרון בחלק הרע היינו משום שנסתלק ממנו כח העליון, ויובן שבראשונה נסתלק כח העליון מהתחתון וע"כ בראשונה נסתלק מאות ואו עד אות הא ומשם ולמעלה אינו צריך להסתלק שמשם אין אחיזה להחיצונים:

כ״דובזה יובן מה שתיקן עזרא שיקראו ברכות וקללות קודם שבועות כדי שתכלה שנה וקללותי', שבחסרון חלק הרע יהי' מקום לחול בו אור התורה בשבועות, ועם זה יובן מה שכתבו ז"ל שבקללות ניכר אהבת הקב"ה לישראל יותר מבברכות, כי הברכה היא התוספות כמו שהוא, אבל הקללות שהם סילוק ופינוי מקום לאור התורה ואורייתא וקוב"ה כולא חד, והוא דבר שאין לו שיעור וקצב כמו שקוב"ה אין לו סוף:

כ״הולפי האמור נוכל עוד ליתן טעם מה שמסיימים ת"כ קודם שבועות, דכל העוסק בתורת העולה כאלו הקריב עולה, וקרבנות מכפרים ומטהרין הנפש, ועיקר הטהרה הבאה מלמעלה היא אחר סיום הדבר, והיינו טעמא דעושין סעודה לגמרה של תורה, כי בהגמר שורה האור הבא מלמעלה ועושין לו סעודה שיהי' לו חיזוק להשאר לעולם כמ"ש כבר במק"א, בטעם סעודת מצוה, ע"כ מסיימים ת"כ כדי שתבוא הטהרה מלמעלה וזה מפתח גדול לשבועות וכמ"ש הזוה"ק לנטרא דכיא עילאה דמטי עלי' בהאי ליליא ואתדכי:

כ״ובמד"ת כי מי בשחק יערוך לה', שהקב"ה השיב למלאכים שקטרגו על בריאת העולם, ואמר להם הקב"ה א"כ מי יקיים תורתי אמרו המלאכים אנו מקיימין תורתיך השיב להם הקב"ה כי מי בשחק יערוך לה' כשם שישראל עורכים לי, ומביא לשון הערכה שנאמר במנורה ושלחן ומזבח העולה, ופרשת הערכין, נראה דהפי' דמנורה היא נגד השכל שבאדם שמשכנו במוח, והשלחן נגד הנפש שמשכנה בלב ומזבח העולה נגד נפש הטבעית שמשכנה בכבד, וכל אלו שהם בפנים רומזין לכחות פנימיות שבאדם, ופרשת ערכין שהוא בגבולין רומז לחיצוניות האדם, וישראל בכחם להכינם ולהעריכם שיהי' נוכח הש"י דרכם:

כ״זשנת תרע"ג

כ״חבמדרש אם בחקותי תלכו הה"ד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך אמר דוד רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והי' רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות הה"ד ואשיבה רגלי אל עדותיך ר' הונא בשם ר' אבא אמר חשבתי מתן שכרן של מצות והפסידן של עבירות ואשיבה רגלי אל עדותיך ר' מנחם חתנא דר"א בר אבונא אמר חשבתי מה שכתבת לנו בתורה אם בחקותי תלכו מה כתיב תמן ונתתי שלום בארץ ואם לא תשמעו לי מה כתיב תמן ויספתי ליסרה אתכם ר' אבא ברי' דר' חייא בשם ר' יונתן אמר חשבתי ברכות חשבתי קללות ברכות מאלף ועד תיו קללות מן ואו ועד הא ולא עוד אלא שהן הפוכות א"ר אבין אם זכיתם הריני הופך לכם קללות לברכות אימתי כשתשמרו את תורתי הה"ד אם בחקותי תלכו, הדקדוקים במדרש הלז רבו ויתפרשו מתוך הביאור בעזהי"ת:

כ״טוהנה ברש"י בשם הת"כ אם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה, והפי' מוכרח כי מאחר דכתיב ואת מצותי תשמרו ובכל מקום אמרינן ושמרתם זו משנה וכן הוא אומר כי נעים כי תשמרם בבטנך, א"כ הרי לימוד התורה אמור, וכתיב ועשיתם אותם הרי קיום המצות אמור, ומה אני מקיים אם בחקותי תלכו ע"כ שהפירוש שתהיו עמלים בתורה, ומ"מ יש להבין כי להיות עמלים בתורה להיותו הליכה לכאורה יצדק יותר במשפטים שטעמם נגלה ויש לסבור בו סברות ולחדש בו חידושים שכליים, אבל בחוקים שטעמם נסתר אין שייך בהם כ"כ יגיעה ועמל אלא השתדלות והתמדת הקריאה, ונראה דלאו על חלקי המצות שנקראים חוקים קאי כגון שעטנז וכדומה, אלא על העמל גופי' קאי, היינו שזה שמתבקש שתהיו עמלים דווקא וידיעת התורה בלתי עמל לא יצא ידי חובתו, הוא בלתי מובן הטעם, כי להטריד שכלו ביגיעה ועמל לבל יבוא לחשוב מחשבת חוץ כאמרם ז"ל שיגיעת שניהם משכחת עון, הי' לכאורה משיג התועלת בטרדת שאר חכמות, וזה הוא חוקה, ומ"מ אף שאין טעמה כ"כ מובן הנה נראה לעינים שעמל התורה מעתקת הטבע לקדושה וטהרה משא"כ בשאר חכמות, אף שאין טעמו של דבר כ"כ מובן:

ל׳ולפי"ז יש לפרש סיום הכתוב ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם שמחמת עמל התורה נעתק טבעו ונמשך לבו אחר ידיעת התורה ועשיית המצות בטבע, ובזה תתיישב קושיית המפרשים על כל יעודים הטובים שבפרשה הלוא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, והרמב"ם פירש שכל אלה הוא להסיר המניעות לבד, ועדיין בלתי מובן למה העלים הכתוב עיקר השכר, והרבה תירוצים נאמרו בזה, ולדרכנו יובן עפ"י מאמרם ז"ל ששכר מצוה מצוה, וא"כ יעוד השכר מתחיל מתיבת ואת מצותי תשמרו שבשכר עמל התורה יומשך לבם כנ"ל, אך בטבע העולם שכיח מניעות שונות באה אח"כ ההבטחה מהסרת המניעות, ומ"מ עיקר השכר הוא ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם כאמרם ז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עולם הבא, ועיין בספר דרך חיים למהר"ל שפירש שהוא מצד השינוי ומהתהפכות מרע לטוב ומתעלה ומתדבק בהש"י לגמרי עיי"ש, ומובן ממילא בדרכנו שמצד עמל התורה שנעתק טבעו לקדושה כנ"ל יאות לו השכר הזה שיתדבק בהש"י מעלה אחר מעלה:

ל״אובזה יתישב לנו מה שהקשה כ"ק א"א זצללה"ה דהנה בפרשת ראה כתיב את הברכה אשר תשמעו ופירש"י על מנת שתשמעו, והקללה אם לא תשמעו, והיינו שהברכה ניתן תיכף על מנת שתשמעו ועל מנת כאומר מעכשיו דמי, אבל הקללות אינם באין רק אח"כ כשח"ו לא תשמעו וזה לשון אם ככל לשון תנאי, וא"כ הכא למה נאמר אם בחקותי דמשמע נמי לאו מעכשיו, והרי הברכות הם ע"מ כאומר מעכשיו ותירץ לפי דרכו ז"ל, ולדרכנו יתיישב נמי כי מאחר ששכר הנאמר כאן הוא העתקת הטבע לקדושה וטהרה, וזה לא יתכן רק אחר העמל בתורה שהעמל ההוא מעתקהו כנ"ל, אבל שם מדבר בברכת הארץ שברכו וקללו על הר גריזים והר עיבל זה יתכן להיות מוקדם כמו שהי' העברת הירדן קודם לכל:

ל״בומעתה נבוא לביאור דברי המדרש הנ"ל שענין זה עצמו אמר דוד המלך ע"ה חשבתי דרכי וגו' כי כל המזמור מדבר בשבח התורה ותועלת העוסק ועמל בה, ואמר שזה מהתועלת שבה שאפי' אני מחשב למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והי' רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ובתי מדרשות שהטבע מעצמה אפי' בלתי מחשבה כלל נמשכת לבתי כנסיות ובתי מדרשות, כי ע"י עמל התורה נעתק טבעו כנ"ל, ובא ר' אבא ופירש עוד יותר שזה אין כ"כ רבותא שמדברים חומריים נעתק טבעו להשתוקק לבתי כנסיות ובתי מדרשות, כי מי שטעם טעם חכמה ומתיקת התורה מדבש ונופת צופים ממילא נמשך אחרי', ואיננו נצרך להעתקת הטבע כ"כ וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מה' רוצח וחיי בעלי חכמה ומבקשי' בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין, אלא אפי' בדברים רוחניים עצמם חשבתי מתן שכרן של מצות והפסידן של עבירות, וידוע ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, וגם הפסידן של עבירות אין הפשט יראת עונש אלא ההפסד הגדול מכל הפסדים שע"י העבירה מפסיד את דיבוק האלקי שהיא למעלה מכל שעשוע ועונג ושמחה שבעולם והוא מפסיד בשביל התאוה נמבזה ונמס והיא רק כרגע, ואף שזהו מדת הצדיקים כאמרם ז"ל הוי מחשב את הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה, מ"מ עדיין אין זה תכלית השלימות שעדיין טובת ותועלת עצמו הוא דורש כאומרם ז"ל אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וכו' ולא תאמר אקרא בשביל שאהי' בן עולם הבא אלא עשה מאהבה וסוף הכבוד לבוא, ועיין מהר"ל בספר דרך חיים שאף כשעובד בשביל השכר שיגיע לו הוא צדיק גמור אבל עיקר העבודה שיאהב את השי"ת ויחפוץ לעשות מצותיו בשביל שהם מצות הש"י, וזה שאמר דוד כשחושב שכר מצוה והפסד עבירה ואשיבה רגלי אל עדותיך לא בשביל השכר אלא בשביל שהוא עדותיך, וכל זה הוא מחמת העתקת הטבע כי מטבע לעשות דבר הנאות אליו, וזה מחמת עמל התורה נעתק טבעו אף מזה, וזה רביתא יותר ממה שנעתק טבעו מגשמיות וחומריות לרוחניות, ור' מנחם חתנא דר"א ב"ר אבינא אמר רבותא יותר שזה שנעתק טבעו מצדיק גמור לצדיק בתכלית אין זה אלא דרגא אחת, אלא אפי' חשבתי מה שכתבת לנו בתורה אם בחקותי תלכו ונתתי שלום בארץ ולהיפוך ויספתי ליסרה אתכם הוא אהבת שכר ויראת עונש שאין זה מדרך השלימים ובזוה"ק מגנה מאד את יראת העונש שהוא רצועה שפחה בישא, מ"מ גם מזה נעתק טבעו ועלה ונתעלה כמה דרגין בתר דרגין בבת אחת עד ואשיבה רגלי אל עדותיך כנ"ל שמתפרש נמי בשביל עדותיך, כמו לר"ה, וע"כ ניחא נמי דקדוק שבר"ה וכן בת"ק מסיים המדרש בכל אחד ואשיבה רגלי אל עדותיך אבל בר"א לא מסיים המדרש מידי, מחמת שבדברי ת"ק ור"ה מתחלף הפירוש דלת"ק הוא לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ולר"ה הפי' בשביל עדותיך, ור"א לא פליג עליו ופי' נמי בשביל עדותיך ע"כ לא מסיים מידי, ור' אבא ברי' דר' חייא אמר עוד רבותא יותר חשבתי ברכות מאלף ועד תיו, וקללות מואו עד הא ולא עוד אלא שהן הפוכות אם זכיתם הריני הופך לכם את הקללה לברכה, והיינו עפ"י מאמרם ז"ל בתשובה מאהבה שזדונות נעשו כזכיות, וע"כ נמי מהפך הקללות לברכות, והנה זה רבותא עוד יותר שלא לבד שנעתק מרע לטוב אלא שנתהפך הרע עצמו ונעשה ממנו טוב וכל אלה נמשך מעמל התורה דברישא דענינא שזה גורם שאפי' ח"ו ראוי לבוא עליו קללה לא די שמצילו אלא שנעשה מהקללה עצמה ברכה, וזה שאמר אם זכיתם מלשון שמן זית זך היינו שנזדכך עד ששב החושך לאור כמו אבנים טובות שנתהפכו מחומר עכור לגוף מאיר ע"י ניצוצי השמש המכים עליו כידוע בטבע והוא דוגמא לגוף עכור ששב לאור צח ע"י ניצוצי שמש התורה הפועלים בו להפוך מחושך לאור:

ל״גקיצור הדברים שלת"ק מדבר מהעתקת הנפש מדברים גשמיים לדברים רוחניים, היינו מבית דירה פלונית לבתי כנסיות ובתי מדרשות, ולדעת ר"ה ממדת צדיקים גמורים למדת צדיקים בתכלית השלימות, היינו מהעושין כדי לירש עוה"ב להעושין לגמרי לשמה בשביל שהם מצות הש"י, ולדעת ר' אבא מהמהפכין חשוכא לנהרא ומרירא למיתקא, היינו שמהרע עצמו נעשה טוב, ומעונות זכיות:

ל״דויש לומר דארבעה ענינים אלו מקבילים לג' מועדים ושבת, פסח יציאת מצרים היא העתקת הנפש מדברים גשמים לרוחניים ממצרים ערות הארץ לחסות בצל כנפי הש"י היא מקביל מבית דירה פלונית לבתי כנסיות ובתי מדרשות, אף שעדיין אין זה התכלית אלא הלימוד ותפלה שמה, וכן בפסח עדיין אין אומרים הלל שלם שלא נגמר הענין עד שבועות כנודע, שבועות קבלת התורה אחר חשבון ימי הספירה אחת לאחת למצוא חשבון מתן שכרן של מצות והפסדן של עבירות, וזוכין אח"כ בשבועות לנעשה ונשמע בצלו חמדתי וישבתי ונפשי יצאה בדברו ולעשות בשביל שהם מצות ה', סוכות הוא אחר ימים נוראים זוחלים ורועדים מפחד הדין ונעתקין מזה לסוכה דיבוק שכינה לא לתקות שכר אלא באהבה טהורה, ושבת הוא התהפכות הכל לטוב והוא מעין עוה"ב שלא יהי' מציאות הרע כלל, וע"כ איתא בכתבי האר"י ז"ל שמאכל של שבת אינו מגשם, כי מה שהמאכל מגשם הוא מחמת שנשתאבו לתוכו חלקי הרע, ובשבת כתיב טוב להודות לה' שהכל טוב ומלאך רע בע"כ יענה אמן, והוא מקביל להא דאם זכיתם הריני הופך לכם קללות לברכות, וע"כ ברכו במאור פנים שהוא מצד הזדככות החומר העכור לגוף מאיר:

ל״הבמדרש ג' דברים נתנו מתנה לעולם, התורה, המאורות, והגשמים, התורה מנין שנאמר ויתן אל משה ככלותו המאורות מנין שנאמר ויתן אותם אלקים ברקיע השמים הגשמים מנין שנאמר ונתתי גשמיכם, ביאור הדברים הנה מתנה נקרא מה שהוא תוספות לאדם שמציאותו גם בלעדו, דאל"ה אין לומר מתנה לעולם דבלעדי זה אין עולם כלל, וכמו שלא יתכן לומר שכלל הבריאה היא מתנה לעולם אף שעולם חסד יבנה, כן נמי דבר פרטי שמציאות העולם א"א בלעדו או האדם א"א שיהי' לו מציאות בלעדו [כי עיקר הבריאה ותכליתו הוא האדם] לא יתכן לומר עליו לשון מתנה לעולם, וזה מבואר וכמדומה לי שכן הוא במהר"ל, והנה תורה אף שעיקר מציאות העולם הוא התורה ובלעדה הי' חזר העולם לתוהו ובוהו, מ"מ מציאות ב"נ הי' בשבע מצות לבד כי עולם הטבע מתקיים בשבע מצות כמספר שבעת ימי בראשית, ושני אלפים שנה הי' העולם מתגלגל בלי תורה אלא בשבע מצות לבד, אלא שהכוונה בהבריאה היתה שיהי' בעולם דבר שלמעלה מהטבע והיא התורה ע"כ נקרא מתנה שהיא תוספת על עולם הטבע, והגשמים אף שמבלעדי הגשמים אין מזונות בעולם ואין להעולם מציאות בלעדו, מ"מ יש לפרש על פי דברי ב"ר בתחילה לא היתה הארץ שותה אלא מלמטה ובשביל ד' דברים חזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלה, וכן יש לפרש גשמים שמתנה לעולם דבלעדי מתנה זו היתה הארץ שותה מלמטה, והגשמים יש בהן כח מים עליונים, והנה הוא תוספות מעלה, ובזה יש לפרש דברי המדרש בשעה שישראל עושין רצונו של מקום פקידה אחת הוא פוקד את הארץ ומיד היא עושה פירות, כי עיקר גידול הוא מחמת כח מים עליונים שבהן, והגשמים הם לבוש לכח ההוא, ובזמן שישראל עושין רצונו של מקום אין כח ההיא בא בריבוי לבושים כ"כ, אך הא דהמאורות הם מתנה צריך ביאור שהרי בלתי המאורות אין מציאות העולם כלל כמובן.

ל״וונראה לפרש שניתן כח במאורות לזכך את חומר הארץ וגשמיותו וכח זה הוא למעלה מהטבע ותוספת מעלה, ובלעדי מתנה ההוא אף שהיו המאורות מאירים לא היו פועלים לזכך חומריות וגשמיות הארץ, והוא כענין התורה והגשמים שהם מתנה שניתן דבר שלמעלה מהטבע לתוך הטבע, והנה כבר אמרנו שהאדם שהוא עולם קטן יש בו נמי דוגמת שני המאורות הוא המוח והלב, וכמו שהלבנה מקבלת מהשמש כן הלב מקבל מהמוח, והרי זה בא ללמד ונמצא למד שהמוח והלב שהם משכן הישמה והרוח הם פועלים על נפש המתאוה שמשכנה בכבד לזככה ולמרקה מזהמתה וזוהמא פירש"י תגבורות היצר, כן המאורות פועלים על חומר הארץ, ובשביל זה נמצא אבנים טובות שבאים מכח ניצוצי השמש על מין אבן שמזככין ומטהרין אותו עד שישוב גוף מאיר בעצמותו:

ל״זולפי האמור יש לפרש כל השלשה דברים באדם שהוא עולם קטן, תורה מזכך את השכל ששכל אנושי הוא חומר וגוף נגד שכל התורה שהוא שכל אלקי, ושכל התורה מזככו ומטהרו עד ששב גם שכל אנושי שבו לשכל נבדל מחומר, והמאורות הם מוח ולב משכן נשמה ורוח המזככין את נפש המתאוה שמשכנה בכבד כנ"ל, גשמים הם כחות שבשאר חלקי הגוף שהם חומרים וגשמיים שיהי' בהם נמי כח עליון קדוש, ובשביל זה ביכולת האדם להתקדש עד שכל כחות שבו ישובו נצחיים, ולא ימותו במיתת הגוף כידוע בספרים שבצדיקים כל כחות הגוף לא יאבדו במיתתם ונשארו כולם נצחיים, לעומת שזולתם השארת הנפש הוא לנפש השכלי בלבד והדברים עתיקים:

ל״חויש לומר דג' סעודות שבשבת יש בהם ג' ענינים אלו שפועלים על ששת ימי המעשה, ובכלל שבת יעשה כולו תורה, ברכו במאור פנים הוא מקביל למאורות וחכמת אדם תאיר פניו, ומאכל שבת אינו מגשם מפני שיש בו קדושה עליונה והיא מקביל לגשמים שיש בהם כח מים עליונים, ישמע חכם ויוסיף לקח:

ל״טבענין ברכות וקללות איתא בספרים וכן משמע בזוה"ק ובזוהר חדש דבפנימית כולם ברכות נינהו ורבים הברכות הצפונות בהקללות יותר מברכות הנגלים, וכעין שמצינו בש"ס מ"ק (ט"ו:) עיי"ש ונראה דכמו בריאת העולם שבחיצונית הוא עולם גשמי ונכלל בתוכו פנימית, וכבר אמרנו דכמו דבדבר ה' שמים נעשו, כן במחשבתו יתברך שמו נברא פנימית העולמות, והנה פנימית העולם כולו טוב, ורק בחיצונית העולמות יש מציאות הרע, וע"כ בעולם העשי' זה שהוא חיצונית דחיצונית הוא כולו רע, והטוב הוא נסתר בתוכו ומלובש בלבוש רע, וע"כ לעומת זה הם הקללות פנימי וחיצון הפנימית שבהם הוא ברכות ורק החיצונית הוא קללות, וידוע דכל דבר שהוא בהסתר והעלם יש בו מעלה יתירה וע"כ הברכות העטופים בלבוש קללות הם עוד יותר גבוהים והוא מקביל למה שאמרו ז"ל עיקר שכינה בתחתונים והדברים עתיקים, ואיש שהוא נמשך במעשיו אחר פנימית העולם נמשך נמי אחר פנימית הקללות שהם ברכות, וח"ו להיפוך הוא להיפוך, ואולי יש לפרש כן דברי המדרש דברים פ' ד' א"ר אלעזר משאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני באותה שעה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב אלא מאלי' הרעה באה על עושה הרעה והטובה באה על עושה הטובה:

מ׳ובזה יש לפרש מה שנאמר בפרשת נצבים והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו' והשבות אל לבבך וגו' כל פרשת התשובה עד ונתן ה' אלקיך את כל האלות האלה על אויבך ועל שונאך אשר רדפוך ואתה תשוב ושמעת בקול ה' וגו', ואינו מובן מה שחזר לאמור ואתה תשוב אחר שכבר נאמר שעשו תשובה, אך יש לומר דהנה כך הוא המדה כשישראל עושין תשובה כל עונותם על ראש עשו יחול, כענין שכתוב ונשא השעיר את כל עונותם ובמדרש השעיר זה עשו שנאמר הן עשו אחי איש שעיר עונותם עונות תם זה יעקב, והטעם כבר אמרנו משום שישראל בעצמם הם פנימים וטובים ורק כמה שכתוב ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם להמשיך אחר חיצוניות, או בפשוט שהם בטנופם מקלקלק את האויר וזה גרם לעונות ישראל, וע"כ באשר הם הגורמים בנזקין על ראשם יחול, וכל זינא אזיל בתר זיני', וממילא נשארו ישראל פנימים נקיים וטהורים, והחיצונות ילך לראש עשו, וא"כ הקללות שהיו דו פרצופין חיצונות ופנימית והחיצונית נטל עשו שוב נשאר לישראל הפנימית ונתוסף להם ברכה ודביקות בהש"י, ועולין ונתעלין ישראל מעלה מעלה בשביל מה שעשו נוטל חיצונית הקללות, והנה ידוע דלעימת המעלה של איש ישראל יותר ירגיש בפגימה דקה, ממילא כשמתעלים ישראל מרגישין בפגמים דקים שקודם לכן לא היו מרגישין, ועושין גם ע"ז תשובה מה שקודם לכן לא היו יודעין לעשות תשובה ע"ז, וזה שאמר הכתוב ונתן ה' אלקיך את האלות האלה על אויבך ועל שונאך אשר רדפוך, ומחמת זה נוטלין ישראל פנימית הקללות שהם ברכות גבוהות מאוד ונדבקין עוד יותר בהש"י, וכמאמר הכתוב יספת לגוי נכבדת וכבמדרש סוף פ' פינחס, וממילא מרגישין יותר בפגימה דקה שלא היתה מורגשת, וע"כ ואתה תשוב:

מ״אולפי האמור יובן נטריקון שבת שבת בו תשוב, דהנה שבת הוא יומא דנשמתא, וע"כ הקללות שבשביל עונות, בשבת ישראל נוטלין רק הפנימית שלהן ולא החיצונית שבהן, וע"כ נתוסף בהן דעת להכיר בפגמים דקים ולעשות תשובה כנ"ל, ובזה יש ליתן טעם למה תיקן עזרא להיות קורין ברכות וקללות בשבתות קודם שבועות ור"ה משום תכלה שנה וקללותי', כי ידוע דבקריאת הפרשה מתעורר הענין והנה מתעוררין גם הקללות ובשבת נוטלין ישראל הפנימית שבהן שהן ברכות מאליפות וחלקי החיצונית שהוא קללות בטלין מאליהן ותכלה שנה וקללותי', וישראל נוטלין חלקי הברכות שבהן ועי"ז מכינין עצמן לקראת החג וכנ"ל:

מ״באף אני אלך עמם בקרי ברש"י בשם הת"כ איני מדבר עמהם אלא באף, כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש שזה לטובה כמו להבדיל באדם כשהוא מדבר מתוך כעס אינו בעצם, וכן הוא כביכול למעלה למשכיל, וע"כ אינו נצחיות וכמ"ש אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי ואמרו ז"ל באפי נשבעתי וחוזרני בי ודפח"ח, ובזה יובן כמה מקראי קודש שלטובה לא איש אל ויכזב, וח"ו לרעה ההוא אמר ולא יעשה בניחותא עיין במדרש, וכן נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, וכן הדין בנביא שנבחן כאשר נתנבא לטובה ולא בא הוא נביא שקר, אבל כאשר נתנבא לרעה ולא בא אין זה ראי' כמ"ש בירמי' וברמב"ם ה' יסודי התורה, והכל טעם אחד, כי מדרך הטוב להטיב לבריותיו, אלא כשהוא ח"ו כמ"ש והמה מרו ועצבו את רוח קדשו וכמ"ש ויתעצב אל לבו א"כ מה שגוזר לרעה הוא כשהוא מתלבש כביכול בלבושים כאלה והגזירה איננה מעצמיותו ע"כ יש לה שינוי:

מ״גברש"י בחמשה מקומות נכתב יעקוב מלא ואליה חסר שיעקב נטל אות ואו משמו של אליהו שיבוא ויבשר גאולת בניו, הנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שעמלק הוא היפוך מיעקב אע"ה שיעקב הוא ישר ע"כ שמו ישראל וישורון, ועמלק מלשון מעוקל, עכת"ד, ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בסעודה שלישית שהיא נחלת יעקב לבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין שעמלק הוא קליפת כלב, ויש לומר עוד דיעקב מדתו אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב, ועמלק הוא תכלית השקר וע"כ אם שקרת במדות ובמשקולות הוי דואג מעמלק, וע"כ תורה דכתיב בה אמת קנה ואל תמכור, הי' צריך להיות מחיית עמלק קודם מתן תורה וכן לעתיד טרם שתתגלה מדת האמת בעולם וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויטהר לבבנו לעבדו באמת צריך שיהי' מחיית עמלק ולא יכנף עוד מוריך, וכתב הרמב"ן כי המלחמה מן המשפחה הזאת היא הראשונה והאחרונה לישראל, וכל אשר עשו עמהם משה ויהושע בראשונה יעשו אליהו ומשיח בן יוסף באחרונה עכ"ל, כי ידוע שמשה ואליהו מדתם מדת אמת כבמדרש שלח אורך ואמיתך י"א שאמיתך זה משה שנאמר בכל ביתי נאמן הוא, וכן אמיתך זה אליהו שנאמר ודבר ה' בפיו אמת, ויש לומר נמי שטרם נתגלה מדת האמת מתעוררת ומתחזקת מדת השקר כענין קדריתא דצפרא המוזכר בזוהר שקודם האיר היום נתגבר החושך, וע"כ קודם מתן תורה ויבוא עמלק, וכן קודם ביאת המשיח יתגבר השקר בעולם, וזה סימן גדול על זמנינו אלה כי קרבה זמן ישועתנו וע"כ מתחזק ומתגבר השקר מאד אפי' בין אנשים שתעודתם להיות מבקשי אמת, וצריך כל איש חיזוק גדול מאד שלא יתפוס בפח השקר כי עת רעה היא, היינו שליטת קליפה זו הנקראת רעה כמ"ש בזוה"ק, וזה נסיון גדול בזמננו אלה ולאו כל אדם זוכה לעמוד בנסיון, והעצה היעוצה לזה להיות תמיד בזכרונו שניתן נסיון זה לפניו ובאשר יזכור באותו רגע כי עתה הוא מנוסה בזה נקל לו לעמוד בנסיון וכמ"ש במדרש אלו הי' ראובן יודע שהתורה כתבה עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם בכתפו הי' מוליכו אצל אביו וכן רבים במדרש, ויש להתמלא רחמנות על איש הנלכד בפח זה ומתגברת בו מדת השקר כמו שמטבע האיש להתמלא רחמים כשרואה את חבירו נלכד בפח הגשמי וליסטים שובין אותו ומוליכין אותו למכרו למרחקים, כי טבע הישראלי להיות דבק במדת האמת, וע"כ נזכר בני ישראל חמשה פעמים בפסוק אחד כנגד חמשה חומשי תורה, להורות כמו שהתורה הוא תורת אמת כן ישראל כולו זרע אמת היפוך זרע עמלק, ורק מצד התגברות כח עמלק נתפסו ברשת זו טמנו להם, וע"כ בחמשה מקומות יעקב נטל אות ואו שהוא אות אמת כבזוה"ק משכון מאליהו להורות שמדת האמת היא ממושכנת אצל ישראל שהם זרע יעקב כבחמשה חומשי תורה וכשיגאלו מזרע עמלק שהוא מלחמה האחרונה ע"י אליהו יתגלה האמת בעולם, אכי"ר ב"ב:

מ״דבמדרש כי פועל אדם ישלם לו זה משה דכתיב ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם מה ראה ראה משוי איש על אשה ומשוי גדול על קטן ומשוי בחור על זקן ישב וישב להם סבלותם בין איש לאשה בין גדול לקטן בין בחור לזקן אמר לו הקב"ה אתה ישבת לבני סבלותם חייך שאתה עתיד ליישב ולפרש לבני נדריהם בין איש לאשה בין גדול לקטן בין בחור לזקן הה"ד כי יפליא לנדור נדר בערכך נפשות לה', ביאור הענין דהנה גלות מצרים הי' מירוק על חטא אדה"ר וכל הדורות שהיו מכעיסין ובאין כידוע בספרים, ובאשר שורש החטא הי' עץ הדטו"ר שהוא ענין ערבוביא ע"כ שלט עליהם עונש כח ערבוביא ומזה בא שהי' משוי איש על אשה וכו' ואף שלא לפי חלקי הנפש הצריך מירוק כי המירוק צריך לפי חלקי הנפש המתחלף במהות האנשים, דוגמא לזה הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירוש דברי הזוה"ק בעשרה הרוגי מלכות שהי' עיוות הדין והדברים לכאורה מבהילים איך שייך עיוות הדין למעלה שהכל במשפט וצדק והגיד הוא ז"ל שבאשר אחי יוסף דנו אותו לרודף ועיוו עליו את הדין הי' העונש במשפט צדק מדה במדה לעוות עליהם את הדין ודפח"ח, וכן נמי נאמר בנידון שלפנינו שמחמת חטא עירוב טו"ר הי' עליהם עונש עירוב המירוק, אך משה דכתיב בו כי טוב הוא ולא הי' בו שום פסולת והי' נקי מעץ הדעת טו"ר הכניס עצמו ביניהם ושיתף עצמו עמהם וצירף זכותו לזכותם ומחמת זה הי' יכול לישב סבלותם, והוא כענין שפירש הספורנו במאמר של משרע"ה מחני נא מספרך אשר כתבת היינו שמסר להם את זכותו עי"ש, ובאשר נתן נפשו עליהם זכה לראות בגדולתם ולבחון כמה חלקי הקדושה ואלקית ששוכן בכל איש ואיש במהותם המתחלפין, וזהו הענין פרשת ערכין שהערכין אינם לפי שיווי החומר שהרי אפי' מניוול ומוכה שחין נמי שוה בדין ערכין כדכתיב נפשות כבש"ס ערכין (ד':) ועיין רדב"ז בטעמי המצות שמבאר חילוף הערכין עפ"י מה שאדם נברא בצלם אלקים, ואיש כי יפליא דוגמא העליונה ה' איש מלחמה, האומנם שלהלכה דקי"ל כר"מ דנכרי נערך קשה להבין, אך בודאי זה אמת שענין ערכין אינו אלא לפי חלקי הקדושה, כמ"ש הרדב"ז אף שלא נדע הטעם דנכרי נערך:

מ״הל"ג בעומר

מ״והנה כתיב ביעקב ביציאתו מבית לבן ויברח הוא וכל אשר לו, ויש להבין אחר שהש"י אמר לו שוב אל ארץ אבותיך למה לא יצא בפרהסיא, ולכאורה יש לומר דכל כמה דאפשר למעט בנס לא רצה להשתמש בניסים, אך גם אחר הבריחה הי' מוכרח לנס שבא אלקים אל לבן הארמי בחלום הלילה ואמר לו השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע, ובודאי יעקב השכיל מראש שבודאי ירדוף אחריו לבן ויצטרך לנסים, ואחת הוא אם בא ללבן הדיבור בחרן שאל ימנע את יעקב מלשוב לארץ אבותיו, כמו שבא אליו הדיבור בגלעד, ובכן מה בצע לו בברחו הלוא סוף יצטרך לשמש בנסים, ונראה דכל מעשה אבות סימן לבנים, ועשה זה לפועל דמיוני לבניו אחריו שיהי' להם כח זה לברוח עכ"פ מפני כחות חיצונים הרודפין אחריהם אפי' במקום שא"א להם לעמוד בקשרי המלחמה, והבריחה היינו להסיח דעתו מדברים חיצונים אלו ולהטמין עצמו בדברי תורה, הגם כי יש בחינה גדולה מזו וכאמרם ז"ל בש"ס ע"ז (י"ז:) ר' חנינא ור' יונתן הוו קאזלי באורחא מטו להנהו תרי שבילי חד פצי אפיתחא דע"ז וחד פצי אפיתחא דבי זונות א"ל חד לחברי' ניזיל אפיתחא דע"ז דנכיס יצרי' אמר לי' אידך ניזיל אפיתחא דבי זונות וניכפיי' ליצרן וניקבל אגרא, והיינו להכניע את צד הרע וכמו שאיתא התם איתכנעו מקמייהו, אבל לאו כל אדם זוכה לזה ולאו בכל זמן, רק לאנשי המעלה שהם מזוככים בתכלית הזיכוך ובזמנים מיוחדים שאין לצד הרע כ"כ שליטה, וע"כ יעקב אף שכחו הי' יפה להכניע את כח לבן וכשפיו אחז צדיק דרכו לברוח, ומטעם שיהי' מסלול ודרך לבניו אחריו אף כשלא יהי' כחם יפה כר"ח ור' יונתן דש"ס ע"ז הנ"ל, עכ"פ יהי' יכולת בידם לברוח, וכמו שם כשיעקב עשה מקודם כל מה שהי' יכולת בידו לברוח, ואח"כ כשלא הי' לו עוד דרך הצלה הצילו הש"י ע"י הזהירו את לבן הארמי, כן נשאר לדורות כשאדם עושה כל מה שבידו וכל טצדקי דאפשר למעבד בכדי להנצל מכחות רעות הרודפין אותו, אח"כ נעזר בסיוע אלקי, וזה הענין הי' נמי במצרים כי בחפזון יצאת מארץ מצרים שישראל לא הי' עוד כחם יפה להכניע את כחות מצרים, הוצרכו לצאת בחפזון כעין בריחה כמ"ש במדרש פ' בא פרשה י"ט, וכן אמר פרעה כי ברח העם, אבל לעתיד שישראל יהיו במעלה העליונה בתכלית השלימות כתיב כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון וגו', והנה כמו ביעקב שתחילה ברח ואח"כ נושע מלבן ונעשה אח"כ מחיצה המבדלת בינו לבינו עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה וגו' ואת המצבה הזאת לרעה, כן נמי במצרים עדיין היו כחות פרעה ומצרים רודפין אחריהם עד שנשתקעו בים, ובחמשה עשר באייר ירד להם המן וכאשר הוחזקו שלשה ימים בירידת המן בתלת זימני הוה חזקה והיו רואים במזונותיהם שישיגו דרך נס נתפרד מהם לגמרי מחשבה שר של מצרים שהכניס בהם עדיין מחשבות רעות מאין ישיגו לחם לאכול במדבר, כי ח"ו לומר שהתלונה היתה מצד עצמם כי ישראל מאמינים בני מאמינים וכמאמר הכתוב זכרתי לך חסד נעוריך וגו', ובודאי כל התלונה נצמחה משירי שיריים ממצרים, ועוד יש לומר שבעוד אכלו ישראל מלחם מצרים שנשפע ע"י שר של מצרים היינו החררה שהוציאו ממצרים שנזונו ממנו עד ט"ו לחודש אייר אף שטעמו בו טעם מן, מ"מ מאחר ששורש השפעתו הי' ע"י שר של מצרים, הי' לכחות מצרים קצת קירוב להם, אך כשעבר שלשה ימים כשכלו החררה שהוציאו ממצרים והיו נזונים ממן בזה נפרד מהם כח מצרים לגמרי, וידועין דברי מהר"ל בפירוש דברי המדרש שלכן המתין במתן תורה עד חודש השלישי לצאת בני ישראל ממצרים כמו הגיורת שצריכה שלשה ירחי הבחנה וכתב מהר"ל כדי שיהי' פירוד לגמרי ממה שהי' מקודם, והפירוד נעשה עיקר בשלישי כי הראשון מתיחס אחר הקדום והשלישי אחר החידוש והאמצעי מפריד ביניהם לגמרי, כן נאמר לדרכנו שאחר שלשה ימים נפרדו לגמרי מכחות של מצרים ולא הי' להם עוד שום שייכות כלל, וא"כ כשהגיע ח"י אייר הוא ל"ג בעומר נפרד מהם לגמרי כח רע של מצרים, וכאשר נסתכל בענין יעקב אע"ה כמו שהוא הי' כלול בתרין כן נמי הי' לו צרת לבן וצרת עשו, וצרת לבן והצלתו ממנו הי' בעוד שמו יעקב לבד, והצלה מעשו הי' אחר שבשרהו המלאך שנקרא שמו ישראל, והצלתו מלבן הי' ע"י בריחה, אבל ההצלה מעשו, הי' ע"י שהוא שלח לו מלאכים ובמדרש תפסו עליו מחזיק באזני כלב לדרכו הי' מהלך, ויש לומר שגם יעקב ידע מזה שלדרכו הוא מהלך, אבל באשר כל מעשיו היו פועל דמיוני לזרעו אחריו, ההצלה מלבן הי' לדוגמא ליציאת מצרים, כי ידוע שמראה לבן הוא מקו הימין חסד ולבן הי' חסד דקליפה ומראות נגעים ע"ב גמטריא חסד, והוא קליפה מושכת לג"ע, והוא כענין קליפת מצרים ערות הארץ מעשה ארץ מצרים, אך ההצלה מעשו הוא דוגמא על לעתיד שלא יהי' שריד לבית עשו, ומלחמה האחרונה שיהי' לנו הוא עם בני עשו, ע"כ עשה לפועל דמיוני שהוא לדרכו הי' מהלך ודמיך הוה ועוררתי', וכן יהי' לעתיד כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון והוא לדרכו ילך ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, וע"כ הי' מחזיק באזני כלב זה לדוגמא, והנה קיים שתי הבחינות כר' חנינא ור' יונתן, וכמו שאמרנו שאנשים שאינם כ"כ מזוככים מוטב להיות בבחי' בריחה ורק השלימים לגמרי ומזוככים בתכלית להם נאות כמו שאמר אידך כי היכי דנכפיי', האומנם הי' יעקב אע"ה בעודו בבית לבן נמי מהשלמים ומזוככים בתכלית מ"מ בעוד שמו יעקב לבד הי' בעצמו בבחי' עקב והי' דרכו דרך הקודש בבחי' בריחה והיא שעמדה לבניו במצרים, אבל הצלתו מעשו שלא הי' בבחי' בריחה והי' שמו ישראל לאמור כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל היא שתעמוד לבניו לעתיד וכמו שמורה שם ישראל:

מ״זוהנה כמו ביעקב בבריחתו מבית לבן כשניצל עשו גל ונאמר עד הגל הזה ואיתא בספרים שהוא רמז על ל"ג בעומר, והוא מטעם שאמרנו, וזה נשאר לדורות שבפסח הוא בבחי' בריחה כנ"ל וכשמגיעין לל"ג בעומר נתפרד חלק הרע לגמרי, ומובן שזה הוא רק לאיש אשר הי' עד כאן בבחי' בריחה כשהגיע לל"ג בעומר זוכין כנ"ל, אבל מי שלא התחיל בבחי' בריחה איך יזכה שיתפרד ממנו חלק הרע:

מ״חאך כבר אמרנו שכמו ששלש משמורות הוה הלילה ובאשמורה האחרונה תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה פירש"י מפני שהוא קרוב לאור דרכן של בני אדם להתעורר, הרי שבשליש האחרון מתנוצץ אור החוזר מאור היום כן בשליש אחרון של ימי הספירה הוא מל"ג בעומר ואילך מתנוצץ אור חג השבועות, שהוא בערך ימי הספירה כערך אור היום לחושך של לילה, ובימי הספירה ישראל מקיימין כי אשב בחושך ה' אור לי, והעם ההולכים בחושך בימי הספירה ראו אור גדול בחג השבועות, והיינו שהולכים ולא כשישבו בטל, וכמו שמסיים הכתוב יושבי צלמות אור נגה עליהם היינו שהיושבים ואינם בבחי' הולכים לא זוכין לאור גדול רק הארה בעלמא להאיר את החושך, וע"כ כמו שבשליש אחרון מהלילה דרכן של בני אדם להתעורר מפאת אור החוזר, כן הוא בשליש האחרון מהספירה דרכן של בני אדם הקרוין אדם להתעורר מפאת אור החוזר של חג השבועות, ובכן אפי' האנשים שהיו עד הנה בבחי' יושבים או אפי' בבחי' ישנים עתה הזמן להתעורר ולהיות עכ"פ מעתה ולהלאה עד החג בבחי' הליכה כדי שבחג יראו אור גדול אמן:

מ״טשנת תרע"ד

נ׳ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, וכתב הרמב"ן ולא ידעתי מה טעם בזה שיאמר הקב"ה כי בשמרנו כל המצות ועשותנו רצון לא ימאס אותנו בגעול נפשו וכן בעברנו על בריתו ועשותנו נאצות גדולות יאמר לא מאסתים ולא געלתים וכו', ונראה לפרש דהנה כתיב לא יראני האדם וחי ופרשו בו מפני שניתוק הרכבתו, והיינו כי הנפש תמשך אחר שורשה, ולא תעצור כח קשרי הגוף למנעה מחמת עריבות ומתיקות המראה ובהכרח תעלה ותגביה כנשר מבית כלאה היא הגוף, והגוף באשר הוא חומר עכור א"א לעלות עם הנפש ע"כ נתנתקה ההרכבה, וזה שאמר בכאן שלרגלי היעודים הטובים ונתתי משכני בתוככם בתוככם דווקא, ויש חשש ניתוק ההרכבה, כי העליונים אינם סובלים את הגוף העכור מה גם שכינת כבודו ית"ש, ע"ז באה ההבטחה כי לא תגעל נפשי אתכם, נפשי היינו שכינת כבודו ית"ש, אתכם היינו הגוף, כי אז יהי' שיעור הזככות רב ועצום מאד ויהי' הגוף במדרגת הנפש ותעלה בעלותה:

נ״אבמדרש וזכרתי את בריתי יעקב הה"ד לפנים הארץ יסדת ומעשה ידך שמים ב"ש וב"ה בש"א השמים נבראו תחילה ובה"א הארץ נבראת תחילה וכו' רבי יוחנן משום חכמים לבריאה שמים קדמו ולשכלול הארץ קדמה וכו' אמר ר' אלעזר בר"ש אם כדעת אבא [ששניהם נבראו כאחת] בכל מקום מקדים שמים לארץ ובמקום אחד מקדים ארץ לשמים אלא מלמד ששניהם שקולין שוין זה כזה וכו' עד בכל מקום מקדים אברהם לאבות וכאן וזכרתי את בריתי יעקב מלמד ששלשתן שוין זה כזה, נראה לפרש פלוגתא דב"ש וב"ה אף דמה דהוה הוה ומה נ"מ אם זה קדום או זה קדום, דברים גדולים השמיענו, כי ידוע שהאדם עולם קטן וכל מה שיש בעולם הגדול יש דוגמתו בהקטן, ושמים וארץ יש דוגמתם באדם מוח ולב, מהות המוח להתרומם ונתבקש ממנו להיות מוגבה בדרכי ה' ושיעסוק בהשגות ולגבה עוף עד כנפי שמים, והלב נתבקש ממנו להיות נכה רוח ונכנע כמ"ש לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, ואדם איננו נקרא שלם אלא בהתקבץ בו שתי המדות התרוממת השכל ושבירת הלב, אך מובן שאין שתי אלה נקנים לאדם ברגע אחת, בזה פליגי ב"ש וב"ה מה להקדים בש"א להתחיל בשלימות והתרוממת השכל, כי באם יתחיל בשבירת הלב יש לחוש שיתבטל בעיני עצמו ולא יאמין בחייו ויגרום לו יאוש הנורא, ע"כ מוטב להתחיל בהשגות והתרוממת השכל ועי"ז יהי' לבו מוגבה בדרכי ה' ויבטל במחשבתו את כל המונעים והמלעיגים ויהי' בעיניו כאפס ואין אנשי מלחמתו, ובה"א שיש להתחיל בלב נשבר כי באם יתחיל בהתרוממות השכל יש לחוש שיסתעף גסות הרוח וחוצפה יתירה שהוא כתריס על הלב בפני שום דבר קדושה, ואמר ר' יוחנן משום רבנן ומסתמא כך הלכה שלבריאה השמים קדמה היינו שאדם המתחיל להתעורר אי אפשר כי אם ע"י התרוממות השכל מטעמים הנ"ל שאמרו ב"ש, אבל לשכלול היינו אחר שהתעורר ראשית התעוררות שוב שבירת הלב קודם כטעמא דב"ה, ובאמת מצינו כיוצא בו גם בדברי ב"ה עצמו אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני, תחלה אם אין אני לי מי לי היינו הגבהת הלב והתרוממות השכל לאמור כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי, אך להתישב תיכף וכשאני לעצמי מה אני שזהו מדת שבירת הלב, ומ"מ אין זה התכלית לישאר כל היום בהכנעתו ושבירת לבו, ורק דין קדימה לשכלול ניתן לשבירת הלב אבל אח"כ השמים נשתכללו הוא התרוממות והשגת השכל, קיצור הדבר שראשית התעוררת האדם יהי' מפאת התרוממוות השכל ואח"כ לשוב אל לבו לבחנו אם הוא כפי המתבקש ומזה יצמח לו שבירת הלב, אבל לא יספיק בעניותו אלא יתאמץ בהתרוממות השכל ובהשגות בלימוד התורה ותפלה בהתלהבות:

נ״בויש לומר שזה היו"ט פסח וימי הספירה ושבועות, כי ידוע שפרעה הוא אחוריים שלדעת, וכשנשפל כח מצרים נפתח לישראל דעת דקדושה, וע"כ הי' להם השגות גדולות מאד ביו"ט הראשון של פסח וכמפורסם בדברי חכמי האמת ז"ל, אבל לא עמדו בכך אלא שבו למוחין דקטנות וספרו מ"ט ימים למ"ת שהוא ענין ביטוש לנפש הבהמית ולב נשבר, ואח"כ זוכין לשבועות מ"ת שהוא התרוממת השכל ביתר שאת ויתר עז:

נ״גויש לומר שדוגמא זו הוא יום השבת ששבת הוא דעת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדשכם ובש"ס סנהדרין למה נברא האדם בע"ש כדי שיכנס למצוה מיד א"כ תחילתו הוא שבת שהוא התרוממות השכל ואח"כ ששת ימי המעשה שניתן לבירור הרפ"ח ניצוצין ע"י לב נשבר, וכן מבואר ברח"ו שאדם הראשון לא התחיל בתשובתו אלא ביום א' אחר שנגרש מג"ע נעשה לבו נשבר בקרבו ובא וישב לו בנהר גיחון כבש"ס עירובין חסיד גדול הי', ולעומת ששת ימי המעשה שעולה לאדם יפה זוכין אח"כ לשבת שני' להתרוממות השכל ביתר שאת, וכמו שבפרט כן בכלל אלו שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין שפירשו בו בצירוף ימי החול שבנתים:

נ״דובדוגמא זו יש לומר ענין האבות אברהם יצחק ויעקב אברהם היתה מדתו לב נשבר כמ"ש ואנכי עפר ואפר, ויעקב הוא דעת כידוע, ויען האבות הם שכלולו של עולם וכמ"ש אלה תולדות שמים וארץ בהבראם ביום עשות ה"א ארץ ושמים ואמרו ז"ל אל תקרי בהבראם אלא באברהם, ע"כ כתיב ארץ ושמים ברישא ארץ שהוא בחי' לב נשבר כנ"ל, ע"כ בכל מקום אברהם קדום, אך בגלות שישראל דווין סחופין ומטורפין וכמעט כמתיאשין ואין אדם מאמין בחייו ושיהי' תורתו ותפילתו מתבקש וכמה וכמה כתות של מלאכי השרת עומדים ומצפין לכל איש ישראל שיוציא מפיו מלה בתורה ובתפילה, כי טרדותיו העצומים לא יתנו לו מנוח כמ"ש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ע"כ בכאן נאמר וזכרתי את בריתי יעקב ברישא שראשית נתבקש התרוממות השכל כנ"ל:

נ״הר"ח סיון

נ״ויומא קמא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא, והקשה מהרש"א תיפוק לי' משום דכל עליותיו היו בהשכמה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה תירץ דהא דצריך השכמה משום דאז בוקר דאברהם אתער בעלמא ומדת החסד הוא אעפ"י לשאינו ראוי, והטעם מפני שהוא תחילת ביאת האור כעין בריאת עולם חסד יבנה, ולזה עצמו הי' ג"כ ר"ח שהוא תחילת אור הירח, עכת"ד. ויש לומר עוד לפי דרכו ז"ל דהנה אמרו ז"ל מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, והיינו משום שראו את מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר הי' התפעלות ורגש הנפש שבהם עצום מאד, וכל אחד בדק את תעלומות לבו אם הוא מתאים להנדרש, ובדרך רמז שהאש הי' מאיר ללבות בני ישראל לבדוק לאורו את מורשי לבבו ואפי' עון זוטר משתכח כי האור הי' גדול, ומזה באו לתשובה מאהבה שזדונות נעשו כזכיות, והנה מובן אשר הרגש והתפעלות ביום ראשון הי' יותר מבשאר הימים כי אח"כ לא הי' כ"כ חדש, וע"כ התשובה שביום הראשון היתה יותר גדולה, וברמב"ן פ' במדבר שהתשובה מדה טובה ורחמיו של הקב"ה באין לעולם בשעה שעושין תשובה, וידוע בזוה"ק שבע"ת מושכין לי' בחילא יתיר א"כ ביום ראשון לביאתם למדבר סיני שהיתה התשובה בחילא סגיא לא היו צריכין לבוקר דאברהם, כי מקום שבע"ת עומדים וכו', ואלמלא חולשא דאורחא הי' יכול לעלות אף שלא בהשכמה:

נ״זשנת תרע"ה

נ״חאם בחקתי תלכו, כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דקדק הלא בפ' ראה כתיב את הברכה אשר תשמעו פירש"י על מנת שתשמעו, וידוע דעל מנת כאומר מעכשיו דמי, היינו שמעכשיו נותנים הברכה על מנת שתשמעו מכאן ולהבא, ולמה אמר כאן הלשון אם דמשמע להבא ולא מעכשיו:

נ״טונראה לתרץ בפשיטות ששם מדבר מביאתן לארץ, וזהו מעכשיו כמ"ש ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו, וברמב"ן שעיקר המצות הם בארץ ונקראים משפט אלקי הארץ, ע"כ בהכרח שתקדים ביאתן לארץ, אבל כאן שמדבר מהברכות של ימות המשיח ולעת"ל א"א לומר מעכשיו ע"מ שיעשו המצות לעת"ל שאז איננו זמן העשי' כבש"ס שבת והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה וברמב"ן פ' נצבים שלימות המשיח תהי' הבחירה בטוב להם טבע לא יתאוה הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בהם כלל וכו' ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה כי הזכות והחובה תלוים בחפץ. עכ"ל:

ס׳ונראה שדומה לזה הוא בשבת מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, וכל אחד זוכה בשבת כפי מסת עבודתו והזדככו בששת ימי המעשה המוקדמין, ולא שייך בזה לומר ליתן מעכשיו על מנת עבודה והזדככות שלהבא, שבאם כן הי' זוכין כל אדם לשבת שהוא מעין עוה"ב בשלימות גמור שכולם יש בהם הכנה טובה לכל השלימיות, ושוב לא הי' שייך זכות וחובה, כי מי שזכה וטעם מעין עוה"ב לא שייך עוד אצלו כמעט בחירה, כי איך ימתקו לו רגבי עפר אחרי שטעם עריבות ומתיקות נעלה ומרומם מכל תענוגי עולם, ע"כ בהכרח ליתן לכל איש במדה ובמשקל רק כפי מסת עבודתו והזדככו המוקדמת:

ס״אבמדרש אם בחקותי תלכו הה"ד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך וכו' ר' אבא ברי' דר' חייא בשם ר' יונתן אמר חשבתי ברכות חשבתי קללות ברכות מאלף ועד תיו וקללות מן ואו ועד הא ולא עוד אלא שהם הפוכות א"ר אבין אם זכיתם הריני הופך לכם קללות לברכות אימתי כשתשמרו את תורתי הה"ד אם בחקותי תלכו, עכ"ל, ונראה לפרש דהנה איתא בשער הקדושה לרח"ו שבכל דבר שבעולם נמצא ד' אותיות הוי', עכ"ד, ומובן שע"י עשיית התורה ומצות נדבק כל דבר בשורשו ממשיכין חיים מד' אותיות הוי' שממנו התהות כל נמצא באמצעות כ"ב אותיות התורה שבהם נברא עולם כמפורש בספר יצירה, וזהו שאמר שהברכות הם מאלף ועד תיו שהם כל כ"ב אותיות התורה, והקללות הם מואו ועד הא, היינו דהנה יש עונשין שהם בכוונה כאב הרודה את בנו, ויש עונשין שהם בהסתרת פנים כמ"ש והסתרתי פני מהם והי' לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, ובודאי עונשין שע"י הסתרת פנים גרועין יותר, שהעונשין שהם כאב הרודה את בנו בידוע שרחמי האב על הבן ואם יוסיף להכותו הוא יוסיף בהמית מעיו עליו ובכל צרתם לו צר כי יגדל רחמי האב על הבן, אבל העונשין ע"י הסתרת פנים והמכים הם אכזרים ולא ירחמו על הצועק מכאב לב אין לך קשה המינו, ובמדרש פ' שמיני אין לך שעה קשה כאותה שעה שנאמר בה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, והנה מובן עוד שהסתרת פנים שהוא סילוק שכינתו ית"ש מתחיל ממטה מטה בראשונה וכמ"ש אלכה ואשיבה אל מקומי, והנה הוא סילוק ממטה למעלה, אבל העונשין שבכוונה משתלשלים ויורדים ממעלה למטה, ומאחר שד' אותיות הוי' הם בכל דבר, א"כ עונש הסתרת פנים שהוא ממטה למעלה מתחיל מקודם בבחי' הא האחרונה שבד' אותיות הוי' שבאדם ואם יוסיף להסתיר פניו ויוסיף לסלק שכינתו ית"ש הוא עד ואו שבאותיות הוי' שבאדם, והנה הוא מהא אחרונה עד ואו, אבל שכשהעונשין הם בכוונה הם משתלשלים ממעלה למטה א"כ הואו קודם ההא, וע"כ כשהסתכל דוד שהקללות הם מואו עד הא הבין שאיננו בהסתרת פנים ח"ו אלא אף הקללות הם בכוונה וברחמנות, ובא ר' אבין והוסיף לאמר שאם זכיתם, היינו כשיעשו תשובה כי עיקר תשובה הוא עסק התורה הרני הופך לכם את הקללות לברכות שהעונשין שע"י כוונה מוסיף רחמנות כנ"ל, אלא שבשעת העונש א"א לצאת הרחמנות לפועל, אבל אחר התשובה יצא הרחמנות לפועל ונעשה מהקללות עצמן ברכות:

ס״בואולך אתכם קוממיות פירש"י בקומה זקופה ובת"כ מסיים בה ולא יהיו יראים משום ברי', ונראה דהנה צורת האדם ראשו למעלה משונה מכל בע"ח שהולכים בכפיפת קומה, כי בראש האדם מקום משכן הנפש שהוא מן עליונים הוא משתוקקת ליסודה למעלה כמו טבע האש שמתלהב למעלה ליסודה לגלגל האש וצלם אלקים פרוש על פניו וממנו נמשך יראה על כל ברי' כמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, אך חטאים שבאדם מאפילים את אור הנפש וכופפין את הקומה וצלם אלקים שבאדם אינו מאיר בפניו ומסתלקת היראה ממנו, וכדמיון אמרם ז"ל תינוק בן יומו חי א"צ לשמרו מן העכברים עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן העכברים, וביותר מחמת פגם ברית שגורם סילוק הצלם כידוע, וע"כ במצרים שהי' צריכין להתמרק מחטא פגם ברית מדור המבול כידוע בספרים לכן הי' קומתם נכפפת, ואם לא הי' בגשמיות הי' בטבע נפשם, ונסתלק מהם שלימות צלם אלקים שגורם היראה, אדרבה היו יראים מהמצרים כמו אדם המתירא מן חי' טורפת, אך כאשר נגמר המירוק ויצאו ממצרים לחירות עולם זקפו את קומתם והאיר צלם אלקים שעל פניהם וחזרה מוראם על העולם, וע"כ אינם יראים משום ברי':

ס״גוזכרתי את בריתי יעקוב, ברש"י בחמשה מקומות נכתב אלי' חסר ויעקוב מלא שיעק"א נטל מאליהו אות ואו עירבון שיבוא ויבשר גאולת בניו, וכבר אמרנו לפרש היות אות ואו הוא אות אמת, ובש"ס ע"ז דבשלש שעות הראשונות שהקב"ה יושב ועוסק בתורה דכתיב בה אמת אין הקב"ה עושה לפנים משה"ד, וע"כ אליהו שמדתו אמת כבמדרש שלח אורך ואמיתך אורך זה מלך המשיח ואמיתך זה אליהו, לא הי' יכול לסבול את היוצא משה"ד וקנא לשמו ית"ש כבמדרש, ובאשר אליהו הוא הגואל שלעתיד אם הי' מביט על ישראל במדת האמת שלו לא הי' אפשר שיגאלו, וזהו שנטל יעק"א ממנו האות ואו הוא אות אמת היינו שלא יביט בהם במדת האמת אלא לפנים משה"ד עד יבוא ויבשר גאולת בניו אז יחזיר לו מדת האמת:

ס״דוכעת נראה לי להוסיף בה דברים דהנה מדת האמת הוא דבר שאין לו סוף וגבול והוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, וכל מה שלמדריגה הנמוכה יקרא אמת כשמגיעין למדריגה גבוה ממנה עדיין אין זה אמת כידוע לאנשי לבב, וזקני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד שנקודת האמת לא הי' אלא בכ"ג בשעה שנכנס לפני ולפנים ביוה"כ, עכ"ד, ולפי"ז מובן אשר מדת האמת של יעק"א ע"ה דכתיב תתן אמת ליעקב לרגלי תוספת מעלה שהי' ליעק"א ע"ה על אליהו, הי' מדת אמת של אליהו עדיין לא נחשב אצלו לאמת, כי לפי עומק המעלה כן הוא מדת האמת שלו, וע"כ לפי מהות מדת האמת של אליהו הי' נראים ישראל שעזבו את ברית ה' ואליהו קנא ע"ז, אך לפי מדת אמת של יעקב היינו שבעומק יותר נראה שכל חטא ישראל הוא רק בחיצוניות, אבל בפנימית ישראל שהוא עצם ישראל אין בהם חטא כי החטא הוא רק במקרה והמקרה לא יתמיד, וע"כ למען לנקותם ולהיישירם אין לקנא עליהם ולשפוך עליהם חרון אף, אלא לרחם עליהם ולהאיר עליהם אורות גדולים, ואז ממילא ימצא מין את מינו וניער והפנימית ישראל יתגלה ואז ממילא יסתלק החטא מעליהם [ואחד מהחברים נענה אבתראי שבזה יש לפרש מה שמדת אמת הוא מדה מי"ג מדות של רחמים, הלוא בש"ס ע"ז שבמדת האמת אין הקב"ה עושה לפנים משה"ד, ולפי האמור הדברים מובנים, ויפה אמר]:

ס״הולפי"ז יש לפרש הא דנטל יעק"א אות ואו שהוא אמת לעירבון היינו שהגביה את מדת אמת של אליהו למדת אמת שלו, ואז גם אליהו יראה במדת האמת בעומק יותר ויראה אשר באמת ישראל ראוים להגאל ואפי' כשהם בדיוטא התחתונה מאד מ"מ עצם נפשות ישראל קדושים וטוהורים, וכל הרע הנמצא הוא רק פרי הגלות, וכאשר יגאלו אז יופיע עצם טהרתם, וזהו העירבון שאם לא יביט בהם בעומק כנ"ל אין זה מדת אמת שבמדריגה הגבוה זו מדת האמת הוא שראויין לגאולה ודו"ק:

ס״ושנת תרע"ו

ס״זבמדדש אם בחקותי תלכו הה"ד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך אמר דוד בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי אל בתי כנסיות ובתי מדרשות:

ס״חויש להבין איך יתכן לומר על דוד המלך ע"ה שהי' מרכבה לשכינה ודבוק באלקית שבכל יום הי' מחשב בראשונה בענינים גשמיים, מה שלא יתכן לפשוטי עם ישראל כמ"ש הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא שפירש"י כשהם עומדים משנתם שחרית הם מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות ללבוש ציצית ולהניח תפילין לקרוא את שמע, שעכ"פ ראשית הזמן צריך ליתן לה', מה גם דוד המע"ה שהי' תמיד משתוקק ומצפה לאלקית כמ"ש צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו', ובש"ס ברכות (ט"ז.) ונשכים ונמצא ייחול לבבנו ליראה את שמך, ואיך יתכן לומר שהי' מחשב למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך:

ס״טונראה דהנה כתיב עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, ויש לפרש דמה שנקראה התורה עדות אף שאין עדות מפי כתבם, אלא שהתורה עשתה את האדם לעד מעיד על יחוד ה', והנה בעדות כתיב או ראה או ידע, ואם לא ראה וידע בעצמו אלא שהוא סומך על אחרים שהגידו לו אף שהדבר אמת מ"מ הוא נקרא עד שקר, וכמ"ש בעדים זוממין והנה עד שקר העד אף שהמעשה הוא אמת אלא שמזימין את העדים ואומרים עמנו הייתם במקום אחר וא"א שתראו את המעשה קרינן בהו והנה עד שקר העד, ובהכרח לומר שישראל המעידין על יחוד ה' הוא כאלו ראו בעיניהם ממש ולא מחמת מסורת שבידם ולא מחמת השערת ואומדן דעת שכל אנושי, שכל אלה עדיין אינו נקרא עדות נאמנה אלא ראי' ממש, והוא מחמת התורה שכשנכנסו דברי תורה לתוך לבו של אדם הרי היא מאירת עינים ונפקחו עיני שכלו לראות מה שאין בו ספק ואומד כלל אלא דבר ברור, וזהו שאמר עדות ה' נאמנה, שהתורה מעמדת עדים נאמנים להעיד מה שרואים בעיניהם, והטעם מפני שמחכימת פתי ובגדר החכמה שיהי' כאלו רואה הדבר בעיניו ממש כאמרם ז"ל אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך הדבר כאחותך וכו':

ע׳ולפי האמור יש לפרש הכתוב חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך דדרכי דוד הי' מעולם לדרוש ולחקור ולתור בחכמה, ואף שמעצמו ומטבעו הי' לו שכל הישר מ"מ לא הי' לו זה התכלית שעדיין אין בשכל אנושי בחינת עדות אלא אומדן דעת לבד, ואשיבה רגלי אל עדותיך היינו עדות ה' נאמנה שהיא התורה שהיא מעמדת עדים נאמנים כנ"ל, ובזה יש לפרש דברי המדרש בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והי' רגלי מביאות אותי אל בתי כנסיות ובתי מדרשות, דהנה שלימות צורת האדם הוא במוח ולב המוח להשכיל והלב ממנה תוצאות המדות והתשוקה, הלב מכונה בשם מקום באשר הוא דוגמת מקום שעליו נבנה כל הבנין והמקום הוא מקבץ ומאחד את הכל והוא יסוד הכל, כן לב האדם הוא יסוד האדם ובו נקבצו באו כל הכחות וכל הרגשות כולם, וכל מדות טובות ותשוקה האלקית הכל מלב תוצאותן, וזהו שאמר התנא איזהו דרך ישרה וכו' ר"א אומר לב טוב וכו' שבכלל דבריו דבריכם שבאם המדות והתשוקות נשחתות אף שישכיל בדברי תורה הוא כנזם זהב באף חזיר, ע"כ הלב מכונה בשם מקום, והמוח מכונה בשם בית דירה שבהמוח כח המדמה והציור ולהבדיל צורת דירה מזולתה, ובמקום שדעתו של של אדם שם, נחשב כי שם דירתו כבמשנה עירובין האומר שביתתי בעיקרו של אילן נחשב ששם דירתו וקנה שביתה שם, וזהו שבמדרש שבכל יום הי' מחשב למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, הוא כינוי להשלמת הלב טוב ושכל הישר, אך באשר לב הטוב ושכל הישר הבא מעצמו ומטבעו ובשכל אנושי איננו תכלת הנדרש, אלא הי' רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, בתי כנסיות הוא הלב שנכנסים ומתקבצים בו דברי תורה עד ששב הלב להיות עובד ה' בתפילה ובתחנונים כאמרם ז"ל איזה עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה וע"כ נתכנה הלב בשם בית הכנסת מקום שמגדלין בו תפילה כלשון הש"ס מגילה פרק בני העיר, ובתי מדרשות הוא השכל מקום שמגדלין בו תורה, וזהו ואשיבה רגלי אל עדותיך היינו שהשכל שבמוח והמדות והתשוקה שבלב יהיו מיושרים מפאת עדות ה' הנאמנה כי מבלעדי זה אינו נקרא עדות כנ"ל:

ע״אויש עוד לומר דהא דכתיב בעדות או ראה או ידע, ראי' מתיחסת לשכל, ידיעה מתיחסת ללב, כי ידיעה היא לשון קישור כדאיתא בספרים והוא חיבור הלב להשכל והיא עדות המתקיימת בידיעה ולא בראי', ע"כ בהא דהי' רגליו מביאין אותו אל בתי כנסיות ובתי מדרשות וקיים ואשיבה רגלי אל עדותיך, נתקיים העדות בראי' וידיעה:

ע״בויש לומר דדוגמא לזה הוא שבת דבזוה"ק דשבת סהדותא איקרי, והיינו ששבת מאיר בשכל ולב ישראל ויוצדק לומר אז בישראל והוא עד או ראה או ידע, ראי' בשכל וידיעה בלב, והוא זכור ושמור שבת דליליא ושבת דיממא, וע"כ אומרים בזמירות דקבלת שבת מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה, מקדש מלך הוא הלב של ישראל דמקדש מלכו של עולם הוא, ובששת ימי המעשה שולט להט החרב המתהפכת כדפירש בזוה"ק שמתהפכת פעם לטוב פעם לרע היפוך הידיעה שהיא לשון קישור כנ"ל, אך בשבת יוצאין מתוך ההפיכה, כי שבת הוא דעת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדשכם ונתקיים או ידע ידיעה אף בלי ראי', וזהו לבשי בגדי תפארתך עמי כידוע למבינים שתפארת הוא בסוד הדעת, וזהו עורי עורי שיר דברי כי מצד עוצם הקישור למעלה נתפרץ שירה מלב ישראל וכמ"ש לבי ובשרי ירננו אל אל חי, וביום הוא מדת זכור שהוא במוח ושכל וחכמה הוא בחי' ראי' ונתקיים בישראל או ראה, ובאשר המדות כלולות וזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ותיכף בהכנסת שבת נתקיים בישראל והוא עד או ראה או ידע מקביל לבתי כנסיות ובתי מדרשות:

ע״גבזוה"ק אם בחקותי תלכו וגו' ר' חייא פתח עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וכו' ומאריך בענין בלק ובלעם, ואינו מובן מה קישור וסמיכות יש בזה לענין הפרשה, ונראה דהנה בחקותי תלכו פירש"י להיות עמלים בתורה יכול זה קיום המצות כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו וגו' ובת"כ מסיים ועשיתם אותם הרי מצות אמורות, ועוד שם בת"כ אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם הלמד לעשות לא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא, והנראה מענין הפרשה שהמבוקש שיהי' השכל והעשי' לאחדים ביד האדם, היינו להמשיך את השכל להמעשה, ולא יהי' השכל והמעשה נפרדים, והיינו שמתבקש עמל התורה ולא הידיעה לבד, כי עמל התורה מזכך את הנפש והגוף עד שהוא ממילא נמשך אחר הוראת השכל, מה שאין ידיעת התורה בלי עמל בכח לעשות, כי ידוע בכתבי האריז"ל שעמל התורה והיגיעה מפרידין את חלק הרע מהאדם, ובסילוק את חלק הרע ממילא הגוף נשמע אל הנשמה כי הגוף בערך הנשמה הוא כערך הלבנה שמקבלת אור השמש, וחלקי הרע הם חוצצין ומאפילים את אור הנשמה שלא תאיר להגוף והוא כעין ליקוי הלבנה, ובסילוק דברים החוצצים ממילא הגוף מקבל אור הנשמה ומבין שניהם יצא המחשבה דיבור ומעשה כאחד ולזה מקבילים יעודים הטובים שלעומת התאחדות השכל שהוא הנשמה והגוף בעשיית המצות זוכין שיהיו שמים וארץ מקבילים בלי שום חוצץ השמים יענו את הארץ, וכלשון הרמב"ן שיהי' שמים וארץ על מכונם, וזהו ענין כל הברכות כולם למדקדק בהם מרישא דכל דרגין עד סופא דכל דרגין: והנה בזוה"ק דבלק ובלעם היו בקסם ונחש, בלק בקסם הוה רב מכל חכימין ובלעם בנחש, קסם ונחש תרין דרגין אינון קסם תליא בעובדא נחש לא תליא בעובדא אלא באסתכלותא ובמלה דפומא, ועצת מואב לקרא לבלעם להשתתף עם בלק הוא לצרף כח בלעם ובלק, וכמו דאנן לאתערא קדושה עלאה בעובדא ובמלה הכי נמי אינון דאתיין מסטרא דמסאבותא בעיין לאתערא סטרא דלהון בעובדא ובמלה דפומא, ובאשר הרגישו מיעוט הכח שלהם נגד סטרא דקדושה ע"כ חשבו להשגב בכח הצירוף, וכבר אמרנו שהם חשבו שמאחר שמת אהרן שהי' בעובדא חסר לישראל כח צירוף הזה:

ע״דולפי דברינו הנ"ל שכל ענין הפרשה הוא צירוף השכל והעשי', ע"כ פתח פתחא להאי פרשתא מענין בלק ובלעם שהרשעים הללו באשר ראו גודל כח ישראל לא מצאו עוז בנפשם לעמוד נגד ישראל אלא ע"י צירוף בלק ובלעם, ומזה יובן כמה גדול כח צירוף הזה עד שאפי' בטומאה הי' לו כ"כ כח הגדול, עד שהקב"ה חושב אותו לרבותא מה שהפר עצתם, ממילא מובן שעאכו"כ מדה טובה המרובה כמה הוא כחו גדול כ"כ עד שמביא לברכות עליונות אשר עדיין לא נתקיימו ומעותדין לימות המשיח:

ע״השנת תרע"ט

ע״ובמדרש אמר הקב"ה לעולמו כו' יעקב בוראך יעקב יצרך כדכתיב בוראך יעקב ויצרך ישראל, ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר בהמות לא נבראו אלא בזכותו של יעקב וכו' ר' יהושע בר"נ בשם רחב"י אמר שמים וארץ לא נבראו אלא בזכותו של יעקב כו', נראה לפרש דהנה בריאת העולם שהי' מתגשמים והולכים, הי' ירידה לצורך עלי' כמו הנוטע גרעין בארץ שהוא בלה ונרקב ונפסד, אבל הוא צורך קיבוץ כחות הארץ להוציא ענף ולשאת פרי משובח אלפי אלפים יותר מהגרעין שנטע, כך היתה הכוונה שעבודת השי"ת העולה מהתחתונים ומגשמת הארץ זה נרצה ומשובח יותר מכל עבודת העליונים, והנה אברהם ויצחק עדיין לא היתה מטתם שלימה, כי עוד הי' נמצא בגופם מעט מחלקי תערובת הרע והוצרך להדחות עם זרעם ישמעאל ועשו, אבל יעקב הי' ברי' בלי פסולת כלל אפי' בגופו ע"כ היתה מטתו שלימה, וע"כ לא מצינו קרבן שלמים באברהם ויצחק אלא ביעקב, כי דם הקרבן נגד נפש האדם והאברים נגד הגוף, ובאשר לא הי' גופם של או"י כ"כ נקי ע"כ לא הי' אפשר שאכילת גופם יהי' כ"כ נרצה כמו אכילת מזבח, אלא יעקב שהי' בלי שום פסולת הקריב שלמים שאכילת הבשר הי' כמו אכילת המזבח, וע"כ הי' תכלית הבריאה, וצורת תם חקוקה בכסא, שהרי הוא העלה תכלית החומר והגשם כמו שהי' הכוונה בהבריאה, וזהו הפירוש בוראך יעקב ויצרך ישראל, כמו שכל נטיעת האילנות מתיחסים להפרי, כן כל הבריאה מתיחסת ליעקב:

ע״זובא ר"י דסכנין והוסיף לבאר בהמות לא נבראו אלא בזכותו של יעקב, היינו בהמות שהם תכלית החומר לא הי' לשום אדם כח להעלותם אלא יעקב מפני שהי' מטתו שלימה שאפי' גופו ונפש הבהמית שלו הי' כולו קודש בלי פסולת ע"כ בכחו להעלות גם את גשם הבהמית לשורשו:

ע״חור"י בר"נ הוסיף ליתן טעם ואמר שהשמים והארץ לא נבראו אלא בזכותו של יעקב, כי ידוע שהשמים משפיעים ופועלים והארץ מקבלת ונתפעלת, ואם יצוייר העדר האחד יתחייב מזה גם העדר השני, כי אי אפשר זה בלי זה, כי לא יתכן לקרות פועל אלא כשנמצא נפעל וכן להיפוך, וזהו דעת רשב"י ששניהם נבראו כאחת בלי הקדם האחד על השני, והנה מדתו של יעקב איש תם יושב אוהלים מחבר עלמא עלאה ועלמא תתאה, ודוגמתם הוא חיבור שמים וארץ, ומובן שלולא החיבור אין השמים פועלים על הארץ והארץ אינה מקבלת, וע"כ שמים וארץ לא נבראו אלא בזכותו של יעקב, ובזה נכללה כל הבריאה כולה:

ע״טלסעודת בר מצוה של נכדי בנימין שי'

פ׳בזו"ה פרשה ד' (מ"א:) דפוס אמשטרדם, ויפח באפיו נשמת חיים דא הוא נשמתא קדישא דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא עלאה, מאי כתיב בי' ויהי האדם לנפש חי' אמר ר"א זו היא כח שניתן לבהמות ולחיות ולדגים שנבראת מן האדמה דכתיב ותוצא הארץ נפש חי' למינה כו' אמר ר"א עד תליסר שנין אשתדלותי' דבר נש בההוא נפש חייתא, מתליסר שנין ולעילא אי בעי למהוי זכאה יהבין לי' ההוא נשמתא קדישא דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא:

פ״אונראה ליתן טעם אהני תליסר שנין מאי עבידתייהו, דהנה בזוה"ק ריש פ' בהר מאי עול מלכות שמים אלא כהאי תורא דיהבין עלי' עול בקדמיתא בגין לאפקא מיני' טב לעלמא, ואי לא קבל עלי' ההוא עול לא עביד מידי, ה"נ איצטריך לי' לב"נ לקבלא עלי' עול בקדמיתא ולבתר דמפלח לי' בכל מה דאיצטריך וכו' והאי עול לא שריא במאן דאיהו כפית באחרא וע"ד עבדין פטורין מעול מלכות שמים עכ"ל, וכבר דקדקנו להבין מאי ענין עול דהאי תורא לעול מלכות שמים, דהאי תורא אם אינו בתוך העול איננו מושך המחרישה כלל, אבל אדם אף דהאי עומ"ש לא שריא עלי' משום דכפית באחרא, מ"מ הרי הוא עושה המצות בפועל, והסברנו עפ"י דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה איך אדם קרוץ מחומר יהי' מעשה המצות שעושה הגוף פועל בעולמות עליונים, והגיד עפ"י דברי המדרש שהמצות הם שלוחי השי"ת, פירוש שאדם העושה המצות הוא שליח השי"ת לעשות המצות וכח המשלח בהשליח, ולא עוד אלא כמ"ש הרמב"ן דהחורש עם בהמה אף שבהמה מושכת המחרישה מחשב כאלו האדם המוליך ומיישר את הבהמה כאלו הוא בעצמו הי' החורש, ע"כ מעשה המצות מתייחסים להשי"ת כאלו הוא ית"ש בעצמו עשאום, וע"כ בכח המצוות לפעול גדולות ונצורות בעולמות העליונים עכ"ד, ומעתה מובנים דברי הזוה"ק דכל זה הוא כשהאדם מקבל עליו עול מלכות שמים כהאי תורא דיהבין עול בקדמיתא, אז כמו שמתיחס מעשה השור לאדם המוליכו כן מתיחס מעשה המצות להשי"ת, וע"כ פועל בעולמות העליונים, אבל בלי עול שוב אינו פועל בעליונים כלל, וזהו הפירוש דאי לא קביל עלי' לההוא עול לא עביד מידי, שאף שנעשה פעולת המצוה בגשמיות לא עביד מידי שעלי' לפעול בעולמות העליונים:

פ״באך עדיין צריכין למודעי במ"ש דההוא עול לא שריא במאן דכפית באחרא וע"ד עבדין פטורין מעול מלכות שמים, דמ"מ בשעה שעושה המצוה הרי הוא עושה בשם ה' ומשים עצמו כשור לעול, ומי לא משכחת נמי בהאי תורא אף שלפעמים אדם אחר מונע את בעליו ואותו מלחרוש, מ"מ באותו רגע שחורש מתיחס החרישה להאדם, כן נמי לכאורה צריך להיות במעשה המצות, ע"כ נראה להוסיף בה דברים דשניא דין האדם מדין הבהמה, דבהמה שאין לה דעת כלל ואדעתא דמרה אזלא ע"כ נחשב כל הנעשה מעשה דמרה, אבל האדם שעושה לדעתי', אין מעשיו של המצות נחשבים מעשה שמים אלא מחמת ששורה עליו קדושה עלאה עול מלכות שמים ממש והיא המכשכשת בתוכו לעשות המצוה ע"כ רק אז מתיחסת המעשה להשי"ת, אבל בלי כח אלקי השורה עליו אלא שהוא מעצמו רוצה בכך עדיין איננו נחשב מעשה שמים וכח אלקי, זה הוא העול על האדם כהאי תורא דיהבין עלי' עול בקדמיתא:

פ״גוהנה אור אלקי זה איננו שורה באדם אלא כשקיבץ בעצמו כל חושיו המוח והלב ויתר האיברים וכל החושים והיו לאחדים בידו אז נקרא האדם אחד, ואיננו כחיבורי אוכלין דכמאן דמפרתי דמי, ועכ"ז אז שריא עלוי' אור ה' אחד, וזהו שבזוה"ק דאחד לא שריא באתר פגום דפגום לאו הוא אחד, וע"כ עבדים או זה שכפית באחרא, שא"א לצמצם את כל חושיו, א"א שישרה עליו אור אלקי ממלכות שמים, כי אחד לא שריא אלא באחד:

פ״דובזה יש לפרש דברי הזו"ח שבריש דברינו דעד תליסר שנין אשתדלותא דב"נ בההיא נפש חייתא וכו' די"ג הוא מספר אחד, והיינו שאז נתחזקו כחות נפשו להתאחד בכל חושיו ולצמצם במה שהוא רוצה, ועד תליסר שנין אין כחו עדיין חזק כ"כ לאחד כל חושיו, וע"כ עדיין לא שריא בי' נשמתא קדישא דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא עלאה כי אחד לא שריא אלא באחד, אבל מתליסר שנין ולעילא אי בעי למהוי זכאה, היינו לאחד את כל חושיו לתורה ולהיות זריז ונשכר להשמר מכל פגם ח"ו בכל כחו אז יהבין לי' ההוא נשמתא קדישא דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא:

פ״הבש"ס נדה דמופלא הסמוך לאיש נתרבה לנדרים והקדשות, והענין י"ל דהנה בש"ס חולין דקטן שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מהני, מזה נראה דקטן אין מחשבתו מחשבה אלא מעשה שלו הוא דמהני, והטעם י"ל לפמ"ש במאמר הקדום בשם הזו"ח דעד תליסר שנין אין בו אלא נפש חי' לבד שהוא נפש המשותפת גם בבהמה, ומתליסר שנין ולעילא יהבין לי' נשמתא קדישא דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא, והנה נשמתא קדישא משכנה במוח האדם, וע"כ המחשבה שבאה ממנה מילתא היא, וע"כ במחשבתו לבד פועל ועושה תרומה, שתרומה ניטלת במחשבה, וכן קדשים גמר בלבו א"צ להוציא בשפתיו כבש"ס שבועות (כ"ו:) אבל קודם שניתן בו נשמתא קדישא אין במחשבתו כח לעשות מאומה:

פ״ווהנה ברש"י ריש פ' תשא דלענין שנות האנשים מונין משנות העולם, וע"כ מנין ישראל פעמים אחר יוהכ"פ והשני באחד באייר מנינם שוה שהרי השנה מתחדשת מתשרי נמצא שני המנינים בשנה אחת, ודברי רש"י לקוחים מדברי המ"ר במדבר פרשה א', והרמב"ן הקשה כי מנין שנות האנשים אינו למנין שנות עולם מתשרי אבל הוא מעת לעת מיום הוולדו עיי"ש, ומ"מ דברי רש"י הלקוחים מהמ"ר לא מדחינן לה בגילא דחטתא, ובודאי אלו ואלו דא"ח, שיש דברים שמנינן בהו לשנות העולם מתשרי, ויש שמחשבין מעל"ע מיום הולדו:

פ״זוהנה הנולד קודם תשרי לדעת רש"י והמדרש כשהגיע תשרי מתחילין למנות לו שנה שני', ולדעת הרמב"ן עד קודם תשרי הבאה מונין לו שנה ראשונה, וכפי שאמרנו שכל דברי חכמים קיימים, כל השנה הוא ממוצעת, שלכמה דברים מונים אותה לראשונה ולכמה דברים לשני':

פ״חומעתה י"ל שזהו ענין כל שנת י"ג לעולם הוא שנה ממוצעת בין גדלות לקטנות, והיינו דידוע שדיבור האדם הוא מעורב ממעשה ומחשבה שעקימת שפתיו הוי מעשה, ומ"מ בלי מחשבה אי אפשר לדבר, וע"כ אף שעדיין אין בו אז כח המחשבה בשלימות עד מלאת לו י"ג שנה, מ"מ כמו שאז הוא זמן ממוצע מועיל בו נמי הדיבור שהוא ממוצע וע"כ נתרבה בהפלאה שהוא הדיבור:

פ״טוממוצא הדברים שמופלא הסמוך לאיש אף שנתרבה להפלאה מ"מ ליתא בהפרשת תרומה וקדשים במחשבה לבד, שהרי כח המחשבה עדיין אין בו ולדיבור נתרבה באשר הוא ממוצע בין מעשה למחשבה, אבל לא למחשבה גרידא: