שם משמואל, בחוקתי י״אShem MiShmuel, Bechukotai 11
א׳לסעודת בר מצוה של נכדי בנימין שי'
1
ב׳בזו"ה פרשה ד' (מ"א:) דפוס אמשטרדם, ויפח באפיו נשמת חיים דא הוא נשמתא קדישא דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא עלאה, מאי כתיב בי' ויהי האדם לנפש חי' אמר ר"א זו היא כח שניתן לבהמות ולחיות ולדגים שנבראת מן האדמה דכתיב ותוצא הארץ נפש חי' למינה כו' אמר ר"א עד תליסר שנין אשתדלותי' דבר נש בההוא נפש חייתא, מתליסר שנין ולעילא אי בעי למהוי זכאה יהבין לי' ההוא נשמתא קדישא דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא:
2
ג׳ונראה ליתן טעם אהני תליסר שנין מאי עבידתייהו, דהנה בזוה"ק ריש פ' בהר מאי עול מלכות שמים אלא כהאי תורא דיהבין עלי' עול בקדמיתא בגין לאפקא מיני' טב לעלמא, ואי לא קבל עלי' ההוא עול לא עביד מידי, ה"נ איצטריך לי' לב"נ לקבלא עלי' עול בקדמיתא ולבתר דמפלח לי' בכל מה דאיצטריך וכו' והאי עול לא שריא במאן דאיהו כפית באחרא וע"ד עבדין פטורין מעול מלכות שמים עכ"ל, וכבר דקדקנו להבין מאי ענין עול דהאי תורא לעול מלכות שמים, דהאי תורא אם אינו בתוך העול איננו מושך המחרישה כלל, אבל אדם אף דהאי עומ"ש לא שריא עלי' משום דכפית באחרא, מ"מ הרי הוא עושה המצות בפועל, והסברנו עפ"י דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה איך אדם קרוץ מחומר יהי' מעשה המצות שעושה הגוף פועל בעולמות עליונים, והגיד עפ"י דברי המדרש שהמצות הם שלוחי השי"ת, פירוש שאדם העושה המצות הוא שליח השי"ת לעשות המצות וכח המשלח בהשליח, ולא עוד אלא כמ"ש הרמב"ן דהחורש עם בהמה אף שבהמה מושכת המחרישה מחשב כאלו האדם המוליך ומיישר את הבהמה כאלו הוא בעצמו הי' החורש, ע"כ מעשה המצות מתייחסים להשי"ת כאלו הוא ית"ש בעצמו עשאום, וע"כ בכח המצוות לפעול גדולות ונצורות בעולמות העליונים עכ"ד, ומעתה מובנים דברי הזוה"ק דכל זה הוא כשהאדם מקבל עליו עול מלכות שמים כהאי תורא דיהבין עול בקדמיתא, אז כמו שמתיחס מעשה השור לאדם המוליכו כן מתיחס מעשה המצות להשי"ת, וע"כ פועל בעולמות העליונים, אבל בלי עול שוב אינו פועל בעליונים כלל, וזהו הפירוש דאי לא קביל עלי' לההוא עול לא עביד מידי, שאף שנעשה פעולת המצוה בגשמיות לא עביד מידי שעלי' לפעול בעולמות העליונים:
3
ד׳אך עדיין צריכין למודעי במ"ש דההוא עול לא שריא במאן דכפית באחרא וע"ד עבדין פטורין מעול מלכות שמים, דמ"מ בשעה שעושה המצוה הרי הוא עושה בשם ה' ומשים עצמו כשור לעול, ומי לא משכחת נמי בהאי תורא אף שלפעמים אדם אחר מונע את בעליו ואותו מלחרוש, מ"מ באותו רגע שחורש מתיחס החרישה להאדם, כן נמי לכאורה צריך להיות במעשה המצות, ע"כ נראה להוסיף בה דברים דשניא דין האדם מדין הבהמה, דבהמה שאין לה דעת כלל ואדעתא דמרה אזלא ע"כ נחשב כל הנעשה מעשה דמרה, אבל האדם שעושה לדעתי', אין מעשיו של המצות נחשבים מעשה שמים אלא מחמת ששורה עליו קדושה עלאה עול מלכות שמים ממש והיא המכשכשת בתוכו לעשות המצוה ע"כ רק אז מתיחסת המעשה להשי"ת, אבל בלי כח אלקי השורה עליו אלא שהוא מעצמו רוצה בכך עדיין איננו נחשב מעשה שמים וכח אלקי, זה הוא העול על האדם כהאי תורא דיהבין עלי' עול בקדמיתא:
4
ה׳והנה אור אלקי זה איננו שורה באדם אלא כשקיבץ בעצמו כל חושיו המוח והלב ויתר האיברים וכל החושים והיו לאחדים בידו אז נקרא האדם אחד, ואיננו כחיבורי אוכלין דכמאן דמפרתי דמי, ועכ"ז אז שריא עלוי' אור ה' אחד, וזהו שבזוה"ק דאחד לא שריא באתר פגום דפגום לאו הוא אחד, וע"כ עבדים או זה שכפית באחרא, שא"א לצמצם את כל חושיו, א"א שישרה עליו אור אלקי ממלכות שמים, כי אחד לא שריא אלא באחד:
5
ו׳ובזה יש לפרש דברי הזו"ח שבריש דברינו דעד תליסר שנין אשתדלותא דב"נ בההיא נפש חייתא וכו' די"ג הוא מספר אחד, והיינו שאז נתחזקו כחות נפשו להתאחד בכל חושיו ולצמצם במה שהוא רוצה, ועד תליסר שנין אין כחו עדיין חזק כ"כ לאחד כל חושיו, וע"כ עדיין לא שריא בי' נשמתא קדישא דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא עלאה כי אחד לא שריא אלא באחד, אבל מתליסר שנין ולעילא אי בעי למהוי זכאה, היינו לאחד את כל חושיו לתורה ולהיות זריז ונשכר להשמר מכל פגם ח"ו בכל כחו אז יהבין לי' ההוא נשמתא קדישא דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא:
6
ז׳בש"ס נדה דמופלא הסמוך לאיש נתרבה לנדרים והקדשות, והענין י"ל דהנה בש"ס חולין דקטן שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מהני, מזה נראה דקטן אין מחשבתו מחשבה אלא מעשה שלו הוא דמהני, והטעם י"ל לפמ"ש במאמר הקדום בשם הזו"ח דעד תליסר שנין אין בו אלא נפש חי' לבד שהוא נפש המשותפת גם בבהמה, ומתליסר שנין ולעילא יהבין לי' נשמתא קדישא דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא, והנה נשמתא קדישא משכנה במוח האדם, וע"כ המחשבה שבאה ממנה מילתא היא, וע"כ במחשבתו לבד פועל ועושה תרומה, שתרומה ניטלת במחשבה, וכן קדשים גמר בלבו א"צ להוציא בשפתיו כבש"ס שבועות (כ"ו:) אבל קודם שניתן בו נשמתא קדישא אין במחשבתו כח לעשות מאומה:
7
ח׳והנה ברש"י ריש פ' תשא דלענין שנות האנשים מונין משנות העולם, וע"כ מנין ישראל פעמים אחר יוהכ"פ והשני באחד באייר מנינם שוה שהרי השנה מתחדשת מתשרי נמצא שני המנינים בשנה אחת, ודברי רש"י לקוחים מדברי המ"ר במדבר פרשה א', והרמב"ן הקשה כי מנין שנות האנשים אינו למנין שנות עולם מתשרי אבל הוא מעת לעת מיום הוולדו עיי"ש, ומ"מ דברי רש"י הלקוחים מהמ"ר לא מדחינן לה בגילא דחטתא, ובודאי אלו ואלו דא"ח, שיש דברים שמנינן בהו לשנות העולם מתשרי, ויש שמחשבין מעל"ע מיום הולדו:
8
ט׳והנה הנולד קודם תשרי לדעת רש"י והמדרש כשהגיע תשרי מתחילין למנות לו שנה שני', ולדעת הרמב"ן עד קודם תשרי הבאה מונין לו שנה ראשונה, וכפי שאמרנו שכל דברי חכמים קיימים, כל השנה הוא ממוצעת, שלכמה דברים מונים אותה לראשונה ולכמה דברים לשני':
9
י׳ומעתה י"ל שזהו ענין כל שנת י"ג לעולם הוא שנה ממוצעת בין גדלות לקטנות, והיינו דידוע שדיבור האדם הוא מעורב ממעשה ומחשבה שעקימת שפתיו הוי מעשה, ומ"מ בלי מחשבה אי אפשר לדבר, וע"כ אף שעדיין אין בו אז כח המחשבה בשלימות עד מלאת לו י"ג שנה, מ"מ כמו שאז הוא זמן ממוצע מועיל בו נמי הדיבור שהוא ממוצע וע"כ נתרבה בהפלאה שהוא הדיבור:
10
י״אוממוצא הדברים שמופלא הסמוך לאיש אף שנתרבה להפלאה מ"מ ליתא בהפרשת תרומה וקדשים במחשבה לבד, שהרי כח המחשבה עדיין אין בו ולדיבור נתרבה באשר הוא ממוצע בין מעשה למחשבה, אבל לא למחשבה גרידא:
11