שם משמואל, בחוקתי ג׳Shem MiShmuel, Bechukotai 3
א׳שנת תרע"ב
1
ב׳במדרש אם בחקתי תלכו הה"ד חשבתי דרכי ואשובה רגלי אל עדותיך אמר דוד רבש"ע בכל יום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והי' רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, נראה שהמדרש מדייק לשון הליכה דכתיב גבי חוקים, שלכאורה לשון הליכה שייך רק כשמבינין הטעם ומעמיקים בכל פעם יותר, אבל בחוקים לכאורה לא יוצדק לשון הליכה לזה מביא ואשיבה רגלי אל עדותיך כי ההרגל נעשה טבע שני ומתרגל בכל פעם יותר ע"כ יוצדק בו נמי לשון הליכה, הגם כי מצות אנשים מלומדה אינם שוין כלום, זה הוא רק כשכל העשי' אינה בחיות ורגש הנפש רק מחמת ההרגל, אבל עכ"פ צריכין לההרגל שיהי' הגוף רגיל במצות ולא יהי' רובץ תחת משאו, ויעכב על חיות הנפש, וזהו שאמר דוד המע"ה ואשיבה רגלי אל עדותיך, כי פחיתות הגוף ומדריגה תחתונה של האדם מכונה בשם רגלים, היינו שההרגל פעל על הגוף שהגוף ג"כ יהי' נמשך אחר חיות הנפש, ומ"מ העיקר הוא חיות הנפש שהעשי' מצד ההרגל לבד בלי רגש הנפש אינו כלום:
2
ג׳ובזה יש לפרש מה דכתיב אם תשוב משבת רגליך, היינו שבשבת שהוא יומא דנשמתא צריך שיהי' הכל בחיות אפי' עשויות ופעולות האיברים יהיו בחיות ורגש ולא מצד ההרגל כלל, ואינו דומה לששת ימי המעשה שהגוף צריך לעבוד עכ"פ מצד ההרגל והנשמה בחיות חדש, אבל בשבת צריך שהגוף יהי' בטל אל הנשמה לגמרי וחיות הנשמה יפעול גם על הגוף שיעשה בחיות ולא מצד ההרגל, וזה שמדוקדק הלשון אם תשוב משבת רגליך שלכאורה הי' צריך לומר בשבת, אך להנ"ל יובן שהפי' הוא שבשביל שבת שהוא יומא דנשמתא ישוב מההרגל אלא לעשות הכל בחיות חדש:
3
ד׳במדרש חשבתי ברכות חשבתי קללות, ברכות מאלף ועד תיו, קללות מואו עד הא ולא עוד אלא שהם הפוכות, ביאור הדברים הנה ברכה היא תוספות וקללה היא חסרון, היינו שברכה היא תוספות חלק הטוב והקללה היא חיסר חלק הרע, והברכה היא תוספות חלק הטוב שהוא מראשית עד אחרית זהו מאלף עד תיו, וידוע שרגל השמאלי שבתיו מעוקם לצד חוץ שמשם ואילך הוא יניקת החיצונים, וזהו שהתוספות אינו הוא אלא עד התיו ולא למטה ביותר כדי שלא יהי' יניקה להחיצונים, והקללות שהם חיסר חלק הרע הם מואו ועד הא יובן עפ"י מה דאיתא בשער הקדושה להרח"ו שבכל דבר ודבר יש בו מד' אותיות הוי' ב"ה, והנה חלק הרע הנאחז באדם אינו יכול לאחוז אלא עד אות הא העליונה שבאדם מד' אותיות הוי', וכמו בכלל כנודע כן בפרט, וע"כ כששולט החסרון בחלק הרע היינו משום שנסתלק ממנו כח העליון, ויובן שבראשונה נסתלק כח העליון מהתחתון וע"כ בראשונה נסתלק מאות ואו עד אות הא ומשם ולמעלה אינו צריך להסתלק שמשם אין אחיזה להחיצונים:
4
ה׳ובזה יובן מה שתיקן עזרא שיקראו ברכות וקללות קודם שבועות כדי שתכלה שנה וקללותי', שבחסרון חלק הרע יהי' מקום לחול בו אור התורה בשבועות, ועם זה יובן מה שכתבו ז"ל שבקללות ניכר אהבת הקב"ה לישראל יותר מבברכות, כי הברכה היא התוספות כמו שהוא, אבל הקללות שהם סילוק ופינוי מקום לאור התורה ואורייתא וקוב"ה כולא חד, והוא דבר שאין לו שיעור וקצב כמו שקוב"ה אין לו סוף:
5
ו׳ולפי האמור נוכל עוד ליתן טעם מה שמסיימים ת"כ קודם שבועות, דכל העוסק בתורת העולה כאלו הקריב עולה, וקרבנות מכפרים ומטהרין הנפש, ועיקר הטהרה הבאה מלמעלה היא אחר סיום הדבר, והיינו טעמא דעושין סעודה לגמרה של תורה, כי בהגמר שורה האור הבא מלמעלה ועושין לו סעודה שיהי' לו חיזוק להשאר לעולם כמ"ש כבר במק"א, בטעם סעודת מצוה, ע"כ מסיימים ת"כ כדי שתבוא הטהרה מלמעלה וזה מפתח גדול לשבועות וכמ"ש הזוה"ק לנטרא דכיא עילאה דמטי עלי' בהאי ליליא ואתדכי:
6
ז׳במד"ת כי מי בשחק יערוך לה', שהקב"ה השיב למלאכים שקטרגו על בריאת העולם, ואמר להם הקב"ה א"כ מי יקיים תורתי אמרו המלאכים אנו מקיימין תורתיך השיב להם הקב"ה כי מי בשחק יערוך לה' כשם שישראל עורכים לי, ומביא לשון הערכה שנאמר במנורה ושלחן ומזבח העולה, ופרשת הערכין, נראה דהפי' דמנורה היא נגד השכל שבאדם שמשכנו במוח, והשלחן נגד הנפש שמשכנה בלב ומזבח העולה נגד נפש הטבעית שמשכנה בכבד, וכל אלו שהם בפנים רומזין לכחות פנימיות שבאדם, ופרשת ערכין שהוא בגבולין רומז לחיצוניות האדם, וישראל בכחם להכינם ולהעריכם שיהי' נוכח הש"י דרכם:
7