שם משמואל, בא ב׳Shem MiShmuel, Bo 2

א׳שנת תרע"ב.

ב׳ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו', הלשון כי משמע נתינת טעם ואינו מובן, וכבר האריכו בזה המפרשים וגם אנחנו דברנו מזה אבל עוד לאלוק מילין, דהנה יש להעיר דמשונה מכת הארבה מכל המכות, דכל המכות היו כחות משחיתים ומלאכי חבלה, וע"כ הי' הדבר ממשמש ובא עם כל אחת כמבואר במדרש, וכמפורש בכתוב ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משגחת מלאכי רעים. [ואף שכבר אמרנו דכמו שגמר הגאולה היתה ע"י התגלות אלקית, מסתמא כן הי' מעין זה בכל המכות שהיו אתחלתא דגאולה, לא תברא שע"י התגלות בצד מה נתבטל כח הקליפה ואז שלטו בהר המלאכי חבלה] והנה ידוע דבהמות וחיות ועופות הטמאים השפעתם מן שלש קליפות הטמאים לגמרי, והטהורים מן נוגה המתהפך לקדושה, וע"כ המכה שבאה ע"י בע"ח כמו צפרדעים כנים ערוב הם בע"ח הטמאים, כי הטהורים באשר אין השפעתם מצד הטומאה ומלאכי חבלה אינם משחיתים, ומשנה שלימה שנינו כל עוף הדורס טמא, וכמ"ש הרמב"ן שבטבע הטהורים שאינם דורסים ולא משחיתים. וא"כ ארבה שהוא מין טהור למה הוא משחית את יבול הארץ, אך הטעם פשוט שכל אחד ואחד כמו שהוא איננו משחית ואין כוונתו להזיק אלא שאוכל הנצרך למזונו וכמו שאר בע"ח. ומה שבא לידי השחתה הוא מפאת הריבוי שבהם, ולולא הריבוי הי' לטובה שהוא מאכל אדם כמו דגים, וא"כ משונה מכה זו מכל המכות שע"י בע"ח כנ"ל שהם מין טמאים ומשחיתים, וזה מין טהור ואינו משחית והשחתה שבאה ממנו איננו בעצם רק מן הצד דהיינו הריבוי ולא מצד צורת המין בעצמו:

ג׳עוד יש להתבונן במכת חושך בדברי המד"ר מהיכן הי' החושך ר' יהודה ור' נחמי', ר' יהודה אומר מחושך של מעלה שנאמר ישת חושך סתרו וגו' ר' נחמי' אמר מחושך של גיהנם שנאמר ארץ עפתה כמו אופל וגו'. עכ"ל ולמה יצאו לחפש אחר מין חושך שאינו טבעי ולא בפשיטות כמו שפירש הא"ע שיקרה לפעמים כעין זה באקינוס עי"ש ובמה פליגי:

ד׳ונראה דהנה ידוע שעשר מכות היו לעומת עשרה כחות שבאדם בליעל, שבעה במדות ושלשה בשכל. והיו המכות מכניעות את כל כחות ההם עד מכות בכורות שהם הראשית שלהם, ואז לא עצר עוד כח ושלח את ישראל. והנה המדות יש בהם דבר והיפוכו טוב ורע. למשל מדת החסד לעשות חסד ולרחם על זולתו, ולעומתו ברע תאוות מגונות למלא את נפשו לבד, והוא מהיפוך להיפוך מהחסד שבטוב שזה לעשות חסד עם זולתו, וזה להיפוך לגמרי כמובן, וכן כל המדות יש בהם דבר והיפוכו, אך שלשה שבשכל בהם לא שייך לומר שזה כח רע, שהרי השכל בעצמו הוא טוב. ואפי' חכמת הכישוף החכמה בעצמה היא טובה רק שמשתמש בה לרע. והראי' שהסנהדרין היו צריכין לידע חכמת הכישוף ולא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות ואם היתה החכמה בעצמה רעה בודאי לא יתכן שישתאב במוחם הקדוש כח רע ח"ו. כללו של דבר השבעה כחות הם בעצם רע. והשלשה שבשכל הם בעצם טוב אלא שהרשעים משתמשים בהם כמו שהוא לרע. וע"כ שבע מכות הראשונות שהם לעומת שבע כחות הרעות בעצם, באו ע"י כחות רעות ומלאכי חבלה ומשחיתים בעצם, אבל מאז והלאה באו ע"י דברים טהורים ובלתי משחיתים רק שמשתמשים להשחית ע"י דבר צדדי כגון הריבוי כנ"ל, לעומת כחות השכל שהם בעצם טובים ורק שמשתמשים בם לרע:

ה׳ובזה יש לפרש דברי המדרש הנ"ל במכת חושך שהוא לעומת כח שכלי עוד גבוה יותר שלא רצו לפרש שהי' חושך טבעי שהוא בעצם רע. וע"כ אמר ר' יהודה שהי' מחושך של מעלה וידוע בדברי האריז"ל שחושך של מעלה הוא מחמת רב האור קדוש ונעלה שאין התחתונים יכולין לקבלו, וע"כ נאמר יוצר אור ובורא חושך, ולכאורה איפכא הו"ל למימר שהרי בריאה נעלה מן יצירה. אלא הוא הדבר שמחמת שאורו רב אין התחתונים יכולין להסתכל בו וכמו מי שעיניו טרוטות לא יכול לקבל אור השמש ואצלו חשך השמש בצאתו, וא"כ החושך הזה הוא בעצם טוב אלא שאצלה משתמש לרע. והוא מקביל לעומת כח השכלי שהוא בעצם טוב והם השתמשו בו לרע, ור"נ לא נראה לו שיהי' אור של מעלן משמש אצלם כלל אפי' למכה ע"כ אמר שהוא חושך של גיהנם, והיינו דהנה בפ' מקום שנהגו דגיהנם נברא קודם שנברא העולם ורק אור דידי' בשני בשבת, והנה בשני בשבת משום דאיברו בי' מחלוקות נמשך ממנו שניות וכחות הרעות אבל חללו של גיהנם שנברא קודם שנברא העולם בודאי אין בו רע. ובספר עשרה מאמרות לרמ"ע שלעתיד שיכלו כחות הרע וגיהנם יכלה, מ"מ חלל דידי' ישאר, ובו יהי' המתול לצדיקים באשר הוא מקום מרוות כי כל העולם כולו ככיסוי קדירה לגיהנם. וע"כ לומר שהגיהנם בעצמו אינו רע רק הרשעים בעבירות שלהן ממשיכין לי כחות רעות ומלאכי חבלה. וע"כ איתא בספה"ק דכשבא רשע לגיהנם כל הרשעים צווחין ווי ווי שבשבילו נתוסף עוד כחות רעות ומלאכי חבלה. וס"ל לר"נ שחושך של גיהנם שאיננו אור דידי' שנברא בשני רק שבא ממקום גיהנם מחמת עמקו זה מתדמה יותר להכניע כח שכלי של מצרים שבעצמו הוא טוב רק שמשתמשים בו לרע כנ"ל:

ו׳ובזה יובן דבמכת בכורות אמרו ז"ל אני ולא מלאך ופירש האריז"ל שמצרים הי' מקום טמא כ"כ שאפי' מלאך הי' יכול להחגשם שמה ח"ו ולא הי' אפשר רק ע"י קב"ה בכבודו ובעצמו, ועדיין יש לשאול שהרי נאמר עוד אני ולא שרף אני ולא השליח אני הוא ולא אחר, ופירש המהר"ל מלאך זה מיכאל. שרף זה גבריאל. שליח זה מט"ט, אחר זה ס"ם אלהים אחרים. ולפי דברי האריז"ל למה לא נשלח למצרים זה האחרון. אך הוא הדבר שאמרנו שבשלש מכות האחרונות לא היתה המכה מדבר שבעצם רע מה גם מכת בכורות שהיתה בהראשית שלהם. וכשתדקדק תמצא בשלש מכות האלו שהם לעומת כח שכלי זה למעלה מזה. באה המכה בכל מכה ומכה ממקום גבוה יותר, ארבה מין טהור אבל מגשם תחתון. חושך הוא ממקום גבוה יותר מחושך של מעלה, ואפי' למ"ד מחושך של גיהנם מ"מ איננו כ"כ גשמי כמו הארבה. מכת בכורות מהשי"ת בכבודו ובעצמו ודי בזה למבין:

ז׳והנה בענין חיזוק לב פרעה מדוע נענש ע"ז הלא לא היתה הבחירה בידו וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בזה דהנה כל חומר מתפעל ובעל שינוי. ושכלי יש בו חוזק ואיננו מתפעל ובעל שינוי כ"כ מהרה. והנה מצרים באשר הם חומרים בטבעם ביותר כמ"ש אשר בשר חמורים בשרם וגו' הי' להם להיות מתפעלים בנקל וכמו שאמרו ז"ל גוים קרובי תשובה הם. ואחר שהודו החרטומים שאיננו מעשה כשפים הי' להם להכנע מיד. אך באשר התחזקו תחילה מעצמם הי' העונש שאח"כ ה' חיזק לבם כלומר שהעלם למדריגת שכלי, ושכלי אינו מתפעל כ"כ מהרה ויש לו חוזק יותר, ומובן שזה בעצמו הוא מתנה טובה, וכעין שכתוב ה' עוז לעמו יתן, וג' עזים הם ישראל באומות מן הם השתמשו במדה זו לרע, להיות סרבן נגד השי"ת וע"כ מגיע להם עונש, ודפח"ח:

ח׳ולפי כל הדברים האלה שפיר יובן הכתוב כי השי"ת אמר למשה שיבוא אל פרעה ויתרה בו מכת הארבה כי אני הכבדתי את לבו והעליתיו למדריגת שכלי, והמיאון שלו עתה הוא מפאת חלק השכלי שלו שאיננו בעצם רע כנ"ל, ע"כ מגיע לו עונש מכת הארבה שג"כ איננו רע בעצם כנ"ל באריכות:

ט׳והנה מפורש בכתוב שתועלת המכה למען תספר באזני בנך ובן בנך, היינו שיקח כל איש מזה לימוד להשתמש במדותיו ובחלקי השכל שלו ע"צ הטוב, והעוז היא מתנה טובה ביד ישראל אם אך משתמש בו לעבודה להיות גבור כארי וכל הרוחות והמניעות שבעולם לא יזוזו אותו, אבל צריכה מדה זו שמירה יתירה שעמה צריך להיות רך כקנה ואל יקשה לבו כאבן לקיים ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם:

י׳ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו וגו' כי חג ה' לנו, יש להבין מה טעם הוא זה על הטף, ונראה כי בספר עשרה מאמרות פירש לשון חג שהוא מענין סיבוב מלשון ובמחוגה יתארהו, שהוא ענין היקף כל המדות, עכ"ד, והנה באשר דעתו של איש על בניו אם לא יהיו אתו עמו רק יניחום במצרים לא יהי' ביכולתו להסיח דעתו מהם לגמרי כי ידאג עליהם לבל יבוא עליהם שמה מקרה בהיותם לבדם בלי שמירה, וזה יטרדהו מלצמצם כל היקף חושיו, א"כ לא יהי' החג בשלימות, ונראה שהוסיף לומר חג ה' כי לכאורה הי' די במלת חג לבדה, אך יובן עפי"מ דאיתא בת"כ פ' שמיני כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, וכו', ע"כ צריך התיחדות כל החושים, וזה אי אפשר בעוד לבו דואג על בניו שהניחום לבדם, ופרעה הרשע פקר בזה כי הוא מעלמא דפרודא, וכסיל לא יבין את זאת, ע"כ שפט מזה שדעתם לברוח:

י״אאך עדיין יש להבין מ"מ קושיית עבדיו הטרם תדע כי אבדה מצרים במה יתורץ, כי אפי' אם דעתם לברוח מ"מ יותר טוב משתחרב ותאבד כל ארץ מצרים. ונראה דהנה פרעה כבר הודה במציאת השי"ת, באמרו, ה' הצדיק, והתחזקת הלב הי' כי אמר בלבו שלא יוסיף להכותו עוד, כמ"ש הרמב"ן במק"א, וע"כ הי' מאמר עבדיו מאחר שראו שכל דברי משה מתקיימים, ועתה הוא מתרה במכה קשה כזו בודאי בוא יבוא, ומוטב לשלח את ישראל, ובזה נאות פרעה למאמרם. אבל כשאמר לו משה כנ"ל ושפט פרעה שדעתם לברוח, לא כמאמר השי"ת שאמר בראשונה דרך שלשת ימים נלך במדבר וחשב הוא שמסתמא הפירוש לחזור אחר השלשה ימים, ומה שמשה רוצה לברוח הוא מדעת עצמו. ובודאי לא יעשה רחמנא ניסא לשקרא. וא"כ בודאי בשביל מיאנו זה לא יוסיף להכותו, ובזה יובן מה שבתחילת דברי פרעה שנתכעס ונתפעל מדברי משה הי' לו לחזור מכל דבריו הראשונים ולא יתן להם רשות כלל אחר שהבין מדבריהם שדעתם לברוח. ולמה נתרצה עדיין שילכו הגברים, אך הוא הדבר שהליכה לזבוח האמין שהוא מדברי ה' והי' מתיירא, ורק במשה לא האמין. ואילו השכיל כי בודאי משה כל מה שאמר מפי ה' הוא זה, ובודאי אין זה סתירה לדבריו הראשונים דרך שלשת ימים נלך במדבר, אף שפשטת המאמר מורה כמו שאמר פרעה, מ"מ בודאי יש לו פירוש אחר נעלם וידוע רק למשה. וכמו שתורה שבע"פ היא פי' תורה שבכתב אף שלכאורה פשטת המאמר שבתורה שבכתב מורה אחרת מכפי פי תורה שבע"פ, מ"מ פירוש תורה שבע"פ זה הוא פי' האמיתי, ואם השכיל זה להאמין גם בחכמים אחרי שהאמין בה' לא הי' בא לכל הצרה הזאת:

י״בונראה דזה הוא הפירוש מה שנא' על הים ויאמינו בה' ובמשה עבדו. שלכאורה עד כה הי' בישראל ג"כ מפקפקים שדברי משה אינם מותאמים למאמר השי"ת. ואח"כ כשראו מה שיעשה על הים האמינו למפרע שהכל הי' תחבולה מהשי"ת אשר לו לבדו נתכנו עלילות. ומשה אמת ותורתו אמת, ותורה שבע"פ ותורה שבכתב הכל אחד. היפוך מפרעה שאף שהאמין בתורה שבכתב פקר בתורה שבע"פ, וכסיל לא יבין את זאת והבן:

י״גויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו', פירש"י בעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו, והרמב"ן הוסיף לשון רבותינו ז"ל קפץ עליו האלקים כביכול נכנס בפלטין של פרעה בשביל משה וכו' ואתה מוצא שלא דיבר הקב"ה עם משה בביתו של פרעה אלא אותה שעה מנין שנאמר כצאתי וגו' ועכשיו קפץ הקב"ה ודיבר עם משה, עכ"ל, ונראה דמה שלא דיבר עם משה בתוך הכרך מפני שהיא מליאה גילולים, אף שהקב"ה אש אוכלה הוא ואצלו יתברך אין נ"מ אם מליאה גילולים, וכמו שיסדו בשיר היחוד, אף כל טנופת לא תטנפך. מ"מ לגבי מקבלי הדיבור באשר היו תוך רשותו של פרעה הי' לפרעה שליטה עליהם שטנופת ע"ז מנע מהם הדיבור, ויובן ביותר לפי דברי המד"ר שמות פ"ג מה מצורע מטמא אף המצרים מטמאין אתכם. ע"כ כמו טמא שאסור בביאת מקדש, כן הי' בעודם ברשות פרעה לא היו ראויין לדיבור. ואף משה רבינו ע"ה בעודו לפני פרעה והי' צריך לחלוק לו כבוד מלכים הי' עליו ג"כ רשות פרעה שהי' מזיק לו לדיבור ולפי"ז יובן כאשר אמר לו פרעה לך מעלי השמר לך אל תוסף ראות פני כ' ביום ראותך פני תמות, בזה עצמו נעשה נפרד לגמרי מן פרעה, ושוב אין טומאת פרעה מזיק לו לדיבור, ובזה מיושב מאין ידע משה שיקפוץ עליו הדיבור בעמדו לפני פרעה, וכן קושיית הגו"א מה ראה משה לומר כן שמא יצטרך עוד לילך אצלו בשליחות ונדחק בתירוץ קושיא זו. ולהנ"ל אתא שפיר שבזה עצמו ידע שהגיע העת יציאת ישראל ממצרים, שהרי משה הוא ככל ישראל. וממה שנעשה נפרד לגמרי מפרעה הוא על כל כלל ישראל יצא, והוא אתחלתא דגאולה, ואם נצרך עוד לדיבור לשעתו, יבוא אליו הדיבור בתוך פלטין של פרעה שהרי כבר נפרד ממנו כנ"ל, ע"כ שפיר ידע שבל יוסיף עוד ראות פניו:

י״דקדש לי כל בכור וגו' ויאמר משה אל העם זכור וגו', יש להתבונן מדוע לא אמר משה תיכף דין קידוש בכורים. והפסיק בפרשה אחרת יו"ט של פסח ותפילין ואח"כ בפרשה שני' חזר לדין קידוש בכורים, ואין לומר כמ"ש הרמב"ן בכמה מקומות שפעם מקצר בדיבור השי"ת אל משה ופעם בדיבור משה אל העם, כי בידוע שמה ששמע משה לאמר אל העם בודאי אמר, וכן מה שאמר בודאי שמע, דהא אמרו אח"כ ואין השאלה אלא על האיחור. ונראה דהנה כבר כתבנו בשם כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק דבכל המכות שהי' למצרים נפתח כנגדן לישראל בקדושה וזה נגוף ורפוא נגיף למנרים ובזה עצמו הי' רפוא לישראל, עכ"ד, ולפי"ז במכות בכורות ביטול הראשית שלהם. לעומתם נתרומם ונתקדש הראשית בישראל, והנה יש ראשית בכל דבר, פסח הוא ראשית מועדי וזמני ישראל. א"י ובהמ"ק זה הוא ראשית העולם, ובנפש הראשית הם המוח והלב. והנה אלו הם הראשית עולם שנה נפש. וכולם הם בפרשה זאת, והי' כי יביאך ועשיית הפסח בבהמ"ק וחג הפסח אכילת מצה ואיסור חמץ הרי הראשית של עולם שנה ותפילין של יד נגד הלב ושל ראש נגד המוח הוא הראשית בנפש לקדש את הלב זה תשוקת האדם, והמוח זה המחשבה, וכתיב בין עיניך אף שמקומם בגובה של ראש לרמוז שקדושת המחשבה תלוי' בראיית העינים, כי המחשבה כמעט אינה ברשות האדם שלא יפול לו דבר מה במחשבתו וברשות האדם הוא רק שלא יחזיק בהמחשבה ושיסירה ממנו אבל שלא תפול עליו כלל ולא תבוא אליו זה תלוי בשמירת העינים וכמ"ש בני תנה לבך ועיניך לי. ואחר הראשית נגרר הכל וזה למען תהי' תורת ה' בפיך והוקשה כל התורה לתפילין, כי זה יסוד כל התורה, ואם אדם מקדש את לבו ומוחו אז שוכן אתו תורת ה' בקרבו ממש ואורייתא וקב"ה כולא חד, והנה מצד קדושת הראשית שבאדם עצמו מזה נסתעף שגם הראשית שחוץ לגופו נתקדש, וזה קידוש בכורות ראשית הבנים. וראשית קנינו הוא ראשית בהמה טהורה. ואף כל דבר המשמש לגופו הוא פטר חמור נמי יש לו קדושה לפדיון, וכל אלה נסתעף מקדושת הראשית שבאדם עצמו וזו. סיבה לזה:

ט״וויש לומר עוד דפסח דעיקרו אינו אלא לאכילה וכן מצה ואיסור חמץ מקדש את הגוף, ותפילין של יד שצריך שימה כנגד הלב מקדש את הנפש שמשכנה בלב. ותפילין של ראש מקדש את השכל שמשכנה במוח בגובה של ראש. ולעומת זה מתפשט שלשה מיני קדושת בכורה, בכור בהמה טמאה הוא פטר חמור נצמח מקדושת הגוף שבאדם ונסתעף מזה ממונו שהוא חומרי ביותר כגון חמור יהי' לו קדושה בצד מה כגון לפדיון. בכור בהמה טהורה נסתעף מקדושת הנפש שבאדם וכמו שאמרו ז"ל בענין קרבנות תבוא נפש ותכפר על הנפש, בכור הבנים נסתעף מקדושת השכל שבאדם שהבנים נמשכין ממוח האב. הכלל ששלשה ראשית אלו נמשכים משלשה ראשית אלו. וא"כ יוצדק לומר דין ראשית אלו קודם לאלו שהרי הסיבה קדמה לעולם להמסובב. ומזה יצא לנו תוכחת מוסר לכל אדם שיתייקר בעיניו הראשית שלו ולא יוציאו ח"ו לבטלה. וכן הראשית שבכל יום ויום יהי' כולו מוקדש לגבוה. וכאמרם ז"ל עומדים משנתן שחרית לחטוף את המצות. וחסידים הראשונים לא דיברו דברי חול קודם התפלה: