שם משמואל, בא ג׳Shem MiShmuel, Bo 3
א׳שנת תרע"ג
1
ב׳ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו', והנה הכל תמהו על לשון כי שמשמע נתינת טעם. ועוד מה הי' קשה למשה במה שפרעה ממאן עד כה, הלוא כבר נאמר לו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה. וכן ואני אחזק את לב פרעה, וכן ואני אקשה את לב פרעה, ומה הוסיף לו עתה במאמר כי אני הכבדתי את לבו:
2
ג׳ונראה דהנה במדרש א"ר יוחנן מכאן פתחון פה למינים לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה אמר רשב"ל יסתום פיהם של מינים וכו' אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקב"ה חמשה פעמים ולא השגיח על דבריו אמר לו הקב"ה אחה הקשית ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך הוי כי אני הכבדתי את לבו מהו הכבדתי שעשה הקב"ה את לבו ככבד הזה שהיא מתבשלת ושני' וארטסיס נכנס בתוכה כך נעשה לבו של פרעה ככבד הזה ולא הי' מקבל דבריו של הקב"ה. והרמב"ן בפרשת וארא הוסיף טעם כי כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם רך לבו והי' נמלך לשלחם מכובד המכות, לא לעשות רצון בוראו ואז הקשה ה' את רוחו וכו'. וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הוסיף טעם כי בטבע החומרי שיהי' נתפעל בקל ונשים וקטנים יוכיחו, ובשביל זה אמרו ז"ל גוים קרובי תשובה הם, ומדריגת השכלי שיהי' לו קיום וחיזוק, וכל מי שיש לו שכל ודעת בייתר יש לו קיום וחיזוק ביותר והנה מצרים הם חומרים והיו צריכין להתפעל תיכף, אך העלה אותן השי"ת למדריגה שכלית, והנהו מתנה טובה, וכמו שאנו אומרים אתה חונן לאדם דעת, אך הוא ברוע בחירתו השתמש במתנה זו לרוע שהתחזק ברשעתו, וע"כ נענש על רוע בחירתו. ודפח"ח:
3
ד׳קיצור הדברים שלשה טעמים בקושיא זו למה נענש אחרי שה' חיזק את לבו. טעם המדרש שנתחייב בפשעו למנוע ממנו דרכי תשובה ולהוסיף לו טומאה על טומאתו. טעם הרמב"ן. שהשי"ת הקשה את רוחו לבל יהי' רך לבב ולא יכנע מחמת שילאה לסבול המכות, טעם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהעלה אותו למדריגת שכלי וניתנה לו מתנה טובה, והוא ברוע בחירתו השתמש בהמתנה לרוע:
4
ה׳ונראה לפרש שכל דברי חכמים קיימים, דהנה מצינו שלשה לשונות במיאונו של פרעה, חיזוק. קישוי, הכבדה. חיזוק שנאמר ויחזק לב פרעה. קישוי שנאמר ואני אקשה את לב פרעה, הכבדה ויכבד את לבו, ונראה ששלשה לשונות הללו מקבלים לגוף ונפש ושכל. הגם שהכל הוא בלב שבו משכן הרוח בדברי המקובלים ובלשון מהר"ל הוא נפש. מ"מ הנה ידוע שכל אחד כלול משלשתן, וגם בנפש שמשכנו בלב יש בו נמי כל השלשה בחי' גוף שבנפש. ונפש שבנפש. ושכל שבנפש. כי לשון התחזקות שייך לומר בחלק השכל שיש בו חיזוק וקיום כנ"ל בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, כי זה הוא מדריגת השכלי שאיננו כ"כ מחפעל, לשון קישוי הוא בנפש שהוא היפוך רכות הלב מצד חלישת כח הנפשיי, ובלשון המקובלים נקרא זה רוח. ומצינו לשון קישוי ברוח כמ"ש בסיחון כי הקשה ה' את רוחו, לשון הכבדה הוא בגוף היינו טמטום ואוטם הלב עד שאינו מרגיש להתפעל כבשר המח שאינו מרגיש באיזמל, והוא היפוך לגמרי מחיזוק הלב. שזה מתאמץ להחזיק בכח וחיות וזה מונח כפגר מובס, והיא מדה גרועה מהכל ולכלב החי הוא טוב מארי' המת כי אפי' רשע גמור שעוד בו נשמתו וחיותו יש תקוה שישוב וניחם. אבל זה שאבד ממנו ההרגש הוא כמעט באפס תקוה, וזה מתייחס לגוף וחומרי לגמרי ולא כחומר חי אלא כחומר מת:
5
ו׳והנה רשע הזה הי' מקולקל בגוף ונפש ושכל. והמדרש מיירי מחלק הגופני שבלב שהמדרש בא לפרש הא דכי אני הכבדתי את לבו. וע"כ נאמר בו הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך כי טומאה היא לשון טמטום ואוטם כבש"ס יומא אל תקרי ונטמאתם בם אלא ונטמתם בם. וזה שנעשה לבו ככבד הזה שהיא מתבשלת שני' והארטסוס נכנס בתוכה כך נעשה לבו ככבד הזה ולא הי' מקבל דבריו של הקב"ה, שכל הדברים הללו מתייחסים לחלק הגופני, והרמב"ן מיירי מחלק הנפשיי שהוא בא לפרש הא דאני אקשה את לב פרעה דלשון קישוי שהיא היפוך רכות הלב שהיא בנפש. והביא הלשון הקשה ה' את רוחו וכבר כתבנו שהוא מתייחס לחלק הנקרא בפי המקובלים רוח ובלשון מהר"ל נפש. וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירש הלשון חיזוק שהוא בשכל, ע"כ פירש שהעלה אותו למדריגת השכלי כנ"ל וכל דברי חכמים קיימים, היינו שחלק הגופני שבו הי' כפגר מובס בלי שום הרגש וחיות, וחלק הנפשיי הי' קשה לסבול כל הבא עליו. וחלק השכלי התחזק והתאמץ ולא התפעל מאומה:
6
ז׳והנה כבר כתבנו שהתחזקות ואימוץ הלב היא מתנה טובה להיות איש, כמו שאנו אומרים אתה חונן לאדם דעת, וכן קישוי הלב להיות יכול לסבול, היפוך רכות הלב הוא נמי מתנה טובה ונצרך מאד לכל אדם לעבודת השי"ת, וע"ז אמרו ז"ל הוי עז כנמר גבור כארי, אך הרשע הזה ברוע בחירתו השתמש במתנות אלו לרוע, שהתחזק לבל לשמוע לקול ה', והקשה את לבו לסבול את כל הבא עליו ולא ירך לבבו ולא ילאה מכובד המכות. אבל ענין הכבדת הלב זה איננו נמצא לעבודת ה' כלל, והוא כולו רע ונקרא טומאה כנ"ל. ונענש בזה מחמת ששיגר לו הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח עליו נתחייב למנוע ממנו דרכי התשובה, וזהו ע"י הטמטום. כי בחיזוק ואימוץ הלב לא נמנעו ממנו דרכי התשובה כלל אדרבא הי' לו חיות וכלים במה לעשות תשובה, אבל לעומת כחוח השכל והנפש הי' כח הגוף מטומטם כבשר המת שאינו מרגיש באיזמל, וזה מנע ממנו דרכי התשובה:
7
ח׳והנה עד פרשה זו לא מצינו שבא לו מהשי"ת אלא חיזוק ואימוץ הלב, וכמו שאמר השי"ת למשה ואני אחזק את לבו ואני אקשה את לב פרעה אבל לא נאמר כלל ואני אכבד את לבו, והטעם מובן שהכבדת הלב היא עונש וטומאה על טומאתו, לא יתכן לגזור עליו מקודם ששיגר אצלו ד' וה' פעמים כנ"ל במדרש, ואינו דומה לחיזוק וקישוי הלב שהוא מתנה טובה כנ"ל:
8
ט׳ולפי הנחה זו יובן כל ענין הפרשה דהנה הגוים כל מציאותם ומהותם היא מצד הטבע. ולהטבע מתייחס מספר שבעה כשבעת ימי בראשית, וע"כ אחר מכה השביעית ששלטה המכה בכל מהותו, נכנע ואמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. אך אחרי כן חזר והכבד את לבו כמ"ש ויכבד לבו הוא ועבדיו ויחזק לב פרעה וגו', שאין זה מטבע אנושי שאחר כל הפחד והבהלה וכמעט שנשחתה הארץ, ונשאר רק יתר הפליטה ואם ישוב הברד אחר שיתגדל יותר מעט החטה וכוסמת יגוועו ברעב ועל מי בטח כי מרד ושב ככלב על קיאו. ע"כ הי' משה חושב בדעתו שכבר אין לבו ברשותו ובודאי קליפה קשה תוקפתו, כח טומאה למעלה מן הטבע כי את זלע"ז עשה האלקים. ומה בצע בהרבות עליו עוד מכות. כי עד כה שהיתה הבחירה חפשית אצלו והחיזוק והקישוי הלב הי' מתנה טובה כנ"ל, והיתה הבחירה חפשית אצלו הי' יתכן ההתראה. אבל אחרי שכח טומאה למעלה מן הטבע תקפתו, וניטלה ממנו הבחירה מה בצע בהתראה, אלא שנצרך שיהי' תיקון הכללי להעביר רוח הטומאה מן הארץ והאלילים כרות יכרתון. ואז לא יהי' נצרך לכל המכות, אלא על צד העונש על לשעבר ולא לרכך את הלב, וכמו שיהי' הענין לעתיד כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צור, שהמכות יהיו לעונש ולא להעיד על מציאות השי"ת והשגחה והיכולת, כי זה יהי' מפורסם מבלעדי המכות. ולא שיתרצו לשלח את ישראל. וכבר אמרנו בזה משל כפרי עת נשלם גידולו או כשיבש ליחות האילן שהפרי מתפרדת מעצמה מהאילן. וכל הצורך ליד החזקה במצרים הי', מחמת כי עוד לא נשלמו הארבע מאות שנה, וכדמיון הפרי טרם שנשלמה כל גידולה שצריך תלישה בכח. ככה חשב משה שגם עתה אין אופן אחר חוץ מדרך זה. וע"ז בא אליו מאמר השי"ת כי אני הכבדתי את לבו, היינו שגם הכבדת הלב מאתי היתה זאת אליו וכך היא המדה שכל פעל ה' למענהו ושהכל ברא לכבודו, ואם הרשע איננו נותן לה' כבוד מוכרח לבוא עליו צרות, וכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מתוך גן עדן כך עולה מתוך גהינם. ומזה יבוא קידוש ה', וזה למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר וגו', וע"כ מוטב שיהי' בהתראה למען יהי' קידוש ה' ופרסומי ניסא, וכעין שאמר ואגיד לך מאז בטרם תבוא השמעתיך פן תאמר עצבי עשם וגו', כי רצונו של הקב"ה בכל הבריאה שתהי' לכבודו זה מוכרח להתקיים, ואם הרשע איננו נותן לה' כבוד על צד הטוב, מוכרח שיצמח ממנו קידוש ה' באופן אחר:
9
י׳דבר נא באזני העם וישאלו וגו' ברש"י בשם הגמ' אין נא אלא לשון בקשה בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם ועבדים וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. והכל תמהו אטו אי לאו שלא יאמר, לא הי' הקב"ה מקיים הבטחתו אתמהה. וכבר דברנו בזה בכמה אנפי. ונראה עוד בעזהי"ת לומר דהנה ידוע שנשמות ישראל היו בגלגול דור המבול ודור הפלגה. וחטא דור המבול הוא תאוה וחטא דור הפלגה הי' ע"ז בנוי דאדם קדמאה קיצוץ בנטיעות. והם חטא בלב, היא התאוה, וחטא בשכל, היא ע"ז וגלות מצרים היתה מירוק לשניהם, ונראה כי גזירת בין הבתרים הי' ארבע גזירות גר יהי' זרעך היינו שלא יהי' לו מקום קבוע שלו, בארץ לא להם היינו ארץ טמא שאינו שייך להם, ועבדום, וענו אותם. וכבר דברנו בזה. וכאשר נתבונן נמצא כי שתי גזירות הראשונות היינו גר יהי' זרעך. ובארץ טמא, הם מירוק לחטא ע"ז שנאמר אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים. והוא עונש מדה במדה כמו שרצונו של העובד ע"ז לצאת מתחת רשותו של הקב"ה ומשורשו, כן העונש שאין לו רשות ומקום, ולעומת כי הי' נטוע במקום טהרה, עונשו להתגורר במקום טומאה. ושתי גזירות האחרונות הם ועבדום, וענו אותם, הם מירוק לחטא התאוה. והוא מדה במדה לעומת שהי' להוט אחר הנאות הגוף והתאוה. עונשו הוא עבדות, כענין שכתב הא"ע ריש משפטים. כי אין קשה על האדם כמו להיות תחת רשות זולתו. מה גם עינוי הוא היפוך הנאה:
10
י״אוהנה במדרש פ' ט"ו במצרים הייתי עמהם ונמצאת שלימה שנאמר גן נעול אחותי כלה. וידוע שפסוק זה נאמר על שהיו גדורים מן עריות גל נעול אלו הזכרים גן נעול אלו הנקיבות. וא"כ עלה המירוק בטוב בענין חטא התאוה. אבל בענין חטא ע"ז מצינו להיפוך איש שקוצי עיניו לא השליכו וגילולי מצרים לא עזבו, ובאמת כי אלו היו יכולין להתמהמה עד תום ד' מאות שנה בודאי הי' מתוקן הכל וכמו שיהי' הענין לעתיד. כי גזירת הד' מאות שנה לא קאי על ועבדום ועינו אותם, אלא על גר יהיה זרעך, שלכן דילג על החשבון לחשבו משנולד יצחק. ובאשר אמרנו שזה בא למירוק חטא ע"ז ובהיות לא נתקיים בשלימות ע"כ לא נתמרק חטא ע"ז בשלימות:
11
י״בונראה לומר כי עיקר רכוש גדול הוא ארבע מאה עלמין דכסיפין, וזכו בהו ישראל בשכר הד' מאות שנה, והי נתמרק חטא ע"ז בשלימות ושבו להיות לגמרי בצל כנפי השכינה והיו דבקים באהבה עד התכלית והיא היא עריבת הנפש שאין בכל העולם דוגמתה עריבת ומתיקת אהבה אחד מני אלף, כמו שהאריך בזה בספר אור החיים, ובאמת כן יהי' לעתיד שישלום הקץ שנשתייר מגלות מצרים כמו שאיתא בספה"ק, וזה יגרום גם רכוש גדול בפועל הגשמי כסף וזהב וכל חמדת הגוים כמ"ש (ישעי' כ"ז י"ח) והי' סחרה ואתננה [של צור] וגו' כי אם ליושבים לפני ה', כי הרוחני ישפיע לעומתו גם בגשמית שהרי אז כלו קודש, שגם הגשמית תהי' קודש אך באשר לא היו כל הד' מאות שנה ולא נשלמו כנ"ל, ע"כ לא הי' מגיע להם הרכוש גדול:
12
י״גובזה יש לפרש דקדוק לשון הכתוב שמאחר שלשון ד' מאות שנה אינם דבוקים עם ועבדום וענו אותם, אלא אגר יהי' זרעך קאי, למה לא כתיב גר יהי' זרעך ד' מאות שנה בארץ לא להם ועבדום וענו אותם, ולהנ"ל יובן שהי' במשמע שהרכוש גדול אועבדום וענו אותם קאי, ע"כ הפסיק בין וענו אותם לבין הא דכתיב וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי במלות ארבע מאות שנה, דוגם מרבה ארבע מלכיות ששעבדו בישראל, וזה יהי' אחר תום קץ הנ"ל אז דווקא אז יצאו ברכוש גדול:
13
י״דוזהו מאמר הש"ס שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, הגם שלפי ההבטחה אין מגיע להם הרכוש גדול עד תום מירוק חטא ע"ז, מ"מ מאחר שקיים בהם ועבדום וענו אותם ובזה נמצאו שלמים צריך הקב"ה ליתן להם בחסדו בשכר עבדום וענו אותם שנתקיים בהם, ויש להסביר עוד הדברים דהנה ידוע דכל מה שאדם משליך ממנו פחיתות הגשמיות בא לעומתו בטהרת הרוחניות, וא"כ לעומת שהשליכו ישראל את חטא התאוה ונתמרקו ע"י הגזירה ועבדום וענו אותם באו לעומתו באהבת הקדושה וכמאמר הכתוב מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה. הגם שלא הגיעו לת' עלמין דכסיפין מ"מ באשר השיגו לקצת מזה יש להם ג"כ רכוש גדול בגשמיות לעומת שזכו לאהבה ברוחניות:
14
ט״ובארץ מצרים, ברש"י חוץ לכרך או אינו אלא בתוך הכרך ת"ל כצאתי את העיר וגו' מה תפלה קלה לא התפלל בתוך הכרך לפי שהיתה מליאה גילולים דיבור חמור כזה לא כ"ש, ויש להבין מהו הק"ו והלימוד דיבור הש"י מדיבור משה וקול ה' חוצב להבות אש ומתרחקים החיצונים שלא ישרפו בהבל פיו הקדוש, ואפי' משרע"ה הי' מתיירא ממלאכי השרת שמא ישרפוני בהבל פיהם, מה גם החיצונים מדיבורו של הקב"ה, ועוד דאפי' בבשר ודם אינו דומה תורה לתפלה שדברי תורה אינם מקבלין טומאה:
15
ט״זונראה דהנה כתיב ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון וגו', ובמדרש ממך למדתי יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את כל המצרים. ולא עשית כן אלא שלחתני מהמדבר אל פרעה שלח עמי במתון. ונראה הפירוש דהא שלא שלח ברק אחד לשרוף את המצרים הטעם פשוט. כי באמת באם הי' עיקר הכוונה להצלת ישראל לא הי' צריך באמת לכל המתינות הזו, אבל כל עיקר שעבוד ישראל במצרים הי' לתכלית נרצה כדי שיתגדל ויתקדש שמו יתברך בעולם כמו שאיתא בספרים, ועיקר קידוש ה' ופרסומי ניסא לא הי' כ"כ בלתי מתינות הזה, כי הי' השומע יכול להכחיש ולומר מקרה הי' שהרי כמה מדינות נחרבו בפעם אחת, ומי הי' עד הראי' שלא כמקרה כל הארצות החרבות הי' גם מקרה מצרים, או הי' תולין במעשה כשפים, אך ע"י מתינות אחת לאחת למצוא חשבין וכל החכמים וכל המכשפים שהיו עומדים אז ברום ההצלחה, היו בוחנין את כל אות ומופת אלף פעמים וחותרין בכל עוז ומבקשים עילה לתלות הדבר בחכמה או בכישוף לא פעם ולא שתים עד עשרה פעמים ואח"כ על הים, ובכל אלה הוכרחו להודות במציאות והשגחה ויכולת הש"י, זה הי' פרסומי ניסא וקידוש ה' כדקא יאות, וזה עצמו שאמר משה אלו היתה הכוונה רק לעובת ישראל להנחילם את הארץ לא הי' הצורך לשלוח אל סיחון, אבל עיקר התכלית הוא פרסום יכולת השי"ת, וזה תכלית כל התכליות כמ"ש כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכל נתינת א"י לישראל מפורש בכתוב למען ישמרו חקיו וגו' ותכלית הכל שיתגדל ויתקדש שמי' רבא. ע"כ יותר טוב לשלוח אליו במתינות דברי שלום והוא ימאן בזה אדרבה יאסוף את כל חילו לצאת לקראת ישראל למלחמה, ועמדה לו חמה למשה והתפרסם כבוד ה' בכל העולם תחת השמים. אבל באם הי' נפל עליו למלחמה ונצחו הי' יכול השומע לתלות במנהגו של עולם כמו להבדיל בני עשו שהשמידו את החורי, א"כ מתינת שבמצרים ומתינות של משה במלחמת סיחון ועוג ענין אחד לשניהם:
16
י״זומעתה נבוא לדברי רש"י הנצב פתח דברינו, דאין הפי' כפשוטו דודאי אין לומר דגילולי מצרי' הי' להם כח לעכב תפילתו של משה, שאפי' להבדיל מלאכי השרת לא הי' להם כח לעכב כבמדרש פ' וזאת הברכה, מה גם להבדיל בין טומאה לטהרה גלולי מצרים וכל הגוים כאין נגדו מאפם ותוהו נחשבו לו, וגם אין לפרש שהי' כעין צואה המעכבת בטהרת המקום, הלוא צואה בכיסוי תליא מילתא וכיון שנכסה מעין הרואה אינה מעכבת מה גם הע"ז שלא היתה עמו בבית אלא באותו כרך, שבודאי לא מעכבה בטהרת מקום התפילה. אך יש לומר הפי' דוודאי תפילתו של משה המשיכה רב קדושה והתגלות אלקית במקור תפילתו, וכעין שמצינו ביונתן בן עזיאל בשעה שהי' יושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף. ובזוה"ק הרבה פעמים שהי' אש מלהטת סביבותם, והנה מעט האור ידחה רב חושך ואם הי' אור כזה בתוך הכרך שהיא מליאה גילולים בודאי היו כל גילולי מצרים נמסים, והי' נדחה כל טומאת מצרים בפעם אחת. ולא כן היתה הכוונה כמו שלא שלח תיכף ברק אחד להחריב את מצרים ומטעם הנ"ל. אלא כל מיני התגלות אלקית הי' צריך להיות במדה במשקל לבל יעדיף ויחסר מכפי המשוער בחכמתו ית"ש. ע"כ לא התפלל בתוך הכרך, ומעתה יובן הק"ו לדיבור חמור כזה:
17
י״חוכל ערל לא יאכל בו, יש להתבונן בטעם ערל דאסור בפסח הגם כי הוא אסור בכל הקדשים מ"מ כיון דכתיב בפסח ושאר קדשים ילפי מפסח, א"כ העיקר הוא בפסח, וכדאיתא בריש כל התדיר חטאת קודמת לאשם מפני שדמה ניתן על ארבע קרנות ועל היסוד. ואף דאשם נמי צריך יסוד ועי' תיו"ט שם דתנא קא חשיב צד ריבוי מה שנאמר בפירוש ממה שנלמד בלימוד בעלמא עכ"ל. וא"כ ערל שנאמר בפסח זה נחשב צד ריבוי איסור ערלות נגד כל הקדשים גם כשלא הי' לישראל מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו ניתן להם פסח ומילה, ולמה לא מצוה אחרת, מכל הלין נראה דפסח ומילה שייכי להדדי. וגם אין לך בכל התורה על מצ"ע שיהי' במניעתה כרת אלא פסח ומילה:
18
י״טונראה דהנה כבר אמרנו שישראל במצרים הי' להם מירוק מחטא ע"ז שהוא בשכל, ומחטא התאוה הנטועה בגוף שהוא הלב. והנה באדם יש שני פתחים פתח למוח ופתח ללב. וכנגדן שתי בריתות ברית המעור וברית הלשון, המעור הוא פתח המוח שדרך שם יורד הזרע שהוא מהמוח. וסמך לזה אין קישוי אלא לדעת. הלשון הוא פתח הלב כאמרם ז"ל לישנא קולמסא דליבא וניתן על שני הפתחים שתי בריתות. והיינו שבלתי אפשר לאיש שיהי' השכל שלו זך ונקי אלא א"כ הוא שומר ברית המעור. וכ"כ בלתי אפשר שיהי' לאיש לב טהור אלא א"כ שומר פיו ולשונו. וכעין שאמר הכתוב שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו. והנה פסח עיקרו הוא לאכילה, הוא מקדש את פתח הלב שהוא הפה. ואמרו ז"ל פסח נוטריקון פה סח. הנה כי מצות הפסח שומר פיו ולשונו של אדם. ומצות מילה היא השמירה של המוח כנ"ל. א"כ פסח ומילה הם שומרי הפתחים של אדם, ובהם תלוי' גאולת ישראל שיהי' להם מירוק המוח והלב, ואחר שנתמרקו ונטהרו צריכין לשמירה. ע"כ בזכות שתי מצות אלו נגאלו ישראל. וצריכין זה לזה. כי אם אין מילה ופתח המוח פתוח לבוא בו כל רע מה יועיל מה ששומר את פיו ולשונו לבל יקרב זר ללב הלא המוח הוא על הלב ומשפיע בו ומחשבות המות מעוררים את הלב וממילא מחשבות לבו רק רע כל היום. ע"כ בלעדי המילה אין הפסח כלום. ומהאי טעמא חייבים על ביטולם כרת כי זה כל האדם ואם לא הוא כבהמה ונכרתה הנפש ההיא מעמה:
19
כ׳ובזה יש לפרש דברי הש"ס ברכות הנכנס לבהכ"נ להתפלל יכנס שיעור שני פתחים. ומפי כ"ק אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר שמעתי שזה רומז לאהבה ויראה, או עוה"ז ועוה"ב. ולפי דרכנו הוא שיעור שני פתחים היינו שני פתחים הנ"ל שהם טהדת הלב והמוח, כי ידועים דברי הרמב"ם בפי' המשניות כי מעונשן של עבירות אתה יודע מתן שכרן של מצות, ע"כ בפסח ומילה שחייבים על ביטולם כרת מובן שבקיומם נדבק ונשרש בשורשו היפוך הכרת, וע"כ יכול לבוא לתפילה שהיא הדביקות. וכמו ביציאת מצרים שהכוונה היתה שיתדבקו בהשי"ת, ואח"כ נאמר הראוני את מראיך השמעיני את קולך שהי' הקב"ה מתאוה לתפילתן של ישראל, וע"כ זכו לומר השירה, ובמדרש בשלח שגם השירה היתה ענין תפילה, והכל נמשך מצד הדביקות מוח ולב שע"י פסח ומילה, כן נשאר לדורות בכל תפילה שיעור שני פתחים. ודו"ק:
20