שם משמואל, בא ד׳Shem MiShmuel, Bo 4

א׳שנת תרע"ד.

ב׳בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו. והכל תמהו על לשון כי דמשמע נתינת טעם, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירש כי משרע"ה תמה היות כי אוה"ע אין להם כח אלא טבעי, וכח הטבעי הוא שבעה כמספר ימי בראשית ואחר שבע מכות הי' לו לפרעה להיות נכנע, והשיב לו השי"ת כי אני הכבדתי את לבו, עכ"ד, ויש לבאר זה דהנה במדרש אמר לו הקב"ה אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך הוי כי אני הכבדתי את לבו, נראה כי הכבדת הלב היא ענין טומאה, והיינו כי טומאה היא ענין טמטום הלב כבש"ס יומא עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר ונטמתם בם אל תקרי ונטמתם בם אלא ונטמטם בם ולעומת שהוא הי' אוטם את לבו שלא יכנסו בו דברי משרע"ה הביאו ג"כ המכות אתם טמטום הלב, שיהי' כאבן בלתי מתעורר ומתפעל וכבשר המת שאינו מרגיש באיזמל, היפוך צורת האדם שצורתו להיות מתעורר ומתפעל. אלא כבהמה שאין בה התעוררות והתפעלות אלא בשעה שעוקצין אותה היא מרגשת. אבל אין בה כח התעוררות לעשות דבר ולחשוב עצה ומחשבה, כן פרעה נטמטם לבו והי' לאבן. ובשעה שהיו המכות עוקצין אותו הי' מרגיש, וכרגע שפסק המכה וההרגש נשאר כאבן, בלתי חיות והתעוררות. וזה הביאו אתם המכות. על היפוך שבישראל כתיב דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו, שהפרעניות מעוררין את לבם לאביהן שבשמים. וכטעם הרמב"ם בגט מעושה, שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, מפני שעצם נפש הישראלית רוצה אלא השאור שבעיסה מעכב. וכשנעשה נכנע שוב מתעורר בו עצם הנפש. וזה להיפוך שכל עוד שהי' מוכה אבד עוד יותר את לבו, וזהו הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך:

ג׳ובזה יש לפרש דברי המדרש פרשה יוד, ריב"ל אמר כל מכה ומכה שהיתה באה על המצרים במצרים הי' הדבר ממשמש ובא עמה, היינו כנ"ל שהמכה טמטמה עוד יותר לבו והוסיפה לו כבדת ומיתת הנפש, היפוך צורת האדם כנ"ל, וכאשר אבד צורת האדם ברוחניות נשתלשל מזה דֶבר בפועל ובגשמיות, כי התחתונים קיומם מהעליונים, והגשמי מן הרוחני והוא כענין יפקוד ה' על צבא מרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה באדמה:

ד׳ובזה הנה מקום אתי לפרש דברי המחלוקת כל מכה שהיתה במצרים היתה של ארבע מכות, או של חמש מכות, שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים, כמבואר בהגדה, כי כחות הרעות הם מתנגדים לאחדות ה', כי עמך מקור חיים. והם להיפוך. ומהם כל חורבן וכל שממה. וע"כ הם במספר ארבעה כמ"ש מהר"ל בטעם מספר ארבע מלכיות שהם מתנגדות לאחדות ה'. וע"כ הגוליירין בישין הם נמי במספר אדבעה כידוע בפסוק והוא רחום. וכחות הרעות האלו טמטמו את לב פרעה, והם הם הביאו את הדֶבר עם כל מכה ומכה, וע"כ מר אמר שכל מכה ומכה היתה של ארבע מכות, והיינו שכח פועל המכה הי' כפול ארבעה, ומר אמר שכל מכה ומכה היתה של חמש מכות, שידוע שחמש הרגשות הם באדם. ויש לומר שמקבילים לענין חמש חלקי הנפש נפש רוח ונשמה חי' יחידה. וכל חמשה חלקים קבלו המכות ונתבטלה מהם צורת האדם כנ"ל, א"כ הנפעל קיבלו המכה כפול חמשה. בקיצור מר אזיל בתר הפועל ומר אזיל בתר הנפעל, ושניהם אמת ולא פליגי:

ה׳ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש התמוה ריש פ' י"ד הה"ד שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו, רבותינו אמרו על שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה עליהם. וזה תימא מה חידשו לנו רבותינו ומי לא ידע אשר המכות באו על מצרים מפני שלא שמעו לקולו של הקב"ה ביד משה לשלח את ישראל. ועוד מה זה שאמרו במכת חושך ולא אמרו זה בתחילת המכות, והכתיב עצמו לפי"ז אין לו הבנה, ולמה לא אמר הפך מימיהם לדם ולא מרו את דברו. אך יש לומר דהנה במדרש בסמוך מהיכן הי' החושך, ר' יהודה ור' נחמי' ר' יהודה אומר מחושך של מעלה שנאמר ישת חושך סתרו. ור' נחמי' אמר מחושך של גיהנם. ויש לפרש מחלוקתם דהנה הלשון כפול חושך ויחשיך. וע"כ הפי' שכמו שבמכות הקודמות אטמו וסתמו את לבם נוסף על עצם המכה. כן נמי מכת חושך שנוסף על המכה בגשמיות, הוסיפה המכה להחשיך את עיני שכלם ועד כה אטמו וסתמו המכות את לבם וניטל מהם כח ההתעוררות וההתפעלות ואבדו את לבם אבל עכ"פ הבינו וראו את אשר לפניהם, ובמכת חושך ניטל מהם גם שכלם, ולא הבינו ולא ראו עוד מה שלפניהם. וע"כ אחר מכת חושך נמצא אצל פרעה טפשות וסכלות רעה, מה שלא נמצא בכל מכות הקודמות. שבמדרש פ' ט' כשהי' משה יוצא מאצל פרעה הי' אומר אם יבוא אצלי בן עמרם אני הורגו אני צולבו אני שורפו, וכשהי' משה נכנס מיד נעשה פרעה מטה. וא"כ זה תשע מכות שלא הי' יכול לעשות למשה מאומה. עתה הוכה בסנורים ישכח כל זאת ואומר אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות, ומי אחז בידו כל עת עד הנה שלא ימיתנו, אלא שנחשכו עיני שכלו ולא הבין ולא ראה מה שלפניו. והדברים ידועין למבינים ששלש מכות אחרונות הם בשכל, וז' הראשונות הם במדות שמשכנם בלב ע"כ בז' הראשונות אבד את לבו ובשלש האחרונות אבד את שכלו שבמוח. וע"כ גם במכת ארבה התחילה חשכת השכל, ונרמז בכתוב ותחשך הארץ. אבל לא הי' נוגע כ"כ בשכל ובמוח, כי השמינית היא נגד ספירת בינה ועדיין מתייחסת ללב כי הלב מבין. וכל המדות ממנה מתערין. רק במכת חושך נוסף על חושך הגשמי אבדה חכמת חכמיו ונחשך השכל ונתקלקל המוח. וזהו הפי' שלח חושך ויחשיך כפל הלשון היינו חושך הגשמי וחושך הרוחני, שנחשך שכלו שלא הבין ולא ראה את אשר לפניו וזהו שאמרו ר' יהודה ור' נחמי' מר מיירי מחושך הגשמי ואמר שהי' מגיהנם שהוא העדר הבריאה, ומר מיירי מחושך השכלי ואמר שהוא מחושך של מעלה. היינו כי החושך של מעלה הוא שלא יביטו הנבראים למעלה ממדריגתם כמ"ש ישת חושך סתרו שהחושך מסתירו מהנבראים. מזה נשתלשל למטה ענין חושך שמסתיר הדבר מעיני שכלו ואינו רואה ואינו מבין:

ו׳ולפי"ז יובנו דברי רבותינו, על שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה עליהם, שבאו לפרש מהו חושך השכלי שבא עליו, ואמרו שזהו חושך השכלי שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה שאלמלא הכו בסנורים הי' להם לעשות מה שנצטוו על כרחם שלא בטובתם. שזהו ענין קבלת מרות ואדנות לעשות מצד ההכרח ולא לחשוב כלל אם זה הדבר נגד רצונו או לא. ואלו לא היו מוכים בסנורים הי' להם לראות ולהבין את סיפם שסוף סוף יהיו מוכרחים לשלח את ישראל, ולמה זה הם מוכים ולוקים בחנם. אלא שהחשיך את עיני שכלם. ומיושב בזה דקדוק לשון המדרש, שלא אמר בשביל שלא קבלו במרות שלשון זה הי' במשמע שהחושך בא בשביל עון שלא קבלו. אלא אמר על שלא קבלו שלשון זה סובל על מהותו של דבר שזה הי' מהות חשכת השכל על שצא קבלו במרות על כרחם שלא בטובתם דברו של הקב"ה עליהם. וזה הוא חידוש שחידשו לנו רבותינו לפרש. ומיושב שלא הי' ראוי זה לומר בשאר המכות אלא במכת חושך:

ז׳וממוצא הדברים שמחמת המכות אבדו המצרים את לבם ואת מוחם. ובאשר ידוע שכל המכות היו נגוף למצרים ורפוא לישראל, ועשר מכות הם כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם וכ"ק קיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד שבמכת חושך נסתלק מהמצרים המאמר יהי אור, ולעומתם זכו ישראל לאור שנברא ביום ראשון, שאדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא, וזהו ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם. וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד דבמכת בכורות שהיא סילוק ראשית של מצרים נפתח לישראל מאמר בראשית, דבראשית נמי מאמר הוא כבש"ס ר"ה. ובודאי כן הוא לכל המכות אחת לאחת למצוא חשבון. ולפי דרכנו הנ"ל דבשבע מכות הראשונות נטמטם לב המצרים ונעשה כאבן בלי חיות והתעוררות, לעומתם נתעוררה בישראל חיות והתעוררות והסיר את לב האבן. ובשלש מכות האחרונות שניטל מהמצרים השכל והדעת, השיגו ישראל חכמה בינה ודעת באופן נעלה עד שזכו לאור שנברא ביום הראשון, שאיננו אור גשמי כי באור הגשמי אי אפשר לראות מסוף העולם ועד סופו וע"כ ראו ישראל בשלשת ימי האפילה במה שבתיבות ובמטמוניות כבמדרש תנחומא. כי הוא ענין רוח הקודש. קיצור הדברים כי כל מכה היתה משמשת דבר והיפוכו, וכמו שנצרכו המכות לענוש למצרים נצרכו ג"כ להרמת קרן ישראל בלב ובמוח:

ח׳ובזה יובן לנו אמרי קודש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה על הקושיא למה נענשו המצרים על הכבדת לבם, הלוא לא מהם היתה, והגיד הוא זצללה"ה כי הגוים בטבע הם חומריים וכל חומר מתפעל ומזה הטעם גוים קרובי תשובה הם, ושכלי יש לו חוזק וקיום, וע"כ המצרים שהיו חומרים הי' להם להיות נכנעים תיכף לפי טבעם אך ניתן להם מן השמים מתנה טובה שיהי' בהם מעלת השכל היינו חיזוק וקיום. וזהו באמת מתנה טובה, אך הם ברוע בחירתם השתמשו במתנה טובה זו לרוע לסרב על מאמר השי"ת, ועי"ז ניטלה הנקמה ממנו, עכת"ד ודפח"ח. ובזה נראה לומר דענין גזירה הרביעית לא תאסיפון לתת תבן לעם הם ילכו וקוששו להם מאשר ימצאו, ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקושש קש לתבן. שכבר אמרנו שגזירה זו היא לקחת מישראל את שכלם ודעתם ע"י הטרדות והבהלה נוסף על אשר עד כה העבידום ביגיעת כפים, עתה הוסיפו להעבידם בשכלם ודעתם. יש לומר שנצמח לפרעה כח זה לשעבד את ישראל בשכלם מפאת שהשיג מעלת השכלי. במה שאמר השי"ת למשה ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים, להלוך ולא ביד תזקה שבזה נרמז שישיג מעלת השכלי כמאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, וע"כ נתוסף לו שליטה על ישראל גם על שכלם. אך הוא גופא יפלא וכי בשביל להנקם מפרעה יפסידו ב"ה ישראל שנתחדש כחו לשלוט על שכלם. אך לפי דרכנו הנ"ל יובן שמה שניתן לפרעה כח שכלי נמי לתועלת ישראל הי' כדי שאח"כ יבואו עליו מכות ליטול את שכלו ודעתו ובזה ישיגו ישראל גם מעלת השכל בשלימות. ולולא שניתוסף בפרעה כת שכלי לא היו אלא ז' מכות ולא הרויחו ישראל אלא בבחי' לב. ע"כ ניתן לו כח שכלי. ומזה נסתעפה גזירה הרביעית וע"כ היו עשר מכות והרויחו ישראל גם בחי' השכל ונשלמו ישראל בשניהם. והיינו נמי בחי' אהבה ויראה אהבה היא בלב ויראה היא בשכל כי יראה היא אותיות ראי', כי לעומת שהאדם משיג מגדלות הבורא נופל עליו פחד ואימה, וכמו שהגיד אדמו"ר זצללה"ה מפרשיסחא על האבן עזרא שאיננו מבין איך הי' יכול לחיות חמשה רגעים מפני יראת שמים שהיתה עליו, מפאת חכמתו והשגתו הגדולה:

ט׳ויש לומר דהיינו נמי ענין מצות פסח ומילה שזכו ישראל ושבשבילם נגאלו, כמו שפירש"י שלא הי' בידם מצות להתעסק בהם, וניתן להם שתי מצות אלו, כי שתי מצות אלו מתייחסים למוח ולב, כי פתח הלב הוא הפה כי לישנא קולמוסא דליבא ופתח המוח הוא ברית קודש, והנה אמרו ז"ל בנוטריקון פסח פה סח, ע"כ הוא חותם הלב. גם ענין פסח שהוא אתכא דרחמנא סמכינא והוא דביקות והתקשרות ישראל באביהן שבשמים באהבה, ואהבה מתייחסת ללב. ומילה היא חותם ברית קודש היא חותם המוח. וכן יש לומר שזה ענין תפילה של יד ותפילה של ראש, שתפילה של יד היא התקשרות ישראל באהבה, וצריכה שתהא שימה כנגד הלב, ותפילה כל ראש היא על המוח שהיא יראה. ולעומתם שאדם ירא מהשי"ת, לעומתו כחות רעות והנשפעים מהם יראים ממנו, וזהו שכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ואמרו ז"ל אלו תפילין שבראש. וע"כ יובן מה שבפרשה ראשונה שאחר יציאת מצרים הוזהרו על התפילין, אף דפרשיות שבתפילין לאו יציאת מצרים בלבד נזכר בהם, שהרי פרשת שמע והי' אם שמוע אין בהם זכר יציאת מצרים כלל. אך הוא הדבר שאמרנו שישראל זכו בחי' לב ומוח, אהבה ויראה, שהם תפילין של יד ותפילין של ראש, וזה עצמו הם השתי פרשיות, כמע היא אהבה, והי' אם שמוע היא יראה, ובשבת דלאו זמן תפילין יש במקומם מצות שבת שהיא זכור ושמור, והנה כבר אמרנו כמכה השמינית היא מכת ארבה יש בה משתיהן בחי' הלב, לב מבין ובחי' המוח ג"כ. ע"כ יש בה רמז לשבת וכמ"ש בבעה"ט וינח הוא שנים במסורה, חד וינח בכל גבול מצרים וחד וינח ביום השביעי. ולעומת מכת חושך זכו ישראל לנר של שבת, והמצוה בשתי נרות. ולעומת מכת חושך שהיתה כפולה, חושך של גיהנם וחושך של מעלה כנ"ל:

י׳ויש לומר שזה עצמו היתה הגאולה מה שישראל זכו לבחי' לב ומוח, כי שעבוד מתייחס לחומר כאמרם ז"ל שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור. וכבהמה המה להם, וכאשר נשלם בישראל תכלית התעוררות והתפעלות, בחיות נפלא בלב ובמוח, שהיא צורת האדם היפוך מהות הבהמה כנ"ל ממילא נסתלק השיעבוד. וגם כל גלות היא בחי' שינה, כמ"ש בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. וכמו שאמרו ז"ל שאמר המן אלוהיהם של אלו ישן הוא. והיינו שישראל אז באותו זמן היו בלתי חיות והתעוררות כלל, ונהנו מסעודתו של אותו רשע. שנעשית בשביל שאמר השתא ודאי תו לא מיפרקי כבש"ס מגילה וישראל נהנו מסעודה זו שהיא כאילו ח"ו מודים לו ומתייאשים מן הגאולה, מה גם כי עיקר הסעודה היתה להמשיך את ישראל לתאוות רעות היפוך בחי' לב דקדושה, וחטא שהשתחוו לצלם הוא היפוך מוח ושכל דקדושה ע"כ באשר מצא המן אז ישראל כאלו היו ישנים ונרדמים, בלי מוח ולב, שפט בשכלו המטונף שזהו חסרון ח"ו בחיקו ית"ש, וכאלו למעלה ח"ו יש שינה, ומזה נסתעפה בישראל בחי' השינה, אבל ח"ו הדבר להיפוך שבשביל שהיו ישראל בבחי' שינה, זה גרם התפשטות הגלות וכאשר התעוררו בשביל גזירת המן קרבה שנת הגאולה, וכתיב ויקץ כישן ה'. וכן הי' ביציאת מצרים שכאשר זכו ישראל לחיות חדשה, והתעוררות בבחי' לב ומוח, זה עצמו הביא הגאולה, וזהו הענין שנגאלו בזכות פסח ומילה, שהם שני אלה כנ"ל:

י״אוממוצא הדברים שהכבדת הלב של פרעה, אף שלפי השקפה שטחית הי' נראה כמעכב בגאולתן של ישראל, נהפוך הוא שזה עצמו הי' הסיבה לגאולתן. ולפי הצעה הארוכה הזאת יובנו דברי קודש של כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמשה הי' תמה, היות כל כח אומה"ע איננו אלא טבעי וכת הטבעי איננו אלא ז' במספר, מאין בא שאחר השבע מכות עוד לא נכנע פרעה, וזה שהשיב לו השי"ת כי אני הכבדתי את לבו, שמאתי יצאו הדברים, למען שתי אותותי אלה בקרבו, ולעומתו יזכו ישראל כנ"ל, ותהי' הגאולה ויהפרו זה לדורות הבאים את אשר התעללתי במצרים, היינו שבדבר שהם חשבו שיעכבו גאולתן זה עצמו הי' הסיבה להגאולה:

י״בבמדרש כובד אבן אמר הקב"ה כבדתי את ישראל שנקראו אבן כמ"ש משם רועה אבן ישראל, ונטל החול אלו ישראל וכו' ועמדו והכעיסו לפני וכו' ובקשתי לכלותן ולהשליכם מעל פני ואמרתי בשביל פרעה הרשע שלא יאמר לא הי' יכול להצילן, ועמד עליהן והרגן, הוי וכעס אויל כבד משניהם, הוי כי אני הכבדתי את לבו. נראה הפי' דהכבדת לב פרעה היתה עצת ה' להציל את ישראל כשלא היו ראויין להצלה מצד עצמם מפני מדת הדין המקטרגת, אנה ה' ליד פרעה שיכבד לבו ועמד לנגד ה' בעזות מצח, ובזה שיתף הקב"ה את כבוד שמו עמנו, ושוב צורך הגאולה למען כבוד ה' שלא יתחלל, ונגד כבוד ה' אין כח לשום מקטרג לקטרג, כי לא יכול לומר שלא יתקדש שם ה'. ובהכרח ישימו יד לפה. וענין זה ראיתי בספר זכרון זאת להרבי הקדוש מלובלין. ובספר אור ישראל להמגיד מקאזיניץ עצה נכונה לאדם המתפלל בצר לו שלא יתפלל עבור עצמו. אלא בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי וכו' א"כ צערו הוא צער השכינה כביכול, ע"כ יתפלל עבור צער השכינה ובזה נסתם פי המקטריגים. וכמו שבפרט כן יש לומר הוא בכלל ישראל, שכאשר ישראל אינם כ"כ ראויין ומדת הדין תמצא מקום לקטרג, אז עצת השי"ת לשתף כבוד שמו הגדול עמנו שבצרתינו יגיע חילול כבודו ית"ש, ושוב נסתם פה המקטריגים. ובזה יש לפרש שהי' מאמר כי אני הכבדתי את לבו לפי דברי המדרש תשובה למרע"ה, שהי' תמה מדוע אחר שבע מכות עוד הוא מתחזק. והי' מתיירא מפני קטרוג אולי ח"ו עמדו מקטרוגים וה' אוהב משפט ולא ידחה את המקטרג בקש. אמר לו השי"ת כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שתי אותותי אלה בקרבו. וא"כ אל כבודי נוגע הדבר ושוב אינך צריך להתיירא מפני המקטריגים. וא"כ זה ענמו שהי' פרעה מכביד את לבי נגד ה' לבלתי שמוע בקולו ביד משה נביאו והי' מעכב הגאולה, זה עצמו הביא הגאולה. כי אלמלא הכביד את לבו לא הי' אפשר להגאל כי היו במ"ט שערי טומאה והי' הקטרוג רב, ואתיא כי הא דכתיב רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, ופי' הרה"ק אדומו"ר ר' בונם זצללה"ה מפרשיסחא. כי בודאי אין רבותא שהקב"ה נוצח נגד מחשבות בני אדם. אך הרבותא שמאותן מחשבות עצמן שהם נגד רצונו ית"ש מסתעף קיום עצת ה':

י״גונראה כי היא שעמדה לאבותינו ולנו, שמדה זו נוהגת, בכל הדורות, וכן הי' בעת חורבן ביהמ"ק בחטא ישראל אף כי לא הי' חסר יסורין ופרעניות לשלם שבע על חטאותיהם בלי שיהי' חורבן ביהמ"ק ע"י גוים, שהי' חילול ה' גדול, שאגו צורריך בקרב מועדיך שמו אותתם אותות. ואמרו כל היום אי' אלוהיך. אך הוא הדבר שראה הקב"ה שבאם לא ישתף שמו הגדול עמנו בצרותינו לא תהי' ח"ו תקומה לשונאי ישראל, ע"כ הי' תשלומי כוס פרענותם מצורף לחילול ה', ועי"כ גאולה וישועת ישראל מוכרחת אפי' כשישראל אינם עושין חשובה ואפ" ח"ו יהיו רעים וחטאים מאד, לא ימלא המקטרג פיו לקטרג כנ"ל. באשר הוא נוגע לכבוד שמו. וכאשר נעביר עין השקפה על פני כל הדורות שעברו מאז ועד עתה, נראה שבכל עת שהיו הדורות בלתי טובים נתרבה בעולם ע"י האומות חרופין וגדופין על ה' ועל תורתו כמו בימינו אלה. והכל בשביל כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול בב"א:

י״דויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך וגו' כי חג ה' לנו, ויש להבין מה זה נתינת טעם כי חג ה' לנו. הלוא אין דרך הטף לזבוח כטענת פרעה. ונראה דלשון חג הוא סיבוב מלשון ובמחוגה יתארהו. והיינו שבחג ממשיכין הארה אלקית מעומק רום ונקרא בפי המקיבלים סובב כל עלמין, שהוא מאיר בהשואה אחת מעלה ומטה, כידוע ענין זה בדברי הרב ז"ל בתניא. וע"כ מגיעה הארה האלקית אפי' לטף ולקטנים וכולם מקבלים תועלת הזובח ואשר איננו זובח. ואף דבזמן המקדש לא היתה המצוה להביא עמם את הטף רק בהקהל, יש לומר דכל ישראל הם כאיש אחד אשר ישנו שם בביהמ"ק ואשר איננו שם. וע"כ אפי' כשהטף בביתם חשוב כאלו היו שם, וזה ניחא בזמן המקדש, אך במצרים שעוד לא נעשו כולם כאיש אחד ולא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן. ע"כ היו צריכין להיות גם הטף במקום הזביחה:

ט״וולפי האמור יש ליתן טעם על י"ב חלות בשבת, כי שבת היא רזא דאחת, ועונג שבת של כל איש מגיע להכלל כולו אשר ישנו פה ואשר איננו פה וידוע דיש י"ב גבולי אלכסון, והיינו קיבוץ כל הכחות מכל הצדדים, וזה זוכה כל איש אשר השבת קלטתו. וע"כ השרידים אשר ה' קורא שהשבת קלטתם, עושין י"ב חלות נגד כל י"ב גבולי האלכסון להורות על ענין זה:

ט״זויצא מעם פרעה בחרי אף. בש"ס זבחים אמר ר"ל סטרו ויצא, ויש להבין למה הוצרך לזה שבודאי לא עשה משרע"ה מחמת כעס שזה תכונה רעה בנפש, אלא לתועלת וצורך ומה צורך ותועלת הי' לו בזה. ונראה דהנה באיכות החיבור נפש אדם שהיא רוחנית בגוף הגשמי נבוכו המחקרים כי איך אפשר צירוף וחיבור בין שני דברים שאינם ממהות אחת. וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בזה שהוא מחמת צלם אלקים המחבר אותם, ואך בצלם יתהלך איש. עכ"ד והנה מלך הוא המחבר את העם, יש לומר נמי שכחו הוא מפאת צלם אלקים, כאמרם ז"ל חביב האדם שנברא בצלם. ובתוס' שהאדם נקרא אפי' גוי, ואם יש בו כח החיבור יותר הוא מפאת שיש בו צלם האלקים ביותר, ולפי"ז יובן ענין כבוד מלכים, שנצטוינו עליו ואפי' משה ואליהו נצטוו לחלוק כבוד למלכות, ואפי' למלכי אומה"ע. שהוא מפאת צלם אלקים שעליו:

י״זוהנה אם ישראל הם בגלות תחת מלך אחד, אף שישראל ואומה"ע אינם בסוג אחד, בודאי הוא מצד צלם אלקים שבו. מה גם במצרים שהיו ישראל מצורף ומחובר למצרים לגמרי, כאמרם ז"ל שהיו כעובר במעי בהמה. ועובר ירך אמו. בודאי הי' למלך מצרים צלם אלקים חזק לצרף הפכים כאלו יחד. והנה אמרו ז"ל הסוטר לועי של חבירו כאלו סוטר לועו של שכינה שנאמר כי בצלם אלקים עשה את האדם ובזה יש לפרש דברי חכמים וחידותם, שאמר ר"ל סטרו ויצא היינו שלקח ממנו את גודל כחו, שהוא צלם אלקים, שהי' עליו ובזה עצמו נפסק החיבור והצירוף שהי' בינו לבין ישראל:

י״חולפי האמור יובן הענין דבמדרש בראשית, דויברך אלקים את יום השביעי ברכו במאור פנים, שאינו דומה מאור פניו של אדם בשבת כמאור פניו בחיל. כי שבת היא רזא דאחד. ובודאי מפני שנתחזק אז כח צלם אלקים על האדם ע"כ הוא מחבר גם את פרטי אנשים, ע"כ מאור פניו יותר בהיר ועוז פניו ישונה לטובה:

י״טוהי' כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג וגו'. על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה. ויש להבין דהא דבחוזק יד הי' מחמת שהקשה פרעה ואלמלא הקשה לא הי' שייך חוזק יד א"כ הי' צריך להקדים שהקשה פרעה מקמי דבחוזק יד, ועוד יש לדקדק דמסיים על כן אני זובח כל פט"ר הזכרים וכל בכור בני אפדה ואלו פטר חמור שיירי', ולפי פירושו של הספורנו עיקר שאלת הבן הי' על הפטר חמור עי"ש ולבסוף שיירי':

כ׳ונראה דהנה ידוע דאם היו ישראל כל הארבע מאות שנה במצרים, הי' נגמר התיקון ולא הי' עוד שום גלות, וכבר אמרנו בזה שאם התמהמו כל הד' מאות שנה הי' כדמיון עיבור שנשלם ימי הריון שיוצא מעצמו, וכמו פרי הגדל באילן שכאשר נגמר נופל מאליו. אך באשר לא יכלו להתמהמה אמרו ז"ל שהי' כדמיון הרועה שפושט ידו למעי בהמה ושומט את העיבור ממעי', וע"כ הי' פרעה מקשה לבו ולא רצה לכלחנו, עד שהוצרך לזה תוזק יד כמו עיבור שהי' עדיין מעורה במעי אמו, וצריכין לתלשו בכח, ולעתיד באמת כאשר יגמר התיקון לא יהי' נצרך לחוזק יד ולא יעכבו האומות כלל אלא מעצמם יצאו מהגלות ולא עוד אלא יתקיים והביאו את כל אחיכם מנחה וגו', והנה לעתיד יהיו כל ישראל כהנים, כמ"ש בבעה"ט פ' יתרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וכמ"ש ואתם כהני ה' תקראו, ונראה דכל הענין קידוש בכורות לא יהי' לעתיד שהרי כולם יהיו כהנים וכמו שכהנים פטורים מפדיון הבן, ואפשר שגם בכור בהמה טהורה לא יהי' נוהג אלא שכל הבהמות יתעלו במדריגת בכור שבזה"ז הגם שיהיו מותרים בגיזה ועבודה, וברוך ה' היודע, אבל בכור אדם ופטר חמור בודאי לא יהי' נוהג דלא גרע מכהנים שבזה"ז. ורק בזה"ז שלא יכלו להתמהמה ולא נגמר התיקון לא הי' יכול להיות הכל מקודש והוצרך להוציא ולהפריש הראשית לבד לה' והשאר חולין, ובזוה"ק (מ"ג.) דפטר חמור הוא רמז ליצה"ר דיכול לאתזרא לי' בתיובתא, ותפדה בשה היינו לעשות מיצה"ר יצ"ט. עיי"ש וע"כ יובן דבזמן שהי' התיקון נגמר לא יהי' ענין לפטר חמור, וכן באם היו כל הד' מאות שנה במצרים, ולפי האמור יש לפרש הפרשה דבשביל שלא יכלו להתמהמה והיו דבקים עוד במצרים הוצרך להוציאם בחוזק יד לתלשם בכח ולהפרדם ממצרים, ומפני זה עצמו הי' פרעה מקשה לבו לשלחנו עד שהוצרך להכות את בכוריהם, ובשביל זה עצמו נתקדשו הבכורים היינו לפי מה שאמרנו במאמרים הקודמים שכל מכה ומכה לעומתה היתה התעלות מדריגה בישראל, ובמכת בכורות שהוא הראשית שלהם נתעלה הראשית שבישראל, ואם היו כל הד' מאות שנה היו כולם באותה מעלה, אך עתה באה להם המעלה לא מצד עצמם רק מצד ההיפוך היינו מכת בכורות:

כ״אולפי"ז יש לומר דכל השאלה היא לא למה אלו קדושים, אלא למה לא כולם קדושים ובכן לפי פירוש זה אי אפשר שתהי' השאלה גם על פטר חמור, דהוא בהמה טמאה, למה לא כולם קדושים, שגם לעתיד לא יהיו כולם קדושים, אלא שלא ינהג כמו כהנים דפטורין, וכן לענין הרמז שבזוהר שלעתיד מביא היצה"ר ושוחטו ומה שמכלל בקדושה יוכלל תיכף, ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ולא יהי' עוד שייך לעשות מיצה"ר יצ"ט, ולא עליו היתה השאלה, ע"כ לא באה עליו התשובה: