שם משמואל, בא ה׳Shem MiShmuel, Bo 5
א׳שנת תרע"ה.
1
ב׳ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו', ויש להבין הלוא כבר נאמר לו בתחילת שליחותו מקודם התחלת המכות שנאמר ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים ולא ישמע אליכם פרעה וגו' וידעו מצרים כי אני ה' וגו', ולמה הוצרך לחזור עוד הפעם ולהודיעו ומה הוסיף שלא נאמר שם:
2
ג׳ונראה לפרש בהקדם מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אהא דאמר משה דרך שלשת ימים נלך במדבר, ופרעה אמר לכו זבחו לאלקיכם בארץ, כי משרע"ה אמר כי כל איש הקרב לעבודת השי"ת צריך מקודם להכין עצמו ולהתנקות מקנאה תאוה וכבוד המתייחסים אחר גוף ונפש ושכל, [ופרשנו במק"א התייחסות אלה לאלה, קנאה מחייחסת לגוף כמ"ש ורקב עצמות קנאה, כי בנין הגוף הוא העצמות, ובזוה"ק (מ"א:) דהא גרמי אינון תקינא דגופא, ובאשר מהם תוצאות הקנאה הוא רקב עצמות, תאוה מתייחסת לנפש כמ"ש תאוה נהי' תערב לנפש, כבוד מתייחס לשכל, שהשכל באשר הוא מהעליונים מושך לכבוד כמ"ש בספר הישר לר"ת. וכתיב לכן שמח לבי ויגל כבודי שהיא הנשמה כמו שפירשו המפורשים ז"ל] ונראה לומר עוד שתאוה מחייחסת לגוף כאמרם ז"ל היא עשתה מעשה בהמה קנאה לנפש שהיא מכחות הנפש ובהמה אין בה ענין קנאה, כבוד לשכל כנ"ל והתייחסות זה נראה יותר, זהו הענין הליכת דרך שלשת ימים במדבר, וכעין מה שנאמר במתן תורה היו נכונים לשלשה ימים לכוונה זו, ופרעה הרשע אמר זבחו לאלקיכם בארץ, היינו עם כל הארציות בלי הכנה כנ"ל, אך יש להתבונן למה סירב פרעה לזה אפי' לפי שיטתו שאין מהצורך מ"מ לא יזיק:
3
ד׳ונראה דהנה מצינו שלשה לשונות בכתוב, פרעה, מלך מצרים, מצרים, ובזוה"ק (י"ז.) שמלך מצרים סתם קאי על השר של מצרים, ויש לומר דשלשה שמות אלו מהם שלשה כתות טמאים לעומת, גוף, ונפש, ושכל, ומושכים, לקנאה, תאוה, וכבוד, פרעה הוא נעומת השכל, שבזוה"ק שפרעה בקדושה הוא מקום שמשם מתגלה כל נהורין, וזהו פעולת השכל המגלה כל נעלם, ומובן אשר לעומתו להבדיל פרעה בטומאה הוא שכל הטמא ומושך לכבוד, וממנו מסתעף גיאות ושניות וע"ז, כי כל המתגאה כאלו עע"ז, וכישוף מלך מצרים שהוא השר של מצרים הוא לעומת נפש הקדושה כמו שפירש"י בגר שסורו רע שר שלו רע יצה"ר שלו רע, ודייק לה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מדברי רש"י אלו שהשר של האומה הוא היצר של האומה, והיצר מתייחס לנפש, כמו שפירש"י חולין (ק"כ.) נפש לרבות השותה, שלשון נפש הוא הרצון עיי"ש, ומושך לקנאה, מצרים סתם הוא הגוף והחומר אשר בשר חמורים בשרם, ומושך לתאוה כמשפט החומר:
4
ה׳והנה ישראל במצרים שהיו כעובר במעי בהמה ולא הי' להם מציאות בפני עצמן אלא שהיו טפלים למצרים, ולא הי' שייך לומר שינתן בהם כח להתנקות מקנאה תאוה וכבוד, שמהות מצרים היתה פועלת בהם תמיד כמו עובר שאוכל ממה שאמו אוכלת וכמו מאכל שנתעכל ושנתהפך לגוף האוכל, כן היו מדות הרעות של מצרים מתעכלים ומתאחדים בישראל ותוקפם בכח, ומושך לשלשה דברים רעים, ותוצאותם הוא ע"ז ג"ע שפ"ד כמו שדברנו כבר מזה, ולפי"ז מובן אשר טענת משה ללכת דרך שלשה ימים במדבר להתנקות מקנאה תאוה וכבוד, אי אפשר אלא שיצאו לגמרי למציאות חדש בפ"ע, היפוך כל גלות מצרים, וע"כ סירב פרעה בזה:
5
ו׳ומ"מ יש לומר שאחר שבע מכות הראשונות נשתנה הענין, והיינו דהיות ידוע דכל מכה ומכה היתה דו פרצופין נגוף למצרים ורפוא לישראל, ומספר שבעה הוא מתייחס להטבע, וכן מדות האדם המה שבע, ובאשר המכה השפילה כח מצרים והרימה והעלתה כח ישראל נעשה בהכרח פירוד ביניהם שאלו למטה ואלו למעלה, וכן בהכרח קנו ישראל מציאות בפני עצמן, ותחת אשר עד אז הי' כענין אמרם ז"ל במשנה ספ"ק דערכין היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד דכחד גופא חשוב, אחר שבע מכות נשתנה הענין, והוא כענין שאמרו ז"ל שם ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד, דכיון דנעקר לצאת גופא אחרינא היא ואינו כגוף אמו, ומאז התחילה תקופה חדשה שמאחר שיש להם מציאות בפני עצמן נעשו כלים לקבל כח עליון שיהי' ביכולתם לפרוק מהם עול חשבונות הרבים ולהשי"ת עצות בנפשם להתנקות מקנאה תאוה וכבוד:
6
ז׳ונראה דהנה כבר אמרנו בשם כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שבמכת חושך נפתח לישראל מאמר יהי אור, וע"כ כתיב ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם, ופרשנו שאיתא במדר"ת שהי' האור מאיר להם מה שבתיבות בחביות ובמטמוניות, ומוכח שהי' מאור להם אור שנברא ביום ראשון במאמר יהי אור שהי' אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו, כי הי' האור רוחני ואין הגשם חוצץ בפני הרוחני, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד כי במכת בכורות שהיא ראשית של מצרים נפתח לישראל מאמר הראשון דבראשית כבש"ס ר"ה בראשית נמי מאמר עכת"ד, ואמרנו שלפי סדר זה י"ל שבמכת הארבה נפתח לישראל מאמר יהי רקיע בתוך המים, ונפתחו לישראל המאמרים כסדר למפרע:
7
ח׳ולפי"ז יש לומר דשלש מכות האחרונות נתנו כח ואומץ לישראל לעומת קנאה תאוה וכבוד, שמקור מוצאם מגוף ונפש ושכל, והיינו דהנה בתקה"ז יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים פקודא דא לאפרשא בין מים מתיקין דכיון לבין מים מרורים מסאבין וכו', ויש לומר דכאשר נפתח זה המאמר לישראל נתהוה בהם כח המבדיל בין קודש לחול וכו', והנה הבדלה איננה שייכת רק בגוף שכולם טבועים בחותמו של אדה"ר וצריכין הבדלה, אבל בנפשות אין שום דמיון בין ישראל לאומות כמ"ש הרח"ו בשער הקדושה, ואינו שייך בהם הבדלה, וכמו שפירש"י קדושים בפסוק והבדלתם בין בהמה הטהורה לטמאה אין צ"ל בין חמור לערוד שמובדלין הם אלא בין טהורה לך לטמאה לך בין נשחט רובו של סימן לנשחט חצי' וכמה מלא השערה, וא"כ מכת ארבה פעלה בישראל מעלת הגוף והיא עצמה דחתה מהן תוקף ענין תאוה כנ"ל, שהיא מתכונת הגוף ועם מצרים:
8
ט׳מכת חושך פעלה בישראל מעלת הנפש, והיינו דמאחר שנפתח לישראל מאמר יהי אור והוא אור שנברא ביום ראשון, וזה גורם שהאדם בעצמו יראה ויבין מה ששייך לו ומה ששייך לזולתו, וזה מסלק הקנאה, וכמו לעתיד אחר סילוק ההסתר כתיב ונתתי לכם לב בשר, ודרשו ז"ל לב בוסר בחלקו של חבירו, ונדחה מישראל כח שר של מצרים המושך לקנאה כי מעט האור דוחה רב החושך, ואין כח שליטת השר אלא במקום העדר האור שנברא ביום הראשון, וכענין שכתוב בו חרמוש כל חיתו יער, שאין לו כח אלא מפאת ההסתר והצמצום, ונדחה מהם תוקף כח המושך לקנאה שהיא מתכונת הנפש ושר הארץ כנ"ל:
9
י׳מכת בכורות שנפתח לישראל מאמר בראשית השיגו ישראל מעלת השכל דקדושה ונדחה מהם כח פרעה שכל הטמא המושך לכבוד שממנו נסתעף גיאות וע"ז וכישוף, כי כאשר מאיר ראשית המציאות שכל הבריאה מאמיתת המצאו, ממילא נתבטלו כל אלו הענינים כמובן:
10
י״אובאמת שגם מהות המכות מורין שהם לגוף ונפש ושכל, כי מכת הארבה היא שאכל את יתר הפליטה ונכרת אוכל מפיהם, זו מכה מתייחסת לגוף, כי ענין אכילה מחייחס לגוף, מכת חושך מתייחסת לנפש כי הראי' היא מכוחות הנפש, ואף שהבהמה נמי רואית אין ראיית האדם דומה לראיית הבהמה, כמ"ש הרמב"ם בשמונה פרקים, ובב"ר פרשה ח' וראה כמלאכי השרת ובהמה אינה רואה אתמהה אלא זה מצדד, הרי שהראייה שבאדם אינה דומה לראיית הבהמה, והוא מכחות הנפש, מכת בכורות מתייחסת להשכל שהשכל הוא הראשית וחלק הנכבד שבאדם ולו משפט הבכורה:
11
י״בקיצור הדברים שבשבע מכוח הראשונות שנתבטלו ממצרים השבע מאמרות שהם היו קיום ומהות ומציאות מצרים הטבעי, לעומתם השיגו ישראל מציאות בפני עצמם וכגופא אחרינא נינהו, תחת אשר אז היו כעובר ירך אמו וכחד גופא עם המצרים, ובשלש מכות האחרונות נדחה מישראל כח מצרים שמשכו אותם בתוקף ובחזקה לקנאה תאוה וכבוד, ומאז והלאה עמדו בבחירה החפשית בלתי המשכה לאחת הצדדין והגיעה העת להתנקות משלשה אלה בדרך שלשת ימים במדבר עד שיהיו ראוים לעבודת ה':
12
י״גולפי האמור מובן אשר הנאמר למשה בתחילה ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים וגו' ונתתי את ידי במצרים, שהוא ביטול שבע המאמרות אצלם למען ישיגו ישראל מציאות גופא אחרינא אינו מוכרח שיהי' במשמע גם שלש מכות אחרונות שידחה מישראל כח המושך לקנאה תאוה וכבוד שזה ענין אחר לגמרי, וע"כ בא לזה מאמר אחר כי אני הכבדתי וגו' מה שלא נאמר בתוך שבע מכות הראשונות, אלא דווקא קודם שלש מכות האחרונות, שעד הנה היתה תקופה אחת ומעתה מתחילה תקופה אחרת:
13
י״דוכשנדקדק בכתוב יש לומר שרמז בכאן כל שלש מכות האחרונות אף כי פשטא אמכת ארבה לבד קאי, מ"מ רמז לכל השלש מכות שהרי שלש תועליות כתוב כאן, א' למען שתי אותותי אלה בקרבו, ב' ולמען תספר באזני בנך וגו' את אשר התעללתי במצרים וגו', ג' וידעתם כי אני ה', ויש לפרש אותותי אלה "בקרבו" רומז לגוף ולעומתו השיגו ישראל מעלת הגוף כנ"ל, ולמען תספר רומז לנפש, כי הדיבור מתייחס לנפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' ומתרגם לרוח ממללא, וידעתם כי אני ה' רומז לשכל שבו הידיעה, וזה רומז שהכבדת הלב מעתה הוא לתועלת גוף ונפש ושכל, והיינו שבשלש מכות האחרונות וכנ"ל:
14
ט״וולפי האמור יובן עוד מה שפרעה התנחם ונתן הרשות לצאת בשלשה פעמים בכל פעם חלק אחד יותר, אחר התראת מכת הארבה אמר לכו נא הגברים, אחר מכת חושך גם טפכם ילך עמכם, אחר מכת בכורות גם צאנכם גה בקרכם קחו וגו', כי השלש חלוקות מקבילות לגוף ונפש ושכל, גברים הם מבני כ' ומעלה שבהם שלימות השכל, וכענין אמרם ז"ל למכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' והבן, טף אין בהם אלא בחי' נפש לבד בהמות אין בהם אלא בחי' גוף לבד, ובכאן צריך אני להקדים הקדמה אחת, שהאומנם סדר מציאת האדם לצאת אל הפועל הוא בתחילה גוף, שהרי תינוק אין בו בחי' נפש שהרי אין לו רצון ואהבה, אח"כ משיג בחי' הנפש ואח"כ בחי' השכל, מ"מ הבא לדחות הפסולת ולהזדכך לעולם מתחילין לנקות את השכל ואח"כ הנפש ואח"כ גם הגוף, כי כל החשוב יותר נקל להזדכך ביותר, וכמו שהגדנו במק"א דכד הוינא טליא שאלתי את כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה למה בספירת העומר מתחילין בחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות הלוא לעולם מעלין בקודש, והשיב לי שלהדחות הפסולת יותר נקל מדבר שהוא במעלה יותר, וכאשר זוכין בזה שוב ביכולת לתקן גם את שלמטה הימנו, עכ"ד, וא"כ בתחילה מה שזכו ישראל שיהי' להם בפני עצמן בחי' גוף ונפש ושכל, הי' בתחילה הגוף, ואח"כ הנפש, ואח"כ השכל, כסדר תולדות האדם, אך במה שנתמעט כח פרעה ונסתלקה הגלות לעולם כח השכל קודם, שהרי אי אפשר שיהי' כח הגלות על דבר הגבוה כמו על נמוך, וע"כ כשנסתלק כח פרעה מתחיל מקודם מהשכל ואח"כ מהנפש ואח"כ מהגוף, והנה ידוע שדיבורו של הקב"ה הוא מעשה כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו, וע"כ תיכף בהתראת מכת הארבה נתבטל כח מצרים מהשכל של ישראל, וע"כ אמר לכו נא הגברים שהוא מתייחס להשכל ובמכת חושך שלא היתה התראה נתבטל כח מצרים מהנפש אחר שבאה עליהם המכה, וע"כ אחר מכת חושך נתן רשות גם להטף, עד אחר מכת בכורות שנסתלק לגמרי כח מצרים, אמר גם צאנכם גם בקרכם קחו וגו':
15
ט״זובמה שאמרנו יש לפרש נמי השלש מצות שבסדר קרבן פסח בזמנים מתחלפין, מקחו בעשור, ושחיטה ונתינת הדם בי"ד, ואכילתו בליל ט"ו, שהוא מקביל לשלשה שלימיות שהשיגו ישראל כנ"ל, מקח מתייחס לשכל שהרי אין נשתנה הגוף כלל, וכתיב ידע שור קונהו שאין נעשה בו שינוי אלא בבחי' ידיעה המתייחסת לשכל, שחיטה ונתינת הדם מתייחסים לנפש כי הדם הוא הנפש, ואכילה מתייחסת להגוף, ובשלשה מצות אלו נשלמו ישראל בשלימות גוף ונפש ושכל ויצאו לגמרי:
16
י״זויש לומר דשלשה אלו יש בכל שבת, שמאמר יהי רקיע בתוך המים שהוא להבדיל בין מים קדישין כנ"ל זה משיגין ישראל אחר שפורשין ממלאכה סמוך לחשיכה, וזהו הענין תקיעות להבטיל את העם ממלאכה, ולהבדיל בין הקודש ובין החול, וענין מלאכה מתייחס לגוף, ואח"כ שישראל מקבלין שבת בשמחה בשירות ובתשבחות וברגש הנפש שאז זוכין ישראל לאהבה מאור שנברא ביום הראשון במאמר יהי אור, ונפשות ישראל ניתוסף להם אור, והוא שלימות הנפש, ואח"כ בקידוש היום זוכין למאמר בראשית, וכמו שאמר הכתוב קודש ישראל לה' ראשית תבואתו, ובמקום קריאה שם תהא עונג, וידוע דעונג הוא במוח בשכל ואין למעלה מעונג:
17
י״חלכו נא הגברים וגו', וכבר דקדקנו אחר שאמר פרעה שאין דעתכם אלא לברוח כבמדרש, א"כ למה לא חזר לגמרי מעיקר השליחות, ואמרנו שפרעה חשב שמאמר השי"ת לא הי' אלא לזבוח רק שמשה מעצמו חושב לברוח, ע"כ הוסיף לאמור בנערינו ובזקנינו וגו', וע"כ התיירא לחזור מגוף השילוח ואמר לכו נא הגברים כמו שאמר השי"ת, אך עדיין אינו מיושב איך חשב פרעה שהנביא יכזב ויוסיף לאמור מה שלא נצטוה, ואם כמקרה כל האדם כוזב יקרהו למה לא נסתלקה ממנו נביאתו, ודוחק לומר שחשב שבאותה רגע התחיל לשקר ושמעתה תסתלק נביאתו, ועוד לא שוטה לגמרו הי' פרעה אחר שהודה במציאת הנבואה שלא הי' מכיר בפני משה שבודאי היו פניו בוערות כלפידים כמו שאמרו בפנחס בשעה שרוה"ק שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים, ק"ו למשה רבינו ע"ה:
18
י״טונראה עפי"מ שהגדנו במאמר הקדום בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמה שאמר פרעה לכו זבחו לאלקיכם בארץ, פירושו עם כל הארציות שאין צריכין להכן ולהתפשט מקנאה תאוה וכבוד ועדיין פרעה לא חזר בו מסברתו אלא שהתרצה לשלוח מטעם הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, לפי סברתו הי' יכול להיות הנביא ככל אדם כוזב ואיננו מזיק לו לנבואה, ובאמת באומות העולם יש מקום לדבריו, כמו שפי' אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור מאמרם ז"ל עולות שהקריבו ב"נ היו בלי הפשט וניתוח, הפשט מורה על סילוק הפסולת, ולדידהו הי' יכול להיות הקרבן בלי סילוק הפסולת, וגדולה מזה הגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שאליפז התימני שהוא הי' אליפ' בן עשו והי' נביא אומה"ע היתכן שנאמר עליו שבא על אשתו של שעיר החורי, והלוא אשת איש היא מהעבירות שנצטוו עליהם בנ"י, ואמר כדברים הנ"ל שבאומה"ע אין זה מזיק להם לנבואתם, עכ"ד, ויש לפרש כי נביאי לאומה"ע אינן מתקרבין אל הדיבור אלא הדיבור בא אצלם וכמ"ש ויקר אלקים אל בלעם ובזוה"ק משל למצורע הדופק על הפתח ומושיטין לו לחוץ כדי שלא יכנס ויטנף את הפלטין, וכן באליפז כתיב ואלי דבר יגונב, ואמרו ז"ל ע"י שליח, ע"כ אין מזיק להם הטנופת שלהם, אבל ישראל הקדושים שמתקרבים בעבודתם להשי"ת ואצ"ל הנביאים בנבואתם שהיו דבקים בהשי"ת אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, ופרעה אף שהודה במציאת הנבואה לא הי' מצייר בנפשו יותר מנבואת אומה"ע, ע"כ הי' לו מקום לחשוד את משרע"ה שהוסיף על הדיבור:
19
כ׳וזה עצמו הוא טפשות הכופרים בתושבע"פ שחשדו את רבותינו ע"ה שהם הוסיפו מדעתם, ולו חכמה ישכילו שאם ח"ו הי' בהם דבר שקר וכזב בלתי אפשר להם להיות חכמי ישראל, ולהיות במעלה רמה כמו שאמר אנטנינוס לרבי ידענא דזוטרי דאית בכו מחי' מתים, ואף בדורות שלאחריהם היו פועלים בתפילתם ומביאים את הגשם בעתו, ושאר דברים מופלאים, אלא שכטפשות פרעה נואלו גם הם לדמותם ח"ו לחכמי אומה"ע, ולאמור כי ככל הגוים בית יהודה, אבל כתיב רחוק ה' מרשעים ותפילת צדיקים ישמע ובמדרש רחוק ה' מרשעים אלו נביאי אומה"ע ותפילת צדיקים ישמע אלו נביאי ישראל, ודי בזה:
20
כ״אמשכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח, ובמדרש משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, ויש להתבונן שהרי במאמר ה' למשה לא נאמר לשון משכו ולמה הוסיף משה לשון זה, ונראה דהנה ידוע שישראל במצרים היו במ"ט שערי טומאה, וכבר אמרנו שטומאה היא לשון טמטום, היינו שהיו הלבבות אטומים בלי שום הרגש חיות אלקי, והנה איתא בספרים שפסח נוטריקון פה סח, ויש לומר דהיינו טעמא דטעון הלל בעשייתו ואכילתו, שכל צורת ומהות הקרבן הוא הלל והודאה להשי"ת אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים ואת בתינו הציל, וזה פה סח נסים ונפלאות שעשה עמנו, והנה בירושלמי לולב היבש פסול משום שנאמר לא המתים יהללו וגו', וע"כ ישראל שהיו אז אטומי לב בלי רגש חיות איך אפשר לגשת לעשות פסח ואית בהו משום לא המתים יהללו, לזה היתה עצת משה ואמר להם משכו ידיכם מע"ז, והיינו דהנה במדרש תמן תנינן בכל מתרפאין חוץ מע"ז ג"ע ושפ"ד, ונתן טעם לזה מפני שע"ז הוא חרם, וג"ע נמי כתיב כי רבים חללים הפילה, וכתיב רגלי' יורדות מות, ושפ"ד כתיב שופך דם האדם דמו ישפך, היאך יכולין אלו ליתן חיים לחולה, ולפי"ז יש לומר דהבורח מכל אלו בא לעומתו לחיות דקדושה וביותר מע"ז שהוא חרם שמכניס מארה בכל רמ"ח אבריו גמ' חרם, בא לעומתו למקור החיים בכל רמ"ח אבריו, ואז אפשר לקיים כל עצמותי תאמרנה וגו', זה היתה עצת משה משכי ידיכם מע"ז היינו להיות בתכלית הריחוק מע"ז, ואז יבוא בהם חיות לגשת ברגש הנפש ובשמחה לעשות הפסח ולהודות ולהלל:
21
כ״בועצת משרע"ה מאז היא מדה המהלכת בכל הדורות בכל זמן כשהאדם מרגיש בעצמו העדר חיות דקדושה יתכוין לברוח מהדבר שכנגד, וזה איננו כ"כ קשה שהבחירה חפשית ביד כל אדם, מה גם לברוח ולהיות שב ואל תעשה זה בודאי איננו כ"כ קשה, זולת להרשעים גמורים שהם ברשות לבם, אבל כלל ישראל, מה גם איש הבא לטהר שיש לו סיוע מן השמים כאמרם ז"ל הבא לטהר מסייעין אותו, בודאי נקל לו לברוח בלי שום טענות רק ברצון פשוט לומר אי אפשי בלי שום טעמים ובלי התחכמות, ואז ממילא יבוא רוח חיים בקרבו ויהפך לאיש אחר ברגש הנפש ובשמחה, וכנראה שזהו ששת ימי המעשה לפני שבת, שאלמלא מציאת ששת ימי המעשה אי אפשר לבוא לקדושת השבת אלא מחמת שנמצא טרדת ימי המעשה וישראל בורחין ממנו בשביל זה עצמו באין לעומתו לקדושת שבת וכבר דברנו בזה:
22
כ״גולקחתם אגודת אזוב, נראה ליתן טעם למה נצטרך בפסח מצרים אגודת אזוב משא"כ בפסח דורות, דהנה במדרש פ' ג' סי' י"ח לך אמור להם מה מצורע מטמא אף המצרים מטמאין אתכם, והיינו דכחות הטמאים של המצרים פגעו בישראל עד שאטמו וסתמו את לבבם עד שנעשו כבשר המת שאיננו מרגיש באיזמל, וזש"ה ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ולכאורה בלתי מובן שלפי גודל, המרירות הי' צריך כל הגה המדבר מחירותם להיות כמים קרים על נפש עיפה, וכנראה שהרמב"ן הוקשה לו זה ופירש כאדם שתקצר נפשו בעמלו ולא ירצה לחיות רגע בצערו מדעתו שירוח לו אח"כ, עכ"ל, ולפי דרכנו יתפרש בפשיטות שהיו כ"כ משוקעים בצרתם עד שניטל מהם כח ההרגש וכבשר המת כנ"ל, ועי' פ"ז דבכורות משנה ה' רות קצרית באה עליו שפירש הרע"ב שרוחו קצרה מחמת מרה השחורה הגוברת עליו לפרקים ונשאר בלא הרגש, ובאמת גם זה היתה לטובה כי לולא זאת והי' להם כח ההרגש לא עצרו כח לסבול ואבדו בעמים ח"ו, וכן הוא בגלות המר הזה שאחת מחסדי ה' שאין אנו מרגישים כ"כ הצרה וכאלו אנחנו נשתקעו בשינה עד שאין אנו מרגישין לערוך מצבינו מאז לעומת מצבינו עתה, ולולא זאת ח"ו אבדנו בענינו, וזש"ה בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, אז כאשר נביט אל נפשינו נבין אשר בגלות היינו משוקעים בשינה וכחולם חלום, ובאשר אז במצרים הי' מפאת כחות הטומאה כנ"ל, עד שניטל מהם ההרגש אמר לו הקב"ה לך אמור להם שהמצרים מטמאין אתכם, מכלל שהם בעצמם לא הרגישו והי' צריך להודיעם זה, ומ"מ היו צריכין עצה לסלק מהם כחות הטמאים האלה, וע"כ באה המצוה באגודת אזוב, ויתבאר עפ"י מה שאמרנו במק"א שבאשר כל כחות הטומאה והכישוף נמצא רק מפאת הסתר אור האלקי עד שאפשר להם לחשוב אני ואפסי עוד, מצאו קן למו באיש שאיננו בטל בתכלית הכניעה והביטול להשי"ת ומדמה לנפשו שהוא יש בפני עצמו, אבל מי שהוא בטל בתכלית ותמיד עומד לנגד עיניו שאין עוד מלבדו, אין להם שליטה עליו כלי, והנה אזוב הוא הכנעה ושפלות כאמרם ז"ל ישפיל עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו, ע"כ רמז להם שרק ע"י בטול והכנעה יסתלק מהם כחות החיצונים ולא יוסיפו עוד לאטום את לבבם, וזה עצמו הוא טעה אמרם ז"ל הוי קבל וקיים כאותה ששנינו בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו, שהנגע הוא התדבקות כחות החיצונים וזה שהוא אפל ושפל בעיני עצמו אין לכחות החיצונים מקום אצלו:
23