שם משמואל, חנוכהShem MiShmuel, Chanukah

א׳שנת תרע"א.

ב׳הנה ידוע שז' קני המנורה רומזין לז' מדות והשמן והאור רומז לחכמה השופע על המדות, שהוא חכמת התורה דאורייתא מחכמה עלאה נפקת, והוא שופע על המדות לזככם ולטהרם שיעתקו מטבעם הגשמי עד שלא יתאוה כלל לגשמיות רק הכל עפ"י התורה, וכמו כן בשאר המדות שיעתקו מטבעם הגשמי, וזה הוא רק בכח התורה דמחכמה עלאה נפקת, וכתיב כולם בחכמה עשית ואמרו ז"ל הביט בתורה וברא את העולם, ע"כ יש בכח התורה לשנות טבעי המדות ממהותם שנבראו ככה ובכח התורה יכלו להשתנות לטבע אחר, ומובן מאליו שלחכמה הטבעית אין לה כח זה לשנות המדות ממהותם, כי אף שידע וישכיל היטב בחכמה הטבעית שאין נאה לאדם להיות להוט אחר התאוה, מ"מ הרוח הטבעית איננה נשתנית מכמו שהי' ואף שלפעמים יתגבר כח השכל הטבעי למנוע מתאוה זו, מ"מ התאוה שנטוע בלב במקומה עומדת, וספרו על אריסטו ראש הפלסופים שהוא בעצמו חיבר ספר המדות והבין בשכל אנושי שבו כמה גרוע הוא בעל תאוה, ומ"מ מת מחולי שהעלה לבו טינא:

ג׳והנה היונים שלטו אז על ישראל וכל מגמתם להשכיחם תורתיך ולהתנהג עפ"י שכל אנושי, ואף שחיברו ג"כ ספרים בתורת המדות, מ"מ הידיעה נשארה נפרדת מהמדות כנ"ל, ובודאי שבחכמתם הי' מעט נצוצי קדושה שנפלו בשבירת הכלים, דאל"כ לא הי' להם חיות כלל:

ד׳והנה בכתבי האר"י ז"ל עת אשר שלט האדם באדם לרע לו היינו דזה שהאדם בליעל שולט על האדם דקדושה הוא לרע לו ליקח ולהוציא ממנו חלקי הטוב להתוסף על אדם דקדושה, והיוונים ששלטו אז על ישראל בכח החכמה שבהם שהי' בו מעט מנצוצי קדושה כנ"ל הי' לרע להם והוציאו הישראל מהם החלקי קדושה לגמרי, ועל כן איתא בספרים שמאז והלאה לא העמידו היוונים פלסופים בעולם ולעומת זה נתרבה השפע חכמה אצל ישראל עד שעבר הגבול להאיר אף במקומות השפלים בר"ה שהוא מקום החצונים לסמא את עיניהם ולכך מצות נ"ח הוא ברה"ר, ובזה יש להבין פלוגתת ב"ש וב"ה בש"א פוחת והולך ובה"א מוסיף והולך היינו כ"א לפי מדריגתו דב"ה מדרגתם עניוות ועניוות היא המשכה ממעלה למטה כמ"ש אני את דכא אשכון לכך קאמרי הם דענין נ"ח הוא התרבות שפע החכמה להמשיך ממעלה למטה כנ"ל לכך קאמרי מוסיף והולך, דא"א להאיר אור גדול בפעם אחת במקום החושך וכענין שאחז"ל כך הוא גאולתן של ישראל קימעא קימעא עד הולך ואור עד נכון היום, ולכך ביום ראשון נר אחת וזה נעשה כלי לקבל אור יותר, וזה מוסיף והולך שכל יום נעשה הכנה לחבירו לקבל תוספת אור, וב"ש שמדריגתם גבורות כנודע שהוא עליות ממטה למעלה, קאמרי פוחת והולך, דהנה כ"ק אאמו"ר זצוקלל"ה אמר עמאה"כ ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות, דהלא לא סיפר הכתוב בגנותו של יצחק ח"ו ואדרבה חז"ל דרשו זקן יצחק שהי' זקן ויושב בישיבה א"כ למה ותכהין עיניו מראות, אך הענין דכתיב ישת חושך סתרו דמחמת רב האור א"א להביט בו ולהשיג בו כלל ולכך נקרא חושך, ויצחק הי' מדתו גבורות עלי' מעלה מעלה ובשביל זה שהי' יושב בישיבה והלך ממעלה למעלה עד שתכהין עיניו מראות כנ"ל עכתדה"ק, ולכך ב"ש שהי' גבורות סברי דמה שהאדם הולך למעלה נתמעט בכל פעם ההשגה ולכך קאמרי פיחת והולך דכל עוד שנתרבה שפע חכמה ממקום גבוה יותר נתמעט ההשגה, וזה שרמזו חז"ל שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה ואיתא בספה"ק שקאי על הנשמות דבשבת א"א שיהי' להם עלי' ובחנוכה יש להם עלי' ואינו מובן למה, ובהנ"ל יובן שפיר שבשבת נעשה אור גדול מאד ונשמת ישראל נמשכין ועולין אחר האור וכדמיון שמן הנמשך אחר הפתילה להתקרב ולהכלל בהאור, ויש נשמות שנתגשמו כ"כ שאין נמשכין אחר האור וזהו פו"ש שאין מדליקין בהם בשבת מפני שאין נמשכין אתר הפתילה, משא"כ בחנוכה שהאור יורד מטה מטה למקומות השפלים ומאיר אף להנשמות שנתגשמו ביותר ואם אך יש להם מעט רצון לעבודת ה' אז בנקל להתלהב ולהדבק להקדושה:

ה׳יראה לי שהד' מלכיות כל אחד פעל על גלות השני וע"י שנצרפו בגלות הראשון הי' ביכלתם לבוא ולסבול גלות השני ובמ"ר בא בבבל נמצאת שלמים שנא' הן איתי אלהנא די אנחנו פולחים ומכח זה שנצטרפו בבבל החליפו כח והי' להם עמידה וכח לסבול את הגלות השני ולעמוד נגד גזירת המן, ובמדי נמצאת שלמים שנא' ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה החליפו כח לעמוד בגלות יון שהחשיכו עיניהם של ישראל בגזירתן ואמרו כתבו לכם וכו' ובזה שהתגברו עליהם שלא להשכיחם מהתורה לכך החליפו כח ונתוסף להם כח ועצמה בתורה וזה שנותן להם כח ואונים לעמוד נגדם בגלות אדום שאין לנו שיור רק התורה הזאת:

ו׳יש לומר הטעם דסעודת חנוכה הוא רשות הוא עפ"י דברי האריז"ל שהטעם שנ"ח אסור להשתמש לאורה כדי שלא יהי' אחיזה להחיצונים ע"ש, וי"ל עוד שבמה שעושין סעודה אף שלא נצטוו עלי' בזה ניכר איך התורה חביבה להם, וכעין שאמרו ז"ל כל מצוה שקבלו ישראל עליהם בשמחה עדיין עושין אותה בשמחה שפירש"י שעושין משתה ומבואר אצלינו במק"א שהוא דוקא משום שלא נצטוו ואעפ"כ עושין:

ז׳וטמאו כל השמנים ידוע דשמן הוא חכמה והם טמאו אף החכמה בישראל ולזה הי' צריכין להפך שהי' חתום בחותמו של כה"ג שהוא צנור להשפיע ממעלה וצנור הוא אותיות רצון לעורר רצון העליון על ישראל שהוא למעלה מהטעם ולכך נתעורר אצל ישראל ג"כ רצון למעלה מהחכמה ובזה הכח התגברו נגד היונים, כי לאו"ה אין להם כח זה ולכך הקטן שבישראל מוסר נפשו על קדושת השם, ואו"ה אינם מצווין על קדושת השם כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו וישראל הם חבל נחלתו עדב אחסנתי' למעלה מהטעם ע"כ בכחם למסור נפשם על קדושת השם, ואו"ה אינם בכלל בסוג זה וזה נשאר לדורי דורות שע"י אור נ"ח האדם מעורר למעלה מהשכל ולמעלה מהזמן ואמר הרבי זללה"ה מלובלין על מסור אחד שבשעה שהדליק נ"ח שאז נשמתו מאירה בשמים:

ח׳נ"ח בשמאל, להבין הענין הזה, גם למה לא נעשה זכר למלחמה שעשו, גם האיך הי' המלחמה ע"י כהנים וכקו' הזוה"ק דכהן הלא חסד הוא, אך הענין דהמלחמה ההיא לא היתה ככל המלחמות שיהי' שמאל דוחה להרחיק הרע, אך הם המשיכו אור גדול ממקום גבוה מאד למטה מטה ועי"ז ממילא בא מפלת היוונים, וזהו הרמז נ"ח בשמאל אף שלכאורה המשכת החכמה שהוא מקו הימין הי' יותר טוב בימין, אך זה בא להורות שמזה עצמו בא הנצחון ונצחון מתיחס לשמאל דוחה ולכך הי' צריך דווקא ע"י כהנים שהם חסד, דלא בגבורות וכח יגבר איש רק בחסדים שעוררו מלמעלה החשמונאים וא"כ שפיר יש גם זכר למלחמה:

ט׳להבין ענין כבתה אין זקוק לה שלא מצינו כה"ג בכל המצות, ונראה דהנה בזוה"ק פ' בשלח ואתם תחרישון לא תתערון מלה דבעתיקא תליא מילתא, והפי' שמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצ"ל הרכ"מ ששם בעתיקא מחמת גובה המקום אין בכח האדם לעורר בתפילה, וזה לשון עתיקא שנעתק מהגיע שם התעוררת האדם ע"כ, והנה ידוע דבחנוכה מאיר אור רם ונשא וגבה מאד, וצריך להבין איך אנו יכולין לעורר זה בהדלקתנו הנרות, אך י"ל דלמעלה תמיד שופע אור ההוא משעה שהדליק אהרן את המנורה כדבעינן למימר לקמן, אך יש מסכים רבים המסתירים שלא יאיר למטה, ובהדלקתנו מעוררים רק להסיר המסכים, ושוב ממילא האור מאיר למטה, והוא כענין והאבן גדולה על פי הבאר וגו' וגללו את האבן, ויש לומר שזכינו לכך שיהי' בכח הדלקתנו להסיר המסכים מפאת גודל מסירת הנפש שהי' אז כמבואר ביוסיפון, וכמו שמסרו את גופם וחיצוניות שלהם בשביל קדושת שמו יתברך, לעומת זה זכו שלא יהי' שום חיצוניות עומד בפני הדלקת הנרות שנתקן לזכר לנס ההוא ויסורו כל מונע ומבדיל המסתיר את אור הגדול הנ"ל:

י׳ולפי הדברים האלה יובנו דברי המדרש הובא ברמב"ן ריש בהעלותך א"ל הקב"ה למשה לך ואמור לאהרן כו' לגדולה מזאת אתה מוכן הקרבנות כל זמן שבהמ"ק קיים הם נוהגין אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו, והנה ידוע דכשאין בהמ"ק קיים והקרבנות בטלין מפני חרבנו אף הנרות בטילות, והרמב"ן פי' שרומז לנ"ח, ולכאורה קשה הלא נ"ח אינם במנורה ומה זה שאמר המדרש אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו, ולפי דרכינו י"ל שזה קאי על נרות של מעלה שמשם האור שופע למטה שבשעה שהדליקם אהרן לעולם הם דולקין והולכים והדלקה בחנוכה היא רק כנ"ל להסיר את מסך המבדיל, ובזה יובן הטעם דכבתה אין זקוק לה דברגע הדלקה הוסר את מסך המבדיל ושוב אף שכבתה מ"מ האור שלמעלה מעצמו מאיר והולך, אך לפי"ז עדיין צריכין למודעי למה במקדש כבתה זקוק לה, וי"ל דהנה בירושלמי וכל אדם לא יהי' באוהל מועד, וכי כה"ג לאו אדם הוא, ותירץ שבאמת כה"ג נעתק אז ממדריגת אדם למדריגת מלאך, והנה גם בכל יום פורשין בשעת הקטרה ושייך קושיית הירושלמי וצריכין לומר כתירוצו, והנה קטורת ונרות בני בקתא חדא נינהו, וכן כתיב שמן וקטורת ישמח לב, שפי' הזוהר על נרות וקטורת, ע"כ במקדש כשנעתק ממדריגת אדם למדריגת מלאך הי' בכחו לעורר גם במקום גבוה כזו כמו שהי' אהרן בכח לעורר בהדלקתו את המנורה העליונה כנ"ל אבל אנחנו בגבולין דיינו שבהדלקתנו מסלקים רק המסך והמסתיר את האור, ע"כ אם כבתה אין זקוק לה:

י״אשנת תרע"ב. מוצש"ק ליל ב'

י״בבכ"ה בכסלו יומי דחנוכה, בודאי לא הי' הזמן במקרה, ונראה דהנה בכ"ה באלול נברא העולם ומאז עד כ"ה בכסלו הוא שלשה חדשים, והענין דהנה במדרש בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים א"ר הושעי' שנה לי ר' חיי' הגדול גיורת שפחה משוחררת לא ינשאו ולא יתארסו עד ג' חדשים ופי' המהר"ל בספר התפארת דכ"ה דזמן ג' חדשים הוא זמן מחולק לעצמו שיהי' נכנסין תחת רשות שכינה עי"ש, ולדידי יש לומר בלשון אחר דהנה שלש עולמות יש עולם התחתון והתיכון והעליון וכנגדן באדם מוחא כבדא וליבא שהן משכן נפש רוח ונשמה נפש בכבד רוח בלב נשמה במוח, והנה נתינת התורה היא לנשמה שמשכנה במוח ע"כ בחודש השלישי שהגיע הזיכוך למוח ניתן התורה והם ג' חדשי הבחנה שיהי' נבחן בנפש רוח ונשמה שהם גוף ונפש ושכל בלשון מחקרים, וזה עצמו טעם של הגיורת שפחה ומשוחררת שאינה ראוי' לבוא בקהל טרם עבר עלי' ג' חדשים כדי שתקבל זיכוך בכל ג' חלקים אלו, וכן יש לומר בזמן חנוכה דבכל שנה מתחדש הבריאה כמו שאנו אומרים בר"ה זה היום תחילת מעשיך על בריאת אדה"ר, וכן הוא בכל שנה בכ"ה באלול בא התעוררת מחדש וכמו אז נעקר תוהו ובוהו מן העולם, כן בכל כ"ה אלול נעקר קצת התוהו ובוהו שהוא השתדלות הגשמי שהוא תוהו ובוהו הבל וריק ומתעורר הלב לתשובה, וזה מנהגינו שמשכימין לסליחות מאז והלאה, ומאז מתחיל הזיכוך עד ג' חדשים נשלם הזיכוך בכל ג' חלקי האדם, ואז הגיע הזמן להאיר אור האלקי בנשמת האדם, ומזה בא הנס בנרות המנורה ובשמן שרומז לחכמה ראשית הבריאה, ומשם מתפשט עד למטה, והם ג' צרופים כידוע ליודעים וכנגדן שלשה ברכות והבן:

י״גליל ג'

י״דכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כה"ג, הנה שמן הוא חכמה כבהש"ס מפני ששמן זית מצוי להם לפיכך חכמה מצוי' בהם, וכתיב ראשית חכמה יראת ה', והיינו כי חכמה הבאה לאדם היא רק שפע אלקי, וזולתה איננה נקרא חכמה רק דרך השאלה, כדכתיב כי השם יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, וע"כ אי אפשר לאדם לקבל החכמה מהש"י רק ע"י יראה שהוא עומד מרחוק כדכתיב מרחוק ה' נראה לי, וכמ"ש במשה רבינו ע"ה אסורה נא ואראה את המראה וגו' ופירשו המפורשים במלת אסורה לעמוד מרחוק היינו להתרחק עוד יותר עי"כ ואראה את המראה, ויראה הוא אותיות ראי', היינו באותה מדה שיש בו מדת יראה זוכה לבחי' ראי' וחכמה הוא בחי' ראי' שהוא ראית השכל וחכז"ל השתמשו תמיד במלת ראי' על החכמה נראין דברי פלוני רואה אני את דברי פלוני היינו שחכמתו ודעתו מסכימים לזה, והנה היכל הוא במספר ס"ה כמספר שם א"ד שהוא מרות ואדנות שהוא שם של יראה, וע"כ חכמה אלקית שבישראל מכונה בשם שמנים שבהיכל, והיוונים הארורים הם לגמרי בהיפוך זה שמדתם חוצפה ועזות שהוא היפוך מדת היראה והרמב"ן הביא על אריסטו שחשב הוא ותלמידיו הרשעים שכל שאינו משיג בשכלו איננו אמת, והם כששלטו על ישראל הכניסו מדתם זה בישראל היפוך מדת היראה וזהו שטמאו כל השמנים שבהיכל וטומאה הוא מלשון טמטום כבש"ס יומא אל תקרי ונטמאתם בם אלא ונטמטם בם שפירש"י עבירה אוטמת וסותמת הלב מכל חכמה, והיוונים הארורים במה שהכניסו מדתם מדת העזות שהוא היפוך היראה בלב ישראל אטמו השפעת שפע חכמת אלקית מישראל ורצו להכניס בהם חכמתם חכמת חיצונית אשר באמת אין ראוי לקראותו חכמה כי הוא בנוי על שכל אנושי שבמה נחשב הוא, שהרי קצת חכמות תמצא גם בבע"ח הטבעיים כמו שספרו חכמי הטבע, וכמו שאנו רואין מבנין הכוורת של דבורים, ותחבולת בע"ח לצוד קצתם את קצתם, ומעט חכמה שנמצא בהם בחקירות אלקית שאיננה נמצא מסוג זה בבע"ח גנוב הוא אתם מספרי שלמה המלך ע"ה שהגיעו ליד אריסטו וגרע והוסיף והתליף לפי הֵלך רוחו עד שנהפכה לו לרועץ וכל שאר חכמתם שנמצא גם ביתר בע"ח בזה מעט ובזה מעט על אופן אחר זה לעד אמת שאיננה נקרא חכמה בהחלט אלא דרך השאלה, וחכמה שראוי לקראותו חכמה הוא רק חכמה אלקית שמשיג בכח הנשמה שבו ולא מפאת כח הגוף והרגלו, וזהו הוא שטמאו כל השמנים שבהיכל עד שלא נמצא אלא פך אחד של שמן חתום בחותמו של כהן גדול, היינו כדכתיב באהרן הכהן ואתנם לו מורא ויראני ומפני שמי נחת הוא, וכן מצינו בו מדת היראה מאד ואמר אוי לי שמא מעלתי בשמן המשחה, וספרו ז"ל שהי' רואה את המזבח בדמות עגל והי' מתירא לקרב אליו ופי' הרמב"ן שכ"כ קיים בעצמו וחטאתי נגדי תמיד עד שמחמת יראתו מחטא העגל נדמה כאלו העגל עומד ומעכב בקרבנותיו, והנה כה"ג הוא נקודה הפנימית שבישראל, ובכח קדושת הכה"ג עורר נקודה הפנומית שבישראל ושם שוכן מדת היראה למעלה מהשכל והדעת רק מצד עצם נפש ישראל ומן נקודה זו התפשט שוב מדת היראה בכל ישראל ונתרבה החכמה מאד, וע"כ נעשה הנס בשמן להורות ענין נכבד הזה:

ט״וליל ד'

ט״זולא הי' בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, הקשה הב"י למה עושין חנוכה שמונה ימים הלא על יום אחד הי' בו להדליק וא"כ לא הי' הנס רק על ז' ימים, ונראה דהנה כל גשם הוא בעל גבול ששה קצוות ד' רוחות מעלה ומטה ואינו יוצא מגדר גבולו, אך כשנעשה בו נס, ונס הוא לשון הגבהה כמ"ש שאו נס אלא עמים ארים נסי, נעשה מוגבה מגבול הגשם ופשט צורת הגשם בעל גבול ולבש צורה נסית בלתי בעל גבול, וע"כ הי' בו להדליק כמה ימים, ובודאי אם לא הי' להם עוד שמן טהור אחר שמונה הי' דולק והולך יותר, וכמו שנראה מדברי הר"ן שגם בנר המערבי בזמן עדות קבועה אלמלא כיבו אותו והטיבוהו מחדש הי' דולק והולך לעולם, והכל מטעם הנ"ל שהנס עשאהו בלתי בעל גבול, רק שלא הוצרכו יותר לא רצו להשתמש בנס יותר, וא"כ לפי"ז שפיר מובן שכל שמונה ימים הי' הנס ודלק שמן נסיי ולא שמן טבעי כלל שהרי כבר פשט צורה הטבעית ולבש צורה הנסית והבן הדברים שאי אפשר לפרש בכתב יותר:

י״זובדברים אלו יש לישב קושיא עצומה שהרמב"ן כתב בפ' ויחי בפסוק לא יסור שבט מיהודה שהחשמונאים שמלכו בישראל עברו על צוואת הזקן לא יסור שבט מיהודה ובא עליהם עונש נמרץ שנכרת זרעם רח"ל, ויש לתמוה הרבה מדוע הצדיקים האלו שקיימו כל ישראל במסירת נפשם, איך עברו על מקרא מפורש בתורה בזדון או אפי' בשגגה, וכל ישראל והסנהדרין הסכימו עמם ולא עוררו אותם להזכירם שעוברים על מקרא מפורש בתורה, ואין לומר שהם לא מלכו בישראל אלא זרעם אחריהם ותאמר שהם לא היו כ"כ צדיקים ומלכו בזרוע, לא יתכן שהרי מפורש כאן וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום הרי הש"ס קורא את המנצחים בשם מלכות:

י״חאך לפי דרכנו הנ"ל יש לומר דהנה נצחונם שהי' בנס גדול מאד הי' כעין נס השמן היינו שיצאו מגדר בעלי גשם והוגבהו למדריגת שכלים נבדלים מחמת מסירת נפשם ע"מ להרג על קדושת הש"י ותורתו ע"כ נתעלה גם גופם למדריגת שכלים נבדלים וכמו שתמצא שמלאך אחד הרג את כל אוכלסין שבחיל סנחרב, כן הרגו מועטין את המרובין, והנה אמרו ז"ל משה רבינו כה"ג הי' וחולק בקדשי שמים הי' אף שהי' לוי, מחמת שמשה לא הי' מוגבל בקו ידוע אלא הי' למעלה מכל הפכים וע"כ הי' יכול להיות לוי וכהן ביחד, והנה נאמר ויהי בישרון מלך על משרע"ה ולא נאמר שעבר על צוואת הזקן, היינו נמי מטעם זה מחמת כי צוואת הזקן הי' באשר כל שבט יש לו מדה ידועה, ומדת המלכות אין בכל השבטים אלא ביהודה, אבל משרע"ה שהי' למעלה מכל הפכים, כן נמי הי' יכול להיות מלך, וזה עצמו נוכל לומר על הצדיקים הללו חשמונאי ובניו שכמו שהי' הנס בשמן שהוא חכמה וכנראה שעלו ונתעלו בחכמה וכתיב כולם בחכמה עשית, וכל הפכים שבעולם כולם מוצאם מחכמה שהיא ראשית הבריאה, וע"כ הי' הם ג"כ נתעלים מכל הפכים והי' יכולים להיות נמי מלכים כמו משה רבינו ע"ה, וכדין עשו, אך זרעם אחריהם שלא היו במעלתם ואעפי"כ החזיקו במלכות הם עברו על צוואת הזקן ועליהם בא העונש השם ישמרנו ויזכנו לראות את צמח דוד:

י״טליל ה'

כ׳לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה, והקשו בספרים למה המתינו עד שנה אחרת ולא קבעו תיכף כשראו הנס, ונראה דהנה יש לדקדק למה בפורים כתבו אגרות שיקיימו ישראל עליהם, ונאמר קיימו וקבלו, וקבל היהודים, ובחנוכה לא מצינו זה, ומשמע שב"ד של חשמונאים עשו מעצמם וקבעו חובה על ישראל, ויש לומר דהנה בש"ס והיכן צוני ולא תסור, והנה לא תסור נאמר בפרשת זקן ממרא ושם נאמר וקמת ועלית מלמד שהמקום גורם וע"כ אמרו מצאן אבית פגי והמרה עליהם אין המראתו המראה, וכתיב עוד שם ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא וגו' עד לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל מכל הלין משמע דהלאו דלא תסור מדאורייתא הוא רק על תקנה שעשו הב"ד בעודם יושבין בלשכת הגזית, אבל אם עשו תקנה בעודם חוץ מלשכת הגזית אין על העובר עלי' חיוב לא תסור [ולכאורה קשה ע"ז מדמברכין אלולב כל שבעה ובסוכה מייתי עלה הא דמברכין אנר חנוכה והיכן צוני וכו' ומשמע דהיינו טעמא דמברכין אלולב כל שבעה דאית בי' לא תסור מדאורייתא כמו נר חנוכה כדבעינן למימר לקמן, אף דמשחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, הרי דעל התקנה שלאחר החרבן נמי קאי בלאו דלא תסור, אך יש לומר דמאחר דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא יחשוב כמו המקדש קיים, כשהוצרכו לתקן תקנה ישבו במקום לשכת הגזית למען יהי' חיזוק להתקנה, ומצינו שהי' בירושלים הסנהדרין אף לאחר החרבן טרם שנתישבו ביבנה כבמשנה ריש פ"ד דר"ה ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה, ועיין בריטב"א שם] וע"כ בפורים שהי' בשושן ולא היו סנהדרין יושבין בלשכת הגזית לא הי' כח ביד ב"ד לתקן תקנה מדאורייתא ע"כ הוצרך שיקבלו עליהם ישראל מעצמם, והא דמברכין אמקרא מגילה היינו משום דלגבי זכירה לא כתיב קבלה כלל והקבלה כתיב רק על העשי' כי הזכירה יש לה עיקר בדאו' היא זכירת מחית עמלק ובירושלמי שהמגילה נתנה מסיני ובש"ס דידן עד שמצאו מקרא כתיב בתורה, וע"כ לא נזכר בגמ' מנלן שמברכין והיכן צוני כמו שאמרו לגבי נר חנוכה דלמקרא מגילה לא צריך קרא דולא תסור, דהקבלה לא כתיב רק לגבי עשי', ועל עשי' באמת אין מברכין, ומיושב בזה קושית האחרונים למה אין מברכין על משלוח מנות, אבל נר חנוכה שהי' ב"ד של חשמונאי יושבין בלשכת הגזית שפיר איתא הלאו דלא תסור, ולפי"ז מובן שפיר החילוק בין פורים לחנוכה שבפורים לא הי' כח ב"ד יפה לתקן תקנות ע"כ הוצרכו שישראל יקבלו עליהם, אבל חנוכה שב"ד הי' בלשכת הגזית וכחם יפה לתקן תקנות והעובר עליהם הוא בלא תסור לא הי' צורך לקבלת ישראל:

כ״אומעתה מיושב הא דלשנה אחרת קבעום וכו' שכבר חזרה סנהדרין למקום קביעתם ללשכת הגזית, אבל באותה שנה שהיו כולם טמאי מתים לא הי' יכולין לבוא ללשכת הגזית אפי' לאותו חלק הבנוי בחול, שהרי זה הי' בנוי בחיל עכ"פ כמבואר במדות ומדרבנן עכ"פ אסור ובימי יהושפט גזרו עלי' כבש"ס יבמות חצר החדשה שחידשו בה דבר ואמרו טמא מת אל יכנס למחנה לוי' דהיינו החיל וע"כ לא הי' להם אז כח לתקן תקנות:

כ״בעוד יש לומר דהנה בכל ימים טובים יש בהם הארה מאור שנברא ביום ראשון שנאמר בו כי טוב, כן שמעתי בשם אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור, וכן משמע בזוה"ק אמור, ובחנוכה כתיב עשאום ימים טובים בהלל והודאה פירש"י לא שאסור בעשיית מלאכה, היינו שבכל ימים טובים מקבלים ההארה הנ"ל ע"י קדושת היום או ע"י מצות הנהוגות ברגל ההוא ועיין זוה"ק סוף תצא וחנוכה שאין בו קדושת היום מקבלים ההארה ע"י ההלל והודאה או ע"י הנרות ויהי' הפירוש קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, דהא דעשאום ימים טובים קאי לפניו ולאחריו, היינו או מחמת שקבעום היינו הנרות או מחמת ההלל והודאה, ויראה לי הפי' דכל כמה רגש הלל והודאה שבאדם כך באותה מדה מקבל הארה מאור שנברא ביום הראשון:

כ״גוהנה בירושלמי הקשה היאך מותרין תמיד בעשיית מלאכה הלא ביום שאדם מקריב קרבן אסור בעשיית מלאכה ובכל יום מקריבין תמידין, ותירץ משום דכתיב ואספת דגנך, והנה זה ניחא בתמידין דבכל יומא איתא, אבל ביום החנוכה שחנכו את המזבח והמקדש דלא שכיח בודאי אסור בעשיית מלאכה וכמו שמצינו בימי שלמה שעשאוהו חג שבעת ימים ושבעת ימים י"ד יום, וא"כ חנוכה שחנכו את המזבח כדאיתא בפסיקתא בודאי עשו אותן הימים יו"ט והי' אסורין בעשיית מלאכה, וא"כ אז קבלו הארת היו"ט ע"י קדושת היום, וע"כ אין היו"ט היום כבחי' שהי' אז, וא"כ שוב לא קשה למה לא תקנו אז על להבא:

כ״דליל ו'

כ״הבפלוגתא דב"ש וב"ה דבש"א פוחת והולך ובה"א מוסיף והולך דטעמא דב"ש כנגד פרי החג, וטעמא דב"ה משום דמעלין בקודש ואין מורידין, יש להבין הדמיון מפרי החג ששם מקריבין שבעים כנגד שבעים אומות שלא יצדה העולם מהם שייך לומר פוחת והולך, אבל איך יתכן זה בנרות חנוכה שאין אנו מדליקין עבור האומות כלל, ונראה דהנה כח היוונים הוא חכמה כמ"ש המהר"ל, והחכמה בעצם היא טובה, ואפי' חכמות חיצוניות יש בהן צורך לעולם, ואפי' לתורה יש בהן צורך כמ"ש על הרמב"ם ז"ל שלמד כל חכמות חיצוניות לרקחות ולטבחות לתורת השי"ת, אך עיקר החסרון של היוונים הי' הגסות רוח שלהם כמ"ש הרמב"ן שחשב הוא [אריסטו] ותלמידיו הרשעים שכל מה שאינו משיג בשכלו איננו אמת, וא"כ אין מהצורך רק להעביר קליפת גסות הרוח וחוצפה יתירה שהביאו לעולם, ואז ישאר עצם החכמה טובה, וזה בהאיר אור התורה לאמיתה, וכל דבר נמתק בשורשו, מה גם כי בהאיר אור התורה לאמיתה יתראה מה בינה לבינם כקוף בפני אדם ועוד בפחות מזה, וע"כ אומרים ב"ש ביום הראשון מדליק שמונה, כי אחר שכבשו את היוונים בגשמיות צריך לשרש אחר ארס של נחש שהשאירו בלב קצת מישראל, ובעוד שקליפת הגסות רוח קיימת בתוקף צריכין להמשיך רב אור לבטל העזות וגסות הרוח, ולעומת שמתבטל והולך הגסות הרוח שוב אינם צריכים בביטולם אור גדול כ"כ ודי בפחות מזה, כי ידוע שהעשי' למטה מעוררת בדוגמתה למעלה ברוחניות, וזה ממש כפרי החג שכח האומות מתמעט והולך אין מהצורך להקריב עליהם קרבנות כ"כ, ובה"א מוסיף והולך שכל כמה שקליפת יוונים מתמעט יתראה האור יותר ויותר, כמאמר הכתוב כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה, ועושין לזה פועל דמיוני בהוספת נרות חנוכה:

כ״ועוד יש לומר דהנה להסיר גסות הרוח יש שני מיני עצות, א' להסתכל בשפלות עצמו מאין באת וגו' וגם חלישת שכלו שהוא מלא שיבושים וטעיות ומה שהיום תופש לדבר ברור למחר בא רעהו וחקרו שהוא טעות או בעצמו ימצא בו בדק, וכל מה שיבחין ויסתכל בהֵלך רוחו ומהות נפשו ובחלישת גופו ימצא בכל פעם יותר ויותר, עצה הב' להתבונן בגדלות הש"י וגודל מעשיו הנפלאים כמ"ש דוד המע"ה כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כננת מה אנוש כי תזכרנו וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' יסוה"ת, וכשמחשב בדברים אלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא ברי' קטנה שפלה אפילה עומדת בדעת מעוטה וקלה לפני תמים דעות עכ"ל הזהב, אך עצה הראשונה צריך שמירה יתירה לבל יתבטל בעצמו לגמרי ויתיאש מהשיג שלימותו וכמו שהאריך הזוה"ק לפרש בפרשת שלח דברי המרגלים ע"ד הרמז, וזה גרוע מהכל, אבל להעצה השני' א"צ לשמירה מיאוש כמ"ש הרמב"ם שם בשעה שיתבונן אדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, עכ"ל, הרי שזה גורם להשתדלות יותר והנה ב"ש שמדתם מדת הדין שהוא שמאל דוחה ונרמז בדבריהם ז"ל דוחפו באמת הבנין שבידו וכמו שכתבנו בזה במק"א תפסו לעיקר עצה הראשונה וסוברים שענין הנרות להביט את שפלותו והוא כענין אחפש את ירושלים בנרות, עון רבה משתכח כבש"ס פסחים ובזה אין להוסיף שלא יבוא מזה יאוש כנ"ל, ובה"א שאור הנרות להסתכל בגדלות הש"י ובנפלאותיו העצומים, ולזה צריך להיות מוסיף והולך:

כ״זולפי דברי ב"ה יש לפרש שמן זית זך כתית למאור שדרך ועצה זו להסתכל בגדלות הש"י אין בו פסולת וכל שמוסיף להסתכל יותר ימצא וישתוקק יותר וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל, וזהו זך בלי שמרים, אבל לדרך ב"ש יש בדרך הזה פסולת היינו היאוש:

כ״חר"ח טבת

כ״טהנה בטור שו"ב ר"ח הם כננד י"ב שבטים, ולפי סדר השבטים הכתובים באבני האפוד כמ"ש הרמב"ם בה' כלי המקדש, ר"ח טבת הוא נגד שבט אשר, ונראה שיש בו רמז שר"ח שלו הוא תמיד בחנוכה, בברכת יעקב מאשר שמנה לחמו, ובברכת משה וטובל בשמן רגלו, ונרמז שבר"ח שלו יהי' בו ברכת שמן, ונראה עוד דברכת שמן הוא ענין נכבד מאד, דהנה בזוה"ק ח"א פ"ח. דבשעה שהשיבה אשת עובדי' לאלישע אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן, אמר לה נחמתני וכו' אבל השתא דאית לך שמן דא הוא אתר לאשתכחא בי' ברכאן מנלן דכתיב כשמן הטוב וכו' עד שמן לסטר ימינא ומסטרא דימינא נפקי ברכאן לעלמא עי"ש כל המאמר, ונראה דבחנוכה שהי' הנס בשמן, זה מורה שהגיעו למקור הברכה דמתמן נפקי ברכאן לעלמא וכל הנסים שהי' בנצחון היוונים הכל נכלל בנס ברכת השמן, ומיושב מה שמקשין העולם מה רבותא כ"כ שהי' נס במקדש הלוא עשרה נסים נעשים בכל יום במקדש, ואפי' בגבולין הי' מלומדים בנסים וההולך למוד את גרנו אמר יהי רצון שתשלח ברכה בכרי הזה, ואח"כ מודה על שנשלח לו ברכה בכרי הזה, הרי שהי' ברכה מצוי' אצלם בתמידיות ומאי אולמא דנס חנוכה, ולהנ"ל ניחא שעיקר רבותא שבאו למקור הברכה, ושוב נשלח ברכה לכל הפרטים בכל ענינים, ולא הי' ברכה פרטית בדבר אחד בלבד:

ל׳ולפי"ז יש לומר טעם שלא תקנו סעודה כמו בפורים דה"נ הי' הנס מלחמה כי הזכר שעושין לדורות הוא באשר בכל שנה כשהגיע זמן שנעשה בו נס מתעורר הנס כמ"ש זכר עשה לנפלאותיו וע"כ עושין פועל דמווני למען יחול הנס כמו מאז, ומאחר שבשעת הנס הי' במקור הברכה וממנו נסתעף לענפים, ע"כ אין צריך לעשות עוד זכר רק לעיקר הנס ממקור הברכה והם נרות חנוכה וממילא נמשך הברכה לכל דבר ואין צריכין לפועל דמיוני להפרטים:

ל״אבספר יצירה פ"ה מ"י המליך אות ע' ברוגז וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם גדי בעולם וטבת בשנה וכבד בנפש זו"נ, ונראה דהנה לפי האר"י ז"ל חודש טבת הוא עין ימין דז"א, ויש להקדים מאמר הזוה"ק אית רוגזא ואית רוגזא אית רוגזא דמתברכא מעילא ותתא ואית רוגזא דאתלטיא מעילא ותתא עכ"ל, רוגזא דאתלטיא מבואר דהוא כחו של עשו, והנה לפי סדר האר"י ז"ל שסידור החדשים על סדר הדגלים חודש טבת הוא מיוחס לשבט דן, והוא מלשון דין ובש"ס פסחים (ד.) האי דאמר דוני דיני אמר שמע מינה מדן קאתי דכתיב דן ידין עמו וגו', אך בש"ס מגילה (ט"ו:) ולרוח משפט זה הדן את יצרו פירש"י כופהו לשוב בתשובה, ונראה דמי שהוא דן את יצרו בזה מסלק מעליו כל הדינים ובמקום שיש דין אין דין דבמקום שיש דין למטה אין דין למעלה, ומהפך מרוגזא דאיתלטיא לרוגזא דמתברכא, ולדעתי זהו ענין חודש טבת דהוא מירחין דעשו ושורה בו דינים ורוגזא, ובמה שאדם דן את יצרו נהפך לרוגזא דקדושה כאמרם ז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, ובזמן החורבן שלא הפכוהו שלט הרוגזא דאתלטיא ובעשירי בו סמך מלך בבל על ירושלים:

ל״בוהנה בזוה"ק ח"א (ב':) כד בעי קב"ה למברי עלמא אתו כל אתוון קמי' וכו' עד אות ע' לא אברי בה עלמא משום דאית בי' עון אע"ג דאמרה דאית בי' ענוה, והיינו כי אותיות עון הוא אותיות ענו, והוא מתהפך בצירופו כמו שבענינים הם מהופכים, כי עון הוא מזיד, והפיכו הוא ענו כי ענו הוא שפל בעיני עצמו ומתבטל לרצון הש"י היפוך המזיד, ונראה כי איש שהוא בעל עין טובה ואינו מתקנא בזולתו מדה זו בכחה להפך מעון לענו, וזהו שאמרו באבות איזהו דרך ישרה וכו' עין טובה, וכו' שבכלל דבריו דבריכם כי היא מדה כוללת כנ"ל שמהפכת העון לענו:

ל״גוכעין זה מצינו בגדי שהרמב"ן כתב דבחלקו של ס"ם מהאמות עשו ומבהמות שעירים, ואעפי"כ נבחר לקרבן, ועיין בזוה"ק ח"ב (קפ"ה.) מזה נראה שיש בו נמי כח להתהפך מרע לטוב, וזה עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו, ועל ידיהם נטל הברכות מעשו איש שעיר ואתהפך ממה שהי' שעיר עזים בסטרא דעשו נהפך לטוב לסטרא דיעקב, ובפייט שקלים למוסף גדי קישור ידים ברכות לישא באהבת עור גדיו שכינה נתעלסה:

ל״דוכעין זה מצינו כבד באדם דבזוה"ק ח"א (קל"ח:) במדה"נ דהוא חלקו של עשו [וזה ידוע בספרים דכבד וטחול הם עשו וישמעאל] אך הוא נברא לשמש להלב והיינו באם צדיק אוכל לשובע נפשו כדי לעבוד את השי"ת באכילה ההיא והוא משלח הצחיחא דדמא להלב הרי הוא עבד להלב ומתהפך להקדושה וכמו עבד כהן שאוכל בתרומה אבל אם הוא אוכל לתאות נפש הבהמית שמשכנה בכבד, הוא עבד מורד באדוניו והוא חלקו של עשו [ואולי כן הי' יצירתו של עשו להיות משמש ליעקב והי' גם הוא נכלל בהקדושה, אך הוא בזדון לבו כמו השר שלו הוא ס"ם עבד מרד באדוניו]:

ל״הומעתה דברי הספר יצירה מבואר שהמליך את אות ע' ברוגז היינו אות ע' ע"י עין טובה מתהפך מרע לטוב מעון לענו [ויצדק הלשון המליך עפ"י דברי הש"ס נדרים לאו מלכא אנא דקא מתהנית מנאי ולא קא אהני מנך, הרי כי מטבע המלך להיטב לזולתו אף בלי תקות השלמת גמול והוא מדת עין טובה כמובן] ועי"ז שהוא נמשך אחר הש"י הוא מרגיז יצה"ט על יצה"ר ומהפך הרוגז דאתלטיא מעילא ותתא ע"י שהוא דן את יצרו וכופהו לשוב בתשובה, לרוגז דאיתברכא מעילא ותתא, וזהו חדש טבת דלפי קבלת האר"י ז"ל הוא עין ימין דז"א, ועין ימין הוא בחי' עין טובה, והוא מהפך הרוגז כנ"ל ואת חודש טבת שהוא מירחין דעשו להיות לצד סטרא דקדושה דיעקב, וכן גדי, וכן כבד, כנ"ל ששורשם בעשו, והם מתהפכים לסטרא דיעקב וע"כ המליך אות ע' ברוגז וקשר לו כתר זה כתר מלכות לשלוט להפך הרע לטוב, ונעשה מצירוף עון ענו ומרוגז דאתלטיא רוגז דאתברכא וצר בי' גדי בעולם להיות שייך בעולם ענין התהפכות מרע לטוב כענין גדי, וע"כ אפי' איש רשע גמור עוד לו תקוה כי בכחו להתהפך מרע לטוב כענין גדי כנ"ל, וטבת בשנה שהוא חודש טבת מיוחד לזמן ההיפוך כנ"ל, וכבד בנפש להתהפך מהיות מתאוה לבלוע לתאות הבהמות להיות חלקו של עשו הבלען כאמרו הלעיטני נא, ולהיות מסטרא דיעקב לקיים צדיק אוכל לשובע נפשו כנ"ל וכן כל עניני נפש המתאוה שמשכנה בכבד לעשותו מרע טוב ומדרגא דעשו דרגא דיעקב:

ל״ווממוצא דבר שבהחודש הזה צריך כל אדם שמירה יתירה מכעס ומרוגז דאתלטיא, וכן חלק עשו כנ"ל באשר הוא חודש המתהפך כנ"ל וצריך שמירה לבל יתהפך ח"ו לצד הרע אלא ישגיח היטב על כל מדותיו ועניניו שיהי' נוטים לצד הטוב, ואפי' איש שהוא נוטה רח"ל בטבעו לצד הרע נמי יש ביכולתו בחודש הזה להתהפך לטוב אמן כי"ר:

ל״זליל ז'

ל״חכשנכנסו יוונים בהיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכו' ולא נשאר בו רק פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כה"ג, הנה יין נפסל במגע נכרי ושמן אינו נפסל ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי יין הוא באתגליא ומשנכנס יין יצא סוד ע"כ יש להם אחיזה בו, אבל שמן הוא דבר שבחשאי, ומאחר שהגוים הם באתגליא כבש"ס עירוכין סתם גוי מפעא פעי אין להם כח לפסול את השמן עכ"ד, והנה במד"ר פ' מטות שלשה מתנות נבראו בעולם זכה באחת מהן נטל כל חמדת העולם חכמה, גבורה, עושר, והנה עושר הוא כל ענינו בהתגלות כי הוא חוץ לגוף האדם גבורה הוא יותר פנימי שאיננו ניכר כ"כ מבחוץ, ולפעמים ימצא מי שמבנה גופו איננו גדול מסתם בני אדם ועכ"ז יש בו כח גדול, חכמה היא פנימית לגמרי שהשכל יושב בחדרי חדרים, והנה בשלשה אלה הי' אחיזה לשלשה מלכיות הראשונות, בבל מדתה הכח הגבורה פרס ומדי מדת העושר, בהראותו את עושר וגו', יון מדת החכמה שהעמידו פלסופים וחכמי יון כידוע, ובאשר הי' להם אחיזה בפנימית שהוא חכמה לכן יכלו לטמאות את כל השמנים שבהיכל שהוא פנימית, שכל שמן הוא בחשאי, ועוד שהוא בהיכל:

ל״טאך הנה יש תעלומות חכמה שהוא פנימית שבפנימית שם לא הי' להיוונים שום אחיזה, ויראה דעל תעלומות חכמה נאמר והחכמה מאין תמצא, וע"כ אי אפשר להשיגה רק מי שהוא אפס ואין בעצמו, וזה שאמרו ז"ל שאמר הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה שבאשר סודה גבוה מאד אי אפשר להשיגה רק משה רבינו ע"ה שהוא הי' ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, ובכלל זה הם כל תעלומות חכמה, שלעומת מדתו בבחי' אין, בה במדה הוא זוכה לתעלומות חכמה, וע"כ תמצא שהלכה כב"ה מפני שהיו ענוים ביותר כבש"ס שבת, ע"כ כיוונו ביותר לתעלומות החכמה והלכה, וזהו פך השמן שהי' מונח בחתמו של כה"ג כי אהרן הי' נמי ענו ושפל בעיניו מאד כמאמר הכתוב ואהרן מה הוא וגו' ואנחנו מה ונכלל אהרן עם משרע"ה בזה, וזה עצמו הי' צריך לכהונה כמ"ש האר"י לכך נבחרת, לכך דייקא משום שאתה בוש, וכל בחי' מדה זו שהי' נמצא אז בישראל הי' באמצעות הכהנים, ויורו משפטיך ליעקב, ולזה לא הי' להיוונים שום אחיזה שהרי הם לגמרי היפוך מזה שמדתם עזות כידוע, ע"כ משם בא הנס:

מ׳שנת תרע"ג. ליל א'

מ״אבימי מתתיהו וכו' כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק מלשון מחקי שביותר היו היוונים מתנגדים לחקים שהם בלי טעם אלא למעלה מהטעם והרשעים הללו שהי' בהם חכמת הפלסופים וכמ"ש הרמב"ן שחשב הוא ותלמידיו הרשעים שכל שאיננו משיג בשכלו איננו אמת ע"כ הי' מתנגדים ביותר לחקים עכ"ד, ונראה להוסיף בה דברים ולדקדק עוד מלשון חקי רצונך כאלו החקים תלוים ברצון ולשון להשכיחם תורתך, והיינו דהנה ענין רצון הוא למעלה מהטעם וכמאמר החכם אין טעם לרצון, וכמו שאנו רואין בחוש ברצונו של אדם אף שלפי השכל והטעם צריך להיות בהיפוך אלא שהלב רוצה למעלה מהטעם, ואף שהמוח והשכל הם למעלה מהלב, ולמה יהי' הרצון שהוא בלב למעלה מהשכל, אך הענין דהרצון אין מקורו מהלב לבד אלא שמאיר להלב ממקורו של השכל שאף השכל בעצמו אינו מרגיש, וכענין שתוק כך עלה במחשבה לפני, וזהו בחי' של דוד המע"ה שהוא בחי' לב של ישראל כאמור לך אמר לבי, לבי ובשרי ירננו אל אל חי, שהלב הוא שיש לו ההשתוקקות והוא בחי' של דוד המע"ה וכל ספר תהלים מלא מזה, ולעתיד יהי' דוד ראש לשלשת האבות, אף כי האבות הם בבחי' מוח, והבן נמשך ממוח האב, מ"מ יהי' דוד הראש, והטעם כנ"ל שמדתו בחי' הרצון שבלב שהוא גבוה מבחי' המוח והשכל, וע"כ החקים שהם למעלה מהטעם שורשם מבחי' הרצון שהוא למעלה מהטעם למעלה כביכול, ולעומתו מעוררים בישראל הרצון לאביהם שבשמים למעלה מהטעם והשכל עד מסירת הנפש והוא הדביקות בשורש ישראל כי ישראל עלו במחשבה וע"כ יוצדק לומר שהחקים תלוים במדת הרצון:

מ״בוהנה היוונים הארורים הי' מתנגדים לזה כנ"ל וע"כ עמדו על ישראל להשכיחם תורתך היינו כי מדת השכחה נצמח מפאת התרחקות כי לדבר שאדם נקשר בקשר אמיץ לא במהרה הוא שוכח, וישראל מפאת שהם דבקים בשורשם בחי' הרצון עד מסירת הנפש לא שייך אצלם שכחה, אלא מפאת קליפת יון שעמדו להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך ושורש אחד לשניהם:

מ״גוע"כ יובן הלשון שטמאו כל השמנים שבהיכל דהנה היכל הוא בחי' הלב תוכו רצוף אהבה כברש"י שיר השירים, ושמן שבהיכל הוא בחי' עליונה שהוא בחי' הרצון המאיר להלב כנ"ל, וטומאה הוא לשון טמטום כבש"ס יומא אל תקרי ונטמאתם בם אלא ונטמתם בם, היינו שחשבו לטמטם את מקור נכבד זה שלא יאיר להלב לעורר בחי' הרצון, ונעשה להם נס לשעתם שנתגבר בהם בחי' הרצון עד שמסרו נפשם על קדושת השם וגברו על קליפת יונים שהחשיכו עיניהם, וע"כ נעשה להם נס גם בשמן טהור שבהיכל להורות על הענין שהי' בנס המלחמה שגם מסירת הנפש הי' בנס מאתו יתברך כנ"ל:

מ״דליל ב'

מ״הואתה עמדת להם בעת צרתם רבת את ריבם דנת את דינם נקמת את נקמתם, הנה לשון ריב הוא מלשון כי יהי' ריב בין אנשים עוד טרם נקרבו למשפט לברר הדין עם מי, ודין הוא להוציא העושק מיד העושקו נקמה הוא עוד יותר מכפי המגיע לענוש את הרשע, וכמ"ש הרמב"ן במדין שצוה להרוג את כל זכר בטף לנקמה, ובכן יש להבין הלשון רבת את ריבם, ונראה דהנה מצב ישראל הי' אז מוזר מאד אשר רבים מהחסידים נהרגו והנשארים היו בחרפה וברעה גדולה מתחבאים במערות והיוונים הארורים הי' מחפשים אחריהם להשמידם, ויתר העם לא עמדו בנסיון ונתנו את ידם להיוונים וכמעט שנכבה גחלת הישראל, ואין איש מתעורר כלל לעשות דבר לטובת הדת כי הי' כולם כמתייאשים ומצפים ליהרג על קידוש השם זאת הי' תכלית נחמתם, וע"ז אמר הכתוב ועוררתי את בניך ציון על בניך יון והמפרשים עמדו על לשון ועוררתי, ולפי דברנו יוצדק מאד לשון הזה שהי"ת עורר אותם לבל ישנו כמתייאשים, עד שחשמונאי ובניו הרימו ראש לצאת לקראת נשק בגודל לבב, וע"ז נאמר רבת את ריבם, היינו שהריב שנתהוה ביניהם לבין היוונים, מאת ה' היתה זאת, ואח"כ כשנתעוררו מלמטה דן ה' את דינם של העשוקים, ואח"כ נקם את נקמתם כדאיתא ביוסיפון:

מ״ווהנה זה נשאר לדורות בימים ההם בזמן הזה בא התעוררות בלב אנשים אפי' המתיאשים, אם אך צר להם ממצבם הנוכחי, כמו אז שעמדת להם בעת צרתם דוקא, כמו כן היום כל איש מצוק ומר נפש הרובץ תחת משא מלך זקן וכסיל ומצפה ומשתוקק להושע, אך חסר לו התחזקות והתעוררות לאמור עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, והוא כמתיאש בעיני עצמו לצאת מהמבוכה הזאת בחשבו כי הרבה פעמים התחיל ולא עלה בידו לגמור, ע"כ איננו מאמין בעצמו שעודנה הברירה בידו והבחירה חפשית ואם יקבל עליו מהיום לפרוק ממנו עול חשבונות הרבים אשר חשבו בני האדם ולקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, לכתוב ידו להשי"ת, יעשה ויצליח, לאיש כזה בא היום התעוררות מלמעלה כמו מאז שנאמר ועוררתי את בניך ציון על בניך יון, אבל ההתעוררת הוא רק לפי מסת שהוא מיצר ונפשו מרה לו:

מ״זולפי האמור יובן מה שחכמים הגידו ברמז דברי הש"ס פתילות ושמנים שאין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה, דקאי על נפשות ישראל המגושמים ביותר שאין להם עלי' בשבת יש להם עלי' בחנוכה, בהקדם דברי אדמו"ר הרי"ם מגור זצללה"ה כי שבת הוא ברוך, ואיש שאיננו מוסכם בדעתו לשמור כל התורה כולה הוא בכלל ארור אשר לא יקים כמ"ש הרמב"ן ואין ארור מדבק בברוך עכ"ד, וכבר אמרנו שזהו התשובה שאיתא בספרים לעשות בע"ש, ובש"ס עירובין הני בני בי רב דיתבו בתעניתא במעלי שבתא, היינו לצאת מכלל ארור שיכול לדבק בברוך הוא שבת, אבל לא די במה שהוא איש מצוק ומר נפש על עצמו בעוד איננו מוסכם בדעתו שמהיום והלאה ישמור כל התורה עוד לא יצא מכלל ארור, וזה הפתילות ושמנים שאין מדליקין בהם בשבת, מ"מ בחנוכה אם הוא מיצר ונפשו מרה לו יש לו עלי' בחנוכה היינו שלמעלה בא להתעוררת שיסכים בדעתו כנ"ל, משא"כ בשבת שצריך שיהי' בו ההתעוררת מצד עצמו כנ"ל ואח"כ יכול להתדבק לשבת להיות לו עלי':

מ״חמוצש"ק ליל ד'

מ״טענין נר של שבת הוא להאיר את עיני השכל עד שאפי' הגוף ירגיש בקדושת שבת כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שנר של שבת הוא משום שלום ביתו שהאדם הוא הנשמה והגוף הוא בית הנשמה וכל אחד מושך לזה שהוא ואין שלום ביניהם, ובשבת אפי' הגוף מרגיש ונעשה שלום עכ"ד, והנה נר חנוכה הוא להאיר את עיני האדם שיהי' ביכולתו להכיר מומי עצמו כעין שכתוב אחפש את ירושלים בנרות דעון זוטא נמי משתכח, וכעין שכתוב שבעה אלה עיני ה' המשוטטים בכל הארץ שזה ענין המנורה המורה על ההשגחה, וכאשר הי' הנס במנורה נתהוה מזה כח השגחה גם באדם עצמו שיכול להשגיח על תעלומות לבו, אך בשבת אין זמן לזה אלא להרגיש מתיקת השבת כדכתיב ומתוק האור עד שכל עניני עוה"ז יהי' כאפס ואין, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בשם אדמו"ר הרי"מ זצללה"ה מגור שבשבת צריך להיות כל מלאכתך עשוי' אפי' בעניני שמים נמי עכ"ד, והיינו מה"ט שאין הזמן להשגיח על עצמו כלל וזה צווחין אף עקתין בטלין ושביתין, ע"כ אין בשבת ענין וזמן לנר חנוכה, שהרי זה להסתכל בשפלות עצמו, וזה רק להסתכל בגדלות השי"ת, וע"כ איתא בספרים שבשבת לכ"ע כבתה אין זקוק לה, אך באין לקדושת שבת רק מחמת שטרח בע"ש, ע"י חשבון הנפש כמה הוא רחוק, ובש"ס עירובין הני בני רב דיתבין בתעניתא במעלי יומא דשבתא, וע"כ נר חנוכה הוא הכנה טובה לשבת, ונר חנוכה קודם לנר של שבת, וכן מהאי טעמא הבדלה קודמת לנר חנוכה לפי מנהג ותיקין:

נ׳ליל ה'

נ״אבש"ס ברכות לך ה' הגדולה והגבורה וגו' וההוד זה מלחמת נחלי ארנון, ודקדק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמדת ההוד הוא כשהשי"ת עוזר לאדם ומושיעו אף שהאדם עצמו אינו יודע, וכענין אין בעל הנס מכיר בנסו, וכמו שפירשו בפסוק לעושה נפלאות גדולות לבדו, היינו שאין מכיר בהם אלא הוא יתברך לבדו, כמו בנסי נחלי ארנון שישראל לא היו יודעין שהאמוריים הי' נחבאים במערות שבין ההרים והנס שנעשה להם עד אח"כ שהבאר הודיעם עכת"ד, ויש לפרש הדברים כי באם האדם יודע מהצרה מקודם ומתפלל להשי"ת שיצילו, הרי יש להאדם חלק בהצלה, שהרי באה ע"י התעוררותו ואפי' כשאינו יכול להתפלל, בזה לבד שמיצר שכינה מה אומרת קלני מראשי נחשב נמי שיש לו קצת חלק בהישועה שהרי במה שהי' מיצר הי' סיבה להישועה, אבל כשלא ידע כלל מהצרה א"כ לא הי' שום סיבה להישועה אלא הקב"ה לבדו ע"ז יש להודות להשי"ת ביותר, ובתקה"ז תיקון י"ג שהוד הוא הודאה מלשון הודו לה' כי טוב, והרי לאה שאמרה הפעם אודה את ה' שפירש"י שנטלתי יותר מחלקי יוצדק בו לשון הודאה, מה גם שאיננו שום סיבה לזה:

נ״בוהנה בתקה"ז שם וכן הוא במקובלים כי חנוכה הוא בהוד, ויש להבין שהרי הי' ידוע להם הצרה והתשועה ולמה הוא בהוד, ונראה דהנה אמרו ז"ל וחושך ע"פ תהום זה יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן וכו', והיינו שהצרה היתה כ"כ גדולה והי' כמתיאשים עד שכמעט לא הרגישו אמיתת הצרה וגדלה, וכענין בשר המת שאינו מרגיש באזמל, והיינו דכל מה שהרגישו מהצרה לא הי' תופס מקום לעומת אמיתת הצרה, וכ"כ לא הי' מרגישים את גודל הישועה ומעלתה שהי' כ"כ גבוה רם ונשא, שהי' צריך להיות ממקום גבוה לעומת גודל הצרה, וכאשר לא הרגישו גודל הצרה לא הרגישו גודל הישועה רק אח"כ דאתיישב רוחייהו בגוייהו הבינו למפרע עד היכן היתה הצרה מגעת ואת גודל הישועה ומעלתה, וכמ"ש הזוה"ק ח"ב (מ"ה.) ת"ח כד נפקו ישראל ממצרים רוחיהון הוה תבר בגוייהו וכו' בר נש כד איהו שביק פלחנא כדין ידע תבירו דגרמוי תבירו דרוחי' ע"כ, ואיתא במפרשים שזה טעם הקדימות מצה למרור שאחר החירות שנרמז במצה הרגישו במרירות, וע"כ שוב יוצדק לשון הוד בנס חנוכה:

נ״גולפי האמור יש לפרש הא דלשנה אחרת קבעו ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, ותמהו המפרשים למה המתינו עד שנה האחרת ולא קבעו תיכף ולהנ"ל מובן שפיר:

נ״דובזה יש ליתן טעם אהא דכבתה אין זקוק לה, דהנה בהדלקת נרות חנוכה בכל שנה מעוררים את שורש הנסים ולעומת שהחשיכו עיניהם של ישראל בגזירתהם מאירין הנרות בלב ישראל, וכמו אז שבא הרמז בנרות להרגיש למפרע כנ"ל כן הוא לדורות שהנרות מאירין את העינים, וא"כ אחר שהדליק שוב איננו באותה בחי' שיצטרך להאיר עיניו ודו"ק:

נ״ההרואה נר חנוכה צריך לברך, ויש להבין מ"ש מכל המצות שהם לפרסם הנס שאין בהם ברכה אלא לעושי המצוה ולא לרואה שחבירו עושה המצוה, והרי הרואה ושומע לחבירו קורא את המגילה אם לא כוון לבו לצאת או שלא שמע מלה אחת שהוא לא יצא באותה קריאה, אינו מברך כלל על מה שרואה ושומע קריאת מצוה:

נ״וונראה דהנה כל קרבנות לא נראה בהם התועלת והצורך בגשמיות, אלא הקרבן עולה ונכלל בלהב אש המזבח והוא מתקן למעלה מה שצריך, אבל נרות המנורה לבד מה שהשמן נכלה ועולה בלהב הנר, שהוא כעין כל הקטרת האשים, עוד בו תועלת וצורך להאיר, ואף שלא לאורה הוא צריך, אינו דומה פלטין של מלך וכו' והוא כבוד פלטין של מלך שהוא מעוטר בנרות ופנסין, ע"כ כשתקנו נרות חנוכה דומיא דמנורה תקנו ג"כ מצוה כפולה גוף ההדלקה שהשמן נכלה, והשני מה שהנר מאיר לכבוד הנס, וע"כ יש בו שתי מצות, הדלקה והרואה:

נ״זובזה יש ליתן טעם למ"ד כבתה זקוק לה, אף שמודה לטעמא דמ"ד אין זקוק לה שכתבתי בדיבור הקודם, מ"מ ס"ל הגם שבענין הדלקה כבר אתעביד מצותו, מ"מ לענין חלק המצוה שמאיר עודנה לא אתעביד מצותה, ולמ"ד אין זקוק לה ס"ל דאין המצוה נחלקת וכיון שאין בה עוד חלק ההדלקה כל מה שיהי' מאיר איננו נחשב שהוא אור של מצוה כלל ודו"ק:

נ״חליל ו'

נ״טהנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם וכו' הנה מלכות יון הרשעה ראה אותה דניאל בדמות נמר עז שבחיות כאמרם ז"ל הוי עז כנמר, וע"כ הי' בהם מדת העזות ביותר כידוע בספרים, אך הקב"ה בורא ממכה עצמה רפואה כדכתיב וממכותיך ארפאך, והיינו דממדה זו עצמה מדת העזות התחיל הישועה, כי לולא מדת העזות לא יתכן שחשמונאי ובניו לבדם ירהבו עוז בנפשם להוציא חרב שלופה על מחנה כבדה של יוונים, כחול אשר על שפת הים לרוב גבורי חיל שכבשו את כל העולם, והי' להם למסור עצמם להריגה על קידוש השם כמו שעשו אלפים ורבבות קדושים קודם להם, ולא הרהיבו עוז בנפשם לבוא להלחם אתם, אלא באשר אז מדת העזות גברה ושלטה בעולם הוא קליפת יון, את כח מדה זו עצמה לקחו להם והרהיבו עוז בנפשם לבוא להלחם אתם, ובכן לקחו את מדה זו עצמה להקדושה, ובאמת זה עצמה הי' הישועה שכחם של היוונים שבה אל הקדושה ונשארו ריק מכל כח וסר צלם מעליהם, והבן הדברים:

ס׳והנה מדת העזות אף שבעצם היא מדה רעה מאד ועז פנים לגיהנם, מ"מ אם משתמש במדה זו בקדושה כגון החשמונאים וכיוצא בהם לעבודת השי"ת, הרי אמרו ז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, ובש"ס הקשה על יָעֵל הלא מתהניא מעבירה, מזה מוכח דעבירה לשמה צריך להיות לגמרי לשמה בלי שום תערובות בלתי לשמה, ומזה לימוד להמשתמשים במדת העזות לעבודת השי"ת שישמרו היטב לנפשם שלא יתערב בו תערובות שלא לשמה ניצוח או להתיהר ולהראות כחו שלא ישוב מפני כל וכדומה, ובאם לאו לא יצא מכלל עז פנים לגיהנם, ועל ענין זה בא הרמז בנרות חנוכה שאסור להשתמש לאורה שיהי' הכל לשמה כמו שהי' בשעת הנס, [ואפשר מטעם זה לא תקנו סעודה שיש בה הנאת הגוף], ויש לומר שזה טעמא דאבוקה ומדורה פסולים, כי ענין שמן הנמשך אחר הפתילה מורה על ביטול להתכלל בלהב האש ומדורה ואבוקה אין השמן נמשך אחר האש אלא האש מלהט את השמן כמ"ש המהר"ל בספר נר מצוה, וע"כ פוסל אפי' נר של שעוה, או של חלב לנר חנוכה, וטעמא דמתירין נר שעוה וחלב מפני שכל משהו ומשהו שנעשה מהותך מכח האור נמשך אחר הפתילה, ואינו דומה למנורה ולאבוקה, וזה רמז דהתלהבות בעבודת השי"ת יבוא מבחי' ביטול לבד דהיינו לשמה כנ"ל [ובאמת שזהו בחי' טובה דבאם באה מבחי' ביטול יכול להיות שיהי' לשמה ובלא"ה אי אפשר], ואולי היינו טעמא דפוסל פסולי שמנים ופתילות שאין מדליקין בהם בשבת גם לחנוכה מפני שאינם נמשכין יפה אחר הפתילה מטעם זה, ולדידן דקיי"ל דמדליקין דמ"מ נמשכין הם אחר הפתילה אלא שאינם נמשכין יפה, דאי אינם נמשכין לגמרי לא הי' דולקין כלל:

ס״אר"ח טבת

ס״במזבח חדש בציון תכין ועולת ר"ח נעלה עליו ושעירי עזים נעשה ברצון, יש לדקדק בלשון מזבח חדש שידוע שאין לנו כעת לא מקדש ולא מזבח, וכל מה שיהי' לנו יהי' חדש, ולא מן הישן, ויש לפרש דהנה כתיב ונתתי לכם לב חדש, ונראה פירושו דהנה ידוע ששני חללים יש בלב חלל הימיני משכן נפש הקדושה לב חכם לימינו, ובחלל השמאלי משכן היצה"ר לב כסיל לשמאלו, ועבודת האדם להפוך חשוכא לנהורא ולעשות מיצה"ר יצה"ט, וע"כ לעתיד שיהי' התיקון בשלימות ושהיצה"ר יתבטל מהיות עוד רע ויהי' הכל טוב, א"כ יהי' חידוש דברים שהלב ישתנה מהותו ולא יהי' עוד בגוונא שהוא היום, זה נקרא לב חדש, ובדוגמא זו נאמר במזבח דהנה כבר אמרנו שענין מזבח הוא התאחדות והתכללות כל ישראל, כמ"ש באליהו בהר הכרמל ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב וגו', ובכח התכללות כל כנסת ישראל נעשה דוגמתם מזבח אחד מקובץ מאבנים הרבה ואבן אחת נקראת מצבה שאף שהיתה אהובה בימי האבות שהם היו יחודים ומ"מ כל אחד הי' כלל כולו, אבל עכשו שנאה מפני שנעשה חק לכנענים שהם ענפין מתפרדין, וישראל הם גוי אחד דוגמת חלוקי אבנים רבים מתאחדים ומהם נעשה מזבח אחד, והנה כמו שרוצין לחבר שני חתיכות מתכות וכדומה לעשותם לאחדים צריכין להעביר מקודם החלודה שביניהם, כן הענין בכנסת ישראל שצריכין להעביר כח הנחש המפריד בין הדבקים, כן בכל חודש שהוא התחדשות כנסת ישראל כנודע צריכין להסיר את החלודה היא חלק הנחש, וזהו ע"י שעיר החטאת, דאיתא בזוה"ק שהוא כעין שעיר המשתלח, אלא ששעיר המשתלח מעביר עונות ממש ע"כ נשתלח לעזאזל המדברה, וזהו אינו מעביר רק החלודה שהוא התישנות היפוך חיות חדש בעבודת ה', ומזה בא טינא בלב איש על חבירו להפריד בין הדבקים, דכשהעבודה היא בחיות אין כאן לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא הכל בטלין להשי"ת כמו שהענין במיכאל וגבריאל שזה שר של מים וזה שר של אש ואין מכבין זא"ז מפני שהם בטלין להשי"ת, ומ"מ באשר איננו עונות גמורים אינם נדחין לחוץ ונקרב בפנים:

ס״גאך לעתיד דכתיב אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יקנא את אפרים מפני שאז יהי' באמת כל ישראל כאיש אחד ממש כמ"ש קח לך עץ אחד וכתיב ליהודה וגו' ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וגו' ועשיתם לעץ אחד וגו', ולא יהי' צריכין להתחבר ולהתאחד, שוב לא יהי' נצרך לשעיר חטאת לכפר דוגמת עזאזל אלא יהי' נעשה ברצון כמו עולה וזהו ושעירי עזים נעשה ברצון, ע"כ שפיר נקרא מזבח חדש שהרי יהי' במהות אחר ממה שהי' חלוקי אבנים מתדבקים ואז יהי' כאלו הוא מאבן אחד ממש, וכמו לב שנקרא חדש באשר ישתנה מהותו:

ס״דכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שהכתוב מחצת ראש מבית רשע רמז לר"ח טבת שהוא מירחין דעשו, ושנים או שלשה ימים הראשונים נבלעים בימי חנוכה עכ"ד, ונראה להוסיף בה דברים, כי איתא בספרים שלעתיד ישחט הקב"ה את שר של עשו שהוא ס"ם, ושני אותיות הראשונות שלו יתבטלו ושני אותיות האחרונות יוכללו בקדושה, והיינו שהשם שלו הוא מלמטה למעלה, ושני' אותיות האחרונות שבו הוא שורשו בקדושה, ע"כ ראשות ימי טבת שהוא שורשו והתחלתו יש לכללו בקדושת ימי חנוכה, ואף שזה יהי' רק לעתיד שימתק שורשו והתחלתו, יש לומר שנצוח את היוונים שבימים ההם מסייע לזה להוציא ממנו את הימים האלו הרומזים לשורשו והתחלתו, והיינו שישראל בימי יוונים הי' עשוקים ומצוקים עד מאד, עד שהתפרץ מקרב לבם כח ועוז למעלה מטבע אנושי לעמוד איזה אנשים נגד חיל כבד מאד, אך הדחקות שהי' כ"כ גדול מאד הוא שעבר כל חוק וגבול, והוא כדמיון קשת דכל כמה שהוא מושכו לאחור יעוף החץ יותר להלאה, ובכח גדול יותר, וע"כ בכתוב נתכנה מלחמה זו בקשת כדכתיב כי דרכתי לי יהודה קשת ועוררתי את בניך ציון על בניך יון, וניתן ע"ז אות בשמים שמזל חודש זה הוא קשת וכבר דברנו מזה, וע"כ כמו קשת שכשנדרך היטב ונמשך לאחור הרבה יעוף החץ רחוק מאד וכן הי' מלחמתם בגשמיות שדרכה נפשם עוז, כן הי' ברוחניות שהגיעו לשורש היוונים שהוא בחכמה ושם הי' נצחונם, ובאשר הגיעו למדריגה גבוה כזו שהוא ג"כ כחו ושורשו והתחלתו של עשו ע"כ הי' בכחם להכליל את ראשית ימי טבת שרומז להתחלתו כנ"ל בקדושה, ובזה יש ליתן טעם מה שמזל חודש טבת הוא גדי שאיתא ברח"ו ז"ל שגדי רך הוא עדיין בקדושה וכשנזקן ונעשים שערותיו מתפשטים שב להסט"א כמ"ש הרמב"ן שחלקו של ס"ם בבהמות שעירים, והנה גדי שהוא התחלת הויתו של הבהמה הוא בקדושה כמו שורשו והתחלתו של עשו, וא"כ מזל החודש מורה על שורשו והתחלה שנכלל בקדושה, ולפי"ז יובן מה דאיתא בתנחומא פ' האזינו שהמזלות רומזין על עניני האדם אחר המיתה אחר שנשקל במאזנים ונמצא חייב מורידין אותו לשאול תחתית שאול וגיהנם כעקרב המוטל לארץ ולישחין ואם ישוב זורקין אותו לחוץ כמורה החץ בקשת וכו' מיד נעשה רך ונקי כגדי עכ"ד, והיינו כי הגיהנם מוצץ ממנו הפסולת ונשאר כהתחלתו קודם שחטא והוא הרמז כגדי לעומת שקודם התמרק חטאו בגיהנם הי' כשעיר ועז:

ס״הולפי האמור יש לפרש דברי הספר יצירה המליך אות ע' ברוגז וצרפן זה בזה וקשר להם כתר וצר בהם גדי בעולם טבת בשנה כבד בנפש, דהנה בזוה"ק (ב:) וכן ע' עון אע"ג דאמרה דאית בי ענוה אמר לה קב"ה לא אברי בך עלמא, ונראה הפי' דאות ע' בשורשה מורה על ענוה, אך בהתפשטות למטה מורה על עון, וע"כ לברא בה העולם שהוא התפשטות כלשון המדרש שהי' נמתחין והולכין לא יתכן באות זה, והנה אות ראשונה שבעשו היא ע' שזה מורה שבשורשו נמצא בו טוב, אך בהתפשטות הוא רע והא שוא שבראתי בעולמי והוא האותיות שבו בלתי אות הע', וכחו של עשו הוא כעס ורוגז היפוך מדת ענוה, כי הענו לא ירגז ולא יתקצף, כי ענו הוא שפל וסבלן, וזה שאמר בספר יצירה המליך אות ע' ברוגז היינו שאות ע' שמורה בשורשה על ענוה יתגבר על בחי' הרוגז שהוא היפכו וצרפן זה בזה היינו שהרוגז לא יהי' בקליפה שרוגז זה הוא היפוך אות ע' בשורשה כנ"ל, אלא רוגז דקדושה היינו לא על זולתו ח"ו אלא על עצמו כאמרם ז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר וקשר להם כתר היינו שיהי' הכתר של הע' שהוא שורשו והתחלתו גובר וצר בהם גדי בעולם כנ"ל שהוא התחלתו של שעיר עזים שעדיין הוא בקדושה וטבת בשנה שהוא ראש של ירחין דעשו ומ"מ התחלתו ושורשו נכלל בקדושה, וכבד בנפש כאמרם ז"ל כבד כועס והוא רוגז ואיתא בזוה"ק שכבד הוא עשו אבל כשנפרד ממנו חלקו הרע ונשאר צירוף ע' ברוגז כנ"ל שהוא שורשו והתחלתו הוא טוב ובקדושה ומשמש להלב לבשל את הדם ולהקריב לפני הלב את צחיחי דדמא, והנה כל שלשה אלה בעולם שנה נפש הם בחדא מחתא:

ס״וליל ז'

ס״זמזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל, ונראה דהנה אמרו ז"ל שמאל דוחה וימין מקרבת, ומזוזה בימין מורה על ימין מקרבת שבה פרשת ק"ש שמע והי' אם שמוע, נר חנוכה בשמאל מורה על שמאל דוחה כאמרם ז"ל מעט אור ידחה רב חושך, אך הנה איתא בזוה"ק כי יש קליפות הנקראין עננין חשוכין שהאור שבא בהן נטבע ורומז לזה שבע פרות הרעות שבחלום פרעה שלא נודע כי באו אל קרבנה, וכתבנו במק"א שהיא קליפת הגיאות והעזות שכל מה שבא בו הארה אלקית משיג יותר גיאות ויותר עזות, וא"כ לנגד קליפה זו לא נוכל לדחותה באור, וע"כ ביוונים שכל ענינם הי' גיאות ועזות לא הי' בדין לדחותם באור, אך באשר לולא שהי' שולטת בעולם קליפת העזות והגיאות לא הי' באפשר שירהבו איזה אנשים להלחם נגד חיל כבד כזה, ורק קליפת הגיאות והעזות עמד אז לימינם לרהוב עוז בנפשם, א"כ נתקן ונתעלה מדת הגיאות והעזות שהשתמשו בו לקדושה, ושוב אין קליפת הגיאות כ"כ קשה ושוב אין זה מטביע את האור ושוב יכול האור להדחות את החושך, וע"כ גם לדורות בחנוכה אור הנר חנוכה נעשה לשמאל דוחה את קליפת הגיאות והעזות, ועוד מטהרתו מהפסולת ומקרבתו לקדושה לדרוך נפשו עוז לקבל על עצמו להלאה בתוספות כח ובהתלהבות יתירה:

ס״חליל ח'

ס״טבחנוכה יש שתי מצות, נרות, הלל והודאה, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי אור הנר הוא בעין, והלל והודאה הם בפה, והוא לעומת חם שפגם בעין ובפה, וירא ויגד ושם ויפת שתקנו שתיהן ויכסו את ערות אביהם שלא יתפרסם הוא היפוך ויגד, וערות אביהם לא ראו הוא היפוך וירא, ובשביל זה הי' להיוונים הבאין מיפת כח בפה ועין שהי' בהם מעט קדושה, וכשגברו בית חשמונאי ונצחום ולקחו מהם מעלתם זה, תקנו כנגדם נר חנוכה לעומת העין, והלל והודאה לעומת הפה ודפח"ח, ויש להסביר הדברים עפי"מ דאיתא בספר עשרה מאמרות ויגד לשני אחיו בחוץ, חוץ הוא מקום החיצונים חוץ מגבול הקדושה והיינו שהמשיך קדושה להחיצונים עכ"ד, ונראה דזה כוונת המדרש ואמר להון ואגיד להון, היינו שלשון הגדה הוא המשכה כבש"ס שבת דברים שמושכין לבו של אדם כאגדה, וע"כ כשתקנו שם ויפת נמשך הקדושה אליהם ולא לחוץ, אך היוונים שהשתמשו בזה לרע זה עצמו הי' מפלתם וכעין שאמרו אחטא ואשוב אין מספיקין וכו' ומשום דהתשובה הביאתו לחטא שאלמלא התשובה לא הי' סמך לבו לחטא ע"כ שוב אין התשובה מועיל לו, כן הדבר בנ"ד שמאחר שהקדושה שנמשך אליהם הוא הביאתם למרוד ע"כ ניטל מהם וניתן לישראל וגברו עלוהם ונצחום, ונתוסף הקדושה על ישראל ע"כ תקנו בתוספות קדושה זו שתי מצות אלה בפה ועין כנ"ל, ויש לומר ששתי מצות אלה נותנים עוז לישראל להתגבר במצות ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, כי לישנא הוא קולמסא דליבא, וע"כ במצות הלל והודאה מתקנין אחרי לבבכם ובמצות הנרות שהם להאיר את העינים מתקנין אחרי עיניכם, וע"כ מתחילין תיכף חדשי טבת ושבט שהן העיינין כידוע בכתבי האריז"ל:

ע׳הנרות הללו קודש הם, ולא נאמר קדושים הם כי קודש הוא מלה בגרמה כבזוה"ק פ' אמור והיינו מקור הקדושה, וקדושים נאמר ג"כ על מקבלי הקדושה, ומתקדשים כמו שנאמר קדושים תהיו, והנה מקור הוא עצם הדבר שאינו מקבל שינוי וע"כ הנרות לעולם מאירים, אלא האדם צריך להסיר מסך המבדיל כענין שכתוב כי נסך ה' עליכם רוח תרדמה ויעצם את עיניכם וכבמדרש פ' בהעלותך בנרות המנורה, עיי"ש, וכן נר חנוכה דומיא דמנורה תקנוהו, ובזה יובן הלשון של שמונת ימי חנוכה, דהנה בכל מקום שמצינו מספר שמונה הנה השמיני נחלק משבעה כמו שמיני של מילה שמיני של חג, וכאן אומרים שמונת ימי חנוכה שהוא לשון צירוף כל השמונה יחד כי אין חילוק בין יום השמיני לשאר ימי חנוכה, ולהנ"ל ניחא שהרי נר הנדלק ביום הראשון נשאר דולק עדיין במרום והנה נקבצו באו כולם יחדיו כל השמונה ימים, ע"כ נאמר שמונת ימי חנוכה:

ע״אזאת חנוכה

ע״בבמה שרגילין לקרוא את יום השמיני דחנוכה זאת חנוכה, נראה כי פירוש הפשוט, כמו בחנוכת הנשיאים שאחר שפרט כל אחד ואחד לבדו חזר וכלל את כולם כאחד, וידוע מדת זאת כי הוא כנישו דכל נהורין ואיתא בסידורין לאמור בכל יום מימי ניסן נשיא ליום וביום י"ג פרשת זאת חנוכת המזבח, ובודאי הוא מטעם הנ"ל, כן יש לומר בחנוכה שיום השמיני כולל הכל ובסידור האר"י שחושב והולך הי"ג מדות של רחמים מדה ליום עד יום השמיני שבו כלול מן מדה השמינית נוצר חסד עד מדה י"ג שהוא ונקה, ואולי משום זה לבד שכלול מן ששה מדות של רחמים יוצדק בו לשון זאת כנ"ל, ויש לומר עוד דכל שמונה הוא למעלה מהטבע שלהטבע מתיחס מספר שבעה כשבעת ימי הבריאה, וכן הוא השמונת ימי חנוכה שיש בהם הארה גדולה ממקום גבוה מאד, וביום השמיני מאיר מה שלמעלה מהשבעה אל תוך השבעה וממשיך את הארת הנס גם לתוך הטבע, ולפי"ז יובן מה שביום השמיני יש בו הששה מדות של רחמים האחרונות והבן הדברים.

ע״גשנת תרע"ד. ליל א'

ע״דב"ש אומרים ביום הראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך וב"ה אומרים ביום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך, וטעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דב"ה משום דמעלין בקודש ואין מורידין, ויש להבין מה ענין נר חנוכה לפרי החג ששם הטעם שהם כנגד שבעים אומות רמז שהם כלין והולכים, אבל נרות חנוכה שהם לאורה ושמחה ליהודים צריך להיות מתעלה והולך ואם החושך יכסה וארץ וערפל לאומים, עליך יזרח ה' כבודו עליך יראה:

ע״הונראה דהנה יש להבין ענין פרי החג דמשמע שמקריבין עבור שלות האומות, ועם זה פוחתין והולכין רמז שיכלו, שהוא לכאורה שני הפכים בנושא אחד, ובזוה"ק ח"ג (רנ"ט.) ואי תימא אי הכי רע עין הוינן לגבייהו אין דהא כתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו אבל אנן לא יהבינן אלא בחדוותא, והתירוץ אינו מובן כ"כ, ועוד במדרש הובא ברש"י שם למדה תורה דרך ארץ שאם יהי' לאדם אכסנאי ביום ראשון מאכילו פטומות וכו' הלא אין משם ראי' דשם מרמזין שיהי' כלין והולכין:

ע״ואך נראה דענין פרי החג היות ישראל הי' עומדים בימים הנוראים בדין, והי' מרוחקים, וכמו שכתב הרבי ר' בונם זצללה"ה שמרחוק ה' נראה לי זה סוד ר"ה, וכאשר יוצאין זכאין ומתקרבין ישראל אחר היותם מרוחקים כמ"ש וימינו תחבקני שזה סוכות, מזה נתוסף אהבה ושמחה לישראל עד מאד, הרבה יותר ממי שלא הי' לו ריחוק מעולם, ובזה מובן שסוכות הוא זמן שמחתנו יותר מכל המועדים, והנה ידוע דברי הרמב"ן בפסוק אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, שכאשר בא לאדם אהבה להשי"ת יניחנו בחפץ של מצוה, זה בתורה וזה בתפלה וזה במצות מעשיות, ובזמן המקדש נמשך מזה ריבוי קרבנות, והכוונה שיהי' כלים מכילים את האהבה והשמחה, והנה ידוע דכשהאיש בשמחה סובל אפי' שונאי נפשו כמ"ש הרב בכוונת המקוה, ולדידי הטעם דכשהלב מלא על כל גדותיו בשמחה מתפשט גם חוץ לכלי הלב, וע"כ אינו סובל את שונאו רק כשהוא בשלימות השמחה, דכ"ז שהשמחה היא מוגבלת בלב והלב הוא מבחין ומפריד בין אוהב לשונא איננו סובל עדיין את שונאו, אלא כשנתמלא הלב בשמחה עד שמתפשט השמחה מחוץ לגבול הלב אז אינו מבחין, וע"כ בסוכות שהשמחה והאהבה רבה מאד מחמת הקירוב הגדול אחר הריחוק, אז הלב אינו יכול להכיל ומתפשט הימנו ולחוץ וסובלים אפי' אוה"ע שהם הפכים לישראל ושונאים להם, וע"כ שבעים פרים שמקריבין אין צריכין לומר שהם בעצם על האומות אלא שישראל מקריבים על עצמם להיות כלים לאהבה והשמחה, אלא שכמו שהשמחה והאהבה מתפשט על זולתנו כ"כ הכלים דהיינו הקרבנות מתפשטין ומגינים גם עליהם, וזה שאיתא בזוה"ק הנ"ל אבל אנן לא יהבינן אלא בחדוותא ומובן התירוץ ודו"ק, וטעם שהפרים מתמעטין והולכין הוא שבכל יום ויום נעשו ישראל מורגלים יותר ואינו כ"כ חדש להם ובהכרח שהשמחה והאהבה ביום שני א"א להיות כ"כ בהתלהבות כמו ביום הראשון, וע"כ באותה מדה שהשמחה והאהבה נתקרר ומתמעט, הכלים נמי מתמעטין ואינן מתפשטין כ"כ על זולתנו, וזה רמז שהן כלין והולכין, ומ"מ יש כאן לימוד דרך ארץ להתנהג עם אכסנאי שהרי הסעודות שעושין לאכסנאי הוא מפני האהבה והשמחה בו, ובאשר השמחה והאהבה מתמעט, כן הסעודה מתמעטת:

ע״זומעתה יובן טעם ב"ש להיות נר חנוכה פוחת והולך כפרי החג, דהנה ישראל בימי יוונים היו שפלים ומדוכאין עד מאד מתחבאין במערות והיוונים היו מחפשים אחריהם והורגין אותם, ולא הי' להם שום דרך להצלה והי' מצפין למיתה על קידוש השי"ת, זה הי' נחמתם בענים, ופתאום נהפך הגלגל ונתקיים בהם וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו, והי' קירוב אחר ריחוק העצום, ונתגדל האהבה והשמחה עד מאד, ותקנו אז נרות חנוכה שיהי' כלים להאהבה כנ"ל בפרי החג, וזה נשאר לדורות בהגיע הזמן נתעורר שמחה רבה בלב ישראל והנרות הם כלים לזה, וע"כ ס"ל לב"ש דכמו בפרי החג דבכל יום ויום מתמעט השמחה מפני שאינה כ"כ חדש כדאתמול כמו כן בחנוכה בכל יום מתמעט השמחה ע"כ נתמעטו גם הכלים והוא ממש כפרי החג:

ע״חאך ב"ה ס"ל דאדרבה אם איתא שבכל יום ויום מתמעט לא הי' כל הימים נקראים ימי חנוכה, דכל ענין חינוך הוא באשר בתחילתו הוא נעשה בהתלהבות יותר גדול ואם הי' יום מחר כאתמול הי' מתקרר ולא הי' נקרא ימי חינוך, אלא ודאי שבכל יום ויום יש אורות חדשים מה שלא הי' מאתמול ובכל יום הוא לגמרי חדש, וע"כ מוסיף והולך שבכל יום נתוסף אור חדש על האתמול, ונעשה אהבה ושמחה חדשה, וזה הפירוש נס בכל יומא איכא דכמו שהי' התחדשות ביום ראשון כן הוא בכל יום ויום מימי חנוכה והולך ואור עד יום שמיני:

ע״טולפי האמור יובן הלשין מה שאנו אומרים וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם שבפשיטות אינו מובן מה אתי לאשמעינן דבודאי כולם קדושים, דמהיכי תיתי לומר דבשאר הימים אינם קדושים כמו ביום ראשון, אך להנ"ל יובן דהנה ידוע כי קודש הוא מלה בגרמי' וקדוש הוא נמשך מקודש, והיינו כי קודש הוא ראשית המציאות, וע"כ שבת כתיב בי' כי קודש הוא לכם, והוא מקור החיות שמן המקור הזה נמשך חיות לכל המציאות, והנה בחנוכה זכו לחיות חדש ממקור החיות וע"כ נעשה הנס בשמן שהוא חכמה כידוע, וע"כ הנרות הם קודש ולא קדושים, אך הי' סברא לאמור שזה הי' ביום ראשון שהי' הדבר חדש ועשו מה שעשו בהתלהבות יתירה וחיות נפלא, זכו נמי למקור החיות, אבל כשנתמעט ההתחדשות יום אחר יום יוצדק בהם יותר לשון קדושים שהם מקבלים מיום ראשון שהוא קודש, וזה הסברא הי' נאות לדברי ב"ש, על דרך הנ"ל, לזה אמר וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם ולא קדושים הם, וכב"ה כנ"ל:

פ׳ליל ב'

פ״אבקושיית המפרשים הלוא טומאה דחוי' בציבור ולמה הי' צורך בהנס ולא עביד רחמנא ניסא למגנא, יש לומר דהנה נראה ענין היוונים שהי' כל כוונתם להכניס טומאה במקום קדושה, וכמו שאמרנו בש"ק דהיינו מה שאיתא בספרים דקליפת יון מושכת לשפ"ד, כי בהאריז"ל דענין מיתה שניתן רשות לכחות הטומאה להדבק באיש הזה והנשמה אינה יכולה לסבול ומסתלקת, על היפוך שלעולם הטומאה בורחת מהקדושה כמ"ש מפני שרי גברתי אנכי בורחת, וזהו מחמת גזירת עונש המיתה ניתן לה רשות להטומאה עד שהקדושה תסתלק מפני', וקליפת יון בחציפותיהם כוונו להכניס טומאה במקום קדושה כדי שתסתלק הקדושה, וזהו שטמאו כל השמנים שבהיכל וגזרו שתבעל לטפסר תחילה, ופרצו י"ג פרצות בהסורג מקום המבדיל שאין גוים וטמאי מתים נכנסים לשם, וזהו ענין שפ"ד ורמזו ז"ל קשה עליהם טהרת כלים יותר משפ"ד, כי הוא ענין אחד בדומה לו, וע"כ כשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, וחזר הדבר שהטומאה תברח מפני הקדושה, ובא הרמז בדברי חכז"ל שחתכו ראשו של הגמון "וברחו" כולם, שכמו ברוחניות שהטומאה בורחת מפני הקדושה כן נעשה בגשמיות שנפל פחד היהודים עליהם אף שהי' כמוהם עשרת אלפים, ולשון בריחה הוא מחמת פחד, וע"כ נעשה הנס בנרות להאיר על ענין הזה שנתגלה אור גבוה מאד שהטומאה בורחת מפניו בהכרח, וכענין טבע הנר שמעט אור ידחה רב חושך, כן הי' אז שחושך היוונים [כענין שאמרו ז"ל וחושך זה מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהם] נדחה מפני אור הקדושה:

פ״בוהנה ענין טומאה דחוי' בציבור שמחמת חביבת הציבור סובל הקדושה גם את הטומאה שנדבק בהם, וע"כ בש"ס פסחים (פ"ד.) פסח הבא בטומאה למ"ד שפסח פסול לית בי' משום שבירת עצם משום דכתיב בו בכשר ולא בפסול האי נמי פסול הוא, הרי דאף דנתקבל מ"מ עדיין מקרי פסול, וע"כ אם הי' אז מדליקין שמן טמא מפני שטומאה דחוי' בציבור הי' נחשב שטומאה איננה בורחת מפני הקדושה אלא שנתקבל מחמת חביבת הציבור, הי' זה היפוך הניצוח שנצחו את היוונים, ע"כ נעשה הנס שלא הוצרכו לדין טומאה דחוי' בציבור, וזה נשאר לדורות בימים ההם בזמן הזה בכל איש פרטי הבא לטהר הטומאה שעליו נדחה מפני הקדושה, כי תיכף כשבא לטהר שורה עליו קדושה עליונה והטומאה בורחת, וזה ענין שמדליקין הנרות על פתח ביתו מבחוץ להבריח את כחות החיצונים שמשכנם ברה"ר עלמא דפרודא, והיינו טעמא דפתילות ושמנים שאין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה, ודורשי רשימות אמרו שזה רומז על הנפשות שאין להם עלי' בשבת יש להם עלי' בחנוכה, והיינו מפני כי אף שקדושת שבת גבוה מעל גבוה ואיש שזכה לדבק בקדושת שבת הנה הוא נושע מכל כחות רעות כי כלהו ערקין ואתעברו מינה, מ"מ באשר שבת הוא ברוך ואיש שהוא בכלל ארור רח"ל אין ארור מדבק בברוך, ונשאר עומד מבחוץ, אבל חנוכה שזהו כל הענין חנוכה שהטומאה בורחת מפני הקדושה, אם אך רוצה לטהר נטהר בהכרח:

פ״גנראה דכעין שאמרו כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ואף שנדחה הנחש מ"מ צריך לנקות מן הזוהמא ועד שעמדו ישראל על הר סיני לא פסקו זוהמתן, כן הענין ביוונים שהי' כל ענינם להטיל טומאה וזוהמא בישראל אף שנהרגו וברחו ובטלה מלכות יון עדיין נשאר מהזוהמא שהי' צריך בירור ונקיון לזמן מרובה, ויש לומר דהיינו טעמא שהורקנוס הזקן הכריח את האדומים לקבל עליהם מילה ושם אותם שומרים על שערי ירושלים כמו שהובא ביוסיפון ובא"ע ואז היו הסנהדרין וכל מעשיהם הי' עפ"י רוה"ק, ולכאורה בלתי מובן למה הי' להם זה, אך יובן עפ"י המבואר בכתבי האריז"ל שאותו האיש הי' גלגול עשו וע"כ נדבקו אליו בראשונה האדומיים, ואח"כ נמשך אחריו גם קצת יהודים, ונראה שכולם הי' שיריים מזוהמת היוונים כנ"ל ונפרד מישראל באמצעות אלו האדומים שנתפרדו מישראל, וכמשל הרוצה לצרף את הכסף להסיר סיגיו מוסיף בו בדיל ושאר חלקי סיגים, כדי שימצא מין את מינו וידבקו סיגי הכסף בהבדיל והסיגים שהכניס ואת כולם יחד שואב האש ונפרד מעל הכסף, כן הי' הענין בהאדומים שנספחו אל בית ישראל באונס מצא מין את מינו, היינו האדומים את הזוהמא שנשתייר מהיוונים, וכל הזוהמא יחדיו נדבקו באותו האיש וישראל נעשו ככסף צרוף והוא נידון בצואה רותחת שהוא משל על זוהמא הנדחית שנדבק בו, ואולי בזה יש ליתן טעם על ביטול תורה של כל ישראל בכל שנה בעת לדתו, כי התורה מרחק את כחות חיצונים וכה דברי כאש נאום ה' כמו אש המצרף כסף ושורף את כל הסיגים, ואין בקליפה ההוא כח להתפשט, כי כח התורה לנגדו, וע"כ במכוון מבטלין מן התורה ונותנים לו מקום להתפשט כדי שישאב את הזוהמא, וישראל יתקנו לאט לאט עד שיבוא משיח במהרה:

פ״דליל ג'

פ״הבש"ס שבת (כ"ג:) הרגיל בנר הויין לי' בנים ת"ח, ונראה לפרש ועם זה יתיישב דברי מהרש"א למה בנר אמרו הרגיל ובאינך שם אמרו הזהיר במזוזה הזהיר בקידוש היום, אך יש לומר שלכאורה צריך להבין דלשון הרגיל משמע שעשה מתוך ההרגל והרי העושה מתוך ההרגל הרי זה מגונה וכמאמר הכתוב ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, אך הפירוש דהנה נראה מענין היוונים שכל כוונתם הי' לטומאה, טמאו כל השמנים שבהיכל וטמאו את בנות ישראל, כי צורת איש ישראל להיות משתוקק לאביהן שבשמים כי נפשו חלק אלקי ממעל וכמו שלהבת המתנענע ונמשך למעלה, אך עבירה מטמטמת לבו של אדם, וזה עצמו ענין טומאה שהיא מלשון טמטום כבש"ס אל תקרא ונטמאתם בם אלא ונטמתם בם, וזהו ענין קליפת יון שהי' רוצים לטמטם את הלבבות שלא יהי' נמשכים ומתלהבים אחר השי"ת כמו שמטמטמין מקור נובע מים, כי הי' מתנגדים לזה שישראל יש בהם חלק אלקי ממעל וזהו שגזרו כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום נתלהבו נפשות ישראל ביותר להמשך אחר השי"ת כרשפי אש שלהבתי' המתלקחת ומתלהבת למעלה, ולאות אמת שנרצה ענינם למעלה בא הנס בנרות שענין הנר ששלהבת עולה מאלי' שנמשך למעלה, השמן נמשך אחר הפתילה ועולה בלהב אש אוכלה בכל רגע ורגע בחיות חדש כאמרם ז"ל המוציא שלהבת ברה"ר פטור שמה שעקר לא הניח ומה שהניח לא עקר כי בכל רגע ורגע בא אור חדש, ובנר אמרו ז"ל שיש אור הישן ונתוסף בו בכל רגע ורגע גם אור חדש, וזה מתאים לענין ישראל שהי' אז באותה בחי' בחיות חדש בכל רגע ורגע בלתי נתישן כלל ולא נתקרר האהבה והחיות:

פ״וולפי"ז יש לומר שגם לדורות זה הענין נר חנוכה להמשך אחר השי"ת כלהב אש עולה למעלה בכל רגע בחיות חדש בלתי ישון ובלתי קירור, וגם נר של שבת יש לומר שהיינו הך וכמ"ש אם תשיב משבת רגליך והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהפי' הרגל שלך היינו שלא יעשה מעשהו על צד ההרגל ומצות אנשים מלומדה רק בחיות חדש ובהתלהבות:

פ״זולפי האמור יהי' הפירוש הרגיל בנר היינו שיהי' רגיל בענין התחדשות ולא דוקא לפעמים יתעורר בהתלהבות אלא יהי' רגיל כן, ומעתה יובן דהרגיל בנר שכרו שיהי' לו בנים ת"ח, דהנה כבר אמרנו בש"ק שבבחינה שאדם עומד בה תולדותיו שיוליד אז יהי' כיוצא בו בבחי' זו, וכמו יעק"א שהי' בן צ"א שנה כשהוליד את יוסף ומספר צ"א הוא מספר שני שמות הוי' אד', והיינו כי יעקב הי' אז בבחי' זו לחבר שמים וארץ, וע"כ הוליד אז את יוסף צדיק יסוד עולם דאחיד בשמיא ובארעא, וע"כ זה שרגיל בנר היינו לא שעשה כן לפרקים אלא שהוא רגיל בהתחדשות ע"כ תולדותיו שיוליד אז יהי' כיוצא בו במדת התחדשות וזה ת"ח דנביעו אורייתא בלבם, וכאמרם ז"ל מה הדד הזה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוציא בו טעם כן דברי תורה שמוצאין בה טעמים חדשים, א"כ השכר הוא נאות מאד לענינו:

פ״חובזה מיושב דקדוק המהרש"א דבדקדוק גדול אמרו הרגיל בנר היינו דווקא שיהי' רגיל בהתחדשות ולא לפרקים ודו"ק:

פ״טליל ה'

צ׳אמר רב יהודה אמר רב אסי אסור להרצות מעות נגד נר חנוכה כי אמריתה קמי' דשמואל אמר לי וכי נר קדושה יש בה מתקיף לה רב יוסף וכי דם קדושה יש בו דתניא ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו ה"נ שלא יהו מצות בזויות עליו, בעו מיני' מריב"ל מהו להסתפק מנוי סוכה כל שבעה וכו' אלא אמר רב יוסף אבוהון דכלהו דם, ובתוס' הקשו דהכא משמע דאיסור נוי סוכה משום ביזוי מצוה ובפרק כירה משמע דטעמא משום מיגו דאתקצי למצותה, עוד הקשו דמה פריך בביצה מנויי סוכה דמהני בי' תנאה אעצי סוכה דלא מהני בי' תנאה, דילמא שאני עצי סוכה דנפקי מקרא דחג הסוכות תעשה לך מה חג לה' אף סוכה לה' שעצי סוכה אסורין כל שבעה, ע"כ לא מהני בי' תנאה, ועוד הקשו דבפרק כירה משמע בהדיא דעצי סוכה לא אסור אלא משום דאתקצאי למצותה, עוד קשיא להו אהא דקאמר אבוהון דכלהו דם, ולא קאמר אבוהון דכלהו עצי סוכה דנפקי מקרא עיי"ש:

צ״אונראה לפרש דהנה לכאורה קשה במה דקאמר רב יוסף מהא דתניא ושפך וכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו ה"נ שלא יהו מצות בזויות עליו, מה דמיון זה לזה דשם עושה המצוה דרך בזיון שאפי' לפני מלך בו"ד אין עושין כן להושיט לו ברגל, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה מבעי', אבל להרצות מעות נגד נר מצוה מה בזיון הוא זה, ועוד שאין זה בשעת עשיית המצוה ומה דמיון הוא זה לכיסוי ברגל שעושה המצוה דרך בזיון, ועי' במלחמת ה' שכתב ולאו משום דדמי בזיון לבזיון אתי עלה רב יוסף, אבל מ"מ הקושיא במקומה עומדת דאם לא דמי שוב לא מוכח כלל משם.

צ״בונראה דהנה מקדושה אסור להנות והנהנה מהקדש מעל, ואלו הי' נר זה נר קדושה הי' אסור להנות ממנו ואף שקול מראה וריח אין בהם משום מעילה מ"מ איסורא מיהא איכא, וא"כ כשנהנין מנר מצוה הרי מראה שמצוה הוא פחות במעלה מקדושה, וזה עצמו הוא בזיון למצוה שהוא פחות במעלה מקדושה, אף שלולא שמצינו בקדושה איסור הנאה לא הי' ההנאה בזיון למצוה מצד עצמו, מ"מ זה נחשב לבזיון בערך הקדושה, וזהו שכתב הרמב"ן שתשמישי מצוה בשעת מצותן נוהגין בו קדושה ולא קאמר למה, ולפי דרכנו יובן שפיר דבשעת מצותן שחל עליו שם שמים ומ"מ נחזיקהו בפחות במעלה מתשמישי קדושה הוא בזיון לשם שמים שחל עליו, הא למה זה דומה לשני בני אדם אם מכבדין לאחד ולהשני אין מכבדין נחשב להשני בזיון, אף דזולת כיבוד הראשון לא הי' נחשב להשני בזיון כלל, מ"מ כשמכבדין לאחד ולא להשני נחשב להשני בזיון [ויובן יותר להבאים בסוד ה' שתשמישי קדושה מתיחסין להקב"ה ותשמישי מצוה לכנס"י, ובמדרש אחת היא יונתי תמתי, כמו תאומתי לא זה גדול מזו ולא זו גדולה מזה והדבר כמבואר] אך כל זה אם נימא דחל שם שמים על תשמישי מצוה אבל אי לא ידעינן זה לא שייך לומר שזה נחשב בזיון כלל במה שנהנין ממנו שהרי כל עצמו של דבר נברא לאכילת אדם או לתשמישו, וזה הוא השלמתו, וע"כ לולא שם שמים שחל עליו לא הי' בזיון לדבר זה שנאכל או שמשמש את האדם, וא"כ רב יוסף שלמד מכיסוי הדם איסור ביזוי מצוה לאו משום שמדמה בזיון זה לזה, אלא שלמד משם שבמצוה שייך איסור בזיון, דלולא מכיסוי דם לא שמענו זה, ומאחר שלמדנו משם ששייך איסור בזיון במצות, שוב נדע מסברא שמה שאין נוהגין בתשמישי מצוה בשעת מצותן כמו בתשמישי קדושה, ומראין שתשמישי מצוה בשעת מצותן הם פחות במעלה מתשמישי קדושה זה עצמו נחשב לבזיון:

צ״גולפי האמור יתיישבו כל קושיות התוס' דהנה זה ברור דהא דחל שם שמים על חפץ מצוה הוא כשהקצהו למצותו, וכשהקצהו למצותו חל שם שמים עליו, וכשחל שם שמים עליו שוב יש בו איסור ביזוי מצוה, ובמה שאין נוהג בו כמו תשמישי קדושה נמי נחשב בזיון, וא"כ כל תלתא טעמא צריכא, דמשום אתקצאי למצותו לבד לא הי' נאסר דאכתי לא ידעינן טעם לאסור דבר שהוא מוקצה למצוה אלא בשבת ויו"ט למאן דאית לי' מוקצה ומצד איסור שבת ויו"ט לבד, אלא דמאחר שהוקצה למצותו נלמוד מעצי סוכה דחל עליו שם שמים, אך עדיין לא ידעינן טעם לאיסור הנאה, וכמו שהקשה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דאיך נוכל לומר דעצי סוכה נאסר משום מה חג לה', הלוא חג דהיינו חגיגה שהוא קדשים קלים אין בהם איסור הנאה מדאורייתא לדעת רש"י, ולפי דרכנו ניחא דבאמת משום מה חג עדיין אינו נאסר ואין למדין משם אלא דחל שם שמים על תשמישי מצוה בשעת מצותן והיינו משום דאתקצאי חל עליהם שם שמים ושוב יש בהם משום ביזוי מצוה, ומסברא דמה שאינו נוהג בהן כמו בתשמישי קדושה נחשב לבזיון ואסור, ומיושב נמי הא דפריך מנוי סוכה אעצי סוכה, דאי אמרת דבנויי סוכה מהני תנאה שלא יחול עלי' שם שמים, כן נמי הי' מהני בעצי סוכה דעל שניהם חל שם שמים אחר שהוקצו למצותן, ומיושב נמי הא דלא קאמר אבוהון דכולהו עצי סוכה דלולא דשמעינן מדם דשייך ביזוי מצוה לא הי' שמעינן מעצי סוכה איסור הנאה דקדשים קלים לא נהנין רק מדרבנן כנ"ל:

צ״דולפי האמור יתיישב נמי קושיית הר"ן דלמה אסרינן בנר חנוכה גם תשמיש דמצוה [דמוכח כן מדמדליקין בשמנים פסולים בשבת ולא חיישינן שמא יטה לצורך תשמיש דמצוה] הלוא כל הטעם משום ביזוי מצוה והרי מנר לנר מדליקין דכיון דמצוה ממצוה קא מדליק אין כאן ביזוי, ולהנ"ל מיושב דלעולם אפי' תשמיש מצוה נמי הוי ביזוי דכמו שאין משתמשין בתשמישי קדושה אפי' לצורך מצוה כן נמי בתשמישי מצוה בשעת מצותן ואם ישתמש בתשמישי מצוה בשעת מצותן לצורך מצוה יחשב ביזוי כנ"ל, אבל זה לא שייך רק בתשמיש שכיוצא בו בתשמישי קדושה הי' אסור, אבל הדלקת נר מנר שגם במנורה הי' מדליקין בפתילות ארוכות, שוב כשעושה כן בנר מצוה אין כאן בזיון:

צ״האיברא דיש לעיין במתניתין פ"א דתמיד אין אדם נכנס עמו ולא נר בידו אלא הי' מהלך לאור המערכה, ותקשה האיך הי' משתמשין לאור האש של המערכה שהי' קודש, ואולי יש לומר דכיון דקידוש ידים ורגלים צורך מזבח הוא לא נאסר וכמו שאמרו בירושלמי פסחים דסכין לשחוט הקרבן כשמניחין אותו על הקרבן אין זה עבודה בקדשים משום שהוא צורך קרבן, אך עוד יש לומר עפ"י דברי הש"ס פסחים שאני היכל דלתוכו עשוי ואין הנאת צלו נאסר, כן נמי יש לומר דאש המערכה לצורך שריפת הקרבנות נעשה ואין הנאת אורו נאסר, ויש להמתיק הדברים עוד עפי"מ שאמרנו במק"א שאש יש בו שני מיני פעולות, ששורף ומחמם, וגם הוא מאיר כמו אור השמש, ויש אש היסודי שהוא שורף ואינו מאיר כמ"ש הרמב"ן בפ' בראשית, וכ"כ יש אש שמאיר ואינו שורף והוא אור הלבנה, א"כ זה האש שעל המערכה חלקי השורף שבו נתבקש וזה נאסר אבל חלקי המאיר שבו אינו נצרך כלל ע"כ אינו נאסר, וכיוצא בו בש"ס סוכה אתרוג דלאכילה קיימי כי אתקצאי מאכילה אתקצאי, כי האכילה והריח הם שני פעולות מתחלפין, ויש לומר נמי כי לולא שמצינו סברא זו בקדושה היינו בהיכל ובמזבח הי' אתרוג נמי נאסר להריח בו משום ביזוי מצוה לפי הנחה הנ"ל שכל שאינו נוהג בו מנהג קדושה חשוב בזיון אם איתא שבקדושה נאסר בכל הדברים אף שאינו עשוי לכך, אלא ודאי דגם בקדושה כה"ג מותר:

צ״ואך עוד קושיא אחת עומד לנגדי דהנה משמע דביזוי מצוה דאורייתא הוא דילפינן מקרא דושפך וכסה, א"כ קדשים קלים למה אין נהנין רק מדרבנן תיפוק לי' מדאורייתא ומשום ביזוי מצוה, כמו עצי סוכה דאסור משום מה חג ואסור להסתפק מהן משום ביזוי מצוה, ויש ליישב דהא דביזוי מצוה דאורייתא מקרא דושפך וכסה היינו בכלל דש במצוה משום בזיון, אבל הא דחידש רב יוסף דאם אינו נוהג בתשמישי מצוה כמו בתשמישי קדושה היא נמי בזיון זה לא שמענו מקרא אלא סברת חכמים הוא, ומדרבנן אין הכא נמי דאית בי' משום ביזוי מצוה אבל מדרבנן בלא"ה אסור משום לתא דמעילה, ואין להקשות דמאחר דאמרת דמשום ביזוי מצוה נמי לא הוי מדאורייתא, א"כ הדר הקושיא למה לא אמר אבוהון דכלהו עצי סוכה, לק"מ דודאי איסור מעילה דרבנן דבקדשים קלים לא שייך לומר בכל תשמישי מצוה דאין בו סרך מעילה כלל, ולא דמי לקדשים קלים דאית מעילה באימורין אחר זריקת הדם או משום דדמי לקדשי קדשים שהוא קרבנן כמותו, וזה לא שייך בתשמישי מצוה או אפי' בתשמישי קדושה, אלא שהתוס' הקשו לפי הסברא דמ"מ נאסר עצי סוכה מהקישא, אבל לפי מה שאמרנו שגם עצי סוכה אינו נאסר מהקישא אלא דהיקש הוא דחל שם שמים ושוב אסור משום ביזוי מצוה, וע"כ צריכין לומר אבוהון דכלהו דם:

צ״זויש לנו לימוד במוצא דברים הנ"ל דהנה שכל האדם שהוא עשוי לתורה הוא תשמישי קדושה והלב הוא תשמישי מצוה כי המצות מתיחסים ללב, וחל שם שמים על האדם, ושוב אין רשות לכחות חיצונים לשלוט בהשכל משום תשמישי קדושה ובהלב משום ביזוי מצוה, אך זהו באם האדם מקצה עצמו למצוה והוא מצפה מתי יבוא לידי ואקיימנו וכל עסקיו בדברי הרשות הוא לצורך מצוה כמ"ש בכל דרכיך דעהו, ואז נתקיים בו שומר מצוה לא ידע דבר רע, והיא שעמדה להם בימי יוונים שבשביל שמסרו נפשם על קידוש השם אין לך הקצאה למצוה יותר מזה, ובשביל זה עצמו נסתלק שליטת היוונים מעליהם ונצחום ונפקחו עיניהם ולבם של ישראל, וזכו לנס בנרות המנורה, וקבעום יו"ט היינו נרות חנוכה שמורה על בהירת השכל, ובהלל והודאה על חופש הלב:

צ״חיום א' דר"ח טבת

צ״טהנה היוונים גזרו על ישראל גזירות רעות, וביחוד על חודש שבת ומילה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק בשלמא על שבת ומילה שזה ענין מיוחד לישראל במה שהם למעלה מהטבע, וע"ז הי' התנגדות היוונים שהיו חושבים א"ע בחוצפתם במעלה יתירה מישראל, אבל חודש שהוא סדר הטבע שהירח מתחדש אחר דביקו להשמש, למה היו מתנגדים לזה, ותירץ מפני שהטבע תלוי בדיני תורה כמו שאיתא בירושלמי קטנה בת שלש אין בתולי' חוזרין נמלכו ב"ד ועיברו את החודש בתולי' חוזרין, וע"ז הי' התנגדות שלהם, ודפח"ח, ונראה עוד לומר דהנה חודש הוא מלשון התחדשות והיינו שיש לישראל התחדשות בכל חודש כי כל חודש הוא צירוף אחר כנודע, אך יש לדקדק מאחר שהחשבון נודע מראש מסיבוב הגלגלים, למה יקרא חודש, אך הטעם כי ישראל יש להם החידוש לא מפאת סיבוב הגלגלים אלא מפאת דביקתם בהשי"ת, וכענין שכתב האור החיים בענין שבת שעדיין כל הבריאה אינו רק לשבעה ימים ובכל יום השבת מתחדש עוד על שבעה ימים וכן כל ימי עולם, עכת"ד, ואף אנו נאמר שכן הוא בר"ח שהירח מתחדש היינו שהשי"ת נותן בה כח הסיבוב על חודש ימים, וכן בכל ר"ח על חודש ימים עד כל ימי עולם, וכן הוא בישראל שמונין ללבנה ומתחדשין בחידושה, והיינו שישראל אינם כבריאה נפרדת אלא דבקים בהשי"ת ושואבין בכל ר"ח חיות חדש, וישראל והלבנה הם בהתדמות, וכמו שאנו אומרים שהם עתידין להתחדש כמותה, וזהו היו"ט של ר"ח המתיחס לדוד המלך ע"ה שזה הי' צורת דהמע"ה תמיד בדביקות מלמטה למעלה כמו באר הנובע תמיד מים איים וכל ספר תהלים מלא מזה, וע"כ הי' תמיד עוסק בשירות ותשבחות שהוא דביקות הנפש בשורשה, וזה שאנו מזכירין במוסף ר"ח שירי דוד עבדך וכו' מה שאין מזכירין זה בשום מוסף כי כל ענין ר"ח הוא כענין שירה מדתו של דוד המע"ה, ועל דבר זה נתקנאו היוונים ופקעה עיניהם בקנאתם, וגזרו על ר"ח:

ק׳ולפי האמור יש לפרש דברי ספר יצירה המליך אות ע' ברוגז וכו' עד טבת בשנה, דהנה בכתבי האר"י ז"ל, המחלק את החדשים לאברי הראש, כתב שחודש טבת הוא עין ימין וכבר אמרנו שעין ימין רומז לעין טובה, והנה עין טובה הוא היפוך מדת הקנאה, והיינו מפאת ניצוח היוונים שהי' מקנאים את ישראל זכו ישראל להיפוך מקנאה שהוא עין טובה, והנה ידוע שעיקר הרוגז נמשך מקנאה, ורוגז הראשון קין שהרג את הבל יוכיח שקנא בתאומתו היתירה, וזה הפירוש המליך אות עין ברוגז היינו שעין טובה של ישראל גבר על הרוגז של היוונים, וזהו ענין חודש טבת:

100

ק״אלפי סדר הדגלים מתיחס חודש זה לדן, והנה שם דן איתא במדרש והובא ברש"י דנני וחייבני דנני וזכני, ולכאורה למה להזכיר דנני וחייבני כלל, אך הפירוש שזה שדנני וחייבני הביא לזה שדנני וזכני וע"כ גם החיוב שמקודם יש לו חלק בו, והיינו מחמת שחייבני מקודם, ויעקב השיב לה התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן, והיתה מרת נפש מאד כי לא הי' לה סמיכה עוד על שום איש שבה להתפלל אל שומע צעקתה מקרב ולב עמוק עד התכלית, ולעומת העומק תחת שבלבה עלתה תפלתה לעומק רום עד מזל העליון שעליו אמרו ז"ל לא בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא ומשם זכתה לבן זה, וא"כ מובן שלולא דנני וחייבני לא היתה תפילתה כ"כ במרירות נפש, ועדיין הי' לה עוד סמיכה על יעק"א, אלא מחמת שיצא דינה בחיוב היתה קשת רוח מאד והי' תפלתה כחץ מקשת ועלתה למקום גבוה מאד, והנה כדמיון זה הי' בימי יוונים שהי' ישראל נדכאים עד מאד ואפס מהם כל תקוה בדרך הטבע, ע"כ היתה תפלתם מתכלית עומק הלב, ולעומתם עלו לתכלית עומק רום ומשם נצמח להם הנס וזכו להארות גדולות מאד יום אחר יום עד יום ואו דחנוכה ואז נתוסף להם אור ר"ח טבת, וע"כ מתיתם חודש זה לדן:

101

ק״בליל ז'

102

ק״גכתיב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק דלבבכם הפירוש שני לבבות יצ"ט ויצה"ר, וכמו דכתיב במצות הקהל באזניהם דרשינן מיני' שחרש באזנו אחת פטור ולא אמרינן אזניהם דכל ישראל, א"כ ה"נ לבבכם לא אמרינן לב כל ישראל, וע"כ השני לבבות שבאדם היינו יצ"ט ויצה"ר, ואיך שייך לומר לא תתורו אחר יצה"ט, עכ"ד, ונראה ליישב דהנה ישראל אמרו נעשה ונשמע והקדימו עשי' לשמיעה, והפי' דהנה במכילתא שישראל קבלו עליהם עול מלכות שמים בשמחה, והיינו שעשייתם יהי' לא מצד הבנתם שכך צריך להיות, כי המבין אינו עוד אצלו לעול, אלא קבלו עליהם לעשות מפאת ציווי המלך ואדנותו ית"ש אף שמדרך המלכות שלא לגלות הטעם אלא פקידה וציווי גרידא, וכמ"ש המאירי פ"ק דשבת בהא שאמרו לעולם יהא אדם מתפלל בשלומה של מלכות, ולא יהרהר אחריהם אעפ"י שראה לפעמים מצד פעולותיהם דברים שלא כהוגן למראה עיניו יהפך בזכותם וידונם לכף זכות במה שאפשר לו שלא נתנה כוונתם להיות נודעת לשעתא, עכ"ל, הרי שציווי המלך הסדר בלתי הבנת הטעם, וזהו הפי' שקבלו עליהם עול מלכות שמים, והנה השמיעה היא הבנת טעמו של דבר, והם הקדימו עשי' לשמיעה היינו שהשמיעה לא יטיל תנאי בהעשי', אלא העשי' הוא מפאת ציווי המלך ואחת היא אם יזכו להבנת טעמו של דבר או לא, וברישא עושי והדר לשמוע שמצד העשי' בציווי זוכין לפעמים לשמיעה:

103

ק״דוהנה הלשון ולא תתורו הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהוא כלשון לתור את ארץ כנען וישובו מתור הארץ, והוא ענין ריגול וחיפוש, והיינו שלא יתורו לחקור ולדרוש בענין הבא עליו ציווי ה' אם הוא מביא תועלת או להיפוך, אלא דבר שנצטוה עליו לעשותו יעשה בתמימות מפאת הציווי, וכן להיפוך דבר שנצטוה עליו שלא לעשותו ישליכהו מדעתו ולא יהרהר בו כלל, ומעתה מובן שגם ביצ"ט שייך לומר ולא תתורו שלא ירגל ולא יחפש בענין המצות אם יהי' לו תועלת או לא אלא יעשה כדבר מלך שלטון והבנה בדבר איננו מטיל תנאי בהעשי':

104

ק״הוהנה חכמי יון היו להיפוך מזה כי אף שאמרו ליישר את מדות הרעות שבאדם מ"מ הי' רק מפאת שהשכל מחייב כן שלא יהי' האדם כבהמה, אבל לא מפאת ציווי השי"ת כלל, וברמב"ם שהגוים המחזיקים בשבע מצות לא מפאת ציווי השי"ת הם מחכמיהם ולא מחסידיהם, וחכמי יון הי' מתנגדים למדת ישראל לעשות מצד ציווי השי"ת והי' מתאמצים להכניס כפירה זו בלב ישראל, וזה נקרא שטמאו כל השמנים שבהיכל כי שמן ענינו שנמשך אחרי הפתילה והוא רמז לישראל הנמשכים אחר השי"ת, והיכל מספרו ס"ה כמספר שם של אדנותו יתב"ש, והיינו שנמשכים אחר הציווי והאדנות ולא מפאת הבנת טעמו של דבר ושכך ראוי להיות, אלא מפאת האדנות והם טמאו זה בהכניסם ללבות בני ישראל הכפירה כנ"ל, וזה שאמר וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום שלכאורה אינו מובן שעדיין לא הי' מלכים ומה לו לתוארם בלשון מלכות, אלא שהפירוש הוא שלבשו עוז ותעצומות להיות נגרר אחר מלכות שמים ואדנותו היפוך דעת היוונים, ובשביל זה עצמו שקנאו למלכות שמים זכו אח"כ למלכות, וע"כ מתארם בשם מלכות, וזהו שהי' הנס בשמן שנמשך אחר הפתילה וכנ"ל:

105

ק״ויום ב' דר"ח טבת.

106

ק״זהנה החודש הזה מזלו גדי וטבעו הקפיצה וכמו ששנינו הכלב וגדי שקפצו מראש הגג וחכמי האמת אמרו שזה רומז על קין והבל ולפי דברי בראשית רבה לא עשה הבל בעולם אלא עד החנוכה, ויתבאר עפ"י מה שהגדנו במק"א שהשמות של קין והבל מורים על מהותם, שקין הוא מלשון קנין שע"ש זה נקרא קין כי קניתי איש את ה', והיינו שהי' יש בעיני עצמו והי' רואה א"ע שהוא הקנין הנכבד שבעולם, והבל הי' להיפוך שהי' מהבל א"ע ואת כל עולם כולו ולא הרהיב עוז בנפשו להביא קרבן עד שראה קין עושה כן כמ"ש והבל הביא גם הוא, ומהות שניהם כשהוא כפי המדה ובמקום הראוי הוא טוב מאד, כי מדתו של קין נצרך מאד לעבודה כאמרם ז"ל הוי עז כנמר גבור כארי רץ כצבי קל כנשר לעשות רצון אביך שבשמים ויגבה לבו בדרכי ד', וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, וזה שאמרה חוה קניתי איש את ה', היינו לעבודת ה' יהי' יש וקנין בעיני עצמו, וכמו כן מדתו של הבל כשהוא במדה ובמשקל הוא טוב מאד, אברהם אמר ואנכי עפר ואפר ומשה רבינו ע"ה ואהרן אמרו ואנחנו מה וכל מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסנדלותה, אבל שלא במדה היא מביאה לידי יאוש הנורא והתרשלות והתקררות בעבודת ה', והנה שני המדות אי טב לית טב מני' ואי ביש לית ביש מני', וזו הרמז שקפצו מראש הגג, כמו ענין קפיצה שהוא שלא בסדר ולא בהדרגה וקפצו ונפלו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, אך לעומת קפיצה המגונה, יש קפיצה נכבדת ממטה למעלה להשתוקק למעלות רמות ונשאות ונאחוז דרכו בקודש למעלה ממדריגתו, ובזוה"ק ח"א (ס"ט:) בפסוק בשוא גליו אתה תשבחם מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכול (נ"א ולא יהבו לי' רשותא) שבחא איהו דילי' וכלא משבחין לי' עכ"ל, והוא ענין קפיצה ממטה למעלה, ובב"ר פרשה נ"ו באברהם אחר העקידה משל לאחד ששמר את אגינו שבולת הנהר והקפיץ גם את בנו, כי ענין העקידה הי' למעלה מגדר וגבול אנושי כבמדרש שם ה' אראלם צעקו חוצה חיצה כתיב חיצה הוא ברי' למיכס ית ברי', ע"כ נקרא בלשון קפיצה וכן בב"ר פרשה נ"ז וינס ויצא החוצה קפץ בזכות אבות האיך מה דאת אמר ויוצא אותו החוצה, כי הנסיון הי' גדול עד שהמטרינה לא האמינה ושאלה את ר' יוסי ואמרה לו אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה והי' עומד בכל חומו והי' עושה הדבר הזה (שם בב"ר) א"כ מה שגבר על טבעו למעלה ממדריגתו נקרא קפיצה, וכן הי' מלחמת החשמונאים עם היוונים ענין קפיצה למעלה מהטבע וממדריגתם, איזה אנשים נגד עם רב כחול אשר על שפת הים מזוינים בנל תכסיסי מלחמה, וזה ניתן בראשית הבריאה כח זה בהעלם שימצא ענין כזה ונתן לזה אות בשמים שמזל חודש שבימים ההם הוא גדי הרומז לקפיצה והוא היפוך קין והבל שקפצו מראש הגג ממעלה למטה, וזה ממטה למעלה, וע"כ לא עשה הבל בעולם אלא עד החנוכה, וכל קין שקיל אז למטרפסי', שזה הזמן היפוך להם לגמרי, כי זה הזמן מסוגל לאחוז במעלת רמות ונשגבות אף שנפלאו ממנו ומסוגל לקפיצה כזו, וע"כ בימי יוונים הצליחו החשמונאים בקפיצה זו וזכו לנסים ממעלה מעלה, וכן נשאר לדורות שמי שיקבל עליו עבודת ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו אף שהוא איננו ראוי לכך ועדיין לא הגיע למדה זו יצליח בכל קפיצתו זו:

107

ק״חוהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר רמז לר"ח טבת מחצת ראש מבית רשע, היינו כי טבת הוא מירחין דעשו כנודע, וראשית חודש זה הוא בכלל ימי חנוכה ימי נסים, היפוך מירחין דעשו, והנה נמחץ ראשו ונשאר לעשו גוף בלא ראש, ודפח"ח, ולפי דרכנו יש להוסיף בה דברים, דהנה ידוע שעשו בראשו הי' לו נשמות גבוהות מאד כי ראשו הי' מושרש בקדושה עליונה וע"כ ראשו מונח במערת המכפלה רישא דעשו בעטפי' דיצחק, והנה למחוץ ראשו בשורשו הוא קשה מאד, אלא בזמן הזה שהוא מסוגל לקפיצה עד ראשו של עשו וכשזה קם זה נופל ומוחצין ראשו ונוטלין ממנו ראשית ונשאר גם הוא לאלקינו:

108

ק״טליל ח'

109

ק״יומצאו פך אחד של שמן שהי' חתום בחותמו של כהן גדול וכו', יש לפרש דהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד דהיוונים בטומאה הם לעומת יעק"א ע"ה בקדושה, עכת"ד, וכן בדין כי שלש מלכיות הראשונות הם נגד אברהם יצחק ויעקב וא"כ יעקב הוא לעומת יון, והנה יעקב מדתו אמת והיוונים מדתם הטעאה ושקר, ויון הוא לשון הונאה כמ"ש יחזקאל י"ח ז' ואיש לא יונה, שם מ"ה ח' ולא יונו עוד, ירמי' מ"ו ט"ז מפני חרב היונה שם נ' ט"ז ועוד רבים, והיינו שהיוונים הטעו את ישראל למשכם אל חכמות החיצוניות כי יש לחכמות אלו הוד ויופי חיצוני ומקסם שוא, והאיש שהוא כיונה פותה אין לב לחדור אל תוכיות חכמתם נלכד בשחיתותם עד תביאהו אל הכפירה רח"ל ואכלו זרים כחו והוא לא ידע, ובשביל זה הי' להם כח להחשיך עיניהם של ישראל בגזירתם, ומדה זו מהלכת עוד בזמנינו אלה ר"ל וטובה השתיקה, וטבע העולם מסייע להם כי הוא עלמא דשקרא, וע"כ הי' כחם קשה מאד כי הי' השקר והחושך גובר כ"כ בעולם וטמטמו את הלבבות וזהו שטמאו כל השמנים שבהיכל ברוחניות עד שנסתם כל דרך מהגיע אליהם קוי אור האמת להדחות את החושך והשקר, עד שמצאו פך אחד של שמן חתום בחותמו של כ"ג, והיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שנקודת האמת אינו נמצא בעולם רק בהכ"ג בשעה שנכנס לבית קדשי קדשים, עכת"ד, וממנו נתפשט קוי אור האמת לפלש תוך לבבות ישראל וכמו שברוחניות כן הי' נמי אח"כ בגשמיות כשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום לא מצאו שמן טהור אלא פך החתום בחותמו של כ"ג, וזה שנעשה נס בנרות, וזכו ישראל לאור גדול להאיר את החושך, ונתקיים בהם העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, וזה נשאר לדורות שזמן הזה מסוגל לשרש את כח המטעה מלב שלא יטעה את עצמו ולא את זולתו ולדבק במדת האמת מדתו של יעקב ובתורת אמת היפוך חכמות חיצוניות כנ"ל, אך כ"ז הוא לפי הרצון האמתי כי מי שדרכו ישר בעיניו אינו מרגיש, אך מי שרודף אחר נקודת האמת מרגיש שהזמן מסייע לזה, וזה צריך לכל איש לדקדק שעכ"פ זה ישאר מימי החנוכה שעוד מעט יעברו מפניו, ויום השמיני באשר הוא כולל כל השמונת ימים מסוגל לזה ביותר:

110

קי״אבפסיקתא פרשה ג' ביום השמיני נשיא לבני מנשה ילמדנו רבנו נר של חנוכה שהותר שמן מהו צריך לעשות לו למדנו נר של חנוכה שהותיר שמן ביום ראשון מוסיף עליו שמן ומדליקו ביום שני, וכו', אבל אם הותיר ביום השמיני עושה לה מדורה ושורפה בפני עצמה למה כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש הימנו, לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינם מה"ת אמר לו הקב"ה לאו בני אלא כל מה שהם גוזרים עליך קיים שנאמר עפ"י התורה אשר יורוך, למה שאף עלי הם גוזרין שנאמר ותגזר אומר ויקם לך תדע לך יעקב מהו אומר בשעה שהי' מברך אפרים ומנשה וישם אפרים לפני מנשה עשה הקטן קודם לגדול ונתקיימה גזירתו אימתי בקרבנות הנשיאים הקריב שבט אפרים תחילה וכו':

111

קי״בויש להבין מה נ"מ בענין שמרמז במצות זקנים אם מותר השמן אסור בהנאה או מותר, ובעיקר הדבר מה הי' הו"א שלא יקיים מצות זקנים עד שצריך להביא ראי' מיעק"א, ונראה לפרש דהנה יש להבין מה שקורין העולם לשמיני של חנוכה זאת חנוכה, ואם בשביל מה שקורין בתורה פרשה זאת חנוכת המזבח הלוא קורין גם פרשת בהעלותך שמדבר מענין המנורה שהוא ענין חנוכה ולמה אין נקרא בהעלותך חנוכה, אך יש להקדים מאמרם ז"ל כל הנביאים נתנבאו בלשון כה מוסיף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר, ופירש בגור ארי' פ' מטות שנביאות כל הנביאים הם לשעתם ומה שקב"ה עושה נסים לשעתו לכן בא בלשון כה, אבל נביאות משה שהוא נביא התורה שהיא כוללת ונצחיות בא בלשון זה הדבר שמורה על נצחיות הציווי עכת"ד, ולפי"ז מובן מה שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה זולת הוראת שעה, כי אין הנביא רואה במקום כ"כ גבוה שכולל את כל הפכים, אלא משרע"ה הוא נביא התורה והגיע בנבואתו למקום גבוה למעלה מכל הפכים ע"כ נבואתו נצחית, ואין השינוי פועל בנבואתו, אבל לא שאר הנביאים, והנה יש להבין בכל מצות דרבנן שהם נמי נצחיים, וכל מצות דרבנן שיש להם עיקר בדאורייתא או משמרת למשמרת התירוץ פשוט שזה נטפל למצות התורה, אלא למען לא יחשב כמוסיף על המצות ועובר על בל תוסיף, ולשון הוספה משמע אף כשיש עיקר, ע"ז תירץ הרמב"ם בהלכות ממרים שיודע שהוא מדרבנן, וכ"ז ניחא לענין ב"ת, אבל מ"מ הרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אך בזה שוב התירוץ שאינו חידוש אלא נטפל למצות התורה, וכן מגילה נמי דרשו ק"ו מה מעבדות לחירות אמרו שירה ממות לחיים לא כ"ש וק"ו ניתן לדרוש, אך נר חנוכה שאין לה עיקר מן התורה שוב יקשה הלוא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה אלא הוראת שעה בלבד, וחנוכה נתקן לעולם אל מול פני המנורה והדבר ידוע דכשאין בהמ"ק קיים וקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלין אבל לא רמזו אלא על נרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו עכ"ל, ותקשי הלוא אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה:

112

קי״גוצריך לומר דהנה אמרו ז"ל חכם עדיף מנביא, והיינו שהנביא שהוא רואה הדבר כמו בחוש העין לא יכול לראות כ"כ גבוה כמו חכם המשכיל בשכלו, כי חוש השכל גבוה מחוש הנביאיי, ויכול להגיע בשכלו עד רום המעלות ומי שהוא חכם באמת יכול להיות מרכבה לבחי' חכמה, וע"כ נרות חנוכה אינם תיקון נביאים שכבר פסקה הנבואה אלא שחכמי הדור תקנו בחכמתם והגיעו בחכמתם למקום גבוה למעלה מכל הפכים וע"כ תיקון נרות חנוכה הוא נצחיות וזה נקרא מצות זקנים, וידוע שזקנים מדתם בחב"ד ומורה ע"ז שתקנו שמונה ימים כי שלש הראשונות נחשבים כאחד כידוע, וזה שאנו אומרים בשיר של מעוז צור, בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים, כי כל מספר שבעה הוא עוד בחילוק הקוין ימין ושמאל פנים ואחור מעלה ומטה ונקודה האמצעית, והוא נופל תחת התהפכות השינויים, אבל מספר שמונה שהוא למעלה מכל הפכים ע"כ המצוה היא נצחיות:

113

קי״דולפי האמור יובן מה שאנו קורין זאת חנוכה, כי זה וזאת הם הוראה אחת אלא שזה לשון זכר וזאת לשון נקבה, ומשה שהתנבא בלשון זה נכלל נמי הלשון זאת כמ"ש זאת התורה, וע"כ אנו קורין ליום השמיני זאת חנוכה שהוא מורה באצבע שמדריגת חנוכה הוא ממקום גבוה והוא במספר שמונה ונצחי שיוצדק לומר עליו זאת, וללמד על הכלל כולו יצא שלאו דוקא יום השמיני לבדו אלא כל ימי חנוכה בני בקתא חדא נינהו, וזה שאנו אומרים וכל שמונת ימי חנוכה כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהלשון שמונת הוא קיבוץ כל השמונה יחד כמו שפירש"י במלת שבעת ימים "שטיינא" של ימים, א"כ מה שקורין ליום השמיני זאת חנוכה מפני שיום השמיני הוא הגורם והוא המורה שחנוכה הוא במדריגת זאת שהוא נצחיות כנ"ל:

114

קי״הולפי האמור יובנו דברי הפסיקתא דהנה אמרו ז"ל תשמישי קדושה נגנזין ותשמישי מצוה אחר זמן מצותן נזרקין, והטעם מפני שקדושה היא נצחית שנשאר לעולם וכמו שאמרו ז"ל מה קדוש לעולם קיים, וע"כ אף לאחר זמן מצותן עדיין קדושתן עליהם ונגנזין אבל תשמישי מצוה לאחר זמן מצותן אזדי לי' השם שמים שהי' חל עליו, וא"כ לכאורה יש לשאול מותר השמן שבנר שהוא תשמישי מצוה לאחר זמן מצותן למה אסור בהנאה, אך הלוא אמרנו שהוא מצות זקנים וממקום גבוה כ"כ למעלה מכל הפכים ומכל שינוים, והם היו יכולין לתקן שיהי' קודש נצחי למעלה מכל הפכים שאף לאחר זמן מצותן לא אזדי להו קדושתי', וזה שאנו אומרים הנרות הללו קודש הם, א"כ דינן כשתשמישי קדושה ונגנזין, וזה שהקדים הפסיקתא דמותר השמן שבנר אסור, ולא יאמר אדם אינני מקיים מצות זקנים היינו שיהי' מצות זקנים חמור מדברי נבואה שמצות זקנים יהי' נצחיים ולא הוראת השעה בלבד, וזה שאמר "הואיל ואינם מה"ת" שדיני התורה לבד הם נצחיים, "אמר לו הקב"ה לאו בני אלא כל מה שהם גוזרים עליך קיים שנאמר עפ"י התורה אשר יורוך" והיינו שדינם כמו תורה שהוא נצחיי, למה שאף עלי הם גוזרין והביא ראי' מהקדמת אפרים למנשה שהוא מצות זקנים, ואעפי"כ נעשית מצוה נצחיית והקב"ה בעצמו כמו ששומר את מצותיו כבמדרש שהקב"ה שומר מצותיו כמו כן שמר מצות זקן זה לעולם והקדים את אפרים לפני מנשה, הרי שמצות זקנים לאו הוראת שעה בלבד הוא אלא נצחיי:

115

קי״ושנת תרע"ה. ליל א'

116

קי״זברש"י פ' בחקותי בזמן שהאומות פושטין על ישראל אינן מבקשים אלא מה שבגלוי, כי כח האומות הוא בחיצוניות לבד, אך יוונים שיש להם כח החכמה שהיא נעלמת הי' להם שיטה גם על פנימית, וזה שטמאו כל השמנים שבהיכל, כי היכל הוא פנימי לפנים מפנימי כבזוה"ק פ' לך אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך ולבתר ביתך ולבתר היכליך, והוא מקביל לגוף ונפש ושכל כמו שאמרנו במק"א, ושמנים שבהיכל הוא בחי' החכמה שבשכל, וכשגברו ישראל נהפוך הוא עד שהאיר הארה אלקית גם בחיצוניות וזה נר חנוכה שמצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, וזה השלש מצות נרות הלל והודאה וכידוע בכתבי האריז"ל שלשה יחודים, ודו"ק:

117

קי״חליל ד'

118

קי״טקבעום ועשאום יו"ט בהלל והודאה, ופי' קבעום להדליק נרות, ויש להבין למה מכנה מצות הנרות בלשון קבעום, ונראה עפ"י ש"ס ר"ה דאף שבטלה מגילת תענית חנוכה ופורים לא בטלו משום דאית בהו מצוה, ותיבטל איהו ותיבטל מצותה, משום פרסומי ניסא, וע"כ נרות שהוא לפרסומי ניסא הוא הקביעות שלא נשתנה ע"י החרבן ובשבילם נשאר הכל, והטעם יש לומר שענין פרסום נס הוא דוקא שייך לפני מי שלא ידע והיינו כחות חיצונים שאין יודעין בקדושה דלעילא, ע"כ לא נשתנה בהתגברות כח החיצונים, ואדרבה במקום התגברות כח החיצונים מצות פרסומי ניסא ביותר וזה מצות נר חנוכה על פתח ביתו מבחוץ:

119

ק״כויש לומר שרמזו ז"ל עד דכליא רגלי דתרמודאי שם אומות מלקטי עצים דהנה כתיב בדה"י ב' ח' בשלמה המלך ויבן את תדמור במדבר וברש"י שם שבמלכים תמר כתיב ותרמוד קרינן, וזה ששנינו ביבמות אין מקבלים גרים מן התרמודים ובב"ר פ' נ"ו סי' י"ט וירש זרעך את שער אויביו ר' אומר זו תרמוד אשר כל מי שרואה במפלתה של תרמוד שהיתה שותפת בשני חרבנות וכו' ועכ"פ הוא מכון משכן חוצונים וכחות רעות אך שלמה בחכמתו תיקן את כל אלו מקומות והכניעם לקדושה וכענין שבזוה"ק אז תבואנה שתים נשים זונות אל המלך והדברים עתיקים, והנה זמן נר חנוכה הוא דוקא בעוד התרמודים סובבים בשוק, ועד דכליא רגלי דתרמודאי, רגלי הוא תכלית חיצוניות ופחיתות, והנה היא חיצוניות שבחיצוניות ופחיתות שבפחיתות ודווקא אז הוא זמן נר חנוכה, וכענין שלמה המלך ע"ה שבחכמתו הכניעם, וכן נר חנוכה שמן בחי' החכמה בכחו להכניע את כל אלה ומובן אשר הוא קבוע ולא נשתנה בגלות:

120

קכ״אויש לימוד לכל אדם היות נמצא בכל אדם כל מיני כחות שבעולם כי האדם עולם קטן, ובחנוכה יכול כל איש להתעורר ולתקן הכל:

121

קכ״בבמדרש בראשית פ' כ"ז סי' ז' מאן דאמר בתשרי נברא העולם עשה הבל קיים מן החג עד החנוכה מאן דאמר בניסן נברא העולם עשה הבל קיים מן הפסח ועד עצרת, ומשמע דחנוכה לתשרי כערך עצרת לניסן, ויש לפרש דהנה בניסן יצאו ישראל ממצרים וכתיב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלילותיך לכחך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, והנה אהבה וחסד מקומם בלב, ומורה שהשיגו אז ישראל שלימות הלב, ובחודש השלישי בעצרת שקבלו את התורה השיגו גם שלימות המוח והשכל, בדוגמא זו י"ל דבר"ה שהמצוה לתקוע בשופר שהוא קול יוצא מהבל הלב בלתי חמש מוצאות הפה, והיוצא מן הלב נכנס ללב ומעורר את פנימית הלב וכמ"ש הרמב"ם שתקיעת שופר רמז יש בדבר עורו ישנים משנתכם וכו', ובחודש השלישי שהוא חנוכה המצוה בנרות שהוא התעיררת אור השכל שהוא במוח, וע"כ כמו עצרת שהוא בחודש השלישי ואחר שבעה שבועות ועצרת הוא שמיני להם ומה חודש למנוייו אף עצרת למנוייו, כן בחנוכה בחודש השלישי לתשרי קבעו שמונת ימי חנוכה, וזהו שבזמר מעוז צור בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים, והבן:

122

קכ״גשנת תרע"ו. ליל א'

123

קכ״דהרגיל בנר הויין לי' בנים ת"ח, הזהיר במזוזה וכו' ומהרש"א דקדק למה בנר נקיט לשון הרגיל ובמזוזה לשון הזהיר, ונראה דהנה בלקוטי התורה מהאריז"ל בראשית ד"ה ולמה, וז"ל כי יש באדם ד' דברים מחשבה ואח"כ מהרהר להוציא משפתים זה המחשבה וזה קרוב לדיבור ואחריו הדיבור ואחריו מעשה והיינו נגד ד' עולמות, וכנגדם אמר הכתוב אז ראה מחשבה ויספרה הרהור הכינה דיבור וגם חקרה מעשה עכ"ל, ונראה דהיות ידוע שד' עולמות הם נגד אותיות הוי' יוד באצילות וכו' א"כ מחשבה הרהור דיבור ומעשה שהם נגד ארבע העולמות נמי מאיר בהם ד' אותיות הוי', היינו יוד במחשבה הא בהרהור וכו', והיינו דההפרש בין מחשבה להרהור דמחשבה הוא העולה על מוחו והוא אור השכל המתנוצץ וכאשר מהרהר בה הוא התפשטות האור בעומק באורך וברוחב ואם אינו מהרהר בה הוא כדמיון ניצוץ של אור בלתי יש לו נושא שתיכף מסתלק הניצוץ והי' כלא הי', וע"כ מחשבה צריכה להרהור דבל"ז אינה כלום, והרהור בלי מחשבה אי אפשר א"כ הם צריכים וקשורים זה לזה, והם דוגמת שתי אותיות הנקראים תרין רעין דלא מתפרשין, וכאשר מוסיף להעמיק ולהרהר מביא שיתפרץ קול מלבו והוא נגד אות ואו, ובזוה"ק שאות ואו הוא תולדת אותיות יוד הא, וממנו בא לכל מעשה, [ונראה דהא דכתב דיבור הכוונה על קול, והא דכתב מעשה הכוונה על דיבור דעקימת שפתיו היה מעשה, וע"כ בדיבורו של אדם בתורה ובתפלה יש בו נמי אור מד' אותיות הוי', ובמצות שהם במעשה ממש ויתכן שלא יהי' בהם דיבור כלל אלא עכ"פ בלתי אפשר שלא יתפרץ קול מלבו כעין רינה אם עושה בכוונה שלימה וזה ידוע] וממוצא הדברים שבאם אדם עובד ה' בתורה ותפלה או במצות מעשיות אם מתאחדים בו המחשבה והרהור וכו' הוא מיחד שם ה' אבל במחשבה והרהור לבד עדיין חסר, וכ"כ כשלבו בל עמו, אף שמדבר בתורה ותפלה ועושה המצוה בפועל, חסר מהם שם ה' דלא שריא בי', וכן להיפוך ח"ו מחשבה רעה אם אינה מביאה להרהר בה אינה כלום באשר אין לה נושא קופצת ונדעכת מאלי', וזה מבואר:

124

קכ״הונראה שדוגמת ארבעה אלה הוא בנר של מצוה שהאור והשמן הם דוגמת מחשבה והרהור, שהאור תלוי בשמן דוגמת מחשבה בהרהור, שהרהור הוא נושא למחשבה ובלתי הרהור המחשבה נתעלמת והולכת לה, כן כשפסק השמן מסתלק האור והולך לו, והפתילה היא דוגמת קול הנולד מחיבור המחשבה וההרהור, וכן הפתילה היא ענין חיבור האור והשמן והוא נמי בצורת ואו, והנה הוא כלי הנושא להאור שמן ופתילה הוא דוגמת המעשה כנ"ל:

125

קכ״ווהנה היוונים ימ"ש שהי' ענינם חכמה אבל חכמה חיצונית והכחישו צורך הדיבור והמעשה, וכמ"ש להשכיחם תורתך נגד הדיבור, ולהעבירם מחקי רצונך הוא חלק המעשה, שחוקים מתיחסים למעשה, ובכח טומאתם החשיכו עיני ישראל שהי' קשה להם מאד לחבר ולקשר את דיבור ומעשה בהרהור ומחשבה, וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום זכו לעומתם למצות נר חנוכה שהוא דוגמא לצירוף ארבעת אלה, [ויש לומר שזה רומז בתיבת חנוכה חנו כה, חית רומז לחכמה שהיא המחשבה, נון לבינה שהיא בהרהור ועיין רמב"ן שמות ל"ג סוף פסוק י"א, ואו לקול, כה למעשה כידוע ליודעים]:

126

קכ״זוהנה אאע"ה לא רצה ליקח אשה ליצחק מבנות הכנעני ושלח אל משפחתו אף שהם הי' עוע"ז ומכשפים וטומאתם בשוליהם, הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הטעם כי טבע ההורים בתולדות הוא רק במדות שבלב ולא בהשכל שבמוח וע"כ מאס בבנות כנען שהם בעלי מדות רעות ושבעה מלכי כנען הם נגד שבע מדות הרעות אבל משפחתו שהי' עוע"ז ומכשפים שרעותיהם הי' בשכל זה אינו נמשך לתולדות עכת"ד, וממוצא הדברים שהתולדות אינם מפאת השכל, וע"כ אין כל בני תלמידי חכמים כאבותם, אך מחמת נר חנוכה שבא מחמת שזכו לצירוף כנ"ל ומביא לידי צירוף השכל והמדות והמעשה כנ"ל בשבילה זוכין נמי לבנים ת"ח, וכן יש לומר נמי בנר שבת שהוא בענין זה כדמיון נר חנוכה וזה שרמזו משום שלום ביתו היינו שלום כל בחי' שבאדם עצמו, זוכין נמי בשבילה לבנים ת"ח, ולפי האמור מובן שזה אין לו ענין אלא להרגיל בנר היינו שרגיל בכך ולא באקראי שכאשר רגיל בכך נעשים התולדות בכח ההוא:

127

קכ״חליל ב'

128

קכ״טמזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל, נראה דהענין הוא דמזוזה ונ"ח הם דוגמת יעקב ויוסף עפימ"ש והי' בית יעקב אש ובית יוסף להבה אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, ומ"מ הוא שמירה שלא יקרב איש זר מפחדו שלא יהי' למאכולת אש וכענין שאמרו ז"ל על יונתן בן עוזיאל שכל עוף הפורח עליו בשעה שהי' עוסק בתורה מיד נשרף וזהו נמי מזוזה שמירה מן המזיקין מפני שם ה' השורה שמה הוא כענין שכתוב ואני אהי' לה חומת אש סביב שמתייראין לקרב שלא תאכלם אש הגדולה, ובזוה"ק ח"ג (רס"ו.) בשעתא דאינון זיינין בישין קריבין לפתחא דבר נש זקפן רישא ומסתכלין בשמא קדישא דאתחזי לבר דאיהו שין דלת יוד דמתעטר בעטרוי שמא דא שליט על כלהו מיני' דחלין וערקין ולא קריבין לפתחא דב"נ עכ"ל והוא ממש דוגמת חומת אש, אבל יוסף הוא להבה השולטת למרחוק והיא מכלה את כחות הרעות אפי' מגבולם ומרשותם וכמו במצרים שכפאן למול והסיר מהם את טומאת הערלה, והוא כענין שכתוב ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשיב עד כלותם, ולא לבד שמירה שלא יתקרבו אליו שמכלה אותם אפי' מגבולם ומרשותם, לקיים להבה תלהט רשעים, ודוגמתו הוא נר חנוכה המאיר לרה"ר מקום החיצונים, והיינו שלעומת שהיוונים היו מחשיכין עיניהם של ישראל בגזירתם כבמדרש בראשית וחושך זה יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירתם שהיו אומרים כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל ופרצו פרצות גדר גבול הקדושה, כאשר גברו ישראל ונצחום נהפוך הוא אשר שלטו ישראל בגבול שונאיהם ומאירין את רה"ר גבול החיצונים, ובזה מדחין את כח החיצונים אפי' מרשותם וגבולם:

129

ק״לבקיצור כי מזוזה היא כעין יעקב אש שהיא שמירה שהחיצונים לא יכנסו בגבול הקדושה, ונ"ח הוא כענין יוסף להבה ששולטת למרחוק ודוחה את החיצונים אפי' מגבולם ורשותם ומאירה את רה"ר, וע"כ נר חנוכה יש בו נמי ענין שמאל דוחה וע"כ נ"ח בשמאל, אבל מזוזה שאין בה ענין זה ע"כ היא בימין:

130

קל״אובמ"ש בענין נ"ח יש להסביר הפלוגתא דב"ש וב"ה, דב"ה ס"ל מוסיף והולך וב"ש ס"ל פוחת והולך, דב"ה ס"ל דמאחר שענין נ"ח להדחות החיצונים אפי' מגבולם ומרשותם ע"י הארות הקדושה והימים מתעלין והולכים עד יום השמיני וידוע ששמיני הוא למעלה מסדר שבעת ימי בראשית, שגבול החיצונים אינם מוכנים לקבל אור כזה, אלא שכל יום עושה הכנה למחרתו שנתוסף בו אור וכה מוסיף כל יום אור עד שעושה הכנה להאור היותר גדול עד יום השמיני, וזהו שמעלין בקודש כי כל עלי' הוא מסייע לעלי' היותר גדולה כי אי אפשר לעלות לדרגין הגבוהים אלא ע"י עזר דרגין הנמוכין, אך ב"ש ס"ל דכל הזכות שישראל זוכין לזה הוא מחמת מסירת הנפש בימי יוונים, וזאת מובן אשר תחילת מסירת נפשם שעוד לא ראו נסים נון השמים הי' במסירת הנפש ביותר, ואח"כ כשראו התחלת הנסים שהצליחו לא הי' כ"כ מסירת הנפש שהי' חושבין להצליח דרך נס עכ"פ, וכן כל יום ויום כשראו עוד נסים חשבו ביותר להצליח להבא ע"כ זוכין נמי לאורות חנוכה על דרך זה תחילה האורות היותר גדולים ופוחת והולך:

131

קל״במוצשב"ק ליל ד'

132

קל״גאיתא בספרים שם חנוכה ע"ש חנו כה, נראה לפרש דהנה כתיב ונגש הכהן ודבר אל העם ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם וברש"י אפי' אין בכם אלא ק"ש בלבד כדאי שיושיע אתכם, פירוש דהנה ארבע מלכיות הם מתנגדין למלכות שמים כמ"ש מהר"ל, ובכללם כל האומות הנלחמים עם ישראל משורש ד' מלכיות מוצאם וכמ"ש יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו, וכמו שהם ענפין מתפרדין ממשיכין כח הפירוד בעולם לצאת מתחת עול יחוד מלכות שמים, וכמו כן בהאדם עצמו שיהי' פירוד בין השכל והמדות, אך ישראל מתאמצים לקבל עליהם עול מלכות שמים בק"ש שהוא רמ"ח תיבין נגד רמ"ח אברי האדם לעשות כולם אגודה אחת השכל והמדות וכל האברים להכניס עצמם תחת העול מלכות שמים למרות כח האומות הממשיכין להיפוך, ע"כ בזכות זה לבד כדאי שיושיע אתכם:

133

קל״דוהנה היוונים שידוע מענינם שהיו חכמים ופלסופין הם הי' מתכוונים להכניס בישראל לצאת מתחת יד עול מלכות שמים אלא לעשות כל אחד לפי הוראת שכלו, ולהיות חפשי ברעיונוו ונקרא בל"א (פרייזיניג) אך לעומת זה התאמצו ישראל בכל עוז יתר ויתר ומסרו א"ע על קידוש השם, שהוא ענין בלתי אפשר אלא ע"י קיבוץ והסכמת כל כחות הגוף והנפש, קבלת עול מלכות שמים שלימה בכל נפשך אפי' כשהוא נוטל את נפשך, וזכות זה עמד להם שהתגברו על היוונים ונצחום, שהיוונים הם היפוך מזה כנ"ל, ע"כ להורות על ענינם קראו שם היו"ט חנוכה חנו כה, היינו שכל החני' שלהם היא מפאת כה היינו כ"ה אתוון דיחודא עלאה, וכידוע שתיבת כה רומז למלכות שמים:

134

קל״הליל ה'

135

קל״ומזוזה בימין ונ"ח בשמאל, ובבעל העיטור הביא הנוסחא ובעה"ב בטלית מצויצת ביניהם, ויש להבין ציצית מה עביד הכא, ונראה דהנה אמרו ז"ל כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו ואיתא בספרים הרמז שחרית הוא בעת שהשכל בהיר וערבית הוא בעת קטנות המוחין, ובשחרית צריכין להתאמץ בהשגה עד שיהי' האלקית כאלו רואה בעיניו בבחי' ראי' וזה אמת ויציב, מלשון יציבא מילתא, ובלילה להיות איתן באמונה שאף שהשכל איננו בהיר יהי' בבחי' אמונה, ומ"מ אמרו ז"ל כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, והיינו דבעת שהשכל בהיר לא יסתפק עצמו בהשגתו אלא מזה עצמו יבוא לאמונה עוד מעלה אחר מעלה שכל מה שאדם משיג יותר הוא צריך לבוא לידי אמונה יותר, וכן נמי בעת מוחין דקטנות אל יסתפק עצמו באמונה לבד אלא יתאמץ בכל עוז לבוא ע"י אמונה להשגה וכמו שאמרו ז"ל אין רינה של תורה שהוא השגה אלא בלילה, ובכלל שיהי' האמונה וההשגה תמיד באדם נצמדים כאחד, וזה עצמו מורה מצות ציצית לבן הוא למעלה מכל המראות רומז להשגות גבוהות, ותכלת היא תכלית כל המראות רומז למוחין דקטנות ואמונה לבד, ומ"מ שניהם קשורים יחד ומשניהם נעשה ציצה אחת כאמרם ז"ל והיו לכם לציצית לא כתיב אלא והי' לשון יחיד:

136

קל״זוהנה מזוזה השם שין דלת יוד מבחוץ ובשערי אורה שהשם זה הוא שם המדה הנקראת אמונה וע' רמב"ן ריש וארא, ונ"ח רומז על אור בהיר שבשכל הוא מוחין דגדלות, ובימי יוונים שכל ענינם הי' לילך כל איש אחר דעתו ושכלו וישראל התחזקו באמונה ונצחום זכו נמי לבהירת השכל שזה נ"ח, וע"כ מזוזה ונ"ח אף שלכאורה אין ענין למזוזה בהדי נ"ח שהרי מזוזה כל יומא איתא, מ"מ בזה מורין שורש הזכות שבשבילו זכו לנ"ח, ואחר הניצוח שוב זכו ישראל שיהי' אצלם השכל והאמונה קשורים היפוך רצון היוונים, וזה בעה"ב בטלית מצויצת ביניהם שמצות ציצית הוא המקשר את שתי אלה כנ"ל, וממוצא הדברים שעתה שאין לנו תכלת אלא לבן לבד, אינו ענין לדידן, ע"כ לא ראינו לרבותינו ז"ל שנהגו כן:

137

קל״חליל ו'

138

קל״טבש"ס תענית (ט"ו.) לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה צדיקים לאורה וישרים לשמחה, צדיקים לאורה דכתיב אור זריע לצדיק וישרים לשמחה דכתיב ולישרי לב שמחה, וברש"י דישרים עדיפי מצדיקים, וברשב"א כתב דצדיקים עדיפי, ויש לומר שיהי' כל דברי חכמים קיימים, דהנה ידוע דמדת יוסף היא צדיק יסוד עולם שומר הברית, ויעקב נקרא ישורון מלשון ישר והוא ישרת השכל היפוך עמלק כמו שהגדנו כבר בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, ומובן אשר האוחזים במדת יעקב הם נכללים בשם יעקב והאוחזים במדת יוסף נקראים בשם יוסף, ובכן אור זרוע לצדיק הוא יוסף והאוחזים במדתו, ולישרי לב שמחה הוא יעקב והאוחזים במדתו, והנה פשוט שמעלת יעקב גדולה משל יוסף וזהו שכתב רש"י דישרים עדיפי מצדיקים, ומ"מ הנה מצינו שכשנולד יוסף בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב מבית לבן כי יוסף הוא שטנו של עשו ויעקב נמשל לאש שאינו שולט למרחוק ויוסף ללהבה ששולטת למרחוק, הרי שנמצא ענינים ביוסף לשבח מה שלא הי' ביעקב, וע"כ דעת הרשב"א דצדיקים עדיפי מישרים, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי זה מדבר בענין פרט זה ומר מדבר מפרט זה:

139

ק״מובזה יתישב לנו קושיא עצומה דאם מדה אחת עדיפה מחברתה בהחלט, למה לא תהי' לבעלי מדה זו אורה ושמחה יחד ולמה אמר לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה צדיקים לאורה וישרים לשמחה דמשמע זו ולא האחרת, אלא ודאי שכל אחת עדיפה מחברתה בפרט מיוחד, כמו יעקב ויוסף עצמם, כן הוא נמי בהאוחזים במדותיהם:

140

קמ״אוהנה כתיב זרח בחושך אור לישרים והלא ישרים הוא רק לשמחה ולא לאורה כנ"ל, ונראה דהנה במדרש וחשך זו יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהם, ובש"ק הגדנו בשם הרמ"ז שחשך ר"ת של חמור שור כלב, והם קליפת ישמעאל עשו ועמלק בטומאה שהם לעומת כח אברהם יצחק ויעקב בקדושה, והנה בזוה"ק (קכ"ט.) זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ביומא ברגע חדא קריבין לגבי קב"ה מה דלא הוה הכי אפי' לצדיקים גמורים דאתקריבו גבי קב"ה בכמה שנין אברהם לא עאל באינון יומין עלאין עד דהוה סיב כמה דאתמר עי"ש, ולכאורה למה תהי' כזאת, אך הטעם דיש שני דרכים לקרב עצמו להקב"ה, יש ע"י עבודתו תורה ומצות ומעש"ט, ויש ע"י הבריחה מהצד הטומאה והסט"א באין לעומתו בקדושה, וכך הוא המדה שכל מה שבורח מהטומאה זוכין לעומתו בקדושה וכמ"ש ויברח משה מפני פרעה שהוא הטומאה זכה לוישב משה על הבאר שהוא הקדושה, וע"כ מאריהון דתשובה שברחו מצד הטומאה באין לעומתו לדרגין עלאין כוללין כמסת הבריחה מהטומאה, ואינו דומה להמתקרב מכח מעשיו הטובים שאין זוכין אלא כמסת העשה טוב בפרט ולא בכלל כולו, וע"כ בימי יוונים שהי' התפשטות החושך שהוא קליפות ישמעאל עשו ועמלק, וישראל מסרו נפשם שלא להמשך אחריהם היו בבחי' בעלי תשובה שברגעא חדא בשעתא חדא זכו לבוא לההיפוך מג' קליפות אלה שהוא כלל הקדושה כח אברהם יצחק ויעקב, ויש לומר שהכתוב מדבר מישראל בימי יוונים ועליהם רמז זרח בחושך אור לישרים, והם השיגו כלל כל המעלות ואף המעלה מה שהוא שטנו של עשו שהרי הי' להם בריחה גם מקליפת עשו, וזכו נמי לאור זרוע לצדיק, אבל ישרי לב שהשיגו המעלה בכח מעשיהם הטובים הם רק לשמחה ולא לאורה כנ"ל:

141

קמ״בליל ז'

142

קמ״גכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד היות התחלת ירחין דעשו הוא בחנוכה ששנים או שלשה ימים מטבת מובלעים בחנוכה זהו ענין כמ"ש מחצת ראש מבית רשע, עכת"ד, ויש להוסיף בה ולומר, דהנה בזוה"ק ח"ב (רנ"ח.) דבית שני קטרוגא דערלה הוי בי', וכבר פרשנו דהוא חטא נשים נכריות שלקחו בבבל שגורם המשכת ערלה רח"ל וקיימנו ג"כ דברי הב"ח שאמר שהחטא בימי יוונים הי' התרשלות וקרירות בעבודה כי שומר הברית נקרא חי ולהיפוך הפוגם ברית יש בו רוח עצב וקרירות, וע"כ פגם ברית שמאז הביא בהם רוח התרשלות וקרירות, ע"כ היו דברינו מאז, ונראה עוד לומר דרוח חיים ורגש הנפש שבאדם הוא המאסף כל כחות האדם וכל הרגשות להיות לאחדים בידו, ולהיפוך בלי רגש הנפש כל כחותיו מתפרדין, ובאשר ישראל הי' אז בלי רגש הנפש היו חשובין כנפרדים ומפוזרים, וכבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבפגם ישראל באחת המעלות נוטלין אומה"ע המעלה ההיא, וע"כ ישראל שהם לגוי אחד בארץ דהיינו התאחדות בכלל ובפרט וכאשר פגמו במעלה זו לקחו אוה"ע את כח האחדות ותחת אשר הם תמיד ענפין מתפרדין נקבצו והתאחדו נגד ישראל, וזה שאנו אומרים בזמר לחנוכה יוונים "נקבצו" עלי ופרצו חומת מגדלי היינו שהשיגו כח הקיבוץ ומחמת זה השיגה ידם לפרוץ חומת מגדלי, כי חומה היא המאחדת את יושבי העיר וזהו מעלת בתי ערי חומה ומרומז ברש"י מגילה (ב':) ומחמת חטא הנ"ל שהי' סילוק האחדות בפרט גרם נמי סילוק האחדות בכלל, וגרם שנאת חנם ונחלשה חומת ישראל ולקחו היוונים מעלה זו, וע"כ הי' כח בהם לפרוץ חומת ישראל, אך כשגברו החשמונאים ונצחום נתקיים בהיוונים יתפרדו כל פועלי און, וישראל עושה חיל, ושבו להתאחד בפרט ובכלל ברגשת נפש מאד, וע"כ המצות שתקנו בחנוכה היו רק בענין חיות ורגש הנפש נרות הלל והודאה ולא סעודה:

143

קמ״דוהנה בעשו כתיב ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער, ובמדרש תולדות יצא כולו מפוזר ומפורד כאדרת, וכבר פרשנו שמהות עשו הי' ענין פירוד בפרט ובכלל ע"כ נקרא קוצץ וע"כ מציאתו היא רק במקום שיש שם בדק ופירוד לבבות ובשביל שנאת חנם התגברו עלינו האדומים עד שחרבה עירנו והגלנו מארצנו, וע"כ שטנו של אותו האיש הוא יוסף שהוא כנישו דכל נהורין וע"כ מהותו לאחד את ישראל בפרט ובכלל, וכבר אמרנו במאמרים הקודמים שענין נ"ח הוא בזכותו של יוסף, ולפי דרכנו הנ"ל יובן הדבר עוד יותר, וע"כ במה שהתחלת ירחין דעשו הוא בחנוכה שהוא היפוך כחו של עשו ע"כ מקיימין בו מחצת ראש מבית רשע ובתר רישא גופא גריר דמאחר שנחלש כחו בראשיתו ובהתחלתו ונתקיים בו הוא ישופך ראש שוב נגרר הכל אחר ההתחלה וישראל נצולין ממנו:

144

קמ״הליל ח'

145

קמ״וקבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, קבעום הוא הנרות והוא מצות שבעין שהרואה נמי מברך, והלל והודאה הם מצות שבפה, והנה מבואר שמצות חנוכה הוא בעין ובפה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד היות דחם פגם בעין ובפה דכתיב וירא ויגד, ושם ויפת תקנו מעט פגם זה דבמה שכסו את ערות אביהם תקנו מ"ש בחם ויגד לשני אחיו בחוץ לפרסם הדבר, ובמה דכתיב וערות אביהם לא ראו תקנו מ"ש בחם וירא, וע"כ הי' ליפת נמי שייכות מעט בקדושת עין ופה, ובכח זה גברו היוונים שהם בני יפת על ישראל, וכאשר גברו ישראל ונצחום לקחו מהיוונים את מעלה זו, וע"כ נתוסף בישראל מצות חנוכה בעין ופה, עכת"ד ודפח"ח, ויש להוסיף בה דברים ולומר בלשון אחר, דהנה חם בין למ"ד סרסו בין למ"ד רבעו הי' שם פגם ברית, וכך הי' מהותו של חם היפוך שמירת הברית והי' משמש בתבה באיסור, ומרעה אל רעה יצא עד שעשה לנח הצדיק מה שעשה, והנה פגם ברית הוא פגם המוח שהזרע יוצא מהמוח, ופגם הלב שהוא תשוקה רעה, ונמשך מזה גם הא דוירא ויגד, כי ראי' בעינים מתיחס למוח החכמה כידוע, ודיבור פה מתיחס להלב כי לישנא הוא קולמוסא דלבא, ושם ויפת תקנו מעט כנ"ל, ע"כ הי' ליפת נמי אחיזה מעט בתיקון פגם ברית, והנה אתמול הגדנו בשם הזוה"ק שבבית שני קטרוגא דערלה הי' שם ופרשנו שהוא חטא נשים נכריות שלקחו בבבל שפגם ברית גורם המשכת ערלה ר"ל, ולפי דרכנו הנ"ל מובן הטעם ששלטו היוונים על ישראל שהיוונים הי' להם אחיזה מעט בתיקון שמירת הברית של יפת אף דהם עצמם הי' מנוולים מאד וגזירתם תבעל לטפסר תחילה לעֵד, מ"מ זכותו של יפת גרם להם שיהי' להם שליטה על ישראל שנענשו בענין פגם ברית, אך ישראל במסירת נפשם על קידוש השם תקנו זה, ולעומת שפגם ברית הוא פגם כללי כנ"ל, וכידוע דברי הש"ס נדה שכל אבריו מרגישין מובן אשר המסירת נפש שהוא כולל כל חלקי האדם הוא תיקון לזה וע"כ התגברו ישראל ונצחום, ולקחו מהם את מעט זכות שהי' להם מאביהם ובכח זה זכו לשתי סוגי מצות בפה ובעין כנ"ל:

146

קמ״זולפי האמור יתבאר מה שעד ניצוח היוונים היו ישראל משועבדים למלכי פרס ויון אף אחר בנין הבית וכמ"ש בספר עזרא כי עבדים אנחנו וגו', כי עבדות נמשך מחמת פגם ברית כמו שורש העבדות שקילל נח את חם, וע"כ טרם נתקן פגם זה היו משועבדים למלכי האומות ורק כאשר תקנו את הפגם בימי יוונים יצאו לחירות עולם ולא היו עוד משועבדים תחת האומות:

147

קמ״חוהנה בכל שנה בימים האלה נתעורר פדות נפשינו מכחות הסט"א המתהוים מחמת פגם ברית ר"ל, וע"כ הוא זמן תיקון לפגם זה בימים האלה יותר מבשאר הימים, והתיקון לזה הוא ע"י התאחדות הכחות בכל לבו ונפשו ומאדו שכולל כל כוונות האדם הוא תיקון נמי לחטא הכולל כנ"ל, וההפרש בין זמן הזה למאז שאז התעוררות ישראל למבראשונה ותקנו את הפגם ואח"כ ניתן להם הפדות והחירות, ועתה הפדות והחירות מוקדמים, ומכח הפדות והחירות מתעוררין ישראל לתקן הפגם בהתאחדות כל הכחות כנ"ל, וכענין שאמר הכתוב פדות שלח לעמו צוה לעולם בריתו, שמחמת הפדות ששולח לעמו מתעוררין לתקן פגם ברית, ועי"ז צוה לעולם בריתו, והנה ימי החנוכה מתעלין והולכין עד יום השמיני, וכמו יובל אחר שבע שמטות, שאז משיגין ישראל חירות עולם, כן ביום השמיני הוא גמר תיקון פגם זה, והזוכים לזה משיגים חירות עולם:

148

קמ״טולפי האמור יש ליתן טעם מה שאנו קורין יום השמיני זאת חנוכה, כי ברית נקרא זאת, כמ"ש זאת בריתי אשר תשמרו וגו', ובמדרש בפסוק ואחר עורי נקפו זאת, ובאשר ביום השמיני הוא גמר תיקון פגם ברית נקרא בשם זאת:

149

ק״נשנת תרע"ז. ליל א'

150

קנ״אבש"א יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך, ובה"א יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך וכו', טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דב"ה דמעלין בקודש ואין מורידין, נראה לפרש דהנה יש לומר שני ענינים במצות נר חנוכה, ענין אחד דבעיקר הנס בנרות המנורה הקשו המפרשים למה הוצרך לנס הלא טומאה דחוי' בציבור, ותירצו שהוא להראות חיבתן של ישראל ושעבודתם נרצה, ומובן דכמים פנים אל פנים וכו' גרם בלב ישראל אהבה עצומה לאביהן שבשמים, וכן בכל שנה ושנה בזמן הזה מתעורר האהבה, וידועין דברי הרמב"ן בפסוק אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, היינו כאשר בא בלב האדם אהבה להשי"ת יניח אותו בחפץ של מצוה עכ"ד, כי יכול מזה להשתלשל ח"ו אהבה חיצוניות, וחפץ של מצוה הוא כלי ושמירה שלא תצא לחוץ, ויש לומר שזהו ענין נר חנוכה חפץ של מצוה שיהי' כלי לאהבה, ויש לומר עוד שענין נר חנוכה היות היונים רצו לבטל מישראל את חכמת התורה שהיא שכל אלקי שכל הנבדל שזה נקרא שכל במוחלט, ולהמשיכם לחכמות חיצוניות שהוא שכל הגופני, ובערך שכל התורה היא כערך חומר לגבי הצורה, וכבר דברנו בזה, וכאשר ישראל מסרו נפשם נגד היוונים, זכו לעומתם לשכל הנבדל שכל התורה, כי מכל דבר שאדם בורח בא לעומתו בקדושה, וע"כ הי' אז הנס בנרות ושמן המנורה, כי שמן הוא חכמה והרוצה להחכים ידרים וסימנך מנורה בדרום, והיינו שהי' מראין להם מן השמים שזכו לחכמה נבדלת שהיא נרמזת בשמן זית זך כתית למאור זך בלי שמרים, שהוא שכל נבדל בלי פסולת, וכן בכל שנה בזמן הזה זוכין ישראל להארות גדולות מרישא דכל דרגין וכידוע במקובלים ענין ג' יחודים בגמטריא נר, ובנרות חנוכה מעוררין למעלה השפעת אורות האלו:

151

קנ״בויש לומר דבזה איפלגו ב"ש וב"ה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמדת ב"ש גבוה מאד ע"כ סברו הקדש טעות הוי הקדש, שלהתרוממות מדתם אין בכח האדם לעורר שמה בכוונתו ע"כ אחת היא אי כוון או הי' בטעות, עכ"ד, ומ"מ מי לא מודה ב"ש שהמצות פועלים בעליונים, וע"כ לומר שס"ל שהמצות עושים את האדם כלי לקבל ענין האלקי, והענין אלקי חל ממילא על המקום המוכן לו, וא"כ סוף סוף שהמצות פועלים בעליונים, ולדידהו יש לומר דענין נר חנוכה כטעם וענין הראשון הוא כלי להאהבה, אבל אין בכח האדם לעורר בעצם ובראשונה להמשיך כנ"ל, אך ב"ה ס"ל דענין נ"ח הוא כטעם וענין השני להמשיך האורות כנ"ל, וי"ל דב"ה באשר היו ענוים יתירים, ואני את דכא אשכון, ע"כ הי' בכוחם להמשיך כנ"ל:

152

קנ״גולפי האמור יתפרש הענין פוחת והולך או מוסיף והולך, כי הנה אז בזמן הנס הי' ההתפעלות ורגש הנפש והאהבה יתירה ביום הראשון ביתר שאת כמשפט כל דבר חדש, ועוד אחרי היותם כמתיאשים בעצמם, ראו אור חדש ונוכחו לדעת שעבודתם נרצה בשמים, וביום השני שלא הי' הדבר חדש אצלם, הרגש והתפעלות והאהבה הי' פחות מעט, וכן יום אחר יום נתמעט הרגש וההתפעלות, הא למה זה דומה לאיש עני מדוכא שהרויח בפעם אחת אלף ככר כסף, שהי' שמחתו עצומה מאד מאד, ואם ביום השני נמי ירויח ככה א"א שיהי' שמחתו כ"כ עצומה כיום ראשון, וכן ביום השלישי שירויח ככה א"א שיהי' שמחתו כיום השני וכן לעולם, ע"כ ב"ש דסברו דטעם נרות חנוכה הוא להיות כלים להאהבה סברו פוחת והולך כי ע"כ לדורות נמי שמתעורר האהבה בזמן הזה נמי הוא כאופן שהי' בזמן הנס, והאהבה פוחתת מיום ליום, ע"כ הנרות חנוכה שאנו עושין כלים להאהבה נמי פוחת והולך כמסת האהבה:

153

קנ״דאך ב"ה לפי ענין וטעם השני של נרות חנוכה שהוא לעורר השפעת אור החכמה ושכל הנבדל, יש לומר דהנה כתיב יהב חכמה לחכימין, ופירש"י למבקשי חכמה, והיינו דא"א להיות מבקש חכמה אלא מי שיש בו חכמה, כי האדם שאין בו חכמה הוא חומרי לגמרי, נמשך למה שהוא, ולא לחכמה שהיא רחוקה ממהותו, וע"כ לפי מסת החכמה שיש בו מבקש חכמה עוד יותר, ולפי"ז כאשר מעוררין השפעת החכמה ביום ראשון וזוכין לה מבקשים עוד יותר, וע"כ מעוררים ביום השני עוד יותר וזוכין להשפעת החכמה עוד יותר, וכן מוסיף והולך כל הזמן הזה, ע"כ ב"ה דסברו כטעם השני כנ"ל סבירא להו מוסיף והולך:

154

קנ״הוהנה זה עצמו הוא ענין פרי החג, ומה שמעלין בקודש ולא מורידין, דענין פרי החג שישראל מקריבין בשביל שבעים אומות, כי סוכות הוא זמן השפעת גשמי שנה, והוא חיבור השי"ת להעולם באמצעות ההשפעה, וכל חיבור גורם אהבה, אך האומות אינן בסוג זה, ומ"מ אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו, היינו השרים מלמעלה, ואחר שהי' העולם עומד בדין בר"ה, וזוכין להשפעה בסוכות נתרבה האהבה ופוחתת והולכת מיום ליום, וישראל מקריבין למטה השבעים פרים נמי להיות כלים להאהבה זו למעלה, ע"כ פוחתין והולכין כמסת האהבה שפוחתת, וע"כ ענין אחד הוא לב"ש, נר חנוכה ופרי החג אלא שזה למטה וזה למעלה בין שרי האומות:

155

קנ״ווענין שמעלין בקודש ולא מורידין, יש לומר שכל דבר קדושה שזוכין לעשותו הוא מסייע לקדושה יותר גדולה, כמו שאין לעלות על דרגא הגבוה טרם עלו על הנמוכה, וזהו מביא לזה, דוגמא לזה הוא נרות חנוכה שהשפעות אור החכמה של היום, גורם להשפעת אור החכמה יותר גדולה שלמחר כנ"ל, וע"כ ב"ש נותן טעם לדבריו כפרי החג שלדידהו דסבירא להו דמצות נ"ח הוא להיות כלים להאהבה הוא דומה לפרי החג, וב"ה דס"ל דמצות נ"ח הוא המעורר אור החכמה, הוא דומה לכל הדברים שמעלין בקודש ולא מורידין:

156

קנ״זליל ב'

157

קנ״חקבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, ובסמ"ג קבעום קאי אהדלקה, ועשאום ימים טובים קאי אהלל והודאה, ומשמע דשתי תקנות הוי, ונרחה לפרש דהנה בגמרא כשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, ולכאורה כשנכנסו מיותר, ומשמע דהא דנכנסו יונים להיכל הי' צרה בפ"ע, וצרה כפולה הי' שם, כניסת יונים להיכל, וטמאו כל השמנים שבהיכל, כי בכניסתם להיכל הי' כמכניס טומאה במקדש, וכענין שכתוב בזוה"ק ובהאריז"ל דענין מיתת האדם הוא שנכנסין כחות הטומאה באדם והנשמה הקדושה אינה יכולה לסבול ומסתלקת, דוגמא זו הי' בכניסת יונים להיכל שגרם סילוק הקדושה, וכדעת הרמב"ן בספר המלחמות בש"ס ע"ז שהכתוב ובאו פריצים וחללוה קאי אבית המקדש גופא שהבנין נתחלל, ואח"כ צרה שני' שטמאו כל השמנים שבהיכל, ונראה דשתי צרות אלו מקבילים ללב ומוח, ובשתי אלה פגמו את לבם ואת מוחם של ישראל, בהמ"ק נקרא לבם של ישראל, כבמדרש איכה בהפתיחתא סי' ט"ז זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך, זה בהמ"ק כמד"א והיו עיני ולבי שם כל הימים, ביאור הדברים אף שהכתוב מיירי כביכול מלבו של הקב"ה, מייתי לי' לראי' שהמקדש נקרא לבם של ישראל, כי המקדש הוא המאחד את כל ישראל כמו הלב שמאחד את אברי האדם, וישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים, ולעומת התאחדות לב ישראל למטה לאביהן שבשמים, מעורר כן למעלה ונתקיים והיו עיני ולבי שם, וע"כ מוכח מזה שבהמ"ק הוא לבם של ישראל, ויש לומר כי הכל גמטריא שם אד' והוא ענין כנסת ישראל כידוע למבינים, ולשון היכל מלשון אלפים בת יכיל, ובכניסת היונים להיכל נסתלק ענין כנסת ישראל, והוא פגם הלב למעלה ולמטה ונסתם הלב מלהשתוקק עוד כ"כ לאביהן שבשמים, ולעומת כניסת טמאים הללו בהיכל הכניסו בלב ישראל למטה השתוקקת לאהבות חיצוניות, ולא די לצרה זו אלא פגמו עוד את מוח ושכל של ישראל, וטמאו את השמנים שבהיכל, שמן רומז לחכמה, והיינו שטומאה הוא מלשון טמטום, שטמטם את מוח ישראל מהאיר עוד במו חכמת התורה ואור האלקי, והכניסו בהם חכמות חיצוניות, ונתפגם המוח והשכל, וזהו שבזמר מעוז צור, יונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים, היינו שלעולם הסט"א הם ענפין מתפרדין, ובחטא ישראל שלא הי' עבודתם בהתלהבות והשתוקקות הלב ובהתאספות כל הכחות כמ"ש הב"ח, לקחו הם מישראל כח הקיבוץ והאסיפה, וכמו שכבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פי' מדרש מגילת אסתר תנו ימים כנגד ימים, ששבת הוא מנוחה ובפגם שבת נטלו האומות המנוחה עכ"ד, וזהו "ופרצו חומות מגדלי", חומת אותיות חותם, שהוא חומת וחותם הלב ונסתלק ענין כנסת ישראל, ולא עוד אלא "שטמאו כל השמנים", וזהו להשכיחם תורתך זה פגם המוח, ולהעבירם מחקי רצונך זה פגם הלב, וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום הי' להיפוך שבהופיע האור נדחה החושך, וזהו שאנו אומרים ולך עשית "שם" גדול וקדוש בעולמך, בסוד ויעש דוד "שם", וכענין שכתוב ומה תעשה לשמך הגדול, וחזר ענין כנסת ישראל ובהמ"ק שהוא לבם של ישראל לטהרתו, וזהו ואח"כ באו בניך לדביר ביתך ופנו את היכלך וטהרו את מקדשך, ונסתלק פגם הלב, ולא עוד אלא והדליקו נרות בחצרות קדשיך, וחזר להופיע אור האלקי וחכמת התורה בישראל, ולעומת זה תקנו לדורות, קבעום להדליק הנרות שזהו רומז הארת שכל האלקי בישראל שהוא שלימות המוח לעומת נס נרות המנורה, ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, הלל גמטריא ס"ה כתיבת היכל, והוא רגש והתפעלות הלב לעומת טהרת המקדש וההיכל:

158

קנ״טליל ג'

159

ק״סבפסיקתא פרשה ח' אמר הקב"ה כשם שבעוה"ז היו הנרות בבית ק"ק [הגה לפני ק"ק] כך עתיד אני לעשות כשאבנה את ירושלים מנין ממה שמשלים בנביא אחפש את ירושלים בנרות, ויש להבין מה ענין זה לזה, ונראה דהנה במדרש ריש פ' בהעלותך שלא לאורה הוא צריך תדע שחלונות של בהמ"ק היו צרות מפנים ורחבות מבחוץ כדי שיהא האור יוצא מבהמ"ק ומאיר לחוץ, ולפי"ז י"ל דענין נרות המנורה הי' נמי להאיר לחוץ ללבות בני אדם, להסיר את החושך המכסה על הלב והמוח, כי לולא החושך המכסה ארץ היו בני אדם רצים בכל עוז לחסות בצל הקב"ה, וכבמדרש בטל יצה"ר מן העולם הכל באים תחת כנפיו, אך זה יהי' לעתיד שהאור יהי' גדול מאד כמ"ש וכאור בוקר יזרח שמש וכפירש"י ריש פסחים, וכמ"ש שמש צדקה מרפא בכנפי', וע"כ אפי' נפשות פגומים יהי' להם רפואה, אבל בזה"ז נרות המנורה הם רק כמו שאמרו מעט אור ידחה רב חושך, וזהו עצמו הי' הבחנה טובה לבני אדם לידע אם לא נתקלקל הפנימיות שלו ח"ו, הי' מועיל להסיר החושך והי' הלב מתלהב להש"י, אך כאשר נפגם הפנימיות הוא דומה לחולה אשר כל אוכל תתעב נפשו, והי' יודע שצריך רפואה אבל בעוד החושך מכסה, יכול לדמות בנפשו שהיא מטוהרה אלא שהחושך מכסה, ונראה שכעין זה יהי' לעת"ל בתחילת הישועה וכתיב אחפש את ירושלים בנרות שעוד טרם יתגלה אור הגדול ושמש צדקה מרפא בכנפי' יהי' כאור הנר, וזה עצמו יהי' להבחנה טובה לידע כל איש את מצבו היינו עד כמה נפשו מתלהבת להשי"ת ואם לאו ח"ו אז בהכרח יעשה כל אדם תשובה, וזהו שהפסיקתא משוה להדדי נרות של בהמ"ק וצרות שעתיד לחפש בהם את ירושלים:

160

קס״אונראה דזה נמי ענין נ"ח דהנה כתב הב"ח שחטא שלהם הי' אז התרשלות בעבודה וכמו שהוכיחם אז מלאכי סוף הנביאים אמרתם שוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות, והיינו שלא דווקא על העדר הצלחת עוה"ז לבד התאוננו, אלא גם על העדר הארת אלקי בנפשם אף אחר עבודתם עבודת הקודש, ובאם הי' מאיר בלבותם הענין אלקי הי' זאת נחמתם בענים על העדר הצלחות זמניות, אבל באשר גם זה לא הרגישו בנפשם לא מצאו נוחם בלבבם, וזהו שכפל בדבריו מה בצע כי שמרנו משמרתו, הוא על העדר הצלחות זמניות, וכמו שתרגם יונתן מה ממון נתהני לנא, וכי הלכנו קדרנית מפני ה' צבאות, הוא החשכות בנפש וכמו שפירש"י קדורנית בשפל רוח, וכן בתרגום במכיכות רוח, והיינו רוח הבא מהשי"ת על היפוך מ"ש רוח ה' עלי, ומחמת זה הי' מתרשלים בעבודה, ולזה באה מצות נ"ח שמצוה להניחה מפתח ביתו מבחוץ להאיר ללב ישראל להסיר את החושך המסתיר וכל איש יבדוק בחורין ובסדקין ובקירות לבו, וזה עצמו הוא הבדיקה באם רואה שנפשו עדיין אינה מתלהבת הוא סימן שנפגם ח"ו הפנימית וצריך רפואה, וכמו חיפוש ירושלים בנרות וכמו שמדמה הפסיקתא שם סי' י"ג לבדיקת חמץ לאור הנר, והרפואה היא התחזקות והוספת אומץ בתורה ובתפילה, ואף שאינו מרגיש שבא מזה הארה אלקית אל יחוש, כי אלו דברים נסתרים מבני אדם, וכמו שהוכיחם הנביא על שאמרו וכי הלכנו קדורנית וגו' כנ"ל:

161

קס״בליל ה' מוצש"ק

162

קס״גאור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, אור זרוע הוא בראש השנה, כבמדדש פ' אחרי ה' אורי בר"ה, כי כמו בתחילת הבריאה ביום בריאת האדם שהי' באחד בתשרי כתיב ויפח באפיו נשמת חיים, שהוא אור הבא מלמעלה כמ"ש נר ה' נשמת אדם, כן בכל אחד בתשרי לדורות נתחדש אור הנשמה ומתעורר האדם, אך עדיין אין זה התכלית אלא כמו זריעה כדי שיצמח ויפרה וירבה פרחים שהם צדקות ומעש"ט, וזהו אור זרוע לצדיק בשביל שהאדם יזכה להיות צדיק, וכלום אדם זורע סאה אלא כדי להכניס כמה כורין, וכמו הנזרע שצריך שמירה, ובאם לא תרמסנה רגל המועדין להזיק, והשמירה באדם הוא שמירת הברית, וכמו זמן הכרת העיבור הוא שלשה חדשים, כן הם ג' חדשים תשרי חשוון כסלו, ובכ"ה בכסלו הוא זמן הכרת אור הנזרע באחד בתשרי, ומזה בא אורות נ"ח ומוסיף והולך ושלהבת הנשמה עולה מאלי', אך בלתי שמירת הברית אין לקוות שתהא הנשמה מבהקת אורה בחנוכה, ובאמת שזה עצמו מסייע לשמירת הברית, כי שומר הברית צדיק איקרי והאור הזה הרי הוא זרוע בשביל לזכות להיות צדיק, וכמ"ש הרמב"ם שאין מחשבות בלתי טהורות מצויות אלא בלב הפנוי מחכמה ומתורה, ואור הזה מדחה רב חושך, ומובן שזה רק המתאמץ בכל עוז להיות שומר הברית יש לו סיוע מאור הזה, וזוכין לאור שנברא ביום הראשון הגנוז לצדיקים:

163

קס״דויש לפרש עוד לצדיק בשביל צדיק, היינו בשביל צדיק שנמצא בעולם מופיע האור בכל העולם, וכמו בבריאת העולם שהי' אדם הראשון יחידי וכבמדרש שמות פ' כ"א ומה אדה"ר שהי' יחידי עשיתי יבשה בשבילו, הרי אף שבזה הי' בנין העולם בכללו, מ"מ נחשב יחידי ובשבילו האיר אור נשמה בעולם ובאמצעותו קיבל כלל הבריאה קיום ומציאות, כן בכל שנה בשביל צדיק אחד כתיב ה' אורי, ובאמצעותו זוכה כל מי שרוצה בכך, וניכר האור בפרטי פרטים בחנוכה שהדלקה הוא לכל אחד ואחד, והוא כענין אמרם ז"ל בשביל צדיק אחד העולם קיים שנאמר וצדיק יסוד עולם, ואמרו ז"ל עוד יחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו יחיד ששב הוא בר"ה ומוחלין לכל העולם כולו הוא ביום הכפורים, ונתגלה זה בחנוכה, וזהו שדורשי רשימות אמרו פתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת מדליקין בחנוכה מדליקין בהם בחנוכה רומז לנשמות, אך בודאי לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, אלא מי שמבקש ומחפש אחריו ומתאמץ בכל לבו, וכענין שכ' אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה וגו':

164

קס״הובמה שפירשנו אור זרוע לצדיק לכל העולם בשביל צדיק, יש לפרש מאמר זוה"ק (קע"ט:) רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה', רבות רעות לצדיק לא כתיב אלא צדיק בגין דקב"ה איתרעי בי', ואינו מובן מה דדייק מזה, ודחקו המפורשים לפרשהו, ולפי דרכנו יש לומר דאם הי' כתיב רבות רעות לצדיק, הי' מקום לפרש בשביל צדיק, היינו מאחר דכל העולם מקבלים אור בשביל צדיק, כן נמי ח"ו להיפוך שמחמת שהוא מדוכא ביסורין רח"ל, למרקו ולצחצחו, או אפי' יסורין של אהבה, יסבול בשבילו גם כל העולם, ע"כ כתיב רבות רעות צדיק שהוא עצמו לבד הוא סובל בגין דקב"ה איתרעי בי', אבל לא כל העולם כולו:

165

קס״ובש"ס ר"ה (יח:) [אפי' למ"ד בטלה מגילת תענית] אמר ר' יוסף שאני חנוכה דאיכא מצוה, א"ל אביי ותיבטל איהו ותבטול מצותה, אלא א"ר יוסף שאני חנוכה דמפורסם ניסא, ונראה לפרש דהנה תורה היא נצחית ואין בה ביטול לעולם, כי ביטול הוא מצד הטבע שאין בה קיום ותמיד היא פושטת צורה ולובשת צורה, אבל תורה, שכל עצמה של הטבע ומציאתה הוא מן התורה כאמרם ז"ל הביט בתורה וברא את העולם, ע"כ א"א שיהי' הטבע מתנגד לה ומבטל אותה, וכמו בכלל כן בפרט האדם שהוא עולם קטן שגשמית האברים אינם יכולים לבטל את מצות התורה ולשכחה כמ"ש כי לא תשכח מפי זרעו, וברש"י ברית כרותה לישראל שאין התורה משתכחת מזרעם לגמרי, אבל תקנות ומנהגים אינם במדריגה זו ויכול להיות להם ביטול והסרה באחד הזמנים, וכ"כ אברים הגשמיים שבאדם הם ביכולתם לשכח אותם, וזהו שהקשו ותיבטול איהו, שכמו שיש מציאות הביטול לגוף התקנה כן נמי למצותה, אלא א"ר יוסף שאני חנוכה דמפרסם ניסא, והיינו כמו שמפרסם ניסא לחומר העולם בכלל, כן הוא באדם עצמו שחומר האדם מרגיש ומפרסם הנס ומתפעל, ע"כ אין טבעו משכח ונשאר לעולם רושם באדם, ע"כ לא נכון לבטלו, ואולי יש להעמיס בזה דברי רש"י ז"ל עיי"ש:

166

קס״זליל ו'

167

קס״חכשנכנסו יונים בהיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, נראה שרומז לנפשות, היינו שבגזירתם תבעל לטפסר תחילה, הטילו זוהמא בישראל, ובשביל זה עצמו היינו שהי' פריצות המתרצות כבש"ס ריש כתובות, הי' להם כח לכנוס להיכל ולטמא כל השמנים בפועל וברוחניות בנפשות ישראל, ואותה הזוהמא הי' בישראל כזוהמא בתוך הקלחת שמחמת רתיחת הקלחת נדחה הזוהמא אל שפתה עד שנסתלקת, כן מחמת קדושת חכמי המשנה שהתגברו אז ואורייתא הוא דמרתחא בהו, דחו את הזוהמא מכלל ישראל, ויצא מכלל ישראל אותו האיש הידוע, אחר איזה דורות, וע"כ זמן לידתו הוא תמיד בזמן מפלת היונים שזה הי' גמר מפלתם שנדחו מכלל ישראל לגמרי, והמנהג שמתבטלין אז מת"ת לרמז הפסיקת חיבורו לישראל באמצעות התורה, שהרי הי' תלמוד ר' יהושע בן פרחי', ועי"ז נדחה לגמרי מכלל ישראל, ויש לפרש הא דנידון בצואה רותחת, כי צואת האדם מסרחת ביותר, וכאמרם ז"ל יוסיף דעת יוסיף מכאוב, ובאשר הוא הי' פסולת היונים שהיו פלסופים והשתמשו במשכלות והי' להם בזה מעלה על מלכיות הקודמים, שהי' חומרים ביותר, הי' פסולת זה הנשאר מזוהמא שלהם כענין פסולת הנדחה מאדם בעל דעת שמסריח ביותר, ע"כ לעומת מהותו הי' עונשו צואה רותחת שמסרחת ביותר, ומ"מ גם זה לו לטובה שמצא מין את מינו, וברבות הזמן יהי' נמשך כל הפסולת אחר הצואה רותחת, ומעט טוב שהי' בו שמ"מ הי' מזרע ישראל יהי' לו תיקון כמ"ש הרמ"ע במאמר חקור דין:

168

קס״טליל ז'

169

ק״עיש להתבונן בהא דהלכתא כבתה אין זקוק לה, מה שלא מצינו דוגמתו בכל מצות שבתורה, וגם בפלוגתת רש"י ותוס', שלרש"י מצוה להניחה על פתח ביתו בחצירו, ולתוס' על פתח חצירו ברה"ר, ונראה דהנה ידוע דהיונים הי' מתנגדים ביותר למצות מעשיות, והכחישו שיש מעשים נרצים לאלקים, ואמרו שכל שלימות האדם הוא מדות ומושכלות, ובזה הוא מתדבק לשכל הפועל שהמציאו בדמיונם, כידוע מענין הפלסופים שהם החכמי יון, וע"כ כשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום, נעשה להם נס במצוה מעשית, ואף שטומאה דחוי' בציבור, הראה להם חביבות מעשיהם שהם נרצים לה', היפוך מחשבת היונים, וע"כ לעומת נס הנרות תקנו מצות נ"ח, שהוא מצות בעשי' לבד [כי הלל והודאה בשביל נס המלחמה וניצוח היונים תקנו, הלל הללו עבדי ה' ולא עבדי יון, ובהודאה נמי לא נזכר נס המנורה כלל, אלא סתם והדליקו נרות בחצרות קדשך, ולא זכרו מהנס שבמנורה, להורות על ענינו שלא נתקן על נס המנורה אלא על נס המלחמה] שבאדם יש מחשבה דיבור ומעשה, ונבחר המעשה שהוא חלק הפחות שבאדם, שבמעשה הוא משתתף עם יתר הבע"ח, ומותר האדם מן הבהמה מפני שהוא מדבר ויש לו שכל, והטעם מפני שהוא זכר לנס שהוא במעשה, והיפוך מחשבת היונים, ומש"ה נמי כבתה אין זקוק לה, דמה שדולק והולך אח"כ זה הוא ממילא אלא שבא מכח מעשיו דמעיקרא ובאותו שעה נעשה הכל מ"מ אח"כ חשוב ממילא וע"כ הדלקה לבד עושה מצוה, שלא תקנו אלא המעשה בפועל היפוך מחשבת היונים, והט"ז מדקדק על לשון הש"ע, הדלקה עושה מצוה לפיכך אם כבתה קודם זמנה אין זקוק לה, וכתב שאינו יודע האיך תלוי זה בזה ולפי דרכנו הדברים כפשטן דכל הענין דהדלקה עושה מצוה הוא משום שלא תקנו אלא על המעשה בפועל להורות על ענינה שהוא היפוך מחשבת היונים, ומשום האי טעמא גופא כבתה אין זקוק לה:

170

קע״אויש לומר עוד דהא דמצותה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, נמי מהאי טעמא הוא, דהנה לעומת שלשה מלבושי הנפש שהם מחשבה דיבור ומעשה, יש עוד שלשה לבושי האדם, מלבושיו שהוא לובש, וביתו שהוא יושב בו הוא יותר חיצוני ורחוק מהאדם ממלבושיו, וחצירו שלפני ביתו הוא רחוק עוד יותר, אך יש מחשבים השלשה לבושי האדם בשר האדם הוא לבוש לעצם האדם, ומלבושיו, וביתו, אבל החצר נחשב בכלל הבית, וע"כ יש לומר שכמו שתיקנו המצוה במעשה בפועל שהוא לבוש היותר חיצוני שבנפש, כן תקנו נמי במקום היותר חיצוני שבלבושי האדם, וע"כ יש לומר דרש"י ס"ל דמחשבין לבוש ראשון שבאדם בשר האדם, ואחריו מלבושיו, ואחריו ביתו, וע"כ המצוה להניח על פתח ביתו, והתוס' ס"ל דמחשבין לבוש ראשון שבאדם מלבושיו, ואחריו ביתו, ואחריו חצירו, וע"כ המצוה להניח על פתח חצירו, ושניהם ס"ל דתקנו במקום מקביל למעשה:

171

קע״בויש לומר עוד דעולם שנה נפש הם בבחי' אחת, והנה גם בזמן יש שלשה חלוקות, שבת ויו"ט שאסורין במלאכה אלא שחלוקין זה מזה, וימי החול שהם מותרין במלאכה, והם שלשה חלוקות, שבת, ויו"ט, וימי החול, וחנוכה נמי אין בו ביטול מלאכה כלל, ויש להבין למה באמת לא תקנו לבטל ממלאכה לכבוד הנס, ולפי דרכנו י"ל דכמו דתיקנו המצוה במעשה שהוא לבוש היותר חיצוני, ולעומתו במקום היותר חיצוני שהוא פתח ביתו מבחוץ, רצו נמי שיהי' בזמן היותר פחות במעלה, היינו ימי החול שאין בהם איסור מלאכה כלל, והוא עולם שנה נפש, עולם הוא במקום על פתח ביתו מבחוץ, שנה הוא בזמן שאין בו איסור מלאכה ונפש הוא בכלי המעשה, ולכל אלה הוראה אחת היפוך מחשבת היונים, אלא שהקדושה שורה אף על חלק היותר פחות, ולשם דווקא ממשיכין את אור האלקי:

172

קע״גליל ח'

173

קע״דענין נרות חנוכה, יש לומר היות כי משונה הי' מפלת מלוכת יון ממלכיות הקודמות, שבבל ופרס ומדי נתבטל מלכותם ונפסק ממשלתם בהגיע זמנם ולא מחמת התגברות ישראל עליהם, וכמו גלגל העולה עד מרום קצו משם הוא יורד והולך, אבל מלכות יון אם לא גברו עליהם ישראל עדיין הי' ממשלתם קיימת, ומפלתם לא הי' בסדר הטבע, אלא מן למעלה מהטבע, ובאמת שהי' זה מחמת מסירת נפש ששארית ישראל מסרו נפשם על התורה ועל המצות עד להפליא כמבואר ביוסיפון וע"כ לעומתם הערה עליהם מן השמים רוח עוז וגבורה למעלה מהטבע, שמתי מעט מהכהנים והחסידים שלפו חרב מלחמה נגד המון רב של היונים שהי' אלפי אלפים פעמים ככה, שאין זה מדרך הטבע כלל ללבוש עוז כזה, ומסירת נפשם זה עורר עוד למעלה ישועה ממקום גבוה מאד למעלה משבעת ימי הבנין, וסדר הבריאה, ובכח זה הרם והנשא נצחו את היונים שמציאתם הוא רק מסדר הטבע והבריאה, וכדי להודיעם מאין בא להם ישועה זו, הי' נס בנרות המנורה שמונה ימים, וידוע ששבעה הוא כמספר ימי בריאת העולם, ושמונה הוא למעלה מסדר הבריאה, וב"ד של חשמונאים התבוננו בה בינה ותקנו לעומתם לדורות שמונת ימי חנוכה, וזהו שבזמר לחנוכה בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים, קבעו הוא נרות חנוכה כמו שפי' הסמ"ג, אהא דקבעום ועשאום י"ט בהלל והודאה, קבעום הוא מצות הנרות, ועשאום י"ט הוא להלל ולהודות, ומטעם זה עצמו מצותה על פתח ביתו מבחוץ, אף כי לעולם אין לך יפה מן הצניעות, וכל שהוא בסתר יש לו כח גדול יותר, כי כל שהוא בהסתר משומר ביותר מכחות חיצונים ואין בית הסתרים מקבל טומאה, מ"מ נרות חנוכה באשר דומיא דנס הנרות שבמקדש תקנוהו, יש בהן הארה גבוה מאד כמו עיקר ושורש הנס שהי' שם, והארה גדולה מאד כזו אין צריכה לשמירה, אדרבה זה עצמו הוא שמירה, וכחות החיצונים בורחים מפני', וזהו נ"ח משמאל, כי שמאל דוחה, והוא כענין שאמר הכתוב חכמות בחוץ תרונה, ברחובות תתן קולה, ואמרו חז"ל במקום שמרחיבין אותה זה התפשטות והתרחבות הקדושה, וזה עצמו הוא ענין נרות שמתפשט הארת הקדושה ברה"ר עלמא דפרודא, ומשום שההארה הוא ממקום גבוה מאד, וכמו שאנו אומרים וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם, ולא אמרינן קדושים, כי קודש הוא מלה בגרמי', והוא חכמה כידוע, וקדוש הוא מקבל קדושה מקודש, והיינו משום שהם שמונת ימי חנוכה וכנ"ל שהוא למעלה משבעת ימי בראשית, ולשון שמונת הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא התכללות כל השמונה ימים יחד, וע"כ כולם נקראים קודש, וכ"כ הנה ידוע בסדור האריז"ל שבכל לילה ולילה בהדלקת נר חנוכה מאיר מדה אחת מי"ג מדות של רחמים ובליל ח' מאיר מדת נוצר חסד עד גמירא, וענין נוצר חסד יש לפרש שמירת החסד בפני החיצונים, ואיכת השמירה הוא מחמת הופעת אור גדול כנ"ל, שהוא מסמא עיני החיצונים, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על כל כלל השמונת ימים יצא מפני שהם כלולים:

174

קע״הוזה לימוד גדול על כל פרט ופרט שכמו אז בימי הנס עוררו במסירת נפשם כנ"ל, כן בכל שנה צריכין לעורר זה ברגש הנפש ובהתלהבות יתירה יותר מכפי רגילות הטבע, ואז מעוררין הארה יתירה והוא עצמה היא שמירה בפני כחות רעות המכניסין באדם מחשבות לא טהורות או בלבול הדעת, השי"ת יצילנו:

175

קע״וזאת חנוכה בסעודה

176

קע״זבתוס' מונח בחותמו של כ"ג, אם כבר גזרו על העכו"ם שיהיו כזבין, צריך לומר שהי' מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי עכ"ל, ונשאלתי מדברי התוס' מגילה (יוד.) שמעתי שמקריבין בבית חוניו, קשיא האיך מקריבין שם בטומאה דהא גזרו טומאה על ארץ העמים, ויש לומר דשמא גבי הא לא גזרו חכמים כיון שמן התורה יכול להקריב עכ"ל, וא"כ ה"נ נימא דלגבי הדלקה לא גזרו שיהיו כזבין, ונראה לתרץ דטעמא דתוס' מגילה הוא עפ"י מה דאיתא בש"ס שלהי מנחות שעל בית חוניו נתנבא ישעי', והי' ביום ההוא יהי' מזבח לה' בארץ מצרים, והנה איתא בט"ז שבדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לגזור עליו, והרי זה מפורש בתורה דדברי קבלה כדברי תורה דמיין, ועוד מאחר דישעי' נתנבא ובישר מקודם שכך יהי' אין שייך שחכמים יגזרו עליו, כי איך יראה בנבואה ויבשר על דבר איסור [ועוד רחש לבי לומר שחכמים אם הי' גוזרין טומאה על מקום זה, הי' נחשב קצת כמוותר על דברי הנביא, אף כי זה לא שייך אלא במצוה ולא בבשורה, מ"מ הוא מתנגד לדברי הנביא וכבש"ס ב"מ (צ"ו:) נמעלו ב"ד ועיי"ש היטב] וע"כ כתבו התוס' מגילה דלגבי הא לא גזרו, אבל לגבי מילי אחרנייתא גזרו טומאה אפי' לגבי הקרבה, וכמו שאמרו ז"ל בש"ס פ"ק דפסחים (י"ט.) זכינו שאין טומאת ידים במקדש, ומכלל שיש טומאות שגזרו עליהם במקדש, ובש"ס חגיגה (כ"ד.) גבי צירוף כלי לקודש קטורת ולבונה כגון שצברן ע"ג קרטבלא דאורייתא יש לו תוך מצרף אין לו תוך אינו מצרף ואתו רבנן ותקנו דאע"ג דאין לו תוך מצרף, ואם נגע טבול יום במקצתן, פסל את כולם, הרי מפורש שגזרו טומאה על קטורת ולבונה לפסול להקרבה, והא דמגילה ע"כ כדכתיבנא:

177

קע״חיש לפרש בענין מה שקורין לשמיני של חנוכה זאת חנוכה, דבודאי אין זה בשביל שקורין בו זאת חנוכת המזבח, דהרי אנו קורין גם פ' בהעלותך דהוא יותר מענינא דחנוכה, ועוד מה טעם לקרות שם היום על הקריאת התורה שבו, ונראה דהנה יש להבין בלשון זאת חנוכת המזבח, ולא זה חנוכת המזבח, או זה חינוך המזבח, כמ"ש זה קרבן נחשון וכן כולם, ונראה לומר דלשון זה נופל על פרט, וזאת לשון נקבה נופל על כלל, כי קרבנות הנשיאים כל אחד ואחד הי' לו טעם בפני עצמו למה הקריב כזה, ואף שבמעשה הי' הכל שוין, מ"מ בפנימית שהוא הטעם, הי' כל פרט ופרט מחולק בפני עצמו כבמדרש טעמו של כאו"א טעמו של זה לא כטעמו של זה, ע"כ נופל לשון זה כמורה באצבע על פרט זה, אך על התכללות שמקבל מכולם כאחד נופל לשון זאת לשון נקבה, וכמו הלבנה שמתקבצין בה נצוצי אור השמש נקראת בלשון נקבה כי כל מקבל הוא נוקבא, והנה פרשת זאת חנוכת המזבח יש להבין למה נכתבה, ואיצטריך קרא לאשמעינן חשבנא, אך יש לומר דהנה חנוכת הנשיאים לא לצורך עצמם לבד עשו, אלא לתועלת כל ישראל לפתוח להם פתח לעבודה, והנה למעלת הנשיאים שבזוה"ק שהנשיאים שורשם בכתר, א"א שפשוטי העם יקבלו מהם הארה, אלא ע"י אמצעי, והיינו שכללותם יחד הוא אמצעי בין השכל והדעת של כל אחד מהנשיאים ובין העם, שכללותם יחד הוא המעשה של החנוכה שהי' כולם בשוה, וזהו ענין פרשה זו שמונה והולך כל קרבנות הנשיאים בכלל אחרי שפרט כל אחד ואחד לבדו, להורות שרק באמצעות כללותם שהוא המעשה המקבל ומכיל בתוכו השכל והדעת של כאו"א מהנשיאים, מקבלין כל שבט ושבט הארת הנשיא שלהם, וע"כ כתיב זאת לשון נקבה שלענין הקיבוץ והתכללות נופל לשון נקבה כנ"ל, ודבר זה ידוע למבינים שכל עולם מקבל מעולם שלמעלה הימנו ע"י אמצעות כח המקבל כל הכחות יחד ונקרא בלשון נקיבה:

178

קע״טולפי האמור יש לפרש נמי הענין ששמיני נקרא זאת חנוכה, דהנה הארות הגדולות שבחנוכה אין תכלית הכוונה על שמונת ימים אלה בלבד, אלא שמהם יומשך לכל השנה, והנה כל שמיני הוא כח כולל מהשבעה שלפניו, וכמ"ש הרמב"ן בשמיני עצרת, ויש לומר שיום השמיני זה באשר הוא כח כולל מהשבעה שלפניו, הוא נעשה אמצעי להמשיך מהשבעה לכל ימות השנה, וזהו הענין הוא בשוה כמו בשמיני עצרת כמו בשמיני של חנוכה, ע"כ נקרא בשם זאת חנוכה, והדברים נכונים למבין וישרים למוצאי דעת:

179

ק״פשנת תרע"ח. ליל א'

180

קפ״אבש"ס ר"ה (י"ח:) אהא דמ"ד בטלה מגילת תענית א"ר יוסף שאני חנוכה דאיכא מצוה א"ל אביי ותיבטיל איהי ותיבטיל מצותה, אלא א"ר יוסף שאני חנוכה דמפרסים ניסא, ברש"י כבר גלוי הוא לכל ישראל ע"י שנהגו בו המצות והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו:

181

קפ״בנראה לפרש דהנה במדרש בראשית פרשה כ"ב מ"ד בתשרי נברא העולם עשה הבל קיים עד החנוכה, מ"ד בניסן נברא העולם עשה הבל קיים עד עצרת, משמע דחנוכה לתשרי כערך עצרת לניסן, ויש לפרש דהנה עצרת תלה הכתוב משום שהוא חודש השלישי לצאת בנ"י מארץ מצרים, ובמדרש הטעם כענין ג' חדשי הבחנה לגיורת, וי"ל עפ"י דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה במה שאמר מרע"ה לפרעה דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו לה' אלקינו, ופרעה אמר זבחו לאלקיכם בארץ, שמרע"ה אמר שאין לגשת לעבודה ולזבוח לה' אלא בהכנת שלשה ימים להכין את הגוף ואת הנפש ואת השכל, ופרעה אמר לכו זבחו לאלקיכם בארץ, היינו עם כל הארציות והגשמיות בלי שום הכנה עכת"ד, ובסגנון זה י"ל בענין ג' חדשים מיצי"מ עד מ"ת, ולעומת שלעבודה פרטית הי' די בהכנת שלשה ימים, לעבודה כללית כמתן תורה איננו מספיק זה אלא בהכנת ג' חדשים, וזה עצמו הוא טעם הגיורת שנשים הם חומריות ביותר, וזו שבאה לחסות תחת כנפי השכינה צריכה הכנת שלשה חדשים, וי"ל עוד שישראל במ"ת וכן גיורת לחסות תחת כנפי השכינה הוא עולם חדש, שאין ערך המאוחר להקודם צריכין הכנה נגד שלשה עולמות התחתון והאמצעי והעליון, שהם עולם השפל ועולם הגלגלים ועולם המלאכים שנקראים שכליים נבדלים, ואחר הכנה לעומת שלשה עולמות שוב ענין האלקי חל על המוכן והי' אז מ"ת, וכן חל על הגיורת ענין היהדות, וכל חודש הוא לעומת עולם מיוחד:

182

קפ״גוכדוגמת עצרת אחר יצי"מ, י"ל דכן הוא ענין חנוכה אחר תשרי, דהנה לעומת שבעצרת הי' מ"ת חשבו יונים הארורים להשכיחם תורתך, ולעומת דיבור הראשון אנכי ה' אלקיך גזרו שיכתבו על קרן השור שאין להם חלק באלקי ישראל, ובר"ה ישראל נצחו דינא, ונגזר בשמים לסלק מהם כח היונים, ומפלת היונים, ע"כ כמו למ"ת הוצרך חודש השלישי, כן לנס חנוכה הוצרך חדש השלישי מעת היציאה הרוחניות מהיונים עד הנס שבנרות הרומז לחכמת התורה שיהי' קיום בידם, נצרך חודש השלישי נגד שלשה עולמות, שאח"כ יחול ענין האלקי, וע"כ חנוכה ועצרת הם בסגנון אחד זה למ"ת וזה לקיום התורה:

183

קפ״דוע"כ כמו שהתורה היא נצחית כן נמי נס חנוכה הוא נצחי, וזהו דמפרסם ניסא שפירש"י ע"י שנהגו בו המצות והחזיקו בו כשל תורה, והיינו דכל ענין חנוכה שהוא קיום התורה א"א אלא בנצחית כשל תורה, וא"ת שיתבטל ח"ו בחרבן הבית ובשעה שאין שלים שוב אין לה ענין כלל, ולא הי' נתקנית מעיקרא:

184

קפ״הובזה יש לפרש דברי המדרש ריש בהעלותך שאהרן הי' מצטער שלא הקריב בחנוכת הנשיאים נחמו הקב"ה בנרות ואמר לו לגדולה מזו אתה מתוקן וכו' והנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו, וברמב"ן שרמז על נרות חנוכה, ולפי דרכנו יתפרש בטוב, דהנה ברש"י שה"ש אכלתי יערי עם דבשי, הראוי עם שאינו ראוי קטורת נדבה וכן חטאת נדבה, והיינו שהי' כעין הוראת שעה שאינו נוהג לדורות, אבל נרות חנוכה כל הענין הוא מחמת קיום התורה שהוא דבר נצחי וע"כ איננו בטל בחורבן הבית:

185

קפ״ווהנה דוגמת זה באדם יש נקודה פנימית שאיננה משתנית לעולם ואעפ"י שחטא ישראל הוא, והוא למעלה מגוף ונפש ושכל שהם לעומת שלשה עולמות הנ"ל, ובחנוכה מתעורר זה וצריכין למשוך זה לגוף ונפש ושכל, והם השלשה יחודים שידיע בדברי האריז"ל שבכח אלו מושכים הארה העליונה לעלמא תתאה, ודוגמא דידהו נקודה הפנימית לגוף ונפש ושכל, והדברים עתיקים:

186

קפ״זליל ב'

187

קפ״חבמדרש בראשית וחושך על פני תהום וחושך זה יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן וכו' ונראה דכשזכו ישראל ונצחום נהפך החושך על היונים ולבנ"י הי' אור במושבותם, וכענין שכתוב כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה, וכן כתיב בזכרי' ט' ועוררתי בניך ציון על בניך יון ושמתיך כחרב גביר וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו ואד' אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן, ונראה דנרות חנוכה הם פועל דמיוני לזה, וזהו הפירוש קבעום ועשאן ימים טובים בהלל והודאה, וקבעום היינו שבנרות דלמטה נעשה קביעות להאור דלמעלה:

188

קפ״טוהנה עם מה שהיונים החשיכו עיניהם של ישראל גרמו עוד שכל דרך איש הי' ישר בעיניו ולא ראו את מומי ונגעי עצמם, כי כך היא המדה שכל איש שהוא יותר שפל נדמה לו שהוא יוצא ביותר ידי חובתו להשי"ת וכשנצחום נפקחו עיניהם לראות עד כמה נתרחקו ללכת אורחות עקלקלות, ונתעורר בקרבם רגש אהבה להתחיל מחדש בעבודה, וזהו ענין חנוכה שכל ענין חינוך הוא התחלת הדבר בהתלהבות ורגש, וכך הוא לדורות במצות נ"ח שאור הנרות מדחה החושך מלב ישראל וכל הרוצה לראות רואה, ומבין על מצבו, עד כמה ירד פלאים, וממילא נתעורר רגש אהבה, וזהו שעשאן ימים טובים בהלל והודאה שהכוונה לא על האמירה לבדה אלא רגש ההלל והודאה ולהתחיל מחדש בהתלהבות יתירה, וזה חנוכה חינוך על לעתיד:

189

ק״צולפי האמור יובנו דברי הפסיקתא וכמה חנוכות הם שבע חנוכות הם וכו' וחנוכת עוה"ב שנאמר אחפש את ירושלים בנרות, ולכאורה אינו מובן למה נקרא זה חנוכה, אך י"ל דהנה לעתיד כתיב ונקוטתם בפניכם, והיינו דכשיסתלק החושך אז יבוש כל אדם בעצמו עד שלא ירום ראש מחמת הבושה, וזהו הענין אחפש את ירושלים בנרות, וברש"י אדקדק בעוונותיהם, ובש"ס ריש פסחים דעון זוטא נמי משתכח, וזהו עצמו כמו דיתגלה למעלה כן יתגלה בלב האנשים ויראו ויבינו בעצמם על כל מעשיהם, ומחמת זה יתחילו מחדש ברגש אהבה מאד מאד ובהתלהבות יתירה, וזהו חנוכה, היינו חינוך להתחיל מחדש כנ"ל:

190

קצ״אונראה דבמה שהאדם מבין ורואה את מומי עצמו ומתעורר ברגש אהבה עד שהתפרץ מלבו הלל והודאה, מחמת זה נושע מכל צרותיו ומתמרק ונעשה באמת כברי' חדשה נקי וטהור, דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד ענין נ"ח שהמצוה באור ובראי' והלל והודאה שהם בהגדת פה, כי אחוזת היוונים הי' מחמת יפת שהשתתף עם שם כמ"ש ויקח שם ויפת את השמלה, ובחם כתיב וירא ויגד שפגם בראות עיניו ובהגדת פיו, ושם ויפת עשו להיפוך וקיימו וכסה קלון ערום, וע"כ יפת שהי' מסייע בדבר זכה לחכמת יונית, שהחכמה מתיחסת להעינים וכענין שחכמי העדה נקראים עיני העדה, וזכו נמי שלשונו של יפת יהי' נאמר באהלי שם, אך היוונים השתמשו במתנה זו לרוע והרעו לישראל ביותר, וכשגברו ישראל ונצחום לקחו מהם שני מעלות אלו הראי' וההגדה, ומזה זכו ישראל למצוות נ"ח והלל והודאה שהם בראי' והגדה, ודפח"ח, והנה בש"ס ברכות יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם ק"ו משן ועין שהעבד יוצא בהם לחירות, והיינו שהוא מירוק על חטא וירא ויגד כבמדרש שעבד יוצא בשן ועין ע"ש וירא ויגד, וממילא לפ"ז בחנוכה שישראל זוכין להיות רואין מומי ונגעי עצמן ומתעוררין ברגש אהבה עד שנתפרץ מלבם הלל והודאה, והוא שלימות ראי' והגדה, יוצאין בהם לחירות ונתמרקין מכל עונותיהם ונושעים מכל צרותיהם, דלא גרע משן ועין שהעבד יוצא בהם לחירות:

191

קצ״בליל ג'

192

קצ״גכתיב (זכרי' ט' י"ג) כי דרכתי לי יהודה קשת מלאתי אפרים ועוררתי בניך ציון על בניך יון ושמתיך כחרב גבור, וברש"י סוף שיון יטול המלוכה מיד מלכי פרס וירעו להם ואני אדריך יהודה להיות לי כקשת מלחמה וילחמו ביוונים בימי חשמונאים עכ"ל, משמע שמלחמת היוונים מתייחסת בראש וראשון לקשת ואח"כ לחרב, ונראה עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דכתיב ביעקב בחרבי ובקשתי וברש"י בחכמתי ותפילתי, שתפלה נקראת קשת, והטעם שכמו הקשת כמסת שהוא דורך ומושך החץ לאחור הוא הולך מלפנים למרחוק ביותר, כן הוא ענין התפלה כמסת שלבו מיצר ודחיק והתפלה מתפרצת מלבו בכח, באותה מדה הוא עולה למעלה, והנה הצרה מהיוונים היתה גדולה מאד מאשר בשאר המלכיות שבבל ופו"מ וכן אדום כולם לא הי' רוצים ליטול מישראל אלא המלכות ושיהיו נכנעים תחתיהם, וכל החורבן והרציחות הי' מפני שלא הי' רוצים להכנע תחתיהם, אבל יוונים ימ"ש לא הסתפקו בהכנעת ישראל ובשפלותם, אלא הי' דוחקים ולוחצים והצרו להם מאד מאד והי' רוצים ליקח מהם גם את דתם ובית חייהם והחשיכו עיני ישראל בגזירתם וכלשון הרמב"ם ריש הלכות חנוכה בבית שני כשמלכו יון גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצם לחץ גדול וכו' וע"כ כאשר התעוררו מתרדמתם ומסרו נפשם על קידוש השם עלתה התעוררת צעקתם למקום עליון מאד כחץ מקשת המתוח ביותר עומק רום לעומת עומק תחת, וע"כ ראשית המלחמה מתייחס לקשת:

193

קצ״דאך גם התעוררת זו כחץ מקשת לא מהם היתה שהיו כ"כ נדכאים ושפלים בעיני עצמם עד שנתייאשו בחיים, וכל תקוותם ונחמתם הי' למות על קידוש ה', ושתצא נשמתם בטהרה וכמבואר ביוסיפון, וכבר פרשנו הלשון רבת את ריבם, כי ריב הוא עוד טרם ירדו למשפט כמ"ש כי יהי' ריב בין אנשים ונגשו אל משפט ושפטום, והתעוררת זו שלא לסבול עוד לחץ היוונים זה נקרא ריב, וכענין שהגיד כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור בפסוק והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, דהיינו שלא יסבלו עוד את טומאת מצרים, וממה נהייתה שנשתנה כ"כ ענינם מיאוש גמור להתעוררת גדולה כ"כ:

194

קצ״האך י"ל דהנה גם היוונים נקראים קשת כמ"ש (שמואל א' ב' ד') קשת גבורים חתים ונכשלים אזרו חיל, ובתרגום דקאי על מלחמת היוונים וקשת גבורים הם היוונים ונכשלים הם חשמונאי ובניו, והטעם שנקראו היוונים קשת הוא מחמת גודל כוחם ששלחו את חיצי טומאתם למרחוק ועלה עד למעלה ממלכיות הקודמות, ובמדרש ויקרא פרשה כ"ט שר של בבל עולה ע' עווקים ושל מדי נ"ב ושל יון ק"פ, וכן דניאל ראה את מלכות יון כנמר ולה גפין ארבע די עף על גבי', היינו התעופפות למעלה שלשון זה לא נאמר במלכיות הקודמות, ומש"ה נמי י"ל שנקראת קשת, וישראל שזכו לנצח את חי' זו ונפל שר יון למעלה כמ"ש יפקוד ה' על צבא מרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה שפירשו ז"ל שמקודם יפקוד ה' על צבא מרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה באדמה, לקחו תיכף מהיוונים את מדת הקשת ברוחניות, וזהו התעוררת ברעש וחוזק גדול מאד כחץ מקשת המתוח ביותר כנ"ל, וע"כ נמשל ראשית המלחמה נגד היוונים כקשת:

195

קצ״ווהנה סיום הכתוב ושמתיך כחרב גבור, עפי"מ שפירש"י בפסוק הנ"ל בחרבי ובקשתי בחרבי בחכמתי, והיינו שאח"כ זכו ישראל לנס המנורה, והוא בחי' חכמה כאמרם ז"ל הרוצה להחכים ידרים וסימנך מנורה בדרום, והיינו שעלה ענינם כ"כ למעלה כחץ מקשת כנ"ל עד הגיעם לבתי' החכמה, ולעומת שהיוונים הי' כל ענינם בחכמות חיצוניות זכו ישראל להתגבר עליהם ולבוא לשורש החכמה שהוא חכמת התורה, ועד שבא הרמז בנס בפועל בשמן המנורה כנ"ל:

196

קצ״זוהנה דוגמת אלה נשאר לדורות שכל מי שהוא מיצר באמת על התרחקו מהשי"ת אלא שאינו יכול, בימים האלו ימי חנוכה נתקיים ועוררתי בניך ציון על בניך יון, והוא כענין שכתוב בדהמע"ה (שמואל א' כ"ב ב') ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושה וכל איש מר נפש, וכמו שהגיד אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר, כל איש מצוק שהי' צר לו על מצבו ומעמדו, וכל איש אשר לו נושה היינו שהי' נושה בעצמו לשלם חובותיו הוא חובת הלבבות וחובת כל היצורים, וכל איש מר נפש שהי' מר לו על נפשו שירדה פלאים עכ"ד, ומובן שאיש אשר אלה לו הוא ראוי להמנות בחיילות של דוד, שכך הי' מדתו וכל ספר תהלים מלא מזה, וע"כ נמי בחנוכה ימי ניצוח החשמונאים הימים עצמם מסייעים לזה לכל איש מתעורר מתרדמתו באמת:

197

קצ״חליל ד'

198

קצ״טבענין מה שעמדה מלכות יון הרשעה על ישראל יש להבין באיזה חטא הי', והב"ח כתב שהי' מפני שהתרשלו בעבודה, ולא הראה מקום אנא נמצא כן, ונראה דהנה בעיקר מה שנמצא חכמה באומה"ע כאמרם ז"ל יש חכמה באומות תאמין דכתיב והאבדתי חכמים מאדום, מכלל דאיכא, יש להתבונן בו הלא הם חומריים, וחכמה היא היפוך החומריות, מה גם בחכמות נשגבות כענין פיליסופי יון שהי' חכמים גם בחכמת אלקית מאין להם זה:

199

ר׳ונראה לומר עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפירוש דברי המדרש אסתר שהיו מלאכי השרת מדדין פתקין לפני הקב"ה ואמרו בהמ"ק חרוב ורשע זה יושב ועושה מרזיחין, א"ל הקב"ה תנו ימים כנגד ימים שנא' בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת וגו' והגיד הוא זצ"ל כי בהמ"ק הוא משוש כל הארץ, ומאחר שבהמ"ק חרוב מאין באה השמחה והמנוחה לרשע הזה להיות יושב ועושה מרזיחין, וא"ל הקב"ה היות שבת הוא מנוחה ובחילול שבת נוטלין אומה"ע המנוחה עכ"ד, ואף אנו נאמר שכמו מחמת חילול שבת שהוא מנוחה נוטלין אומה"ע המנוחה, כן נמי מחמת חילול התורה שהיא שכל אלקי נוטלין אומה"ע השכל ח"ו:

200

ר״אוהנה (במלאכי ג' י"ג) כתיב אמרתם שוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וגו' והנה זה עלבון התורה מאד, והמשלנו בזה משל לאיש שממליכין אותו על מדינות גדולות, והוא יאמר לממליכיו מה בצע בממלכתי, האם יתנו לי בתי רגלים מן עור עב שלובשים האכרים בימי החורף, ככה הוא דבר הזה שבשמירת התורה, והמצוה שכל חפצים לא ישוו בה וכמו שמשלו משל על שהמע"ה שאמר אני שואל את בתו של מלך והכל בכלל, כמה מהעלבון הוא להתורה שאיננה מחשיב אותה בעצמה כלל, אלא לכלי וקורדום לחפור בה ולהשיג בה בצע וצרכי עוה"ז שאם לא השיג תקוותו זה, שוב עבודת אלקים שוא ובחנם הוא בעיניו, והוא דומה לאיש הנ"ל שכל המלוכה שעל מדינות גדולות אינו שוה וחשוב בעיניו כבתי רגלים מעור עב, שאם לא יתנו לו זה הכל שוא בעיניו וכאילו אין לו כלום, וע"ז וכיוצא בזה אמרו ז"ל בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, ועלבון התורה נקרא חילול התורה כענין שכתוב את אבו' היא מחללת, שהעלבון של אבי' ממעשה הרע הזה נקרא חילול אבי', כ"כ עלבון התורה נקרא חילול התורה, וכמו בשביל חילול שבת שהוא מנוחה נוטלין אומה"ע המנוחה, כ"כ בשביל עלבון התורה שהוא חילול התורה שהיא שכל אלקי נוטלין אומה"ע השכל, וע"כ יובן מה שהעמידו אוה"ע באותו זמן שהוא תחילת בית שני פיליסופין כחכמי יון, שאז הי' מלאכי שהתנבא נבואה זו, משמע שכך הי' אז שכיח אנשים כאלו שאמרו שוא עבוד אלקים כנ"ל:

201

ר״בולפי האמור יובן שמאחר שנמסר להם כח השכל כנ"ל, שוב הי' להם כח גדול לשלוט על ישראל שגמרו את כל זה בסוד תיסרך רעתך, ולא עוד אלא אפי' בזמן שבהמ"ק הי' קיים וכבמדרש כאשר ינוס איש מפני ארי ופגעו הדוב ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו נחש, ארי זה נבוכדנצר הדוב אחשורוש ובא הבית וסמך ידו על הקיר זה יון שאז הי' הבית קיים, וזהו שפרצו בו פרצות וטמאו כל השמנים שבהיכל, ששמן הוא בחי' חכמה, הכל מטעם זה, שמחמת שנטלו בחי' השכל מישראל הי' להם כח גדול לפרוץ לגבול הקדושה, מה שלא הי' בכח יתר המלכיות שחרבו את בהמ"ק, הי' מקודם סילוק השכינה ואח"כ החריבוהו כדאיתא במדרשות, אבל היוונים פשטו ידם על בהמ"ק בעוד הי' הקדושה שורה שם מחמת שנפרצו לגבול הקדושה:

202

ר״גולפי האמור יובן מה שנ"ח מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ למטה מעשרה, שכאשר גברו ישראל ונצחום נהפוך הדבר שישלטו ישראל ויפרצו לגבול הסט"א, וידוע שר"ה הוא עלמא דפרודא משכן הסט"א, ואין רה"ר תופסת אלא עד עשרה, ושם המצוה להניח את נ"ח שיתפשט האור לר"ה, רמז להתפשטות גבול הקדושה בגבול החיצונים:

203

ר״דוזהו הענין מזוזה בימין ונ"ח בשמאל, כי מזוזה היא בפתח הבית, שכראות הסט"א שם ה' על הפתח אין בהם יכולת לכנוס כי נרתעין לאחוריהם, ומ"מ אין כאן כח התפשטות הקדושה לרה"ר אלא שמירה בפניהם שלא יכנסו, אבל נ"ח הוא התפשטות קדושה לגבול החיצונים, וזה מתייחס לשמאל דוחה, וכענין שכתוב תמצא ידך לכל שונאיך וכתיב ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשיב עד כלותם, וידוע דיד הוא שמאל כמ"ש אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים:

204

ר״הודוגמא דידהו הוא באדם עצמו שידוע שנמצא באדם עצמו חלקי הרע, ובזוה"ק שמרה היא הגיהנם באדם עצמו, וידוע שגיהנם הוא פסולת הבריאה ודוגמת העולם בכלל היא המרה באדם בפרט, ובזוה"ק זכאה ליבא דלא קריב לגבה עציבו דטחול וכעס דמרה, והוא ענין מזוזה מימין הפתח שאינה מניחה לכנוס למי שאינו ראוי, דוגמתו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך [כלשון על מזוזת ביתך] שהם שומרים על פתח הלב לב חכם לימין, ויש עוד מעלה גבוה מזה שגם חלקי הרע בעצמם נזדככים ונתהפכים לטוב מפני שגם בהם מאיר אור הנשמה, וזה בא מחמת רגש והתלהבות האדם בתורה ועבודה עד אשר צר הלב להכיל עד שנגדש ומתפשט לחוץ, וזה דוגמת נ"ח משמאל:

205

ר״וליל ה'

206

ר״זבש"ס יומא אמר רב אסי למה נמשלה אסתר לשחר לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים והא איכא חנוכה ניתנה לכתוב קאמרינן, משמע דשניהם סוף כל הניסים אלא שזה מהניתנין לכתוב וזה משלא ניתנו לכתוב:

207

ר״חונראה דסוף של דבר הוא כולל כל אשר לפניו, וע"כ אסתר כולל תורה שבכתב, וחנוכה כולל תורה שבע"פ, ובאסתר מפורש דהדר קבלוהו בימי אחשורוש שנאמר קימו וקבלו וגו' ובחנוכה י"ל דהנה שתי מצוות תקנו בחנוכה, נרות, והלל והודאה, וכבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דנרות מתייחס המצוה להעין, וע"כ תקנו ברכות על הראי', והלל והודאה הוא בפה עכ"ד הצריך לענינינו, והנה לישנא היא קילמוסא דלבא, וי"ל שהם לעומת יראה ואהבה, יראה היא אותיות ראי' מתייחס לעינים, ואהבה היא בלב, ע"כ שתי סוגי מצות שבחנוכה שבעינים ושבלב הם כוללים כל תרי"ג מצות שכולם נכללין ביראה ואהבה, והם מצות ל"ת מתייחס ליראה, ומ"ע לאהבה:

208

ר״טונראה עוד לומר שהם מתקנים הפגם מכל השנה שפגמו בלא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם שהם כוללים כל תרי"ג מצות:

209

ר״יוהנה הא דהדר קבלוהו עליהם בימי אחשורוש פירש"י מאהבת הנס, כי בשעת מ"ת כפה עליהם ההר כגיגית, והיינו להראותם שמצות התורה הם מחייבי המציאות ואיננו דבר התלוי בבחירתם, וזהו מצד נותן התורה, אבל הי' נדרש שיהי' גם מצד המקבל היינו שישראל יהי' נמשכים אחר התורה מעצמם ג"כ ולא מצד הכפי' לבד, ע"כ הי' סיבה מהשי"ת כל ענין המגילה כדי שיקבלו עליהם מאהבת הנס, וכן הי' כל ענין צרות היוונים והגאולה מהם הכל הי' סיבה שיקבלו עליהם תורה שבע"פ מאהבת הנס, וכך נשאר לדורות בזמה"ז הוא זמן קבלה בעסק תורה שבע"פ באהבה רבה:

210

רי״אשנת תרע"ט. ליל א'

211

רי״בע"ד הקושיא בנס חנוכה למה הי' צורך הנס כל עיקר, הלא טומאה דחוי' בציבור, נראה ליישב, דהנה במד"ר והארץ היתה תהו ובוהו וחושך ע"פ תהום, תוהו זו מלכות בבל, ובוהו זו מלכות מדי, וחושך זו יון, ע"פ תהום זו מלכות הרשעה, ועוד במדרש והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו, חשיכה זו יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירתם כו', והנה חושך יש בתרי גווני, יש חושך שהוא העדר האור בלבד, ויש חושך שהוא כמין ענן עב עד שיש בו ממש, ושניהם הי' במצרים שלשה ימים הראשונים, לא ראו איש את אחיו שהי' העדר האור בלבד, ועוד שלשה שלא קמו איש מתחתיו שהי' בו ממש וכעדות הא"ע שם, ונראה דחושך שנמשל בו מלכות יון איננו העדר האור בלבד, שהרי הוזכר בכתוב קודם מאמר יהי אור, וא"כ להעדר האור בלבד לא הי' צריך קרא למימר, ומוכרח שהכוונה על חשכת הענן ואידים שהיו עולים מן התהום, ועל חושך כזה רמז בזוה"ק פ' פינחס שיש עננין חשוכין דמכסיין על נהורין וכל האור שבא בהן נטבע בהחושך כדמיון שבע פרות הרעות שבחלום פרעה שאכלו את שבע פרות הטובות ולא נודע כי באו אל קרבנה, ע"כ אינו מועיל להם שום אור זולת אור שנברא ביום ראשון שאדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו, אור הזה יש בכחו לדחות את אידים ועננין המחשיכין ומכסיין על נהורין, ועל חושך כזה ברוחניות הי' מלכות יון שהי' מכסה על נהורין וע"כ לא הי' מועיל אור בהמ"ק שהי' קיים אז, אף שממקום בהמ"ק אורה יוצאה לעולם, ובודאי הכוונה ברוחניות:

212

רי״גומעתה כשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום מוכרח לומר אשר הי' מאיר אז מאור שנברא ביום הראשון ברוחניות, שכמו שדוחה החשוכין דמכסיין על נהורין שהי' ביום ראשון בגשמיות, כן הוא ברוחניות, ואור ההוא הי' מדחה את חושך של יון:

213

רי״דוהנה ענין טומאה שדחוי' בציבור אין הפירוש שקדושת הציבור דוחה ומדחה את הטומאה שלא תהי' בנמצא כאן, אלא שמחמת חביבות הציבור נתקבל עם הטומאה וכענין רש"י שה"ש בפסוק אכלתי יערי עם דבשי, יש דבש שגדל בקנים כענין שנאמר ביערת הדבש וכו' ומוצצין הדבש ומשליכין העץ ואני מרוב חיבה אכלתי הקנה עם הדבש את שאינו ראוי עם הראוי עכ"ל, וכענין זה הוא ענין טומאה דחוי' בציבור, שמרוב החיבה נתקבל הטומאה שאינו ראוי עם הראוי, וראי' מש"ס פסחים פסח הבא בטומאה מקרי פסח פסול לגבי דין שבירת עצם דכתיב בו בכשר ולא בפסול והאי פסול הוא, ואם איתא דנדחה הטומאה עד דנחשב כליתא למה איקרי פסול, ומוכרח כדברינו, שנחשב כאיתא, אלא שמתקבל מחמת רב החיבה, וכן הוא מצד הסברא שהרי כל ענין המיתה הוא מחמת שהנשמה הקדושה מסתלקת מחמת שאינה יכולה לסבול את כחות הטומאה שבאין אז באדם המסתלק מהעולם, על היפוך מ"ש מפני שרי גברתי אנכי בורחת, ובענין המיתה אינו כן אלא הם באין בעוד הנשמה קיימת, וע"כ נמי טומאה הנמשכת מחמת המת אינה נדחית ומסתלקת מפני קדושת הציבור אלא שנתקבלת כנ"ל:

214

רי״הומעתה אם היו אז מסתפקין בדין טומאה דחוי' בציבור אפי' בטומאת מת, הי' זה היפוך הניצוח את היוונים, שהי' מתבקש אז לדחות את הטומאה דוקא עד שתשיב כמאן דליתא ושם טומאה חד הוא:

215

רי״וונראה דמש"ה הי' התפשטות הקדושה אף חוץ מגבול הקדושה מאחר דנחשבת כמאן דליתא, ע"כ התקינו נמי הנ"ח על פתח ביתו מבחוץ רה"ר עלמא דפרודא:

216

רי״זערב שבת ליל ב'

217

רי״חבתוס' הקשו מנ"ל דר"ה סבר מותר להשתמש לאורה, דילמא הא דאמר אין מדליקין בשבת משום דסבר כבתה זקוק לה ואין יכול להדליק בשבת, ונראה דהנה בטעם דמדליקין נ"ח מקודם והדר נר של שבת י"ל, דהנה בגמרא דמצותה עד דכליא ריגלא דתרמודאי, וברש"י שם אומה מלקטי עצים דקום ומתעכבין בשוק עד שהולכין בני השוק לבתיהן משחשיכה ומבעירים בבתיהם אור וכשצריכין לעצים יוצאים וקונין מהם, ויש לדקדק מה מוסיף סימן בזה ממה דאמר בהדיא עד שתכלה רגל מן השוק שהרי גם אלו בכלל, ונראה שהליטו בדברים האלו ענין פנימי כי התרמודים הבאים מתרמוד הם אומה חיצונית לגמרי, ובמ"ר פרשה נ"ו ויירש זרעך את שער שונאיו, רבי אומר זו תרמוד, אשוריו כל מי שרואה במפלתה של תרמוד שהיתה שותפת בשתי חורבנות וכו', והנה רגל הוא כינוי לחלק הפחות וכמ"ש משלחי רגל שור וחמור דפירש"י רגלי יצה"ר, ומדמוסיף לומר רגלי מכלל דעצם היצה"ר איננו כ"כ רע, ונצרך לחדוותא דשמעתתא, ובמדרש פרשה ט' כי טוב מאד זה יצה"ר וכי יצה"ר טוב מאד אתמהה אלא שאלולי יצה"ר לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד ולא נשא ונתן וכו', אך רגלי יצה"ר הוא הפחיתות שבו, זה הוא רע בהחלט, וע"כ ריגלא דתרמודאי הוא הפחיתות שבחוצונוות, וזה שרמז שמצותה להאיר את החשכות שבפחיתות שבחיצוניות, שבאשר ידוע דהמשכת נ"ח הוא מרישא דכל דרגין, ע"כ לעומתו מאיר גם בתכלית החיצוניות, עומק תחת, הוא לפי עומק רום, ובכאן גלו ז"ל את הסוד של מצות נ"ח, דזהו תכלית הכוונה דלאחר זמן זה היינו שכבר כליא ריגלא דתרמודאי ואין כאן עוד פחיתות החיצוניות שוב אין עוד מצות נ"ח:

218

רי״טוהנה כתיב אם תשוב משבת רגליך, ויש לפרש הלשון רגליך היינו הפחיתות שלך, ויובן עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין נר של שבת מפני שלום ביתו, דהיינו השלום בהאדם עצמו שבומות החול הנפש מושכת למעלה והגוף למטה, ובשבת שאפי' ע"ה אימת שבת עליו שוב הגוף איננו מתנגד להנפש ונעשה שלום עכ"ד, וא"כ הפחיתות שבאדם שוב חוזר מטבעו, וזהו הלשון אם תשיב משבת רגליך, וא"כ קו"ח הדברים אם הפחיתות שבאדם שבהכרח איננו כ"כ פחות כמו ריגלא דתרמודאי מ"מ נסתלק בשבת, מכ"ש ריגלא דתרמודאי נסתלקין בשבת וכלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבא, וא"כ לעולם כשהגיע שבת נחשב הזמן כמו אחר דכליא ריגלא דתרמודאי ושוב איננו עוד זמן נרות חניכה, וע"כ בהכרח שמדליקין נרות חנוכה ברישא:

219

ר״כומעתה מיושב קו' התוס' דאפי' למ"ד כבתה זקוק לה היינו בעוד שהוא זמן נרות חנוכה היינו עד דכליא ריגלא דתרמודאי, אבל אחר שעבר הזמן בודאי כבתה אין זקוק לה אפי' להאוסרים מותר השמן שבנר, וא"כ בשבת דנחשב כאלו הוא אחר דכליא ריגלא דתרמודאי כ"ע סברי דאין זקוק לה:

220

רכ״אליל ג'

221

רכ״בב"ש אומרים פוחת והולך וב"ה אומרים מוסיף והולך, וטעמא דב"ש כנגד פרי החג, וטעמא דב"ה דמעלין בקודש ואין מורידין, ויש להבין דמיון נ"ח לפרי החג שהם כנגד שבעים אומות, רמז שיהיו כלים והולכים, כברש"י שם, אבל נ"ח שהם אורה ושמחה לישראל, ובפסיקתא ע"ש הכתוב אל ה' ויאר לנו, מסתברא שצריך להיות הולך ואור בכל עת יותר, מה ענין זה לפרי החג וכבר דברנו בזה אך אין בהמ"ד בלי חידוש:

222

רכ״גונראה דבזוה"ק ח"ג (רנ"ט.) בענין פרי החג דכנגד שבעים אומות, ואי תימא אי הכי רע עין הוינן לגבייהו, אין דהא כתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו אבל אנן לא יהבינן אלא בחדווחא דלית ביומא שתא חדוותא כאלין יומין, ובגין דאנן יהבינן בטוב ליבא ובחדוותא דרעותא אתהפך עלייהו גחלים על רישיהון גומרין מלהטן דחדוותא דילן עבדי לון ביש עכ"ל, ועדיין אינו מובן מהו דחדוותא דילן עבדי לון ביש:

223

רכ״דונראה דהנה אמרו ז"ל מצות בטילות לעת"ל ולעוה"ב הכל מודים דמצות בטילות בו ואין בו אלא שהצדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהן ונהנים מזיו השכינה אף דעוה"ב הוא בגוף ונפש כמו שהסכימו הראשונים ז"ל, והענין י"ל עפי"מ דאיתא בחובת הלבבות דמרעותא דליבא שהוא מצפון המצוה זוכין לעולם הבא שהוא עולם המצפון, ומעשיית המצוה בהתגלות בפועל זוכין לעולם הנגלה דהוא עוה"ז, ונראה להוסיף ולומר דבהעשי' שהוא בנגלה מתקנין את עולם העשי' שהוא בנגלה, ומאחר שמתקנין אותו זוכין לו, ואולי הפירוש שזוכין לו היינו שמתקנין אותו, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ויש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ושכר עבור שמתקנין אותו נמי הוא בעוה"ב:

224

רכ״הולפי"ז מובן מאחר דכל עשיית המצוה בפועל הוא לתיקון עולם הנגלה, כל כמה שהעולם מזדכך והולך ומתקרב להיות במדריגת פנימית, באותה מדה נתמעט צורך העשי', וע"כ בעוה"ב שהוא עולם המצפון לגמרי ופנימית בלי חיצוניות כלל א"צ לשום מצות מעשיות אלא הצדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנים מזיו השכינה, ולימות המשיח שהוא ממוצע בין זמה"ז לעוה"ב איכא פלוגתא ואיכא למ"ד דג"כ מצות בטילות בו, ונראה דמ"ד בטילות, ומ"ד אין בטילות לא פליגי, דבודאי קצת מצות נוהגת לימות המשיח ומפורש ביחזקאל הקרבנות והפרשת תרומות ומעשרות, וכן בש"ס סנהדרין שאהרן הכהן יטול אחר תחיית המתים תרומה, הרי דגם לאחר תחיית המתים קצת מצות יהי' נוהגת, וע"כ מ"ד נוהגת מיירי מקצת מצות אלו וכדומה ה' הבין דרכה והוא ידע מקומה, ומ"ד אינן נוהגת מיירי באינך מצות וכמו שמצינו עתיד חזיר לטהר, וכן במדרש שמיני מענין מצות שחיטה עיי"ש, וא"כ מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי, ואולי יהי' חילוק בין ימות המשיח לזמן תחיית המתים, שלאחר התחי' שהעולם יהי' מזוכך ביותר ומתקרב עוד יותר למהות הפנימי, יתמעטו מצות מעשיות ממה שהי' לימות המשיח, באופן שהרבה מצות יהי' נוהגין לימות המשיח ולא יהי' נוהגין לתחיית המתים והשם הוא יודע:

225

רכ״ווהנה בחג הסוכות אחר שישראל יוצאין זכאין ונרצין מימי ר"ה ויוהכ"פ צריכין לתקן גם עולם העשי' ע"כ נמסר לישראל הרבה מצות מעשיות סוכה ולולב וקרבנות כ"כ מרובין עד שבשבעים פרים שהם מקריבים מתקנין נמי בצד מה את שבעים שרי האומות:

226

רכ״זולפי האמור יובן שבשמ"ע שרומז לימות המשיח כדאיתא בספה"ק אין אז מצות מעשיות, לא סוכה ולא לולב ולא קרבנות מרובין אלא פר אחד איל אחד וגו', והוא מעין מ"ש בענין מצות בטילות לעת"ל, וע"כ בכל יום מימי הסוכות שמתקרבין לשמ"ע, והימים מתעלים והולכים, ובכל יום נכנסין בו חסדים מקיפין ופנימים יותר ויותר כידוע בכוונות, ע"כ הפרים שהם כנגד האומות מתמעטים והולכים לעומת שעולם העשי' מתקרב בכל יום יותר להפנימית והוא רמז שבפנימית אין נזקקים כ"כ למצות מעשיות:

227

רכ״חולפי האמור יש לפרש דברי זוה"ק הנ"ל דאנן לא יהבינן אלא בחדוותא ובטוב ליבא לתקן את עולם העשי' אחר שיצאנו שמחים וזכאין בדין, וידוע דאומה"ע הם חיצונים ואין בהם ענין פנימי כלל וכבש"ס עירכין סתם גוי מיפעא פעי, ובמה שמתקנים את עולם העשי' נמשך גם להם ברכה, אבל אנן אינן מתכוונין להם אלא מחמת חדוות הלב ורעותא דליבא לתקן את עולם העשי', וזה אתהפיך להם גומרין מלהטן שהרי הם אינם נמשכים רק אחר החיצוניות והחיצוניות הרי מתקרב להפנימית ומשום הכי מתמעט יום אחר יום טובא דלהון:

228

רכ״טומעתה יתפרש לנו הדמיון דנ"ח לפרי החג, דענין נ"ח הם להאיר את החשכות של רה"ר עלמא דפרודא רגלי דתרמודאי, וסברי ב"ש שהימים מתעלים והולכים עד יום השמיני כידוע שמספר עולם הטבע הוא רק שבעה ושמיני הוא למעלה מעולם הטבע מעין שמ"ע, וע"כ כמו בחג דכל עומת שמתקרבין ליום השמיני נתמעטו הפרים, מפני שמתקרבין להפנימית כנ"ל, כן הוא ענין נ"ח שא"צ כ"כ נרות להאיר את חשכת רה"ר, וע"כ פוחת והולך כפרי החג, וב"ה סברי דנרות חנוכה אינן כך אלא כל יום ויום נעשה הכנה לחבירו כדי לקבל תוספות אור כמשל הזוה"ק במק"א שהיוצא ממקום חושך אי אפשר להאיר עליו אור גדול בפעם אחת, ובירושלמי כך גאולתן של ישראל קימעא קימעא בתחילה כעלות השחר וכו' והולך ואור עד כי נכון היום וע"כ מעלין בקודש:

229

ר״לויש להוסיף ולומר דב"ש סברי דענין הנרות הוא להדחות את החושך, וע"כ כמסת סילוק החושך מתמעטין הנרות, וב"ה סברי דענין הנרות להוסיף התגלות אלקית בארץ, וכדברי הפסיקתא שהוא ע"ש אל ה' ויאר לנו ע"כ מעלין בקודש:

230

רל״אליל ד'

231

רל״בבזוה"ק דחנוכה הוא בהוד מלשון הודאה, וע"כ תקנו להודות ולהלל, ויש להתבונן הלא ישראל מלומדים בנסים ועשרה נסים נעשו בכל יום במקדש, ואפי' בגבולין ההולך למוד את גורנו וכו' ברוך שעשה לי נס בכרי הזה, וזה דבר ברור, שהרי מברכין בשם ומלכות כמ"ש הריטב"א, ומהו הרבותא כ"כ שמפך אחד הדליקו שמונה ימים, ועוד שכל הימים טובים הם מחמת הנסים שנעשו לישראל בימים ההם, ולמה אינם בהוד אלא חנוכה לבד:

232

רל״גונראה דבזמן שליטת היוונים אז הי' ישראל במעלה העליונה ותיכף אחר שמעון הצדיק, והיתכן שהרהיבו היונים עוז בנפשם לבטל מעלת ישראל מה שפעלו האבות הקדושים ומרע"ה וכל קדושי ישראל מאז עד ימיהם ולא עוד אלא שגזרו עלוהם לכתוב על קרן השור שאין להם חלק באלקי ישראל, ולא למדו מוסר מהראשונים שעמדו נגד ישראל בלק בלעם והמן וכדומה, אך כ"ז הי' להם מחמת מדתם מדת העזות והחוצפה, וכמו כלבין דחצופין אף שכלב הוא החלוש שבחיות מ"מ העזות והחוצפה שבו משיאו לנבח על העובר עליו אף שהוא גבור ממנו ובידו לרדהו במקל חובלים, כך הי' ענין היוונים, ובאמת שהיא מדה רעה מאד, כי האדם נברא עם שכל ודעת לחשוב מחשבות, והחצוף הוא למעלה משום חשבון ויציאה מגדר האנושי, ואמרו ז"ל חוצפא מלכותא בלי תגא:

233

רל״דאך כל מדה רעה באשר היא בכלל ברייתו של עולם אי אפשר שיהי' רעה עד התכלית שלא יהי' ביכולת להסתעף ממנה גם טובה בסוד מי יתן טהור מטמא לא אחד, וכן נמי מדת העזות של הווונים נסתעף ממנה ג"כ דבר טוב, והיינו כי זה שהרהיבו החשמונאים עוז בנפשם לעמוד נגד מחנה היוונים שהי' כמוהם אלפי אלפום עם רב כחול הים גבורי החיל מזויינים בכל כלי מלחמה ומלומדים בכל סדר ומשטרי מלחמה, והיתכן שאיזה אנשים יקראו מלחמה וחרב שלופה על כל המון הזה, אלא מחמת שאז שליטת היוונים ועזותם וחוצפה שלהם שעבר כל חוק וגבול שלט אז בעולם, הכניסו בכל אדם מדת העזות וחוצפה להרהיב נער בזקן, נקלה בנכבד, ומזה נסתעף נמי שיעמדו חלשים נגד גבורום וכמו הני כלבין דחצופין כנ"ל אף שהם חלושים שבחיות, והחשמונאים השתמשו במדה זו שהיתה מרחפת בעולם והכניסיה לקדושה, לקרא מלחמת הדת חלשים נגד גבורים מעטים נגד מרובים, וא"כ ממכה זו עצמה שהי' שולטת אז קליפה רעה זו בעולם, נסתעף ישועה לישראל וכענין מ"ש וממכותיך ארפאך, היינו שממכה עצמה נצמח רפואה, ובשביל זה נתוספה מדה רעה זו על חשבון וגבול הקדושה שהרי היתה משמשת להקדושה, וע"כ אינו דומה נס ניצוח היוונים לאינך נסים שהי' לישראל תמיד שהם הי' בגבול הקדושה לבד, אבל נס זה הי' התפשטות הקדושה אף בגבול החיצונים, וע"כ תקנו נמי מצות נ"ח על פתח ביתו מבחוץ להאיר הארת קדושה ברה"ר עלמא דפרודא להורות שלא בלבד שנסתלק החושך ממקום הקדושה אלא שנהפך החושך אף בגבול החיצונים לאור, וע"כ נוהג מצוה זו גם בחו"ל ובגלות:

234

רל״הובזה יש לפרש מה שאנו אומרים והדליקו נרות בחצרות קדשך שלכאורה אינו מובן שהרי ההדלקה היתה בהיכל וידוע בזוה"ק שג' דרגין הם חצר, בית, היכל, גם יש בכאן שאלה שאיננו נזכר כלל הנס של פך השמן שהי' בנרות המנורה, ולפי דרכינו י"ל דהא דקבעום ועשאן ימום טובים בהלל והודאה הפירוש קבעום הוא בנרות ע"ש הנס שנעשה בנרות, והלל והודאה הוא על ניצוח היוונים, וע"כ בהודאה שבאה על ניצוח המלחמה אין ענין להזכיר נס הנרות, שעל נס נרות המנורה נעשה זכר מיוחד הוא הנרות חנוכה, והפירוש והדליקו נרות בחצרות קדשך לאו על נס פך השמן קאי אלא על התפשטות הקדושה עד שהנרות שמבפנים האירו גם לחצר, כענין שכתוב והחצר מלאה את נוגה כבוד ה', וכענין אמרם ז"ל ממקום בהמ"ק אורה יוצאה לעולם, כי כמו שנסתלק הגבול ונתפשט אף לחוץ, מכ"ש שנסתלק גבול המגביל את ההיכל עד שלא הי' חוצץ מלהאיר גם לחצר:

235

רל״וולפי האמור יובן הא דחנוכה הוא בהוד והודאה יתר מכל הזמנים שאירע בהם נסים לישראל, עפ"י פירש"י בהא שאמרה לאה הפעם אודה את ה' בשביל שנטלתי יותר מחלקי, כן נמי בנס חנוכה שישראל נטלו יתר מחלקם שהוא חלק הקדושה אלא גם מגבול החיצונים וממדתם שנהפך לקדושה, ע"ז בא לשון הודאה:

236

רל״זוממוצא הדברים שבימי חנוכה ביכולת אדם להרהיב עוז בנפשו לגשת אל הקודש ולקבל עליו מהיום והלאה סדר קדושה והבדלה יותר מכפי מצבו ומכפי הראוי לו, ונפשו תדרוך עוז ברגש קודש כאחד מבני עלי', השי"ת יטע בלבבינו אהבת תורה ויראת שמים אמן:

237

רל״חליל ה'

238

רל״טיש להתבונן למה הי' הנס בנרות דווקא ולא בשמן למנחות ויתר קדשים הנאכלים שנזקקים להיות בטהרה דוקא, וכל הקדשים אף שקרבים בטומאה אין נאכלין בטומאה וכו', והנס בהם נצרך ביותר משמן למנורה שדחוי' בציבור, ובפשיטות י"ל מאחר שהיוונים הי' ענינם חכמות חיצוניות וישראל בזכות שברחו מהסתפח בחכמתם ומסרו נפשם על התורה ועל מצות מעשיות, זכו לעומתם לחכמת אלקית, שמכל דבר שאדם בורח מצד הטומאה בא לעומתו בקדושה, וזה נרמז במנורה כאמרם ז"ל הרוצה להחכים ידרים וסימנך מנורה בדרום, ע"כ נעשה הנס בנרות המנורה:

239

ר״מוי"ל עוד דהנה בענין החטא שבעבורו התפשטו היוונים על ישראל, הב"ח כתב שהי' אז מתרשלים בעבודה, אבל גם זה טעמא בעי אחרי שהי' ישראל במעלה עליונה בימי שמעון הצדיק שהי' הנסים כ"כ תדורים, מאין נמשך התרשלות תיכף אחר דורו של שמעון הצדיק, אדרבה שהי' להם להתחזק עוד יותר בראותם ההפרש שבין דורם שנעדר הרבה נסים שהתמידו בימי שמעון הצדיק כמבואר בש"ס, לבין דור הקדום, וכבר הגדנו עפ"י דברי הזוה"ק ח"ב (רנ"ח.) בית שני לא הוה בי' שלם הכי בגין דערלה קטרוגא בי' תדיר, וע"ד הוו כהני זמינן בגוי' לקטרגא בהאי ערלה וכו' ופרשנו דענין ערלה דקטרגא בי' היינו מה שפגמו בבבל בלקיחת נשים נכריות, דהבא על הגוי' נמשכה ערלתו, ובזה יש מקום גם לדברי הב"ח שאין לך דבר שכופף את הקומה ומרשל ידי העובד כמו פגם ברית, והנה בית שני שעמדה בזכות כנס"י, אום אני חומה, הוא כחומה שלא יבוא זר ביניהם, אך באמצעות הערלה נעשה פירוד בין הדבקים, ומה"ט הערלה מעכבת בירושת הארץ כבמדרש דבר אמר להם יהושע ומלן מה אתם סבורין לירש את הארץ ערלים כו' כי א"י היא המאחדת את ישראל ולא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, והערלה היא גורמת פירוד כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי דבר זר בהאגודה מקלקל את כל האגודה וכבר הזכרתי זה, ע"כ מעכבת בירושת הארץ, וכ"כ נעשה בדק בחומת כנס"י, ועי"ז הי' מקום להיוונים להתפשט על ישראל ולפרוץ פרצות בחומות מגדליהם, ולא עוד אלא שלקחו מישראל כח הקיבוץ והתאחדות, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצלה"ה בדברי המדרש אסתר שהי' מלאכי השרת מדדין פתקין לפני הקב"ה ואומרים בהמ"ק חרוב והרשע הזה יושב ועושה מרזיחין אמר להם הקב"ה תנו ימים כנגד ימים דכתיב בימים ההם ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת וגו', ופירש הוא זצללה"ה דטענת המלאכים הי' מאחר שבהמ"ק שהוא משוש כל הארץ חרוב מאין נמצא מנוחה ושלוה בעולם עד שהרשע יהי' יושב ועושה מרזיחין, והשיב להם הקב"ה שהוא בשביל חילול שבת שהוא מנוחה ושלוה לקחו האומות את המנוחה והשלוה מישראל עכ"ד, וכן י"ל נמי שבשביל קטרוגא דערלה שהוא היפוך קיבוץ והתאחדות ישראל כנ"ל, לקחו היוונים כח הקיבוץ וזהו "יוונים נקבצו עלי", היינו אף שהם תמיד ענפין מתפרדין, מחמת פגם ישראל השיגו כח הקיבוץ, ובישראל נעשה בעוה"ר שפרצו חומות מגדלי וכו', וגרם שנאת חנם בישראל היפוך כנס"י, אך כהני זמינן בגווי' לקטרגא בהאי ערלה, כי בזוה"ק ח"ג (פ"ח.) דאהרן דאיהו שרותא דכל כהני דעלמא דבי אתרעי קב"ה מכלא למיעבד שלמא בעלמא וכו' דכל יומו דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא וכו', וע"כ הכהנים הם היפוך ענין הערלה המפריד בין הדבקים, ע"כ התגברו על היוונים ונצחום, ולקחו מהם את כח הקיבוץ ושבו ישראל להתאחד, ומה"ט לקחו להם את המלוכה כי ענין מלך הוא לקבץ ולהאחד את ישראל כמ"ש זה יעצור בעמי, ומחמת שכל כח הקיבוץ שנעשה אז בישראל מהם הי', ע"כ לקחו להם המלוכה [והרמב"ן פי' ויחי כתב שעברו על צוואת הזקן לא יסיר שבט מיהודה, אך באשר שצדיקים גמורים הי' והסנהדרין הי' שם בוודאי לא עשו אלא עפ"י טעם הגון, ובמ"ש יובן טעמם] ואולי מחמת שהחזיקו במלוכה דור אחר דור שזה בודאי לא הי' עפ"י דין, ע"כ נחשב להם לפגם בכנס"י, ושוב ע"י כן נפרץ בהם כח רע שהוא להיפוך וכטעם הזוה"ק בטומאת מת ונגף ששולט ע"י מנין, וזה הביאם לידי שנאת חנם ונמסר המלוכה לרומיים עד שנחרב הבית בעוה"ר:

240

רמ״אולפי האמור מענין ניצוח החשמונאים שלקחו את כח הקיבוץ והתאחדות מהיוונים ושב לישראל להיותם מתאחדים כאיש אחד חברים, יובן מה שנעשה להם נס בנרות, להורות שנרצה ענינם והתאחדותם, כענין אמרם ז"ל נר לאחד נר למאה משא"כ בכל אכילת קדשים שכל אחד אוכל לעצמו, ע"כ לא נעשה בהם הנס אלא בנרות:

241

רמ״בליל ו'

242

רמ״גקבעום ועשאן ימים טובים בהלל והודאה, והפירוש קבעום הוא מצות הנרות שהלשון קבע הוא שאין לו שינוי, וזהו הנרות כבש"ס ר"ה שאני חנוכה דאית בי' מצוה ופרסומי ניסא ע"כ לא בטלה עם ביטול מגילת תענית, ובשביל קביעות הנרות גם ההלל והודאה לא בטיל, וממוצא הדברים ששלש מצות הן בחנוכה, נרות, הלל, והודאה, והנרות הם הגורמים לאינך שישארו בקבועתם בלי שינוי, והענין נראה דהנה היוונים פשטו על ישראל בשלשה דברים, על בנותיהם שגזרו תבעל לטפסר תחילה, ופרצו י"ג פרצות במקדש, וטמאו כל השמנים, וכנגדן גזרו לבטל מישראל שלשה מצות קידוש החודש, מילה, ושבת, ונראה שמקבילים אלו ואלו נגד נפש רוח ונשמה, הגזירה תבעל לטפסר תחילה, היא לטמאות נפשות בנות ישראל כאמרם ז"ל הנבעלת לערל וכו', הי"ג פרצות שפרצו, הוא כענין שכתוב עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו, והיינו שהפרצות שפרצו בפועל הם דוגמא לסילוק מעצור לרוח איש, טמאו השמנים שבהיכל הוא דבר הנוגע לנשמה, השמנים שבהיכל הם דוגמא להנשמה והשכל השוכן באדם, ומאחר שפגמו את רבים מישראל בנפש רוח ונשמה, שוב עלה ביד היוונים לגזור לבטל מישראל שלשה מצות שהן בדוגמתן חודש מילה ושבת שמתייחסים לשלשה צדיקים דהמע"ה יוסף הצדיק ומרע"ה, חודש הוא בנפש מתייחס לדוד כאמרם ז"ל שלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים ומתייחס לנפש כדכתיב נפש דוד, והדבר ידוע לחכמי האמת, מילה מתייחסת ליוסף צדיק יסוד עולם אחיד בשמיא וארעא ומחבר העליונים ותחתונים דוגמת הרוח שבאדם שמחבר את הנשמה והנפש, וע"כ כתיב בו איש אשר רוח אלקים בו, וכן יהושע הבא מיוסף והשתמש בכחו של יוסף כאמרם ז"ל שאמר לשמש עבדא בישא לאו זביני' דכספא דאבא את דכתיב והנה השמש והירח וגו' משתחוים לי, כתיב בו איש אשר רוח בו, שבת יומא דנשמתא מתייחס למרע"ה כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, והיינו ששלשה צדיקים הללו זה הי' בחי' נפש של ישראל כברמב"ם שהמלך לבו לב כל ישראל, וזה בחי' הרוח של ישראל וכאמרם ז"ל יוסף גדר עצמו מן הערוה לפיכך נגדרו כל ישראל בזכותו, והוא בחי' הרוח מעצור לרוחו כנ"ל, מרע"ה הוא הנשמה והשכל של ישראל כמ"ש שש מאות אלף רגלי אשר אנכי בקרבו כענין הנשמה שבקרב האדם, וזהו נוהג בכל הדורות כידוע מלשון הש"ס משה שפיר קאמרת, והיוונים הארורים גזרו שלש גזירות הללו לבטל מהם שלשה מדריגות אלו:

243

רמ״דאך החשמונאים במסירת נפשם נצחו את היוונים והוציאו את בלעם מפיהם וחזרו לישראל שלשה מדריגות אלו, וע"כ תקנו כנגדם שלש מצות בחנוכה, נרות, הלל, והודאה, נרות כנגד שחזרו והרויחו את כח הנשמה וכתיב נר ה' נשמת האדם, והוא הארה ממרע"ה נביא התורה והמצות דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, הלל הוא הגבהת הלב בדרכי ה' וכמ"ש הרמב"ן שהלל הוא בכלל שמחת יו"ט שמחמת הגבהת הלב בדרכי ה' שמתיחס לרוח מתפרץ הלב ושבח מלב האדם, וזה עצמו הי' מדת יוסף שהי' לו רוח חזק ולב מוגבה וכמ"ש הרמב"ן מ' ז' ונהירו דאנפין, ובמדרש ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו בקילוס הי' בא פירש"י שמח, ועוד שם ויהי איש מצליח ר' ברכי' אמר גבר קפוז, פירש המת"כ כלומר צהל ושמח וטוב לב, הודאה היא ענין הכנעה, מחמת שמבין שנטל יותר מחלקו וכענין שאמרה לאה הפעם אודה את ה', פירש"י שנטלתי יותר מחלקי, וכל הכנעה הוא בנפש, מתייחס לדהמע"ה וכל ספר תהלים מלא מזה:

244

רמ״הונראה לומר, דענין הלל של חנוכה שניא משל הלל של יו"ט, דהלל של יו"ט בא מצד הגבהת הלב של קדושת היום משא"כ בחנוכה, אלא כל עצמו של ההלל בא מחמת הכנעה והודאה שנטלנו יותר מחלקינו, שישראל אז לא הי' ראוים לנסים האלו שרבים אז לא עמדו בנסיון ונתנו ידם להיוונים כביוסיפון, ומ"מ ריחם ה' בזכות מועטים שמסרו נפשם על קדושת ה', ומחמת זה עצמו ניתוסף האהבה והגבהת הלב עוד יותר, וע"כ בחנוכה נמי החליל מכה לפני המזבח כבש"ס ערכין, וכעין שירות ותשבחות של דהמע"ה שהי' נצמח מפאת הכנעה והדברים עתיקים:

245

רמ״וליל ו' ור"ח טבת

246

רמ״זכתיב מחצת ראש מבית רשע והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דכך הוא ענין ר"ח טבת שהוא מירחין דעשו, וראשו של חודש זה מובלע בחנוכה ימי נסים, ונעשה ראשו נפרד מבית רשע וניתוסף על חלק הקדושה עכ"ד, ונראה להוסיף בה דברים, דהנה בחטא שבעבורו שלטו אז היוונים על ישראל הרבה טעמים נאמרו בזה, ונראה עוד לומר שבזמה"ז צץ האפיקורסות בישראל ואז הי' כח צדוק ובייתוס שכפרו בתורה שבע"פ, והנה תורה שבכתב היא סתומה וחתומה כתובה על גשם הקלף ותורה שבע"פ היא החכמה והפנימית של תורה שבכתב [וידוע שה' בחכמה יסד ארץ והבן] ובאשר פגמו במדת החכמה נטלו היוונים את החכמה מישראל לחכמת חיצוניות, כמו שהגדנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי המדרש אסתר תנו ימים כנגד ימים, שכך היא המדה כשישראל פוגמים ח"ו בדבר, נטלו האומות את האור שבדבר הזה לחיצוניות, ובכח החכמה שהי' בהם שלטו על ישראל, וכאשר גברו מלכות בית חשמונאי ונצחום הוציאו את בלעם מתוך פיהם ושוב לא עמדו עוד מהיוונים פילסופים וחכמים כמו מקדם וכל החכמות והנשמות הקדושות שהי' מובלע בהיוונים שבו לישראל, וזכו ישראל לנובלות חכמה שלמעלה זו תורה, ומאז והלאה נתרבה ונתפשט לימוד תורה שבע"פ והישיבות בישראל, וגזירות ב"ד של החשמונאים וי"ח דבר התחילו אז בימי יוסי בן יועזר ואינך שהיו בימים ההם, ומן אז והלאה רבו הגזירות, והכל מחמת כח תורה שבע"פ שהשיגו אז:

247

רמ״חונראה עוד לומר דזהו הענין שזכו ישראל לנ"ח שהיא מצות זקנים, שאין לה שום עיקר בתורה ואינו דומה למגילה, שבירושלמי מגילה זאת ניתנה למשה מסיני אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ועוד שהיו אז נביאים וניתנה לכתוב בין הכתובים, אבל חנוכה היא מצות זקנים לבד, והטעם י"ל מפני שזכו אז לחכמה והתגברות תורה שבע"פ, ע"כ הי' בכחם של הזקנים לחדש מצוה קבועה זו, וזה שמצינו בנ"ח, הרואה נ"ח צריך לברך, מה שלא מצינו בשום מצוה, ברכת הראי', ולא מצינו שהשומע קול מגילה יברך, והטעם י"ל דידוע בזוה"ק דראי' היא בחכמה, וע"כ הם שזכו אז לחכמה ובבחי' זו התקינו מצות נ"ח ע"כ התקינו בה נמי ברכת הראי':

248

רמ״טוממוצא הדברים שיש בנ"ח תיקון על עוונות שפוגמים במוח שבקצת מקומות שבזוה"ק שאין מועיל להם תשובה כי תשובה היא בלב כמ"ש ולבבו יבין ושב ורפא לו ע"כ אינה מועלת על פגם המוח, אבל נ"ח שהוא במוח החכמה יש בו תיקון על חטא הזה:

249

ר״נונראה עוד לומר שלאו דווקא החכמה והנשמות שהי' מובלע בין היוונים, אלא אפי' נשמות שהי' מובלע בין יתר האומות נמי, כי כל העולם הי' אז משתעבדין להיוונים, וכאשר נמשך מהם חלק הקדושה נמשך נמי מכל העולם, ובודאי שכמו אז כן בכל שנה בזמן הזה נשמות קדושות הטבועים בין האומות נמשכין מהם וחוזרים אל הקדושה:

250

רנ״אוהנה בעשו הי' טבועים נשמות גבוהות כידוע שיצאו ממנו אח"כ ונעשו גרי צדק, ונודע דעד עת קץ עדיין נמצא בעשו חלקי הקדושה, וככלות כל אלה לצאת ממנו יהי' גמר התיקון ולא יהי' שריד לבית עשו, וכבר אמרנו במק"א לפרש עפ"י דבריהם ז"ל אין שריד אלא ת"ח שנאמר ובשרידים אשר ה' קורא, וכן נמי יש לפרש ולא יהי' שריד לבית עשו שחלקי הקדושה נקראים שריד, והיינו שלא ישאר שום ניצוץ מניצוצי הקדושה בעשו, אלא הכל יתברר ממנו:

251

רנ״בוהנה הגיד המגיד הקדוש הרבי ר' בער זצללה"ה בפסוק כי ציד בפיו, דהיינו שכל הנשמות וחלקי הקדושה שהיו ניצודים אצלו הכל הי' בפיו לבד והיינו בראשו ולא נכנס ללבו כלום, וע"כ ראשו מונח במערת המכפלה בעיטפי' דיצחק, והוסיף לומר שהי' משמר את לבו שלא יכנוס בו מאחת מאלה שלא יעוררהו להטיב מעשיו, ולפי"ז מובן אשר בכל עת הגיע ירחין דעשו והוא שתעורר להתחזק בכח אותן חלקי הקדושה המובלעין אצלו, אבל באשר אז הוא חנוכה עת המשכת חלקי הקדושה המפוזר בין האומות נמשך ממנו אותן חלקי הקדושה שבראשו שהוא מתעורר להתחזק בהם ויוצאין ממנו ושבין אל הקדושה, וכה נוהג בכל שנה ושנה, שאותן החלקים שהוא מתעורר להתחזק בהם ולהרים ראש, יוצאין ונתפרדים ממנו לקיים מה שנאמר מחצת ראש מבית רשע, וכל הדברים האלו נכללים בדברי קודש של כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה:

252

רנ״גונראה שזה הי' הכנה טובה על גלות אדום, כי לולא שאז עוד עם מפלת היוונים נמחץ ראש הרשע הזה, והי' מלכות רומי איתן וחזק כ"כ גם בבחי' המוח שבראש לא הי' אפשר ח"ו לישראל לעמוד בגזירות הרומיים, אבל מאחר שנמחץ ראשו כנ"ל ונתקיים בישראל הוא ישופך ראש, ע"כ נכנסו בשלום ועתידים לצאת בשלום אכי"ר ב"ב:

253

רנ״דליל ח'

254

רנ״הכשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך, ויש לפרש עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דמצות שהתקינו בחנוכה הם שני סוגים, נרות הם להאיר את העין וע"כ יש בו נמי מצות ראי' והרואה נ"ח צריך לברך, וע"כ מתייחס מצות נ"ח לעינים, והלל והודאה הם בפה, כי במדרש דהא דעבד כנעני יוצא בשן ועין על שם וירא ויגד, ביאור הדברים, דכל שיעבוד הוא מחמת הגשמיות והחומר, והשכל והרוחני אין מגיע לו השיעבוד, והעין והלשון שבאדם הם מתייחסים לרוחנית האדם, שהרי יתר בע"ח אין להם דיבור, וגם הראי' היא רוחניות, שהרי רואה את הרחוק כמו הקרוב בלי המשך זמן, וע"כ מצד שני אברים אלו שבאדם אינו שייך לו השיעבוד, אך חם שפגם בשתי אלה וירא ויגד, שוב מגיע לו השיעבוד ע"כ נתקלל לעבד, וע"כ כשנתמרק בשן או בעין יוצא לחירות, ושאר ראשי אברים הקשו לשן ועין, כי כל אברי אדם יש בהם דוגמא לרוחניות כידוע, ובאמצעות שן ועין יש לכל אברים מעלה, וכאשר האדון בעצמו פגמו באחד מראשי אבריו א"כ הוא עצמו מרקו, ושוב אין לו שיעבוד עליו, והנה שם ויפת שכסו את ערות אביהם שלא יתראה החוצה שידברו בו אנשים, ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו, זכו למעלה בפה ועין היפוך מחם וירא ויגד שנסתלק ממנו מעלת הפה והעין, ואף שיפת הי' מסייע שאין בו ממש, מ"מ יש לו אחיזה בצד מה בפה ועין, וע"כ הוכשר לשון יוונית לתורה, וכל עצמם של שליטת היוונים הי' מחמת אחיזה זו, וע"כ כשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום לקחו מהם אחיזה זו, ותקנו לעומתם שתי סוגי מצות בעין ובלשון כנ"ל ודפח"ח:

255

רנ״וויש להוסיף ולומר דהנה החטא שבישראל אז שבעבורו התפשטו היוונים הגדנו מדברי הזוה"ק שהי' אז קטרוגא דערלה, ופרשנו שהוא חטא נשים נכריות בבבל, דהבא על ארמית נמשכה ערלתו, והוספנו עוד לומר שבזמן ההוא צץ המטה פרח הזדון כת צדוק ובייתום שכפרו בתורה שבע"פ, ובודאי הא והא איתנייהו, ונראה שבפגם ברית וקטרוגא דערלה נעשה פגם בבחי' הלב ישראל, שהתאוה נטוע בלב, ופגם תורה שבע"פ שהיא בחכמה ושכל נעשה פגם במוח ושכל שבישראל, וע"כ לעומתם גברו עליהם היוונים מחמת שהי' להם אחיזה בעין ולשון כנ"ל, עין מתייחס לשכל וחכמה, וע"כ הסנהדרין נקראין עיני העדה, ולשון מתייחס ללב כי לישנא קולמוסא דליבא:

256

רנ״זובזה יש לפרש הא דלהשכיחם תורתיך ולהעבירם מחקי רצונך, דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דייק מכאן דהיוונים היו מתנגדים להחוקים יותר מליתר חלקי התורה עדות מצות ומשפטים, והטעם כי היוונים הי' פלסופים והעיזו לומר שכל מה שאינם משיגים בשכלם איננו אמת כמ"ש הרמב"ן, וע"כ בשאר חלקי התורה שטעמם נגלה לא היו מתנגדים כ"כ, אלא לחלקי החוקים שאין הטעם נגלה לזה הי' מתנגדים ביותר עכ"ד, ויש להוסיף בה ולדייק גם תיבת "רצונך" דהנה במדרש אחת היא יונתי תמתי כמו תאומתי מה תאומים אם חש אחד בראשו חבירו מרגיש כך כביכול עמו אנכי בצרה, עכ"ל, ולפי"ז יש לומר דמה שישראל נמשכין ולהוטין לקיים גם את חלקי החקים אף שאינם יודעין הטעם, מ"מ באשר כך הוא רצונו של מקום והוא ידע מקומה והבין דרכה, ישראל מרגישין מה שהוא ברצונו של הקב"ה כמו תאומים שאחד מרגיש בצערו של חבירו וכביכול מרגיש בצערן של ישראל, כן נמי להיפוך ישראל מרגישין ברצון הקב"ה ומתפעלין ומתרגשים כאלו טעמו והרגישו את מתיקות טעמו של דבר, וע"כ המלאכים נקראים עושי דברו, אבל ישראל נקראים עושי רצונו היינו שמרגישין את הרצון של הקב"ה אף טרם שבא לכלל דיבור, וזהו הפירוש ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, שהלב מעצמו אף בלתי ידיעת הטעם נמשך לעשות רצונו של מקום, וע"כ מתייחסים החקים לבחי' הרצון יתב"ש, וזהו להעבירם מחקי רצונך, שהיונים הארורים אמרו לישראל כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, והלשון שאין לכם חלק היא היפוך הלשון תאומתי, שאחד מרגיש בצערו וכן ברצונו של חבירו, ע"כ נאמר להעבירם מחקי רצונך, וממוצא הדברים שרצו להתגבר עליהם ולהטיל פגם במדריגת בחי' הלב שבישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים:

257

רנ״חומעתה הדברים מבוארים, שבעבור החטא שהי' אז בישראל בכפלים פגם המוח והשכל מחמת כפירת כת צדוק ובייתוס בתושבע"פ, ופגם הלב מחמת נשואי נשים נכריות בבבל התאזרו היוונים בכח מעלת המוח והשכל, היפוך וירא שנאמר בחם, ובמעלת הלב היפוך מה שנאמר ויגד, ושלטו על ישראל לגזור עליהם גזירות בבחי' המוח והשכל, זהו להשכיחם תורתך, שתורה מתייחסת להשכל, ובבחי' הלב להעבירם מחקי רצונך, ולעומתם גזרו תבעל לטפסר תחילה לטמא בחי' הלב שבישראל וטמאו את השמנים שבהיכל שהוא בחי' השכל, כי שמן רומז לחכמה כנודע, וכן כל גזירותיהם הי' מקביל נגד שתי אלה או ממוצע ביניהם וכמו שהגדנו בלילות הקודמים:

258

רנ״טאך כשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום ולקחו מהם מדריגתם שהי' להם אחיזה מחמת יפת היפוך וירא ויגד, ע"כ התקינו נרות חנוכה לעומת מעלת החכמה והשכל, והלל והודאה בפה לעומת מעלת הלב כי לישנא קולמסא דליבא, ומאחר שסוגי המצות נפרדין, זה לעומת מעלת המוח והשכל וזה לעומת מעלת הלב, ע"כ אסור להשתמש לאורה, ואינם אלא לראותם בלבד, וראי' מתייחס לשכל, להורות שזה נתקן בשביל שהרויחו מעלת ומדריגת השכל:

259

ר״סשנת תר"פ. ליל א'

260

רס״אבש"ס שבת מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון וכו', ויש להבין הלא בכ"ה בכסלו הוא רק יום אחד ולא שייך לומר עליו יומי דחנוכה וכך הי' צ"ל בכ"ה בכסלו מתחיל יומי דחנוכה, או יום ראשון דחנוכה:

261

רס״בונראה דהנה בפרשת משוח מלחמה כתיב ואמר אליהם שמע ישראל אתם קריבים היום למלחמה על אויביכם, וברש"י אפי' אין בכם אלא זכות ק"ש בלבד כדאי שיושיע אתכם, וכבר דקדקנו למה פרט ק"ש מכל מצות התורה, והרבה טעמים הגדנו בזה בעזהי"ת, ונראה עוד לומר דהנה ידוע ששרי או"ה מקטרגין על ישראל שח"ו אינם שומרים מצות התורה בשלימות, וקצת מצות הרי יש גם לאומה"ע שמפרנסין את ענייהם ושאין כותבין כתובה לזכרים וכדומה, אך באמת אין בדבריהם כלום אפי' לפי דבריהם, שהרי קצת המצות שמחזיקים אינם מפאת ציווי השי"ת אלא שכך מתחייבים מכח שכלם, וזהו בכלל מציאות העולם, וגדולה מזה כתב הרמב"ם שגוי המחזיק את השבע מצוות לא מחמת ציווי השי"ת אלא מחמת חכמתם איננו מכלל חסידיהם אלא בכלל חכמיהם, וא"כ מה לתבן את הבר, שמצות ישראל הם אלקית ומצותיהם הוא רק שכל אנושי בלבד, ולפי"ז מובן ענין ק"ש שהוא קבלת עול מלכות שמים, היינו שכל מה שישראל עושין המצות איננו מפאת הבנתם שכך צריך להיות, אלא מחמת עול מלכות שמים, ואין הבנתם שכך צריך להיות מטיל תנאי בעבודתם, ואחת היא אם מבינים או אינם מבינים הם עושין מחמת עומ"ש, והבנה בטעמם של מצות הוא מצוה אחרת ובכלל לימוד התורה הוא, וע"כ מחמת מצות ק"ש כדאי הוא שיושיע אתכם מאויביכם, שזה חוסם פי המקטריגים:

262

רס״גוהנה במדרש וחושך ע"פ תהום זה היוונים שהחשיכו עיניהם של ישראל בגזירתם, ואין הפירוש מחמת גודל הצרות, שלא הי' חסר להם לישראל רעות רבות וצרות בכל הארבע מלכיות, אלא הפירוש חושך רוחני כמ"ש הרמב"ן על אריסטו שהעיזו לומר הוא וחביריו הרשעים שכל שאיננו משיג בשכלו איננו אמת, וגזרו כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, והשפילו בעיני ישראל את חכמת התורה ורממו בעיניהם את חכמת יוונית, שאמרו שרק בה הוא תועלת כל אדם, וכמו שידוע עד היום ממה שנשאר רשימו מכחות רעות אלו, ומהם יש להבין מה הי' החושך בעוד מלכות זו היתה בכל תוקף ועוז ועז כנמר, אך אחת היא שעמדה לישראל בכלל ולעדת הפרושים בפרט, שכל עבודת ה' שבהם לא הי' כדי להוציא תועלת ממנו שיהי' לכחות הרעות כח להחשיך עיניהם לומר שוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו, אלא כל ענינם הי' עול מלכות שמים בלי חשבון אם יהי' תועלת מזה או לא ח"ו, אלא כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס, וע"כ החושך של היוונים לא הי' בכחו להחשיך בפניהם, ומסרו את נפשם על קדושת שמו יתברך כעבדים נאמנים שאינם מתחשבים עם צורך ותועלת עצמם אלא הכל צורך גבוה, וע"כ אינו חוצץ בפניהם חשש הריגה בחרב היוונים, וע"כ נתקיים בהם הכתוב העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, שלעומת הליכתם בחושך ולא עמדו ולא רבצו תחת משאם אלא הלכו בגודל ואמיץ לב ובקעו את חומת החושך זכו לאור גדול הן בגשמיות והן ברוחניות, וזהו שנעשה להם נס בנרות, מורה על ענין אור גדול וחכמת התורה כאמרם ז"ל הרוצה להחכים ידרים וסימנך מנורה בדרום, וע"כ מאז והלאה זכו להתפשטות חכמת התורה בישראל ביתר שאת כידוע מסדרן של התנאים ונתרבה הישיבות ותופסי התורה, חכמת האלקית, היפוך חכמת יוונית שהביא חושך לעולם, וכל אלה נסתעף מקבלת עול מלכות שמים כנ"ל, והוא עצמו הוא כ"ה תיבין דק"ש, וזהו השם חנוכה חנו כה, מורה שכל מה שזכו לחני' הוא מחמת עומ"ש, שהוא כ"ה תיבין דק"ש [וידוע עוד בזוה"ק שמלכות שמים נקרא בלשון כה]:

263

רס״דוהנה יתרון האור מן החושך, כי לעומת החושך שקדום ימתק אח"כ האור ביותר שאת ורגש והתפעלות הנפש, וע"כ ביום הראשון של הנס אחר סילוק החושך הי' הרגש והתפעלות גדול מאד [ויש לומר עוד שמה שאירע בכ"ה בחודש לא במקרה הי' אלא רמז למדת כה הוא מלכות שמים שעמדה להם] וע"כ כל שמונת ימי חנוכה כולהו כלולין ביום הראשון כ"ה לחודש, ומעתה כך הפירוש של דברי הש"ס, מאי חנוכה, היינו למה נקראו ימים אלו חנוכה חנו כה שמתייחסים למדת כה, והוא כענין שאלת החכם הוא חצי תשובה, ע"ז אמר בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה, באותו יום כלולין כל יומי דחנוכה וכו' ע"כ נקרא חנו כה, כ"ה תיבין דק"ש המרמז על מלכות שמים, [וידוע שביום זה מברכין ג' ברכות נגד כל השלשה יחודים והבן]:

264

רס״הונראה שזה טעמא דב"ש שביום הראשון מדליק שמונה, וב"ה ס"ל שזה הניתן מן השמים הוא רק הכנה שיזכה האדם בעצמו בכח זה, ועדיין איננו התכלית, ע"כ להיות מורה ע"ז שלא יסתפק האדם ברגש זה הניתן לו מהשמים [שבודאי כל איש ישראל מרגיש התפעלות ורגש הנפש בהדלקת הנרות] אלא צריך להיות מוסיף והולך, ולקבל עליו עול מלכות שמים שלימה להבא, ותוספת שיעורין כסדרן:

265

רס״וובזה יש לפרש הא דאמרינן וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דקדק בזה והגיד, ששמיני הוא לעולם במדריגה גבוה, והרבותא דכל שמונת ימי חנוכה קודש הם, ולפי דרכנו י"ל נמי להיפוך שהיות מלת קודש הוא מלה בגרמי', וממנה מסתעף הקדושה, וקדוש הוא המקבל קדושה, וע"כ לפי סברא הפשוטה הי' יום הראשון שכלולין בו כל שמונת הימים קודש, ואינך קדושים, ע"כ הרבותא שכל שמונת ימים קודש הם וכב"ה:

266

רס״זליל ב'

267

רס״חוהדליקו נרות בחצרות קדשך, ואינו מובן שהדלקה בפנים בהיכל היתה, ונראה דהנה כל האומות העומדין כנגד ישראל אינם מבקשים אלא מה שבגלוי כברש"י ויקרא כ"ו י"ז שנא' והי' אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם וגו' ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ עכ"ל, כי באשר הם חיצונים אין להם שליטה אלא על מה שבחיצוניות, וכענין טומאה שאינה אלא בחיצוניות, ובית הסתרים אינו מקבל טומאה, אך יוונים מדה אחרת היתה בהם שהיו מבקשים לחזור לתוך פנימיות ישראל ולקלקלו כמו שגזרו כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, וע"כ לדוגמא הי' מהדרין לטמא את כל קודש, וזהו שגזרו תבעל לטפסר תחילה, וכענין שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצלה"ה בטעם דשריפת בת כהן הי' ע"י פתילה של אבר והי' השריפה מבפנים שריפת נשמה וגוף קיים, כי כמו שהיא קלקלה את פנימיותה שנתגלה לאיש זר, כך הי' העונש בפנימיות עכ"ד, וזה הי' ענין היוונים שהתכוונו לטמאות את פנימיות מקור ישראל, וזהו כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, ששמן הוא חכמה שהיא בהעלם, כח מה, וכמו בגשמיות שהשמן מיפקד פקיד בזיתים וכשמוציאין ומריקים אותו אינו משמיע קול, וכבר דקדקנו לשון טמאו כל השמנים ולא נטמאו כל השמנים, משמע שבכוונה טמאוהו, והא דהי' להם כח זה יותר מכל האומות, כי באשר הי' להם החכמה ביותר מכל האומות אף שהי' חכמות חיצוניות מ"מ שורש החכמה הוא למעלה ובפנימיות השכל, ע"כ הי' להם כח גדול פנימי יותר מכל האומות שהם חיצונים לגמרי ואינם שולטין אלא בחיצוניות, אבל לא בפנימית שהוא רשות שאין להם שייכות בו ואינו מתייחס אלא לקדושה, אבל היוונים שהי' להם אחיזה בפנימית שלטו גם בפנימית שמתייחס לקדושה, ושלטו בכל אלו הגזירות על ישראל אף בעוד המקדש קיים, כי התפרצו לגבול הקדושה, וזהו שפרצו פרצות בהסורג שהי' מפסיק בפני הגוים שלא הי' נכנסים לשם, וע"כ כשגברו מלכות מלכות בית חשמונאי ונצחום, הי' להיפוך שהתפשט גבול הקדושה למעלה מגבולה שהוא פנימית, אלא אפי' לחיצוניות האיר הקדושה ונתקדש גם החיצוניות, וע"כ לדוגמא נעשה נס בנרות המנורה להורות על התפשטות אור הקדושה יותר מהגבול, וע"כ נשאר לדורות להאיר את רה"ר עלמא דפרודא, ועד דכליא ריגלא דתרמודאי דפירש"י שם אומות מלקטי עצים, וידועין דברי המדרש בפסוק ויירש זרעך את שער אויביו רבי אומר זו תרמוד וכו', והנה רגלי דתרמודאי הוא עוד גרוע מתרמודאי עצמן, והם תכלית היפוך ישראל, ובאה מצות נ"ח להאיר את מקומות חשכים אלו, ומוכח שבשעת הנס נמי לא להאיר להיכל לבדו הי' אלא להאיר נמי לחוץ, שהרי כל מה שאנו עושים הוא זכר לנס, ובאמת אמרו ז"ל ממקום בהמ"ק אורה יוצאה לעולם והחלונות היו שקופים אטומים, וע"כ אור הנס הי' רבותא יותר במה שהאיר גם לחוץ, וזהו והדליקו נרות בחצרות קדשך, היינו שהאור יצא לחוץ:

268

רס״טולפי האמור יובן הא דאמרו קבעום ועשאן ימים טובים בהלל והודאה, הלל הוא שבח על הישועה מכחות חיצונים שהתפרצו בגבול הקדושה וכמ"ש מהולל אקרא ה' ומאויבי אושע, ועי' רש"י שם, אך הודאה היא עוד יותר שהקדושה התפשט עוד להלן מגבולה, וכמו שפירש"י בקריאת שם יהודה שנטלתי יותר מחלקי מעתה יש לי להודות:

269

ר״עבהא דמקשו המפרשים זצללה"ה דטומאה דחוי' בציבור ומה צורך הי' בהנס, י"ל עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דשלשה מלכיות בבל מדי יון בטומאה הם לעומת אברהם יצחק יעקב בקדושה, עכ"ד, א"כ יון הוא לעומת יעקב, וכן בדין שיעקב הוא אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב, ויון הוא מלשון הטעה ושקר כמ"ש ולא יונו איש את אחיו, והנה כשנדקדק בכתוב לא נמצא בכתוב מפורש לשון טהרה אלא מיעקב ואילך כמ"ש הטהרו והחליפו שמלותיכם וכן כתיב האספו ובמדרש פירשו הטהרו כמ"ש ואחר תאסף, והיינו דלשון טהרה היא סילוק הטומאה או הפחיתות, וזה רבותא יותר מאשר לא התחיל בו הטומאה, ויש רמז בזה בדבריהם ז"ל שאני מיגנא ממיקם, ובכלל הוא לעשות מחול קודש ואפי' דברים גשמיים יהי' בהם קדושה יתירה, וזהו שמטהר הגשמיות, וזה הי' כחו של יעקב מבריח מן הקצה אל הקצה, וע"כ לא מצינו אכילת קדשים אפי' באברהם ויצחק אלא ביעקב כמ"ש ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, כי אכילת קדשים צריך להיות בתכלית הקדושה ובכוונה יתירה כידוע מ"ש האריז"ל ביוחנן כה"ג ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ואח"כ נעשה צדוקי שבא לו מאכילת קדשים בלי כוונה, וע"כ ניצוח היוונים שהי' היפוך מדת יעקב אע"ה כנ"ל, זכו אז להארה יתירה מיעק"א, וע"כ זכו להתפשטות גבול הקדושה אף במקום החיצונים כנ"ל במאמר הקדום, והוא ענין טהרת הגשמיות כנ"ל, וע"כ נעשה הנס בטהרת השמן למנורה, להורות שזכו לענין הטהרה, וע"כ לא הסתפקו בדין טומאה דחוי' בציבור שאף שדחוי', מ"מ חסר הטהרה וכבש"ס פסחים בדין פסח הבא בטומאה שאין בו משום שבירת עצם דפסח פסול הוא:

270

רע״אויש לימוד בזה לדורות שבחנוכה הוא זמן לקבל כל אדם על עצמו טהרת הגשמיות, ודי לחכימא:

271

רע״בליל ג'

272

רע״גכשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, ויש להתבונן באריכות הלשון שהי' לו לקצר ולומר להעבירם מתורתך והי' הכל בכלל שהרי כל המצות והמעש"ט הם נכללין בהתורה:

273

רע״דוהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דקדק בלשון מחוקי רצונך למה פרט החוקים הלא נכלל במצותי' של תורה עדות חוקים ומשפטים, והי' יותר מדוקדק לומר ממצות רצונך, והגיד כי היוונים באשר היו מחכמי האומות לא הי' יכולין להתנגד כל כך למצוותי' של תורה, שטעמם נגלה, וכל רואיהם יכירון כי חיים הם למוצאיהם, ועיקר התנגדותם הי' להחוקים שאין טעמם נגלה, והארורים אלו אמרו שאין לאדם לעשות דבר אלא מה שהשכל מחייבו ולא מפי השמועה עכ"ד, ועדיין אינו מובן שהרי כתיב להשכיחם תורתך הרי שהיו מתנגדים לכל התורה כולה ורצו להשכיחם לגמרי:

274

רע״הונראה לפרש דהנה במדרש חזית פרשה א' רבי יהודה אומר בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלקיך נתקע ת"ת בלבם והי' לומדין ולא הי' משכחין באו אצל משה ואמרו משה רבינו תעשה את פרוזביון שליח בינותינו שנאמר דבר אתה ונשמעה וכו' חזרו להיות לומדים ושוכחים וכו' ר' נחמי' אמר בשעה ששמעו ישראל לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם באו אצל משה אמרו לו משה רבינו תעשה את פרוזביון שליח בינותינו וכו' מיד חזר יצה"ר למקומו וכו', והטעם יש לומר עפימ"ש בדבר ה' שמים נעשו, וע"כ נמי כשדיבר הקב"ה אנכי ה' אלקיך נקבע בלבם האלקית, וע"כ כמו שלמעלה, שאין שכחה לפני כסא כבודך, כך הי' בלב ישראל מחמת האלקית שבהם, אך כשאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה, הרי שהסתפקו עצמם בידיעת המאמר לבד ומחלו על מתנה נכבדת שבדברי ה' נתקע האלקית בלבם, ע"כ ניטל מהם מתנה זו, ושוב הי' למדים ושוכחים, וכן בדיבור לא יהי' לך אלהים אחרים ואמרו ז"ל איזהו אל זר שבגופו של אדם הוי אומר זה יצה"ר, א"כ כמו שבדבר ה' שמים נעשו, כן בדבר ה' לא יהי' לך נעקר האל זר מגופם, ואף שבשעה שאמרו למשה כנ"ל חוזרין להיות לומדים ושוכחים וחזר יצה"ר למקומו, מ"מ אי אפשר שלא יהי' נשאר רשימו ממנו, ועדיין אין שכחה מצוי' כ"כ בישראל כמו באומה"ע שהם קרובי תשובה, ומ"מ בין לילה הי' ובין לילה שוכחים וחוזרים לסורם וכענין מצרים שכתב האריז"ל שהי' בהם קליפת שכחה שבעוד המכה משמשת בהם נכנעו ותיכף כשסר המכה חזרו לסורם, וכך הוא בכלל אומה"ע, אבל ישראל הם עזים וקשים אפי' בשעה שהם נרדפים מזולתם אינם מניחין את שלהם, או יהודאי או צלב, והכל נצמח מהרשימו הנ"ל, וכן בענין יצה"ר אמרו ז"ל אין תשוקת יצה"ר אלא לקין ולחביריו:

275

רע״ווהנה יוונים הארורים החשיכו עיניהם של ישראל בגזירתם ואמרו כחבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, הוא היפוך דיבור אנכי ה' אלקיך, וא"כ בזה עצמו הי' מתכוונין להשכיחם תורתך היינו שיתגבר בהם מדת השכחה שהי' מסולק מהם מחמת הרשימה שנשאר מדיבור אנכי ה' אלקיך:

276

רע״זוכן יש לפרש הא דלהעבירם מחקי רצונך, דהנה אדם העושה המצות מחמת שכן נראה ויפה בעיניו לא מחמת ציווי ה', איננו נקרא עובד ה', וכמ"ש הרמב"ם באו"ה המקיימים שבע מצות מפני שכך נראה ויפה להם לא מפאת ציווי השי"ת איננם מחסידיהם אלא מחכמיהם, ומסתברא דזה רק באומה"ע אבל ישראל סתמא לשמן קאי, ומ"מ אם אינו מקיים מצות החוקים שאין טעמם נגלה אלא דווקא אלו שמרגיש עריבות הטעם, ועובר על החוקים, שוב בא זה ולימד על זה שסתמם איננו לשמן קאי:

277

רע״חונראה עוד לומר שאיש כזה שאיננו נקרא עובד את ה' נקרא עובד את עצמו, וזה עצמו הוא ע"ז, וכמדומה לי שכן איתא בחובת הלבבות, ולפי זה מובן שכלפי דיבור לא יהי' לך שנעקר יצה"ר שהוא אל זר שבגופו של אדם גזרו היוונים להעבירם מחוקי רצונך, היינו שלא יעשו מצות החוקים שאין טעמם נגלה אלא רק מה שנראה להם הטעם, כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כנ"ל, ובזה יחשב כעובד את עצמו היפוך מאמר לא יהי' לך כנ"ל, ומעתה מדוקדק, שבשני דברים אלו להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך הם נגד שני דברות הנ"ל:

278

רע״טולפי האמור יש לפרש נמי הא דכשנצחום קבעום ועשאן ימים טובים בהלל והודאה, דפירש הסמ"ג קבעום היינו הנרות חנוכה, וכבר פרשנו עפ"י דברי הש"ס ר"ה דאפי' למ"ד בטלה מגילת תענית מ"מ חנוכה מחמת מצות הנרות דפרסומי ניסא לא בטלה, הרי דהנרות הם קבועים וקיימים, ויש לפרש נמי הא דעשאן ימים טובים אנרות קאי, והיא עפימ"ש הזוה"ק דימים טובים יש בהם מאור שנברא ביום הראשון דכתיב בי' כי טוב, וכן נמי בנרות חנוכה יש בהם הארה מאור שנברא ביום ראשון, והנה אור שנברא ביום ראשון איתא במדרש שנתעטף הקב"ה כבשלמה והבהוק זיו מסוף העולם ועד סופו, כמ"ש עוטה אור כשלמה, והפירוש שלא הי' ביכולת העולם לקבל האור מהשי"ת אלא ע"י אמצעות הלבוש, וא"כ אור שנברא ביום ראשון הוא הארת זיו אלקותו ית"ש, והוא מקביל לדיבור אנכי שהוא הארת אלקית בלב ישראל, והלל והודאה מורה דבוקת נפשו באלקית והכנעה כאלו נטלתי יותר מחלקי, ומסירתו לעבודתו וציווי ית"ש אף בלתי הבנתו, והוא מקביל לדיבור לא יהי' לך אלקים אחרים כנ"ל, ולעומת שהתאמצו ישראל נגד היוונים שעמדו עליהם להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, זכו גם לדורות להארות שני דברות אלו, ומובן שזהו ביותר להעושה כמעשיהם, ודי לחכימא:

279

ר״פקבעום ועשאן ימים טובים בהלל והודאה, נראה מלשון קבעום דאורות שישראל משיגים בחנוכה יש להם קביעות ואינם מסתלקים אחר החנוכה, ואינם כמו שבתות וימים טובים שאין נמשך ההארה מהם אלא תלת יומי אחר שבתא שעדיין נקרא אחר השבת, ולאחר מכאן אין מבדילין, או לכל ששת ימי המעשה, דמינייהו שיתא יומין מתברכין, וביו"ט נמשך שלשים יום שעד אז נקרא אחר יו"ט כבש"ס גיטין, אבל מחנוכה נשאר לעולם, והטעם יש לומר ששבת ויו"ט שאסור במלאכה אז האדם נגבהה והוא זמן עליית העולמות, ור"ח נמי אסור קצת במלאכה כמ"ש התוס' מגילה מדקרי לי' לערב ר"ח יום המעשה מכלל דר"ח לאו יום המעשה הוא, וע"כ ממילא אחר שהאדם שב למלאכתו שוב איננו במקומו הראשון שקיבל שם ההארה, אבל חנוכה שאין בו איסור מלאכה, והאורות יורדין למטה, ע"כ אינם מסתלקין אחר החנוכה, וזהו לשון קבעום:

280

רפ״אויש לומר דהיינו טעמא דבפורים מלאכה לא קבילו עלייהו, שרצונם הי' שאור הפורים ירד למטה ואז יהי' לו קיום, וזהו שכתוב וימי הפורים וגו' לא יסוף מזרעם, והפי' שאותם ימום בעצמם קיימים לעולם, וזה הוא המחזיק בידינו בגלות המר הזה שאנחנו בשפל המצב מוזר מאד:

281

רפ״במוש"ק ליל ה'

282

רפ״גהענין דנ"ח קודם לנר של שבת, וגם מנהגינו שהבדלה קודם לנ"ח, דהנה הלשון רבת את ריבם צריך פירוש, דמריבה איננו מורה על נצחון ודין ברשעים, אלא כענין שכתוב כי יהי' ריב בין אנשים, היינו טו"ת זה על זה, ועדיין יכול להיות הנצחון לזה כמו לזה, וכבר הגדנו משום שהיוונים החשיכו עיניהם של ישראל ודיכאו לארץ חויתם עד שנעשה נפשם שפלה ונכנעה לסבול את עול גזירותיהם ולא הרהיבו עוז בנפשם לחשוב שיש להם ריב עמם אלא כל תקותם הי' ליהרג על קדושת שמו יתברך, אבל השי"ת אמץ את רוחם והגביה את נפשם עד שחשבו את עצמם לבעלי ריב עם היוונים, וכענין שהגיד כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור בפסוק והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, היינו שלא יוכלו עוד לסבול את גזירות המצריים עד שצעקו אל ה' עכ"ד, ובאופן זה יתפרש נמי הא דרבת את ריבם, היינו שעשית אותם בעלי ריב ולא כמתייאשים, ואח"כ דנת את דינם כמו בין שני בעלי הריב שהדין מברר מי הוא שיצא רשע בהשפטו, ואח"כ נקמת את נקמתם וכו':

283

רפ״דויש לומר שזה נשאר לדורות בימי חנוכה שנתעורר בלב איש לחשוב א"ע לבעל הריב עם צד הרע, ולא יהי' כמתייאש סובל ורובץ תחת משא מלך זקן וכסיל, ולדקדק על עצמו על מעשיו הבלתי טובים שזהו הרמז בנרות חנוכה כענין שכתוב אחפש את ירושלים בנרות כבש"ס פסחים דאפי' עון זוטרא משתכח, וזה שבפסיקתא מביא מקרא זה על נרות חנוכה להורות שענין אחד להם, ומובן שכמדת שמחשב את היצה"ר לאויב לו ונתמלא ריב עליו וכמ"ש מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו, וכבמדרש יש לך גזלן גדול מזה, בה במדה אפי' עון זוטא כהר נחשב לו, וזהו ענין מוסיף והולך שאפי' עון זוטא משתכח בכל יום יותר:

284

רפ״האך נר של שבת מדה אחרת יש בה, שנר של שבת משום שלום ביתו, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבימי החול גוף ונפש נלחמים זה בזה זה מושך למעלה וזה למטה, אך בשבת הגוף נכנע להנפש ואפי' ע"ה אימת שבת עליו ונעשה שלום ביניהם, וזה שלום ביתו הוא האדם בעצמו שנקרא ביתו של הנשמה שהיא האדם, והגוף נקרא בשר האדם עכ"ד, ויש להוסיף ולומר שבודאי עונות שבאדם הם המפריעים את שלום האדם כמ"ש אין שלום בעצמי מפני חטאתי, שהעצמות עצמם הם מריבין זע"ז ואין שלום ביניהם, אך בשבת צריך שיהי' כל מלאכתך עשוי', והגיד כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שאפי' בעניני שמים נמי עכ"ד, והיינו שלא יזכור כלל ממצבו אלא יהי' לבו מוגבה בדרכי ה' וכבר דברנו בזה, א"כ הוא היפוך מנר חנוכה, דנר חנוכה עשוי לעורר הריב בעצמו עד שאפו' עון זוטא נמי משתכח, ונר שבת הוא משום שלום ביתו שאפי' עון רבה נמי לא יזכור ויהי' כאלו כל מלאכתו אפי' מלאכת שמים עשוי', ע"כ אחר הדלקת נר של שבת ונעשה שלום ביתו וכ"כ קודם הבדלה שעדיין צריך להיות כאלו כל מלאכתו עשוי' אין ענין לנר חנוכה:

285

רפ״וולפי האמור יתיישב נמי קושיית התוס' ריש הסוגיא, דמה"ט דבשבת אין ענין לנ"ח שוב לכ"ע כבתה אין זקוק לה:

286

רפ״זליל ו'

287

רפ״חקבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, בסמ"ג קבעום היינו הנרות, וכבר הגדנו דהא דעשאן ימים טובים נמי אנרות קאי, שמאיר בהם מאור שנברא ביום ראשון כמו בכל יו"ט שבזוה"ק שמאיר בו מאור שנברא ביום ראשון, דאל"ה לא הי' שייך לקרותם ימים טובים אחר שמותרים במלאכה וכבש"ס מגילה דמלאכה לא קבילו עלייהו ע"כ לא כתיב יו"ט, וממוצא הדברים ששלשה דברים תקנו, נרות, הלל, והודאה:

288

רפ״טונראה לפרש דהנה כתיב וחושך ע"פ תהום, ובמדרש חושך זו מלכות יון שהחשיכו עיניהם של ישראל בגזירתם, ואח"כ ביום הראשון נברא האור, וביום השני יהי רקיע להבדיל בין מים למים, וביום השלישי יקוו המים אל מקום אחד, ותדשא הארץ, ונראה דהנה ברמ"ז דר"ת חשך הוא, חמור, שור כלב, וידוע בזוה"ק דמהרכבת קליפת שור וחמור יוצא כלב, וידוע עוד דלעומתם בקדושה המכניע את שלש קליפות טמאות אלו הם מדות אברהם יצחק ויעקב, אברהם מדתו חסד קו ימין לעומת קליפת חמור, ע"כ כתיב בי' רמז לדבר ויחבוש את חמורו, יצחק מדת גבורה, והוא הרמת הנפש, רמה קרני בה' ברשפי אש מסתעף מקו השמאל ופני שור מהשמאל, לעומת קליפת שור, יעקב כלול הוה, ומדתו תפארת הכולל שתי המדות חסד וגבורה, לעומת קליפת כלב היוצא מהרכבת שור וחמור, והם לעומת גוף ונפש ושכל, אברהם בשכל המאיר ובא כמ"ש בו מי האיר ממזרח וגו' ובמדרש בוא והאיר לפני, יצחק בנפש שהקריב עצמו לקרבן דכתיב בי' נפש, והוא תוספת קדושה לקרב אפי' הנפש שהיא נמוכה מהשכל, ויעקב הוסיף קדושה עוד יותר שאפי' הגוף יתקדש, ולא ראה טפת קרי מימיו:

289

ר״צוהנה יון דאיקרי חשך ר"ת חמור שור כלב, מוכח דהוא הכוללת שלשתן, והוא בטומאה לעומת יעק"א ע"ה בקדושה דכלול הוה, והנה הכהנים החשמונאים שנצחום נראה שבמסירת נפשם זכו להארה עליונה למעלה מחלוקי הקוים, וכבר דברנו בזה, וע"כ התגברו במלחמה שהוא מקו השמאל היפוך מדת הכהנים שהם מצד הימין מדת החסד, ונראה שמה"ט כתיב במזמור שיר חנוכת הבית לדוד שמתייחס לחנוכה, זמרו לה' חסידיו, ויש לפרש שלשון זמרו הוא מלשון זמיר עריצים, הוא כריתת כחות הרעות והוא מדת הדין, וע"כ בכל מקום שייך זה ללוים, ומ"מ אומר זמרו לה' חסידיו, היינו אותם שהם מרכבה למדת חסד, ובפשיטות נמי שהלוים הם המשוררים, וכאן מיחס לחסידים, ונראה שמה"ט הוא, שמחמת ביטול ומסירת נפשם לה' זכו להארה הגבוה מכל חלוקת הקוים, וכבזוה"ק (קמ"ח:) ת"ח דוד זמין לי' למלכא ולמטרוניתא לנייחא מה עביד שני בדיחי מלכא בגין רופינוס, ומאן אינהו דכתיב כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו, וחסידיך ירננו לוייך ירננו מבעיא לי' דהא ליואי אינון בדיחי מלכא וכו' אמר לי' דוד מארי כד אנת בהיכלך את עביד רעותך, השתא דזמיננא לך ברעותי קיימא מילי לאקרבא אלין דאינון חשובין יתיר, והפירוש יש לומר דוד הוא הי' המבטל א"ע בתכלית הביטול להשי"ת וכל ספר תהלים מלא מזה, זכה להארה גבוה למעלה מהתחלקות הקוין, וע"כ שני בדיחי מלכא, וכזה י"ל בחשמונאים שהיתה המלחמה ע"י כהנים וזמרו לה' חסידיו כנ"ל:

290

רצ״אוהנה בבריאת העולם הזכיר הכתוב אחר החושך שלשה בריאות, אור, רקיע, ויקוו המים ותדשא, ונראה שהם מקבילים לעומת שלשה קליפות שבר"ת חשך לעומת חמור בקליפה, שלעומתו בקדושה הוא אברהם המאיר ובא כנ"ל נברא אור ביום ראשון מדת החסד, ולעומת שור בקליפה שלעומתו בקדושה יצחק מדת הדין להרחיק מה שראוי להרחיק, וזה נרמז נמי במהות השור ששורשו מפני שור מהשמאל, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מש"ס ר"ה בטעם פסול שופר של פרה כיון דקיימי גילדי גילדי מתחזי כשנים ושלשה שופרות, וזה מדת שור בין בטומאה לעשות פירוד בין הדבקים, ובין בקדושה לרחקא מה שראוי לרחק, ע"כ לעומתו נברא ביום שני רקיע המבדיל בין מים למים, ולעומת כלב בקליפה היוצא מהרכבת שור וחמור שלעומתו בקדושה הוא יעקב דכלול הוה כנ"ל, נברא ביום השלישי שני דברים, גמר מלאכת המים המורה על פירוד, וכן פירוד בין המים לבין הארץ לישובו של עולם, זה מתיחס למדת יצחק שור בקדושה. ומאמר השני תדשא הארץ להכין מזון לעולם בחסדו, שזה מתיחס למדת חסד לאברהם, וזהו שנברא בו שני דברים ונכלל ביום זה שני המדות והוא מדת תפארת דכלול היא וממוצא הדברים דלעומת שלשה דברים בטומאה הרמוזים בתיבת חשך, נברא התיקון בשלשה ימים:

291

רצ״בולפי האמור יתפרש נמי השלשה דברים שתקנו ב"ד של החשמונאים אחר נצחון את היוונים שהי' כוללים שלשה חלקי הרע הרמוזים בתיבת חשך, נרות חנוכה יש בהם הארה מאור שנברא ביום ראשון זהו בזכות אברהם שזכו לבחי' השכל היפוך חמור שבטומאה, הלל שבו הרמת הנפש רמה קרני בה' שמסתעף מקרני השור בקדושה וההלל מתיחס ללוים כבמשניות והלוים קוראים את ההלל משום שזה ממדתם, זכו בזכות יצחק שזכה לבחי' הנפש כנ"ל וכמ"ש הללי נפשי את ה', והודאה שנטלתי יותר מחלקי הוא אפי' לעשות מהגוף קודש זכו בזכותו של יעקב, וכל שלשה אלה נרמזים בכתוב זמרו לה' חסידיו והודו לזכר קדשו, זמרו לה' הוא ההלל, חסידיו הוא נרות חנוכה שבהן אור שנברא ביום הראשון מדת החסד, והודו הוא הודאה:

292

רצ״גליל ז'

293

רצ״דכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד היות כי חודש טבת מתחיל ירחין דעשו, אבל ר"ח טבת נכלל בימי חנוכה שהזמן נתעלה בזה מקיימין הכתוב מחצת ראש מבית רשע, עכ"ד, ויש לבאר הדברים עוד יותר דהנה כבר דקדקנו בלשון הש"ס כשנכנסו היוונים להיכל טמאו כל השמנים, שלכאורה תיבת כשנכנסו מיותר, ודי הי' לומר שטמאו היוונים כל השמנים שבהיכל, וממילא מובן שנכנסו, דאם לא הי' נכנסים בהיכל לא הי' אפשר להם לטמא כל השמנים שבהיכל:

294

רצ״הונראה שבא להגיד שהי' צרה כפולה, הכניסה הי' צרה בפני עצמה, והטומאה הי' צרה בפני עצמה, ויתבאר עפי"מ שאיתא בזוה"ק בליקוטי תורה מהאריז"ל שענין מיתה הוא מחמת שכחות הטומאה באין בהחולה, ונשמה הקדושה אינה יכולה לסבול ומסתלקת עכ"ד, ואף שבכל מקום הטומאה בורחת מפני הקדושה כמ"ש מפני שרי גברתי אנכי בורחת, מ"מ מחמת חטא אדה"ר ניתן רשות לכחות הטומאה לכנוס בו עוד בו נשמתו והנשמה אינה יכולה לסבול את הטומאה ומסתלקת, והנה ידוע שעיקר חיות האדם הוא בלב וכאשר פוסק הלב לדפוק מחמת סילוק החיות, האדם מת תיכף, ובמדרש שבהמ"ק נקרא לבן של ישראל וע"כ נקרא לבנון, ע"ש הלב, וע"כ כמו באדם הפרטי כשכחות הטומאה נכנסין ללב נסתלק חיות הלב ועמו נעדר החיות מכל הגוף, כן בכללות אומה הישראלית כשנכנסו היוונים להיכל לא היתה קדושת ההיכל יכולה לסבול ונסתלקת, וזהו ובאו בה פריצים וחללוה, שנסתלק הקדושה מבהמ"ק שהוא לבן של ישראל ועמה נעדר חיות הקדושה מכל ישראל, וע"כ אף בלתי טומאת השמנים אלא מחמת כניסתם להיכל לבד הי' צרה גדולה מאד, ויש להוסיף ולומר היות מבואר במהר"ל ששלש מלכיות בבל מדי יון הי' ענינם ע"ז ג"ע שפ"ד, ויון הוא שפ"ד היפוך מיעק"א שלא ראה טפת קרי מימיו, וזה עצמו שנכנסו להיכל הוא ענין שפ"ד כנ"ל, ונרמז בש"ס גיטין בטיטוס שגדר את הפרוכת והי' דם מבצבץ ויוצא כסבור שהרג א"ע, ועוד רמזו בש"ס יומא קשה עליהם טהרת כלים יותר משפ"ד, והכל ענין אחד מובן מדברי הזוה"ק מענין המיתה כנ"ל, ומה גם היוונים שזה הי' ענינם:

295

רצ״וובזה יש לפרש יוונים נקבצו עלי כו' ופרצו חומות מגדלי, דכנס"י נקראת חומה כמ"ש אני חומה, כי חומה הוא המאחד את כל אנשי העיר וכברש"י מגילה (ב':) וכן כנסת ישראל הוא ההתאחדות כלל ישראל, וזה עצמו הוא חומה כנגד האויב, ילהיפוך האומות הם ענפין מתפרדין, מה גם מלכות יון ששורשם שפ"ד שהוא ענין פירוד בין הדבקים, ע"כ א"א לומר בהם לשון קיבוץ, שהם היפוך מקיבוץ, אלא מחמת קטרוגי דערלה דהי' תמן כמו שהגדנו במאמרים הקודמים בשם הזוה"ק, ואין לך דבר המקלקל את הקיבוץ כמו פגם ברית כמו שכבר הארכנו בזה במק"א, וכבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שפירש דברי המדרש ריש מגילת אסתר שהי' מלאכי השרת מדדין פתקין לפני הקב"ה ואמרו בהמ"ק חרב והרע הזה יושב ועושה מרזיחין, אמר להם הקב"ה תנו ימים כנגד ימים דכתיב בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות ומביאין ערימות בשבת, והגיד הוא ז"ל שטענת מה"ש הי' מאחר שבהמ"ק שהי' משוש כל הארץ חרוב מאין בא שלוה זה בעולם שהרשע זה יושב ועושה מרזיחין, והשיב להם השי"ת באשר ששבת הוא מנוחה וכשפגמו ישראל בשבת נטלו האומות המנוחה עכ"ד, וע"כ בשביל קטרוגא דערלה שנפגם קיבוץ ישראל השיגו היוונים כח הקיבוץ, וזהו יוונים נקבצו עלי, ובשביל זה פרצו חומות מגדלי, היינו שבשביל כניסתם להיכל גרמו סילוק של אני חומה מלב ישראל:

296

רצ״זוהוסיף לומר וטמאו כל השמנים ששמן רומז לחכמה, והיינו מחמת שהכניסו טומאה וטמטום בהשכל לעומתו נסתלק שכל האלקי ממוח ישראל, והנה שתי צרות אלו הם פגם במוח ופגם בלב, והנה החשיכו עיניהם של ישראל, כי עינים כינוי לשכל והסנהדרין נקראין עיני העדה, והעינים הם נמי שערי הלב כבזוה"ק שהלב הוא ג"ע שבאדם והעינים הם שערי ג"ע, א"כ בזה שאמרו ז"ל שהחשיכו עיניהם של ישראל כללו פגם מוח והלב:

297

רצ״חוהנה כשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום לקחו מהם את כל כחותיהם בגשמיות וברוחניות, יא"כ לעומת שהי' כח היוונים להחשיך עיניהם של ישראל שהוא במוח ולב כנ"ל נהפוך הוא ועלו ישראל במדריגה גבוה מאד והאירו עיניהם והשכל נעשה זך ובהיר הוא בשחקים היפוך טמטום וטומאת השמנים שבהיכל כנ"ל, וטהרת המקדש שהוא רומז לטהרת הלב עד ששב להופיע בו חיות הקודש והתלהבות עבודה ברשפי אש שלהבתי' היפוך כניסת יוונים להיכל, ושני אלו מוזכרים בלשון ואח"כ באו בניך לדביר ביתך וטהרו את מקדשיך, זה הי' פועל דמיוני לטהרת הלב, והדליקו נרות בחצרות קדשיך, זה שמן זך כתית למאור המנורה, זה פועל דמיוני לטהרת וזיכוך ובהירות השכל, וע"כ תקנו נמי לדורות נרות חנוכה לעומת השכל, והלל והודאה בפה לעומת טהרת הלב, כי לישנא קילמוסא דליבא, וכמו מצות אלו בעשי' גשמית כן לעומתו הוא סיוע ברוחניות, והמשכיל בעת ההוא ישיב את כל אלה אל לבו, ואל יסתפק בגשמיות העשי', כי העשי' בלתי התעוררות הלב ורגש הנפש הוא כגוף בלי נשמה:

298

רצ״טוממוצא הדברים שבחנוכה זוכין ישראל לבחי' השכל שבמוח זך ובהיר וטהרת הלב והתלהבות ורגש קודש:

299

ש׳ולפי האמור יובן הא שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבאיזה ימים של חנוכה שנכנסין לירח טבת נתקיים מחצת ראש מבית רשע זה עשו, דהנה יעקב ועשו הי' הפוכים זה מזה, יעקב איש תם יושב אוהלים, איש תם הוא שלימת טהרת הלב, וברש"י כלבו כן פיו מי שאינו חריף לרמות קרוי תם, יושב אוהלים אהלו של שם ואהלו של עבר, הוא בשכל וכברש"י שבת שלשון אוהל הוא הארה כמ"ש בהלו נרו עלי ראשי, ובשלימות השכל והלב הוא מחבר דוגמתם עלמא עלאה ועלמא תתאה, וזה יושב אוהלים תרין כבזוה"ק, ומובן שעשו שהי' היפוך ממנו הי' פגום בשכל פגום בלב, וכבר הגדנו לפרש דברי המדרש כולו כאדרת שער מפוזר הוא פיזור כחות הלב, מפורד הוא פירוד משורשו והוא קלקול בשכל והנה בירחין דעשו יש לו שליטה להביא כחות רעות בעולם המקבילים למהותו המחשיכין את העינים [וידועין בכתבי האריז"ל שחדשים אלו הם בעיינין] ופוגמין את המוח ואת הלב, אך באשר ראשית הימום הם ימי חנוכה שזכו ישראל להארת העינים במוח ולב כנ"ל, בזה מוחצין את ראשו ומקיימין בו הוא ישופך ראש:

300

ש״אונראה שכמו בפרטות כל שנה ושנה, כן הוא בכללות שכאשר בא העת שהרומיים יקבלו המלכות מהיוונים כי הארבע מלכיות נטלו כל אחד המלכות מהקודם לה, הקדים מפלת היוונים ביד ישראל וישראל קבלו את המלכות, והרומיים לא הי' יכולים לקבל את המלכות מהיוונים אלא בכח ישראל כבש"ס ע"ז דשלחו להו כ"ש אנן דישראל בהדן, ובזה הי' תיקון כללי למחוץ ראש מלכות אדום להפר עצתן למחות את ישראל ח"ו, וכל נס חנוכה הוא העומד לנו בגלות מלכות רביעית זו עד ישקיף ה' וירא וכימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות אכי"ר ב"ב:

301

ש״בלהשכיחם תורתיך ולהעבירם מחקי רצונך, נראה דהנה המלאכים נקראים עושה דברו, וישראל נקראים עושי רצונך כמו שאנו אומרים בברכת חתימת ההלל וחסידיך צדיקים עושי רצונך, וההפרש בין זה לזה שדיבור הוא בהתגלות ורצון הוא במצפון, והמלאכים עושים רק זה ששומעים בפורוש אבל לא ניתן להם לירד לסוף הכוונה והרצון, אבל לישראל ניתן להם לירד לסוף הכוונה והרצון, וכלשון הרמב"ם לרדוף אחר כוונת התורה, וכמ"ש הרמב"ן במצות קדושים תהיו, וכן במצות ועשית הישר והטוב, ולפי האמור יש לומר דזה עצמו הוא הענין שלעתיד יהי' מחיצת ישראל לפנים ממלאכי השרת ולוקחין לקח מפי הקב"ה והמלאכים בחוץ והם שואלים להם מה חידוש אמר היום הקב"ה כברש"י פרשת בלק, כי עוה"ב הוא עולם המצפון ושם יתגלה מה שבמצפון, וע"כ המלאכים שהיו עושי דברו לא יהי' ביכולתם שיתגלה לפניהם את המצפון, אלא ישראל עושי רצונך שהוא במצפון יזכו להתגלות המצפון:

302

ש״גוהנה במה שנאמר בפירוש בתורה לא יכלו היוונים להעיז ולגזור עליהם להעבירם מהם, כי אפי' בלעם אמר לא אוכל לעבור את פי ה' וכמו שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דהיינו זה שנאמר בפירוש, עכ"ד, ע"כ לא הי' אפשר להם אלא להשכיחם תורתך, היינו שלא ידעו מה נאמר בהתורה, אבל זה שמהות ישראל לעשות רצון ה' ולרדוף כוונת התורה, ע"ז העיזו להעבירם לגמרי, וזה מותאם עם הגזירה כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל:

303

ש״דליל ח'

304

ש״הענין שמונת ימי חנוכה, הנה כתיב קץ שם לחושך וחשך הוא יון שחשכו עיניהם של ישראל בגזירתם, והיינו דכל אומות העולים במעלה סוף עלייתם הוא ירידתם כמו גבנינות הגלגל שמשם יורד והולך כן האומות כאשר חושבין לעלות יותר מגבנינות גלגל שלהם שבטבע הם יורדין והולכין מאליהם ואינן נזקקין לשום רסן בפיהם ולשום להם קץ, כי מאליהם הם יורדין לתוך הקץ, אבל היוונים אינן כן שמחמת גלגל הטבע הי' להם לעלות עוד יותר מק"פ עווקים כי הם בבחי' חכמה נגד שאר האומות, וכמו שטבע החכמה מתעלה ביותר מטבע החומר ומתגבר עליו כמו האדם שיש בו החכמה הוא מתגבר בתחבולותיו על כל חייתו ארץ ומושל עליהם ותופסין את הארי ואת הדוב ומכניסין אותן בגיהירזקי שלהם, ואף שיש להם כח עצום ורב ממנו, מ"מ תחבולות החכמה הוא יותר חזק ומתעלה על עוצם כוחם, כן הי' מלכות היוונים, ולולא שהצירו מאד לישראל ובא ישועתם למעלה מסדר הטבע הי' היוונים עוד מושלים בעולם, אבל מחמת שהריעו לישראל ביותר, שם קץ לחושך למעלה מן הטבע:

305

ש״ווע"כ נתעורר בקרב החשמונאים כח עצום למעלה מן הטבע, והלכו חשמונאי וד' בניו והתגרו מלחמה בעם רב כחול הים גבורים ועצומים מזויינים בכל כלי מלחמה, כי בער בלבם להבות אש יוצא מגבול וחק הטבע, וע"כ זכו נמי לנס למעלה מסדר הטבע, ולהורות על הישועה שבא להם ממקום גבוה כ"כ למעלה מסדר הטבע נעשה להם נס במנורה שהדליקו מפך אחד שמונה ימים, כי ידוע שמספר שבעה הוא עוד בטבע כמספר שבעת ימי בראשית, אבל שמונה הוא מספר למעלה מהטבע, ובזה מיושב קושיית הב"י שהקשה שמאחר שהי' בו להדליק יום אחד א"כ לא הי' הנס אלא שבעה ימים, ולפי דברינו אין כאן קושיא, דודאי אם הי' דולק שבעה ימים בלבד לא הי' מחשבין אלא נס של ששה ימים, שהרי על יום אחד הי' בטבע, וכל מה שדלק ששה ימים יותר הוא נס מלובש בטבע, אבל מאחר שדלק שמונה ימים הוא מורה על עצמו שכל מה שדלק הי' בכח למעלה מהטבע בלתי מלובש בטבע כלל:

306

ש״זוע"כ נמי נשאר לדורות מצות נ"ח שמונה ימים להיות מורה על ענין זה שורש הנס, וע"כ תקנו נמי על פתח ביתו מבחוץ, אף שבכל מקום אין לך יפה מן הצניעות, ובית הסתרים אינו מקבל טומאה, ובלא"ה נמי כל דבר המוצנע שורה בו כח עליון למעלה מן הטבע, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שאפי' עשו כחו כ"כ גדול מפני שכח רשע שבו הי' בהסתר ופושט טלפיו ומראה שהוא טהור עכ"ד, ומובן ממילא שכח הקדושה שהוא בהצנע הוא יותר במעלה, אבל מחמת שנס חנוכה הי' כח עליון בלתי מלובש בהטבע, איננו נזקק להסתר ואין בו חשש שיהי' צריך שמירה מכחות החיצונים, ואדרבה מעט אור דוחה רב חושך וכחות החיצונים בורחים, וכענין שכתוב לעתיד ואני אהי' לה חומת אש סביב, שבורחים מלהב האש כענין שכתוב להבה תלהט רשעים וכך הוא ענין נ"ח, וע"כ נ"ח בשמאל, שמאל דוחה:

307

ש״חונראה עוד לומר דזה הענין דכתב האריז"ל דכל יום מימי החנוכה הוא מדה אחת מי"ג מדות וביום השמיני הוא מדת נוצר חסד ובה נכלל יתר החמשה מדות, כי כל החסדים צריכין שמירה מפני כחות החיצונים, כידוע בטענתם שלחסד כל אפין שוין, אך מדה השמינית שהוא מורה על מעלה יתירה משבעת ימי הבנין והוא למעלה מהמצרים זה עצמו השמירה להחסדים שלא יתלהטו ויאש להבה כנ"ל, וזה עצמו הוא מדת נוצר חסד, היינו ששומר את החסדים, וזהו בשמיני של חנוכה שאז בא לפועל ונודע מעלת חנוכה ולא על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא למפרע, וידוע עוד כי למעלה משבעת ימי הבנין הוא נמי למעלה מסדר זמנים, ומ"מ אצלינו למטה הוא ביום השמיני, ויש לומר שזהו מה שאנו קורין ליום השמיני זאת חנוכה, כי תיבת זאת הוא התגלות ומורה באצבע כי זה הוא, והיינו כנ"ל כי יום השמיני מגלה ומורה באצבע על כל ימי חנוכה מי המה אלו:

308

ש״טהנה ביוסיפון מבואר שהיוונים הקריבו אז לע"ז חזיר על המזבח שהקימו להם, ואז ממש נפרץ המלחמה שקפצו החשמונאים על המזבח ההוא והרגו את היוונים, נראה שהיוונים רצו להסתייע מכח מלכות רביעית שנמשל לחזיר, אבל נהפוך הוא שבמדרש למה נקרא שמו חזיר שעתיד להחזיר המלוכה לבעלי', וע"כ אז חזרה המלוכה לישראל, ונראה שזה הי' הכנה טובה ופועל דמיוני על מלכות הרביעית, ובכח זה אנו מחזיקים מעמד במלכות הרביעית עד שעתיד להחזיר המלכות לבעלי' ב"ב אכי"ר:

309

ש״ישנת תרפ"א. ליל א'

310

שי״אענין מזוזה בימין ונ"ח בשמאל, דהנה בש"ס ע"ז (ה:) א"ר יוחנן משום ר' בנאה מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור אשריהם ישראל בזמן שעוסקים בתורה ובגמ"ח יצרם מסור בידם ואין הם מסורין ביד יצרם שנאמר אשריכם זורעי על כל מים ואין זריעה אלא צדקה שנא' זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד ואין מים אלא תורה שנא' הוי כל צמא לכו למים משלחי רגל השור והחמור תנדב"א לעולם ישום אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשא, וברש"י משלחי רגל משלחים ומשליכים רגלי יצה"ר הבא על האדם מעליהם, ויתבאר עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בדברי הש"ס פרק גיד הנשה ויאבק איש עמו חד אמר כת"ח נדמה לו וחד אמר כגוי נדמה לו, ופירש היות יש שני מיני יצה"ר, יש שנדמה לאוהב ומתחפש עצמו בלבוש ת"ח להורות היתר בכל דבר איסור, ולא עוד אלא לומר לטוב רע ולרע טוב, ויש שנדמה לגוי לתוקפו בכח המתאוה אף שיודע שזה אסור אין בו כח המעצור עכ"ד, ויש לומר דשני מיני יצה"ר אלו הם מכונים בשור וחמור, כי שור יש לו כח הכרה ויודע את בעליו כמ"ש ידע שור קונהו, ובקליפה הוא הכרה ודעת להיפוך לאמור לטוב רע ולרע טוב, וחמור טבעו להיות נכנע וסובל את משאו, ובקליפה הוא רובץ תחת משא התאוה וחומרית, וע"כ יצה"ר שכת"ח נדמה לו נקרא בשם שור, וכגוי נדמה לו נקרא בשם חמור, וזה שאמר ר' יוחנן שבתורה וגמ"ח מסלקין ומשליכין את רגלי יצה"ר, רגלי תרתי משמע, היינו של השור שכת"ח נדמה לו ושל החמור שכגוי נדמה לו, שבתורה זוכה אדם להארה אלקית המאיר את עיניו, שלא יטעה בין טוב לרע כמ"ש נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, ובגמ"ח שהוא נותן משלו לאחר הוא היפוך כח התאוה שהוא רק למלאות נפשו המתאוה:

311

שי״בוהנה ידוע דקליפת שור וחמור, שור הוא מקו השמאל וכמו בקדושה פני השור משמאל לארבעתן, וחמור הוא מקו הימין חסד דקליפה כי חסד הוא, וי"ל שלעומתם מזוזה מימין, כי בזוה"ק מזוזה נוטריקון זז מות, כי כח התאוה דרכי' דרכי מות וכתיב רגלי' יורדות מות, ומזוזה שהיא זז מות, מסלק את יצה"ר זה דרכי מות, ע"כ מזוזה בימין לעומת יצה"ר זה שהוא מקו הימין, ונ"ח משמאל כי הנה ידוע מדת היוונים שבאו בכח חכמה דקליפה להראות פנים יפות לכל רע, כי מזרע יפת קאתי, ע"כ הי' כח קליפה זו ליפות את המגונה ולגנות את היפה, ולהשים חושך לאור ואור לחושך, ולעומת כחם להחשיך את העולם ולהכניס זה בלב קצת מישראל כבמדרש וחשך זה יון לכן גדלו והצליחו להחשיך גם בפועל את עיניהם של ישראל בגזירתם, והם קליפת שור דקליפה כנ"ל שיש בו דעת והכרה אבל להיפוך מהאמת, ע"כ גזרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, וקרן השור רמז למדת יוונים, והיינו שיכתבו ידם להיוונים שהם מעתה נמשכים לדעתם ואין להם חלק באלקי ישראל וממירין ח"ו את כבודם במדת היוונים שור דקליפה:

312

שי״גוזה הי' ענינם שטמאו כל השמנים שבהיכל, ששמן הוא בחי' חכמה של תורה המאירה את העינים המסלקת את רגל יצה"ר הנקרא שור כנ"ל, והם טמאו מלשון טמטום שטמטמו את האור הזה, וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום נתהפך כחם לישראל, וכחם שהי' להם מאביהם יפת ליפות כנ"ל נהפך שענין האלקי נתייפה אז בכל העולם, ובזה יש לפרש מה שאיתא בזוה"ק ובמקובלים שחנוכה הוא בהוד, היינו שהאיר אז לנגד העולם את הוד מלכות שמים, ובמקום שהחשיכו היוונים את כל העולם נהפוך הוא שאור התורה האיר לעולם, ואפי' במקומות החושך, ולפועל דמיוני נעשה נס בנרות המנורה, וזהו והדליקו נרות בחצרות קדשך, אף שלא מצינו להם הדלקה אלא בהיכל, מ"מ האור הי' בוקע והולך להחצרות לפועל דמיוני שאור התורה יזרח אפי' לחוץ, וזה שתיקנו להניח נ"ח על פתח ביתו מבחוץ:

313

שי״דומעתה מובן הא דמזוזה בומין לעומת כח חמור דקליפה, ונ"ח בשמאל לעומת כח שור דקליפה כנ"ל כי כחם מאז נשאר לדורות לעומת השיריים שנשאר מקליפת היוונים שמייפין את חכמת חיצונית ובתי טייטראות שלהם ונימוסיהם וממאסין את חכמת התורה, ולעומתם נ"ח נותן סיוע לאיש המתימר בדגל התורה ומנהגי אבותינו הקדושים, ולקיים וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק:

314

שי״הולפי האמור י"ל הטעם מה שנשאר מעבודת המקדש בגבולין דומיא דמנורה שלא מצינו עוד כמוה, כי בבהמ"ק הי' מחיצות תוך מחיצות, ותוכה רצוף אהבה והנה מטתו שלשלמה, אבל התורה ניתנה בפומבי וכל האומות הי' שומעים את הקול, וע"כ בגלות שהוא לשון התגלות כמ"ש מהר"ל, אי אפשר שיהי' עבודה דומיא דעבודת המקדש, אלא נרות הרומזים לאור התורה שהתפשטה אז אפי' במקומות הנמוכין, וכמו שנראה שמאז והלאה נתרבה הישיבות ולימוד התורה במדה גדושה מסדר התנאים ואמוראים, ומשום שנהפוך התפשטות שהי' להיוונים מחוץ לגבולם שפרצו לגבול הקדושה, נהפוך הוא שהתפשט כח אור התורה מחוץ לגבול ואפי' לרה"ר, ע"כ איתא נמי אפי' בגלות ובגבולין, ונקח בזה התעוררת שימי חנוכה מאיר לאדם אף שעומד עדיין לגמרי מבחוץ, אם אך ישום לבו ודעתו להתקדש מהיום ולהלאה, ימצא סיוע רבה מתולדות הימים ימי חנוכה, ונראה מלשון הרמב"ם סוף הלכות חנוכה שכתב מצות נ"ח מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה וכו' שהכל תלוי בחביבות המצוה, וכמדת רעותא דליבא וחביבת המצוה באותה מדה זוכה לכל טוב הצפון בה:

315

שי״וליל ב'

316

שי״זהב"י הקשה למה עושין שמונה ימי חנוכה, הלא על יום אחד הי' בו להדליק מבלעדי הנס, נמצא שהי' הנס רק שבעה ימים, וכולם תירצו כל אחד לפי דרכו, ובעזהי"ת גם אנחנו דברנו בזה, ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:

317

שי״חהנה אנו מזכירים ישועות נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו, ונראה שהקל שבכולם הוא ישועות, שנושענו שלא ישלטו עלינו אויבינו, למעלה מהם הי' נסים שיצאו מסדר הטבע, והיינו שלא די שנצלנו שלא ישלטו עלינו שזה נקרא ישועה וענין זה אפשר בהתלבשות הטבע לגמרי ע"י שום סיבה מהסיבות, וזה נמצא ג"כ במנהגו של עולם, שאומה אחת פורקת ממנה עול שיעבוד זולתה [הגם שישועות ישראל הי' נמי למעלה מהטבע, מ"מ ענין ישועה ישנו נמי ע"י הטבע] אבל נסים הוא לשון הגבהה כמ"ש שאו נס על העמים והיינו למעלה מהטבע, כן הי' נמי נסים אז שנהפך הדבר שנמסרו גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וכו' שאין זה בסדר הטבע כלל, למעלה מהם הי' נפלאות שאיננו נמצא בהיקש הטבע כלל, שענין ניצוח האויבים ולהתגבר עוד עליהם בחרב וקשת מלחמה אף שהוא נסים מ"מ הוא מתלבש בפעולת הטבע שבא מורך בלב האויבים והפכו עורף לנוס ותחילת נפילה ניסה, אבל פך אחד של שמן שלא הי' בו להדליק אלא יום אחד והדליקו ממנו שמונה ימים זה יוצא מהיקש הטבע זה נקרא נפלאות, ובודאי שורשו מפלא עליון למעלה מכל גבול וקו, ונראה שהזמן כ"ה בכסלו הי' נאות לזה שהישועות והנסים הי' קודם לכן והנפלאות של שמן המנורה לבד הי' בכ"ה בכסלו כמובן וכן הוא ביוסיפון להדיא, והיינו דהנה ידוע דכל התחדשות בא אחר ההעדר ואימת קגביל בתר דבלה כי הארץ מעצמה היא דוממת ולית לה מגרמה כלום אלא שטמון בה כח נעלם והיא המוציא צמחים, וע"כ כל עוד שטבע הגרעין קיים אין כח זה שהוא למעלה מהטבע יוצא לאור רק אחר הסתלקות לבוש הטבע ונתבלה בעפר אז מתעורר כח הצמיחה, וכן הוא נמי בזמן, ובפייט אז רוב נסים הפלאת בלילה, כי לילה הוא זמן שביתת הטבע ע"כ אז הזמן מסוגל יותר לנסים, וכן י"ל נמי בסדר החדשים שחדשי החורף הם נחשבים ביותר לשביתת הטבע לעומת חדשי הקיץ כמובן לכל רואה, והחדשים מתשרי ואילך הם הולכים ומתמעטים ועתות הלילות מאריכים עד אמצע החורף, שאז הוא תכלית זמן שנחשב ביותר לשביתת הטבע ומאז ואילך מתקרבים לפריחת הטבע והימים מאריכים, והנה בכ"ה באלול נברא העולם ומאז עד כ"ה בכסלו הוא שלשה חדשים חצי החורף, ואף שלפעמים משתנה לפי עתות התקופה מ"מ נחשב לפי סדר החדשים כבש"ס ר"ה דאיבעיא שבט דחדשים או שבט דתקופה ומסיק דשבט דחדשים, וע"כ כ"ה בכסלו נחשב זמן שביתת הטבע יותר מכל שנה, וע"כ אז הזמן מסוגל ביותר לחידוש נסים ונפלאות, וע"כ הישועות והנסים שהם בלבוש הטבע לא הי' צריכים לזמן שנחשב שביתת הטבע ביותר אלא הנפלאות שנעשה בפך השמן של מנורה שהוא יוצא מהיקש הטבע לזה הי' נאות הזמן של כ"ה בכסלו:

318

שי״טולפי האמור יובן הסדר שבהנרות הללו אנו מדליקין על התשועות ועל הנסים ועל הנפלאות ומסיימים כדי להודות ולהלל את שמך הגדול על נפלאותיך ועל נסיך ועל ישועותיך [לפי הגירסא במס' סופרים] כי כך הי' הסדר תחילת הישועה שיצאו מתחת עול הרשעים, ואח"כ זכו לנסים שגברו ישראל עליהם עד שביערו אותם מכל גבול ישראל, ואח"כ זכו לנפלאות בנרות המנורה בכ"ה בכסלו, והוא מעלין בקודש ממטה למעלה, אבל ההודאה והלל שהיא להמשיך למטה שהוא ממעלה למטה הסדר בהיפוך:

319

ש״כולפי האמור אשר פך השמן שהי' בו להדליק יום אחד למען יעשה בו פלא זה יוצא מהיקש הטבע, הי' צריך מקודם להתפשט ממהות הטבע שלו למען יתחדש בו פלא היוצא מהיקש הטבע, וקו"ח מטבע גרעין הנזרע דאימת קא גביל לבתר דבלה, מכ"ש זה היוצא לגמרי מהיקש הטבע הי' צריך מקודם להתפשט ממהותו הטבעי:

320

שכ״אומעתה מיושב קו' הב"י שכל שמונה הי' דולק שמן ניסיי ולא טבעי כלל, ומזה לימוד לדורות אשר בימי חנוכה ביכולת האדם לזכות לכח יוצא מהטבע אשר בלתי שער מראש, אך הכל הוא לפי ביטול מהותו הטבעי ואוחז בכחו למעלה ממהותו וכענין אימת קא גביל לבתר דבלה:

321

שכ״בליל ג'

322

שכ״גבש"ס שעמדה עליהם מלכות יון הרשעה להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך, יש להבין כפל הלשון דלהשכיחם תורתך הרי הכל בכלל, ונראה דהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שהיוונים הרשעים באשר העיזו לומר שכל שאינם משיגים בשכלם אינו אמת כמ"ש הרמב"ן, ע"כ הי' מתנגדים ביותר להחקים שטעמם נעלם עכ"ד, ויש להוסיף ולומר דהנה רצון הוא למעלה מהטעם, כי אין טעם לרצון, וכביכול למעלה הטעם נעלם, וכענין שתוק כך עלה במחשבה לפני, וזה הוא מחקי רצונך שמתייחס החקים לרצון, וכאשר ישראל למטה עושין את החקים ברעותא דליבא מעוררין למעלה את מדת הרצון שרוצה ה' בעמו ישראל למעלה מן הטעם כי ישראל עלה במחשבה וכמ"ש מהר"ל בטעם שלא הזכיר צדקת אאע"ה קודם המאמר לך לך להורות שהבחירה בישראל למעלה מהטעם נגלה, וע"כ אפי' אם ישראל אינם כדאי ח"ו לא זז אהבתם מהם, ולא שייך לומר בטלה דבר בטל האהבה, ולזה הי' היוונים הרשעים מתנגדים ביותר וגזרו ואמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, וזהו להעבירם מחקי רצונך מלשון אין מעבירין על האוכלין כלומר שלא יחששו להם שיהי' לבם עליהם ושוב לא יעוררו למעלה כנ"ל:

323

שכ״דוהנה שלשה מלכיות הראשונות בבל מדי ויון הי' בהם כחות חיצוניות מושכים לע"ז ג"ע שפ"ד, בבל ע"ז כמפורש בכתוב בהצלם שהעמיד, מדי לג"ע כמפורש בכתוב מענין סעודת אחשורוש, ובמדרש שכוונתו הי' להמשיך את ישראל לג"ע, יון לשפ"ד היינו שענין שפ"ד הוא להפריד בין גוף להנפש, ובע"ח שהממוצע שביניהם היא רביעית דם וע"כ כל עניני מיתה שהיא הפירוד ואפי' החונקו שלא יצא ממנו דם נמי נקרא שפ"ד ע"ש סילוק הממוצע, וע"כ יון שכל ענינם הי' להפריד את הקדושה מישראל הוא ענין שפ"ד כי השכינה בישראל כערך הנשמה בהגוף, ורמזו ז"ל במס' יומא קשה להם טהרת כלים יותר משפ"ד, כי טומאת הכלים מסלק הקדושה מהם, והוא כענין סילוק הנשמה מהאדם, ובודאי זה הי' גורם שפ"ד ממש או חטא הידוע כאילו שפ"ד, וההיפוך משלש מלכיות אלו הוא שלשת האבות, ויעקב כנגד שפ"ד, והיינו שיעקב יושב אהלים מחבר עלמא עלאה עם עלמא תתאה, ויובן עם דברי הזוה"ק שיעקב הי' כולא לשמא דקב"ה, והי' דביקתו כולא יומא בחד קטירא אתקטר בלי שום פירוד, וזה היפוך משפ"ד וע"כ לא ראה טפת קרי מימיו:

324

שכ״הוהנה אין שכחה לפני כסא כבודך כי שכחה מצוי' ע"י הריחוק והפירוד, כי על דבר שאדם נותן דעתו עליו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו לא שייך בו שכחה ומלאכים הן דבקים תמיד בשורשם וע"כ הם אומרים שליחותם כלשון משלחם, וכן משרע"ה הי' אומר בלשון משלחו ונתתי מטר ארצכם בעתו ואין משה הנותן מטר, והטעם מחמת דביקתו, ע"כ לא שייך אצלם שכחה, ובכלל כך הוא המצוה לכל ישראל שיהיו דבקים תמיד בהשי"ת בלי פירוד כמ"ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, וע"כ בקיום ישראל את התורה הם נצולים משכחה, וזה הוא הלשון שברך יעקב את אפרים ומנשה וידגו לרוב בקרב הארץ הרי המשילם לדגים שהם דבקים תמיד במקום חיותם במים, וכשיוצאין ליבשה מיד מתים, וכמו שהשיב רע"ק לפפוס בן יהודה מה אם במקום חיותנו אנו מתייראין במקום מיתתנו עאכו"כ, וע"כ היוונים שכל ענינם הי' להפריד את הדיבוק הי' כוונתם להשכיחם תורתך לגמרי, והיינו שע"י הפירוד הכניסו בהם מדת השכחה כנ"ל:

325

שכ״וומעתה יתפרש דהא דלהשכיחם תורתך והא דלהעבירם מחקי רצונך שני ענינים הם, להשכיחם תורתך הוא הפירוד ממטה למעלה ולהעבירם מחקי רצונך כדי שיגרם הפירוד ממעלה למטה, היינו כדי שלא יעוררו הרצון למעלה בעמו ישראל אף שאינם כדאי:

326

שכ״זולפי האמור יובן למה לא תקנו יו"ט שיהי' אסור בעשיית מלאכה, כי מאחר שכוונת היוונים הי' פירוד וכאשר גברו מלכות בית חשמונאי ונצחום נהפך הדבר ונעשו ישראל דבקים מאוד בהשי"ת כמו שבא הצוואה בק"ש כנ"ל, וע"כ בכוונה לא תיקנו איסור עשיית מלאכה כדי שאף בשעת טרדתם מהמלאכה ובלכתם בדרך לא יעצרום הגשם וישארו דבקים, וממוצא הדברים יבין כל איש מה תעודתו לעשות בימי החנוכה וד"ל:

327

שכ״חליל ד'

328

שכ״טקבעום ועשאום יו"ט בהלל והודאה, הנה לשון קבעום בודאי הפרוש להדליק את הנרות כי לא נזכר כלל מצות הנרות זולת זה, ויש להבין למה שייך הלשון קבעום בנרות יותר מבמצוות הלל והודאה:

329

ש״לונראה דהנה במדרש וחושך ע"פ תהום וכן חשיכה נופלת עליו זה מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהם ובהרמ"ז דלשון חשך נוטריקון חמור שור כלב עכ"ד, וידוע דחמור הוא קליפת ישמעאל, שור הוא קליפת עשו, כלב הוא קליפת עמלק, ויובן עם מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דעמלק היפוך מיעקאע"ה שיעק"א נקרא ישרון מלשון ישר ועמלק נקרא ע"ש עיקול ועקלקלות, וא"כ שלשה קליפות הללו הם לעומת שלשת האבות, חמור הוא קליפה רעה לעומת אברהם ושור לעומת יצחק וכלב לעומת יעקב, וא"כ מלכות שנקרא חושך הוא כולל שלשה קליפות הללו, ויוצדקו הדברים עם מה שהגדנו במק"א דשלשה מלכיות הראשונות בבל מדי יון הם לעומת שלשת האבות וע"כ יעקב כנגד יון, וכמו שיעקב כלול הוה והי' נכלל בו גם מדות אברהם ויצחק כן לעומתו בטומאה מלכות יון כלול הוה, וע"כ כל שלשה עבירות ע"ז ג"ע שפ"ד שמתייחסים לשלשה מלכיות כולם יחד הי' ביון כמפורש ביוסיפון שהיו מכריחים לע"ז ומעשה חנה ושבעה בני' והיו מכריחים לזבוח לע"ז ולאכול מזבחיהם, וג"ע מפורש בגזירותיהם תבעל לטפסר תחילה ושפ"ד הי' מדתם בעצם כמו שכבר פרשנו זה, והיתה מושכת לעבירה שהוא כאילו שפ"ד בפועל היפוך מיעק"א שלא ראה טפת קרי מימיו, וע"כ האריכו ימים יותר שהרי בבל הי' כל ימי' ע' שנה ומדי נ"ב הרי שניהם יחד קכ"ב ויון לבדו הי' ק"פ שנה ומטעם שכלולה הוה, וע"כ אנו אומרים יוונים נקבצו עלי, שהי' בהם ענין קיבוץ הכחות משלה ומשל זולתה:

330

של״אוהנה כשגברו מלכות בית חשמונאים ונצחום נטלו ישראל מהם מעלת התכללות ויש לומר דהיינו טעמא דנרות חנוכה, כי בנר נכלל שלשה ענינים, הנר שהוא הכלי ושמן ופתילה שבתוכה והאור שעל גביהם ושלשה אלו רומזים לגוף ונפש ושכל כמ"ש מהר"ל, הנר לגוף ושמן ופתילה לנפש והאור להשכל, והוא התכללות כל חלקי האדם להמשך אחר אבינו שבשמים, ושלשה אלו הן לעומת שלשת האבות כמו שהארכנו בזה במק"א, וזכינו בזה לעומת כחו של יון כנ"ל, וכבר הגדנו שהלל והודאה תקנו נגד יוסף ויהודה שהם שני המשיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד:

331

של״בוהנה ענין כח הקיום שיש לישראל הוא נמשך מיעקב אע"ה, ובמדרש ויצא תרכיסא של שלשה רגלים הראה לו, והיינו כי כסא של שתי רגלים אין לו קיום והקיום נעשה ע"י רגל השלישי שהוא יעקב, כי כל ענין שינוי שנוהג בעולם בא מצד תערובת חלקי הרע הנמשך מעץ הדטו"ר כי חלקי הרע גורמים שינוי היפוך מעץ החיים דכתיב בי' ואכל וחי לעולם, וע"כ יעקב מובחר שבאבות לא הי' בו פסולת ע"כ ממנו כח הקיום, וא"כ מצות הנרות שהם כמהות יעקב כנ"ל שכלול הוה ע"כ הם נקראים ע"ש הקביעות ובשביל הקיום שבישראל הם קיימים לעולם וזוכין לשני המשיחים, ומעתה יובן הלשון קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, וזה לימוד לאדם להנצל ממחלת היאוש:

332

של״גליל ה'

333

של״דקבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, וברש"י לא שאסורים במלאכה שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה, ויש להבין הלשון ימים טובים דבכל מקום יו"ט הוא אסור במלאכה וכבש"ס מגילה (ה:) דמעיקרא כתיב יו"ט והדר לא כתיב יו"ט משום דמלאכה לא קבילו עלייהו וא"כ חנוכה דמותרין במלאכה למה נקרא יו"ט, ונראה דהנה בזוה"ק פרשת אמור משמע דביו"ט מאיר אור הנברא ביום הראשון שנגנז לצדיקים לעת"ל דכתיב בו כי טוב, ויש לומר דמה"ט צריכין לאיסור מלאכה, דאיסור מלאכה הוא משום עליית העולמות וע"כ אין בו חשש שישתמשו בו הרשעים לטנופי דהאי עלמא עפ"מ שהגדנו כבר במק"א דאור זה שנברא ביום הראשון הוא אהבת חסד ובשביל שלא ישתמשו בו הרשעים לאהבות חיצוניות נגנז, אבל מאחר שהוא עליית העולמות אין לרשעים שאין להם עלי' אחיזה בו:

334

של״הוהנה בזוה"ק (קצ"א.) דהא דכתיב בדניאל אלקי שלח מלאכי' וסגר פום אריותא ולא חבלוני, הוא צלם אלקים דבר נש זכאה איהו מלאכי' דסגר פום אריותא וכמ"ש מוראכם וחתכם יהי' וגו' והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דזהו ג"כ הי' ביוסף דנחשים ועקרבים שהי' בבור לא הזיקוהו משום שלימת צלם האלקים שהי' לו משום מדתו שמירת הברית לא אשתני דיוקני' לעלמין:

335

של״ווהנה הא דהי' כח להיוונים לשלוט אז על ישראל, דבזוה"ק ח"ב (רנ"ח.) משום דבבית שני קטרוגא דערלה הי' שם, וכבר פרשנו דזהו חטא נשים נכריות שלקחו בבבל דמשכא ערלתי', ומובן דבמס"נ שהי' אז תקנו את חטא זה, וע"כ שוב הי' מאיר על פניהם הצלם אלקים ובשביל זה נפל פחד המועטים על היוונים המרובים, וכמו יונתן ונושא כליו שהבריחו את כל מחנה פלשתים, וע"כ לעומת שפרצו היוונים בגבול הקדושה וטמאו כל השמנים שבהיכל ויתר הגזירות שהתכוונו להכניס טומאה בגבול הקדושה, נהפך הדבר שמחמת פחד ואימת צלם האלקים ברחו היוונים אפי' מגבולם חוץ לגבול הקדושה, ובשביל זה הי' הנס בנרות והי' מאיר אפי' בחצירות כמ"ש הדליקו נרות בחצרות קדשך, אף שההדלקה היתה רק בהיכל נעשה נס שהי' האור בוקע אף לחצר, לפועל דמיוני שהקדושה פרצה שער והתפשט אף מחוץ לגבולם, ומפני פחד ואימה ברחו היוונים ועמהם כל כחות חיצונים, והנה זה נשאר לדורות, וזה שאנו מדליקין על פתח הבית מבחוץ:

336

של״זונראה שזהו הענין שתקנו הלל והודאה עפ"מ שכבר הגדנו שהלל והודאה הם לעומת יוסף ויהודה בזכות יוסף הוא הלל ובזכות יהודה הודאה, והוא ענין שני המשיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, כי כמו פחד ואימה של צלם אלקים דיוסף נפל על הנחשים ועקרבים ודבדניאל על האריות, כן לעתיד יפול פחד ואימה דמשיח בן יוסף על האומות שמשולים כחיות בחלומו של דניאל, ואח"כ יבוא משיח בן דוד ויאיר האלקית בעולם עד שכולם יהיו במדת הודאה, והחשמונאים באשר זכו אז להארת צלם אלקים כמו יוסף ודניאל שבאו מיהודה זכו נמי לאור החוזר משני המשיחים, ע"כ תקנו הלל והודאה:

337

של״חולפי האמור יובן דהא דעשאן י"ט בהלל והודאה שוב אין חשש שישתמשו בו הרשעים לטנופי דהאי עלמא, דאדרבה אור זה מבריח כל כחות החיצונים ומעין לעתיד שני המשיחים, וע"כ א"צ לאיסור מלאכה, וזהו קבעום דהיינו הדלקת הנרות על פתח הבית מבחוץ להבריח את כחות החיצונים אפי' מגבולם רה"ר עלמא דפרודא, ובשביל זה עשאום יו"ט בהלל והודאה ולא יו"ט של איסור מלאכה:

338

של״טליל ו' עש"ק

339

ש״מענין מה שמקדימין נ"ח לנר של שבת, י"ל עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה ענין דאמרו ז"ל נר של שבת משום שלום ביתו, היינו דבששת ימי המעשה הגוף מושך לחומריות והנשמה מושכת לרוחניות ואין שלום ביניהם, אך בשבת אף ע"ה אימת שבת עליו ושקטה המלחמה שבתוך אדם עצמו, וזהו שלום ביתו היינו לבו של אדם עכ"ד, ולפי זה יש לפרש הא דכתיב אין שלום בעצמי מפני חטאתי, היינו בין עצמות עצמן שמחמת החטאים נשתאב בהם כחות חיצונים ומחמת מצות נמשך בהם כחות קדושות, והם מתקוטטים זה בזה ואין שלום ביניהם, והשומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עוונותיו, ואפי' מי שאיננו נקרא שומר שבת כהלכתו ממש, מ"מ כל ישראל בכלל שומרי שבת נינהו, ועכ"פ החטאים נחלשים ושוב השבת מביא את השלום בעצמיו:

340

שמ״אוהנה היוונים החשיכו עיניהם של ישראל וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום נהפך הדבר והי' אור ישראל לאש וקדושו ללהב ונתקיים הכתוב להבה תלהט רשעים, ומעין זה נשאר לדורות שאור ישראל מאיר אף מחוץ לגבול הקדושה, וזה שעושין פועל דמיוני לזה ומדליקין על פתח ביתם מבחוץ, ומעט האור ידחה רב חושך:

341

שמ״בונראה דשתי סוגי נר של חנוכה ושל שבת מקבילים לעומת שני משיחים משיח בן יוסף ואלי' ומשיח בן דוד, דבראשונה יבוא ב"ב משיח בן יוסף להדחות את כחות החיצונים ולטהר את הארץ, ועל ידו יוגמר מלחמת עמלק ואח"כ יבוא אלי' הנביא לעשות שלום בעולם והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם ומשיח בן דוד ימשוך התגלות אלקית בעולם, והנה נ"ח מקביל למשיח בן יוסף, ואלי' ומשיח בן דוד לנר של שבת משום שלום ביתו, וזהו שבת דליליא ומלאכי השרת מברכין בשלום, ומשיח בן דוד לשבתא דיממא, השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שאור היום של שבת הוא נר של שבת דיממא:

342

שמ״גליל ז' מוצש"ק

343

שמ״דומצאו פך אחד של שמן שהי' חתום בחותמו של כה"ג וכו', ונראה דהנה דניאל פתר את חלומו של נבוכדנצר מעוהי וירכוהי דנחש דהוא מלכות יון וכן במדרש סוף תרומה דנחושת זה יון, כי נחשת הוא נחש, ובש"ס ב"ק שנחש כוונתו להזיק וכך הי' ענין מלכות יוונים שכבר הי' מושלים על ישראל והגזירות על ישראל לא הי' לטובת ממשלתם אלא כוונה פשוטה להזיק את ישראל ולהעבירם על דת והוא להיפוך מיעקאע"ה שבזוה"ק בפסוק ויברא ה' את התנינים הגדולים זה יעקב ועשו ובמדרש ויקהל שנחושת זה יעקב והוא נמי אותיות נחש, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמה, שיעקב נקרא נחש והוא נחש דקדושה לעומת נחש דטומאה שכוונתו להזיק שהוא שונא בעצם ולא לתועלתו, כן נחש דקדושה ששונא בעצם לבחי' הרע ולא מחמת שהוא עומד לשטן לו עכת"ד, ויש להוסיף ולומר עפ"י דברי זוה"ק שהי' יעקב כולא לשמא דקב"ה היינו לא לטובת ותועלת עצמו כלל, א"כ משום זה נקרא נחש שכוונתו לא לתועלת וטובת עצמו אלא להזיק, א"כ הרי הוא היפוך ממדת היוונים, ומדת יעקב הי' אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב היפוך ממדת הנחש הראשון שהביא את השקר הראשון בעולם וככה מדת היוונים שבאו בשקר ובפיתויים להמשיך את הלבבות לחכמתם מהשכלתם חכמת חיצונית אשר עיקר החכמה גנוב הוא אתם אשר גנבו מכתבי שלמה המלך ע"ה אלא ששקרו להפוך אמתת החכמה לדעתם הכוזבת כידוע, ונצחון של ישראל אז מחמת שזכו להארה מנקודת האמת ונפקחו עיניהם לראות ולהבין את כל ענין היוונים כי שקר תרמיתם והבל יופי הלבוש של חכמתם, והנה כ"ק זקיני אדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד כי נקודת האמת לאמיתו הי' רק לכהן גדול בשעה שהי' עומד לפני ולפנים, וישראל שזכו אז להארה מנקודת האמת לא מעצמם הי' אלא שהי' נסתעף ממהות כהן גדול שהוא נקודת ישראל, ובאמצעותו זכו אז להארה נכבדת זו, ילפועל דמיוני נעשה להם נס בשמן של מנורה מהפך שהי' חתום בחותמו של כה"ג, כי שמן הוא חכמה ובחותמו של כה"ג היינו על טהרת נקודת האמת, היפוך חכמת היוונים שהוא שקר, וזה לימוד לכל אדם שבחנוכה כמו מאז כן לדורות הוא זמן לזכות לנקודת האמת, אבל הוא כמסת מדת התעצמו לסלק ממנו השקר והצביעות והחנופה ולרדוף אחר האמת:

344

שמ״הליל ח'

345

שמ״וועשאום ימים טובים בהלל והודאה, יש לדקדק בלשון עשאום דמשמע עשי' כמו שכתוב במגילה ועשה אותו יום משתה ושמחה דזהו עשי' בפועל, אבל זה דהתיקון הי' רק לומר בפה הי' לכאורה יותר יוצדק הלשון תקנום, ונראה עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דגזירת היוונים הי' להעבירם מחקי רצונך שהיוונים הי' מתנגדים ביותר להחקים שטעמם נעלם והרשעים הללו הכחישו כל מה שהשכל איננו מחייב וכשגברו מלכי בית חשמונאי ונצחום נהפוך הוא אשר זכו ישראל שכל עשייתם אפי' מה שהשכל מחייב לא עשו רק מפאת ציווי ה', ובזה נראה עיקר מעלת ישראל שהם חלק ה' ואין השכל וטעם המצות מטיל תנאי בהעשי' אלא העשי' הוא מחמת עול מלכות שמים שכך נצטוינו וכמשל עבד שרבו מצווהו לעבוד שום עבודה שאחת הוא עשיית עבודתו בין מבין טעם ותועלת העבודה או לא, ואף הבנת הטעם שנצטוינו לחפש אחר טעם המצות זה נמי מחמת שכך נצטוינו אף שזה מתוק לחיך וערב לנפש אין אנו עושים כך מחמת חשק נפשותינו אלא מחמת הציווי, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דכתיב וילך אברם כאשר דבר אליו ה', דאחר שהובטח אברהם בשבע ברכות שאין כל העולם כולו כדאי להם ולא עוד אלא שנאמר לו לך לך דמשמע להנאתך כברש"י, הי' לו לאברהם לעשות בחשק נתרץ להשביע את תאוות נפשו והרי אנו רואים שאפי' בתועלת ממון לבד להרויח בסחורה אנשים נוסעים מעבר לים וסכנת דרכים, מכ"ש להשיג שבע ברכות אלו, מ"מ אברהם לא עשה לחשק לבבו כי אם הכל כאשר דבר אליו ה', ואפי' זה שנאמר לו לך לך להנאתך הי' מתכוין בתועלת הנאתו למלאות רצון ה' עכ"ד, ובודאי זהו מעלה גדולה שלאו כל מוחא סביל דא, ויש לומר שזהו ענין ישראל שהקדימו נעשה לנשמע שנעשה הוא קבלת עול מלכות שמים שאיננו מטיל תנאי אם מבין התועלת או לא, ואפי' נשמע שהוא קבלת והשגת הטעם נמי בבחינת נעשה שהוא קבלת הציווי כנ"ל, שכך נצטוינו להיות נשמע, וזה זכות הגדול של ישראל שהקדימו נעשה לנשמע, ומובן שלאו בכל זמן יכולין להיות כמו אז בשעת מ"ת, ומ"מ בעת נצוחם את היוונים שכל ענינם הי' שלא לעשות מה שאין השכל מחייב נהפך הדבר וזכו ישראל למעלה זו שאפי' מה שהשכל מחייב יהי' עשייתם רק מפאת ציווי וקבלת עול מלכות שמים, וזכו לאותו מעלה שהי' להם בשעת מ"ת שאמרו נעשה ונשמע, ומאז נשאר הארה לדורות שבאותו זמן נתעורר ענין זה בלב ישראל לקבל עליהם עומ"ש שלימה, וזהו בחי' נעשה וזהו שתקנו שכל מה שיעשו ישראל הלל והודאה שהוא ערב לנפש נמי יהי' בבחי' עשי' בחו' נעשה:

346

שמ״זולפי האמור יש ליישב קושיית הרמב"ן פרשת ויחי על החשמונאים שקבלו מלכות על ישראל ועברו על צוואת יעקאע"ה לא יסור שבט מיהודה, ולפי דרכינו י"ל מאחר שהם אז הכניסו בישראל מדה זו שהוא קבלת עומ"ש שלימה זכו להיות מרכבה למדת מלכות שמים וירשו המלוכה לשעתה בעת ההוא שהכניסו זה בישראל וכמ"ש הרשב"א ח"ד שאינו נקרא יסור שבט מיהודה כל שהוא לשעתו לבד, וכבתרגום לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה וכו' עד עלמא, והעונש עליהם שכתב הרמב"ן שהי' מפני שעברו על צוואת יעקאע"ה לא עליהם הי' שהם כדין עשו ובעצת הסנהדרין היושבים לפני ה' ומטעם הנ"ל, אלא בניהם אחריהם שלא הגיעו למדה זו להכניס בישראל עומ"ש שלימה להיות מרכבה למדת מלכות אלא שהחזיקו במלכות מצד ירושת האבות עליהם י"ל שעברו ונענשו, אבל אין תפיסה על החשמונאים קדושי עליון ולסנהדרין שהי' בימים ההם יושבים לפני ה' בלשכת הגזית:

347

שמ״חבפסיקתא דחנוכה לעתיד יהי' מה שכתוב אחפש את ירושלים בנרות, ונראה לפרש דהנה היוונים החשיכו עיניהם של ישראל בגזירתם, ובודאי כחם בגשמיות הי' מפני שהכניסו החושך ברוחניות בלבב ישראל, וענין חושך זה הי' לבלי יכיר את מעמדו ומצבו וכמה הוא רחוק מפרעון חובת נפשו, וחושך הוא היפוך בוקר שכתב הא"ע שהוא לשון ביקור שמבקר ומבדיל את הצורות, ויובן ביותר לפמ"ש הב"ח שחטא ישראל הי' שהי' עבודתם בעצלתים ובקרירת רוח, וידוע שזה אי אפשר אם האדם יודע ומרגיש את תעודתו וחובת נפשו, וע"כ מחמת חטא זה המשיכו עליהם את חושך היוונים והחשיכו עיניהם עוד יותר עד שהי' מדמים בנפשם שיצאו ידי חובתם בתוספת מרובה כמו שידוע שכל אדם שהוא שפל יותר מדמה בנפשו שהוא עושה צדקות ומעש"ט עוד יותר מחובתו, ולהיפוך איש צדיק באמת הוא יודע שלעומת חובת נפשו עדיין עומד מבחוץ, ומשרע"ה עם כל הגדולות והנפלאות אמר אתה החילות להראות את עבדך שחשב כל אלה להתחלה בעלמא, וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום נהפך החושך לאור והי' מקבלים עומ"ש בהתלהבות יתירה וברשפי אש שלהבתי', וי"ל שזהו הענין שנעשה הנס בפך של כה"ג כפי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם דכ"ג מקריב חביתין בכל יום כמו הדיוט ביום חניכתו, משום דאצלו הוא כל יום ויום כחדשים, ע"כ בכח זה התגברו על חושך היוונים, וע"כ נעשה הנס בפך שמן של כ"ג להורות על ענינו:

348

שמ״טובזה י"ל הענין חנוכה שעשו, דהנה כתיב חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, אף דכשהוא לא יסיר ממה שעשה עד הנה בלתי תוספות הוא כמצות אנשים מלומדה, הפירוש הוא שכל מה שאדם עושה בעת החינוך לעולם הוא בחיות והתלהבות, ומזה לא יסור שלעולם יהי' עשייתו בחיות והתלהבות נמרץ, ובודאי כשאיננו מוסיף והולך אי אפשר שיהי' כל כך בהתלהבות כמו בעת ההתחלה, שהרי זה איננו חדש אצלו, ובהכרח שיהי' היום בתוספות מעלה מאתמול עד שיהי' בכל יום ויום כחדשים, ואז נקרא שאיננו סר מהחינוך שכמו אתמול כך היום בחיות והתלהבות חדש, וזהו שתקנו חנוכה היינו להתעורר בחיות חדש להיות מוסיף והולך, ובודאי כמו שהוא מוסיף והולך כך באותה מדה הוא מכיר ומבין ביותר את גודל חובת לבבו כנ"ל:

349

ש״נולפי האמור יובן דלעתיד כתיב ונקוטתם בפניכם, היינו שיתביישו בעיניהם דלעומת גודל המעלה שיהי' להם אז יוגדל אצלם ההכרה והידיעה את גודל חובתם אשר לא מלאו עד הנה, וזהו אחפש את ירושלים בנרות דאפי' עון זוטא נמי משתכח וכבש"ס ריש פסחים, וזה יהי' חנוכה להיות תמיד הולך מדרגא לדרגא שבכל עת יכירו וידעו עוד יותר דמה שלא הרגישו אתמול לחטא ירגישו היום ויהי' עבודתם בהתלהבות ורשפי אש עוד יותר ויתקיים בהם גם כי יזקין לא יסור מהחינוך וכנ"ל:

350

שנ״אזאת חנוכה

351

שנ״בענין מה שאנו קורין ליום השמיני זאת חנוכה, יש לומר דהנה הטעם שניתן להיוונים אז שליטה על ישראל, ומה חטא הי' שם, כבר הגדנו מדברי הזוה"ק שקטרוגא דערלה הי' שם, ופרשנו דזה מחמת חטא נשים נכריות שלקחו בבבל דנמשכה הערלה ולא מבשקר לי', וע"כ כמו שפגם ברית הוא כולל כל חלקי האדם כאמרם ז"ל כל שאין רמ"ח אבריו מרגישין וכו', לעומתו הי' העונש שליטת היוונים עליהם בלחץ גדול מאד בכל עניני חלקי האדם כלשון הרמב"ם שבטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול וכו', ונראה שמפני שהחטא הי' לקיחת נשים הנכריות, הי' העונש מדה במדה להפוך שגזרו תבעל לטפסר תחילה:

352

שנ״גאך כשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום זכו לישועה לעומתם שכולל נמי את כל חלקי האדם, וזהו שבא להם אות מן השמים שנרצה עונם בנרות המנורה, כי נר בגמטריא רמ"ח מקביל לעומת רמ"ח אברים שהי' מרגישים בחטא, ועוד שנים לעומת שני עינים [שאינם בכלל רמ"ח איברים השנוים באהלות] שחטא זה מתייחס לעינים כאמרם ז"ל בדור המבול הם חטאו בגלגל העין וכו' וכאמרם ז"ל אחרי עיניכם זו זנות וכו':

353

שנ״דונעשה להם נס זה שמונה ימים [מאחר שבא להורות להם שנרצה עונם שהי' קטרוגא דערלה] כענין שמונת ימי מילה, כי ענין שמונת ימי מילה מחמת שהאדם בטבע הבריאה נולד ערל, ומצות מילה מגביה אותו לכחות למעלה מטבע הבריאה שנברא בששה ימים בשבעת ימי בראשית ע"כ להורות זה בא מצות מילה בשמיני, וע"כ נמי ישראל שזכו לאות מן השמים בנס שמונה ימים בא להורות שזכו לכחות למעלה מסדר הטבע, כמו שמסירת נפשם על קידוש השם והרהיבת נפשם לצאת לקראת היוונים בחרב שלופה בני חשמונאי ומעט מעדת החסידים נגד אלפי אלפים יוונים מלומדי מלחמה מזוינים בכל כלי מלחמה, הי' למעלה מכל חשבון וסדר הטבע, וע"כ מצות נרות חנוכה שתקנו לזכר הנס אף שהוא כל שמונה מ"מ התכלית של המצוה הוא ביום השמיני, כמו מצות מילה שהוא ביום השמיני וכל שבעה הוא רק הכנה לשמיני, [אף שנקרא שמונת שהוא לשון קיבוץ כל השמונה] כן בנרות חנוכה אף שמצותן כל יום ויום, מ"מ כולם יש בהם נמי הכנה ליום השמיני, וזה מורה נמי מה שמוסיף והולך שתכלית כולם הוא יום השמיני, ואז זוכין כמו יום השמיני למילה שנקרא זאת אות הברית, וברית תרגום קיימא שנשאר לעולם בלי שינוי שאפי' משוך מהול הוא מדאורייתא, וע"כ אעפ"י שחטא ישראל הוא, כן נמי מיום השמיני לחנוכה נשאר הקיום מכל אורות חנוכה, וע"כ נקרא זאת חנוכה כלשון זאת אות הברית:

354

שנ״השנת תרפ"א. ר"ח טבת

355

שנ״והיוונים גזרו על חודש מילה שבת, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דקדק למה גזרו על חודש הלא הוא ענין טבעי שהירח מתחדש, ותירץ עפ"י הירושלמי קטנה בת שלשה אין בתולי' חוזרים עיברו ב"ד את החודש בתולי' חוזרין, והיינו דהטבע נמי נמסר לישראל ע"כ הם בקנאתם על מעלת ישראל גזרו על זה עכ"ד:

356

שנ״זונראה עוד לומר דהנה בשמות רבה פרשה ט"ו מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות דורש ארבעה דברים של שבח יש כאן לישראל כנגד ארבע מלכיות שבארבע מלכיות שעמדו על ישראל לא כפרו בהקב"ה וכו' הנשקפה כמו שחר במלכות בבל, יפה כלבנה במלכות מדי, ברה כחמה במלכות יון, סנדריאות אם אוליאוס חמה שמה והשמש גבור נקרא שנאמר ישוש כגבור לרוץ אורח, בתקופת תמוז מי יכול לעמוד כנגד השמש הכל בורחין ממנו שנא' ואין נסתר מחמתו, כך במלכות יון הכל ברחו ממנה ומתתי' הכהן ובניו עמדו באמונתו של הקב"ה וכו':

357

שנ״חונראה דהנה חמה אין לה חידוש והיא הולכת תמיד על מסלול אחד בלי שינוי וכל שינוי העתים הוא רק מחמת חילוף המקומות המקבלים את מאור השמש, אבל הלבנה יש בה חידוש, דוגמא זו היא ההפרש בין חכמת ישראל לחכמת יוונים שחכמת ישראל מגיע עד למעלה כמ"ש כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ומאחר שהם דבוקים במקור החכמה ע"כ חכמתם כמעיין היוצא ממקור מוצא מים הניתוסף ומתחדש בכל עת וע"כ יש בהם חידוש וכמ"ש דדי' ירווך בכל עת מה דד כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו טעם כך ד"ת, ועל זה מורה מצות קידוש החודש שכל ענין ישראל הוא למעלה מהטבע, וע"כ יש בהם ענין חידוש, ובפסיקתא שבת קול הי' מופיע בב"ד שקידשו בו את החודש, הכל מורה שענינם למעלה מסדר הטבע שאין סדר הטבע מתנהג עפ"י בת קול, אבל חכמת יונים שהוא בטבע והטבע אין לה חידוש וכמו שבריש קהלת וזרח השמש ובא השמש וגו', וזהו הרמז סנדריאות אם אוליאוס חמה שמה שאמה של מלכות זו דהיינו מהותה חמה שמה שמתדמית לחמה שאין בה שינוי, וע"כ מהות מלכות יון להתנגד לקה"ח שמורה על כח החידוש שבישראל מפני שהם דבקים בהשי"ת מקור החכמה, היפוך מהיוונים שגזרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלקי באלקי ישראל, וע"כ כשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום נעשו ישראל ברה כחמה כלומר שאף החמה שהיא סדר הטבע שמהותו בלי שינוי נמסר לישראל והם בכח חידושם מושלים על סדר הטבע וכבירושלמי הנ"ל עד שזה נגלה ומפורסם לכל בהיר הוא בשחקים וזה ברה כחמה:

358

שנ״טבספר יצירה המליך אות עין ברוגז וכו' וטבת בשנה, נראה לפרש עפמ"ש הזוה"ק אית רוגזא דאיתברכא מעילא ותתא ואית רוגזא דאתלטיא מעילא ותתא, ונראה דשורש רוגזא דמתברכא מעילא ותתא הוא הרוגזא שהאדם יש לו על יצה"ר שלו כאמרם ז"ל לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר ובנוהג שבעולם שהאדם מתמלא רוגז על איש העושקו או אפי' פוגע בכבודו מכ"ש שצריך להתמלא רוגז על זה שבא לקפח את חיי עוה"ז וחיי עוה"ב, ובמדרש מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו בנוהג שבעולם אדם דר עם חבירו שנים ושלשה שנים נעשה לו אוהב וזה דר עם אדם כל ימי חייו אם יכול להפילו בן עשרים מפילו בן שמונים מפילו יש גזלן גדול מזה, וכפי מסת הרוגז של אדם על גזלן זה בכחו להתגבר על שונאיו המקפחים אותו, וזה רוגזא דמתברכא מעילא ותתא, אך גם רוגז זה צריך שמירה שלא יסתעף ממנו מדת רוגז פשוט דאיננו מתברך מעילא ומתתא, והגדר הוא אם יש בו אז טיבת עון הוא סימן שרוגז זה הוא דאתברכא ואיננו מתערב עמו כח רוגז פשוט שבהכרח הוא מסלק ממנו מדת טובת עין, וזהו שרמז בעל ספר יצירה המליך את עין ברוגז וכו', וטבת בשנה עפ"מ שידוע בספרי המקובלים שחדשי טבת שבט הן בעיינין וטבת עין ימין, ועין ימין הוא טובת עין, וזהו שעין ימין יהי' מושל על הרוגז וממנו נבנה חודש טבת:

359

ש״סחודש טבת מזלו גדי שטבעו רך וכבמדרש תנחומא פ' נצבים דמפרש שמות מזלות רמז על הנפש קשת על עלייתו מגיהנם כחץ מקשת ונעשה רך כגדי, וכן י"ל נמי בעוה"ז שחנוכה מעלה את הנפש מתרדמתה ומתעוררת לעלות כחץ מקשת וכמ"ש כי דרכת לי יהודה קשת הנאמר על מלחמות יוונים אז נעשה רך כגדי וביד האדם להטות עצמו לטוב למעלה מן הסדר וכטבע גדי שיש בו ענין קפיצה וכענין שפורש בספר חקור דין להרמ"ע את המשנה הכלב והגדי שקפצו מראש הגג שהם רומזים לקין והבל והם קפצו ממעלה למטה ונפלו ונשברו וכמו שכבר דברנו מזה באריכות, ולעומתם יש קפיצה ממטה למעלה מן הסדר ואפי' אינו כדאי, וע"ז מורה מזל חודש טבת:

360

שס״אשנת תרפ"ג. חנוכה

361

שס״בהנה במנורה הי' שבעה נרות ובחנוכה שמונה, ולא תקנו דומיא דמנורה משום דהנס הי' שמונה ימים, אך גם זה בוודאי לא הי' במקרה שיהיו נזקקים לנס שמונה ימים, ונראה דהנה כתיב לעתיד והקימוני עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם, ובהרב ז"ל דאלו מקבילים לאלו לפי דרכו ז"ל, ובעניותן יש לומר דהנה ענין שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם יש להבין מה עבידתייהו, ומהו ההפרש בין הרועים להנסיכים, ונראה דתעודת הרועים להכניס בלב ישראל שהיו נמשכים אחר השו"ת כצאן הנמשכים אחר הרועה מעצמם בלי התבוננות רק מצד אמונה, וכענין שכתוב שכן ארץ ורעה אמונה, וע"כ מחמת הכניסתם אמונה בלב ישראל נקראו רועים והוא עיקר הכל כאמרם ז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחי', וע"כ הם במספר שבעה כי עיקר האמונה הוא שיהי' בטל להשי"ת בכל מדותיו שהם במספר שבעה ולהיות כמו שאמר דהמע"ה נפשי כגמול עלי אמו, ועוד הדבר ידוע בחכמי האמת וכתיב ויקראו אותה שבעה ע"כ שם העיר באר שבע:

362

שס״גאך תעודת הנסיכים להכנים בישראל הגבהת הלב בדרכי השי"ת כי נסיך הוא לשון ממשלה שיהי' כל איש מושל על כל חושיו כמ"ש ומושל ברוחו מלוכד עיר וכמו שהכוזרי תאר את מהות החסיד, וזה תלוי בהגבהת הלב כמו מלך על עמו, וכענין שכתוב הלוא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה, והנה הגבהת הלב זה תלוי בשכל כי מטבע השכל להיות מוגבה ומושל, וע"כ הנסיכים יהיו במספר שמונה כמו שהשכל למעלה משבעה מדות ומושל עליהם:

363

שס״דולפי האמור י"ל שאלו ואלו מקבילים לשבעה נרות שבמנורה ושמונה של חנוכה, כי מנורה משפיע חכמה בישראל כאמרם ז"ל הרוצה להחכים ידרים וסימנך מנורה בדרום, והנה איתא בספה"ק כי להחכמה אלקית זוכין לפי מסת בטילו להשי"ת והוא בעיניו כאפס ואין ונוטריקון חכמה כח מה, וזה ענין מנורה שבמקדש שהמקדש תעודתו להכניס בהאדם ביטול להשי"ת, וזהו עבודת השתחואה, וע"ז אנו מתפללים ושם נעלה ונראה ונשתחוה לפניך, וזה מחמת בחי' הפחד והיראה שנופל על האדם, וכמ"ש ביהושע והשביתו בניכם את בנינו לבלתי ירוא את השם, כשלא יניחום לעלות למשכן ה', וע"כ נקרוא המקדש ביתך דוד, כי זה מדת דהמע"ה וכל ספר תהלים מלא מזה, וע"כ הי' מספר נרות המנורה שבעה כי השפעת החכמה הוא מסת ביטול השבע מדות להשי"ת, והם מקבילים לשבעה רועים שלעתיד:

364

שס״האך ענין נר חנוכה שהוא מחמת ניצוח את היוונים שהי' מדתם עזות וחוצפה יתירה והגבהת לבם בטומאה, ודניאל ראה אותם בדמות נמר שהוא עז שבחוות, וישראל שנצחום זכו למדה זו בקדושה וכאמרם ז"ל הוי עז כנמר, ובאמת מדה זו עצמה שזכו בה שנתהפך מרע לטוב, זה הי' כל ענין שהרהיבו בנפשם לצאת למלחמה מיעוט כזה נגד חיל היוונים שהיו אלפי אלפים ככה מלומדי מלחמה, ואין זה אלא הגבהת הנפש ולבשו עוז ותעצומות, והנה זה מדה למעלה מן הטבע ע"כ זכו לנס שמונה ימים כידוע שכל שמונה מורה על למעלה מן הטבע, שהוא במספר שבעה כמספר שבעה כשבעת ימי בריאת העולם, וע"כ זה מקביל לענין שמונה נסיכי אדם כנ"ל, וזה לימוד לאדם שתעודתו גם בזמה"ז בחנוכה ללבוש עוז ותעצומות והגבהת הלב בדרכי השם, ולהיות עז כנמר, וכאפס ואין יהי' בעיניו כל המניעות, והימים מסוגלים לזה כמו אז בימים ההם בזה"ז, ומובן שסגולתם לפי מסת המבוקש של כאו"א הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו:

365

שס״וליל ג' מוצש"ק

366

שס״זפתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהם בחנוכה, ודורשי רשימות אמרו שזה רמז על הגופים ונפשות שאין להם עלי' בשבת יש להם עלי' בחנוכה, והטעם י"ל דהנה במדרש בראשית וחושך ע"פ תהום זה מלכות יון שהחשיכו עיליהם של ישראל בגזירותיהם, ובפ' לך חשיכה זו מלכות יון וכו' ואף דכל המלכיות הם חושך לעולם והחשיכו עיניהם של ישראל, יש לומר דהנה יש שני סוגי חושך, יש שהוא העדר וסילוק האור וממילא הוא חושך כמו אחר שקיעת החמה וכביית הנרות, ויש שהחושך הוא דבר שיש בו ממש כמו עב עכור כמ"ש הא"ע פ' בא וכמו חושך של מצרים שיושב אינו יכול לעמוד וכו' וע"כ כל המלכיות הם רק סיבה להעדר השפעת אור אלקי בעולם, ומ"מ מעט אור ידחה רב חושך, וע"כ בגלות בבל ומדי הי' הנסים שנעשו אז לישראל מאיר את עיניהם, וכן במלכות רביעית שהעמיד להם בית רבי וחכמי הדורות, אבל במלכות יון הי' חושך שיש בו ממש, ובזוה"ק פ' פינחס שיש עננים חשוכין אשר כל אור הבא אליהם אינו מאיר כלל כדמיון השבע פרות הרעות שבחלום פרעה, וזה הי' ענין מלכות יוונים שנקרא חושך שהי' חושך עצמיי לא העדר וסילוק האור, ומכל מקום ישראל אז עשו ולמעלה מן הטבע ועברו כל חוק וגבול והתחזקו מאד בכח עצום ומסרו נפשם על קידוש השם ודחו מהם את החושך, היינו אף שהי' החושך גדול מאד קיימו בעצמם כי אשב בחושך ה' אור לי, ולעומת זה זכו לאור גדול מאד מלמעלה מן הסדר אשר חושך לא יחשיך ממנו, והי' האור בוקע וקורע כל המסכים וכל עננים החשוכים עד שנתקיים בהם העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, וזה נשאר לדורות שבחנוכה אור האלקי מפלש בהחושך וקורע כל המסכים, וע"י מצות נ"ח בחוץ להאיר את חושך של רה"ר עלמא דפרודא:

367

שס״חומעתה מובן החילוק שבין אור חנוכה לבין זמנים המקודשים שבהם הוא סילוק החושך לנוקבא דתהומא רבה כמו שאיתא בזוה"ק וכל דינין מתעברין מינה, אך מחמת רוב עוונות ר"ל אז כחות החיצונים בהכרח יש להם אחיזה בצד מה, ומחמת זה יש במציאות גופים ונפשות שאין להם עלי' בשבת, אבל בחנוכה שהוא ביום חול וכחות החיצונים אינם מסתלקים אלא שקוי אור האלקי בוקע וקורע כל המסכים ע"כ יש לאלו ג"כ עלי':

368

שס״טויש לומר שמטעם זה נשאר לדורות אף בגלות מה שלא מצינו שישאר לדורות בגבולין מצוה מן המקדש, [ולולב כל שבעה בגבולין הוא זכר למקדש ויש לו עיקר מן התורה] אך הוא הדבר שגם חושך הגלות לא יחשיך ממנו, וי"ל שזהו שאנו אומרים והדליקו נרות בחצרות קדשיך אף שהדלקה לא הי' בחצר אלא בהיכל, היינו משום בפני אור ההוא גם כותלי ההיכל לא הי' מפסיקים, ואחת הוא אם הדלוקו בפנים או בחצר:

369

ש״עליל ד'

370

שע״אלשון הש"ס הרגיל בנר הזהיר במזוזה, והמרש"א דקדק על שינוי הלשון בין הרגיל בין הזהיר, ונראה דהנה צורת הנר שנמשך אחר הפתילה להתלהב באש, והוא פועל דמיוני על נר ה' נשמת האדם להיות נמשך אחר הנשמה להתלהב באור זיוו של מעלה, וכענין שכתוב צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, ובמדרש כשם שנפשי צמאה לך כך רמ"ח אברים שיש בי צמאים לך, וצריך שיהי' בטבעו כן אף בלי התבוננות כלשון כמה לך בשרי שהבשר מצד עצמו יהי' נמשך להתאחד למעלה, והיינו שע"י שהוא מתמיד ומרגיל עצמו בדבר זה נשתנה טבעו להיות כן כאמרם ז"ל ההרגל נעשה טבע שני, ואף דבכל מקום ההרגל בלתי משובח, היינו משום שהוא בלי התחדשות וחיות, וזה יתכן בעבודה תורה ומצות, אבל זה להיות נמשך לרצון ה' נדרש שיהי' נעשה טבעו כן וכמו שאמר דהמע"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך ובמדרש בחקותי והי' רגלי מביאות אותי אל בתי כנסיות ובתי מדרשות, שאף בלתי מחשבתו לכך טבעו משכו לכך, וזהו לשון רגלי, היינו מחמת הרגלו נשתנה טבעו להיות מעצמו נמשך לבתי כנסיות ובתי מדרשות, ומעתה מבואר שינוי לשון הש"ס דבנר אחז לשון הרגיל שנדרש ההרגל, אבל במזוזה וקידוש היום צריך להיות זהיר שהוא נסתעף מכחות הנפש בהתחדשות החיות כמו שהוא זהיר בשמירת נפשו ולא די בההרגל:

371

שע״בליל ה'

372

שע״גהענין שבניצוח היוונים נעשה נס לישראל במנורה דווקא ולא בדבר אחר, הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי הרוצה להחכים ידרים וסימנך מנורה בדרום, א"כ ע"י המנורה זוכים ישראל לחכמה פנימית היפוך היוונים שכל עסקיהם בחכמה חיצונית, ע"כ כאשר נצחום זכו ישראל לחכמה הפנימית, וע"כ נעשה הנס במנורה עכ"ד, ונראה להוסיף בו דברים, כי ארבעה כלים הי' במשכן ארון ושלחן מנורה ומזבח הזהב, הארון מקומו בקה"ק ושלחן בצפון ומנורה בדרום ומזבח הזהב באמצע ושלשחן באוהל מועד שהוא ההיכל, ונראה דארבעה כלים מקבילים לארבע מלכיות המתנגדים לקדושה, ומוצאם מארבע גוליירין בישין עון משחית אף וחימה, ומושכים לשלש עבירות החמורות ע"ז ג"ע שפ"ד, ולה"ר השקולה או עוד יותר משלשתן, והנה לה"ר לעומתו בקדושה הארון והתורה שהוא היפוך לה"ר כמ"ש האריז"ל שלהודות לך שאנו אומרים בברכת ק"ש הכוונה על עסק התורה, וזהו הזכירה של מרים, וקטורת שלפני ולפנים מכפר על לה"ר יבוא דבר שבחשאי ויכפר על דבר שבחשאי, וזה לעומת מלכות הרביעית שרע שלה הוא בפנימית והוא גרה לא יגר, וכמו מלכות הרביעית ששקולה או יתירה משלשתן ולה"ר שהוא מגדיל עונות כנגד שלש עבירות החמורות, לעומתם תלמוד תורה כנגד כולם, ושלשה כלים שבהיכל מזבח הזהב לקטורת וממנו לריח לעומת מלכות בבל כי מלכות בבל הוא עירוב טוב ורע כמ"ש כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומיכלא דהאי רשיעא בישרא בחלבא ומושך לע"ז פגם השכל והוא הגורם ריח רע כמ"ש ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם שהם מאוסים כגלל, היפוך הריח וחיות דקדושה שהנשמה נהנית ממנו, ולעומתו הי' חנני' מישאל ועזרי' דכתיב וריח נור לא עדת בהון, כי לא שלט בהם קליפת ריח הרע של נבוכדנצר ובמדרש פ' ל"ד וירח ה' את ריח הניחוח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש [והוא באור כשדים מלכות בבל] וירח ריח חנני' מישאל ועזרי' עולין מכבשן האש, שלחן באמצעותו השפעת המזונות והעושר יורדים לעולם, כאמרם ז"ל הרוצה להעשיר יצפין וסימנך שלחן בצפון הוא מקביל למלכות פרס ומדי שהי' ענינה אסיפת הממון והעושר כמ"ש מהר"ל וכמ"ש בהראותו את עושר כבוד מלכותו, מנורה באמצעותה השפעת החכמה כאמרם ז"ל הרוצה להחכים ידרים וסימנך מנורה בדרום ומקביל לעומת מלכות יון שהי' ענינה חכמות חיצונית, והנה במדרש תוהו זו בבל ובוהו זה מדי וחושך זה יון, וע"כ לעומת מלכות יון הוא מנורה שבאמצעותה אורה יורדה לעולם, וע"כ בניצוח היוונים נעשה לישראל נס במנורה, ונראה שהרוחנית והגשמית בחדא מתקלא סלקא, שהיוונים החשיכו עיניהם של ישראל בגזירותיהם בגשמית, הי' התורה שהיא מאירה עיניהם של ישראל מתמעטת ומאספת אורה, ובניצוח את היוונים נתגלית אור התורה ונתרבה הישיבות, ולעומת שהאיר עיניהם של ישראל בגשמית כך הי' ברוחניות כאמרם ז"ל אורה זו תורה, וזה לימוד לאדם שבחנוכה ישראל מקבלין עליהם עול תורה מחדש, ולעומת הקבלה זוכין שיאירו עיניהם בתורה:

373

שע״דליל ו'

374

שע״המזוזה בימין ונ"ח בשמאל, נראה בטעמו של דבר עפ"י מאמרם ז"ל שמאל דוחה ימין מקרבת, והנה בהרב ז"ל שענין מזוזה שכותבין פרשיות אלו שיש בהן יחודו ואהבתו ית"ש בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך וקובעין בפתח הבית להעלות את הבית וכל אשר בו רכושו וקנינו להיות בטלין לאהבת השם עכ"ד, והנה אמרו ז"ל דרך ביאתך וכי עקר אינש כרעא דימינא עקר ברישא, ויש להבין הלא בעה"ב עומד בפנים א"כ למה צותה התורה דרך ביאתך ולא דרך יציאתך, ונראה הטעם מאחר שהכוונה להעלות כל מה שבבית לשם השם, והמזוזה היא כסא לשם השם המקרב את כל אשר בבית תחת כנפי חסדו ית"ש והקירוב הוא בימין המקרבת וימין דרך ביאתך רמז לימין השכינה שבפתח הבית כבמדרש שבעה"ב עומד בפנים והשי"ת עומד בחוץ וימינו מקרב, ע"כ מזוזה בימין דרך ביאתו לבית שזה ימין השכינה שבפתח הבית:

375

שע״ואבל נ"ח שהכוונה להאיר את רה"ר לדחות את כחות החיצונים שברה"ר ולזה נצרך שמאל דוחה, והוא שמאל השכינה שבפתח הבית, אבל לענין בעה"ב העומד בפנים הוא להיפוך נ"ח מימין ומזוזה לשמאל, כי בחינת נ"ח שיתפשט אור האלקי לרה"ר וכל התפשטות הוא בכח ימין, וכוונת המזוזה להעלות הכל לשורשו לשם השם, וכל ענין העלות לשורשו הוא מתיחס לשמאל כידוע בדברי חכמי האמת והנה ידוע שכמו בכלל כן בכל אדם בפרט כי האדם עולם קטן ויש בו לעומת כחות הקדושות גם כחות חיצונים, ובחנוכה הזמן להאיר גם אלו הכחות, וזהו על פתח ביתו מבחוץ:

376

שע״זליל ז'

377

שע״חקבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, הנה תקנו שלשה מצות, נרות, הלל, והודאה, וכבר דברנו מה עבידתייהו, ונראה עוד לומר דהנה במדרש וחושך ע"פ תהום זו מלכות יון, והנה ברמ"ז דחשך ר"ת חמור שור כלב, א"כ מבואר דמלכות יון שלשה קליפות שולטים בה, חמור הוא קליפת ישמעאל שכתוב בו והוא יהי' פרא אדם, ובתרגום יונתן ואיהו יהוי מדמא לערוד בבני אנשא, וערוד הוא חמור הבר כברש"י ריש ר"ה, והיינו דכל חמור הוא נמשך לתאות מטונפות, כענין שכתוב אשר בשר חמורים בשרם, וחמור הבר הוא נמשך לתאוה יוצא מגדר הישוב, שור הוא קליפת עשו שור המזיק ועליו כתיב וכל קרני רשעים אגדע, ועליו נרמז בש"ס ריש ב"ק דשור הוא ראש לאבות נזיקין, כלב הוא היוצא מבין שניהם כבזוה"ק דמהזדווגת שור וחמור יוצא כלב והוא קליפת עמלק, והנה כולם נכללים במלכות יון:

378

שע״טונראה דכל ארבע מלכיות כל אחת נכללת עמה הקליפה שהי' במלכות הקודמת לה, ומטעם זה מלכות הרביעית שקולה או יתירה משלשתן, והיינו שקליפת מלכות בבל הוא שור המזיק, וע"כ נקרא בכתוב "משחית גוים" כמו קרן השור שכוונתו להזיק, וע"כ כתיב בענשו ועשבא כתורין יאכל, מחמת שהוא דומה לו, קליפת מלכות מדי הוא חמור שכל ענינה תאוות מטונפות, וזה הי' הכוונה בסעודת אחשורוש כבמדרש, ומעשה ושתי לעד, אך באשר היא כלולה גם ממלכות בבל הקודמת שהוא קליפת שור המזיק משחית גוים, ע"כ נספח לה המן הרשע צורר היהודים שגזר להשמיד להרוג ולאבד, מלכות יון הוא קליפת כלב כלבין דחציפין קליפת עמלק שנמשל לכלב כברש"י בא כלב ונשכו שהכוונה על עמלק, והיא כלולה גם מקליפות מלכות הקודמים לה והם קליפת חמור ושור, והם ר"ת חשך, ומלכות רביעית הרי מפורש במדרש שהיא שקולה או יתירה משלשתן:

379

ש״פונראה שבשלשה קליפות אלה שבמלכות יון לעומתם בקדושה הוא מדת דהמע"ה, ויוסף הצדיק, ויעק"א ע"ה לעומת קליפת חמור הוא דהמע"ה שהי' כל תשוקתו להדבק בקדושה עליונה כמ"ש צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וכל ספר תהלים מלא מזה, והוא רוה להקב"ה בשירות ותשבחות, והוא מדת חמור בקדושה שהי' נכנע מאד להשי"ת, וכענין שכתוב חמור גרם וגו' ויט שכמו לסבול, וזה במדרש ריש וישלח וחמור זה מלך המשיח, ולעומת קליפת שור הוא יוסף הצדיק שכתוב בי' בכור שורו הדר לו, והיינו שהי' לבו תמיד מוגבה בדרכי ה' ובנהירו דאנפין, היפוך קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק, וזה שבמדרש ריש וישלח שור זה משוח מלחמה, והכוונה על משיח בן יוסף, ועוד שם לקמן במדרש ובש"ס ב"ק (י"ז:) שור זה יוסף, והוא הי' זן ומפרנס והחי' את כל העולם בשני רעבון, ואולי עליו רמז הכתוב ורב תבואות בכח שור, היפוך נבוכדנצר הנקרא משחית גוים, ולעומת קליפת כלב הי' יעק"א ע"ה כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעמלק הוא היפוך יעקב אבינו ע"ה שיעקב נקרא ישרון מלשון ישר ועמלק הוא לשון עקלקלות עכ"ד, ועוד שמדותיו של יעקאע"ה הוא אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב ועמלק הוא תכלית השקר והוא כסות ולשון שינה, וע"כ אם שקרת במדות ומשקולות הוי דואג מגירוי האויב זה עמלק כברש"י פ' זכור:

380

שפ״אולפי האמור יתפרש מה שהיוונים גזרו שלשה גזירות על ישראל לבטל מהם חודש, מילה, ושבת, חודש מתיחס לדהמע"ה כאמרם ז"ל ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים, מילה מתיחסת ליוסף הצדיק שומר הברית והוא כפה את מצרים להמול, באמרו אלקי אינו זן את ערלים, שבת מתיחס ליעקאע"ה נחלת יעקב שכתוב בו שמירת שבת להדיא כבמדרש, והיוונים שהי' בהם שלשה קליפות הנ"ל שהם היפוך מדתו של יעקב ויוסף ודוד ע"כ הי' בכחם לגזור שלשה גזירות הנ"ל:

381

שפ״בובזה יש לפרש הענין שתקנו החכמים שלשה מצות, נרות, הלל, והודאה, שכשגברו ישראל ונצחו את היוונים שהי' נכלל בהם שלשה קליפות הנ"ל, א"כ חזרו להאיר בישראל אורות של שלשה צדיקים הנ"ל יעקב ויוסף ודוד, ולעומת יעקאע"ה שבמדרש ריש ויצא שיעקב שמו שמש שהוא מאיר לארץ ולדרים עלי' תקנו נרות חנוכה להאיר אפי' לרה"ר, וע"ז כתיב והי' אור ישראל לאש וקדושו ללהבה, ולעומת יוסף הצדיק שהי' מדתו הגבהת הלב בדרכי ה' והי' תמיד בנהירו דאנפין, תקנו החכמים לקרות את הלל שהוא הגבהת ורוממות הנפש כמ"ש הרמב"ן בפ' אמור בענין קריאת ההלל במועדים, ולעומת דהמע"ה שהי' מדתו הודאה והכנעה שבא מיהודה שנקרא ע"ש הודאה כמ"ש הפעם אודה את ה' ובמדרש לפי שתפסה לאה פלך הודאה עמדו בני' בעלי הודאה:

382

שפ״גליל ח'

383

שפ״דמה שקורין יום השמיני זאת חנוכה יש לומר דהנה ידוע דמספר שבעה הוא בטבע כמספר שבעת ימי בראשית ושמיני הוא למעלה מן הטבע, והנה בנסים כולם אף שאיננו על דרך הטבע מ"מ כתב המהר"ל בס' הגבורות שיש סדר לנסים, ומ"מ יש לומר שהנסים שנעשו במספר שמונה הם למעלה מן הסדר לגמרי, וא"כ מורה שנס חנוכה הוא למעלה מן הסדר, ונראה שזה עצמו החילוק בין קודש דהוא מלה בגרמי' לבין קדוש שפירושו שנמשך עליו קדושה מקודש כבזוה"ק, וזה שאנו אומרים הנרות הללו קודש הם ולא קדושים הם, ולא עוד שלא השמיני בלבד נקרא קודש אלא כל שמונת ימי חנוכה קודש הם, והשמיני לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו דהיינו כל שמונת ימים, וזה וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם, והנה ידועין דברי המגיד הקדוש הרבי ר' בער זצללה"ה בתיבת זאת הזיין מורה על עולם הטבע, ואותיות א"ת מורים על כ"ב אותיות התורה שהם מא' עד תיו שהוא למעלה מהטבע עכ"ד, ונראה באשר התורה היא קודם שנברא העולם וקודם סדר הבריאה, ע"כ מורה נמי על נסים למעלה מן הסדר בצירוף הטבע, וזה עצמו הוא נרות חנוכה, וזה נודע מיום השמיני כנ"ל, ע"כ נקרא זאת חנוכה:

384

שפ״השנת תרפ"ד.

385

שפ״ובט"ז הא דלא קבעו למשתה ולשמחה כמו בפורים, דבפורים הי' הנס מפורסם להצלת נפשות משא"כ בחנוכה אע"ג שהי' ישועה ממנו ית"ש במלחמה מ"מ לא הי' מפורסם ע"צ הנס, ואינו מובן שהרי הי' מפורסם שד' בני חשמונאי נצחו עם רב שהי' כחול הים וכמו שאומרים בהודאה מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, ולהיפוך י"ל דנס הנרות שהי' רק בפנים לא הי' כ"כ מפורסם כמו נס המלחמה שהי' בכל רוחב הארץ, אבל יש לומר הטעם דהמלחמה ימים רבים מקמי חנוכה הי' עד שהוציאו אותם מכל הארץ, ולא הי' ביום מיוחד, ע"כ לא קבעו למשתה ושמחה ביום מיוחד, אלא קבעו ע"ש נס הנרות שהי' ביום מיוחד:

386

שפ״זונראה לומר היות שלשה מצות בחנוכה, נרות, והלל, והודאה, והנה בהודאה לא נזכר נס הנרות אלא והדליקו נרות בחצרות קדשיך ולא נזכר שהי' בנס, ועוד דסתם הלשון איננו משמע על נרות המנורה שהוא בפנים אלא בחצרות, ומשמע שהדליקו בחצרות קבל עם לשמחה כענין שהדליקו לשמחת בית השואבה, ע"כ מצד הסברא יש לומר דשלשה מצות בשביל שלשה דברים נתקנו דמצות הנרות ע"ש נס המנורה, והלל ע"ש הגאולה ממלכי יון כאמרם ז"ל וכשיגאלו והיו אומרים אותו על גאולתם, ונסתייעו דברנו מדברי הפסיקתא וז"ל ולמה מדליק נרות בחנוכה אלא בשעה שנצחו בניו של חשמונאי וכו' נכנסו לבהמ"ק וכו' והדליקו בתוכם נרות, ולמה קורין את ההלל וגו' ואין קורין אלא על מפלתה של מלכות וכו' אבל במלכות יון שכילה אותה הקב"ה התחילו נותנים שבח והימינון ואומר לשעבר היינו עבדים לפרעה עבדים ליון ועכשיו עבדיו של הקב"ה אנו הללו עבדי ה' עכ"ל, הרי מפורש שהנרות ע"ש הדלקה, והלל ע"ש הגאולה, והודאה יש לומר דהיא על ניצוח המלחמה בדרך נס ופלא, כי הי' אפשר הגאולה ממלכות יון מלובש בטבע, והשי"ת עשה עמהם להפליא והשכילו ישראל כי באשר הי' מצב ישראל אז מוזר מאד והאמונה רופפת, ע"כ הראם השי"ת נסים במלחמה בפירסום לחזק אמונתם ויכירו וידעו השגחת השי"ת עליהם, והנה הי' הישועה בכפלים בגשמיות וברוחניות לחיזוק האמונה, וישראל השכילו לעשות תשובה הרוחנית לעיקר, וע"כ לא תקנו למשתה ושמחה להורות שתשועה הגשמיות טפל לתשועה הרוחנית, ובזה יתיישב לנו מה שלא נזכר בההודאה נס הנרות כלל להורות שהודאה לאו משום נס הנרות נתקן:

387

שפ״חבמדרש בראשית דמ"ד בניסן נברא העולם עשוי הבל קיים בעולם עד עצרת למ"ד בתשרי נברא העולם עשוי הבל קיים בעולם עד החנוכה, משמע דיש השתוות בין עצרת וחנוכה וכבר דברנו מזה ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה, דהנה אמרו ז"ל בהבל דהציץ ונפגע, וזה צריך פירוש מאחר דכתיב וישע ה' אל הבל ואל מנחתו הרי שהי' לרצון לפניו ית"ש ואיך יתכן לומר שהי' בו צד חטא לומר הציץ עליו ונפגע:

388

שפ״טונראה דהנה בצאת ישראל ממצרים לא ניתן להם התורה עד חודש השלישי, ובמדרש כמו שפחה וגיורת לא ינשאו עד חודש השלישי והטעם מפני שצריכין לנקיון בגוף ונפש ושכל ואז הי' במציאות שיחול עליהם קדושה אלקית במ"ת ויתקיימו, ואף שנפשי יצאה בדברו מ"מ חזרה אליהם הנפש, וכ"ז מפני הגוף ונפש ושכל שלהם שהיו כלים מוכנים לקבל את רוממות מעלת נתינת התורה ואם לא, הי' הנפש יצאה מנרתיקה ונדבקת למעלה, וזה הלשון שבזוה"ק שמנו חושבנא לדכיותא, והשיגו מעלת יראת ה' טהורה ע"כ עומדת לעד:

389

ש״צונראה דמה שהי' ביכולתם במעט זמן הזה להתנקות בגוף ונפש ושכל הוא מפני שקדום להם יציאת מצרים שהי' בכלל יציאה מן החומר עוד קודם אתערותא דידהו וכמו שהגיד הרה"ק ר' ברוך זצללה"ה בפסוק ופסח ה' על הפתח, היינו כאמרם ז"ל פתחו לי כחודה של מחט, והשי"ת בחסדו פסח על פתיחה זו, ואחר הופעת אור הגדול של יציאת מצרים, בזה עצמו ניתן בהם כח להתנקות עצמן ולמנות חושבנא לדכיותא:

390

שצ״אולפי"ז יש לומר בהבל שהי' בלתי אריכת זמן מחטא אדה"ר דאסגי מסאבותא בעלמא ותרעין סתימין לא הי' ביכלתו לנקות עצמו כנ"ל שיהי' כלי ראוי לקבל את האור שהי' שופע עליו באמצעות הקרבן, וע"כ בשביל עצמו שכתוב וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, גרם שהציץ ונפגע ונסתלק למעלה צלם אלקים שהי' עליו ושוב לא הי' נשמר מהריגת קין:

391

שצ״בולפי"ז י"ל דהיינו טעמא שלא עשוי הבל בעולם למ"ד בניסן נברא העולם אלא עד עצרת שאז הופיע אור החוזר ממ"ת שאם הי' בלתי מוכנים הי' נפשם יצאה ולא חזר [והוא כסגנון אמרם ז"ל שאין מקיזין דם בערב עצרת] וע"כ גם הוא הציץ ונפגע:

392

שצ״גולפי האמור י"ל דכותי' למ"ד בתשרי נברא העולם לא עשוי הבל בעולם יותר מעד החנוכה שהוא בחודש השלישי מבריאת העולם, ובימי החשמונאים זכו ישראל להארה עליונה גבוה מאד והטעם שמסירת הנפש שהי' לישראל בימים ההם נתקנו בשלשה חדשים אלו בגוף ונפש ושכל, ונעשו ראוים שיחול עליהם ההארה עליונה, וזה גרם ניצוח היוונים כי הם הי' חכמים, ולא הי' יכולים לנצחם אלא בכח הארה שלמעלה מבחי' השכל, שבבחי' השכל הי' להם נמי אחוזה, אלא מחמת שזכו ישראל להארה עליונה ההיא גברו על היוונים, ובאשר שבהמסירת הנפש נתקנו ישראל בגוף ונפש ושכל הי' יכולים לסבול הארה ההוא ולא נתקו נפשם מנרתיקם, ומהארה ההוא נשאר לדורות בימים החנוכה, וזה שבמדרש שלך לעולם קיימת שפי' הרמב"ן שהכוונה על נרות חנוכה, והוא דוגמא לאור של עצרת אחר שמנו חושבנא לדכיותא, וע"כ כמו שלא הי' יכול לסבול הבל אור החוזר מעצרת כי הי' בלתי מוכן לאור החוזר ההוא למ"ד בניסן נברא העולם, כך נמי למ"ד בתשרי נברא העולם לא הי' יכול לסבול אור החוזר מחנוכה והציץ ונפגע:

393

שצ״דוהנה זה לימוד לדורות שלזכות להארה גדולה ההוא צריכין לנקיון כנ"ל, והנקיון הוא ע"י שישראל מבטלים שכלם ודעתם לרצון השי"ת ומקבלים עליהם עול מלכות שמים באהבה ע"כ זוכין להארה למעלה מהשכל:

394

שצ״הכתיב זכרי' ט' כי דרכתי לי יהודה קשת מלאתי אפרים ועוררתי בניך ציון על בניך יון ושמתיך כחרב גבור, וברש"י שם דקאי על מלחמת החשמונאים, והנה שמלחמה ההוא מכונה בקשת ובחרב וכבר דברנו בזה אבל אין בהמ"ד בלי חידוש:

395

שצ״וונראה דהנה ההפרש בין מכת חרב לקשת, שחרב מכה בסמוך לו וקשת שולט למרחוק, דוגמא לזה ועקב נמשל לאש ויוסף ללהבה אש בלי להבה אינו שולט למרחוק אלא שהוא שורף את הרע ואינו מניחו לקרב אליו, ולהבה מתפשט למרחוק אפי' חוץ מגבול הקדושה:

396

שצ״זונראה שישראל זוכין לשתי אלה מחמת שהם נזהרים מדברים האסורים, ומחמת שהם מקדשין עצמן במותר להם, מחמת שנזהרים מדברים האסורים אין שום דבר רע יכול להתקרב אליהם, ומחמת שהם מתקדשין במותר להם, ומרחיקים עצמן מרחוק מגדר האיסור, לעומת זה זוכין להתפשטות קדושה להלאה מגבול הקדושה:

397

שצ״חויש לומר דהיינו נמי רבותא דיוסף דנמשל ללהבה דשולט למרחוק, שהי' מתקדש מאד מדבר המותר, ובזה יש לפרש הענין שהי' נדמה לו באחיו שחשודין על אבר מן החי וכו' שבמעט התדמות לדברים שהי' הוא מתרחק מהם ונוהג בו קדושה הי' נראה בעיניו כאלו הי' דבר איסור ממש, ובזה יתפרש מה שנחשב חטא ליוסף מה שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני אתך וגו' אף כי לאיש זולתו לא הי' נחשב זה לחטא כי כך דרכו של עולם לעשות השתדלות כפי מה שיכול ולהתפלל לה' שיצליח בהשתדלותו מ"מ ליוסף שהי' מתקדש במותר לו הי' גם זה נחשב לפגם:

398

שצ״טוהנה כתיב בתפלת חנה קשת גבורים חתים ונכשלים אזרו חיל, ובתרגום יונתן דקאי על היוונים הרי דיוונים נקראים קשת והיינו נמי משום ששלטו למרחוק והתפשטו לגבול הקדושה ונכנסו להיכל שהוא פנימית דהקדושה כבזוה"ק ששלשה מקומות זה לפנים מזה, חצר, היכל, בית, וטמאו כל השמנים שבהיכל והוא כעין קשת ששולט למרחוק:

399

ת׳והנה הכל תמהו מה חטא הי' אז בישראל שבשבילו נתגברו עליהם היוונים, ויש לומר שהי' נמצא בהם בלתי מתקדשים במותר להם וכן משמע בספר מלאכי בהתוכחות שהי' מוכיחם עיי"ש, ועוד כתיב שם כי אשר אינכם שומרים את דרכי ונושאים פנים בתורה, כי קידוש במותר הוא נשיאת פנים בתורה שכ"כ היא חשובה בעיניו עד שמתקדש למעלה מגבול האיסור, וזהו אשר אינכם שומרים את דרכי, כי דרכי ה' להיות נושא פנים לישראל אעפ"י שאינו מגיע להם כפי הדין כמו שפירשו ז"ל בפסוק ישא ה' פניו אליך שהוא הפוך ממה שכתוב אשר לא ישא פנים, כמו שהשיב הקב"ה וכי לא אשא פנים לישראל שהם מדקדקין על עצמם עד כזית עד כביצה, והיינו כמו שישראל עושין יותר מהגבול לעומתם עושה גם אני ונושא להם פנים, ומעתה משמע שחטא ישראל הי' אז שהי' בלתי מתקדשים במותר להם:

400

ת״אוהנה תמול הגדנו פי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה במדרש מגילת אסתר תנו ימים כנגד ימים, שמחמת חטא ישראל במנוחת שבת לקחו אומה"ע המנוחה עכת"ד, כן נמי יש לומר שמחמת שלא שמרו ישראל מדתם מדת הקשת לשלוט למרחוק בקידוש עצמם במותר להם לקחו היוונים גם מדת הקשת לשלוט בפנימית הקדושה:

401

ת״בויש לפרש דהיינו הך שאנו אומרים בהודאה שעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחקי רצונך, להשכיחם תורתיך הם דברים שנצטוו עליהם בפירוש, ולהעבירם מחקי רצונך הם קידוש במותר לך שלא נאמר בפירוש אלא ידוע שהוא רצון השי"ת, ומכונה אלה בחרב וקשת, וממוצא הדברים כשגברו עליהם מלכות בית חשמונאי ונצחום חזרה לישראל מדת הקשת והחרב, והיינו בודאי ע"י שקבלו עליהם להיות נזהרים בשתי אלה ועשו תשובה במסירת הנפש על התורה והמצוה, ע"כ נקרא ניצוח ישראל בשם קשת וחרב:

402

ת״גולפי האמור יש לפרש הכתוב שאמר יעקב ליוסף ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, היינו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי צרת דינה הי' דוגמא לצרת יון, וע"כ כמו היוונים שהתגברו במדת החרב והקשת, והתגברות וניצוח ישראל נקרא בשם חרב וקשת כך הי' נצרך לניצוח שכם, ובאשר הגדנו לעיל שמדת הקשת מתיחס ליוסף, ויש לומר עוד שמדתו של יוסף מעולם צדיק יסוד עולם שומר הברית, ע"כ לניצוח שכם פגם ברית נתבקש זכותו של יוסף, וזהו שלקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, בחרבי הוא זכותי ובקשתי הוא זכות יוסף, וע"כ ניתן שכם במתנה ליוסף:

403

ת״דשנת תרפ"ה.

404

ת״הלהבין בפלוגתת ב"ש וב"ה פוחת והולך או מוסיף והולך דהנה יש לדקדק בלשון הש"ס בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה וכן הוא לשון הטוש"ע, והרמ"א מוסיף תיבת מתחילין, ובפשיטות הדין עמו אבל לשון הש"ס בודאי כוונה נעלמה נרמז בו, והוא עפ"י מ"ש הרח"ו דביום המילה נקבצו באו בהתינוק כל הנפש רוח ונשמה כדי שכולם יזכו במצות מילה אלא שאח"כ מסתלקין עד שיזכה בהם אח"כ בכח מעשיו, וכבר הגדנו שכך הוא בכל המצות כמו שנראה בחוש מיום ראשון שמתחיל להניח תפילין או ביום חתונתו שמתרבה הרגש והתפעלות, משום הכי הוא, והתועלת בו אף שאח"כ נסתלק מ"מ הרשימו נשאר בו ועי"כ נקל להשיג אח"כ בכח מעשיו, וע"כ יש לומר דכן הוא בחנוכה דכל אורות חנוכה של כל שמונת ימים באים כולם יחד ביום ראשון אלא שמסתלקין ונשאר הרשימו מהם וזוכין בהם אח"כ יום יומו, ובהאריז"ל דביום ראשון הוא מדה הראשונה מי"ג מדות של רחמים וידוע שהוא בכתר והוא כלל כל המדות, ובכן י"ל דהיינו דרמז הש"ס דבכ"ה בכסלו יומי דחנוכה שכל ימי חנוכה הם כלולים בכ"ה בכסלו, ומעתה יש לומר דהיינו טעמא דב"ש דביום הראשון מדליק שמונה, אך ב"ה סברו דהאורות ביום הראשון הוא מתנה מן השמים והדלקה מתיחס ביותר למה שזוכין מכח מעשיו, יום אחר יום מתעלה והולך ע"כ מוסיף והולך וביום השמיני מדליק שמונה, ומ"מ מודי ב"ה שביום הראשון נקבצו באו בו כל האורות של כל שמונת הימים וכולל הכל, ובזה מיושב קושית הב"י שביום הראשון הי' להם פך אחד ולא הי' בו נס ולהנ"ל ניחא:

405