שם משמואל, חנוכה י״דShem MiShmuel, Chanukah 14
א׳ר"ח טבת
1
ב׳מזבח חדש בציון תכין ועולת ר"ח נעלה עליו ושעירי עזים נעשה ברצון, יש לדקדק בלשון מזבח חדש שידוע שאין לנו כעת לא מקדש ולא מזבח, וכל מה שיהי' לנו יהי' חדש, ולא מן הישן, ויש לפרש דהנה כתיב ונתתי לכם לב חדש, ונראה פירושו דהנה ידוע ששני חללים יש בלב חלל הימיני משכן נפש הקדושה לב חכם לימינו, ובחלל השמאלי משכן היצה"ר לב כסיל לשמאלו, ועבודת האדם להפוך חשוכא לנהורא ולעשות מיצה"ר יצה"ט, וע"כ לעתיד שיהי' התיקון בשלימות ושהיצה"ר יתבטל מהיות עוד רע ויהי' הכל טוב, א"כ יהי' חידוש דברים שהלב ישתנה מהותו ולא יהי' עוד בגוונא שהוא היום, זה נקרא לב חדש, ובדוגמא זו נאמר במזבח דהנה כבר אמרנו שענין מזבח הוא התאחדות והתכללות כל ישראל, כמ"ש באליהו בהר הכרמל ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב וגו', ובכח התכללות כל כנסת ישראל נעשה דוגמתם מזבח אחד מקובץ מאבנים הרבה ואבן אחת נקראת מצבה שאף שהיתה אהובה בימי האבות שהם היו יחודים ומ"מ כל אחד הי' כלל כולו, אבל עכשו שנאה מפני שנעשה חק לכנענים שהם ענפין מתפרדין, וישראל הם גוי אחד דוגמת חלוקי אבנים רבים מתאחדים ומהם נעשה מזבח אחד, והנה כמו שרוצין לחבר שני חתיכות מתכות וכדומה לעשותם לאחדים צריכין להעביר מקודם החלודה שביניהם, כן הענין בכנסת ישראל שצריכין להעביר כח הנחש המפריד בין הדבקים, כן בכל חודש שהוא התחדשות כנסת ישראל כנודע צריכין להסיר את החלודה היא חלק הנחש, וזהו ע"י שעיר החטאת, דאיתא בזוה"ק שהוא כעין שעיר המשתלח, אלא ששעיר המשתלח מעביר עונות ממש ע"כ נשתלח לעזאזל המדברה, וזהו אינו מעביר רק החלודה שהוא התישנות היפוך חיות חדש בעבודת ה', ומזה בא טינא בלב איש על חבירו להפריד בין הדבקים, דכשהעבודה היא בחיות אין כאן לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא הכל בטלין להשי"ת כמו שהענין במיכאל וגבריאל שזה שר של מים וזה שר של אש ואין מכבין זא"ז מפני שהם בטלין להשי"ת, ומ"מ באשר איננו עונות גמורים אינם נדחין לחוץ ונקרב בפנים:
2
ג׳אך לעתיד דכתיב אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יקנא את אפרים מפני שאז יהי' באמת כל ישראל כאיש אחד ממש כמ"ש קח לך עץ אחד וכתיב ליהודה וגו' ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וגו' ועשיתם לעץ אחד וגו', ולא יהי' צריכין להתחבר ולהתאחד, שוב לא יהי' נצרך לשעיר חטאת לכפר דוגמת עזאזל אלא יהי' נעשה ברצון כמו עולה וזהו ושעירי עזים נעשה ברצון, ע"כ שפיר נקרא מזבח חדש שהרי יהי' במהות אחר ממה שהי' חלוקי אבנים מתדבקים ואז יהי' כאלו הוא מאבן אחד ממש, וכמו לב שנקרא חדש באשר ישתנה מהותו:
3
ד׳כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שהכתוב מחצת ראש מבית רשע רמז לר"ח טבת שהוא מירחין דעשו, ושנים או שלשה ימים הראשונים נבלעים בימי חנוכה עכ"ד, ונראה להוסיף בה דברים, כי איתא בספרים שלעתיד ישחט הקב"ה את שר של עשו שהוא ס"ם, ושני אותיות הראשונות שלו יתבטלו ושני אותיות האחרונות יוכללו בקדושה, והיינו שהשם שלו הוא מלמטה למעלה, ושני' אותיות האחרונות שבו הוא שורשו בקדושה, ע"כ ראשות ימי טבת שהוא שורשו והתחלתו יש לכללו בקדושת ימי חנוכה, ואף שזה יהי' רק לעתיד שימתק שורשו והתחלתו, יש לומר שנצוח את היוונים שבימים ההם מסייע לזה להוציא ממנו את הימים האלו הרומזים לשורשו והתחלתו, והיינו שישראל בימי יוונים הי' עשוקים ומצוקים עד מאד, עד שהתפרץ מקרב לבם כח ועוז למעלה מטבע אנושי לעמוד איזה אנשים נגד חיל כבד מאד, אך הדחקות שהי' כ"כ גדול מאד הוא שעבר כל חוק וגבול, והוא כדמיון קשת דכל כמה שהוא מושכו לאחור יעוף החץ יותר להלאה, ובכח גדול יותר, וע"כ בכתוב נתכנה מלחמה זו בקשת כדכתיב כי דרכתי לי יהודה קשת ועוררתי את בניך ציון על בניך יון, וניתן ע"ז אות בשמים שמזל חודש זה הוא קשת וכבר דברנו מזה, וע"כ כמו קשת שכשנדרך היטב ונמשך לאחור הרבה יעוף החץ רחוק מאד וכן הי' מלחמתם בגשמיות שדרכה נפשם עוז, כן הי' ברוחניות שהגיעו לשורש היוונים שהוא בחכמה ושם הי' נצחונם, ובאשר הגיעו למדריגה גבוה כזו שהוא ג"כ כחו ושורשו והתחלתו של עשו ע"כ הי' בכחם להכליל את ראשית ימי טבת שרומז להתחלתו כנ"ל בקדושה, ובזה יש ליתן טעם מה שמזל חודש טבת הוא גדי שאיתא ברח"ו ז"ל שגדי רך הוא עדיין בקדושה וכשנזקן ונעשים שערותיו מתפשטים שב להסט"א כמ"ש הרמב"ן שחלקו של ס"ם בבהמות שעירים, והנה גדי שהוא התחלת הויתו של הבהמה הוא בקדושה כמו שורשו והתחלתו של עשו, וא"כ מזל החודש מורה על שורשו והתחלה שנכלל בקדושה, ולפי"ז יובן מה דאיתא בתנחומא פ' האזינו שהמזלות רומזין על עניני האדם אחר המיתה אחר שנשקל במאזנים ונמצא חייב מורידין אותו לשאול תחתית שאול וגיהנם כעקרב המוטל לארץ ולישחין ואם ישוב זורקין אותו לחוץ כמורה החץ בקשת וכו' מיד נעשה רך ונקי כגדי עכ"ד, והיינו כי הגיהנם מוצץ ממנו הפסולת ונשאר כהתחלתו קודם שחטא והוא הרמז כגדי לעומת שקודם התמרק חטאו בגיהנם הי' כשעיר ועז:
4
ה׳ולפי האמור יש לפרש דברי הספר יצירה המליך אות ע' ברוגז וצרפן זה בזה וקשר להם כתר וצר בהם גדי בעולם טבת בשנה כבד בנפש, דהנה בזוה"ק (ב:) וכן ע' עון אע"ג דאמרה דאית בי ענוה אמר לה קב"ה לא אברי בך עלמא, ונראה הפי' דאות ע' בשורשה מורה על ענוה, אך בהתפשטות למטה מורה על עון, וע"כ לברא בה העולם שהוא התפשטות כלשון המדרש שהי' נמתחין והולכין לא יתכן באות זה, והנה אות ראשונה שבעשו היא ע' שזה מורה שבשורשו נמצא בו טוב, אך בהתפשטות הוא רע והא שוא שבראתי בעולמי והוא האותיות שבו בלתי אות הע', וכחו של עשו הוא כעס ורוגז היפוך מדת ענוה, כי הענו לא ירגז ולא יתקצף, כי ענו הוא שפל וסבלן, וזה שאמר בספר יצירה המליך אות ע' ברוגז היינו שאות ע' שמורה בשורשה על ענוה יתגבר על בחי' הרוגז שהוא היפכו וצרפן זה בזה היינו שהרוגז לא יהי' בקליפה שרוגז זה הוא היפוך אות ע' בשורשה כנ"ל, אלא רוגז דקדושה היינו לא על זולתו ח"ו אלא על עצמו כאמרם ז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר וקשר להם כתר היינו שיהי' הכתר של הע' שהוא שורשו והתחלתו גובר וצר בהם גדי בעולם כנ"ל שהוא התחלתו של שעיר עזים שעדיין הוא בקדושה וטבת בשנה שהוא ראש של ירחין דעשו ומ"מ התחלתו ושורשו נכלל בקדושה, וכבד בנפש כאמרם ז"ל כבד כועס והוא רוגז ואיתא בזוה"ק שכבד הוא עשו אבל כשנפרד ממנו חלקו הרע ונשאר צירוף ע' ברוגז כנ"ל שהוא שורשו והתחלתו הוא טוב ובקדושה ומשמש להלב לבשל את הדם ולהקריב לפני הלב את צחיחי דדמא, והנה כל שלשה אלה בעולם שנה נפש הם בחדא מחתא:
5
