שם משמואל, חנוכה י״טShem MiShmuel, Chanukah 19
א׳ליל ב'
1
ב׳בקושיית המפרשים הלוא טומאה דחוי' בציבור ולמה הי' צורך בהנס ולא עביד רחמנא ניסא למגנא, יש לומר דהנה נראה ענין היוונים שהי' כל כוונתם להכניס טומאה במקום קדושה, וכמו שאמרנו בש"ק דהיינו מה שאיתא בספרים דקליפת יון מושכת לשפ"ד, כי בהאריז"ל דענין מיתה שניתן רשות לכחות הטומאה להדבק באיש הזה והנשמה אינה יכולה לסבול ומסתלקת, על היפוך שלעולם הטומאה בורחת מהקדושה כמ"ש מפני שרי גברתי אנכי בורחת, וזהו מחמת גזירת עונש המיתה ניתן לה רשות להטומאה עד שהקדושה תסתלק מפני', וקליפת יון בחציפותיהם כוונו להכניס טומאה במקום קדושה כדי שתסתלק הקדושה, וזהו שטמאו כל השמנים שבהיכל וגזרו שתבעל לטפסר תחילה, ופרצו י"ג פרצות בהסורג מקום המבדיל שאין גוים וטמאי מתים נכנסים לשם, וזהו ענין שפ"ד ורמזו ז"ל קשה עליהם טהרת כלים יותר משפ"ד, כי הוא ענין אחד בדומה לו, וע"כ כשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, וחזר הדבר שהטומאה תברח מפני הקדושה, ובא הרמז בדברי חכז"ל שחתכו ראשו של הגמון "וברחו" כולם, שכמו ברוחניות שהטומאה בורחת מפני הקדושה כן נעשה בגשמיות שנפל פחד היהודים עליהם אף שהי' כמוהם עשרת אלפים, ולשון בריחה הוא מחמת פחד, וע"כ נעשה הנס בנרות להאיר על ענין הזה שנתגלה אור גבוה מאד שהטומאה בורחת מפניו בהכרח, וכענין טבע הנר שמעט אור ידחה רב חושך, כן הי' אז שחושך היוונים [כענין שאמרו ז"ל וחושך זה מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהם] נדחה מפני אור הקדושה:
2
ג׳והנה ענין טומאה דחוי' בציבור שמחמת חביבת הציבור סובל הקדושה גם את הטומאה שנדבק בהם, וע"כ בש"ס פסחים (פ"ד.) פסח הבא בטומאה למ"ד שפסח פסול לית בי' משום שבירת עצם משום דכתיב בו בכשר ולא בפסול האי נמי פסול הוא, הרי דאף דנתקבל מ"מ עדיין מקרי פסול, וע"כ אם הי' אז מדליקין שמן טמא מפני שטומאה דחוי' בציבור הי' נחשב שטומאה איננה בורחת מפני הקדושה אלא שנתקבל מחמת חביבת הציבור, הי' זה היפוך הניצוח שנצחו את היוונים, ע"כ נעשה הנס שלא הוצרכו לדין טומאה דחוי' בציבור, וזה נשאר לדורות בימים ההם בזמן הזה בכל איש פרטי הבא לטהר הטומאה שעליו נדחה מפני הקדושה, כי תיכף כשבא לטהר שורה עליו קדושה עליונה והטומאה בורחת, וזה ענין שמדליקין הנרות על פתח ביתו מבחוץ להבריח את כחות החיצונים שמשכנם ברה"ר עלמא דפרודא, והיינו טעמא דפתילות ושמנים שאין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה, ודורשי רשימות אמרו שזה רומז על הנפשות שאין להם עלי' בשבת יש להם עלי' בחנוכה, והיינו מפני כי אף שקדושת שבת גבוה מעל גבוה ואיש שזכה לדבק בקדושת שבת הנה הוא נושע מכל כחות רעות כי כלהו ערקין ואתעברו מינה, מ"מ באשר שבת הוא ברוך ואיש שהוא בכלל ארור רח"ל אין ארור מדבק בברוך, ונשאר עומד מבחוץ, אבל חנוכה שזהו כל הענין חנוכה שהטומאה בורחת מפני הקדושה, אם אך רוצה לטהר נטהר בהכרח:
3
ד׳נראה דכעין שאמרו כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ואף שנדחה הנחש מ"מ צריך לנקות מן הזוהמא ועד שעמדו ישראל על הר סיני לא פסקו זוהמתן, כן הענין ביוונים שהי' כל ענינם להטיל טומאה וזוהמא בישראל אף שנהרגו וברחו ובטלה מלכות יון עדיין נשאר מהזוהמא שהי' צריך בירור ונקיון לזמן מרובה, ויש לומר דהיינו טעמא שהורקנוס הזקן הכריח את האדומים לקבל עליהם מילה ושם אותם שומרים על שערי ירושלים כמו שהובא ביוסיפון ובא"ע ואז היו הסנהדרין וכל מעשיהם הי' עפ"י רוה"ק, ולכאורה בלתי מובן למה הי' להם זה, אך יובן עפ"י המבואר בכתבי האריז"ל שאותו האיש הי' גלגול עשו וע"כ נדבקו אליו בראשונה האדומיים, ואח"כ נמשך אחריו גם קצת יהודים, ונראה שכולם הי' שיריים מזוהמת היוונים כנ"ל ונפרד מישראל באמצעות אלו האדומים שנתפרדו מישראל, וכמשל הרוצה לצרף את הכסף להסיר סיגיו מוסיף בו בדיל ושאר חלקי סיגים, כדי שימצא מין את מינו וידבקו סיגי הכסף בהבדיל והסיגים שהכניס ואת כולם יחד שואב האש ונפרד מעל הכסף, כן הי' הענין בהאדומים שנספחו אל בית ישראל באונס מצא מין את מינו, היינו האדומים את הזוהמא שנשתייר מהיוונים, וכל הזוהמא יחדיו נדבקו באותו האיש וישראל נעשו ככסף צרוף והוא נידון בצואה רותחת שהוא משל על זוהמא הנדחית שנדבק בו, ואולי בזה יש ליתן טעם על ביטול תורה של כל ישראל בכל שנה בעת לדתו, כי התורה מרחק את כחות חיצונים וכה דברי כאש נאום ה' כמו אש המצרף כסף ושורף את כל הסיגים, ואין בקליפה ההוא כח להתפשט, כי כח התורה לנגדו, וע"כ במכוון מבטלין מן התורה ונותנים לו מקום להתפשט כדי שישאב את הזוהמא, וישראל יתקנו לאט לאט עד שיבוא משיח במהרה:
4