שם משמואל, חנוכה ס״גShem MiShmuel, Chanukah 63
א׳שנת תרפ"א. ליל א'
1
ב׳ענין מזוזה בימין ונ"ח בשמאל, דהנה בש"ס ע"ז (ה:) א"ר יוחנן משום ר' בנאה מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור אשריהם ישראל בזמן שעוסקים בתורה ובגמ"ח יצרם מסור בידם ואין הם מסורין ביד יצרם שנאמר אשריכם זורעי על כל מים ואין זריעה אלא צדקה שנא' זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד ואין מים אלא תורה שנא' הוי כל צמא לכו למים משלחי רגל השור והחמור תנדב"א לעולם ישום אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשא, וברש"י משלחי רגל משלחים ומשליכים רגלי יצה"ר הבא על האדם מעליהם, ויתבאר עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בדברי הש"ס פרק גיד הנשה ויאבק איש עמו חד אמר כת"ח נדמה לו וחד אמר כגוי נדמה לו, ופירש היות יש שני מיני יצה"ר, יש שנדמה לאוהב ומתחפש עצמו בלבוש ת"ח להורות היתר בכל דבר איסור, ולא עוד אלא לומר לטוב רע ולרע טוב, ויש שנדמה לגוי לתוקפו בכח המתאוה אף שיודע שזה אסור אין בו כח המעצור עכ"ד, ויש לומר דשני מיני יצה"ר אלו הם מכונים בשור וחמור, כי שור יש לו כח הכרה ויודע את בעליו כמ"ש ידע שור קונהו, ובקליפה הוא הכרה ודעת להיפוך לאמור לטוב רע ולרע טוב, וחמור טבעו להיות נכנע וסובל את משאו, ובקליפה הוא רובץ תחת משא התאוה וחומרית, וע"כ יצה"ר שכת"ח נדמה לו נקרא בשם שור, וכגוי נדמה לו נקרא בשם חמור, וזה שאמר ר' יוחנן שבתורה וגמ"ח מסלקין ומשליכין את רגלי יצה"ר, רגלי תרתי משמע, היינו של השור שכת"ח נדמה לו ושל החמור שכגוי נדמה לו, שבתורה זוכה אדם להארה אלקית המאיר את עיניו, שלא יטעה בין טוב לרע כמ"ש נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, ובגמ"ח שהוא נותן משלו לאחר הוא היפוך כח התאוה שהוא רק למלאות נפשו המתאוה:
2
ג׳והנה ידוע דקליפת שור וחמור, שור הוא מקו השמאל וכמו בקדושה פני השור משמאל לארבעתן, וחמור הוא מקו הימין חסד דקליפה כי חסד הוא, וי"ל שלעומתם מזוזה מימין, כי בזוה"ק מזוזה נוטריקון זז מות, כי כח התאוה דרכי' דרכי מות וכתיב רגלי' יורדות מות, ומזוזה שהיא זז מות, מסלק את יצה"ר זה דרכי מות, ע"כ מזוזה בימין לעומת יצה"ר זה שהוא מקו הימין, ונ"ח משמאל כי הנה ידוע מדת היוונים שבאו בכח חכמה דקליפה להראות פנים יפות לכל רע, כי מזרע יפת קאתי, ע"כ הי' כח קליפה זו ליפות את המגונה ולגנות את היפה, ולהשים חושך לאור ואור לחושך, ולעומת כחם להחשיך את העולם ולהכניס זה בלב קצת מישראל כבמדרש וחשך זה יון לכן גדלו והצליחו להחשיך גם בפועל את עיניהם של ישראל בגזירתם, והם קליפת שור דקליפה כנ"ל שיש בו דעת והכרה אבל להיפוך מהאמת, ע"כ גזרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, וקרן השור רמז למדת יוונים, והיינו שיכתבו ידם להיוונים שהם מעתה נמשכים לדעתם ואין להם חלק באלקי ישראל וממירין ח"ו את כבודם במדת היוונים שור דקליפה:
3
ד׳וזה הי' ענינם שטמאו כל השמנים שבהיכל, ששמן הוא בחי' חכמה של תורה המאירה את העינים המסלקת את רגל יצה"ר הנקרא שור כנ"ל, והם טמאו מלשון טמטום שטמטמו את האור הזה, וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום נתהפך כחם לישראל, וכחם שהי' להם מאביהם יפת ליפות כנ"ל נהפך שענין האלקי נתייפה אז בכל העולם, ובזה יש לפרש מה שאיתא בזוה"ק ובמקובלים שחנוכה הוא בהוד, היינו שהאיר אז לנגד העולם את הוד מלכות שמים, ובמקום שהחשיכו היוונים את כל העולם נהפוך הוא שאור התורה האיר לעולם, ואפי' במקומות החושך, ולפועל דמיוני נעשה נס בנרות המנורה, וזהו והדליקו נרות בחצרות קדשך, אף שלא מצינו להם הדלקה אלא בהיכל, מ"מ האור הי' בוקע והולך להחצרות לפועל דמיוני שאור התורה יזרח אפי' לחוץ, וזה שתיקנו להניח נ"ח על פתח ביתו מבחוץ:
4
ה׳ומעתה מובן הא דמזוזה בומין לעומת כח חמור דקליפה, ונ"ח בשמאל לעומת כח שור דקליפה כנ"ל כי כחם מאז נשאר לדורות לעומת השיריים שנשאר מקליפת היוונים שמייפין את חכמת חיצונית ובתי טייטראות שלהם ונימוסיהם וממאסין את חכמת התורה, ולעומתם נ"ח נותן סיוע לאיש המתימר בדגל התורה ומנהגי אבותינו הקדושים, ולקיים וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק:
5
ו׳ולפי האמור י"ל הטעם מה שנשאר מעבודת המקדש בגבולין דומיא דמנורה שלא מצינו עוד כמוה, כי בבהמ"ק הי' מחיצות תוך מחיצות, ותוכה רצוף אהבה והנה מטתו שלשלמה, אבל התורה ניתנה בפומבי וכל האומות הי' שומעים את הקול, וע"כ בגלות שהוא לשון התגלות כמ"ש מהר"ל, אי אפשר שיהי' עבודה דומיא דעבודת המקדש, אלא נרות הרומזים לאור התורה שהתפשטה אז אפי' במקומות הנמוכין, וכמו שנראה שמאז והלאה נתרבה הישיבות ולימוד התורה במדה גדושה מסדר התנאים ואמוראים, ומשום שנהפוך התפשטות שהי' להיוונים מחוץ לגבולם שפרצו לגבול הקדושה, נהפוך הוא שהתפשט כח אור התורה מחוץ לגבול ואפי' לרה"ר, ע"כ איתא נמי אפי' בגלות ובגבולין, ונקח בזה התעוררת שימי חנוכה מאיר לאדם אף שעומד עדיין לגמרי מבחוץ, אם אך ישום לבו ודעתו להתקדש מהיום ולהלאה, ימצא סיוע רבה מתולדות הימים ימי חנוכה, ונראה מלשון הרמב"ם סוף הלכות חנוכה שכתב מצות נ"ח מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה וכו' שהכל תלוי בחביבות המצוה, וכמדת רעותא דליבא וחביבת המצוה באותה מדה זוכה לכל טוב הצפון בה:
6
