שם משמואל, חקת ז׳Shem MiShmuel, Chukat 7
א׳שנת תרע"ט
1
ב׳יש להבין למה נתאחרה בכתוב כ"כ פרשת פרה עד טרם התחיל לדבר מה שאירע בשנת הארבעים, והרי עוד במרה נאמרה, והיא בכלל שם שם לו חוק ומשפט, ובשני בניסן לשנה השנית נשרפה הפרה, ולמה לא נכתבה עד הנה, וכבר דברנו בזה בכמה אנפי, אך אין בהמ"ד בלי חידוש:
2
ג׳ונראה דהנה בשבת העבר הגדנו דקרח שפקח הי' איך אפשר שלא הבין ההפרש שבין כהן ללוי זה מדתו חסד בקו ימין וזה גבורה בקו שמאל, והסברנו עפ"י דברי בעה"ט בפסוק ואתם תהיו לי ממלכת כהנים שלעתיד יהיו כל ישראל כהנים כמ"ש ואתם כהני ה' תקראו, ואף שכהן הוא חסד, לוי גבורה, ישראל עמודא דאמצעיתא, מ"מ באשר אז יהיו כל ישראל בעלי תשובה כמפורש בפ' נצבים, ותשובה קדמה לעולם ע"כ יזכו למעלה רמה ונשאה הכוללת כל המדות, וזהו הפירוש מקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, וזה נמי הטעם שמשה הי' כהן ולוי ומלך ישראל יחד, כי בזוה"ק שאמרו למשה רעיא מהימנא אנת הוא בעל תשובה [ואין מתנאי בע"ת שחטא מקודם, אלא שיתחיל מחדש כאלו לא טעם טעם עבודה מעולם, וכל מה שעשה עד הנה לא יהי' תופס מקום נגד מה שמתחיל מחדש, ואחת הוא אם חטא או לא, אלא שאפי' הי' חוטא מקודם נמי נמחל לו הואיל שהוא כאלו נולד מחדש, ומ"מ אפי' לא חטא כלל נמי יכול להיות בע"ת, וזה הי' נמי מרע"ה שאחר כל הגדולות והנפלאות אמר אתה החילות להראות את עבדך שהכל הי' אצלו התחלה לבד] וע"כ זכה למדריגה כוללת למעלה מכל הפכים והתחלקות הקוין, וקרח חשב שכן הם כל ישראל אחר תשובתם הגדולה מחטא מרגלים, ע"כ זכו כולם למדריגה גבוה כזו, וזהו שאמר כי כל העדה כולם קדושים, אך חשב וטעה, שרק לעתיד אחר התחי' יזכו ישראל למעלה זו, אבל בעוד גופיהם אינם כ"כ נקיים ומצוחצחים ומלובשים במשכא דחויא, זה מעכב שלא זכו למעלה זו בהנגלות אלא בפנימיות, אך מרע"ה שהי' גופו במעלה גבוה יותר ממלאכים כבמדרש זאת הברכה, זכה גם בעודנו בגופו, למדרגה גבוה למעלה מכל הפכים ומכל הקוים, והארכנו בדברים בשבת העבר קחנו משם:
3
ד׳והנה אמרו ז"ל לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה, והטעם י"ל דהנה ענין מיתה שבחטאו של אדה"ר, כי האדם נברא שיהי' דבוק בהשי"ת וכמ"ש לעבדה ולשמרה זה מ"ע ומצות ל"ת, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין, כדי שלא תהי' מחשבתו משוטטת בעניני הגשמית כלל, אבל הוא באשר שמע לעצת הנחש לשוטט במחשבתו כי טוב העץ למאכל וגו' נפל ממדריגתו ונעשה נפרד, ונחרץ עונשו להפרד עוד יותר, בטורח מטרדת מזונו, ואח"כ המיתה שהיא פירוד בין הנפש שמהעליונים והגוף שמתחתונים, וממילא גם הגוף בעצמו נתפרד לארבע יסודות, ומזה נמשך ענין טומאת מת שהיא כח רע המטמטם את המוח והלב ומפרידו בצד מה מענינים רוחניים והשגות נעלמות ורוה"ק כמ"ש הרח"ו שסילוק רוה"ק בזמה"ז נמשך מהעדר הטהרה מטומאת מת:
4
ה׳ולפי האמור י"ל שזהו ענין טהרת מי חטאת, שבמדרשים שכל מעשה הפרה הוא בשבעה שבעה, שבעה כהנים, שבעה הזאות, ז' טומאות, ז' טהרות, ז' כבוסים, ז' פרות, ז' שריפות, והם דמיון מ"ט ימי הספירה שזוכין ליו"ט של עצרת הארה משער הנ' הכולל הכל, וע"כ היא מדחית את טומאת המת שהיא ענין פירוד, אבל עצם ענינה שיש בה משער הנ' הכולל הכל נעלם מכל אדם שאין בהם מדת הדביקות והתכללות אחר חטאו של אדה"ר, ולא יהי' נגלה אלא לעתיד כבמדרש, ומטעם הנ"ל שאז יהיו כל ישראל בבחי' בעלי תשובה ויזכו למדריגה הכוללת למעלה מכל הפכים והקוים בהתגלות, וע"כ נמי מרע"ה שהי' כהן ולוי כנ"ל שזכה בעוה"ז למדריגה הכוללת כנ"ל אליו נתגלה טעם פרה:
5
ו׳ולפי האמור יובן מה שנכתבה פרשת פרה אחר פרשת קרח, שבפ' קרח נתגלה מעלת מרע"ה וההפרש שבינו לבין ישראל שהוא זכה למדריגה הכוללת וע"כ נסמכה לה פרשת פרה ושטעמה נגלה למשה בלבד בזמה"ז מה שלכל ישראל לא יתגלה עד לעתיד:
6
ז׳וי"ל עוד שזה עצמו הוא הענין שנסמכה לה מאחרי' מיתת מרים ואהרן, דהנה צדיקים הללו לא באו לעוה"ז עבור עצמם, שהרי נשמותיהם של צדיקים קדמו לבריאת העולם ובנפשותיהם של צדיקים נמלך כדאיתא במדרשים, וכל עצמו של אהרן שבא לעולם הוא למען יהי' כה"ג לישראל ושבזכותו יהיו ענני כבוד לישראל, וכן מרים כל עצמה שבאה לעולם היא למען שבזכותה יהי' הבאר לישראל, ומ"מ כשהגיע זמנם להסתלק מן העולם לא הי' מניעה מחמת צורכן של ישראל, שהרי כולם חזרו בזכות משה, וע"כ אלמלא הי' משה בעולם לא הי' אפשר להם להסתלק בעוד ישראל במדבר ונצרכין להבאר ולענני כבוד, אך הא גופא יש להבין הלוא הבאר מתיחס למרים דווקא כמדתה כמבואר בספה"ק וידוע למבינים, וכן ענני כבוד לאהרן כבזוה"ק ח"ג (ק"ג:) ואיך כולם חזרו בזכות משה, אך הוא הדבר שהגדנו לעיל שמרע"ה זכה למדריגה גבוהה מכל הקווין ומכל המדות, וע"כ כולם חזרו בזכותו, וע"כ נסמך הענין לפרשת פרה ופרשת קרח כנ"ל:
7
ח׳ולפי מה שהגדנו לעיל מענין אפר פרה המטהרת טומאת מת, י"ל טעם על מה שגזרו ז"ל על הזאה בשבת והעמידו דבריהם אף במקום כרת, דהנה הגדנו באריכות בפ' קרח דכמו לעתיד שיזכו ישראל למדריגה הכוללת מטעם היותם בעלי תשובה ותשובה קדמה לעולם ובמקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, כן נמי יש קצת מזה בשבת לישראל, כי שבת מעין עוה"ב, ולא עוד אלא כמסת שמירת כל אחד ואחד את השבת באותה מדה יזכו ישראל לעוה"ב למדריגה גבוהה כזו, וכן נוטריקון שבת, שבת בו תשוב, וע"כ יש הארה לישראל למדריגה גבוהה אלא שבחול א"א מצד הגופים כנ"ל, אבל שבת הוא יומא דנשמתא ע"כ זוכין כל אחד מישראל בצד מה איש על מחנהו ואיש על דגלו, וע"כ באם היו מזין בשבת לטהר גברא מחמת כח מי חטאת שהוא התכללות הי' זה פגם וגרעון לשבת, שאף שהוא התכללות אינו מעלה גם את הגוף למדריגה זו, אלא דצריכין עוד לטהרת מי חטאת, והרי שבת הוא שלימת הכל וכאלו כל מלאכתך עשוי' ע"כ דוחין את הזאה:
8
ט׳בענין מי מריבה, הנה ברמב"ן פ' תולדות בענין הבארות שחפרו אברהם ויצחק שהם רמז לבית אלקים אשר יעשו בניו של יצחק לכן הזכיר באר מים חיים כמ"ש מקור מים חיים את ה' עיי"ש, ולפי דרך זה י"ל שהצור אשר בחורב והסלע שבקדש רומזים לשתי בתי מקדשות, הצור אשר בחורב רומז לבית ראשון שהיתה שם השכינה נגלית, וכן הי' התגלות ה' על הצור כמ"ש הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, ובתרגום יונתן ובמכילתא שם שהי' ניכר רושם ממש עיי"ש, אך בסלע שבקדש לא הי' שם שום גילוי שכינה רומז לבית שני שהי' חסר חמשה דברים, ארון כפורת כרובים, אש, ושכינה, ורוה"ק, ואורים ותומים, כבש"ס שלהי פ"ק דיומא, והענין כי בית ראשון הי' בזכות שלשת האבות שהי' סוד ה' עלי אהלם ומלאכים היו תדורים אצלם כאנשים, ע"כ דוגמתם הי' בבית ראשון גילוי שכינה, ובית שני הי' בזכות כנ"י והוא בזכות האמונה כידוע למבינים, ובמקום גילוי השכינה שרואין הקדושה בעינים אין שייך לקרותו אמונה וכלשון המדרש פ' בשלח פרשה כ"ג היו רואין כל אותן הנסים ולא הי' להם להאמין [בתמי'] ע"כ לא הי' שם גילוי שכינה אלא אמונה לבד, וזה הי' הכנה לגלותינו המר הזה שאין אתנו לא נביא ולא חוזה ואין אתנו יודע עד מה, ועלינו לקיים וצדיק באמונתו יחי':
9
י׳ולפי האמור יש לפרש דברי הזוה"ק דבאם לא הי' מרע"ה מכה להסלע לא היו ישראל נצרכים עוד ליגיעה אלא כל השגות היו באין להם מאליהם, והטעם י"ל כי מאחר שהשכל נטבע בגוף ע"כ להוציא את השכל לפועל צריכין ליגיעת בשר להתיש את כח החומר ואז וצא השכל לאור, אך אמונה שהיא תלוי' בלב אינה נזקקת ליגיעת בשר אלא להרגיל את האמונה בלב ולזכור אותה בפה ולדבר בה תמיד, ובזה תהי' נקבעת האמונה בלבו, וכענין שכתוב בק"ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם, ובספרי שלא יהי' עיקר דבורך אלא בם, ובודאי שע"י ההרגל נקבעו הדברים בלב, ומ"מ אין זה ענין ליגיעה אלא להרגל, וע"כ להצור אשר בחורב הרומז לבית ראשון שבזכות האבות שהי' לישראל בזכותם השגה רבה מאד כבזוה"ק ריש ויקרא, הי' ע"י הכאה הרומזת ליגיעת בשר, אבל להסלע שבקדש הרומז לבית שני שבזכות כנס"י והאמונה שאיננה ע"י יגיעה לא היתה נתבקש הכאה אלא דיבור הרומז להתמשכות הלב, וע"כ לולא שהכה את הסלע היו זוכין להאמונה מאליהם, וע"י האמונה היו זוכין לכל השגות הגבוהות והנעלמות, ובזוה"ק ח"ג (רע"ט:) אבל סלע דילי איהי ברתא דמלכא בגינה אתמר ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו בדיבור ופיוס כברתא דמלכא וכמ"ש וצדיק באמונתו יחי', אך בשביל שהכה את הסלע נעשה רמז על לעתיד, שגם לזה שתהי' נקבעת האמונה בלבו איננה באה מאליו ע"י דיבור ופיוס, וצריכין גם לזה יגיעה רבה להסיר המכשולים וקליפת הלב ולרככו עד שיקבל האמונה:
10
י״אוהנה בעיקר המחשבה שהי' למרע"ה יש להסביר נמי לפי דברינו אלה, דהנה כבר הגדנו בשנים הקודמות ואין מהצורך לכפול הדברים אלא בקיצור נמרץ ששני סוגי נסים נעשו בהצור שבחורב, האחד שיתרכך קשיות וגשם חומר האבן עד שיהי' ספוגיי שיהיו מים שבו מבצבצין ויוצאין, כי בקוע לבד איננו מספיק להוציא ריבוי מים הנצרך, והשני שיתחדש בו מקור מוצא מים, ושניהם בפסוק אחד, ההופכי הצור אגם מים, זהו נס הראשון, חלמיש למעינו מים, זהו נס השני, וז"ש הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, זהו שגרם נס השני כענין שכתוב מקור מים חיים את ה', וכתיב והכית בצור, זהו גרם נס הראשון שנשתנה חומר האבן, והנה באר בזכות מרים, ובמדרש שבזכות אברהם יוקח נא מעט מים, ולפי דברינו נס הראשון בזכות אברהם שהי' מהדר לרכך קשיות לב אנשים, וזהו ענין יוקח נא מעט מים כפמ"ש בזוה"ק עיי"ש, נס השני בזכות מרים שכך מדתה השתוקקות ממטה למעלה כמים הנובעים כידוע למבינים:
11
י״בוהנה כשמתה מרים פסק הבאר, ומסתברא שנס השני שבזכותה פסק, אבל לא הראשון שבזכות אברהם, וע"כ בסלע שבקדש לא הי' נצרך להכאה שהוא לעורר נס הראשון כנ"ל שזה בזכות אברהם ולא פסק, אלא דיבור לבד שבאשר שכינה מדברת מתוך גרונו של משה הי' מספיק במקום העמדת שמו הגדול על הצור שבחורב, ויצדק לפי דרכינו הנ"ל שהי' בזכות כנס"י ואמונה, ע"כ הי' מתיחס לשכינה, וזה הי' לעורר נס השני שנסתלק במיתת מרים:
12
י״גאך זהו לאותו סלע שהוא עצמו הי' הצור שבחורב, אבל אם היו רוצין לעשות בסלע אחר שוב הי' נצרך גם להכאה לעורר גם נס הראשון, והנה ברש"י שישראל אמרו להם מה לכם מאיזה סלע וכו' וע"ז ענה להם שמעו נא המורים, והיינו כמ"ש ויקציפו על מי מריבה שהקציפו את משה שטרח אתם זה ארבעים שנה לנטוע האמונה בלבם, ועתה כשבא לתקן להם ולנטוע בלבם התמשכות הלב מאליו להאמונה בלי יגיעת בשר, באו הם והכריחו אותו לעשות בסלע אחר שיצטרך להכאה הרומז ליגיעת בשר כנ"ל, וזהו שברש"י שהם דברו אל סלע אחר ולא הוציא אמרו שמא צריך להכות כבראשונה, ואף שנאמר להם ודברתם, הם שפטו היטב אשר זה נאמר על אותו הסלע, אבל על אחר שוב נצרך גם להכאה, ומסיים רש"י שנזדמן להם אותו הסלע והכהו, והיינו שמחמת שהקציפו, נתחלף להם סלע בסלע ולא הכירוהו, אבל לא ממנו הי' שבא לכלל דמיון כזה, אלא מחמת פגם ישראל, ויתבאר עפמ"ש בס' פנים יפות בחטא קברות התאוה שכתיב והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בנ"י וגו', היינו שמחשבת האספסוף פגמו את בנ"י וגרם להם שיבכו גם הם, וזה שהי' בעיני משה רע שנתיירא שלא יפגמו גם אותו עכ"ד, וכבר הגדנו שיראת מרע"ה היתה מחמת ענוה שבו, אבל הוא ע"ה באשר הי' תמיד דבוק בשכינה הי' נבדל מהם, ומעתה י"ל שבכאן שהקציפו ובא לכלל כעס ונעשה ממילא נפרד קצת מדביקותו שוב מחשבת ישראל וחוסר האמונה שבהם פגמוהו קצת עד שבא לכלל דמיון וחילוף בין אבן לאבן כדי שיצא לפועל הפגם באמונה שיצטרכו ליגיעה כנ"ל ושעי"ז נסתעפה מיתת משה שלא יכנוס לארץ שבזה הי' תיקון כללי לכנס"י כידוע למבינים:
13