שם משמואל, עקב ד׳Shem MiShmuel, Eikev 4

א׳שנת תרע"ה

ב׳והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו', ויש לדקדק דהנה בתורה יש עדות מצות חקים ומשפטים ולמה פרט כאן משפטים דוקא, ועוד מה רבותא דושמר ה"א לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, דמהיכא תיתי לספק שלא ישמור הש"י שבועתו, ואפי' בפרשת התוכחה כשישראל חוטאין וכלה ה' את חמתו בעונשין מעונשין שונים מסיים וזכרתי את בריתי יעקב וגו', ומה רבותא היא זו כשישמרו את המשפטים ישמור ה' להם את הברית וגו', וכבר דברנו מזה:

ג׳ונראה לפרש דהנה ברש"י אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון עכ"ל, ויש להבין הלא מפורש בכתוב את המשפטים האלה, ולמה פירש מצות קלות שאדם דש בעקביו דזהו בכל המצות שבתורה ולא במשפטים דווקא, ועיין מזרחי וגו"א:

ד׳ונראה בהקדם דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דאמרו ז"ל עירובין כ"א: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה ב"ק ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, כי שלמה שאל את החכמה לעשות משפט, כי להכיר בין איסור והיתר שזה מצד הקדושה וזה מצד אחר איננו כ"כ רבותא כמו להכיר בממון אם הוא שייך לזה או לזה ששניהם יהודים שרכוש שניהם בא מצד הקדושה, אלא אם הוא שייך לזה או לזה, שממונו של אדם יש לו שייכות אליו כאמרם ז"ל ביצה (ל"ז.) הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, זה רבותא וצריכין לזה חכמה יתירה וכאמרם ז"ל בבא בתרא (קע"ה:) בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהם וזה עצמו הוא ענין עירובין שרה"י היא מצד הקדושה ורה"ר היא מקום החיצונים, ושלמה המלך ע"ה בחכמתו ראה שיש לעשות הפרש בין רשותו של זה לרשותו של זה אף ששניהם מצד הקדושה, וכן נטילת ידים לעשות הבדלה והפרש באכילת האדם אף שאוכל דבר היתר לא ימשך אחריו ויהי' מובדל ממנו שע"ז מורה ענין נט"י, וע"כ יצאה ב"ק בני אם חכם לבך חכם דייקא שזה נכנס בגדר החכמה כמו לעשות משפט שצריך לזה חכמה יתירה עכ"ד ודפח"ח, וממוצא הדברים שהפרישה מדבר הרשות שהיא מצות קדושים תהיו היא מעין משפטים, שצריכה הבחנה רבה:

ה׳ולפי האמור יש לפרש גם הא דנאמר עקב תשמעון את המשפטים האלה, כי תשמעון מתרגם תקבלון והיינו לקבל על עצמו להתחכם בכל דבר הרשות אם הוא נאות לפניו, ואף שלאדם אחר איננו דבר רע, מ"מ לפי ערכו הנהו צריך להתקדש ולפרוש ממנו, כי מצות קדושים תהיו שבת"כ פירשה קדש עצמך במותר לך נוהג בכל איש הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, להתקדש ולהבדל מכפי מצבו, עד שתמצא שאצל זה איננו רע ולזה המצוה להתרחק ולהבדל ממנו וכענין אמרם ז"ל חגיגה (י"ח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וזה הוא ענין משפט וכנ"ל:

ו׳והנה בזוה"ק ח"א (קצ"ח.) ר' אלעזר פתח ואמר למה אירא בימי רע עון עקבי יסבני, ת"ח תלת אינון דדחלין ולא ידעין ממה דחלין ואוקמוה, אבל אית מאן דדחיל ולא ידע ממה איהו דחיל בגין אינון חטאי דלא ידע דאינון חטאין ולא אשגח בהו ואיהו דחיל מימי רע וכו' ובגין כך כל מאן דאיהו חטי באינון חטאין דדש בהו ברגלוי לא ידע בהו ודחיל תדירא, דוד מלכא הוה אסתמר תדיר מחובין אילין וכד הוה נפק לקרבא הוה מפשפש לון ועל דא לא דחיל לאגחא עמהון קרבא, ות"ח ארבע מלכין הוו מאן דשאיל דא לא שאיל דא דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשיב עד כלותם מאי טעמא בגין דהוה אסתמר מאילין חובין וכו' אסא הוה דחיל יתיר אע"ג דהוה מפשפש בחטאוי ולא כדוד מלכא וכו', יהושפט מלך יהודה אוף הכי נמי הוה שאיל וכו' בגין דלא הוה מפשפש כל כך כאסא וכו':

ז׳ונראה מדברי הזוה"ק אלו דחשיב אסא ויהושפט מלכי יהודה דלא פשפשו כ"כ בחטאוי, וחשיב עבירות שאדם דש בעקביו אף דהוו צדיקים גמורים, משמע דהא דעון עקבי לאו עבירות שהן מצד הרע אלא דבר הרשות וכנ"ל, ובאשר זה תלוי לכל איש ואיש לפי ערכו, ע"כ אפי' צדיקים גמורים אפשר בא לידם דבר שלפי מהותם נחשב לחטא:

ח׳ולפי האמור דברי רש"י דקאין על עבירות שאדם דש בעקביו והא דכתיב את המשפטים האלה הם דברים אחדים שזהו כוונת הכתוב תשמעון את המשפטים האלה היינו בדברי הרשות, וזה נקרא עבירות שאדם דש בעקביו:

ט׳והנה הא דדוד וכן שאר המלכים שהיו מתיראין מאינון חובין ביותר בשעת מלחמה, משעת סכנה אחרת, והיו מפשפשין אז באינון חובין, יש לומר משום דעיקר מלחמות האומות בא מצד שיש להם קצת השתוות, והיינו כחו של עשו משום זכות כיבוד אב, ונבוכדנצר מפני שפסע ג' פסיעות לכבוד המקום, ומשרע"ה נתירא מעוג שלא תעמוד לו זכות ששימש את אברהם וכדומה, והנה בכל דבר הנאמר מפורש אירע לפעמים שאחד האומות קיים באחד הימים, ואפי' בלעם אמר לא אוכל לעבור את פי ה', וכמו שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה היינו מה שנאמר מפורש מפי ה', אבל לא להיות רודף אחר כוונת התורה, מה גם להתקדש במותר לו שאין זה מפורש איך מה ומתי, רק שצריכין להיות רודף אחר כוונת התורה ולהשכיל בחכמה כנ"ל, זה אי אפשר שיהי' לאומות העולם אפי' קצת נגיעה, באשר הם חיצונים אי אפשר להם להיות נמשך אלא אחר שטחית וחיצונית המאמר והציווי, אבל לא לרדוף אחר כוונת התורה שהיא בפנימית, וע"כ כשישראל שומרים עצמן מעבירות שאדם דש בעקביו כנ"ל, שוב אין להאומות שום כח ללחום את ישראל, ע"כ הם ז"ל פשפשו ביותר בשעת מלחמה:

י׳ולפי האמור יש לפרש הכתוב עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמר ה"א לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, דהנה איתא בספרי המגיד הקדוש מקאזיניץ דכל קטרוג שרי האומות שישראל אינן ראוין לזכות בכח מעשיהם אלא הכל הוא בחסד ולחסד שוב הכל שוין, ובודאי טוענין שיש בקצת אומות ג"כ עושין הישר לפעמים, דאל"ה אינן כ"כ טפשים לדמות עצמן לישראל שהם מלאים מצות, ואפי' פושעי ישראל מלאים מצות כרומון עירובין (י"ט.), ואפי' כאשר הש"י נותן לישראל בזכות אבות בא שר של עשו בטענתו שגם הוא יורש, ואף שאינו עושה כמעשיהם ואינו בוחר בדרכיהם אינו מתקיים עליו, טוען ומקטרג לומר שישראל נמי אינן עושין כמעשיהם וקצת מצות שומרים גם הם כנ"ל, אך בשמירת המשפטים כנ"ל שוב נסתם פיהם, וזהו ושמר ה"א לך, לך דייקא ולא לזולתכם:

י״אבמדרש הלכה אדם מישראל שיש לו מנורה שעשוי' פרקים פרקים מהו לטלטלה בשבת, כך שנו חכמים המרכיב קני מנורה בשבת חייב חטאת ומשום מה מחייב א"ר אבהו בשם ר' יוחנן המרכיב את המנורה בשבת כאדם שבונה בשבת ומי שהוא בונה בשבת חייב וכו' ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת לא נתתי לך אלא לטובתך כיצד אמ"ר חייא בר אבא את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקי' ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר מניין וקראת לשבת עונג וגו' מה כתיב אחריו אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך אמרו לו ישראל ואימתי את נותן לנו שכר המצות שאנו עושין אמר להם הקב"ה מצות שאתם עושין מפירותיהן אתם אוכלים עכשיו, אבל שכרו בעקב אני נותן לכם מנין ממה שקרינו בענינינו והי' עקב תשמעון, ואיני מובן מה שייכת הלכה זו לענין הפרשה, ואם בא לדבר משכר שמירת שבת כבסיום דברי המדרש לא היו חסרים מלאכות הקודמים למלאכת בונה:

י״בונראה לפרש דהנה במדרש סי' ז' א"ר שמעון בן חלפתא למה"ד למלך שנשא למטרונה והכניסה לו שנים אריסין [פירשו מין אבנים טובות] אף המלך זקף לה כנגדן שני אריסין וכו' כך אתה מוצא אברהם נתן לבניו שני אריסין שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, אף הקב"ה זקף להן כנגדן שני אריסין חסד ורחמים שנאמר ושמר ה"א לך את הברית ואת החסד ואומר ונתן לך רחמים ורחמך וגו' אבדו ישראל את שלהן שנאמר הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה אף הקב"ה נטל את שלו שנאמר כי אספתי את שלומי וגו' את החסד ואת הרחמים, עמדו ישראל וכשרו א"ע והביאו אותן שני אריסין מנין שכך כתיב ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה, אף הקב"ה הביא את שלו מנין שכ"כ כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה', וכיון שהביאו ישראל את שלהן והקב"ה נותן את שלו אמר הקב"ה אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשם של ישראל שנאמר וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וגו':

י״גודברי המדרש צריכין בי אור, ונראה עפ"י מה שהגדנו במק"א שדוגמת שני המאורות שבעולם וכן בכלל דוגמת שמים וארץ, יש באדם שהוא עולם קטן מוח ולב, ודוגמת חיבור שני המאורות ובכלל שמים וארץ הוא חיבור מוח ולב האדם, שהמוח משכיל הראוי מבלתי ראוי ומשפיע ללב והלב נשמע להוראת השכל ומשתוקק להדבק למעלה:

י״דויש לומר דזהו נמי השני אריסין הנזכרין במדרש שפירושו אבן יקרה המאיר, והיינו שלימות המוח והלב, ותולדותיהן צדקה ומשפט, צדקה נמשכת מפאת טוהר הלב והזדככותו ותשוקתו להשלים את זולתו די מחסורו אשר יחסר לו, והנה הוא שלימות הלב בין לראוי בין לשאינו ראוי, משפט נמשך משלימות השכל לברר מה הראוי לזה ומה ראוי לזה וגם מעשיו לעצמו וכמ"ש בדיבור הקודם וכמאמר הכתוב משלי כ"ג כ"ו תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה. שהעינים הן במוח, וסנהדרין היושבים על המשפט נקראים עיני העדה, אך שלימות שתי אבנים טובות אלה לא תתכן רק כשהם מתאחדים, כי מבלעדי השכל אין שבח בנדבת הלב, וכמשל המדרש באחד שראה שגובין לצדקה ונתן, הלך להלן וראה שגובין לתיאטרון ונתן, וכן שלימות השכל מבלעדי שלימות הלב ג"כ לא יתכן, והוא כנזם זהב באף חזיר, וכל שבחם כשהם לאחדים, כמו שתי אבנים טובות בתכשיט אחד, ואאע"ה צוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט שניהם יחד, והם שני אריסין שהכניס להקב"ה, אף הקב"ה זקף להן כנגדן שני אריסין חסד ורחמים, כי בצדקה שהוריש אברהם נותן להם הש"י לעומתם חסד אף כשהם בלתי ראוים, ובמדת המשפט שהוריש א"א מעורר למעלה לעשות עם בניו רחמים, כי רחמים הם עפ"י הבחנה מי ראוי לעשות עמו חסד כידוע שמדת הרחמים יש בה גם תערובת דין, אבדו את שלהן כמ"ש הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה, והיינו שלא לבד שלא היו ראוים לחסד ורחמים אלא להיפוך שלקחו זה לחיצוניות, וזהו הלשון הפכתם שהי' להיפוך, אף הקב"ה נטל את שלו למען לא יתגבר עכ"פ לרגליהן כח החיצונים, עמדו ישראל וכשרו א"ע והביאו אותן שני אריסין וכו', אף הקב"ה הביא את שלו וכו', אמר הקב"ה אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשם של ישראל, שהחסד ורחמים עוררו ישראל בכשרון מעשיהם, לא כבראשונה שהי' מחמת זכות אאע"ה לא הי' בהם עטרה ושבח לישראל כ"כ, אבל באחרונה שהכל נסתעף מצד כשרון מעשיהם של ישראל, א"כ כל הארבעתם הם עטרה ושבח לישראל:

ט״וויש לומר עוד שישראל לעולם יודעין שכל כשרון מעשיהם הכל הוא מתנה מהש"י, וגם צדקה ומשפט שישראל עושין הכל הוא מהש"י, וכמ"ש תהלים צ"ט ד' משפט וצדקה ביעקב אתה עשית וכענין שכתוב (דה"א כ"ט י"ד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, וע"כ לעומתם חושב הקב"ה הכל לחשבון ישראל מדה במדה:

ט״זולפי האמור יש לפרש פתיחת המדרש בהלכה של המרכיב קני המנורה בשבת עפ"י מאמר הכתוב משלי כ' כ"ז נר ה' נשמת אדם וכתיב שם ואו כ"ג כי נר מצוה ותורה אור, וקני המנורה שהם הנושאים את נר ה' הם המוח והלב שהם שני אריסין כנ"ל, מצוה מתיחסת ללב, והתורה מתיחסת להשכל, ובאשר יש לכל אדם מניעות וכחות רעים המבלבלין ואינם מניחין לאחד את המוח והלב ומסתימים את עיניהם ולבם של ישראל, וישראל מתאמצין בכל עוז לסלק מעליהם את כחות רעים ולמורת כל המניעות עוסקים בתורה ותפילה ומצות ומשליכין הפסולת המפרידה את החיבור, והוא נקרא מרכיב קני המנורה, וזהו בששת ימי המעשה, וכאשר נכנס שבת הוא כמו שכתוב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, כן נעשה באדם עולם הקטן, וכמו שכבר פרשנו הלשון ויכלו שנעשה מהכל כלל אחד, לעומת אשר כל ששת ימי המעשה היו נפרדים, ושבת הוא נשמת הבריאה, וכמו נשמה המאחדת את כל חלקי הגוף כן שבת בעולם, והיינו הך דשבת היא רזא דאחד, וכן בכל אדם ואדם לעומת התאמצותו בששת ימי המעשה והוא מרכיב קני המנורה מקודם השבת נעשה כן ממילא עם הכנסת שבת, כמו שויכלו השמים והארץ הי' עם חשיכה, כי בשבת לא נעשה עוד מאומה, כן באדם כל עבודתו בענין זה להשליך הפסולת המפרידה בין הדבקים הוא רק קודם שבת, ובשבת בורר אסור, אלא יהי' כאלו כל מלאכתך עשוי', וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר בשם רבו אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שהפירוש הוא אפי' בעניני שמים, וכבד דברנו מזה, וע"כ כאשר הכתיב מדבר משמירת המשפטים וכן ושמר ה"א לך את הברית ואת החסד שהם שנים מאריסין הנ"ל, הקדים לומר ענין אריסין כמו קני מנורה שמרכיבין אותם כנ"ל, ובשבת מתאחדין ממילא:

י״זוהנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, וברח"ו דדווקא שכר מצוה אבל שכר תורה איתא נמי בהאי עלמא וראייתו מהא דבשמאלה עושר וכבוד עכ"ד, פירוש דבודאי האי עושר וכבוד בהאי עלמא הוא, דהרי זה שכר על בשמאלה היינו שלא לשמה, ומאחר דמסיק הש"ס דלשמה עושר וכבוד נמי איכא הנה מפורש דשכר תורה איתא נמי בהאי עלמא:

י״חויש לומר דשכר שבת איכא נמי בהאי עלמא, כי שבת היא כללא דאורייתא ועוד ששבת היא מעין עוה"ב ושכרו נמי מעין עוה"ב, והוא כמ"ש ישעי' נ"ח י"ד אז תתענג על ה', והיינו משום דבשבת היא התאחדות לגמרי מוח ולב שני אריסין כנ"ל, ע"כ זוכין לעונג שהוא למעלה הכולל הכל כאמרם ז"ל אין למעלה מעונג וזהו שכר מעין עוה"ב, וע"כ אמר המדרש ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר וכו' אז תתענג על ה' וגו':

י״טומעתה יובן המשך דברי המדרש שאחר שדיבר מענין הרכבת קני המנורה שאין זה בשבת, דיבר משכר שבת דהוא גם בהאי עלמא מהאי טעמא, אבל שכר המצות בעקב אני נותן לכם משום דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא:

כ׳כי יגורתי מפני האף והחימה אשר קצף ה' עליכם להשמיד אתכם וגו', ויש להבין שזה הפסוק נאמר אחר הפסוק ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום, והוא בעלותו ההרה תחילת ארבעים יום האמצעים, והרי טרם ירידתו מן ההר בראשונה כתיב וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו, א"כ כבר נסתלק הקצף שאמר ה' להשמיד אותם, וא"כ למה נתירא עוד, והרמב"ן נדחק בזה הרבה עיי"ש:

כ״אונראה דהנה במדרש חמשה מלאכי חבלה היו שם אף וחימה קצף משחית ומכלה, כיון שהזכיר ג' אבות ברחו [בת"י אתכליאו] קצף משחית ומכלה ונשתיירו שנים הקשים אף וחימה, אמר לפניו רבש"ע הרי הזכרתי שלשה וברחו שלשה עמוד אף אתה באף מניין שנאמר קומה ה' באפך, הרי שעמד הקב"ה באף ומניין שעמד משה בחימה שנאמר לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב תמתו מהשחית:

כ״בונראה לפרש דהנה ידוע דבאדם נפש רוח ונשמה [בלשון מהר"ל גוף נפש ושכל] חי' יחידה, נפש רוח ונשמה הם בתוך הגוף ונשמה אף שאיננה מוטבעת בגוף אלא עומדת מלמעלה מ"מ היא משלחת זהרורין לתוך הגוף] אבל חי' יחידה אין בהם בתוך הגוף אלא שהם מקיפין את האדם, ואין כל אדם זוכה להם, אלא משרע"ה זכה לחי' ומשיח ב"ד ב"ב יזכה ליחידה, והנה בחטא העגל כתיב, וישתחוו לו, ויזבחו לו, ויאמרו אלה אלהיך ישראל וגו', הנה פרט בכאן שלשה מיני חטאים שכל אחד הוא חטא בפני עצמו, השתחואה, זביחה, אמירה אלה אלהיך:

כ״גונראה שמשלשה חטאים אלה נתהוה קילקול שלש בחינות שבאדם גוף ונפש ושכל, היינו שהשתחואה היא כפיפת קומה ומה שהאדם הולך בקומה זקופה משא"כ ביתר בע"ח, הוא מפאת השכל שמשכנו במוח שמושך למעלה וזוקף את הקומה, ע"כ זקיפת הקומה מתיחסת לשכל, ועבודת השתחוואה להש"י היא שמורה ביטול השכל והכנעתו לרצונו ית"ש, כמ"ש אדם ובהמה תושיע ה' ואמרו ז"ל בחולין (ה:) אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה פירש"י דכאי רוח, ובמדרש אעפ"י שבני אדם אנו נמשכין אחריך כבהמה, וא"כ כפיפת הקומה לעגל הי' קילקול השכל, אמירה מתיחסת לנפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' מתרגם לרוח ממללא, והאדם נברא להודות ולהלל לפני הש"י כמ"ש ישעי' מ"ג כ"א עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, ובאמירתם לפני העגל אלה אלהיך הרי הי' קלקול הנפש, זביחה מתיחסת לגוף, והמצוה בזביחת הקרבנות לה' להורות שהאדם מצא את עצמו כאלו הוא ראוי להיות נזבח אלא שהש"י ברוב רחמיו לקח הקרבן תמורתו, ובכלל שבזביחה נשתנה הגוף, ולא עוד אלא שנעשה הגוף מובדל מהראש כאמרם ז"ל בחולין (כ"ז.) שהראש כבר הותז בשחיטה, וע"י הקרבן משיג גם הגוף לעצמו חיים חדשים ממקור החיים, ובזביחה לעגל הרי נתקלקל הגוף:

כ״דונראה שבשביל קילקול גוף ונפש ושכל נמשכו לג' חטאים ע"ז ג"ע ושפ"ד, כבמדרש ויקומו לצחק אין מצחק אלא ע"ז ואין מצחק אלא ג"ע ואין מצחק אלא שפ"ד, וידוע במהר"ל ששלשה אלה הם קילקול גוף ונפש ושכל, ואף דחטא ע"ז הי' מקמי דכתיב ויקומו לצחק, ואולי מטעם זה רש"י לא הביא אלא ג"ע ושפ"ד, מ"מ לדעת המדרש יש לומר עפ"י דברי הראשונים ז"ל שהעגל לא הי' ממש ע"ז והדברים מבוארים בכוזרי וברמב"ן ואין כאן מקום להאריך בהן, אלא שמחמת קלקול ג' אלה נמשכו גם לע"ז ממש, ובזה לא הי' אלא שלשת אלפי איש:

כ״הונראה שמצד קלקול ג' אלה נתהוו ג' מיני מלאכי חבלה קצף משחית ומכלה ואלה מקבילים לנוכח אלה, בשביל קלקול השכל נתהוה קצף שכל קצפון הוא היפוך כח השכלי וישוב הדעת, והקצף מסלק השכל כברש"י במדבר ל"א כ"א משבא לכלל כעס בא לכלל טעות, בשביל קלקול הנפש נתהוה משחית כי השחתה היא קלקול הצורה שהיא הנפש של החומר ע"כ השחתה מתיחסת לנפש כענין שכתוב (משלי ואו ל"ב) משחית נפשו הוא יעשנה, ובשביל קלקול הגוף נתהוה מכלה, כי כליון מתיחס לגוף וחומר וגשם כענין שכתוב (זכרי' ה' ד') וכלתו ואת עציו ואת אבניו כלה שארי ולבבי וגו' (תהלים ע"ג כ"ו), יכל בשרו מרואי וגו' (איוב ל"ג כ"א) וכאלה רבים במקרא, וא"כ מובן שמחמת שלשה חטאים אלו השתחואה, זביחה, אמירה, שמהם נעשה הקילקול בגוף ונפש ושכל, נתהוו מהם ג' מלאכי חבלה אלה קצף משחית ומכלה, אך קמה כנגדם זכות ג' אבות שהם היפוך ע"ז ג"ע ושפ"ד כמבואר במהר"ל ותקנו חטא אדה"ר בע"ז ג"ע שפ"ד, ע"כ ברחו או אתכליאו מפני זכותם קצף משחית ומכלה, וע"ז כתיב וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו:

כ״ווהנה כתיב ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר, ויש להבין מה נתחדש לו שנתפעל בדבר הלוא שמע זה מהקב"ה עוד בהיותו בהר, ולא עוד אלא בהר הכניס עצמו לחטוף הלוחות מידיו של הקב"ה כבמדרש בשעה שעשו ישראל אותו מעשה היו הלוחות שני טפחים בידו של הקב"ה ושני טפחים בידו של משה וטפחים מפרישין בין יד ליד ורצה הקב"ה לחטוף את הלוחות מידיו של משה וגברו ידיו של משה וחטפן והוא שהקב"ה משבח אותו לכל היד החזקה, ע"כ במדרש, וכאשר ראה את העגל ומחולות נהפך הדבר עד שהוא עצמו מרצונו שברן אתמהה, ובהא דויחר אף משה פירש הספורנו כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו כענין כי רעתכי אז תעלוזי (ירמי' י"א ט"ו) ובזה חרה אפו ונואש שיוכל לתקן המעוות באופן שיחזרו לתמותן ויהיו ראוים לאותן הלוחות עכ"ל:

כ״זולפי דרכנו הנ"ל יתפרש בטוב דעד כה לא ידע רק מהשתחואה זביחה אמירה שסיפר לו הש"י שהם בגוף ונפש ושכל הוה ידע שפיר שזכות ג' אבות תעמוד להם, וע"כ התאמץ בכל עוז לחטוף את הלוחות, באשר חשב שסוף כל סוף יתרצה הקב"ה להם בזכות ג' אבות ואז ימסרם להם, אך כאשר ראה את העגל ומחולות, והיינו השמחה שהיתה להם, אז נתיאש מלתקן שיהיו ראוים ללוחות אלו, והיינו דהנה ידוע ששמחה באדם באה מחמת התפעלות עצומה ותוספת חיות עד שכוללת כל חלקי האדם, ועד שלפעמים מביאה אף לידי ריקוד, ובסידור הרב בכוונת המקוה שהאדם בעת התגברות השמחה עליו הוא יכול לסבול אפי' השונא שלו עי"ש, ונראה שבאה מבחי' חי' יחידה שבאדם שהם מקיפין וכוללם כל הבחינות שבאדם, וע"כ נקראו מחולות מלשון מחול הכרם שהוא ענין סיבוב, וע"כ נתרגש משה ונתפעל מאד שהבין שבזה פגמו בבחי' חי' יחידה שבנפש, ולזה לא תועיל זכות שלשת האבות שהם רק לעומת נפש רוח ונשמה, ע"כ נתיאש כדברי הספורנו הנ"ל:

כ״חומעתה יש לומר דכמו משלשה הנ"ל השתחואה זביחה אמירה שהוא קילקול בגוף ונפש ונשמה נתהוו ג' מיני מלאכי חבלה קצף משחית ומכלה, כן נמי מחמת חטא ההוללות והשמחה שהוא קילקול בחי' חי' ויחידה שבנפש נתהוו עוד שני מיני מלאכי חבלה והם אף וחימה, כמו שהשמחה וההוללות היו כוללין כל חלקי האדם עד שיכול לסבול כנ"ל, כן להיפוך כח האף והחימה הוא נמי כולל כל חלקי האדם, וע"כ נתהוה מכח השמחה וההוללות עוד שני מלאכי חבלה אלו אף וחימה והם ב' הקשים באשר הם לעומת חלקי הנפש היותר גבוהים ומהם נתירא משה ביותר:

כ״טוהנה חימה היא יותר בהתגלות וכמ"ש וחמתו בערה בו, ואף הוא בהעלם יותר מחימה, ע"כ נראה שחימה מתהוה מקלקול חי', ואף מקלקול יחידה, והנה ידוע שמשה זכה לבחי' חי', וזה שאמר משרע"ה עמוד אתה באף שהוא לעומת יחידה שלזה לא הי' כח למשה לעמוד לפניו שהוא לא זכה לבחי' יחידה ואין זה בידו אלא ביד הקב"ה, ומשרע"ה עמד נגד חימה שנתהוה מקלקול בחי' חי' שזכה אלי' משרע"ה, [הגם שלכאורה משמע מפשט לשון המדרש שעוד קודם שירד מההר בראשונה ראה את כל החמשה מלאכי חבלה יחד, אין זה מוכרח, ויש לפרש שראם בשתי חליקות]:

ל׳ולפי הנחה זו יש לומר שבעודו בהר שלא הודיעו הש"י אלא מג' הנ"ל השתחואה זביחה אמירה לא הי' יודע אז מהתהוות שני מלאכי חבלה אלו, אך כשירד וראה את העגל ומחולות הבין שמזה נסתעפו שני מלאכי חבלה אף וחימה, ובאשר לא הודיעו הש"י בהיותו בהר מהעגל ומחולות, בודאי נתהוה זה ביני ביני, וזה שאמר כי יגורתי מפני האף והחימה, אף שכבר הנחם הש"י על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו, מ"מ הרי נשתנה הענין לרוע ונתהוו אף וחימה מה שלא הי' מקדם ונתירא ועלה והתנפל לפני הש"י שיעמוד הוא ית"ש באף והוא עמד בפני חימה:

ל״אוממוצא הדברים יש ליקח לימוד מה יקרה היא השמחה של מצוה, ולהיפוך ח"ו כמה היא גורמת, ולפי האמור יובנו דברי הרשב"א שקבלה בידינו שכל מי שיושב בסוד משחקים בתיאטרות וקרקיסאות אינו זוכה לראות בקניגין של לויתן לעוה"ב, שיש טפשים המתמיהים מה איסור יש בזה, מה גם לנשים, ולפי דברינו הנ"ל הדברים מובנים, ועליהם אמר הכתוב (ירמי' ט"ו י"ז) לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז, וכל מי שיש בידו מחויב למחות בביתו ובבנותיו ודי בזה אזהרה למבין:

ל״בבעת ההוא אמר ה' אלי פסל לך וגו' ועשית לך ארון עץ, ויש לדקדק למה לא נצטוה קודם עלייתו לקבל לוחות הראשונים לעשות לו ארון עץ, והרמב"ן תירץ מפני שגלוי לפניו ית"ש שסוף שישתברו, ועדיין אינו מובן שהרי אמרו ז"ל ב"ב (י"ד:) שברי לוחות מונחים בארון, וא"כ אף שנשתברו לא השליכם לבין הגרוטאות, וכן בדין דאפי' תשמישי קדושה בעלמא נגנזין, מה גם לוחות הברית מעשה אלקים והמכתב מכתב אלקים ולמה לא הוצרכו לארון:

ל״גונראה דהנה ברש"י בפרשת תשא בפסוק ואיש לא יעלה עמך, הראשונות ע"י שהיו בתשואות וקולות וקהלות שלטה בהן עין רעה אין לך יפה מן הצניעות, ולכאורה אינו מובן תיתכן שבלוחות הברית מעשה אלקים ישליט עין הרע, ואפי' זרעו של יוסף אמרו ז"ל סוטה (ל"ו:) שאין עין הרע שולטת בהן, ועוד מאחר שגלוי לפניו שיש לחוש לעין הרע למה לא צוה שיהי' בצניעות בראשונה כמו באחרונה:

ל״דאך יש לומר דהנה בעיקר שבירת הלוחות טעמים הרבה נאמרו בזה, ויש לומר עוד עפ"י דברי האלשיך שהאותיות בלוחות היו כמו נשמה בגוף, והיו הלוחות כמו חי נושא את עצמו ולא הכבידו על ידיו של משה, אך כשפרחו האותיות מהם כבמדרש נעשו כמו גוף בלי נשמה והרגיש משרע"ה שהכבידו ידיו עכ"ד, ואף אנו נאמר הואיל ואתה מקישן לאדם חי תקישן מכל צד, דכמו אדם שיצא ממנו נשמתו מטמא, ובזוה"ק הטעם באשר הגוף הי' כלי ונרתיק להנשמה כשנתרוקן מתאוין כחות הטומאה לדבוק בו, כן יש לומר נמי בהלוחות אחר שפרחו האותיות מהם ונתרוקנה החיות מהן חשש משרע"ה שלא ידבקו בהן ח"ו כחות חיצונים, ע"כ שיברם, וכלים אף שהיו כבר טמאים נשברו נטהרו, ק"ו שיציל השבירה שלא יטמאו וכבש"ס פ' נערה המאורסה דף (ע"ה:):

ל״הועוד היתה תועלת בשבירתם לפועל דמיוני לישראל, שאף שנשתאבו בהם כחות רעים מחמת חטא העגל ונטמאו ישברו לבם בתשובה ושבירת לבבם תהי' טהרתן ויתפרדו מהם כחות הרעים, וכן הי' שתיכף שסיפר להם דברי הש"י כי לא אעלה בקרבך כתיב וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו, ואח"כ מחמת גודל המרירות ושברת הלב קבלו על עצמן להיות דייש למלכיות ומרמס למלאך המות, עד ששבו בתשובה שלימה ונרצה עונם, וזה נשאר לדורות אפי' אדם שנשתאבו בו כחות רעים המושכים אותו לכל רע ר"ל, כיון שנשבר לבו על לשעבר ומקבל עליו על להבא נטהר מכחות הרעים, ושוב אין ביכולתם לתקפו בכח, ולמשכו לרע ח"ו, ואז יכול לבוא לתשובה שלימה, ובכתבי האריז"ל שעיקר תשובה הוא עסק התורה, וכמו אז ע"י שבירת לבם זכו ללוחות האחרונים, כן לדורות ע"י שבירת הלב יזכו לתשובה שהיא עסק התורה:

ל״וולפי האמור יש לומר דהיינו עין הרע ששלטה בלוחות הראשונות לאו בעודן, אלא אחר שפרחו האותיות מהם היתה שליטה לכחות הרעים להדבק בהם אלמלא נשתברו, אבל בעודן במעלתם עם האותיות ח"ו שתהי' שום שליטה לעין הרע בלוחות הברית, ומעתה נתישב מה שהקשינו מאחר שגלוי וידוע לפניו שישלוט בהן עין הרע למה לא צוה שיהיו בצניעות, ולהנ"ל ניחא דבעודן בחיותן לא הי' חשש עין הרע, אלא תאמר על אחר שיפרחו האותיות מהן, אם הי' מזהירו על צניעות הי' כמורה באצבע שסוף שתצא חיותן שהן האותיות מהם, וזה לא יתכן להגיד מראש שעתידין לחטוא ותהי' שליטה לרע עין בעוד אין בהם שמץ דבר, ועוד כי גדולה מזה איתא בליקוטי התורה מהאריז"ל שבמאמר הש"י לאדה"ר ביום אכלך ממנו מות תמות הי' מוכרח לחטוא עיי"ש:

ל״זוהנה כ"ז הי' בלוחות הראשונים שהיו מעשה שמים אבל האחרונים שהיו מעשה בו"ד, מה גם אחר שנתפשט מסאבותא בעלמא הי' יכולת עין הרע לשלוט בהם בעודם, ע"כ נצטוה בהם על הצניעות:

ל״חולפי האמור יש לומר דהא דועשית לך ארון עץ לאו לפקדון והנחה בעלמא אלא שיהי' מוצנע לגמרי מפני שליטת עין הרע, כי האור בוקע ומאיר, ולפי"ז יש ליתן טעם למה ארון עץ דווקא ולא של מתכת כסף וזהב או שאר מין דומם, כי באשר הלוחות היו לוחות אבן שהיא דומם מין במינו אינו חוצץ, ע"כ נתבקש ארון עץ שהוא מין צומח, והי' חוצץ לגמרי עד שלא הי' האור בוקע ומפלש דרך דופני הארון:

ל״טולפי האמור יש ליתן טעם על ג' ארונות שעשה בצלאל, נתן של עץ בשל זהב ושל זהב בשל עץ, שלכאורה אינו מובן למה לא נצטוה לעשות ארון אחד של זהב לבד כמו הכפורת שהי' כולו זהב בלי עץ באמצע כלל, ולפי דרכנו הנ"ל יש לומר שהכוונה היתה שיהי' העץ מין בשאינו מינו ויחצוץ שלא יהי' האור בוקע ויוצא דרך הדפנות אלא למעלה לבד להכרובים שעל הכפורת:

מ׳ולפי האמור מיושב שבלוחות הראשונים לא נצטוה לעשות ארון, שבעודן בחיותן לא הי' צריך לצניעות, ועל אחר שיפרחו האותיות מהן לא יתכן לומר מראש, ועוד שנשברו ושוב לא יכלו כחות הטומאה לדבוק בהן כנ"ל שהשבירה מצילה מלטמאות, ובדברינו אלה יש לקיים דברי הרמב"ן מפני שגלוי לפניו שישתברו, ושוב אין צורך בצניעות, אלא לפקדון ולשמירה בעלמא ואין זה מטעם הציווי של ועשית לך ארון עץ:

מ״אועתה ישראל מה ה"א שאל מעמך כי אם ליראה וגו' ולאהבה וגו' ולעבוד וגו' ולשמור וגו', והמפרשים נתקשו דהרי נכלל בכאן הכל ולאו מילתא זוטרתא היא, ונראה דהנה פרט בכאן ארבעה דברים יראה, אהבה, עבודה, שמירה, ושמירה היא להיות ממתין ומצפה למצות ה', כענין ואביו שמר את הדבר, [ומה שאמר ללכת בכל דרכיו איננו מדה בפ"ע אלא נסמך להמלות ליראה את ה"א, היינו שהיראה לא תהי' יראת עונש כמו שמתירא מן הדוב ומתרחק ממנו, אלא יראה עלאה בגין דהוא רב ושליט שזה מביא רצון להתקרב וללכת בכל דרכיו כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ההפרש בין יראה ליראה]:

מ״בונראה שד' דברים האלו מקבילים לד' אותיות הוי', יראה לאות יוד, אהבה לאות ה' וזה ידוע להבאים בשערי הזוה"ק, עבודה לאות ואו שבתקה"ז שבעולם הבריאה נקרא בן ובעולם היצירה עבד וזה אם כבנים אם כעבדים, ונקרא עבדו זקן ביתו, שמירה להא אחרונה המשתוקקת ומצפה להדבק למעלה, שמור הוא מדת לילה, וע"כ אין כתיב ואו החיבור בתיבת לשמור והוא בפסוק בפ"ע, כמו שאין כתיב ואו החיבור בין אתרוג ליתר המינים, כי אתרוג אין עמהם באגודה וכל זה פשוט למבינים, והיינו דבא הכתוב לומר כי בארבעה דברים אלו וראה אהבה עבודה שמירה מושך האדם עליו שם הוי' וכענין שכתוב (הושע י"א ט') בקרבך קדוש כמו שפירשו ז"ל בש"ס תענית (ה'.) והיא הבטחה לבע"ת כאמרם ז"ל במדרש בראשית פ' כ"א אין ועתה אלא תשובה וכמו שפירש"י אעפ"י שעשיתם כל זאת עודנו רחמיו וחבתו עליכם, והיינו שהאדם ישליך מכנגד פניו כל חשבונות הישנים אלא יהי' בעיניו כאלו היום נולד ומתחיל מחדש, ובזה ממשיך עליו הוי' חדשה מראשית הוי' ובכח זה יבא לידי יראה ואהבה עבודה ושמירה, וזה ימשוך עליו ד' אותיות הוי' כנ"ל:

מ״גויש לפרש שכך שיעור הכתוב ועתה ישראל מה ה"א שואל מעמך היינו ששואל מעמך להיות בבחינת ועתה ישראל על העתיד, ובחי' מה על העבר והימים הראשונים יפלו אלא יהי' כקטן שנולד, וזה יועיל לו שאעפ"י שעשה מקודם מה שעשה מ"מ יבוא ליראה ואהבה וכו' וד' אותיות הוי':