שם משמואל, עקב ה׳Shem MiShmuel, Eikev 5

א׳שנת תרע"ו

ב׳והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלקיך לך וגו', וכבר דקדקנו הלוא בתורה נכללו עדות חקים ומשפטים, כמ"ש כי ישאלך בנך מתר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים, ובכאן הניח את העדות והחקים ותפס משפטים לבד, וכבר דברנו בו הרבה:

ג׳ונראה עוד לומר היות ידוע שאין קימוץ בשמים והקב"ה חפץ חסד ואוהב את ישראל להשפיע להם כל מיני טובות וברכות מאליפות, אבל הוא כמ"ש (ירמי' ה' כ"ה) וחטאתיכם מנעו הטוב מכם, והיינו כענין שנגנז אור הראשון של שבעת ימי בראשית מפני הרשעים, וכבר פרשנו שאור שנברא ביום הראשון הוא אהבה וחסד, והיו הרשעים נוטלין את האהבה לחיצוניות, ע"כ נגנז, וכמו כן תקיש לשאר מיני טובות שלהאיש שאינו ראוי יכול להביאו לידי קילקול, וכמ"ש (קהלת ה' י"ב) עושר שמור לבעליו לרעתו, וכמ"ש ורם לבבך ושכחת, וכמו שלוה יתירה שהיתה לדור המבול ולדור הפלגה ואנשי סדום שגרם להם מרד בהקב"ה כמבואר במדרשים, וע"כ כל השפעות היורדות משמים יורדין בקצבה ובצמצום ובמשפט, [לבד לאותם שנאמר בהם ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו רח"ל] הא למה זה דומה למאכיל את התינוק הצריך להזהר שלא יגרום לו מרבית המאכל חלאים רעים ח"ו:

ד׳והנה בכאן פרט הכתוב בכלל כל מיני השפעות טובות בני חיי ומזוני ועושר וכבוד ובריאות הגוף והסרת כל חולי, ובכמו אלה יש חשש כנ"ל, לזה הקדים הכתוב והי' עקב תשמעון את המשפטים האלה, וברש"י מצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון, וכבר פרשנו שמצות קלות שאדם דש בעקביו, הן מצות קדושים תהיו שהיא קדש עצמך במותר לך, וחילא דידי מהא דקאמר דוד עון עקבי יסובני, (תהלים מ"ט ו'), וח"ו לומר על דוד המלך ע"ה איש מרכבה שעבר על מצוה קלה, ובזוה"ק ח"א (קצ"ח.) על אסא ויהושפט שלא פשפשו באינון חובין כדוד, אף שהיו צדיקים גמורים, וחלילה לומר עליהם שעברו על מצוה קלה, אך במצות קדושים תהיו שכבר פרשנו שהיא מצוה לכל איש ואיש לפי מדריגתו ומהותו שיהי' נבדל ממה שהוא עומד בו, לאיש פשוט המצוה להיות נבדל מלהיות נבל ומגושם, ולאיש המעלה להיות נבדל מעניני עצמו אלא לעשות הכל צורך גבוה, ובין אלה יש חלוקי חילוקין לאלפים ולרבבות, ובענין זה שייך לומר שאפי' צדיקים גמורים מתיראים שמא לפי מדריגתם לא יצאו ידי חובתם, ובאמת זה עצמו נקרא משפט, שהאדם ישפוט את עצמו לפי מהותו ומדריגתו, אם מעשיו הם ראוים לו, ולזה אמרו ז"ל בש"ס מגילה (ט"ו:) לרוח משפט הדן את יצרו, וע"כ אין סתירה לדברי רש"י שפי' דהכתוב מדבר ממצות קלות שאדם דש בעקביו, מקרא דמפרש את המשפטים האלה, דדא ודא אחת היא:

ה׳והנה ידוע דדברי הרשות הם בקליפת נוגה שמתהפכת פעם לקדושה ופעם להיפוך, ובקידוש בדברים המותרים מהפכין אותה לקדושה, ומובן שזה שמירה מעולה בפני החיצונים, ושלא יצאו מהקדושה לחיצוניות, כי תחילה מסיתין בדברי הרשות ומן ההיתר מסיתין לאסור כידוע, ומי שהוא עומד כחומה בדברי רשות, אי אפשר שיצא ממנו לחיצוניות, וע"כ בשמירת המשפטים שהיא קדש עצמך במותר לך כנ"ל, זוכין למה שנאמר ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד וגו', שיהי' משומר שלא יסתעף ממנו חיצוניות כנ"ל, וזוכין אח"כ לכל מיני ברכות המפורשים בכתוב:

ו׳ויש לפרש הא דאמרינן בזמירות ליל שבת צדקתם תצהיר כאור שבעת הימים, דהנה אור שבעת הימים היא אור שנברא ביום ראשון כבמדרש בראשית, והוא שנגנז מחמת שלא יקחו אותו לחיצוניות כנ"ל, אך בשבת שכלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבה, אי אפשר שיקחו מה לחיצונית, וע"כ המצוה בו להנות גם את הגוף, ובהאריז"ל שמאכל של שבת אינו מגשם, וע"כ זכות שמירת שבת מאירה לאדם כאור שבעת הימים, והיא אהבה ודביקות בלי שום חשש, וזהו ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה דדרשו במדרש בראשית פ' י"א ברכת ה' היא שבת שנאמר ויברך אלקים את יום השביעי:

ז׳במדרש הלכה אדם מישראל שיש לו מנורה שעשוי' פרקים פרקים מהו לטלטלה בשבת כך שנו חכמים המרכיב קני מנורה בשבת חייב חטאת, ומשום מה חייב וכו' כאדם שבונה בשבת וכו' א"ר יוסי ב"ר חנינא אימתי שמרו ישראל את השבת כשם שראוי לה, תחילה כשניתנה להן באלוש מנין שנאמר וישבתו העם ביום השביעי, ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת, לא נתתי לך אלא לטובתך, כיצד א"ר חייא ב"ר אבא את מקדש את השבת במאכל ומשתה ובכסות נקי' ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר, מנין וקראת לשבת עונג וגו' מה כתיב אחריו אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, אמרו לו ישראל ואימתי אתה נותן לנו שכר המצות שאנו עושים אמר להם הקב"ה מצות שאתם עושים מפירותיהן אתם אוכלין עכשיו, אבל שכרו בעקב אני נותן לכם מנין ממה שקרינו בענינינו והי' עקב תשמעון:

ח׳והמאמר הלז כולו מוקשה ואין מהצורך להאריך בדקדוקים ובעזה"י יתבארו בפירושנו, ונראה דהנה ידוע מענין גילגול הנשמות שלא השלימו חקם ברמ"ח מצות עשה שהן שלימות רמ"ח איברי הנפש, ומתגלגלין ובאין עוד לזה העולם להשלים מה שחסרו בראשונה, וכן כמה פעמים עד ישלימו את כל רמ"ח איבריהם, ויש להתבונן דכמו שיש לקוות מהנשמה שבבואה חזרה לזה העולם תוסיף שלימות ותשלים חוקה, יש חשש שמא ח"ו להיפוך, שמא תרשיע ותתקלקל ביותר, מה גם באם יש לה עונות מגלגול הקדום ועבירה גוררת עבירה, וק"ו מפעם הראשונה שלא היו בה ענינים מושכים לעבירה כך עלתה בידה שלא השלימה חוקה ונסתבכה בעבירות, כ"ש בגלגול הבא שעונות הקודמין מושכין אותה לעבירה, ואפי' כשלא עשתה בפועל עבירות בגלגול הקדום נמי, כי זה עצמו שלא השלימה חוקה נחשב לעוון, ובכחו לגרור עבירות, וא"כ הלא הוא רחוק משכר וקרוב להפסד:

ט׳אך נראה עפ"י מאמרם ז"ל אשר לא יקח שוחד שאינו מקבל את המצוה לתשלומין בעד עבירה, ואין עבירה מכבה מצוה, אלא מעניש על העבירה ונשארת המצוה בשלימותה, וע"כ בכל גלגול וגלגול מנקין אותו מהעבירות הן ע"י יסורי מיתה או עונש גיהנם או יסורי הגלגול, הכל לפי גודל ומרבית העבירות, ונשארה הנפש נקי' מעבירות ואין דבוק בה אלא המצות לבד שעשתה, והם מגררין אותה בגלגול הבא להשלמת חוקה, ולפי"ז היא רחוקה מהפסד וקרובה לשכר, וכשישלים חוקו ע"י גלגולין הרבים, נקבצין כל המצות והתיקונים מכל הגלגולים ונעשה מהם קומה שלימה מתוקנת, וככה מתנהג העולם בכל שיתא אלפי שני דהוה עלמא עד אלף השביעי שכולו שבת ואז מעוות לא יכול לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, אבל ישראל מובטחים מאתו יתברך שקודם אלף השביעי כולם יהיו מתוקנים ולא יהי' בהם בעלי מומים ומחוסרי אברים לעוה"ב ח"ו:

י׳והנה נר ה' נשמת האדם, וזה שהשלים חוקו בכמה גלגולין הוא דומה למנורה שעשוי' פרקים פרקים, כי כל גלגול נחשב לפרק וחוליא בפ"ע, ובהקבץ כל הפרקים נעשה מנורה שלימה ושורה עליו אור ה', ונראה שסוף יגמר זמן הקיבוץ הוא עד גמר וסוף אלף הששי קודם אלף השביעי שכולו שבת, ועם הכנסת אלף השביעי שורה אור ה' על הנשמות שהשלימו חוקם, והשלמת החסרון והרכבת כל חלקי התיקון יחד עד שיהי' נחשב לקומה שלימה היא בכלל היום לעשותם, ואור ה' השורה עם הכנסת אלף השביעי, הוא בכלל ומחר לקבל שכרם:

י״אונראה עוד לומר דהנה בש"ס שבת (קנ"א:) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה, ופי' הרמב"ן שאז יהי' העדר הבחירה שהיא נקראת חפץ, וזכות וחובה תלוים בחפץ עכ"ד, ויש כאן שאלה מאחר שלימות המשיח לא יהי' במה לזכות. וקיבול שכר של מצות דהאידנא נמי לא יהא בו, שהרי אמרו מחר לקבל שכרם דהיינו עוה"ב, ועוה"ב כבר הסכימו שהוא בגוף ונפש יחד, א"כ כל עצמן של ימות המשיח למה הן באין, שהרי אין אנו קוראים בהם לא לעשותם ולא לקבל שכרם:

י״בונראה עפ"י מה שהגדנו לעיל שקיבוץ כל המצות מכל הגלגולין לעשות מכולם כענין מנורה אחת שלימה מקובצת מפרקים וחוליות, צריך להיות קודם עוה"ב כדי שעם הכנסת אלף השביעי שהוא עוה"ב ישרה עליהם אור ה', יש לומר שזמן המעותד לקיבוץ זה הוא ימות המשיח, וכמו שהמשיח יקבץ את נדחי ישראל בכלל, כן נמי בפרט של כל אחד ואחד מישראל יקבץ כל התיקונים והשלימות מכל הגלגולים ומכל השיתא אלפי שני לעשותן קומה אחת שלימה, וכמו למשל בגשמיות כשצורף עושה מנורה של חוליות, שצריך אח"כ ליישר כל חוליא בלי שום עיקום ויותרת בכדי שתהא מותאמת לחברתה, כן הוא הנמשל במצות ומעש"ט שיהיו צריכין לישר ולפשט מעט עקמומיות, וכמו בכלל לעשות כל ישראל גוי אחד בארץ, וכמ"ש ביחזקאל (ל"ז י"ט) והיו אחד בידי, כן נמי בכל פרט ופרט, וזמן ימות המשיח הוא הכנה לעוה"ב והוא אמצעי בין עוה"ז לעוה"ב:

י״גונראה שזה ענין משיח בן יוסף שמדתו יסוד כנישו דכל נהורין, וגם משיח בן דוד הוא המאחד את ישראל, ובזוה"ק פינחס חושב את מדתו של דוד ושלמה יסוד ומלכות, הרי שמדתו של דוד נמי היא כנישו דכל נהורין, ואפשר לומר שמשיח בן יוסף הוא בפרט, ומשיח בן דוד בכלל, והדברים עתיקים, והעולה מדברינו אלה שזמן הקיבוץ שהוא דוגמת הרכבת קני המנורה הוא בזמן ימות המשיח הכנה לעוה"ב שאז תהי' המנורה כבר על עמדה מוכנת לקבלת אור ושפע אלקי:

י״דונראה שבדוגמא זו הם ששת ימי המעשה ושבת, עפ"י מ"ש הרמב"ן בראשית (ב' ג') שהם דוגמת שיתא אלפי שני הוה עלמא ואלף השביעי הוא שבת, וכמו שאמרו ז"ל ששבת היא מעין עוה"ב, כן נאמר נמי שששת ימי המעשה הם מעין שיתא אלפי שני, והיינו דהיות ידוע דכל יום משמש מדה ידועה, ביום הראשון חסד וכו', א"כ ששת ימי המעשה הם כדמיון חוליות המנורה, וביום ועש"ק היא מדת יסוד כנישו דכל נהורין שהוא דוגמת אלף הששי, ובע"ש אחר חצות היום מתחיל להתנוצץ אור החוזר משבת כמ"ש האריז"ל, אז הוא דוגמת ומעין ימות המשיח שאז הוא זמן הרכבת כל המצות ומעש"ט שמכל ימות השבוע, ויש שצריכין יישור ופישוט עקמימיות כנ"ל, וזהו שע"ש הוא זמן תשובה ובר בי רב יתבו בתעניתא כבש"ס עירובין (מ':):

ט״וויש לומר שזהו ענין השש תקיעות שבכל ע"ש מקבילין לששת ימי המעשה, כי תקיעה יש בה שני ענינים כמ"ש ישעי' כ"ב כ"ג ותקעתיו יתד במקום נאמן, וכלשון הש"ס שבת (קל"ח:) גזרה שמא יתקע בחוזק, ויש בה נמי כמ"ש בתקה"ז מלשון והוקע אותם שהוא ענין דיחוי הסט"א, וכענין שופר דנהיגי בי' קדמאי בשעת הוצאת המת כבזוה"ק ויקהל, ושני ענינים אלו נצרכין קודם הכנסת שבת, דיחוי הסט"א, וחיזוק וקישור כל המצות ומעש"ט של כל ימות השבוע, והוא דמיון הרכבת קני המנורה, ויש לפרש שזהו שאנו אומרים בזמירות צרורא דלעילא דבי חיי כולא וגו':

ט״זוממוצא הדברים שענין הרכבת קני מנורה בע"ש הוא הקיבוץ והתאחדות כל המצות ומעש"ט של כל ימות השבוע, והכנתם בכדי שיחול עליהם אור האלקי בשבת, והוא כדמיון היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, אלא שזה בפרט וזה בכלל:

י״זומעתה נבוא לביאור דברי המדרש הנצבים פתח דברינו, שכלפי שבא לומר ששכר המצות שאנו עושין הוא בעקב היינו לעוה"ב, הקדים לומר ענין הרכבת קני המנורה קודם השבת שהיא הכנה לבד, וע"כ שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כמו שבמעשה הרכבת קני המנורה עדיין אין בה אור המאיר אלא אחר שכבר נסדרה שורה האור כנ"ל כן היא שכר מצוה, והנה כ"ז הוא בשאר מצות, אבל מצות שבת שהיא מעין עוה"ב שייך בה נמי שכר המצוה, כי שבת היא זמן השראת האור אחר סידור והרכבת קני המנורה בע"ש:

י״חוזה שאמר ר' יוסי ב"ר חנינא אימתי שמרו ישראל את השבת כשם שראוי לה, תחילה כשניתנה להם באלוש, ולכאורה היתכן לומר שביום השבת שניתנה בו תורה לא שמרו ישראל את השבת כראוי, אדרבא מצינו בש"ס שבת (קי"ח:) שנחשב חילול מה שיצאו מן העם ללקוט ולא מצאו, אך יש לומר דכלפי שאמרנו ששבת היא דוגמת האור ששורה אחר הרכבת קני המנורה שהזמן בע"ש, והיינו כנ"ל שכל יום ויום של ימי השבוע משמש מדה מיוחדת ונעשה ההרכבה מהן בע"ש ובשבת שורה עליהן האור, לזה אמר ששמרו את השבת כשם שראוי לה, תחילה באלוש, והיינו כי התחלת ירידת המן היתה ביום ראשון, וא"כ הרי בענין המן שימשו כל המדות בכל השבוע, ובע"ש נעשה הכנה לשבת בהמן כמפורש בכתוב, ע"כ בענין זה שרה עלי' אור השבת כדמיון האור שעל המנורה, וע"כ לא מייתי מיום מ"ת שלא הי' ענין מיוחד שיחריז את כל ימי השבוע מקודם בכדי שנאמר עליו כזה:

י״טולפי דרכנו הנ"ל יש לפרש הא דלא לרעתך נתתי לך את השבת אלא לטובתך, דהנה כל חסרון הוא רע וכל השלמה היא טובה, וא"כ כשבא להשלים את החסרון יוצדק לומר שזהו צורך הרע להשלימי כי באם לא ה' חסרון ורע, לא הי' צריך להשלמה, וזה שאמר לא לרעתך היינו להשלים החסרון, שאין הדבר כן שהחסרון כבר נשלם בע"ש הרכבת קני המנורה כנ"ל, ובשבת היא הארת האור כי טוב, וזהו לטובתך, ומייתי ראי' לזה שהרי אתה מקדש את השבת במאכל ומשתה ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר, דבאם הי' זמן השלמת החסרון בשבת, הי' כמו שהוא בע"ש באמת, והרי אז היא זמן תענית לבר בי רב ותקיעות כנ"ל, והי' יותר טוב להתענות ולא לאכול ולשתות, אלא ודאי שהחסרון כבר נשלם בע"ש, ובשבת שורה האור מלמעלה, והוא מעין עוה"ב זמן קיבול השכר, ואיננו זמן השלמת החסרון:

כ׳ויש להוסיף ולומר ע"פ מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דאמרו ז"ל מדרש ריש קהלת דעושין סעודה לגמרה של תורה, כי אחר הגמר בא לעומתו שפע קדושה ממעלה כעין שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף עכ"ד, ויש להוסיף בה דברים שענין הסעודה הוא להיות קיום לשפע קדושה זו, ויש רמז בדבר ברש"י פרשת קדושים בפסוק לא תלך רכיל בעמך, שבתרגום לא תיכל קורצין, שפירש"י שמנהגם הי' לאכול הלעטה בבית המקבל מהם הלה"ר וזה לאות שמקבל דבריו עכ"ד, וידוע דאזל"ז עשה אלקים והשרשו בקדושה היא הסעודה שעושין בקבלת שפע ואור האלקי שיהי' לקיום, וע"כ מסעודה של שבת ראי' שבשבת הוא זמן קבלת האור, ולא זמן השלמת החסרון, וזהו לא לרעתך אלא לטובתך:

כ״אוהוסיף עוד לומר ואני נותן לך שכר מנין וקראת לשבת עונג וגו' מה כתיב אחריו אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, והוא כמו שכתבנו לעיל דאף דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, היינו משום שעדיין אין כאן השלמה וכעין סידור קני המנורה כנ"ל ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, אבל שבת שהיא מעין עוה"ב ושורה האור מלמעלה אחר שכבר נגמר ונסדר מע"ש, שוב שייך בו ענין קיבול שכר מענין קיבול השכר בשלימות לעוה"ב:

כ״בוהנה כל אלה היא הקדמה למה דבעי למימר ששכר כל המצות בהאי עלמא ליכא, דדוקא במצות שבת ניתן שכר גם בהאי עלמא, וע"ז מסיים המדרש אמרו לו ישראל ואימתי את נותן לנו שכר המצות שאנו עושין [היינו שאר כל המצות לבד שבת] אמר להם הקב"ה מפירותוהן אתם אוכלין עכשיו, אבל שכר בעקב אני נותן לכם מנין ממה שקרינו בענין והי' עקב תשמעון, וזה שעושה הכתוב שתי חלוקות בענין קיבול השכר, חדא, ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, היינו שישמור לך שלא תקבל ממנו בעוה"ז כלום אלא הכל יהי' שמור וצפון לך לעוה"ב, תנינא ואהבך וגו', היינו שמפירותיהן של הצפון ושמור לך יהיו לך ברכות אלו המפורשות בבני חיי ומזוני ועושר וכבוד ובריאות ואכילת העמים שהם כולם בעוה"ז ואינם שייכים לעוה"ב, ובהכרח שהוא מפירות של השמור והצפון לך:

כ״גכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הקשה בשם כ"ק רבו אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור, למה אין מתפללין בשבת ברכת אתה חונן לאדם דעת שהוא ענין רוחני, ותירצו לפי דרכם זצללה"ה, ואני בעניי נראה לי, דהנה ידוע מענין דעת שאיננה נמנית למדה בפ"ע אלא שענינה הוא קישור השכל והמדות, היינו שהמדות יתפעלו ויתרגשו מחמת הארת השכל, כי יש אדם שישכיל ויבין שכך ראוי וכך צריך לעשות, אבל לבו איננו נתפעל מזה, אלא כמו חוזה בכוכבים שרואה מרחוק מה שיארע למדינה פלונית הרחוקה ממנו מאד ואין לו דבר עמה, ודעת היא ההתקשרות השכל והמדות, היינו שהמדות יתפעלו ויתרגשו ויקבלו עליהם את הארת השכל, וזהו אתה חונן לאדם דעת שיוצדק בו לשון חנינה, כי השכל שבאדם הוא עצם האדם, ובלעדו הוא כבהמה ממש, ואינו מין מדבר, וכל לשון חנינה היא תוספות על הסדר, אבל מה שהוא סדר צורת האדם מין מדבר אינה נופלת בו לשון חנינה שהיא לשון מתנת חנם, כברש"י ריש ואתחנן, וע"כ בדעת שהיא ענין קישור השכל והמדות שאף בלעדו הוא מין מדבר, שוב נופלת בו לשון חנינה מתנת חנם וזה מבואר:

כ״דוהנה בשבת כתיב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, וכבר אמרנו שהאדם הוא עולם קטן, ודוגמת השמים וארץ בעולם הגדול, הוא המוח והלב שהוא השכל והמדות בעולם הקטן, והנה כתיב ויכלו ופרשנו מלשון התכללות שבשבת נעשו כלולים זה בזה, וכמו ששמים וארץ נעשו כלולים כן פעלו נמי על האדם שענין שמים וארץ שבו שהם השכל והמדות נעשו כלולים, והנה זה עצמו הוא בחי' דעת, וז"ש בשבת לדעת כי אני ה' מקדישכם, ובאמת שהאיש השם אל לבו הוא מוציא א"ע נרגש ונתפעל בשבת ביותר, ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, וא"כ מה יוסיף עוד לבקש ולהתפלל על דעת שהרי האדם נחנן בזה מבלעדי תפילתו והיא בכלל שבת דקביעא וקיימא:

כ״הויש לומר עוד שהיא תפילת וברכת שבת, ואין חסר לו לאדם דעת אלא רצון שיקח את הדעת ויתאמץ בו, הא למה זה דומה למזונות הגשמים המוכנים לפניו על השלחן לאכול, ואם אינו פושט ידו ליטול את המאכל אין לו כלום, וכמו שלאיש כזה שהמזונות מוכנים לפניו ואינו פושט את ידו לא שייך לומר שיבקש ליתן לו מזונות, כן הוא דבר הדעת:

כ״ויש לדקדק בפרשת תוכחת מעשה העגל שיש פסוקים שנראים לכאורה כתובים שלא במקומם כגון אחר פסוק ח' שהי' צריך לכתוב התפילה שהתפלל אז מרע"ה קודם רדתו מההר, והנה כתיב ואפן וארד וגו', ולא כתיב שהתפלל עליהם עד וינחם ה' וגו' שכתיב בפרשת תשא, והרי היא כתובה בכאן בפסוק כ"ו אחר פסוק ואתנפל לפני ה' את ארבעים יום שאין ענין תפלה זו במקום הזה שהרי היתה קודם רדתו מההר, גם פסוק כ"א ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש שנכתב אחר מעשה דארבעים יום האמצעים, והרי קודם לכן הי' כמפורש בכי תשא, והרמב"ן רצה לתקן בקצת דברים מעט:

כ״זונראה דהנה במדרשים שאומה"ע אמרו שח"ו אין תקנה לישראל, וכן בפייט דיום ב' של פסח להקליר רבים אומרים אין ישועתה לו לסגל, והיינו שאומה"ע שהם כל מציאותם היא בטבע אין להם השגה וענין עם מה שלמעלה מהטבע, ובודאי ע"פ סדר הטבע היתה מחלתם אנושה ח"ו בלתי הרפא, כי עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו, וכמו שאמרו היונים הארורים כתבו על קרן השור שאון לכם חלק באלקי ישראל, ופירש מהר"ל קרן השור רומז לחטא העגל שמוכח מזה שאין להם חלק וכו', ע"כ יש לומר שמרע"ה הבין שאין עצה רק לעורר עצם בחירת ישראל למעלה מסדר הטבע ולמעלה מהטעם, והנה מה שלמעלה מהטבע וסדר הבריאה הוא נמי למעלה מסדר זמנים שכל זמן הוא נברא, וכל מה שגבוה יותר מעולם זה הגשמי, יותר אינו נרגש המשך הזמן, וכמו ששמעתי בשם הבעש"ט שלמעלה מזה העולם, זמן חמש עשרה שנה כמעט בלתי נרגש הקודם והמאוחר עכ"ד, וממנו תקיש לכל העולמות שכל שגבוה יותר, אין המשך הזמן נרגש בו ביותר, וע"כ יש לומר שמרע"ה בא לעורר את ישראל ולרמז להם שכך היתה תפלתו לעורר בחירת ישראל למעלה מסדר הטבע, שהיא נמי למעלה מסדר הזמנים, וע"כ סידר תפלתו נמי למעלה מהסדר מחמת שאין המוקדם והמאוחר נרגש שם:

כ״חולפי דרכנו זה יש לפרש נמי הא דתשובה מועלת, ובזוה"ק פרשת נשא הקשה הלוא בחטאו קלקל את כל העולם איך אפשר שתועיל תשובה, ותירץ שבתשובה נמי חוזר ומתקן את כל העולם, ויש להבין דקארי לה מה קארי לה, ופרשנו דקודם החטא בעוד נשמתו בו והוא בתוך כלל ישראל, ובאשר הוא כללי פועל נמי במעשיו בכל הכלל, אך אחר שכבר חטא ונדחה מכלל ישראל, הסברא חיצונה נותנת שאין במעשיו כח כ"כ לתקן את הכלל, זה היתה סברת המקשה ותירץ שאעפ"כ חוזר ומתקן את כל הכלל, וזה רבותא גדולה:

כ״טולפי דרכנו הנ"ל יש לומר דהנה תשובה נבראה קודם שנברא העולם, והאיש שנתן דעתו לעשות תשובה הרי הוא במקום התשובה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבמקום דעתו של אדם שם הוא, ודייק לה ממשנה עירובין (מ"ט:) הי' מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי בעיקרו שקונה שם שביתה כאילו הי' שם עכ"ד, וא"כ הרי הוא כאילו הוא למעלה מעולם הטבע ולמעלה מסדר הזמנים, וא"כ התיקון הוא נמי למפרע בעוד הי' כללי, ואולי גם מטעם זה עוררם משרע"ה להורותם עד כמה יזדרזו בתשובה ולא יתיאשו ח"ו אפי' ח"ו יבואו בתחתיות הארץ בעמקי ההשחתה והקלקול:

ל׳ובזה יש לפרש הכתוב ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו', ואמרו ז"ל ברכות (ל"ג:) אטו יראה מילתא זוטרתא היא, אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא, ואינו מובן הלא כתיב תיכף ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך לשמור את מצות ה' וגו' א"כ הרי לא הניח הכתוב כלום ובכל אלה אין שייך לומר שהוא מילתא זוטרתא:

ל״אאך להנ"ל יש לומר דודאי שקשה מאד לצייר לאיש החוטא שישוב למעלות רמות ונשאות ככל הכתוב בכאן, אך מ"מ הלוא אמרו ז"ל במדרש בראשית פרשה כ"א אין ועתה אלא תשובה, ובודאי איש שלא שם עכ"פ בפשיטות יראת ה' נגד פניו, מאין יתחיל התעוררות התשובה, ע"כ אמר שאינו מבקש כי אם היראה שהיא הפתח לתשובה, ואז הנה נדבק בתשובה שהיא למעלה מסדר זמנים ונקל לו להגיע לכל המעלות של צדיקים גמורים כאנו לא חטא מעולם וכנ"ל:

ל״בויש לומר שמטעם זה איתא בספרים ששבת היא זמן תשובה ביותר, ואנחי בי' סימנא נטריקון שבת, שבת בו תשוב, כי שבת היא שביתת הטבע וכל העולמות שבים למקורם, זה עצמו מסייע לדבק עצמו בתשובה למעלה מהעולם למען יתתקן למפרע כנ"ל: