שם משמואל, עקב ז׳Shem MiShmuel, Eikev 7
א׳שנת תרע"ח
1
ב׳במדרש פ"ג סי' י"א רבנן אמרי מן הדבר הזה שקד משה היאך לזכות את ישראל שא"ל הקב"ה אשר צויתים אמר לפניו רבש"ע אני נצטויתי שמא עברתי על הציווי, הם לא נצטוו וכו' לא אמרת אלא אנכי ה' אלקיך וכו' לא אמרת אלא לא יהי' לך אלהים אחרים, ויש להבין א"כ למה הי' כל השליחות של משה לישראל תיכף בשני לחודש כה תאמר אל בנ"י וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, ומצוות פרישה והגבלה וכל העליות לההר ומההר אל העם, והיתכן לומר שלא היו יודעין שהדיבור מסיב אליהם:
2
ג׳ונראה עפ"י מאמר הזוה"ק דכל היכי דאמרה התורה בלשון יחיד מורה על התאחדות ישראל, וכן נמי במדרש ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחד בלב אחד, והנה כבר הגדנו באריכות דכל חטא העגל נסתעף מחמת שהי' חסר אז לישראל כח המאחד אותם זה משה, ששקול משה ככל ישראל, וכמו שאמר שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, בקרבו ממש, ע"כ הי' עושה את כולם כאחד ממש, אבל אז שהי' מרע"ה מרומם מהם מאד בעת קבלת הלוחות, ע"כ הי' חסר להם כח המאחד:
3
ד׳ולפי"ז יש לפרש הא דאמר לי צוית ולא להם, היינו בעוד אני בקרבם ומאחדם, ובאופן זה הי' שמו יתברך מתייחד עליהם ואמר להם אנכי ה' אלקיך, וכעין שכתוב ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, וברש"י בזמן שהם מתאספין והם אגודה אחת כביכול אני מלכם, אבל מאחר שאז לא הייתי נחשב בקרבם, א"כ כביכול שוב אין הקב"ה הי' מייחד שמו עליהם, א"כ שוב אין עליהם טענה, שהרי באופן זה לא הי' הדיבור מסיב אליהם, וזהו שאמר "ולא היו יודעים", היינו שבאמת ישראל אעפ"י שהם חוטאים שכינה שרוי' ביניהם, ולעולם הוא נקרא אלקי ישראל, וכמו דאפסיק הלכתא בפ"ק דקידושין (דף ל"ו.) בין כך ובין כך נקראו בנים אף שאין מראה מלוכתו עליהם בהתגלות וכמ"ש יחזקאל כ' ל"ג חי אני נאום ה' אלקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטוי' ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, אבל אין תימה אם ישראל לא היו יודעין זה, מאחר שזה איננו בהתגלות, וממה שנאמר בלשון יחיד הי' נראה להיפוך כנ"ל:
4
ה׳במדרש (שם) א"ר תנחומא מלמד שהי' משה מחבט עצמו לפניהם ואומר להם כו', ופתח להם פתח שמא יבקשו עליו רחמים, ויש להבין וכי לא ידע מרע"ה את גודל כחו בתפילה, עד שחשב שהם יפעלו יותר בתפילתם עליו יותר ממנו, ולהיפוך אמרו ז"ל בב"ר פ' נ"ג יפה תפילת החולה מתפילת אחרים עליו, אלא במקום שתפילת אחרים יותר במעלה כאמרם ז"ל ב"ב (קט"ז.) ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, אבל ישראל בערך מרע"ה למה יפעלו יותר בתפילתם עליו, מתפילתו על עצמו:
5
ו׳ונראה דהנה בזוה"ק שמעלת מרע"ה היתה גבוהה ממעלת הארץ, וע"כ לא היתה הארץ ראוי' לו, וי"ל שמרע"ה שהי' כ"כ מתחבט לכנוס לארץ, לא למען תועלתו הי' אלא לתועלת ישראל ולא השגיח על עצמו כלל, וכבר פרשנו מאמר הש"ס סוטה (י"ד.) שרצה לקיים מצות התלויות בארץ, הי' נמי לתועלת ישראל, אבל מצד עצמו לא היתה הארץ ראוי' לו:
6
ז׳והנה ברמב"ן פ' קרח (ט"ז כ"א) בענין בנין בהמ"ק שמנע הקב"ה את דהמע"ה מלבנותו מפני שאמר כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, ומ"מ אם היו שבטי ישראל מתעוררים בדבר לא הי' נחשב שדוד הוא הבונה אלא נחשב שהם הבונים, אף שדוד באשר הי' מולך עליהם הי' הוא בונה, מ"מ הי' נחשב הבנין להם ולא לו, ובדוגמא זו י"ל אם היו ישראל מתפללין עליו ובזכותם הוא בא להארץ לא היתה נחשבת ביאתו לארץ אלא להם ולא לו, והי' יכול לבוא להארץ אף שאינה ראוי' לו:
7
ח׳ובפשיטות י"ל שמאחר שכל ביאתו לארץ היתה לתועלתם ולא לו, א"כ הם כדמיון החולה, ויפה תפילת החולה יותר מתפילת אחרים עליו:
8
ט׳אך עדיין י"ל דשוב מאחר שהיא לתועלתם, דומה כענין אמרם ז"ל ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, ומי לנו חכם ממשה, אך יתבאר עפי"מ שהגיד כ"ק זקני אדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בטעמא דילך אצל חכם וכו' כי חכם נקרא מי שכל דעות התורה הן אצלו מותאמין יחדיו, וזה נקרא תפלת ציבור שאינה חוזרת ריקם עכת"ד ודפח"ח, וע"כ התינח בתפלת חולה דעלמא שתפלת החולה על עצמו היא תפלת יחיד, ולעומתו תפלת החכם עליו נחשבת תפלת הציבור, ומובן שתפילת הציבור עדיפה, אבל בנ"ד שמרע"ה התחבט לפני כל קהל ישראל שיתפללו והו"ל תפילת ציבור, שוב היתה לתפלתם מעלה יתירה שהיא תפלת הציבור, ותפלת החולה על עצמו, משא"כ תפלת מרע"ה שלא היתה אלא חשיבות תפלת ציבור ולא תפלת החולה ודו"ק:
9