שם משמואל, אמור י׳Shem MiShmuel, Emor 10
א׳שנת תרע"ו
1
ב׳בזוה"ק (פ"ט) כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. לא יטמאו מבעי לי' מהו לא יטמא אלא על ההוא כהן עלאה מכלהו קאמר אמר ר' יהודה והא כתיב והכהן הגדול מאחיו (כאן חסר) עכ"ל:
2
ג׳ובאשר לא זכינו להתירוץ מהזוה"ק חל עלינו חובת ביאור הקטן לפי קטנו, דהנה בענין טעם איסור טומאת כהן כבר הגדנו באריכות, ויש לומר עוד בפשיטות דהיות ידוע דאהרן הוא שושבינא דמטרנותא היינו להגביה ולקשר את נפשות ישראל בשורשם חוט בחוט חבל בחבל נימא בנימא עד רום המעלות, והנה היפוך מזה הוא ענין המיתה שהיא פירוד בין הדבקים הן למטה ביסודות הגוף ובין הגוף לבין הנפש והן למעלה בין הנפש להרוח ובין הרוח להנשמה, ע"כ טומאה המסתעפת מכח פירוד הזה היא מתנגדת לקדושת כהונה, ואף דבכל מקום כחות החיצונים נדחו מפני כחות הקדושה כמ"ש מפני שרי גברתי אנכי בורחת, שאני ענין טומאת המת, ויובן עפ"י מה דאיתא בזוה"ק ובלקוטי התורה מהאריז"ל שענין המיתה הוא מפני שכחות חיצונים מתדבקים באדם הזה והנשמה הקדושה אינה יכולה לסבול את הטומאה והיא מסתלקת, עכ"ד, ובודאי שזה נמשך מפאת חטא אדה"ר שעירב טו"ר, ע"כ העונש הוא דוגמתו שיהי' רשות לכחות הרעות לבוא באדם הזה בבוא עת פקודתו אף בעוד בו נשמתו, וע"כ הטומאה שנסתעפת מענין המיתה נמי איננה נדחית מפני קדושת הכהונה ומתנגדת לקדושתו:
3
ד׳והנה מובן מאחר שתעודת הכהנים להגביה את ישראל עד שורשם, בהכרח לומר שהכהן בעצמו מקושר בשורשו דאל"ה לא הי' ביכולתו לעשות לזולתו מה שאין בו בעצמו, וזהו כחו של אהרן שהי' איש מרכבה עם שהי' עוסק בדברים פשוטים ונמוכים לעשות שלום בין איש לרעהו, ע"כ הי' זכותו מגיע להיות תמיד קשור למעלה בלי שינוי לעולם, וזיכה זה לזרעו אחריו, וכ"ג שסרח מלקין אותו ומחזירין אותו לגדולתו שנאמר אני ה' כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו:
4
ה׳והנה ידוע דבשורש כל ישראל מתאחדין כאחד דלית תמן פרודא, מה גם הכהנים ששורשם עוד נעלה כמ"ש ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים כל הענפין היוצאין משורש הקדוש הזה הם בתכלית היחוד, ולפי"ז יובן מ"ש לא יטמא בלשון יחיד, שכל עצמו של טעם איסור טומאה זו נמשך מפאת שהם מדביקים את ישראל ודבקים בשורשם בתכלית היחוד, ויש להעמיס זה בכוונת הזוה"ק על ההוא כהן עלאה מכלהו קאמר, הכוונה על השורש שהוא בכ"ג ומשום דכל הענפין המסתעפין ממנו מתיחדין בו, ע"כ הם כולם כאחד, ושמה"ט מוזהרין על טומאת מת:
5
ו׳בזוה"ק (צ"א) ת"ח פתח ואמר וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע, וכי קב"ה אמר אין רע אי הכי טוב הוא, אלא סיפא דקרא אוכח דישראל באינון יומין הוו ממנין כהני מארי דמומין ע"ג מדבחא ולשמשא על מקדשא ואמרי מאי אכפת לי' לקב"ה דא או אחרא ואינין הוו אמרי אין רע וכו', ומשמע דבמכוון הוו ממנין מארי דמומין ע"ג מזבח, ואינו מובן דלמה עשו זאת וכי חסר הי' כהנים בלתי בע"מ ומה תועלת הי' לישראל בזה:
6
ז׳ונראה לפרש דהנה במדרש פרשת צו אמ"ר אבא בר יודן כל מה שפסל הקב"ה בבהמה הכשיר באדם פסל בבהמה עורת או שבור וגו' והכשיר באדם לב נשבר ונדכה, א"ר אלכסנדרי ההדיוט הזה אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים שנאמר קרוב ה' לנשברי לב הרופא לשבורי לב, ואת דכא ושפל רוח, זבחי אלקים רוח נשברה, לב נשבר, ואינו מובן מה רבותא הוא זה, ועוד דקאמר לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, ומכלל דסברא היתה נותנת שיבזה והיתכן זה, ומה זה ענין שבירת הלב למומין שבגוף, ובודאי לא דרך מליצה וצחות אמרו ז"ל, וכבר דברנו מזה:
7
ח׳אך עוד יש לומר היות כי צריכין להדבק במדותיו ית"ש מה הוא רחום אף אתה רחום, ואם לאו הרי הוא חסר מצורת האדם כי שם אדם איתא בספה"ק מלשון אדמה לעליון, והנה כתיב עוז וחדוה במקומו א"כ צורת האדם השלם להיות תמיד בחדוה ובנהירו דאנפין, וע"כ אמרו ז"ל אונן אינו משלח קרבנותיו שנאמר שלמים כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, הרי דאם האדם בעצבות הוא נקרא חסר מצורת אדם השלם, אך יש לומר היות דבש"ס חגיגה (ה'.) ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה א"ר שמואל בר אוניא משמי' דרב מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו וכו' ומי איכא בכי' קמי' קב"ה והאמר רב פפא אין עצבות לפני הקב"ה שנאמר הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי, פרש"י בבתי גואי איכא דכתיב במסתרים:
8
ט׳ולפי האמור יובנו דברי המדרש ההדיוט אם משתמש בכלים שבורים גנאי הוא לו אבל הקב"ה כלי תשמישיו שבורים כי העצב נחשב כחסר בלתי שלם, והסברא החיצונה הי' שלא יקבלו הש"י וכמו חסרון ומומי הגוף, אך באשר הש"י בבתי גואי איכא כביכול בכי' ועצב, האדם נמי שצריך להיות דבוק במדותיו נמי בפנימית לבו יש עצב ובכי' כמ"ש מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, וע"כ לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, ומכלל דהסברא החיצונה היתה נותנת שיבזה אלא שהש"י חפץ חסד מקבלהו, כי בזמן שהאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי ובודאי הוא בבתי גואי כנ"ל, ע"כ שוב שבירת לבו מאוחרת כי לפני הש"י העבר והעתיד וההוה בחדא מחתא, וא"כ שוב אין שבירת לבו נחשב לחסרון כלל, אך מ"מ זה הוא בפנימית לבו דווקא, אבל בהתגלות צריך להיות שש ושמח מחמת זה עצמו שהש"י מקבל את שברות לבו, וכמאמר הראשונים ז"ל החסיד צריך להיות צהלתו בפניו ודאגתו בלבו, ובודאי הכל מצד שהאדם צריך להיות דוגמא כנ"ל, ויש סברא לומר דהיינו טעמא דמומין הפסולין בכהנים, כי כמו שהנהגה העליונה היא בשלימות כן הכהנים המשמשים לפניו ית"ש צריכים להיות שלמים:
9
י׳והנה בבית השני הי' חסר ה' דברים בפועל ובהתגלות שלא היו בשלימות, וע"כ יש לומר דאנשי בית שני ביודעם שצריכין לעשות הכל דוגמא כביכול ולהדבק במדותיו הוו ממנין כהני מארי דמומין על מדבחא ולשמשא על מקדשא שיהיו נמי בלתי שלימין כמו שהנהגה העליונה עמהם הי' בלתי שלם, אך הנביא אוכח להו דלאו מה"ט פוסלין מומין בכהנים אלא מטעמא אחרינא כמו שמסיים הזוה"ק, דודאי בר נש דאיהו פגום פגום הוא מכולא פגום הוא מהימנותא ועל דא איש אשר בו מום לא יקרב:
10