שם משמואל, אמור ט׳Shem MiShmuel, Emor 9
א׳שנת תרע"ה
1
ב׳אמור אל הכהנים בני אהרן וגו' ובזוה"ק מאי טעמא הכא בני אהרן וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו, אלא בני אהרן ולא בני לוי דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא דבי אתרעי קב"ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא, ובגין דאהרן אורחוי סליקו לי' להאי, דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא, ובגין דאורחוי כך סליקו לי' קב"ה להאי למיעל שלמא בפמליא דלעילא, ובגין כך אמור אל הכהנים בני אהרן, עכ"ל, ויש להבין דאכתי לא תירץ מאי טעמא "הכא" בני אהרן, ומ"ש הכא מכל דוכתי, דמחמת טעם זה שייך להזכיר בכל מקום:
2
ג׳ונראה דהנה יש להתבונן בענין כהנים דריבה בהם הכתוב מצות יתירות אזהרה מטומאת מת, ואזהרה מנשים הפסולות, וכבר דברנו מזה, אך אין ביהמ"ד בלי חידוש, דהיה כתיב כי ברא את האדם ישר, והיינו דהאדם הוא עולם קטן דומה לעולם גדול, וכמו דבעולם הגדול מסודר שהעליונים משפיעים לתחתונים והתחתונים מקבילים לעומת העליונים לקבל וכמ"ש השמים יענו את הארץ, כן באדם שהוא מצורף מעליונים ותחתונים נפש מעליונים וגוף מתחתונים, ולעומתם בגוף המוח והלב כידוע, המוח שבו משכן השכל מתיחס לעליונים והלב שבו התשוקה מתיחס לתחתונים, וצורת האדם ישר שהמוח ישכיל מה שראוי לעשות וממה לחדול, וכמו שלא יעלה על דעתו לעשות דרכו ולהלוך ע"ג גחלים בוערות באשר יודע שרגליו תכוינה, ולא יעלה על דעתו לאכול מאכל שראה שניתן בו סף רעל ומרורת פתנים בקרבו, ולהיפוך בעשיית הטוב יראה בעיניו שזה חייו ואורך ימיו כמו שמאכל טוב וערב ישקיט רעבונו ויפרנסו ויתן לו חיים, וכמ"ש ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, וזהו שאדם שלם מצד השכל, והלב יקבל מהמוח היינו שישתוקק לדבר הראוי לבד, ודבר שאינו ראוי' יהי' נבזה בעיניו נמאס ולא יתאוה לו כלל, היפוך רשעים שהם ברשות לבם שאף שמאמין שזה דרך הישר וכך ראוי להיות ומוביל לדרך החיים, מ"מ נפש רשע אותה רע, אלא שהלב יקבל הוראת השכל וזהו שהאדם שלם מצד הלב, ובהצטרף אלו שני מיני שלימות הוא אדם ישר עולם קטן דוגמת עולם הגדול כששמים וארץ על מכונם, ולעומת שהוא עצמו מחובר מוח ולב שורה עליו צלם אלקים המחבר את נפשו וגופו וזהו סיבת שהי' אדה"ר מעותד לחיות לעולם כימי השמים על הארץ כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדבר שנבוכו המחקרים איך אפשר שנפש הרוחנית יהי' לה צירוף ויתלה בגשם, והגיד שהוא מחמת צלם אלקים שהוא כולל הכל כרוחני כגשמי ע"כ הוא מאחד ומקשר הרוחני והגשמי יחד, עכ"ד, וע"כ איתא בזוה"ק דכשנסתלק הצלם האדם הולך אל בית עולמו, ולפי"ז יובן שלעומת שהוא הי' בעצמו מחובר מוח ולב משך עליו את צלם אלקים בשלימות גמור המאחד ומקשר את הנפש והגוף קשר של קיימא שלא יתפרדו לעולם:
3
ד׳אך חטא אדה"ר הי' בכפלים, א' במה שהאמין לדברי בלע של הנחש שאמר לה"ר על בוראו היפוך השכלת שכל הישר, כמו שפירש"י ותרא האשה ראתה דבריו של נחש והאמינתו עכ"ל, והוא מלשון רואה אני את דברי אדמון והנה הוא פגם בשכל, ובמה שהתאוה לדבר עבירה ועברה בפועל שהמעשה מתיחס להלב הנה הוא פגם בלב, וע"כ משכו עליהם יצה"ר נמי בכפלים, היינו להאפיל את שכל הישר ולעקשו עד שיבוא לאמור לרע טוב ולטוב רע, ועוד זאת שאפי' שהשכל ישכיל שכך ראוי וכך יפה לו, אין הלב נשמע להשכל, כאלו אבן הי' מונח על פתח הלב וסותמו וטמטמו עד שאין השכלת השכל פועל על הלב והוא מתאוה ומשתוקק להיפוך, עד שנעשו הם ברשות לבם, וע"כ אדה"ר תיכף אחר החטא טרם שנתמרק קצת אמר אכלתי ואוכל עוד היינו שהרגיש בעצמו שהוא ברשות לבו ח"ו, ובמדרש שפתח לו הש"י פתח של תשובה והוא אמר לו לאו אף שהכיר וידע עד כמה הגיע הפגם כברש"י בפסוק וידעו כי ערומים הם, ובמדרש שהראה לו כמה דורות ואעפ"כ לא עצר כח לעשות תשובה, והנה הוא משיכת היצה"ר על עצמם בכפלים, וזהו מדת יצה"ר נוהג לדורות בכפלים במוח ובלב:
4
ה׳ולפי האמור יש לפרש דברי הש"ס ברכות רב אמר יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב ושמואל אמר כמין חטה הי', וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש דאפלגי בעיקר מהות יצה"ר רב אמר שמהות יצה"ר להשתוקק לדברים חומרים מאוסים כאמרם ז"ל אשה חמת מלא צואה, וזהו שדומה לזבוב שהוא מאוס ושיושב במקום מיאוס, ושמואל אמר שמהותו הוא שמתאוה לילך אחר דעתו ושלא להתבטל לדעת התורה וזהו כמין חטה שחטה היא הנותנת דעת באדם כאמרם ז"ל אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן, עכ"ד, ולפי דרכנו הנ"ל יש לומר בלשון אחר שרב אמר שדומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, היינו שאינו מניח שהמוח יאיר ללב והוא כאבן מונח ומטמטם את פתחי הלב, עד שכל הארות של המוח נשארים מקופיא ואין הלב נתפעל ומתרגש לרגליהן, והוא פגם הלב, ושמואל אמר כמין חטה היא, היינו פגם המוח שמראה פנים לאמור לטוב רע ולרע טוב, והיינו שמתלבש בלבוש דעת המכונה בשם חטה כנ"ל ומכה את האדם בסנורים ומראה לו פנים שכך צריך להיות, ובאמת שניהם מודים דתרוייהו איתנייהו בי', אלא מר אמר שזה הוא העיקר ומר אמר שזה העיקר, וכל אלה נמשך מפאת חטא אדה"ר שהי' בכפלים נשתאב בו יצה"ר בכפלים, ועי"ז עשה ג"כ פירוד בין העליונים לתחתונים נמי בכפלים שהעליונים אינם משפיעים כ"כ והתחתונים אינם מקבלים:
5
ו׳והנה העונש שנתקלל אדה"ר הוא, מיתה, וקישוי המזונות, כמפורש בכתוב, והנה טעם עונש המיתה הוא בפשיטות כשם שהוא הפריד בין המוח והלב שפגם את זה ואת זה, כן העונש הוא פירוד בין גוף לנפש, אך בענין המיתה ואיכותה איתא בספרים שמקודם הי' אוכל מפירות ג"ע והי' בכל פעם נתרטב ונתמלא ליחותו תמורת הניתך ממנו בטבע, וע"כ הי' איד הדם תמיד עומד בליחותו ובו נתלה הנפש, והי' קיים לעולם כי לא הי' נחכר ונתמעט ליחותו לעולם, אך כשנזקק לצאת מג"ע ומאכלו מפירות הארץ אין בכח פירות הארץ להשיב אליו כל ליחות הניתוך ממנו וע"כ הוא הולך וחסר עד שכלה ונס ליחותו ושוב אפס איד הדם ואין להנפש מקום להתלות בו, ובמדרש איתא מיתת זקנים למה הוא דומה לנר שכבה מאליו בכלות השמן והוא כדברים האלה, והנה מיתה זו היה מצד הגוף שכלה ליחותו, אך בזוה"ק וכן הוא בליקוטי התורה מהאר"י ז"ל באריכות שאיכות המיתה הוא שניתן רשות לכחות הטומאה לבוא והנפש איננה יכולה לסבול את כחות הטומאה ומסתלקת והם הג' טיפין של חרבו של מלאך המות שהזכירו רבותינו ז"ל, והנה המיתה היא מצד הנפש, ובודאי תרוייהו איתנייהו דכמו שהחטא הי' בכפלים פגם המוח ופגם הלב שהוא פגם הנפש ופגם הגוף וכן יצה"ר נשתאב בו בכפלים כנ"ל, כן עונש המיתה שבא בשבילם הוא נמי בכפלים, ויש לומר שזהו שנאמר לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, היינו מיתה כפולה מצד הגוף ומצד הנפש:
6
ז׳ומ"מ כל עוד שהצלם אלקים איננו מסתלק אי אפשר שיבוא לו המיתה כי הצלם הוא משמרו הן מצד הנפש שלא יבואו בו כחות הטומאה והן מצד הגוף שלא יהי' ניתוך הליחות בטבע לגמרי, אך בהסתלק הצלם באה המיתה הן מצד הגוף והן מצד הנפש כצ"ל:
7
ח׳ולפי האמור יש ליתן טעם על עונש השני שהוא קישוי המזונות, האומנם שהטעם פשוט כשם שהחטא הי' באכילה כן העונש נמי קישוי אכילה והמזונות, אך לפי דרכנו יש עוד לומר שזה בא לעומת מה שפגם בענין צלם אלקים, והיינו דהנה איתא בליקוטי תורה מהאריז"ל בפסוק לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, דלא על חומר וגוש הלחם יחי' האדם אלא על מוצא פי ה' שהוא בהלחם יחי' האדם, ובליקוטי התורה מהרב ז"ל שיש בהמאכל ענין יותר גבוה מהאדם שהרי הוא מחי' את האדם ובהכרח שהוא גבוה מהאדם, עכ"ד, ובודאי הפירוש שיש בו שפע ממקום גבוה שכולל הרוחני והגשמי ע"כ היא מזין ומחבר את שתיהן, והוא כעין מה שאמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין צלם אלקים, וע"כ בשביל שפגם בענין צלם אלקים הכולל הכל בא העונש ג"כ קישוי המזונות שהוא כולל הכל:
8
ט׳ולפי האמור יתישב מה שבתחלה לא התרה בו אלא עונש מיתה ביום אכלך ממנו שפירשו בו ביומו של הקב"ה שהוא אלף שנים, ולמה לא התרה בו גם קישוי המזונות, אך לפי דרכנו נאמר שבאם הי' האכילה מפאת תאותו לבד לא הי' נפגם אלא בחי' הלב לבד ולא בחי' המוח ולא הי' מגיע הפגם לצלם האלקים, ע"כ אף שבודאי ע"י העונש מיתה הי' מסתלק הצלם כדי לקיים העונש מיתה כנ"ל, מ"מ מאחר שלא הי' הצלם שהוא הכולל וגבוה מהכל נפגם שפגם הצלם הוא רק מחמת שפגם בשניהם במוח ולב ע"כ נפגם הצלם שהוא כולל שתיהן, אבל באם הי' הפגם מצד הלב לבד עדיין לא הי' נוגע כלל להצלם שהוא כולל הכל, ע"כ לא הי' עונש קישוי המזונות כלל, וע"כ מתחילה שנאמרה ההתראה על האכילה לבד ולא על שהאמינו לדברי הנחש לא התרה בו על קישוי המזונות כלל ואף שנאמר לו הלשון מות תמות שפרשנו לעיל שהוא מיתה כפולה גם מצד הנפש שבא מחמת שהחטא בכפלים כנ"ל, מ"מ הוא רק דרך רמז על העתיד שכך יהי' לבסוף אבל התראה מפורשת לזה לא יתכן שהרי לא הזכיר שם את הנחש ופיתויו:
9
י׳ולפי האמור יתיישב נמי מה שבהעונש הזכיר המיתה רק בדרך אגב עד שובך וגו' ועיקר העונש נזכר רק בענין קישוי המזונות, ובמדרש ואשמע אחד קדוש מדבר, אחד קדוש זה הקב"ה שהכל אומרים לפניו קדוש, מדבר גוזר גזירות קדוש על בריותיו וקוץ ודרדר תצמיח לך, וכבר דקדקנו למה לא הזכיר המיתה שהיא גדולה שבגזירות, אך לפי דרכנו יובן עפ"י דברי המדרש פ' ראה בפסוק מפי עליון לא תצא הרעות והטוב אמר ר' אלעזר משאמר הקב"ה דבר הזה בסיני באותה שעה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב אלא מאלי' הרעה באה על עושה הרעה, עיי"ש, וע"כ יש לומר נמי דכן הוא באדה"ר דגזירת המיתה לא הוצרך אח"כ לגזור עליו אלא אחר שכבר התרה בו מאלי' באה הרעה על עושה הרעה, אך עונש קישוי המזונות שלא הי' יתכן להתרות בו כנ"ל הוצרך לגזירה חדשה ועונש המיתה הזכיר רק דרך אגב ולא בגזירה:
10
י״אומעתה נבוא לבאר בעזה"י שתי מצות יתירות שריבה בהם הכהנים, אזהרה מטומאת מת, ומנשואי נשים הפסולות, דהנה ענין טומאת מת נראה שהוא דוגמת שורש המיתה ושורש החטא שבעבורו נגזרה המיתה, והיינו דהנה לעיל כתבנו בשם הזוה"ק והאר"י ז"ל דענין המיתה הוא שניתן רשות לכחות הטומאה לבוא באיש הזה והנפש איננה יכולה לסבול ומסתלקת, והוא ענין המיתה מצד הנפש, ועוד מיתה מצד הגוף שנכלה הליחות, והוא מיתה בכפלים לעומת החטא שהי' בכפלים, כן יש לומר בענין טומאת מת שהיא טומאה בכפלים מצד כחות הטומאה הבאים בו עוד קודם המיתה שהנפש מסתלקת מפניהם והיא טומאה מתיחסת לרגלי הנפש, ועוד יש טומאה הבאה אחר המיתה כדאיתא בזוה"ק מחמת שכחות הטומאה מתאוין לדבוק בכלי שנתרוקן מקדושה, ובגוף איש ישראלי שהי' מעון לקדושה שנשאר ריקם מתדבקים בו כחות הטומאה, והיא טומאה מתיחסת לגוף בהעדר הנפש והיא טומאה כפולה, ויש לומר דמהאי טעמא היא אבי אבות הטומאה, ויש לומר דכמו שהיא טומאה כפולה כן פועלת לרוע על איש שנטמא בטומאה זו, שמפרדת בין המוח והלב בכפלים, היינו שמבלבלת את הדעת ומאפלת את השכל לבל יהי' בהיר ולבל יאיר להלב וכדאיתא ברח"ו בשער הקדושה שמחמת העדר אפר הפרה וכולנו ט"מ אין מצוי כ"כ רוה"ק ואין אתנו נביא ולא חוזה, הרי שטומאה זו פועלת לרעה על המוח, וגם הלב נעשה מטומטם, שטומאה כשמה מלשון טמטום וכמו שדרשו ז"ל ונטמאתם בם אל תיקרי ונטמתם אלא ונטמטם, היינו שהלב נעשה אטום וסגור שלא יקבל הארת השכל, והוא פירוד לגמרי משני צדדים בין המוח והלב:
11
י״בולפי האמור מובן אזהרת כהנים מטומאת מת, דהנה בזוה"ק הנצב פתח דברנו אהרן משום דבכל יומוי משתדל לאסגאה שלמא בעלמא נבחר למיעל שלמא בפמליא דלעילא, ויש לפרש הא דכל יומוי הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא, כי זהי שלימת התחתונים שכשיש שלום ביניהם הם ראוים לקבל עליהם מלכות שמים כמ"ש ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי העם יחד שבטי ישראל, ולעומת מדתו זו נבחר לעשות שלום בפמליא דלעילא, היינו דהנה אמרו דביוה"כ הקטיגור נעשה סניגור כשרואה שישראל השלום מתווך ביניהם ואומר יש לך עם אחד כמלאכי השרת, וע"כ מחמת מדתו להרבות השלים נהפך הקטיגור, לכן נבחר לעשות שלום בפמליא דלעילא, כי השלום בפמליא דלעילא הוא היפוך הקיטרוג, אדרבה יהיו כולם ברצון אחד להשפיע כל טוב לישראל, באשר כולם מקבלים תועלת מעבודת ישראל למטה בכלל ובעבודת הקרבנות בפרט כבזוה"ק, והנה הוא מחבר עליונים ותחתונים בין מלמטה למעלה בהא דמשתדל לאסגאה שלמא בעלמא, ובין מלמעלה למטה שנבחר למיעל שלמא בפמליא דלעילא להמשיך כל שפע וכל טובו וכל נהורין לתתא, והוא היפוך חטא אדה"ר שעושה פירוד בין הדבקים הן מלמעלה למטה והן ממטה למעלה, וע"כ מוזהר על טומאת מת שהיא פועלת לרוע בכפלים ומכהה מעלת הכהונה:
12
י״גוכן יש לומר נמי באזהרת נשואי נשים הפסולות עפי"מ שכבר הגדנו דענין נשים הפסולות היות שאיש ואשה ששם יוד הא מתווך ביניהם בזמן שמתנהגין בקדושה, וידוע ששם זה רומז לתרין רעין דלא מתפרשין ע"כ הוא מכניס חיבור ואחדות בין איש ואשה שהם חומר וצורה, ונשים הפסולות ואפי' גרושה מאישה שנסתלק מהם שם זה המאחד שורה במקומו דבר שהוא להיפוך וכטעם הזוה"ק בטומאת מת כנ"ל, וע"כ הוא מתנגד לענין כהונה שהוא המחבר עליונים ותחתונים, ולפי"ז שתי מצות אלו שריבה בכהנים ענין אחד להם:
13
י״דויש לומר עוד דאזהרת טומאת מת שהיא טומאה בכפלים הוא תיקון לגזירת המיתה הבאה מחמת פגם מוח והלב כנ"ל שמקביל זה לעומת זה, ואזהרת נשואי נשים הפסולות היא תיקון לגזירת קישוי המזונות שבאה מחמת פגם צלם אלקים המחבר הכל כנ"ל כי הוא שמירת שם יוד הא המחבר מחמת שרומז לתרין רעין דלא מתפרשין, ומקביל זה לעומת זה:
14
ט״ווממוצא הדברים כשם ששמירת שם זה הוא תיקון לגזירת קישוי המזונות, מובן שהעדר קדושה בענינים אלו המסלק את השם זה מביניהם גורם קישוי הפרנסה:
15
ט״זוהנה שבת הוא רזא דאחד וגורם חיבור והתאחדות כל העולמות וכן באדם עצמו גורם התאחדות מוח ולב, ולעומתם מצות שבת היא קידוש היום וסעודה במקום קריאה שם תהא עונג, וחיזוק צלם אלקים שע"כ ברכו במאור הפנים כבמדרש ע"כ גורם שפע ומיני' שיתא יומין מתברכין:
16
י״זולפי מה שהגדנו בענין שתי מצות שריבה בהם הכהנים מובנים דברי הזוה"ק הנצבים פתח דברנו דשפיר תירץ מ"ש הכא מכל דוכתי דכתיב בני אהרן ולהנ"ל מובן שזה נתינת טעם על שתי מצות אלו שריבה בכהנים, משום דכל ענין הכהונה מכח אהרן קאתי דאורחוי סליקו לי' להאי שהוא מחבר עליונים ותחתונים ממטה למעלה וממעלה למטה ע"כ מוזהרין על שתי מצות אלו וכנ"ל:
17
י״חויקב בן האשה הישראלית את השם, ובזוה"ק איש הישראלי אמר מלה מאמי' מגו קטטה מיד ויקב וכו' כד"א ויקוב חור בדלתו, רזא דמלה נטל ה' דשמא קדישא ולייט לאגנא על אמי' וכו', והדברים סתומים, והגם שאין לנו עסק בנסתרות, מ"מ יש לקרב מעט אל הפשט, ונראה דהנה בלק"ת מהאריז"ל דהמצרי שהרג משה הי' גלגול קין צד הרע שבו והנוקב בנו של המצרי הי' כולו רע בלי טוב, עכ"ד, והנה במדרש בראשית פ' כ"ב סי' כ' ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך וגו' משל לאפרכוס שהי' מהלך באמצע פלטיא מצא הרוג ואחד עומד ע"ג אמר לי' מי הרגו אמר לי' אנא בעי לי' גבך ואת בעי לי' גבי, ולכאורה אינו מובן איך אמר אנא בעי לי' גבך, דאלו הש"י הרגו לא הי' צריך להמצא בו פצעים וחבורות או שחיטת הצואר כבמדרש שם, אלא רוחו ונשמתו אליו יאסוף, ונראה הפירוש כעין דברי המדרש שם סי' כ"ב אמר רשב"י קשה הדבר לאומרו וא"א לפה לפרשו לב' אתליטון שהיו עומדים ומתגוששים לפני המלך אילו רצה המלך פירשן ולא רצה המלך לפרשן נתחזק אחד על חבירו והרגו והי' מצווח ואומר מאן יבעי דיני קדם מלכא כך קול דמי אחיך צועקים אלי, ופירש המת"כ שהאיש המוכה הי' צועק מי יתן לי מי שיתבע דינו ודמי מיד המלך כי דמו בראשו שאם הי' רוצה הי' מוחה ביד המכה, וכעין זה יש לפרש שהי' טענת קין אנא בעי לי' גבך כי אתה כביכול שומר העולם למה לא שמרתו מיד ההורגו, אך באמת הבל פצה שפתיו כי לאו כל אדם זוכה לשמירה, וכמה תפילות ותחנונים התחנן דוד המלך בספר תהלים לשמירה, וידוע שהבל הציץ ונפגע, ע"כ נסתלקה ממנו השמירה:
18
י״טוהנה המקלל שהי' כולו רע בן המצרי שהרג משה שהי' גלגול צד הרע של קין הלך בעקבות קין ובסברתו המשובשת ומשורש נחש יצא צפע, וע"כ כאשר אמר לו איש הישראלי מלה מאמי' מגו קטטה, היינו שקרא לו בן זונה, השיב לו למה לא היתה נשמרת ע"י אות ה' דשמא קדישא, שידוע שרומזת למדת מלכות המנהגת את התחתונים, ולייט לאגנא על אמי', היינו לגול החרפה מאמיה שאין לה אשם בזה, ולהטיל על השומר כענין קין כנ"ל, ואולי הפירוש ולייט, היינו שהטיל דופי בחיק כביכול שח"ו אין בכחו לשמור, וכמו שמצינו הלשון אשר גדפו נערי מלך אשור אותי, שאמר שכביכול אין בו כח להציל את ירושלים ודימוהו ח"ו לאלהי הגוים וזה נקרא גידוף עיי"ש, כן נמי יש לומר שהרשע הזה אמר שכביכול אחת משתי אלה אם יכול לשמור ולא שמר האחריות עליו או שח"ו אין הדבר בידו, אך ישחקו עצמותיו כי בודאי לאו כולם זוכין לשמירה כנ"ל, ושלומית בת דברי שהיא בעצמה היתה גורמת ושמה מוכיח עלי' כברש"י בודאי לא זכתה לשמירה, והחרפה עלי' תסוב ונקראת זונה כלשון רש"י ובמדרש אחת היא ופרסמה הכתוב שהיא לבדה היתה זונה, והרשע הזה לאגנא על אמי' לייט, ואמר שלאו משום שהיא אשמה בזה כלל:
19
כ׳והנה נראה שזה טעם השוגגין שצריכין כפרה דאלמלי הי' הדבר נתעב בעיניהם עד התכלית הי' נתקיים בהם רגלי חסידיו ישמור ולא הי' בא חטא על ידם, וכעין ששמעתי בשם אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור בענק שמירה מתולעים בימי הקיץ ששכיח תולעים, ואמר אם אדם נגמר בדעתו שמוטב שיחנק באכילתו מלבלוע אחת מהתולעים בטח לא יבוא תולע לתוך פיו, עכ"ד, ועי"ז כל השוגגין צריכין כפרה:
20