שם משמואל, אמור י״אShem MiShmuel, Emor 11
א׳שנת תרע"ז
1
ב׳במדרש אמור אל הכהנים בני אהרן ר' תנחום בן חנילאי פתח אמרות ה' אמרות טהורות וכו', עוד שם זש"ה יום ליום יביע אומר וכו', העליונים שאין יצה"ר מצוי בהם אמירה אחת די להם שנאמר בגזירת עירין פתגמין ובמאמר קדישין שאילתא, אבל התחתונים שיש בהן יצה"ר הלואי בשתי אמירות יעמדו, נראה דבעא לתרץ כפל הלשון אמור ואמרת, ויתבאר ע"פ דברי הש"ס חגיגה (ט"ו:) שאל נימוס הגרדי את ר"מ כל עמר דנחית ליורה סליק אמר לי' כל מאן דהוה נקי אגב אימי' סליק כל דלא הוה נקי אגב אימי' לא סליק, וברש"י ותוס' פירשו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, ויתפרש עפ"י מאמרם ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, והיינו שאינו מניח לשום הארה קדושה והתעוררות השכל לכנוס לתוך עומק הלב והכל נשאר מקופיא, אך אדם שיש בו יראת חטא [והוא לפ"מ שפירשנו במק"א ההפרש בין יראת ה' ובין יראת חטא, שיראת ה' הוא מדריגה גבוה וע"ז אמרו יראה הוא אותיות ראי', ובזוה"ק שמדריגה זו מקביל לאות יוד שבשם הוי' ב"ה והוא עוד גבוה מאהבה, אך יראת חטא הוא בפשיטות שמתיירא שלא יהי' חסר, כי חטא הוא מלשון חסר כמ"ש והייתי אני ושלמה בני חטאים והיינו שלא יחסור לו ענין האלקי כמ"ש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, והנה יראת ה' שהיא מעלה גדולה לא יתכן להיות באדם בתחילת עבודתו קודם לחכמה, אך יראת חטא יתכן להיות בכל אדם שיש לו לב ואיננו מוכה בסנורים, ואפי' בעוד שיצה"ר יושב בין מפתחי הלב] לעומת שהוא מתרחק מדבר שאינו ראוי לו, כן כחות החיצונים מתרחקין ממנו ואינם עומדים לשטן עלי דרכו, ואפי' היצה"ר אין בכחו למנוע הארות קדושה והתעוררות השכל לכנוס לתוך הלב, וזה שאמר כל דנקי אגב אימי', היינו תחילת עבודת האדם בעוד לא יתכן לומר בו יראת ה' אלא יראת חטא, וכנ"ל בהגהה:
2
ג׳אך מ"מ דברי תורה סגולה אחרת יש בהן שאפי' עדיין האדם איננו טהור לגמרי אלא שבא לטהר, ד"ת עצמן הם מטהרין ומלבנין את האדם, וכבזוה"ק פרשת קדושים (פ':) לא אתדכי בר נש לעלמק אלא במילין דאורייתא וכו' בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי וכו' ודכיותא אשתכח באורייתא עכ"ל, וזהו אמרות ה' אמרות טהורות היינו כשם שהם טהורים כך מטהרין את האדם, ומ"מ מובן שאחר טהרת הלב נכנסין ד"ת באדם באופן אחר לגמרי, וכמו קליטת הצבע בצמר כשהיא נקי וכמשל ש"ס חגיגה הנ"ל, ובזה יש לפרש הא דכתיב יום ליום יביע אומר, כי טהרת הלב הוא מאלו דברים שאין להם שיעור, כי לפי חשיבותו כן צריך להיות טהרתו ואמרות ה' שאדם מכניס ללבו בכל יום אחר טהרתו של העבר, מטהר את לבבו ומכינתו להבא שיכנסו בו דברי תורה עוד יותר, וא"כ כל לימוד התורה יש בו שני ענינים, שנכנס ללב לפי קדימת הטהרה, ומטהרת הלב עוד יותר על להבא, ויום ליום יביע אומר, היינו יום זה ליום המחרת, וזהו כפל לשון האמירה:
3
ד׳ובזה יש לפרש הא דעליונים שאין יצה"ר מצוי בהם די באמירה אחת, והתחתונים שיצה"ר מצוי בהם הלואי בשתי אמירות יעמדו, כי המלאכים אינם בעלי שינוי והכנה על להבא, אלא כמו שנבראו כן הוא כל הויתם לעולם, והשגות שמקבלים אין מועיל להם על להבא כלל, כי מאחר שאין יצה"ר מצוי בהם אין בהם ענין הטהרה ואינם מתטהרין יותר אחר קבלת המאמר מקודם קבלת המאמר, אבל התחתונים שיצה"ר מצוי ומתטהרין בכל אמירה ואמירה עוד יותר ע"כ יוצדק בהם הלשון שתי אמירות:
4
ה׳ונראה שזהו שנאמר בשבת ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת לדורותם, כי כל שבת ושבת מכניס קדושה בלב ישראל ומחליף כח ומכינתו שיהי' ביכולתו לטרוח בששת ימי המעשה לעשות את השבת הבאה ביתר שאת ויתר עז, אשרי מי שמשגיח ע"ע שלא לאבד שבת אחת, כי כל שבת ושבת הוא עולם מלא בפ"ע:
5
ו׳עוי"ל בדברי המדרש הנ"ל עפי"מ שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר זצללה"ה וכבר הזכרתיו בפ' קדושים שיש שני מיני קדושות קדוש במוח וקדוש במעשים, ונראה לפרש דבריו הקדושים, דהנה קדוש במעשים אין הפירוש שלא יעשה דברים שאין ראויין, שזה נקרא טהור לא קדוש כמ"ש הראב"ד בס' בעל הנפש ומייתי לה מקרא טהר ידים יוסיף אומץ, וע"כ פירוש קדוש שיהי' מובדל מהם גם במחשבתו, וא"כ יש להבין מהו קדוש במוח, ונראה לפרש נבדל מהשגות, דהיינו אף שהוא משכיל ומשיג את טעמי המצוות ויודע ומבין שא"א להיות באופן אחר והם מחוייב המציאות, מ"מ כשהגיע לעשות מצוות ה' הוא עושה רק מחמת ציווי השי"ת, ואחת הוא לו אם משיג הטעם או לא, והשכלתו אינו תופס מקום בערך הציווי, וזהו קדוש במוח, היינו נבדל מהשכלתו, וקדוש במעשים הוא בפשיטות להיות נבדל ממעשה שאינו ראוי, וזהו שבמדרש קדושים העליונים שאין יצה"ר מצוי בהם די להם בקדושה אחת, אבל התחתונים שיצה"ר מצוי בהם צריך שתי קדושות, היינו שהעליונים אין להם אלא להיות קדוש במוח, היינו נבדל מהשגות אף שהם משיגים ומשכילים הרבה מאד מאדם, והרי משרע"ה למד מהמלאכים כבמדרשות, מ"מ כל עשייתם היא רק מחמת ציווי השי"ת, אבל קידוש מעשים לא שייך אצלם, שאינם בעלי חומר לעשות מעשים בלתי ראויים, אך האדם צריך לשתי קדושות קידוש מעשים וקידוש המוח:
6
ז׳וי"ל שזה עצמו הוא ענין השתי אמירות אמירה לקדושת המוח ואמירה לקידוש מעשים, וי"ל ששתי מצוות שריבה בכהנים, פרישה מטומאת המת, ומנשים הפסולות, מקבילים לשתי אלה, והיינו דענין המיתה וטומאתה בא משורש נחש ומחטא עהדטו"ר, שבא אלי' בטענה שטעם ציווי מעץ הדטו"ר כדי שלא יאכלו ויבראו עולמות, והוא נטי' בעשיית המצוות אחר הטעם, ולו השכילה שהטעם אינו תופס מקום בהציווי וכמ"ש הרשב"א שאפי' כל הימים דיו אי אפשר לכתוב טעם מצוה אחת, לא הי' מקום להסתת הנחש כמובן, שהרי אפי' לדברי הנחש, מ"מ הרי יש עוד אלפים ורבבות טעמים, וע"כ י"ל שטומאת מת הבאה מחמת חטא זה היא מושכת את האדם להיות נוטה בעשיית המצוות אחר הטעם היפוך מקדושת המוח כנ"ל, וקדושתו מנשים הפסולות הוא קידוש מעשים לבל יסירו את לבבו, וע"כ הקדים הכתוב ענין שתי האמירות לשתי מצוות שריבה בכהנים:
7