שם משמואל, הושענא רבהShem MiShmuel, Hoshana Rabba

א׳שנת תרע"א

ב׳מה שנוטלין בהו"ר ערבה בפ"ע ובכל הימים היתה נאגדת באגודה, הענין דאחר שראתה הערבה בעצמה שאין בה לא טעם ולא ריח ונתבטלה לאחרים עי"ז נחשבת ונוטלת לעצמה, ובמקדש ניטלת כל ז' בעצמה, שבמקדש הי' יִראֶה ירָאֶה ואז בנקל לכל איש לראות שפלות עצמו ואם רואה שפלות עצמו אף שבאמת הוא כן, מ"מ גם זה הוא מעלה שיודע עכ"פ האמת ואינו מוטעה, ובש"ס נדרים (ס"ו:) שמא שמה נאה לכלוכית שמה אמר יפה קורין אותה לכלוכית ושריא עי"ש:

ג׳שני עניני חותם יש, אחד כמו חותם בתוך חותם שלא ישלוט בו שום אדם, והשני שישאר רושם וקיום וכמ"ש (שה"ש ח' ו'), שימני כחותם, והחתימה הראשונה היא בנעילה ביוהכ"פ, דבאמת מי שהוא זוכה המשפט בדינא אין עליו שום קטרוג, אך מי הוא שיזכה בדינא כמ"ש מי יזכה לפניך בדין, ורק בחסד וברחמי יתב', וע"ז יש מקטריגים לומר שאין האדם זוכה לזה החסד, וע"ז היא החתימה שלא ישלטו המקטריגים, והחתימה השני' היא בהו"ר שישאר רושם וקיום, וכמ"ש בזוה"ק כד אנת תסתלק מינן ישאר רשימה דידך, וחותם אינו קולט באבן רק על דבר רך כשעוה, וזה הוא אם הלב הוא לב בשר, וע"י מצות הלולב שהוא לב נעשה הלב לב בשר, דביותר בא הלב האבן מגיאות, ולולב מכניע את האדם, שהרי עושין כולם אגודה אחת עד שאין לזה מעלה על זה, ואם חסרה ערבה אף שהיא נגד אנשים שאין בהם לא טעם ולא ריח אינו כלום, כמו שאם הי' חסר האתרוג, ואם כל זה לא הועיל, העצה היא תורה, דתורה הם לוחת האבן ואבן מחיק אבן, והנה הרבה פעמים באה לאדם התעוררות בתוך התפילה ואח"כ נופל ממדריגתו, הוא מחמת שלא הי' לו עוד הלב בשר, וכל זמן שלבו של אדם פתוח צריך ללמוד כדי לרכך את הלב, וזה כוונת עלינו אחר התפלה, דבעלינו כבשו את חומת יריחו, וחותם על לבך הוא הו"ר פנימיות הלב, ועל זרועך הוא שמ"ע דאז הרשימה חלה על הגופניות ג"כ:

ד׳שנת תרע"ב

ה׳להבין מה הוא ענין החתימה בהו"ר, דהנה ענין חותם בגשמיות הוא כדי שיהי' משומר שלא ישלוט זר במעין חתום, ולעומת זה הוא ברוחניות, והוא עפ"י מאמרם ז"ל תינוק בן יומו חי אין צריך לשמרו מן העכברים, עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן העכברים, כי רוח חיים וצלם אלקים שעל האדם משמרו, כמ"ש ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ, וכמו בגשמיות כן ברוחניות, הני עכברי רשיעי מהדרין ומחזירין לבלבל את מחשבת האדם, ולבטלו מן תורה ותפילה ולטורדו במחשבת הבלי עוה"ז, ולהביאו להרהורים רעים ולמשכו ברשתם שטמנו פחים לרגליו ועולה ומשטין יורד ונוטל נשמה, וקיימי עלן כי כיסלי לאוגיא, אך כח הנשמה שבאדם היא משמרתו, ומובן שאם נשמתו מטונפת אין בה עוד כח השמירה, אך אחר ר"ה ויוה"כ דכתיב לפני ה' תטהרו, והאדם נכתב ונחתם לחיים טובים, הוא חיים חדשים, חיים שהם חיים, אז שוב כח הנשמה משמרו כנ"ל, אך עדיין אין כח הנשמה ניכר כ"כ באדם, וע"כ ניתנה מצות סוכה להגן מפני החמה הוא כחו של עשו המונה לחמה, והוא ראש השטנים כידוע מחמת כי עדיין אין בכח הנשמה שעדיין היא בהעלם לשמרו כנ"ל, ואך ע"י מצות סוכה ולולב מתפשט כח הנשמה וחיים חדשים בכל חלקי האדם כבמד"ר שמונה שבע מצות בחג וזה שובע שמחות אל תיקרי שובע אלא שבע, וידוע שמספר שבעה הוא כולל הכל שש קצוות ונקודה הפנימית:

ו׳ובזה יובן ענין יום ערבה וערבה דומה לשפתים, דהנה בבריאת אדה"ר נאמר ויפח באפיו נשמת חיים ואח"כ ויהי האדם לנפש חי' ותרגום לרוח ממללא, וידועין דברי המהר"ל בספר גבורות ה' (פרק כ"ח) כי כח המדבר שבאדם הוא חיבור נשמה עם הגוף עיי"ש באריכות, ובודאי כן הוא ברוחניות כי ע"י חיבור נשמת חיים חדשים בגוף נתוסף בו כח המדבר רוחני חדש, וע"כ באשר יום השביעי של חג שנשלמה התפשטות כח החיים חדשים כנ"ל, [וגם הוא יום כ"א מר"ה גמטריא ג' אותיות ראשונות שבשם הוי' כמ"ש בספר כד הקמח לרבינו בחיי] ע"כ אז הוא יום ערבה דומה לשפתים, שאז נשלם כח הדיבור הרוחני, וע"כ מנהגינו להאריך אז בתפילות והושענות [ואינו דומה לר"ה ויוה"כ שאז נצטוינו ר"ה מלכיות זכרונות שופרות, יוה"כ הוידויין, אין חידוש שמאריכין גם מעצמינו להוסיף תפילות ובקשות ותחנונים, אבל בהו"ר שאין כאן צווי אף במקצת להוסיף על כל ימי החג, וכל מה שאנו עושין איננו תוספות על החיוב] משום שבאנו להשתמש בכח דיבור הרוחני שנתחדש לנו, ומובן שאז אנו בגדר תינוק בן יומו חי שאין צריך עוד לשומרו מן העכברים, ומוריד הוא את הכלים מן הסוכה מן המנחה ולמעלה, וזהו החותם שבל ישלוט עוד זר במעין חתום כנ"ל:

ז׳יש להתבונן בענין ערבה הנטלת בהו"ר בפני עצמה, שערבה אין בה לא טעם ולא ריח, ורומזת לאנשים שאין בהם לא תורה ולא מצות, ובכל ימות החג הניטלת בצירוף שאר מינים שבלולב הא כמו חלבנה שבסממני הקטורת, למה אנו נוטלין אותה בפני עצמה:

ח׳ונראה משום שאז נפתח מקור בחירת ישראל שהיא למעלה מן הטעם, והיינו כי הו"ר הוא יום כ"ו לבריאת העולם כ"ה באלול גמטריא של שם הוי' ב"ה וב"ש, ובהו"ר הוא יום הכ"ו הוא נגד יוד שביוד שבשם שהוא ראשית המציאות וראשית המחשבה, והוא מקור ישראל בסוד ישראל עלו במחשבה, ואז נרצה כל איש ישראל, יהי' איך שיהי' ואעפי"כ ישראל הוא, ואף שתעה כשה אובד, מ"מ עוד יבוא יום ויבואו האובדים בארץ אשור וגו' ולא ידח ממנו נדח, ובאשר אז מאירה המחשבה ההיא מראשית אחרית ע"כ המצוה אז בערבה לבדה לרמוז על ענין זה, ובגמ' סוכה (מ"ג:) הביא מעשה פעם אחת חל בשבת והביאו מורביות של ערבה מע"ש והניחום בעזרה והבייתוסים כבשום תחת האבנים למחר הכירום עמי הארץ ושמטום מתחת האבנים והביאום הכהנים וזקפום בצידי המזבח, נראה שבכוונה הביאו מעשה זו להראות שגם עמי הארץ שאין בהם לא טעם ולא ריח הביאו טובה ביום זה, ואע"ג דאיהי לא חזי מזלייהו חזי שיום זה בא לקרב גם אותם לאביהן שבשמים, וממילא כמים הפנים אל פנים נתעורר אז אצל ישראל עצם האהבה להיות לעם להש"י למעלה מהטעם, ואף שעדיין איננו מרגיש מתיקות העבודה ואף טרם שטעמו וראו כי טוב, נתעוררה האהבה שאינה תלוי' בדבר שאין לה בטילה עולמית:

ט׳יש להבין מה היא החתימה בהו"ר אחרי שכבר נחתם ביוה"כ בנעילה, דהנה כתיב גל נעול מעין חתום אלו הזכרים, גן נעול אלו הנקבות, והנה בזכרים עצמם הוא ברית המעור וברית הלשון פה מלכות קרינן לה כידוע, ולעומת זה הם שני זמני הנעילה והחתימה, דבנעילת יוה"כ הוא תיקון היסוד ברית המעור וחותמו, כי ביוה"כ ד' בגדי הלבן מכפרים על עריות כמ"ש בהקדמה לתקה"ז, ובש"ס יומא (ס"ז:) תנא דבי ר' ישמעאל עזאזל שמכפר על מעשה עוזא ועזאל, פירש"י כלומר על עריות מכפר, וזה שקורין במנחה בפרשת עריות ופירש"י מגילה (ל"א.) שכל מי שיש בידו עבירות יפרוש מהן עיי"ש, והכל מטעם כי אז זמן כפרה על פגם ברית המעור, ובהו"ר הוא תיקון וחותם ברית הלשון, ואלו הם שני חותמות וכמ"ש האר"י ז"ל שחותם הוא אותיות חומת, והם שתי חומות חומת בת ציון היא חותם הנעילה של יוה"כ חומת ירושלים היא חותם הו"ר, ובכן כמו ביוה"כ שקורין בפרשת עריות שנצרך אז לכל איש ואיש לקשור עצמו בקשר אמיץ ולגדור את עצמו מן דברים אלו, כן בהו"ר צריך כל איש לקבל על עצמו להיות זהיר ונזהר בשמירת ברית הלשון, וזהו יום ערבה שערבה דומה לשפתים, והנה חומת ציון וחומת ירושלים הן חומה לפנים מחומה, וכמו כן השני חותמות נעילה והו"ר הם חותם לפנים מחותם, כי שמירת ברית הלשון היא גורמת שמירת ברית המעור, וכידוע בספרים בפסוק שלח ידו בשלומיו חלל בריתו, שמי ששלח פיו לדבר בשלומיו בידוע שחלל בריתו, ומדה טובה מרובה שהנזהר בברית הלשון זה היא חומה חיצונה ושמירה לחומה הפנימית היא ברית המעור, וע"כ ערבה בגמטריא זרע כמ"ש האריז"ל שערבה היא רומזת לשני החותמות שהיא שמירה לשתיהן חותם בתוך חותם, דומה לשפתים ובגמטרי' זרע, הש"י ישמור את עמו ישראל לעד:

י׳שנת תרע"ג

י״אויש ליתן טעם למה נקרא הושענא רבא, דהנה ערבה אין לה טעם וריח ורומזת לאיש שאין בו לא תורה ולא מצות, ובחג מצרפין גם אותו להאגד וכמו חלבנה בסמני הקטורת, וא"כ יש להבין למה ניטלין בהו"ר הערבה בפ"ע:

י״באך יש לומר דהנה אין ארור מדבק בברוך, וראיתי בספר אחד שדייק שלא נאמר אין ברוך מדבק בארור, הטעם מפני שארור אינו רוצה להיות מחובר לטהור אף שהטהור רודף אחריו להחזירו למוטב, והנה כתיב ארור אשר לא יקום את דברי התורה הזאת לעשות אותם, וע"כ זה שרוצה אלא שאינו יכול בודאי אין לו לחשב כערבה ואונס רחמנא פוטרו, והש"ץ מוציא את שאינו בקי, וע"כ מיירי ממי שאינו מקיים ברצוני, וא"כ הרי הוא בכלל ארור ואיך הוא מתדבק בברוך לעשות אגודה אחת, וע"כ לומר שאחר ר"ה ויוה"כ שכל ישראל עושין תשובה בהכרח שנחלש בו כח הרע ונעשה שפל בעיניו עד שיודע שאינו שוה כלום, ובזה עצמו יצא מכלל ארור ויכול לדבק עצמו בברוך לבוא עי"ז לידי תשובה שלימה:

י״גוהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר בטעם שנקראו מתנות עניים כמו מתנות כהונה, ולא צדקה, היינו שענין מתנות כהונה שבאמצעות המתנות כהונה נתחבר להכהן איש החסד ושואב ממנו מעלה בצד מה, וכמו כן מתנות עניים שעני יש לו מעלה במה שהוא מדוכא וכתיב אני את דכא אשכון, ובאמצעות מתנות עניים נתחבר להעני ושואב ממנו מעלה זו, ואינו ענין לצדקה, ודפח"ח, וכ"כ נאמר לענינינו שאחר כל ימי החג שהיתה הערבה בצירוף כל המינים ובהכרח שהיתה שפלה ונדכאה בעיני עצמה כנ"ל, קנתה מעלה זו שנעשה דכא וכתיב אני את דכא אשכון, ע"כ שוב ניטלת בפ"ע:

י״דוהנה במדרש תשא פ' מ"ה כשעלה משה למרום ראה אוצרות של מתן שכר ואמר אוצר זה של מי, אוצר זה של מגדלי יתומים וכו' ראה אוצר אחד גדול אמר אוצר זה של מי, אמר הקב"ה כל מי שאין לו משלו אני נותן לו מזה, ודייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה למה הוא עוד אוצר גדול יותר ממי שיש לו משלו, והגיד שמחמת שהוא יודע בעצמו שאין לו משלו בשביל זה עצמו נותנין לו אוצר גדול:

ט״וומעתה יובן טעם שנקרא יום זה הו"ר שאז נפתח האוצר הגדול ע"י שנוטלין הערבה לעצמה, להורות את דכאות הלב ואני את דכא:

ט״זיש ליתן טעם למה אין זכר בתורה שבכתב שום ענין מהו"ר ולא נכתב בו שום יתרון על שאר ימי חוה"מ, וכל ענינו הוא רק בתורה שבע"פ, ונראה עפ"י מה שאמרנו לעיל שמעלתו היא מחמת דכאות הלב, והיא מדתו של דוד המע"ה, ע"כ בא ביום השביעי, ודוד הוא השביעי, והוא אשפיזא של דוד המע"ה, והוא תורה שבע"פ כידוע:

י״זלהביו ענין החתימה בהו"ר אחר שכבר נחתם ביוהכ"פ בנעילה דהנה בכתבי האריז"ל דחותם הם אותיות חומת, ויש חומת ציון, וחומת ירושלים, והיא חומה לפנים מן החומה, והוא חותם בתוך חותם, ביאור הדברים דהנה בזוה"ק פ' שלח ירושלים היא לבא דכל עלמא עי"ש, וירושלים בעולם כמו לב בנפש, וכמו שבנפש המוח היא גבוה ויותר פנימי מן הלב, כן בעולם ציון היא יותר במעלה ויותר פנימית מירושלים ובמד"ת פ' ויגש כל מה שאירע ליוסף אירע לציון, עיי"ש, ובמד"ר סוף ויחי שערך יוסף להשבטים הוא כערך הראש להגוף עפ"י מאמר הכתוב תבואתה לראש יוסף עיי"ש, והטעם יש לומר כי פגם הברית אף כי הוא פגם כל האדם בכללו מ"מ ביותר הוא פגם המוח כידוע שהזרע בא מהמוח, וגם אין קישוי אלא לדעת, וע"כ יוסף שהוא שומר הברית הוא בבחי' מוח, וזה עצמו הוא ציון בערך ירושלים:

י״חולפי"ז חומת ציון וחומת ירושלים, הן חומת המוח וחומת הלב, ובהיפך אתוון הוא חותם המוח וחותם הלב, והענין אחד שהוא מגין בפני הפנימיות, אלא שחותם הוא שמירה מגנב וחומה היא שמירה מגזלן, והיינו כי הלב הוא תשוקה, ואם התשוקה היא בדבר שאינו ראוי היא גזילה ממקום שראוי להיות, ואם היצה"ר מטעהו לבל ירגיש, ואדרבה שמראה לו פנים שהוא היתר, ושעי"ז איננו נעשה נפרד ממקור החיים, ועוד יותר שמראה לו פנים שהוא מצוה, זה נקרא גניבה, ובש"ס חולין (צ"א.) ויאבק איש עמו חד אמר כת"ח נדמה לו ח"א כגוי נדמה לו, ופי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כת"ח נדמה לו שמראה לו פנים שזה מצוה ועכ"פ אין זה עבירה, ומ"ד כגוי נדמה לו היינו שאעפ"י שיודע שהא אסור ועבירה היא מתאוה לו, והנה מה שכת"ח נדמה לו זה נקרא גניבה, ומה שכגוי נדמה לו מיקרי גזילה, ובמדרש מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו הוא מיצה"ר יש לך גזלן גדול מזה עכ"ל, וכמו בלב שהיא התשוקה, כן הוא במוח כאשר איננו בטל בשכלו לדעת התורה והוא מבקש חשבונות רבים לילך אחר שכלו, זה נקרא גזילה או ע"י הטעה היא גניבה מהמוח, ומזה בא לפגם ברית רח"ל שהפגם במוח, והנה הם זה לפנים מזה, שלעולם לא יכול לגשת היצה"ר לפגום אותו במוח רק כאשר נפרץ מקודם חומת או חותם הלב שהוא התשוקה, שאם התשוקה היא במקום הראוי, לעולם לא יבוא לחשוב חשבונות רבים כנ"ל, רק כאשר נכנסה בו תשוקה לדבר שאינו ראוי, אז ממנו יבוא לפרוץ בחומת המוח, וזה מובן, וע"כ הוא שני חומות או חותמות זה לפנים מזה:

י״טומעתה יובן מדוע נעשה חומה או חותם זה בנעילה וזה בהו"ר, כי ביוהכ"פ ישראל הם כמלאכי השרת כבמדרש, וענין מלאכי השרת שהם בטלים אל השי"ת בתכלית הביטול, ואין להם בחי' אחרת רק לעשות שליחותם, וע"כ נקרא מלאך מלשון שליח, ואין להם שם קבוע רק כפי השליחות שנשתלחו, כי שם הוא המהות, ומהותם היא השליחות, ע"כ בנעילה ישראל זוכין לחומת וחותם המוח [ועוד כי מוסף יוהכ"פ הוא משרע"ה שהוא דעת כנודע, ומשרע"ה הוא המשפיע דעת לכל ישראל, וע"כ חותם הנעילה הוא חותם היסוד כדאיתא בכתבי האריז"ל, שעולה עד הדעת כנודע] ובהו"ר שהוא גמר זמן לולב וניסוך המים, ושע"ז נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה, זוכין ישראל לחומת הלב שהיא התשוקה באה"ר לדבר הראוי:

כ׳שנת תרע"ד

כ״אאיתא בספרים שהקפות שבסוכות והו"ר הן דוגמת הקפת חומת יריחו, ונראה לפרש דהנה יריחו נקראת ע"ש הריח כדאיתא ברש"י, וריח הוא פנימית הדבר, וע"כ הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו כבש"ס ברכות (מ"ג:), כי הנשמה באשר היא פנימית אינה נהנית אלא מדבר פנימי, וע"כ הניחו דשנה של יריחו למי שיבנה בהמ"ק בחלקו, כי היא דוגמת מקום בהמ"ק נקודה הפנימית, וחומת יריחו היא קליפה קשה שאינה מנחת לבוא להפנימית, וע"כ נתקבצו באו ביריחו להלחם נגד ישראל כל שבע אומות כמבואר ביהושע (כ"ד י"א), כי להפנימית סובבים מכל צד, והקוצים הם סביב סביב להשושנה, וע"כ הקיפו את החומה כדי להפילה שבעה ימים, ובשביעי שבע פעמים לעומת קליפה הקשה שבחומה כפול שבעה מכל שבעה האומות:

כ״בודוגמא לזה הוא שמ"ע שהוא נקודה הפנימית מכל הימים שעברו ר"ה יוה"כ וסוכות, והוא קבלת עול מלכות שמים באמת ובלב תמים, וביחוד הכוונה להש"י בלי שום עירוב כוונה וזה תכלית הכל, וכ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק הגיד כי יותר נח להגוף לקבל על עצמו כל מיני סיגופים שבעולם מלקבל על עצמו עול מלכות שמים, ואין סיגוף גדול להגוף יותר מלהיות תחת עול מלכות שמים להתנהג בכל עניניו רק עפ"י התורה, עכת"ד, ובאשר שזה תכלית הכל עומדים כנגד זה כל כחות חיצונים לבלבלו לערבו להממו ולהבהילו, והם סובבים את זו הנקודה מכל צד בכל טצדקי למנוע את האדם מלזכות לנקודה זו, וזהו דוגמת חומת יריחו, ובהקפות של סוכות ובהו"ר שבע פעמים מפילין את החומה, ובא הזמן היותר נכון לקבל עליו מלכות שמים שלימה כנ"ל, ובשמ"ע עושין הקפות עם ס"ת היינו בזה עושין חומה קדושה לבל יקרבו עוד כחות החיצונים, והיא התורה, כי התורה היא חומה בצורה בפני החיצונים מגינה ומצלא, וזהו הענין שבשמ"ע מקיפין בס"ת:

כ״גיש לפרש ענין החתימה בהו"ר אחר החתימה בנעילה שהוא חותם בתוך חותם מהו זה, ונראה דהנה במדרש שאלו לחכמה ואמרה נפש החוטאת היא תמות, שאלו לתורה ואמרה יביא קרבן ויתכפר לו, והקב"ה אמר יעשה תשובה ויתכפר לו, ויש לפרש שמאמר החכמה הוא כי באשר הקב"ה הוא מקור החיים ואם חוטא ומנתק עצמו ומתרחק ממקור החיים הרי אין לו חיים, ובהכרח מצד החכמה לומר שנפש החוטאת היא תמות, אך התורה שהיא למעלה מן השכל אמרה יביא קרבן ויתכפר אף שמצד השכל אין לו עוד תיקון, מ"מ עדיין יש לו תיקון מצד התורה שהיא למעלה מן השכל לשוב ולאור באור החיים, אך באשר התורה עם שהיא רוחנית היא באה בלבוש קלף ודיו גשמי, כן התיקון שאמרה שהוא מצד התורה צריך נמי שיהי' בלבוש גשמי, וזהו יביא קרבן ויתכפר, והנה הקב"ה אמר יעשה תשובה ויכפר, ואף שגם התורה היא שמותיו של הקב"ה, מ"מ נראה שבאשר התורה בזה העולם היא בלבוש גשמי, א"א שיהי' התיקון שמצד התורה בלתי בלבוש גשמי, ולפי"ז יש לומר דזה רק מפאת תורה שבכתב שהיא בלבוש הגשמי ואם חיסר אות אחת פסולה, אבל תורה שבע"פ שהיא שכל בלתי ניתן בצימצום האותיות וקלף ודיו גשמי, וגם השכל עצמו הוא שכל מופשט מהנושא, שהרי מביאין ומדמין שכל ממסכת טהרות למועד וכדומה, ע"כ יש לומר דגם התורה שבע"פ נכללת במאמר הש"י יעשה תשובה ויכפר לו, שכמו שהיא בלי לבוש כן התיקון שנמשך ממנה הוא בלי לבוש, והמקדש ע"מ שאני צדיק אפי' רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, כי באשר כתיב בנים אתם לה' אלקיכם, והנפש שורשה דבוק במקור החיים, ואעפ"י שחטא ישראל הוא, ע"כ בכח התשובה להמשיך לו חיים חדשים ממקור החיים:

כ״דולפי האמור יש לפרש ענין שני החותמות, דהנה חותם של כל דבר היא התורה שנקראת אמת וחותמו של הקב"ה אמת, ותורה שבכתב היא חותם אחד, ותורה שבע"פ היא חותם אחד, וע"כ יוה"כ שמבואר ומפורש כל ענין יוה"כ וקרבנותיו בתורה שבכתב, חותמו היא תורה שבכתב, אך ערבה וניסוך המים הם הלכה למשה מסיני, וערבה בגבולין היא רק מנהג נביאים, וענין הלכה למשה מסיני הוא עוד בלבוש וצמצום לא שכל מופשט בלבד, וע"כ אין למדין ק"ו מהלכה, ואף שאינו בלבוש גשמי ממש כתורה שבכתב מ"מ עדיין שם לבוש עלה וע"כ לא נגמר החותם של תורה שבע"פ בכל ימי החג אף שיש ערבה במקדש מהלכה, אך ערבה בגבולין בהו"ר שהיא רק מנהג נביאים, הוא שכל ורוה"ק בלי שום לבוש, ומצדה יעשה תשובה ויכפר כנ"ל, ע"כ הוא החותם מצד תורה שבע"פ, באופן ששני חותמות הם תורה שבכתב שישראל הקריבו קרבן ונתכפר להם, ותורה שבע"פ חתמה שישראל עשו תשובה ונתכפר להם הכל, אפי' מזידין שאין להם כפרה בקרבן או שאר ענינים שאין להם שייכות לקרבן, ואין על ישראל עוד שום קושיא, וראוים הם לקבל את שמ"ע ולהתאחד במלכא קדישא:

כ״הנראה דהו"ר הוא שבת של העשי' שבכל ימי סוכות, וביותר במצות ערבה, דכמו דבשבת היא התגלות האור של כל עשיית ששת ימי המעשה, כן בהו"ר בא לידי גילוי האור מכל עשיית ששת ימים הקודמים:

כ״ושנת תרע"ו

כ״זענין ערבה הניטלת בפ"ע אחר שניטלת כל ימות החג בצירוף הלולב, יש לומר עפ"י דברי כ"ק זקני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בדברי המדרש פ' חיי שרה וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין, מעייני' לי', עומד על הגמלים על העין, מעיין גרמי', ע"כ, ופירש מעייני' לי' שהסתכל במהותו של אליעזר כמה הוא גדול ורם הערך, מעיין גרמי' היינו שאח"כ הביט בשפלות עצמו כמה הוא רחוק ממעלתו של אליעזר, כי כל דבר נערך לעומת היפוכו ודפח"ח, והוספנו לומר שמפני שהשיג בושה בעצמו ונכנע ונתבטל לפני אליעזר, ע"כ נתעלה גם הוא ועשו דבריו רושם שאמר בוא ברוך ה' שמכאן שיצא אליעזר מכלל ארור לכלל ברוך כבמדרש שם:

כ״חויש לומר דכן הוא נמי בענין ערבה שרומזת לאין בו לא ריח תורה ולא טעם מצות, ונאגד עם יתר המינים כענין חלבנה עם סמני הקטורת, כמו שאמרו ז"ל באהרן כשרואה אדם חוטא הי' מתחבר עמו והלה חושב בלבו אלו הי' אהרן יודע מעשי הי' מתרחק ממני ולא רצה להביט בי ומתוך כך הי' עושה תשובה, וע"כ בסוכות שהוא יו"ט של אהרן מצרפין הערבה עם הלולב, בכדי שהאיש שאין בו לא טעם ולא ריח יערוך א"ע נגד האחרים שיש בהם טעם או ריח, ומכ"ש ליש בו טעם וריח, ואז ישיג בושה והכנעה בעצמו, וכענין מעייני' לי' מעיין גרמי', ומתוך כך גם הוא יעשה תשובה:

כ״טוע"כ כמו בלבן אחר ששם אל לבו לערוך מהותו לעומת מהות אליעזר והשיג בושה וביטול והכנעה נתעלה עד שהי' כח בדיבורו כנ"ל, כן נמי איש שאין בו לא טעם ולא ריח, והשיג בושה וביטול והכנעה, זוכה להתעלות עד שמשיג מעלה וזוכה להנטל בפ"ע:

ל׳ולעומת שהאדם משפיל עצמו הש"י מגביהו, וזהו הושענא רבה, ויובן עפ"י מה דאמרו ז"ל סנהדרין (מ"ג:) כל מי שהקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, ופירשנו במק"א דאם האדם מתקרב ע"י מעשה פרטית אין לו אלא בפרט זה, וע"כ מי שמקריב עולה אין לו אלא שכר עולה, אבל מי שדעתו שפלה עליו שהוא אין לו בעיני עצמו כלום אלא שהכתוב מעלה עליו, שוב הוא מתקרב בכל חלקיו ומעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל קרבנות כולם, כן נמי הענין בהושענא רבה:

ל״אוי"ל עוד שבהו"ר הוא אושפיזת דהמע"ה שהוא הי' השפל שבאנשים בעיני עצמו כמ"ש תהלים כ"ב ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם, וע"כ גם אלו שמרגישים שפלות עצמם יש להם אחיזה בצד מה במעלת דוד, והוא להם לסיוע שיהי' להם שוב מעלה והגבהה:

ל״בשנת תרע"ז

ל״גענין ערבה הניטלת בפ"ע, והקפה היא בלולב, יש לומר, דהנה חמש הרגשות הן ראי', שמיעה, ריח, טעם, מישוש, ויש לומר דאתרוג מקביל לחוש הראי' ע"פ מה דאיתא בספה"ק, שלשון אתרוג נגזר מלשון רגוג, וכל עץ נחמד למראה, מתרגם כל אילן דמרגג למחזי, וכן כי תאוה הוא לעינים מתרגם ומרגג אילנא לאסתכלא בי', וע"כ אמרו ז"ל דעה"ד טו"ר אתרוג הי', ערבה מקבילה לחוש השמיעה, כי שמיעה היא קבלת דברים, והיינו דנכנס לעומק הלב, באמצעות כלי האזנים, והוא כלשון אמרו ז"ל כוף אזניך לשמוע דברי חכמים, וע"כ אף דערבה רומזת לאנשים שאין בהם לא ריח תורה ולא טעם מצוה, מ"מ אם כפי מהות וצורת הערבה שהיא כמושה לפני כל המינים, כן נמי אלו, אם עכ"פ יש בהם ענין זה לכוף אוזן לשמוע דברי חכמים נכנסים עם יתר המינים באגודה, והדס מקביל לחוש הריח כצורתו, שיש בו ריח ולא טעם, לולב מקביל לחוש הטעם, הרי דארבעה מינים אלו מקבילים לארבע הרגשות הנ"ל, ללוקחם ולהגביהם לשמים, אך ערבה הניטלת בפ"ע מקבילה לחוש המישוש, ע"כ אין בה שום מצוה, אלא נטילה, שהיא חוש המישוש לבד, ואין אומר ואין דברים, ע"כ אין מקיפין אלא בלולב, כידוע בדברי האריז"ל, שהקפות הן בר"ת אד"ם, דהיינו אדם המקיף, דיבור, ומעשה, וזו באשר אין בה אלא מישוש לבד, ע"כ אין בה הקפה, ונראה שאז זמן הגבהת אנשים שהם בתכלית השפלות, אם אך רוצים להיות מהיום והלאה עושי מצות מעשיות כפשוטו עכ"פ:

ל״דשנת תרע"ח

ל״הענין החתימה דהו"ר אחר שכבר נחתם בנעילה, י"ל עפ"י דברי המדרש בפסוק ועם נברא יהלל י' ר' יצחק פתח קריי' בדורות הללו וכו' שהקב"ה בורא אותן ברי' חדשה וכו' ומה עלינו לעשות ליקח לולב ואתרוג ונקלס להקב"ה, ונראה כי התחדשות הבריאה מתחלת מסוכות, וע"כ אז הוא ראשון לחשבון עונות:

ל״ווהנה כתיב והי' שבעת ימים תחת אמו, ובזוה"ק ח"ג (צ"א:) בגין לאתיישבא בי' ההוא חילא ואיתקיים בי', ושם (צ"ב.) ת"ח והי' שבעת ימים וגו' וכו', היינו דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום, והי' שבעת ימים תחת אמו, תחת אמו אתעטרו שבעת ימים דכתיב לך ה' הגדולה והגבורה וגו' וע"ד שבעת ימים לתתא ליקרא דאמא עלאה, תחת אמו לתתא, דכתיב עד עקרה ילדה שבעה, ורבת בנים אומללה, עקרא דכל ביתא ילדה שבעה אלין שבעת יומין דחג הסוכות עכ"ל, ויצא לנו מזה דחג הסוכות אתקיים בישראל והי' שבעת ימים תחת אמו, וכמו דטעמא דפשטא דקרא בגין לאתישבא בי' ההוא חילא ואתקיים בי', כן ישראל דבסוכות נעשו עם נברא וכקטן שנולד דמי, בהנך ז' יומין דסוכות אתיישב בהו ההוא חילא ואתקיים בהו:

ל״זולפי האמור י"ל דזהו ענין החתימה דהו"ר, דגמר הדבר והשלמתו נקרא חתימה. כמו חתימה שהיא שמירה לבל ימשול זר, כי כל מידי דצייר וחתים לית להו רשות למשקל כן שלימת הדבר הוא שמירתו, ובנעילה שהיא שלימת הסליחה ומחילה כמו שתקנו לנו בתפלת נעילה קץ סליחה ומחילה זהו חתימת הסליחה ומחילה, ובהו"ר שהוא שלימת האדם אחר שנעשה ברי' חדשה זה חתימת האדם, ושוב א"צ לשמרו מן העכברי רשיעי:

ל״חענין ערבה הניטלת בפ"ע בהו"ר, י"ל עפ"י דברי מדרש המובא ברבינו בחיי דד' מינים שבלולב הם לעומת ארבע מלכיות אתרוג נגד בבל, לולב לעומת מדי, הדס נגד יון, ערבה נגד אדום עיי"ש, והנה ידוע דכח ארבע מלכיות מושך לעבירות, בבל לע"ז, מדי לג"ע, יון לשפ"ד, אדום ללה"ר שמגדיל עבירות כנגד שלשתן, וכן מלכות הרביעית יתירה משלשתן או שקולה כשלשתן, וכן לעומתו י"ל בארבעה מינים אלו, אתרוג רומז למלכות שמים, דבזוה"ק שלכן עלתה חזזית פסול משום שנאמר כולך יפה רעיתי ומום אין בך, ע"כ הוא לעומת ע"ז, לולב רומז לצדיק יסוד עולם, וידוע דברי האריז"ל בהא דצריך שיהא לולב יוצא מן ההדס וערבה טפח, וצדיק הוא שומר הברית, ע"כ הוא לעומת ג"ע, הדס שהוא משולש והוא כלול, ובמדרש אמור פרשה למ"ד וענף עץ עבות זה יעקב, וידוע שהתכללות היא היפוך משפ"ד שענינו פירוד בין גוף ונפש, ע"כ הוא לעומת שפ"ד, ערבה שדומה לשפתים ועלה שלה משוכה כנחל, רומזת להיות נמשך אחר השי"ת, לעומת לה"ר כמ"ש שפתינו אתנו מי אדון לנו:

ל״טוי"ל שלעומתם באו ארבעה זמנים המקודשים, ר"ה, יוהכ"פ, סוכות, הו"ר, ר"ה אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם היא היפוך מע"ז, יוהכ"פ הוא היפוך מג"ע, ובתקה"ז דד' בגדי לבן מכפרים על ג"ע, ובש"ס יומא (ס"ז:) תנא דבי ר' ישמעאל עזאזל שמכפר על מעשה עוזא ועזאל, וברש"י כלומר על עריות מכפר, סוכות הוא דוגמת בהמ"ק התוועדות עליונים ותחתונים, וידוע שסוכה גימטריא שני שמות רומז התחברות שמים וארץ עליונים, זה היפוך שפ"ד, הו"ר יום ערבה שדומה לשפתים הוא היפוך לה"ר, ובזוה"ק דבהאי יומא אסתים לישנא בישא דמקטרגא, ובאשר שלה"ר מגדיל עוונות כמו עבודה זרה ג"ע שפ"ד או יותר מהם, ע"כ לבד שניטלת עם הלולב ניטלת עוד בפ"ע:

מ׳שנת תרע"ט

מ״אענין הו"ר יש להתבונן בו, מאחר שהוא יום השביעי של חג, וידועים דברי המדרש אמור כ"ט דכל השביעין חביבין, ולא עוד אלא שבו הוא מסירת הפיתקין וגמר החתימה, למה אין בו איסור מלאכה וקדושה יתירה מכל ימי חוה"מ, וגם בעיקר ענין החתימה יש להתבונן הלוא כבר היתה החתימה בנעילת יוהכ"פ, ועוד מהו ענין החתימה שהרי אין בשמים שקר וזיוף כל עיקר ח"ו שנצרך לחתימה:

מ״בונראה לפרש דהנה בזוה"ק ח"ב (קפ"ד.) דדין ירחא שביעאה משום דכל רזין וכל קדושין יקירין כלהו תליין בשביעאה וכו' וכד מטי זימנא לחדתותי ברכאן וקדושין לאנהרא בעא לאשגחא בכל תקונא דעלמין כלהו וכל אינון תקונים לאתקיימא כלהון סלקין מגו תתאי אי אינון כשראין, ואי לא כשראן כדין קיימא [מלה] דלא נהיר עד דאתפרשן חייבין מגו זכאין כדין אתער דינא ומההוא דינא אתתקף סט"א ואשתכח מקטרגא בגין דינתנין לי' אינון חייביא וכו' עכ"ל, והנה ישראל בכל אינון תיקונין וצלותין מעוררין רחמי, וביוהכ"פ מאיר עלמא עלאה על עלמא תתאה, וידוע בכוונות שהוא שם אהי', ובאשר הוא יום העשירי הוא כולל, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שיוהכ"פ הוא שבת של עשי"ת עכ"ד, והיינו כמו שבת שכוללת כל ששת ימי המעשה כן יוהכ"פ כולל כל עשי"ת ובאשר הוא יום הכולל, ע"כ מופיע שם זה בהתכללות, היינו אהי' פעמים אהי' גימטריא אמת, ע"כ מאירה ביוהכ"פ מדת האמת:

מ״גוידוע עוד שמוסף יוהכ"פ הוא מרע"ה שמדתו מדת האמת, וכמ"ש מהר"ל בס' הנתיבות נתיב האמת פ"א, וע"כ מאירה אז מדת האמת, ובמדת האמת ישראל לעולם זכאין, שאמת היא דבר שהוא בעצם, וכל שהוא במקרה איננו אמת, שהרי אמת היא דבר שיש לו קיום בלתי משתנה, וכל שינוי הוא במקרה והמקרה לא יתמיד, וע"כ נהר הפוסק אחת לשבעים שנה נקרא מים מכזבים, ע"כ ביוהכ"פ שמאירה מדת האמת נתגלה אז עצם מהות ישראל, וישראל בעצם הם טהורים ונקיים וכל החטא הוא במקרה, וכמו שהמשיל במדרש כמוץ שעלה על ראש הקרח שנתן ידו והעבירו, כי כל החטאים נסתעפו מפאת שהתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, או מפאת שהגוים במעשיהם הרעים מקלקלין את האויר, וכמו בגשמיות שנשימה מאויר משחת מקלקלת את הגוף כן הוא ברוחניות:

מ״דוכל זה נתברר מצד מדת האמת וכמו שפרשנו במק"א הא דנטל יעקאע"ה עירבון אות וא"ו משמו של אליהו שיבוא ויבשר גאולת בניו, כי בזוה"ק שאות וא"ו היא אות אמת ונטל יעקב עירבון אות האמת, היינו שבהעמקת מדת האמת לעולם ישראל ראויין לגאולה, וכשאינם נגאלין מורה שעדיין איננה מופיעה מדת האמת, ואליהו שהוא גואל האחרון כאלו חסר לו אות הוא"ו, וע"כ נמי יוהכ"פ כשמופיעה מדת האמת נתגלה עצם מהות ישראל שהם זכאים וכל דלטיריא ישא הרוח, ובכן גם המקטריגים מתייאשים מלקטרג עוד, כי הקטרוג על ראש עשו יחול וכמ"ש ונשא השעיר עליו את כל עונותם, ובמדרש השעיר זה עשו את כל עונותם עונות תם, והטעם שהוא הוא הגורם בנזקין, וכבר דברנו בזה:

מ״הולפי האמור יש לפרש ענין החתימה שהיא מלשון גמר, שהוא גמר הדין, שהרי אי אפשר עוד למקטריגים לתבוע דין כנ"ל:

מ״ווהנה בדברי האר"י ז"ל שחותם שבנעילה הוא חותם אותיות חומת ציון בפנימיות, ובהו"ר הוא חומת ירושלים בחיצוניות, והדברים סתומים, ולפי דרכינו הנ"ל י"ל דהנה במדת האמת שהופיעה ביוהכ"פ נתברר שפנימיות ישראל הם זכאין, וכנ"ל, אך עדיין יש קטרוג על חיצוניות ישראל שעכ"פ החיצוניות נתקלקלה, ואינם ראויין לחדתותי ברכאן וקדושין, אך כשישראל יושבין בסוכה בצלא דמהימנותא כל ימי הסוכות, וישיבה זו היא גם בחיצוניות הגוף, ולא עוד אלא עיקר המצוה היא בחיצוניות הגוף, שהרי עיקר המצוה היא כשהם ישנים בסוכה, וכלשון הש"ס בישיבת סוכה ישנים תחתיו או אין ישנים תחתיו, שבעת השינה המוחין נסתלקין ולא נשאר אלא קיסטא דחיותא, ונתקיים גם בחיצוניות האדם הביאני המלך חדריו, והנה הו"ר הוא יום כ"א מבריאת האדם, ובספר כד הקמח שאז מאיר שם אהי' גמטריא כ"א, ובאשר הוא יום השביעי שהוא כולל כל שבעת ימי החג, ע"כ מופיע שם זה בהתכללות היינו אהי' פעמים אהי' גמטריא אמת, וכאשר הופיעה מדת האמת בהו"ר נתגלה שגם בחיצוניות ישראל ראויים וזכאים, היפוך אומה"ע שאינן יכולין לישב בסוכה, וכבש"ס ריש ע"ז מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו', מבעטין בסוכתן ויוצאין, ובכן נעשה אז גמר וחותם שישראל גם בחיצוניותן הם ראויים וזכאין ונשתתק הקטיגור מכל וכל, וזהו שיש לפרש בדברי האריז"ל שבנעילת יוהכ"פ הוא חותם הפנימי חומת ציון שהיא פנימית, וחותם שבהו"ר היא חותם החיצון שהוא ירושלים:

מ״זולפי האמור יש לפרש הא דאין איסור מלאכה בהו"ר, דענין מלאכה מתייחסת לחיציניות האדם, וכל עצמו של החותם בהו"ר הוא בחיצוניות האדם, ומורה ע"ז היתר מלאכה שישראל אף בעוסקם במלאכה שהיא בחיצוניות נמי הם ראוים וזכאים:

מ״חענין ערבה שניטלת בפ"ע, אף דאין בה לא טעם ולא ריח, רומזת לאלו שאין בהם לא תורה ולא מצוות, ועם הלולב מצרפין אותה כאמרם ז"ל יבואו אלו ויכפרו על אלו כמו חלבנה עם סממני קטורת, וא"כ למה ניטלת בפ"ע כל שבעה במקדש, ובהו"ר בגבולין, והנה במקדש י"ל כענין אמרם ז"ל עשאן הכתוב כולן חברים ברגל, דמש"ה טומאת ע"ה טהרו ברגל, וע"כ אף כשהוא בפ"ע נמי יש לה מעלת הכלל, אך בגבולין בהו"ר צריך טעם:

מ״טונראה דהנה במאמר לך לך לאאע"ה כתב הרמב"ן שזאת הפרשה לא ביארה כל הענין שהי' אברהם מקודם עובד ה' או צדיק, כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוה מעולם בלי שיקדים לו זכות עכ"ד, ומהר"ל תירץ כי באם הי' כתיב צדקת אברהם מקודם הי' נראה שהבחירה בו מחמת צדקתו, והי' כענין אהבה תלוי' בדבר שכשבטל דבר בטלה האהבה, וא"כ אם ח"ו כשזרע אברהם אינם כ"כ ראוים הי' מקום לומר שבטלה הברירה, ע"כ לא הקדים הכתוב דבר להורות שהבחירה באברהם ובזרעו היא למעלה מטעם נגלה אלא מחמת עצם הנפש וא"כ אין שייך עוד ביטול לבחירה זו ודפח"ח:

נ׳ויש לבאר הדברים עוד יותר, דהנה מחשבה דיבור ומעשה הם לבושי הנפש, ואינם בכלל עצם הנפש, וידוע שמכל מעשה המצות נעשה לבוש להנפש ונקרא חלוקא דרבנן, ולהיפוך ח"ו מעבירות נעשו בגדים צואים וכמ"ש הסירו הבגדים הצואים מעליו, והבחירה בישראל איננה מצד הלבושים אלא מצד עצם נפשם, אלא בעוד הבגדים הצואים עליהם אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק ומכ"ש בבגדים הצואים, וע"ז משלו ואמרו כלי ינתנו לכובס, וע"כ אפי' כשישראל חוטאים אין הקב"ה מואס בהם, וכמו אב שאיננו מואס בבנו התינוק שמלוכלך בטיט וצואה אלא מרחיצו ומרצהו וכמ"ש אם רחץ ה' את צואת בנות ציון, וכ"ז נכלל בדברי מהר"ל:

נ״אולפי"ז י"ל דמצות ערבה שאין בה לא טעם ולא ריח הרומזת למי שאין בו לא טעם תורה ולא ריח מצות, מעוררת למעלה עצם בחירת ישראל לא מצד תורה ומצוות שבהם, שאלו הם לבושים כנ"ל, אלא עצם הנפש ערומה בלי לבוש, וזהו הענין אחר ר"ה ויוהכ"פ וסוכות שנסתלקו הבגדים הצואים, נתגלה עצם הנפש בטהרתה בהו"ר, ומעוררים זה ע"י ערבה בפ"ע:

נ״בוי"ל עוד שבמקדש הנקרא לבנון שהוא לבן של ישראל כבמדרש, ועוד במדרש איכה זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך זה בהמ"ק, והיכן נקרא בהמ"ק לבן של ישראל וכו', ולב האדם הוא עצם האדם, כי לב הוא לשון אמצע ועצם הדבר כמ"ש בלבת האש לבו של האש, בלב האלה, ומאחר שעצם ישראל קשור בבהמ"ק, ע"כ עוד מיום א' של סוכות מעוררים שמה את עצם ישראל ע"י הערבה בפ"ע, ובגבולין אינן זוכין לזה עד הו"ר:

נ״גשנת תר"פ

נ״דענין ערבה הניטלת בפני עצמה, כבר הגדנו במאמרי סוכות, שר"ה מכפר על ע"ז, ויוהכ"פ על ג"ע, וסוכות על שפ"ד, ולולב על לה"ר שמגדילה עבירות כנגד ע"ז ג"ע שפ"ד, ע"כ לעומת עבירה שבלשון התיקון נמי בלשון להודות והלל, ולעומת שלה"ר עושה פירוד בין איש לאיש, באה מצות לולב באגודה לעשות כולם כאיש אחד ולכפר אלו על אלו, והיינו כמו איש אחד, שמצוה שאדם עושה באבר אחד מועילה לכל האברים שבכללות האדם, כן בכללות ישראל, שזכות כאו"א מועילה לכל הציבור, ובהצטרף הכלל נתקבלו אפי' הבלתי ראויים שאין בהם לא תורה ולא מצות כמו חלבנה בסמני קטורת:

נ״האך אחר הריצוי שמכל ימי החג שוב בהכרח מתעוררת בכל אחד גם בפרטות, בחינה שעושה אותו ראוי להתקבל גם בפני עצמו, שבלתי אפשר שלא יקלוט עכ"פ ריח מזכות הראויים, והוא כענין ש"ס עירובין (כא:) בפסוק הדודאים נתנו ריח אלו ואלו יתנו ריח, והיינו דלעתיד שתהי' התאחדות כל ישראל, שוב גם אלו הרעים מאד יקלטו מהטובים עד שמעצמם יתנו ריח, כעין זה הוא בסוכות שאפי' הבלתי ראוים אם אך הי' רצונם להתאגד ולהתאחד עם הטובים, ממילא זוכין גם מצד עצמם ליתן ריח טוב, וכל מה שזוכין הכלל כולו בשביל מצות הלולב כל החג, זוכין אח"כ בפרטות כל אחד לבדו בהו"ר, ולרמז זה נוטלין הערבה [שרומזת לאנשים שאין בהם לא תורה ולא מצות אחר שהי' בכל החג קשורים ליתר השלשה מינים] ויוצאין בה בפ"ע:

נ״ואיתא בהאריז"ל שחותם אחד נעשה ביוהכ"פ בנעילה, ובהו"ר נעשה חותם שני, חותם בתוך חותם, נראה לפרש היות ידוע דגנב גרע מגזלן, ומן העונש יוודע, זה שגנב משלם תשלומי כפל ולא כן הגזלן, וכנגדן יש באדם שני מיני יצה"ר, יש שהוא כגזלן המפתה לעבור אפי' שיודע שזה אסור, ובמדרש ועני ואביון מגוזלו זה יצה"ר יש לך גזלן גדול מזה, ויש שהיא בחי' גנב היינו המחליק הדבר בעיני האדם עד שלא יחשבנו לעבירה, והעיקר בדברי הרשות, ומן ההיתר יסיתהו אל האיסור:

נ״זוהנה ביוהכ"פ שכל ישראל עושין תשובה על עבירות שבידם ומתכפר להם, ממילא דוחין את יצה"ר הזה מקרב לבם שלא יהי' לו כ"כ כח לתקפם לעבור במזיד, ובנעילה הוא החותם שלא יתפרץ לעבור את הגבול, אך כ"ז הוא מיצה"ר שבבחי' גזלן שיודע ומכיר בו ועושה עליו תשובה, אבל יצה"ר שבבחי' גנב לא נדחה עדיין. אך מפאת קירוב שנתקרבו ישראל בכל ימי החג, שוב מרגישין ישראל את הגנב הזה ומקבלין על עצמם להבא להיות נזהרין גם בדבר הרשות, ע"כ דוחין גם את הגנב הזה ונעשה חותם שני לשמור גם מן הגנב, וזהו חותם בתוך חותם:

נ״חהו"ר יום השביעי של חג הסוכות הוא דוגמת יום השבת אחר ששת ימי המעשה, והיינו כמו שבת שכוללת חיות כל הבריאה, וכמו שכתיב ויכלו השמים והארץ, ופירשנו שהוא לשון התכללות כל הבריאה ע"י שניתנו בהם חיים, וכן הוא לעולם כמ"ש הרב אוה"ח, כן הוא הו"ר שיש בו התכללות כל החיות של כל החג, וע"כ בכל יום מקיפים פעם אחת, ובהו"ר ז' פעמים, ובכח זה אחר התכללות השלמה מכל צד זוכין לשמ"ע ליתיב עם מלכא בלחודוי, כי בלתי השלמה מכל צד עדיין נחשב למחוסר אבר או בע"מ, וכל איש אשר בו מום לא יקרב:

נ״טשנת תרפ"א

ס׳ענין החותם שבהו"ר אחר החותם שבנעילה, ובהאריז"ל שחותם הוא אותיות חומת, והם חומת ציון וחומת ירושלים, ונראה לפרש דהנה ציון גמטריא יוסף, ובמדרש תנחומא שלהי פרשת ויגש כל מה שאירע ליוסף אירע לציון, וירושלים מתייחסת ליהודה ודוד, שם עיר מלכות ישראל מרכבה למלכות שמים, וידוע שמדת יוסף שמירת ברית המעור, ומדת יהודה ודוד שמירת ברית הלשון ליתן הודאה להשי"ת, כמ"ש האר"י ז"ל להודות לך זה זכירת מרים ופה מלכות קרינן לה:

ס״אוהנה יוהכ"פ מכפר על פגם ברית המעור, וע"כ כה"ג משתמש אז בד' בגדי לבן שבזוה"ק שהם לעומת ד' אותיות הוי', דלית מאן דמכפר על עריין אלא איהו, ובש"ס יומא עזאזל שמכפר על מעשה עוזא ועזאל, וברש"י כלומר על עריות מכפר, וזה שקורין פרשת העריות במנחה דיוהכ"פ, וע"כ בנעילה יוהכ"פ הוא חותם כפרת ברית המעור, וזהו חומת ציון המתייחסת ליוסף:

ס״בוהנה בסוכות שהוא כולו הלל והודאה בד' מינים שבלולב לקלס לשמו יתברך, זה תיקון על פגם ברית הלשון, וע"כ יום האחרון נקרא יום הערבה מפני שהערבה דומה לשפתים, וזהו מנהג נביאים כי נביאים מתיחסים לשפתים כברש"י פ' וארא בפסוק ואהרן אחיך יהי' נביאך שנביא נגזר מלשון ניב שפתים, וזה ידוע עוד בדברי חכמי האמת שחוזים ונביאים הם בנצח והוד שנקראים תרי שפתים, וע"כ יום הערבה הוא גמר ותותם תיקון ברית הלשון וזהו חומת ירושלים, ויצדק מאד שהרי הוא באושפיזת דהמע"ה [ומעתה שתי נעילות אלה של יוהכ"פ ושל הו"ר הן יוסף ודוד, רומזין שאז נגמר הדין שישראל זוכין לשני המשיחים] וזהו חותם בתוך חותם לבל ימשול זר במעיין חתום, כי בעוד ברית הלשון איננה מתוקנת איננו בטוח בחותם ברית המעור, וכדאיתא בספה"ק בפסוק "שלח ידיו בשלומיו" שהוא חילול ברית הלשון "חילל בריתו" זה ברית המעור:

ס״גוהנה בש"ס ערכין (ט"ו:) מה תקנתו שלא יבוא לידי לה"ר יעסוק בתורה, וע"כ אחר גמר חותם ברית הלשון באים לשמחת תורה, וכמו שהגיד כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק ששמחת תורה היא על הקבלה להבא ולא על מה שלעבר, כי מי ירהיב עוז בנפשו לומר שלמד, אלא על הקבלה להבא שנלמוד עכ"ד וזה מתאים אחר תיקון ברית הלשון:

ס״דענין נטילת הערבה תיקון נביאים או יסוד נביאים בהו"ר יותר מכל ימי סוכות, ונראה דהנה במדרש ועם נברא יהלל י"ק אלו ישראל ביוהכ"פ שהקב"ה בורא אותם ברי' חדשה, ובמהר"ל שגמר וחותם בריאת האדם הוא שניתן בו כח הדיבור, שדיבור הוא מפאת הרכבת השכל והגוף, שזה בלי זה אין בו כח הדיבור:

ס״הונראה שזהו הענין סוכות שהוא להודות ולהלל שאחר שהקב"ה ברא אותם ביוהכ"פ ברי' חדשה ניתן בהם נמי כח הדיבור להודות ולהלל, ובזוה"ק ח"ג (צ"א:) והי' שבעת ימים תחת אמו, בגין לאתישבא בי' ההוא חילא ואתקיים בי', ושם בדף (מ"ג:) וכל אלין שבעת ימים רוחא אזלא בגופא לאשכחא אתרי' וכדין כתיב והי' שבעת ימים תחת אמו, ומה"ט י"ל בענין שבעת ימי סוכות שכח הדיבור הניתן לישראל אזלא בקרבם כל שבעת הימים לאשכחא אתרי', ובהו"ר יום השביעי אתישב בהו ההוא כח הדיבור, וע"כ תקנו הנביאים אז נטילת הערבה שדומה לשפתים, כי כל דבר שבמעשה ובפועל יש לו קיום, וע"כ אז רומזים במעשה שיהי' לו קיום להבא, והנה במדרש ריש דברים ולועט הימנו לשונו מתרפאה ומצחצחה מיד בדברי תורה, ע"כ תיכף אחר הו"ר עושין שמחת תורה ומקיפין בס"ת: