שם משמואל, קדושים ח׳Shem MiShmuel, Kedoshim 8
א׳שנת תרע"ה
1
ב׳בזוה"ק אמר הקב"ה מכל שאר עמין לא רעיתי לאדבקא בי אלא ישראל דכתיב ואתם הדבקים בה' אתם ולא שאר עמין (ע"ד כתיב הכא קדוש) בג"כ (קדושים תהיו דייקא) עכ"ל, ויש להבין דבודאי אין הכוונה על סתם עמין העושין כל תועבה דבהו לא צריכין למימר שהשי"ת לא רצה לדבקם אליו, ועוד אפי' הי' רוצה הם אינם רוצים, אלא כל חושיהם בטנופא ובכל תועבת ה' אשר שנא, אלא ודאי דמיירי בטובים שבהם וכגון חסידי אומה"ע, אך יש להבין דמשמע משום דהם א"א שיהיו קדושים וכמו דמסיים קדושים תהיו דווקא, והרי ברש"י כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, והרי בחסידי אומה"ע מסתמא נמי נמצא בהם גדורים מערוה, ובמדרש שאנשי מזרח היו גדורים מערוה, ולמה לא יקראו קדושים:
2
ג׳ונראה דהנה ידועין דברי הראב"ד בספר בעלי הנפש בהפרש שבין טהור לקדוש, שטהור הוא במעשה כמ"ש וטהר ידים יוסיף אומץ, שהטהרה מתיחסת לידים שהיינו במעשה וקדוש הוא נבדל היינו שלא יהי' לו שייכות לענינים אלו כלל ויהיו רחוקים ממנו אף במחשבה, עכ"ד, ולפי"ז יש להבין מה שפירש"י דבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, שבשביל גדר ערוה תכן רק לקרותו טהור ולא קדוש:
3
ד׳ונראה דהנה במצות קדושים תהיו יש להבין כי להיות קדוש ונבדל עד שלא יהי' לו שייכות לדברים אלו כמעט אין זה מסור ביד האדם אלא מתת אלקים הוא כי מטבע החומר לבקש את תפקידו אלא כענין שאמרו ז"ל באאע"ה שהמליכו הקב"ה על כל רמ"ח אבריו, אך נראה עפימ"ש הרמב"ם בטעם דמועול כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, שנפשות ישראל בעצם רוצים לעשות רצון קונם אלא שיש שגברו עליהם כחות החומר וכאשר מסלקים כחות החומר ע"י כפי' שוב נשאר עצם הרצון, ונחשב שוב שעשה הדבר ברצון ולא בכפי', ובדוגמא זו יש לומר בענין קדושה שנפש ישראל רוצות להתקדש אלא שהחומר מושכה למה שהוא, ע"ז באה המצוה שיכוף את טבעו על כרחו שלא בטובתו, עד שיהי' בעיניו נמנע לעשותו כמו שנמנע בעיני איש לאכול גחלי אש, ואז שוב הטבע לא יחמידהו כמ"ש הא"ע בענין איסור לא תחמוד שכל שנמנע בעיני איש לא יחמוד אותו כמו שלא יתאוה שיהי' לו כנפים לעוף השמימה, ובהסתלק חמדת החומר שוב תשאר עצם הנפש בטהרה שברצונה להתקדש ושלא יהי' לה שייכות לענינים אלו:
4
ה׳ולפי האמור יובן דהמצוה של קדושים תהיו תלוי הכל בגדר ערוה [וכל תאוות עוה"ז נכלל בזה] שע"י גדר הערוה ישוב הדבר נמנע אצלו ולא יחמידהו כלל ושוב יופיע קדושת הנפש בעצמה, ובזה לשון הת"כ פרושים היו קדושים תהיו, היינו שהציווי הוא רק להיותינו פרושים ואז ממילא ימשך הדבר שנהי' קדושים, וא"כ הדבר מסור ביד האדם ויתכן להצטוות עלי':
5
ו׳והנה כ"ז ניחא בישראל שמוצא נפשם מקור הקדושה, אבל אומה"ע שמוצא נפשם ממקום אחר ואין הנפש בעצמה רוצית להתקדש, אין לו אלא מה שהוא כופה את טבעו ולא יותר, ושוב אין לו דרך להגיע להיות קדוש וז"ש הזוה"ק קדושים תהיו דייקא היינו דייקא ישראל ולא אומה"ע, וע"כ לא אתרעי בהו קב"ה לאדבקא אליו שבעוד שרצונו של איש עודנו קשור באהבת חיצוניות בלתי אפשר להתדבק בקב"ה כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק:
6
ז׳ברש"י כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה ודקדקנו במאמר הקדום דהפרשה ממעשים נקרא טהור ולא קדוש, וכעת נראה לי בפשיטות דרש"י לא אמר כל מקום שאתה מוצא פרישה מערוה אלא גדר ערוה, והיינו כמו שאדם עושה מעקה וגדר לגגו שלא יפול הנופל ממנו מפני שהוא חושש לנפשו אפי' בחששה רחוקה, שלרגלי גודל ההיזק עושין משמרת ביוחר, ובאשר יודע שאם יפול מהגג שהוא גבוה יתרסקו אבריו ואין לו עוד חיים הוא חושש ביותר ומתרחק מהשפה ועוד עושה לו מעקה וגדר, ק"ו שבלי מעקה לא יטייל על שפת הגג ממש, כן צריך להיות דבר עבירה לפני איש נלבב ועוד אלף פעמים ככה, ובכן לא יעמוד על קו הדת צעד האחרון אלא כל איש יעשה לו גדר והרחקה, ומי שהוא מבין ביותר עד כמה מגיע פגם העבירה ח"ו מתרחק עוד יותר ומבדיל עצמו מנגוע אפי' בקצהו של דבר המותר, וזהו כאמרם ז"ל קדש עצמך במותר לך, והנה בפרשה של מעלה כתיב ושמרתם את משמרתי וממנו למדו ז"ל לעשות משמרת למשמרת כגון שניות לעריות, והנה עוד בכלל זה כל מיני הרחקות והבדלים, וזה נקרא גדר ערוה ולא פרישה מערוה, כי לשון פרישה מערוה משמע מהאיסור גופי', וגדר ערוה משמע הגדר אפי' בחשש רחוק שמא יבוא לדבר איסור ומבדיל עצמו להתרחק אפי' מההיתר, וזהו בכלל קדושה שפירושו נבדל:
7
ח׳ולפי האמור משמע דטעם דפסולי כהונה נמי גדר והרחקה כמובן:
8