שם משמואל, קדושים ט׳Shem MiShmuel, Kedoshim 9
א׳שנת תרע"ו
1
ב׳במדרש קדושים תהיו הה"ד ויגבה ה' צבאו' במשפט תניא ארשב"י אימתי שמו של הקב"ה מתגדל בעולמו בשעה שעושה את הדין ברשעים ואית לי' קריין סגיין והתגדלתי והתקדשתי לעיני גוים רבים וכו' והדין ויגבה הוי' צבאות במשפט, וכל המפרשים חתרו למצוא דרך מה שייכות יש במאמר זה לפ' קדושים, ובתנחומא מסיים סיפא דקרא והאל הקדוש נקדש בצדקה שהוא מתקדש בעולמו בצדקה שהוא מלמד סניגוריא על ישראל אמר הקב"ה לישראל אני מתקדש בכם וכו' ואתם מתקדשים בי וכו' שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים, והדברים צריכין פירוש:
2
ג׳ונראה לפרש דהנה יש לדקדק בכתוב והתגדלתי והתקדשתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה' הנאמר במלחמת גוג ומגוג, בשלמא והתגדלתי ניחא שהוא מראה את גדולתו על כל העולם כולו וכי הוא מושל בכל ובידו הכל לעשות בהם כרצונו, אבל והתקדשתי צריך פירוש מה ענין זה לקדושה שפירושו בכל מקום נבדל. ונראה דהנה כתיב ה' איש מלחמה ה' שמו פירש"י מלחמותיו לא בכלי זיין אלא בשמו הוא נלחם, והדברים צריכין פירוש מאי אתי לאשמעינן, ומי לא ידע שהש"י איננו נלחם עם חרב וחנית, ויש לומר שדבר גדול השמיענו דהנה יש לדקדק דשם הוי' הוא שם של רחמים והי' לו ליחם המלחמה לשם אלקים, אך הוא הדבר דאתא לאשמעינן שמלחמותיו לא בכלי זיין פירושו כחות הדין ובזוה"ק (קי"ד.) בפסוק כל כלי יוצר עליך לא יצלח האי דוד מלכא א"ל בגין דכל זיינין דמלכא וקרבין דמלכא בידוי דדוד אתפקדו, אבל יש מלחמותיו שנעשים בשם הוי' שם של רחמים, והוא עפ"י מה שנאמר בישעי' י"ט משא מצרים הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים ונעו אלילי מצרים מפניו ולבב מצרים ימס בקרבו, והיינו שבהתגלות אלקית נמסים כל כחות חיצונים המתנגדים למלכות שמים כהמס דונג מפני האש שבאשר הם היפוך קדושה אלקית אינם יכולין לסבול ומתבטלין מאליהן, ומלחמה באופן זה נעשה על הים כמ"ש הים ראה וינס, ובמדרש שהי' הסוס אומר למצרי רמה של עולם אני רואה בים, וזהו הפירוש בשמו הוא נלחם:
3
ד׳ויש בזה הבחנה לידע אם המלחמה באה מצד כחות הדין או באופן הנ"ל בשמו הוא נלחם, דבמלחמה שאין בה עצמה התעלות מדריגה לישראל מראין הדברים שבאה רק לענוש את הרשעים והיא באה מצד כחות הדין הממונים לכך, אבל אם יש בה דו פרצופין מפלה לרשעים והתרוממות קרן הצדיקים כמו בים שנתעלו ישראל במדריגות גדולות וראתה שפחה על הים וכו' וכל שם ישראל נקראו עברים ע"ש עברו ים, זה לאות וסימן שהמלחמה באה מחמת התגלות קדושה אלקית שהרשעים ששורשם בטומאה שהיא היפוך קדושה כמ"ש הכוזרי שכל טומאה היא היפוך קדושה, אינם יכולין לסבול קדושה אלקית שקדושה היא הבדלה שהש"י נבדל מהם לגמרי ואין להם שום מציאות בהופעת קדושה זו ומתבטלין מאליהם כמ"ש כהמם דונג מפני האש כן יאבדו מפניך אלקים, שתיבת מפניך הוא כינוי להתגלות אלקית אך ישראל ששורשם בקדושה וכמ"ש בנים אתם לה' אלקיכם ובמדרש אביכם תוא קרובכם הוא ויכולין לסבול התגלות הקדושה ע"כ עוד מתעלין ומתרוממים:
4
ה׳ולפי האמור יתפרש הכתוב והתגדלתי והתקדשתי הנאמר במלחמת גוג ומגוג שאז באותה העת יתעלו ויתרוממו ישראל, ובמדרש פרשה י"א ששבע שנים אחר מלחמת גוג ומגוג הם פרטגמיא של צדיקים לעת"ל, א"כ בזו המלחמה יתראה קדושת הש"י לעיני כל הגוים כאשר יראו בהמלחמה ההוא דו פרצופין כנ"ל יבינו שהי' מחמת גודל קדושת השם שהרשעים אינן יכולין לסבול כנ"ל:
5
ו׳ויש לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי הזוה"ק בענין דין ר"ה דינא קשיא אתעברא מעלמא מאן דינין קשיין אילין רשעים גמורים, דכמו שבכלל כן נמי בפרט כל אחד ואחד דחלקי הרע והפסולת שבו נדחה מהאדם כמו הרשעים גמורים שבכלל, וכל פרט ופרט מתנקה ומתטהר, עכ"ד, כן נמי יש לומר בנ"ד דכמו בכלל יש מלחמה הנעשה ע"י התגלות ה', כן נמי בפרט דלעומת ששורה על האדם קדושה אלקית, כל חלקי הרע שבו והפסולת אינם יכולין לסבול ומתבטלין מאליהן, אך איך אפשר שתחול קדושה אלקית על האדם בעוד מצואתו לא רוחץ ועושה מעשים הפכים לקדושה אלקית, וכתיב ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, ובכן צריכין מקודם להיות פרושים ולהיות טהר ידים בכדי שיהי' ראוי לחול עליו קדושה אלקית ואז ממילא נדחו חלקי הרע ממנו ונעשה קדוש היינו נבדל בעצם מחלקי הרע ולא להיות טהר ידים לבד:
6
ז׳ובזה יובן לשון התורת כהנים פרושים היו קדושים תהיו וכבר דקדקנו אם בא לפרש מלת קדושים שהכוונה להיות פרוש לא הי' לו לחזור ולכתוב קדושים תהיו, ועוד מהו השינוי שאצל פרושים כתב היו ואצל קדושים כתב תהיו בתוספת ת'. ולהנ"ל יש לומר דהיו הוא לשון ציווי והכי קאמר דהדרך הנכון לקיים מצות קדושים תהיו שהוא כמעט אין ביד האדם, כי האדם אין בידו אלא להיות טהר ידים אבל להיות קדוש שפירושו נבדל לגמרי אין זה ביד האדם, לזה אמר הת"כ שהציווי בעצם העשיי' אינו להיות קדושים אלא הציווי הוא להיות פרושים ואז יהי' ראוי להיות שורה עליו קדושה אלקית וידחה ממנו הפסולת וכתות הרעות ממילא, ואז יהי' קדוש, וזהו קדושים תהיו לשון הבטחה שע"י שתהיו פרושים יצמח מזה שתהיו קדושים:
7
ח׳וזהו שבזוה"ק וע"ד מאן דאשתדל בה אתדכי ולבתר אתקדש דכתיב קדושים תהיו קדושים היו לא כתיב אלא תהיו תהיו ודאי, ויובן עפי"מ שהגיד כ"ק זקני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בפי' מה דאיתא כמה פעמים בזוה"ק הלשון דאשתדל באורייתא דלשון שידול בארמית הוא כלשון פיתוי בלשון הקודש כי יפתה מתרגם וארי ישדל, והיינו שיהי' מתפתה לדעת התורה להיות פרוש נעשה טהור ולבתר אתקדש היינו ע"י שיחול עליו קדושה אלקית וידחה הפסולת ממנו וישוב להיות קדוש ממילא וזהו תהיו ודאי שהוא הבטחה:
8
ט׳ובזה יתפרש נמי דברי קודש זקני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שהגיד בזה"ל קדושים תהיו אך איך אפשר לבו"ד להיות קדוש לזה אמר הכתוב כי קדוש אני ה' אלקיכם, והיינו כנ"ל מחמת קדושת ה' השורה עליכם באשר הוא אלקיכם נדחה הפסולת ונשוב להיות קדושים:
9
י׳ולפי האמור יובן שייכות מאמר המדרש הנצב פתח דברינו בפסוק ויגבה ה' צבאו' במשפט וסיפא דקרא והאל הקדוש נקדש בצדקה היינו מחמת שבאותו זמן שעושה דין באומות עושה צדקה בישראל, זה מורה שכל הדין שעושה באומות הוא ע"י שהוא קדוש ועי"כ ישראל מתעלין ומתרוממין עוד כנ"ל, וזהו פתיחה טובה וביאור נכון על מצות קדושים תהיו שכמו בכלל כן בפרט כנ"ל, ובזה יש לפרש נמי דברי התנחומא אני מתקדש בכם שעי"כ שמו הגדול מתקדש בעולם, ואתם מתקדשים בי שע"י השראת קדושתי עליכם נעשיתם קדושים:
10
י״אובזה יתפרשו דברי המדרש כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך מהו להצילך תרין אמוראין חד אמר להגן עליך להיות צל על ראשו וחד אמר לרוקן כל נכסי האומות וליתן לך כד"א ונצלתם את מצרים על מנת והי' מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ערות דבור ר' ישמעאל בר"נ אמר זה ניבול הפה, ונראה דתרין אמוראין לא פליגי דהא והא איתא דע"י הפרישות כנ"ל אדם זוכה שיהי' שורה עליו קדושה אלקית וזהו הצל המגין על האדם מכחות רעות הרודפין אחר האדם להממו ולאבדו, אך כאשר זוכה להתקדש ונפרד ונדחה ממנו הפסולת כנ"ל אז לעומת שנדחה ממנו הפסולת זוכה שישתאבו בו חלקי הקדושה שהיו מפוזרים בין האומות וזהו לרוקן כל נכסי האומות וליתן לך כמו במצרים שנתבררו כל חלקי הקדושה שהיו מפוזרים במצרים ונשתאבו בישראל מחמת קדושה עליונה ששרה עליהם כדמיון ברזל הנמשך אחר אבן השואבת, וזהו שמביא הכתוב ונצלתם את מצרים, וכמו במצרים אחר שנפרדו מטומאת מצרים ונגאלו כאמרם ז"ל הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא בלילה, ואז נתפזרו לשאול איש מאת רעהו וגו', כן לדורות בכל פרט אחר שזוכה להתקדש היינו שיפרד וידחה ממנו הפסולת, זוכה שימשכו אליו חלקי הקדושה המפוזרין כנ"ל.
11
י״בויש לומר דבהכנסת שבת שישראל משליכין מהם עול חשבונות הרבים וטרדת הפרנסה וטורח מלאכה. זוכין לקדושת שבת ונשמה יתירה ובשביל זה נפרד הפסולת, וכמו בכלל כל דינין מתעברין מינה, כן הוא בכל פרט בצד מה, וזהו שמור, ומזה באין לזכור והוא קדושת היום כאמרם ז"ל זכרהו בכניסתו, וכמו שדברנו כבר מזה, ושמור וזכור מקביל למה שבת"כ פרושים היו קדושים תהיו כנ"ל:
12
י״גבמדרש ישלח עזרך מקודש מקידוש מעשים שיש בידך ומציון יסעדך מציון מעשים, פירוש דכל מעשי האדם כפולים המה דכמו שעושה למטה נעשה דוגמתו למעלה וכמו שפי' הבעש"ט בפסוק ה' צלך כמו שבנטות האדם לעומתו נוטה הצל כן כביכול למעלה, ומובן שהעיקר למעלה ולמטה הוא רק סימן למה שלמעלה, וזהו ציון מעשים מלשון ובנה אנלו ציון שהפי' סימן, וכאשר אדם עושה מצוה ודעתו עלי' שכן נעשה למעלה, ממילא עושה ברגש הנפש ובדו"ר ורעותא דליבא, ביודעו שמעשיו הם ציון וסימן לבד לעולמות העליונים שהוא מגיע במעשיו, אז מסעדין אותו מלמעלה, אבל כשאין דעתו עליו אין בהמעשים טובים שלו כ"כ שבח שיסעדו אותו, וקידוש מעשים הוא שיהי' מובדל מגשמיות וכאלו כל עשייתו רק למעלה ולא למטה והוא עוד יותר מציון והוא מביא לעזר שהוא עוד יותר מסעד:
13
י״דוכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל ר"י בר' סימון פתח אחרי ה' אלקיכם תלכו וכו' אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה הה"ד ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם, אף כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה, וכבר אמרנו שרמז יש בדבר, ונראה עוד לומר דהנה ענין נטיעות שנוטעין יחור בארץ ובאמצעות היחור זה מוציאה הארץ הפרי שהוא טמון בארץ בכח ולא בפועל, וזולת היחור הי' כח הפרי עלה בתוהו ולא ראה אור, כן דוגמא זו האדם כי האדם עץ השדה וטמון באדם כחות נפלאות אך הם בכח ולא בפועל כדמיון כח הפרי בארץ שאין בארץ לא טעם ולא ריח, כן הם כחות האדם שטמונים בקרבו, אך באמצעות התורה שהיא כמו נטיעה באדם כמו שאנו אומרים וחיי עולם נטע בתוכינו מוציא כחותיו לפועל, ובזולת התורה אפי' יתייגע כל היום לקבוע בעצמו מדות טובות ויתעורר עצמו באהבה ויראה אינו כלום, וזהו שרמזו שיתעסקו במטע תחילה היינו עסק התורה, ואח"כ יוציא פירות הוא מדות טובות ואהבה ויראה:
14