שם משמואל, כי תבואShem MiShmuel, Ki Tavo

א׳שנת תר"ע

ב׳בתנחומא צפה משה ברוה"ק וראה שבהמ"ק עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין ג' פעמים בכל יום, להבין הדברים דהנה במדרש בראשית (פרשה א' סי' ד') אן ראשית אלא בכורים בשביל בכורים יע"ש, ולהבין דבריהם דהנה בזוה"ק יתרו (ע"ט:) על פסוק הגדתי היום לה' אלקיך וז"ל אינון בעיין לאחזאה ולאודאה דבניני דחסד עילאה זכאן לכל האי ושריין בארעא ועאלין לההיא ארעא ועביד עמהון כל אינון טבאין ובג"כ הוו אמרי מלין אלין לכהן כו' משום דאתי מסטרא דחסד עכ"ל, וע"כ נאמר ויתן לנו לשון מתנה, והנה זה הוא עיקר הכוונה בבריאת שמים וארץ להיות האדם מודה להשי"ת שבראו מצד החסד וכו' כמ"ש כ"ז הרמב"ן ז"ל בסוף פ' בא עיי"ש דבריו כי נעמו, וזה בזכות בכורים נברא העולם, שענין מה שבכורים מורה עליו זה הוא כוונת הבריאה, והנה בבכורים יש שלשה דברים הבאה ותנופה והנחה, וקריאה, והשתחוי', וזה כנגד מחשבה דיבור ומעשה, הבאה ותנופה והנחה זה מעשה, קריאה דיבור, והשתחוי' מחשבה דכל הברואים הולכים כפופי קומה, והאדם שיש לו שכל הולך בקומה זקופה, ואם הוא בא בהשתחואה שהיא כפיפת קומה להשי"ת, בזה מורה שהוא מבטל אף שכלו להשי"ת, וע"כ בכורים מצוה חביבה מאוד שהיא מצוה הנעשית בכל ג' חלקי האדם והם כנגד נפש רוח ונשמה, וענינה מורה על הענין שתכלית בריאת העולם היתה לזה, וע"כ כשראה מרע"ה שביכורים עתידין ליבטל ביקש תקנה, ואף שהרבה מצות בטלין בחרבן בהמ"ק נרגש יותר על ביטול מצות ביכורים והוא לגודל מעלתה, ולכך התקין ג' תפלות דתפלות אבות תקנום אברהם שחרית יצחק מנחה יעקב ערבית, וכל אחד ואחד מהם השיג מעלה יותר, דכל ענין תפלה הוא ביטול והכנעה להשי"ת כמ"ש הרמב"ן סוף פ' בא עי' שמה, ואאע"ה הי' שכל כמ"ש חז"ל במד"ר בראשית פ' ס"א שתי כליותיו נובעות חכמה, והוא מחמת שאחד הי' אברהם וביטל הע"ז שהיא טעות מצד השכל וקידש את שכלו במה שביטל כל השכל שלו להשי"ת, ע"כ הי' שכרו ששכלו נעשה כולו קודש וכליותיו נובעות חכמה, והוא כעין שאחז"ל בזכות ויסתר משה פניו מהביט זכה לתמונת ה' יביט, וע"כ תיקן תפילת שחרית תפילת הבוקר שהוא לשון ביקור שיבקר אדם בשכלו, ובזוה"ק לך לך דאברהם הוא נשמתא, ולכך נבחן ונצרף אברהם במצרים דשם הוא מקום ע"ז וכישוף וחכמת מצרים שהיא מצד השכל דקליפה, ויצחק עלה למעלה עוד יותר שלא בלבד השכל אלא אף הנפש ג"כ הקדיש וביטלו להשי"ת ויצחק הקריב את נפשו לה', ולכך נצרף ונבחן בפלשתים דקליפה שלהם היא ליצנות כמבואר במדרש ובמושב לצים לא ישב זו פלשתים, והיא הקליפה בדיבור שהוא מכחות הנפש, כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' ובת"א לרוח ממללא ולכך תיקן תפלת המנחה מלשון מנוחה ומנוחה מתיחסת לנפש כמ"ש המהר"ל ז"ל, ובקרבן מנחה כתיב נפש כמ"ש ונפש כי תקריב מנחה, ויעקב תיקן תפלת ערבית כי הוא קידש עוד יותר שגם הגוף יתקדש ולא ראה טפת קרי מימיו, וזה שהקריב שלמים שלא מצינו רק ביעקב בראשונה כמ"ש ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, דשלמים נקראים משום שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים ונקרא איש תם יושב אוהלים ותם הוא גם מצד הגוף ותתן אמת ליעקב והדברים עתיקין, ולכך נבחן ונצרף אצל לבן ולבן נקרא ארמי שרימה באנשי מקומו והוא רמאי ואנשי המקום רמאים כמבואר במדרש וזה היפוך מדת תמימות ואמת, וע"כ תיקן תפלת ערבית שהיא כנגד אברים ופדרים, דערבית היא אף שהוא בחשכות ואינו מאיר לו השכל ג"כ יבטל כחותיו ונמשך להשי"ת והוא כנגד אברים ופדרים שהם חלקי הגוף שבקרבן, ולכך כשראה מרע"ה שביכורים עתידין להבטל תיקן השלש תפלות, דכל מה שיחסר בהעדר הביכורים ישלימו השלש תפלות כנ"ל, והבן:

ג׳ובהנ"ל יובן מ"ש חז"ל בתנחומא תזכו ותשנו לשנה הבאה, דלמה דווקא בביכורים, ולפי האמור דביכורים הם ביטול יובן היטב, דאחר שמבטל כחותיו להשי"ת והוא בעצמו כאפס וכאין, א"כ זוכה לשנה הבאה, וכמו תבואה אימת קגביל לבתר דבלי משום דהזרע נתבטל לכדור הארץ משיג הזרע חיות מחדש ומתחיל לצמוח, כן האדם אם הוא מבטל א"ע להשי"ת כלו וכאפס ואין נחשב לגבי עצמו מתחיל שוב לצמוח:

ד׳לא שכחתי פרש"י מלברכך, ותמוה דהא ברכות דרבנן, והנה כ"ק אאמו"ר זצלה"ה אמר בשם שו"ת ר"י מגא"ש דקאי על ברכת שהחיינו, כוונת הדברים כי עיקר המצוה היא החיות והשמחה ותשוקת האדם להמצוה, דהיינו שהוא עושה המצוה מפנימיות הלב, וע"כ הוא משתוקק מתי יבוא לידו המצוה ויעשנה וכן אמה"כ הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא ופרש"י שעומדין משנתן שחרית וחוטפין המצוה כו' וזה מורה גודל השתוקקות להמצוה, וזה לא נמצא אצל או"ה רק אצל ישראל שהפנימיות שלהם היא טובה וע"כ בלעם שצפה וראה מעלת ישראל שבח אותם בזה שלא נמצא אצל זולתם, וע"כ ברכת שהחיינו היא דאורייתא כי זה עיקר המצוה כשעושה בשמחה וחיות כנ"ל, וזה מורה ברכת שהחיינו כמובן:

ה׳ובזה יובן מאמרם ז"ל ביומא (ט':) שחורבן הבית הי' בשביל שנאת חנם, ולכאורה הלא בכתוב מפורש תחת אשר לא עבדת וגו', ובהנ"ל יובן, דהנה באמת בפנימיות כלל ישראל הם אחד, רק שמחמת הגופים נעשה פירוד, וע"כ אם היו עושים המצוה בשמחה, דהיינו מפנימיות הלב כנ"ל, ממילא היו מתאחדים, כי בפנימיותם הם אחד, ולא היתה שנאת חנם ביניהם וזה תלוי בזה:

ו׳ובזה יובן מאה"כ תחת אשר לא עבדת וגו', והק' כ"ק אאמו"ר זצלה"ה הרכ"מ בשם הרה"ק ר' משה ליב מסאסוב ז"ל מדוע מחמת מניעת השמחה עונש גדול כ"כ, ולהנ"ל יובן דכשאין עושין בשמחה מפנימיות הלב רק כמצוות אנשים מלומדה אז אין המצוה נחשבת כ"כ ומסתעפת מזה שנאת חנם וכנ"ל והבן:

ז׳ברש"י ז"ל י"א ארורים כנגד י"א שבטים, דשבט שמעון לא הי' בדעתו לברכו יע"ש, י"ל הפי' דבאמת ישראל הם ברוכים מברכת יעקב אביני ע"ה, ועי"ש לא חלה עליהם בעצם קללה כלל, כי אין ארור מתדבק בברוך והקללה היא רק בחיצוניות לדחות החטא כמו שהחטא הוא רק במקרה לא בעצם, אבל שבט שמעון שלא נתברך אם הי' מקללו היתה חלה ח"ו בעצם, וזה לא רצה בשום אופן לקלל ח"ו שבט מישראל והבן:

ח׳ולא נתן ד' לכם לב לדעת, להבין מה חטאם בזה ומה מוכיחם, אך האמת שבשמים אין מקמצים כלל וברצונו יתב"ש להשפיע תמיד כל טוב, אך המניעה היא מצד המקבלים שאינם ראוים לקבל ועומדום מרחוק, אך באם האדם יש לו תשוקה רבה להתקרב להשי"ת, ממילא נמשך ונתקרב למקום ששם תשוקתו, וכמו שאמר כ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה על הש"ס עירובין (מ"ט:) הי' מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי בעיקרו קנה שם שביתה, ואמר הטעם כי במקום שרצונו וחשקו להיות שם הוא, וע"כ אם יש לו תשוקה להשי"ת באמת, יכול להשיג אף דברים שגבוהים ממנו וממדרגתו, וז"ש ולא נתן כו', שאם הי' להם רצון ותשוקה הי' נותנין להם משמים, א"כ הי' החסרון מצדם, וזהו הענין שבשבת בנקל לשוב בתשובה כמ"ש שבת בו תשוב, דהנה באמת האדם שחטא ונעקר מכלל ישראל איך יכול לבוא לתשובה כי הוא רחוק מאוד, אך מחמת הרצון וחשק האדם לשוב לשורשו כמקדם, עי"ז הוא יכול לבוא באמת לתשובה כנ"ל, אך לזה הרצון ג"כ קשה מאוד לבוא מאחר שעדיין עומד מבחוץ מאין יבוא לו הרצון, אך בשבת שהיא עת רצון ובפרט במנחה שהיא רעוא דרעוין ונפתח רצון העליון למעלה וכמים פא"פ, כמו כן נפתח אצל האדם רצון ותשוקה לבוראו ע"כ שבת היא זמן תשובה:

ט׳ובזה יובן מנהג החסידים שמקדימין הסליחות במוצש"ק תיכף אחר חצות לילה, כי כל מה שיכולין לקרב להשבת טוב יותר, מחמת שאז היא עת רחמים ורצון ושעת תשובה וכנ"ל, והבן כ"ז:

י׳לסועדת נשואין של בני יעקב שי'

י״אבגמ' ברכות (ו':) תניא א"ר חלבו כל הנהנה מסעודת חתן כו' ואם משמחו מה שכרו זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות, ר"א אמר כאלו הקריב תודה כו', רנב"י אמר כאלו בנה חורבות ירושלים:

י״בונראה כי ענין המצוה לשמח חתן וכלה הוא באשר חתן וכלה הם חומר וצורה והם הפכים, ולאחדם באופן שהצורה תשאר צורה ולא תטבע בחומר, זה א"א כי אם ע"י שמחה כמ"ש הרב ז"ל בסידור בכוונת המקוה כי שמחה היא דבר למעלה מן ההפכים כמו שנראה בחוש שאדם בעת שמחתו סובל גם שונאו יע"ש, וז"ש מה שכרו שזוכה לתורה, כי עליונים ותחתונים הם חומר וצורה והם הפכים, ובזוה"ק שעליונים אינם יכולים לסבול אפי' מדא דהאי עלמא ובאמצעות התורה מתאחדין עליונים ותחתונים, כי התורה היא למעלה למעלה כנודע, ומלובשת בענינים גשמיים כדין השור והבור וכדומה, וע"כ בכחה לאחד עליונים ותחתונים, ור"א אמר כאלו הקריב תודה, כי תודה באה על נס וכל נס הוא מעליונים כי נס למעלה מן הטבע, וע"כ קרבן תודה יש בו חמץ ומצה, שהמצה מתיחסת לעליונים וחמץ לתחתונים כידוע, ובאשר שנעשה לו נס מעליונים הרי חיבר עליונים לתחתונים, וע"כ בא הקרבן תודה שיש בו חמץ ומצה, שזה מורה שקרבן הזה הוא למעלה מכל הפכים ומחבר עליונים לתחתונים, ורנב"י אמר כאלו בנה חורבות ירושלים, כי ירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה, וכדמיון המוח והלב שהמוח מאיר ללב כמ"ש בזוה"ק פ' שלח, ובחרבן ירושלים נעשה פירוד, ואין ירושלים של מעלה מאירה לשל מטה, וע"כ המשמח חתן וכלה הוא כאלו בנה חורבות ירושלים, שהיא התכללות חומר וצורה, והשלשה דברים האלו כנגד שכל וגוף ונפש, דתורה היא חיבור עליונים ותחתונים מצד השכל, ותודה היא חיבור מצד הנפש דקרבן מתיחס לנפש, וירושלים חיבור מצד הגוף עצים ואבנים, ולעתיד יתקדש ויתעלה גם הגוף במדרגת הנפש, והבן:

י״גבגמ' המשמח חתן וכלה זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, נראה דהנה אחז"ל סוטה (י"ד:) תורה תחילתו גמ"ח סופו גמ"ח, תחילתו גמ"ח וכו', ויש לפרש דהנה תורה היא למעלה ומרוממת ונשאה וגבוהה מאוד שאין שום אדם ראוי לה ואמרו חז"ל ביבמות (ק"ה:) וכי הגון הי' משה לקבל תורה מפי הגבורה, הרי שאף מרע"ה אחר כל הזדככותו וקדושתו לא הי' ראוי לתורה, מה גם כל הנבראים, אך התורה ניתנה בחסד עליון אף להבלתי ראוים, וכמו כן בכל יום שלכך אומרים נותן התורה לשון הוה, שהקב"ה נותן התורה תמיד, ואין הנבראים ראויין לזה והוא רק מצד החסד, ובגמ"ח שאנו עושין מעוררין למעלה החסד עליון להשפיע תמיד נתינת התורה, וז"ש תחילתו גמ"ח וסופו גמ"ח להורות שהכל הוא ע"י גמ"ח, והנה התורה עם כי בפשטות מדברת בעניני עוה"ז, וזה ודאי שייך לאדם, אך בנסתר איננה שייכת לשום נברא רק בחסד השי"ת כנ"ל, והנה החילוק שבין קול לדיבור דקול הוא פנימיות ודיבור חיצוניות, והתורה שניתנה בחמשה קולות ולא בדיבור בלבד, זה מורה על פנימיות שג"כ ניתנה לישראל, וז"ש המשמח כו' זוכה לחמשה קולות שע"י גמ"ח זוכין לפנימיות התורה כנ"ל, והבן:

י״דענין שבע ברכות, דשבעה הוא מספר כללי ואדם בעת הנשואין נעשה איש כללי כאמרם ז"ל ר"ה (ל"ב:) כיון דאתי רבים מינה כרבים דמיין, וע"כ מתיחס אליו מספר שבע ברכות, היינו שכח הכללי שבו יתברך בקרבו צריכין לזה שבע ברכות:

ט״וטעם המצוה לשמח חתן וכלה, דהנה העיקרים כתב דשמחה נותנת קיום להדבר, והאדם ע"י הנשואין נעשה שיהי' קיום למינו לעד כמ"ש בשבע ברכות בנין עדי עד, ע"כ באה המצוה לשמחם, למען יהי' קיום לעד:

ט״זעוד טעם לשמחה עפימ"ש הרבי מלובלין זצלה"ה הפי' משנכנס אדר מרבין בשמחה, היינו שמרבים הסטרא דקדושה ע"י השמחה, ואב ממעטין בשמחה שממעטין הסט"א ע"י השמחה, ולפי"ז י"ל ג"כ בכל ענין ששייכת בו גם שמחה גשמיות צריכין שמחה וע"י השמחה משפילין את כח הגשמי שלו ששורשו בסט"א עד שתשאר רק המצוה לבדה מטוהרה בלי תערובות:

י״זוי"ל שמצוות שמחת יו"ט ג"כ היא מהאי טעמא, דיו"ט יש בו תפיסת יד אדם וא"כ יוכל להתערב בו ג"כ גשמיות ח"ו, לזה צריכין השמחה להשפיל הגשמיות, משא"כ בשבת שאין בה תפיסת יד אדם דקביעא וקיימא וכל דינין ערקין ואתעברין מינה, לכן א"צ שמחה, ולכך ביכורים ג"כ צריכים שמחה כמ"ש ושמחת בכל הטוב, משום דבהם יש ג"כ שמחה שמאסף אל הבית, א"כ יוכל ליפול ח"ו שתהי' השמחה גשמית לכן צריכין שמחה להגביה שתהי' בלתי לה' לבדו:

י״חשנת תרע"א

י״טבמדרש צפה משה ברה"ק וראה שבהמ"ק עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללים שלש פעמים בכל יום עכ"ל, ויש להבין מה ענין ביכורים אצל תפלה, ונראה דהנה יש להתבונן על ענין ביכורים מהו, ובלקוטי תורה פ' עקב כי שבעת המינים שנשתבחה בהם א"י שורשם מז' ספירות העליונות ע"כ, וע"כ בבריאת העולם וכן לעת"ל כשיהי' שמים וארץ על מכונם כשהיו המינים האלו מתברכים מהקדושה העליונה היו הפירות בתכלית הגידול, אך מתמת זוהמת הנחש שהוטל ארס בכל הנבראים אם הי' הגידול בתכלית הי' מלא ארס של נחש כי בכל עת הגידול הי' נשתאב בו בכל עת יותר ויותר [ואפשר מטעם זה זמן גידול הפירות בא"י הוא פחות מבשאר ארצות כבפ"ק דר"ה משום ארץ צבי כתיב בה, והתועלת מזה שלא ישתאב בפירות כ"כ ארס] וע"כ נתקלקלו שלא יגדלו בתכלית הגידול, והרמ"ע כתב שחטה מלשון חנטה שכל גידולה הוא רק כמו חנטה הקודמת, וצריכה להתתקן על ידי המלאכות ואפי' ובישול למען תתפרד ותתנקה מהארס של הנחש, וביערות דבש איתא שטבע האש להיות שורף את הארס של נחש, והפירות שאינם נאכלים אלא ע"י תיקון האש נראה שנשתאב בתוכן הרבה ארס וצריכין להתתקן ע"י האש ושאר הפירות שנאכלין חיין מורין שלא הי' בהם כ"כ ארס, ומ"מ פטור בלא כלום א"א, ולעתיד איתא בש"ס שבת (ל:) שעתידה א"י שתוציא גליסקאות, מפני שרוח הטומאה יעביר מן הארץ, ותהי' ההשפעה רק מסטרא דקדושה, אז יגדלו הפירות בשלימותם, וכשישראל היו נרצים להש"י והיו שרויין על אדמתם בארץ הקדושה הי' מעין זה ע"כ היתה הברכה מצוי' מאד בגידול הפירות בכמות ואיכות, ונראה דכמו שהשפעת הקדושה היתה מז' ספירות כנ"ל, כן לעומתם כח ארס של הנחש הי' מז' מיני הטומאה כי את זה לעומת זה עשה אלקים, וז' מיני טומאה נמצאים בעולם, מת ושרץ ונבילה זב וזבה נדה ויולדת, וכבר אמרנו דזה דאידמי לי' כתנינא דשבע רישוותא בש"ס קידושין (כ"ט:), וכשהיו ישראל זכאין יושבין על אדמתם היו דוחין את שבעה מיני ארס האלו, לעומת שהם עקרו השבע מדות רעות מקרבם לעומת זה נעקרו שבעה מיני השפעות ארס של נחש מא"י, כי זה לעומת זה עשה אלקים, ולא הי' בהם כח להשפיע אשכלות מרורות חמת פתנים, וכל ההשפעה היתה נקי' זכה וברה מז' ספירות הקדושות, וזאת היתה עבודת ישראל בא"י כמו שהיו עובדין בגשמיות עבודת שדה וכרם, היו עובדין ברוחניות לעקור השבע מדות רעות מקרבם ששורשן בסט"א חלק הנחש, מעין אדם הראשון שנאמר בו לעבדה ולשמרה ובזוה"ק (כ"ז.) לעבדה זה מצ"ע ולשמרה זה מל"ת, כי אז לא הי' עוד ארס של נחש נשתאב בהנבראים, וכל עבודתם היתה רק להמשיך הקדושה ע"י מצ"ע ולשמור שלא ישלוט זר ע"י ל"ת, אבל אח"כ שנשתאב הארס של נחש בתוך תוכם נצרך עוד לשרש את חלק הרע כנ"ל ע"י השירוש מלבות בני אדם, ובמדה זו נשרש ונעקר מכלל העולם:

כ׳אך עוד גדולה מזה היתה מצות ביכורים, היינו שלא די שעקרו את חלק הרע מקרבם עוד הוסיפו להפך הרע לטוב וחשוכא לנהורא ומרירא למתקא, ופיעל דמיוני הי' אדם רואה תאנה שבכרה אשכול שביכר שאדם משתוקק לאכלה כמ"ש (ישעי' כ"ח ד') כבכורה בטרם קיץ וגו' בעודה בכפו יבלענה, הקדיש זה לביכורים, והוא פועל דמיוני על כל מיני התשוקות להפכם לטוב, וכן שאר כל המדות, ובכח כל המדות האלה יעבוד את ה' ובזה נעשה כל גופו קודש קדשים, וענין זה עצמו הי' בהמ"ק שהי' עצים ואבנים והי' שורה בהם קדושה עליונה מעין נשמת חיים בגוף האדם, וע"כ אמרו ביומא (כ"ג:) קשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים, כי ע"י הטומאה נסתלקה הקדושה מהם והוא כעין שפיכת דמים שנסתלקה הנשמה עליונה מהגוף, ובאמצעות המקדש היו גם גופות בני אדם נתקדשים היינו שהי' ביכולתם להפך גם את נפש הבהמית לעשותה קודש קדשים כנ"ל, וע"כ אין מקריבין ביכורים אלא בפני הבית, ששלא בפני הבית רחוק מאד שיהי' ביכולת כל אחד להפך חשוכא לנהורא ומרירא למתקא וראיתי בני עלי' והנם מועטין, לעומת אשר בזמן שבהמ"ק הי' קיום הי' ביכולת כל איש ישראל להגיע לזה ע"י המקדש והביכורים:

כ״אוזה שאמר המדר"ת צפה משה ברוה"ק שבהמ"ק עתיד ליחרב והביכורים לבטל, עמד והתקין להם שלש תפילות היינו כי בתפלה נאמר ואשפוך את נפשי לפני ה' (ש"א א' ט"ו), היינו שנפש היא לשון רצון כמו שאמרנו כמה פעמים כמ"ש אם יש את נפשכם שפירושו רצונכם, היינו להפך כל הרצוניות מגשמיות לרוחניות עד לפני ה', ובזה שאדם מתפלל שלש פעמים בכל יום ויום ומשתפך את נפשו כנ"ל, בזה מתהפך בעצם לאט לאט חשוכא לנהורא כנ"ל כעין מצות הביכורים, ותפילות אבות תקנו, היינו שהם הכניסו כח זה בכל ישראל שיהי' בכוחו להפך את טבעו, מה שאין ביכולת שום איש לעשות זאת, זה ביקש מרע"ה ומצא תקנה במקום ביכורים:

כ״בבמד"ר א"ר יודן כל מי שעונה אמן בעוה"ז זוכה לענות אמן לעתיד לבוא, ד"א אמר ר' יהושע בן לוי כל מי שנכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות בעוה"ז זוכה לכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לעת"ל, ד"א אמר ר' יודן כל מי ששומע בקול של תורה בעוה"ז זוכה לשמוע באותו קול שכתוב בו קול ששון וקול שמחה וגו':

כ״גונראה דשלשה אלו הם גוף ונפש ושכל, אמן הוא אמונה מתיחסת לגוף, כי עיקר לשון אמונה נופלת בשעה שאין השכל מאיר, דכשהשכל מאיר הרי הוא רואה בעיניו ואינו צריך לאמונה רק לדברים שהם עוד מרוממים מהשגת השכל, וזה שאנו אומרים אמת ואמונה ערבית, כי בוקר הוא לשון ביקור שמבקר ומבדיל הצורות כמ"ש הא"ע, ואז אינו שייך כ"כ לשון אמונה, רק ערבית שהיא מלשון עירוב, שאין השכל מבדיל ומברר, אז שייך לשון אמונה, ובאגדה חי' אחת יש ברקיע ביום אות אמת במצחה ובלילה אות אמונה במצחה ורומזת כנ"ל, ומאמר השני כניסת בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם מקומות קיבוץ לתפילה הוא מתיחס לנפש כמ"ש (ש"א א' ט"ו) ואשפוך את נפשי לפני ה', וכל עניני קיבוץ מתיחסים לנפש, כי הגופים נפרדים, וגם השכלים אין דעתו של זה כדעתו של זה שאין דיעות בני אדם שוות, ורק בנפשות מתאחדים בני אדם וההיפוך מזה הוא פיזור נפש, וכבר אמרנו בדברי המד"ר פ' לך ידוע תדע, ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן, שהוא כנגד כוחות הנפש שפיזור וכינוס מתיחסים לנפש, ובכן קיבוץ וכינוס בתי מדרשות שהוא לתורה ג"כ מתיחס לנפש כמו כינוס בתי כנסיות לתפלה, ומאמר השלישי כל מי ששומע בקולה של תורה בעוה"ז הוא מתיחס לשכל, היינו שמבטל שכלו לשכל התורה וזה נקרא ששומע בקולה של תורה כי שמיעה מתרגם קבלה כידוע, כלל הדברים שלשה אלו הם גוף ונפש ושכל, אך יש להתבונן במה שאמר שהעושה בעוה"ז זוכה לעתיד לבוא, שלכאורה זהו דבר הפשוט לכל:

כ״דונראה עפ"י מה שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלגודל מעלת תורה ומצות אין ביכולת אדם לבוא לזה רק מצד שהוא מתרחק מדבר שהוא היפוך לו, כמ"ש הזוה"ק במרע"ה ויברח משה מפני פרעה שהוא הסט"א ע"כ בא אל הבאר שרומזת לקדושה כנודע, ולעומת שאדם מתרחק מן הגשמיות וחלקי הרע בא לעומתו בקדושה, ובזה פרשנו מה שהשיב משה רבינו ע"ה להמלאכים על טענתם ליתן להם התורה כלום יצה"ר יש ביניכם משא ומתן יש ביניכם אב ואם יש לכם, אף שבודאי גם המלאכים לא בקשו התורה כמו שהיא בלבוש ועניני עוה"ז, רק ברוחניות, וא"כ מה זו תשובה, אך להנ"ל יובן שבאשר אין להם גשמיות וחלק הרע ממה להתרחק שוב אין ביכולתם לבוא לתורה:

כ״הוהנה זה עצמו השמיענו המד"ר שעולם הבא לרגלי רוממותו אין דרך להגיע אליו רק ע"י שבעוה"ז הוא מבטל כל ג' חלקיו, [היינו גוף ונפש ושכל] להש"י, ע"י ענית אמן, הגוף, וע"י כניסת בתי כנסיות ובתי מדרשות, הנפש, וע"י שמיעה בקולה של תורה, השכל, שכל ג' אלו הם התרחקות מדבר שהוא היפוך עוה"ב, כי בענית אמן היינו שהוא מודה ומאמין לברכת הש"י, ממילא הוא כאומר שכל זולתו שקר ואפס ואין, וכן בקיבוץ לבתי כנסיות ובתי מדרשות הרי הוא מתרחק מישיבת בתי כנסיות של עם הארץ ומחברתם, וכן השומע בקולה של תורה שהוא מבטל את שכלו כנ"ל, עי"ז בא לעומתו אל הקדושה בעוה"ב, אף שאז אינם שייכים דברים אלו בצד הרע ואין לו אז ממה להתרחק, מ"מ במה שהוא מרחיק עצמו בעוה"ז מועיל לו לעתיד לבוא:

כ״וזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ויש להבין מה תועלת לנו בזה, ונראה דהנה שמור הוא בל"ת שהוא סור מרע, היינו בבוא יום שבת ישליך ממנו כל הפחיתות והחומריות, וזכור הוא במצ"ע עשה טוב היינו לקבל קדושת שבת ועונג שבת להתענג על הש"י, והנה מובן כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, וכל זמן שלא השליך ממנו כל הפחיתות בלתי אפשר לבוא לעונג נפשי להתענג על הש"י, ולהיפוך ג"כ בלתי אפשר כמעט לאיש המגושם בכל ששת ימי המעשה בענינים גשמים שיפשט מעליו הבגדים הצואים, רק ע"י שהוא מרגיש נועם מתיקת עונג שבת אז ממילא כל ענינים הגשמים אינן תופסים מקום, וא"כ איך תתחיל שבת כי זה בלתי זה אי אפשר, אך זה מחסדי הש"י שאמר שניהם בדיבור אחד, ועי"ז באים שניהם כאחד כענין גיטו וידו באין כאחד, וזה שאנו אומרים בזמירות ועל חדא תרתי נהורא לה יטמא, והבן:

כ״זברש"י פ' וירא כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים, ויש לומר הטעם כעין מה שכתבו הספרים בטעם תשובה מאהבה שזדונות נעשין לו כזכיות, כיון דתשובה מאהבה היא מחמת ראיתו כמה נתרחק ממקור החיים ומרגיש בעצמו מה שאבד בעונותיו וכל כמה שמרגיש יותר ומתמרמר בנפשו יגדל אצלו הצמאון לשוב למקור חיותו, א"כ הזדונות בעצמם הם הם הסיבה שיגדול אצלו הצמאון ותתרבה האהבה ויוסיף בתשובה, שהרי לולא הזדונות לא היתה התשובה בחילא יתיר כ"כ ע"כ נעשין מהזדונות זכיות, וכעין זה יש לומר במתנות עניים, דמדת הדין המתוחה על זה עד שנעשה עני הוא עצמו הגורם שמרחמים עליו ונותנים לו מתנות בלב מלא רחמים, ובמתנה זו הניתנת בלב מלא רחמים מתעוררת למעלה מדת הרחמים על העני ועל כל העולם כולו, א"כ הרי מדת הדין היא סיבה למדת הרחמים שתתעורר ע"כ נהפכה מדת הרוגז שהיא מדת הדין לרחמים:

כ״חוכעין זה יש לומר בששת ימי המעשה ושבת, דשבת היא זמן לתשובה כמו שכתבו הספרים והיינו שמרגיש ונתפעל עד כמה הי' תועה כשה אובד כל ימות השבוע בטרדת דברים גשמים עי"ז מתעורר בכח לקבל על עצמו הנהגה טובה מזו ולהשגיח ולדקדק במעשיו, ומשכין בחילא יתיר עד שזוכה לתשובה מנקודת הלב, ומי גרם לזה הששת ימי המעשה כנ"ל, ע"כ בזה נהפכים גם הששת ימי המעשה לזכות ונתתקנו כל ימי המעשה:

כ״טוכן הוא בשופר של ר"ה שכתב הרמב"ם בה' תשובה שרמז יש בדב עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם אלו שהם שוכחים את האמת בהבלי הזמן וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרכיכם ומעלליכם וכו', וא"כ הרי כל אלו הבלים שכל ימי השנה הם הם המביאים אותו לחוס על נפשו ולמשוך בחילא יתיר ע"כ כל מעשיו אשר לא טובים נהפכים לו לזכות:

ל׳ובזה יש לפרש מאמר הש"ס למה תוקעין ומריעין כשהם יושבין ותוקעין ומריעין כשהם עומדין כדי לערבב את השטן, ולהנ"ל יובן אחר שהשטן רואה שבתקיעות מיושב עוררו העם כנ"ל וחזרו בתשובה מאהבה וזדונות נעשו להם כזכיות, שוב הוא נסוג אחור מלהשטין בעת הדין, שאיתא בספרים ששעת התקיעות היא שעת הדין, ואז הוא הדין של ציבור, כי אם יביא עוד עונות וישראל עומדין בתשובה מאהבה הרי הוא מוסיף להביא להם עוד זכיות, ומתערבב ואינו יודע מה לעשות:

ל״אתחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, כבר תמהו ע"ז בספה"ק שבשביל שלא היתה העבודה בשמחה יגיע להם עונש גדול כ"כ, ועוד הרי אמרו ז"ל יומא (ט"ז מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהי' בו ע"ז ג"ע שפ"ד, ומקדש שני מפני שהי' בו שנאת חנם, ואין זכר לעבודה בלי שמחה:

ל״בונראה דהנה ידוע ואיתא בספה"ק דרמ"ח איברי הנפש אינם נשלמים רק ע"י רמ"ח מצות עשה, וכתב הרח"ו שלכן מרע"ה התחנן לכנוס לא"י בשביל לקיים מצות התלויות בארץ מפני שהי' יודע שבלתי אפשר להשלים כל איברי הנפש זולתם, וא"כ יש להבין הלוא כל עוד שאינו מקיים כל רמ"ח מצות עשה הרי הוא מחוסר אבר, והרי כתיב כל איש אשר בו מום לא יקרב, וכתבו הטעם מפני שאיברי הגוף הם נרתיק לאיברי הנפש ואם יש בו פגם בגוף יש בו פגם גם באיברי הנפש, וא"כ זה שיש לו פגם בנפש ממש ע"י חוסר מרמ"ח מצ"ע איך יבוא לשרת לפני מלך הכבוד, אך כבר כתבנו שהתירוץ הוא מפני שכל ישראל הם כגוף אחד ממש וכל מצוה שאדם עושה היא בשם כל ישראל, ונצטרפו כל המצות מכל ישראל יחד ואפי' מאותם שכבר נפטרו לעולמם כי כל בשמים הוא למעלה מהזמן, אך כל זה הוא באיש המתאחד בכלל ישראל שכל ישראל הם לו כאלו הם איבריו ואוהב אותם כגופו, וזה ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, וחשוב לו כאלו קיים כל המצות אפי' מצות שישנן רק בכהנים או במלך וציבור, הכל מסייע להשלים את איברי נפשו, ומובן שאם ח"ו יש שנאה ביניהם שוב אין אחד נסתייע מחבירו ונשארין בעלי מומין ומחוסרין איברים ועבודתם פסולה:

ל״גאך זה הדבר להתאחד בכלל ישראל ולהיות כל ישראל אצלו כאלו היו מאיברי גופו, לאו כל מוחא סביל דא, ולא נקל לבוא לזה כ"כ מהרה, אך באשר אדם חפץ ומשתוקק ומתאמץ לבוא לבחינה זו הרי הוא כאלו הגיע קצת לבחי' זו, והיינו היות כי הנפשות למעלה הן מתאחדין כאיש אחד חברים ורק בגופין הם נפרדים, א"כ אם מעשיו הם בהתפעלות ורגשת הנפש, והנפשות הן מתאחדין שוב מועילה דעתו ורצונו להתאחד, אבל אם מעשי מצותיו הם בלי התפעלות ורגשת הנפש והוא מהעדר השמחה, כי הנפש היא מהעליונים, ובעליונים הכל הוא בשמחה ואין שם עצבון, וכל המעשים שבהעדר השמחה, בהכרח שאינם בהתפעלות ורגשת נפש, שוב אין לו במה להתאחד בכלל ישראל, כי חבל הכוסף הוא רגשת הנפש נעדר במעשיו, וע"כ נשאר פרטי, ובלתי אפשר לו לקיים כל המצות ונשאר מחוסר אבר וכל מעשי עבודה אינם כלום:

ל״דולפי"ז יובן שבית שני חרב ע"י שנאת חנם ותחת אשר לא עבדת בשמחה ובטוב לבב הכל חד, שבשביל זה כל מעשיו היו בלתי רצוים, ולא הי' להם עוד שום מעשי המצות שבשבילם יתקיים אצלם הבית:

ל״הוהנה לימוד גדול על ר"ה שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ולא יתחזי פגום קדם מלכא, לבד מה שצריך תשובה על עבירות שבידו עוד אינו מספיק שהרי עדיין הוא מחוסר אבר כנ"ל ואין לו תקנה רק ע"י התאחדות בכלל ישראל להשתדל מאד להכניס בלבו אהבת הכלל ולהיות כל מעשיו בשמחה ובהתפעלות ורגשת הנפש ולא בעצבון ח"ו, ובזה יקיים בתוך עמי אנכי יושבת כבזוה"ק ריש פ' בשלח דזה נצרך לר"ה ואולי הוא מטעם שכתבנו:

ל״ובמצות כתיבת ספר התורה על האבנים ביום שעברו את הירדן יש להתבונן, דהנה מצות כתיבת ס"ת ליחיד ולמלך הוא על קלף וגויל הבא מבעלי חיים, ונשתנה מצוה זאת לכתוב על אבנים שהם דוממין, ונראה שרמז יש בדבר כי ענין כתיבת ס"ת אמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא רמז למען יקבעו דברי תורה בלב האדם כענין כתבם על לוח לבך עכת"ד, והנה הקלף צריך עיבוד ואם כתב על קלף שאינו מעובד פסול, וזה רמז שאין דברי תורה נתפסין בלב האדם טרם נפסקה הזוהמא ממנו, אך איך תפסק הזוהמא מלב האדם טרם יתפסו בו דברי תורה, כי בלי תורה בלתי אפשר שתפסק הזוהמא מיני', ובזוה"ק לא אתדכי בר נש אלא במילי דאורייתא:

ל״זאך הנה בלב איש הישראלי נמצאין שתי בחינות, היינו נקודה הפנימית שבלב שנקראת בתולה ואיש לא ידעה והיא משומרת ממגע נכרי ושם משכן נפש אלקית, ובחי' השנית היא החיצונית שבלב שהיא כמו חומר היולי מוכנת לקבל כל הצורות, ובחי' הזאת צריכה עיבוד שתפסק הזוהמא ממנה שתהא ראוי' לקבל קדושה אלקית, ועיבוד זה הוא ע"י לימוד ועסק התורה ומצותי' שנתחזקה הנקודה הפנימית עד שמתפשטת ממנה הארה לבחי' החיצונית שבלב לזככה ולטהרה, אבל שתתפוס התורה בבחי' החיצונית שבלב טרם הטהרה והזדככה בלתי אפשר, והעסק התורה בראשונה נתפס רק בפנימיות שבלב, וזה דברי הזוה"ק לא אתדכי בר נש אלא במילי דאורייתא, ואח"כ שנזדככה גם בחי' חיצוניות שבלב אז היא ראוי' לקבל בעצמה דברי תורה, וע"ז נאמר כתבם על לוח לבך, כעין כתיבת ס"ת על קלף המעובד שפסקה זוהמא מיני', ולפי"ז קלף המעובד רומז לחיצונית הלב שכמו שקלף שמיצאו מבעלי חיים בעלי שינוי ותמורה, ויש בו זוהמא, וראוי להפסק ממנו הזוהמא ע"י עיבוד, כן היא חיצוניות שבלב שהיא כעין חומר היולי כנ"ל, אבל לנקודה הפנימית שבלב שבלתי אפשר להתקלקל ואין בה זוהמא מצד עצמה לזו רומזין האבנים, ולזה באה המצוה אשר בראשית בואם לארץ ביום אשר יעברו את הירדן יכתבו את התורה על האבנים כנ"ל, רומזת למה שהאדם בראשית מעשיו יתפסו דברי תורה בנקודה הפנימית שבלב, אף שעדיין אין נתפסים בבחי' חיצוניות:

ל״חויש לומר עוד שזה הי' צורך לכיבוש א"י, דהנה אמרו ז"ל במדרש איכה (פרשה ב') יש חכמה באומות תאמין יש תורה באומות אל תאמין שנאמר בגוים אין תורה, והטעם כנ"ל שישראל שנקודה הפנימית שלהם טהורה מיצירתה וראוי' לתפוס בה דברי תורה, ממילא שוב באמצעיתה תזדכך גם בחי' החיצוניות שבלב עד שנעשה ג"כ ראוי' שיתפסו בה דברי תורה, אבל הגוים שמקור מוצאם משורש נחש הקדמוני, אף אם ילמוד תורה אין יכולין לתפוס בו דברי תורה, ואף אם יבין היא אין בחיצוניות התורה והוא רק בגדר החכמה לבד ולא בגדר התורה, כי מאין יתחיל בו הזיכוך, וע"כ הגוים אף אם יקיימו מצות הוא רק מצות השכליות כמ"ש המהר"ל בעשו שקיים רק כיבוד אב לפנים, אבל בשאר כל המצות לא הי' לו אף לפנים שום אחוזה, וההוא נכרי באשקלון דמא בן נתינה שמו, היינו מה שהשכל נותן ומחייבו עכת"ד, וע"כ לניצוח האומות הקדימו כתיבת ס"ת על האבנים, שזהו עצם ההבדל בין ישראל לגוים וממנו נסתעף הכל כנ"ל ודו"ק:

ל״טועפ"י הדברים האלה יש לגעת במעט טעם על מצות השופר בר"ה דלזכרון קאתי ולמה לא תספיק הזכרה בפה, והיינו דהנה אמרו ז"ל דאוה"ע באים ומקטרגין לפני הקב"ה בר"ה, וע"ז באה מצות השופר דקול שופר יוצא מפנימית הלב טרם מתחלק בה' מוצאות הפה, והוא רומז על נקודה הפנימית שבלב שבזה עצם ההבדל שבין ישראל לאומה"ע ושם אין להם שום אחיזה כלל, ושוב אין להם עוד שום פתחון פה לקטרג על ישראל לומר כי הם ראוים יותר מישראל או לכה"פ כישראל, כי הנקודה הפנימית מוכחת כנ"ל:

מ׳במד"ר רבנן אמרו אתה מוצא כשנתן הקב"ה למשה את התורה בקריאה נתנה לו מנין שנאמר ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה, אף משה רבינו כשבא לשנות את התורה לישראל אמר להם כשם שקבלתי את התורה בקריי' כך אני מוסר לבניו בקריי' מנין ממה שכתוב בענין ויקרא משה אל כל ישראל, עכ"ל, ביאור הדברים דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר החילוק שבין ויקרא הנאמר במרע"ה ובין ויקר הנאמר בבלעם, דלשון ויקרא היא שקורא אותו שיקרב הלום, ולשון ויקר היא שהדיבור בא אליו, והיינו שהעלה את משה והגביהו ממה שהי' מקודם ונתעלה לקראת הדיבור, אבל בלעם נשאר בטינופו כמו שהי' והדיבור בא אליו לכבוד ישראל עכת"ד, וזה שאמר המד"ר כשנתן הקב"ה את התורה למשה בקריאה נתנה לו, והוא עפ"י ש"ס יבמות (ק"ה:) וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, ע"כ הגביהו והעלהו עד שיהי' ראוי כי באם לאו לא היתה הקבלה בשלימות:

מ״אוהנה לכאורה יש להבין מה שאמר המד"ר שאמר משה כך אני מוסר לבניו בקריי' מנין ממה שכתוב בענין וכו', והנה זה הי' בסוף נתינת התורה לישראל, והרי הי' צריך שתהי' הקריאה בתחילת דבריו לישראל, אך יובן עפ"י דברי המד"ר במדבר (פ"ג ב') בפסוק אשרי תבחר ותקרב, יש מי שנבחר ולא נתקרב ויש שקרבן ולא בחרן ויש שבחרן וקרבן, אברהם יעקב דוד בחרן אבל לא קרבן וקרבו את עצמן, יתרו ורחב נתקרב ולא נבחר, אהרן נבחר ונתקרב, וע"כ יובן מה שבתחילת נתינת התורה לישראל לא קרא אותם שכוונתו שיהיו כמו אברהם יעקב דוד שקרבו את עצמן, כי בודאי יותר זכות תהי' לישראל כאשר יתקרבו מעצמן, אך כשקרב זמנו של משה להפטר מן העולם, ואז אמר להם ולא נתן ה' לכם לב לדעת, ואם לא עכשיו אימתי, והי' רוצה להשלימם, כמ"ש כ"ק אדמו"ר מגור זצללה"ה וידבר משה וגו' עד תומם, הייני עד שעשה אותם תמימים ומושלמים ע"כ קרא אותם והגביה והעלה אותם למעלה ממדריגתם לקראת הציבור:

מ״בוכעין זה יש לומר דבכל ימות השנה ישראל הם בבחי' נבחר ולא נתקרב, כי הרצון הוא שהם יקרבו את עצמם, אך בהגיע טרם כלות השנה וכל באי עולם יעברון לפניו כבני מרון בר"ה, ואם לא עכשיו אימתי, ע"כ אלול קודם ר"ה הוא בחי' קריאה ע"י שופר של אלול ומקרבין את האדם, כי הוא ימי רצון, ומכניסין בו רצון לעבודת הש"י, כי כמים פא"פ, וצריך כל אחד להשגיח ע"ע שלא יהי' שוטה המאבד מה שנותנים לו:

מ״גשנת תרע"ב

מ״דבמדרש תנחומא כשצפה מרע"ה ברוה"ק וראה שבהמ"ק עתיד ליחרב וביכורים עתידין ליפסק עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלש פעמים בכל יום, וכבר אמרנו טעמים מה ענין תפלה לביכורים, ונראה עוד עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, בטעם שתרומות ומעשרות מדאורייתא הוא רק בדגן תירוש ויצהר לרוב הפוסקים, וביכורים הם משבעת המינים, כי דגן תירוש ויצהר הם נגד חכמה בינה ודעת שבאדם, כי יצהר שהוא שמן הוא חכמה כאמרם ז"ל מנחות (פ"ה:) מפני ששמן זית מצוי בהם לפיכך חכמה מצוי' בהם, ויין הוא בינה, וכתיב (זכרי' ט' י"ז) ותירוש ינובב בתולות, ויין מספרו סוד ומשנכנס יין יצא סוד, ודגן הוא דעת כאמרם ז"ל סוכה (מ"ב:) תינוק שיכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו ד' אמות כדכתיב ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, וביכורים שהם משבעת המינים הם נגד שבעת המדות כמבואר בלקוטי התורה מהאר"י ז"ל פ' עקב, עכת"ד ז"ל:

מ״הונראה לפרש כוונתו ז"ל דהנה כתבו ז"ל בטעם ירידת הנשמה לעוה"ז אף שאין חסר לה בשמים קודם ירידתה לעוה"ז, אלא הוא כדי שתאכל מפרי מעשי' ולא תיזון מנהמא דכסופא, ויש עוד ליתן טעם לשבח עפ"י מה שפירשנו בתשובת מרע"ה למלאכים שהיו מבקשים שתנתן להם התורה, אב ואם יש ביניכם, משא ומתן יש ביניכם יצה"ר יש ביניכם, ולכאורה הרי בודאי המלאכים לא בקשו בלבוש עוה"ז שהרי אין בהם דיני שור ובור וכדומה, וע"כ שהיו מבקשים פנימית התורה, וא"כ מה זה תשובה, ואמרנו שתשובת מרע"ה היתה שלגודל מעלת התורה אין לשום נברא אחיזה בה רק במה שהוא בורח מדבר שכנגדה בחיצוניות, וכבזוה"ק שמדבר שאדם בורח מחיצוניות בא לעומתו בקדושה כענין ויברח משה מפני פרעה שהוא הסט"א בא לעומתו בקדושה וישב על הבאר שרומזת לבאר מים חיים, וע"כ באשר שאין למלאכים צד רע לברוח ממנו א"א להם לבוא להתורה, וזה בעצמו י"ל טעם ירידת הנשמה לעוה"ז שתוכל לזכות ע"י סור מרע למעלות רמות ונשגבות אשר בלתי אפשר הי' להגיע לזה מצד מעלתה בעצם, וכעין ששת ימי המעשה ושבת שלעומת שאדם מתאמץ בששת ימי המעשה בברורי הנצוצות ע"י סור מרע בא לעומתו ביום ש"ק בקדושה, ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, כי שבת היא מעין עוה"ב וימי החול הם ימי המעשה בעוה"ז:

מ״וומזה יכול כל איש להשיב אל לבו לבל יתמרמר על מצבו שברע הוא הן בגשמיות הן ברוחניות, כי אדרבה זהו תכלית המבוקש שעל ידו יגיע למעלות רמות כנ"ל, ולא יהי' שוטה המאבד מה שנותנים לו אלא יתאמץ בכל עוז בעת הזאת דווקא, לקיים ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותי', היינו בעוד שחשך העולם בעדו מכל צד חז דווקא היא עת הנרצית ליתן טרף לביתו ונערותי' הן כחות הנפש רוח ונשמה, כאמרם ז"ל טוב מעט בצער ממאה בריוח, ואם האדם עושה כן אז מהפך מדת הדין לרחמים, שהרי מחמת מדת הדין בא למדה זו להתאהב למקום, וע"כ ממילא אז כל המצירים בטלין ומבוטלין, וכבר דברנו מזה:

מ״זובזה יש לפרש מצות תו"מ שהם בדגן תירוש ויצהר היינו שיבטל איש את חכמתו ובינתו ודעתו אל הש"י, ויברח מהתחכמות הטבעית ודעת חיצונית שלא משורשי התורה מוצאן, ולזה מורה הפרשת ראשית דברים אלו להש"י ואחר הראשית נגרר הכל, ועי"ז יזכה לחכמה בינה ודעת דהקדושה, שאין שום דרך לאיש קרוץ מחומר להגיע לזה רק על דרך הנ"ל, וכן ביכורים משבעת המינים שהם נגד ז' מדות ושורש שורשם הוא חלקי התשוקה שבאדם שממנה תוצאות כל הז' מדות ואם חסר לאדם תשוקה כבהמה הוא נחשב, אך צריכין למסור כל תשוקות החיצוניות להש"י ובאין לעומתו בקדושה, ולזה רמזה מצות ביכורים אדם רואה תאנה שבכרה וכו' שנפשו מתאוה להן, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא כל תשוקות האדם שהן שורש כל ז' מדות הוא מוסר להש"י בזה יבוא לתשוקה אמיתית, להיות משתוקק רק להש"י עד כלות הנפש, ולזה רומז עוד מה שביכורים טעונין ז' דברים הבאת מקום, וכלי, קריאה, וקרבן, ושיר, ותנופה, ולינה, כברמב"ם סוף פ"ג דביכורים:

מ״חולפי האמור יש לפרש מה דאסור להקדים תרומה לביכורים, כי בעוד שתשוקת האדם מונחת בתאוות הגופניות לגמרי בלתי אפשר שיבטל חכמתו ובינתו ודעתו להש"י, אלא שתחילה יש לאדם להשתדל מאוד לקבוע בנפשו חשוקה להקדושה, ואח"כ יתן את כל הון ביתו היינו חכמתו ובינתו ודעתו באהבה ואז רק אז אפשר להשיג הארה אלקית חכמה בינה ודעת דהקדושה, אבל כל עוד שאין בו תשוקה אלקית אי אפשר להגיע לחכמה בינה ודעת דהקדושה, וע"כ ביכורים צריך שיקדימו לתרומה לרמז כנ"ל, שאם אין בו תשוקה אלקית אין בו כלום, וזהו שנרגש משרע"ה על הפסקת ביכורים יותר מהפסקת תו"מ שבטלו משגלינו מארצינו, כי זהו היתד שהכל תלוי בו, כי אפשר לאדם לקיים ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה כנ"ל, אבל בלי תשוקה להקדושה אין בידו כלום:

מ״טובזה יש לפרש שתיקן הג' תפילות שהיא מלשון חיבור שבזה מעורר התשוקה שבאדם, וע"כ שורש התפילה הוא ז' ברכות ג' ראשונות וג' אחרונית, ואמצעות באם אינו יכול יוצא בהביננו שהיא ברכה אחת הכוללת כולם, ושבת ויו"ט ומוסף לעולם ז' ברכות לבד זכרונות ושופרות בר"ה השייכין לתקיעות, והדיבוק שע"י התפילה מעורר תשוקה ואהבה מוסתרת שבלב איש הישראלי הנטועה בו מהאבות הקדושים, וזה תיקון החסרון מהעדר הביכורים:

נ׳יש ליתן טעם מה שאנו אומרים צאתכם לשלום, שלכאורה בלתי מובן מה איכפת לנו אם ישארו בעת קידוש והסעודה, ונראה דהנה בתיקוני הזוהר כי הנשמה יתירה שבאה בשבת מלוים אותה מלאכים מעולם העליון, ויש לומר כי לאלו המלאכים אנו אומרים שלום עליכם, ושני מלאכי השרת המלוין לאדם המוזכר בש"ס שבת (קי"ט:) הם המקבלים הנשמה יתירה מהמלאכים הנ"ל, ובטעמו של דבר צורך להמלאכים כי לגודל מעלת הנשמה לירד לעוה"ז צריכה לאמצעי וכמו שכתוב בספר מלכיאל שבבטן האם שנר דלוק על ראשו ומלמדין אותו כל התורה כולה הוא ממוצע בין עולם העליון לעוה"ז, וכ"כ נשמה החוזרת לעולם עליון צריכה לאמצעי והוא גן עדן התחתון, כן יש לומר בהנשמה יתירה, שבראשונה נמסרת למלאכי השרת של מעלה, ומלאכים האלו מוסרין אותה למלאכים שלמטה המלוין את האדם עד בואה להאדם, והם בדמיון שלוחי האב עם שלוחי הבעל בש"ס כתובות (מ"ח:) שמלאכי השרת של מעלה נקראים שלוחי האב ושל מטה נקראים שלוחי הבעל, והנה במשנה שם הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב, ע"כ אנו אומרים לשלוחי האב צאתכם לשלום, ודו"ק:

נ״אהשקיפה ממעון קדשך וגו', ברש"י פ' וירא כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים:

נ״בנראה לפרש דהנה בענין וידוי מעשר לכאורה אינו מובן דלא מצינו וידוי אלא על עבירה ולא על מצוה ועיין ספורנו שהוידוי הוא על החטא שבעבורו הוסרה העבודה מהבכורות דלולא החטא היו הם ראוים ליתן להם תו"מ, עכ"ד, ועדיין אינו מיושב כל הצורך שהרי הזכיר גם מע"ש שהבעלים אוכלין אות', ולא עוד אלא שמשמע שעיקר הוידוי עלי' קאי דפתח בי' קרא בערתי הקודש מן הבית וברש"י שזה מע"ש ונטע רבעי:

נ״גוכשאני לעצמי הייתי אומר דהנה בכתוב נאמר שמעתי בקול ה' אלקי עשיתי ככל אשר צויתני, ולכאורה הוא כפל לשון, ויש לפרש עפ"י דברי הרמב"ם שצריך האדם לרדוף אחר כוונת התורה, ולא סגי לתפוס המצוה רק כפי שטחיות המאמר רק לירד לסוף כוונת התורה, והוא כעין שכתב הרמב"ן במצות קדושים תהיו שיכול להיות נבל ברשות התורה וכן במצות ועשית הישר והטוב עיי"ש דבריו כי נעמו, וזהו כפל הלשון שמעתי בקול ה' אלקי, כי קול הוא פנימית הדברים, ואז עשיתי ככל אשר צויתני, ולא כפי הנראה משטחיית המאמר לבד, אלא שירדתי לסוף דעת התורה מה שכוונה בזה, והיינו שאין כוונת התורה שתהי' הספקה להמקבלים לבד כי לא הי' חסר להש"י דרך להספיק להם די מחסורם בלעדו, אלא שע"י המתנות יהי' לו צירוף עם הכהנים והלוים ועם העניים שיש גם בהם מעלה במה שהם מדוכאים וכתיב אני את דכא אשכון (ישעי' נ"ז ט"ו), וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלכן נקראו מתנות עניים כמו מתנות כהונה, עכ"ד:

נ״דועל דרך זה יש לומר גם במע"ש שהכוונה שתהי' ידו פתוחה שמה להזמין על שלחנו כהנים ולוים ועדת החסידים היושבים שמה לפני ה', אחר שאינו רשאי להוציא אלא על אכילה ושתי' והנשאר בידו יהי' מוכרח למסרו לאנשי ירושלים, ובהתחברו עם אלה יקנה באמצעותם מעלה:

נ״הובזה יובן מאמר הכתוב לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי, וברש"י לא שכחתי מלברך על הפרשת מעשרות, ואף שברכת המצות דרבנן הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצלה"ה בשם ר"י מגא"ש דברכת שהחיינו על המצות היא דאורייתא, ומ"מ יש להבין מאי אולמא דברכת שהחיינו על הפרשת מעשר שהזכירוה בפירוש ולא נכללה בכלל לא עברתי ממצותיך, ולהנ"ל יובן דברכת שהחיינו היא מחמת שהוא מתאוה ומשתוקק להגיע לזה כעין מי שזוכה להון עתק, אך זה יתכן אם המצוה באה לתועלת העושה את המצוה, אבל אם עיקרה היתה באה לתועלת זולתו כגון וחי עמך וכדומה, לא שייך כ"כ להיות משתוקק לזה מקודם, ואדרבה יותר הי' חפץ שחבירו לא הי' צריך. לכל זה, דמיון קצת שאין אומרים תבלה ותחדש על לבישת בגד הנעשה מעור בע"ח, וא"כ במתנות האלו לולא שהוא רודף אחר כוונת התורה לא היתה שייכת כ"כ ברכת שהחיינו, ע"כ זה מקביל למאמר שמעתי בקול ה' אלקי, ובאמת זה בנין אב לכל מצות התורה להיות רודף אחר כוונת התורה, ולא יתפוס שטחיית המאמר, ולפי האמור יתפרש בטוב הענין וידוי מעשר שמתודה שמצד עצמינו אין אנו ראויים לדיבוק אלקי ואנו נזקקים לאמצעות הכהנים והלוים ועניים ועדת החסידים כנ"ל:

נ״ווהנה ידוע שהדינים (הקדושים) השורים ח"ו על האדם אין הכוונה בתכלית לענוש את זה ולצערו אלא שעי"ז יגיע לתכלית נרצה נכבדת וטובה כענין רופא הפותח פי המכה שאין הכוונה בתכלית שתהי' המכה פתוחה והאיש ההוא יסבול צער ח"ו אלא שיתרפא עי"ז, וע"כ הדינים בהעלם הם רק חסדים אלא שבהתגלות נוכל לקראותם דינים, ובאם היתה התכלית נגלה ומפורסמת לא הי' יתכן לקראותם כלל דינים, והנה בזוה"ק פ' מקץ בפסוק הבוקר אור והאנשים שלחו המה וחמוריהם, הבוקר אור דא בוקר דאברהם והאנשים שלחו אלין מאריהון דדינא דהוו שלטין בלילא המה וחמוריהם אינון גרדיני נמוסין וכו', ויש לפרש דאור הוא בגימטריא רז היינו דכשנתגלה רז זה שהוא חסד גמור ואין לקראותו בשם דינים שוב גם הגרדיני נמוסין שכל אחיזה שלהם היא מצד הדינים מתעברי ולא שלטי:

נ״זולפי הדברים האלו יש לפרש דברי המדרש אמור (פ' כ"ט ג') בפסוק עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין בדין הוא עולה מאי טעם עלה אלקים בתרועה, ובשעה שישראל נוטלין את שופריהון ותוקעין לפני הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב בכסא הרחמים דכתיב ה' בקול שופר ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדת הדין לרחמים, עכ"ל, דהנה קול שופר הוא היוצא מהבל הלב טרם נתחלק ונתגלה בה' מוצאות הפה, והוא התגלות הפנימית הנעלם, וע"כ מעורר למעלה ג"כ שיתגלה הנעלם והנה הוא רחמים גמורים, וזה שעומד מכסא הדין ויושב על כסא הרחמים ודו"ק:

נ״חולפי הנ"ל יובן דמתנות עניים מהפכין מדת הרוגז לרחמים שבמה שהוא רודף אחר כוונת התורה ונתגלתה כוונה הפנימית זה מעורר למעלה שיתגלה הנעלם ששם הכל הוא חסד גמור כנ"ל ונעשה הכל רחמים גמורים:

נ״טמצוות כתיבת התורה על האבנים בראשית בואם לארץ, וכתיב למען אשר תבוא אל הארץ וגו' יש ליתן טעם דהנה בזוה"ק לא אתדכי בר נש אלא במילי דאורייתא, ע"כ, והטעם יש לומר עפ"י דברי הכתוב כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, כי היצה"ר נקרא אש ובדברו חכז"ל נפק כי גוריא דנורא מבית קה"ק, ונורא בי עמרם, והנה היצה"ר שהוא אש הוא נכנס בתוך תוכו של האדם ואינו יוצא ממנו ע"י שום דבר רק ע"י דברי תורה הנקראת אש כדכתיב אש דת, וכמו כלים הבלועים ע"י אש אין הבלוע יוצא ע"י הגעלה אלא ע"י האש ששורף במקומו, וע"כ כוחות החיצונים שנשתאבו בא"י קודם בואם לארץ, אינם יוצאים משם רק בכח התורה ששורפתם במקומם, וזוהי הכתיבה על האבנים שהן דוממין מחוברין לגוף הארץ:

ס׳הסכת ושמע ישראל, ובספורנו פירש צייר במחשבתך כמו סכות מלככס, הנה זה לימוד גדול לכל הבא ליטהר שטרם יקרב לכל דבר לעשותו הן בתורה ובתפילה וכן אפי' בדבר הרשות לא יהי' נבהל לעשותו טרם יצייר בעצמו היטב את דבר ההוא וצורתו ותועלתו, וזהו חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, ואפי' כשבא לשמוע דברי מוסר יצייר בעצמו מקודם מה הוא בא לעשות וזהו הסכת ושמע שאפי' לשמיעה צריכין לצייר מקודם:

ס״אונראה דזהו הכנת אלול קודם ר"ה לבלי יקרב לעבודת חודש השביעי אלא בהכנה וציור מקודם במחשבתו לפני מי הוא עומד ועובד עבודתו שבלב ותקיעת שופר ויתר מצות שבחודש השביעי, ולזה צריך הרגל רב, ונקבע לזה חודש אלול וכולי האי ואולי:

ס״בברש"י י"א ארורים יש כאן כנגד י"א שבטים וכנגד שמעון לא כתיב ארור לפי שלא הי' בלבו לברכו לפני מותו, הענין דהנה הארורים היו לדחות מהם הרע כי ישראל בעצם קדושים וטהורים והרע הוא במקרה ובחיצוניות אבל הפנימיות הוא טוב, ובמדרש תולדות פרשה (ס"ה ט"ו) משל לקווץ וקרח שהיו עומדים על שפת הגורן עלה המוץ בראשם הקרח נתן ידו על ראשו והעבירו עיי"ש, והנה ברש"י פ' וזאת הברכה שמפני מה לא ייחד ברכה לשמעון בפני עצמו שהי' בלבו עליו על מה שעשה בשטים עכ"ל, והנה חטא שטים שהוא פגם ברית הוא פגם בפנימיות ע"כ לא אמר כנגדו ארור שהי' ח"ו נדבק בו הארור בעצם וזה לא רצה בשום אופן:

ס״גוכעין זה יש לומר בחודש אלול שלפני ר"ה המעותד לתקן פגם ברית והוא חודש הששי מדת יסוד, כנודע, למען תהי' הפנימיות טובה, ואז אח"כ יכול להועיל ר"ה ויוה"כ להעביר ולהשטיף הרע שנדבר גם בחיצוניות, וכבזוה"ק דינים קשיין מתעברין מעלמא מאן דינים קשיין אלו רשעים גמורים, והיינו הרשע גמור שבלב כל אחד ואחד וכמשל המדרש הנ"ל:

ס״דתחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב והקשה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם הרה"ק ר' משה ליב מסאסוב וכי בשביל זה לבד יגיע עונש כ"כ:

ס״הונראה דהנה אמרו ז"ל ביומא (ט':) שבשביל שנאת חנם חרב הבית, וכאן כתיב תחת אשר לא עבדת וגו' וכבר אמרנו שזה נסתעף מזה שבשביל שלא היתה עבודתם בשמחה ובחיות והיתה רק בחיצוניות ולא היתה נוגעת בפנימיות ששם כל ישראל אחד וע"כ נסתעף מזה שנאת חנם כי שלום אמר אל יברא שכולו קטטות ומריבות, ואין דעתן של בני אדם שוות, ומזה נסתעף שנאה ופירוד לבבות, רק כשעבודה היתה בפנימיות והי' מגיע כל אחד לשורשו והי' השורש מאחדם, אבל כשחסר זה נשארו בפירוד לבבות:

ס״ווהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש הא דאין מחוסר אבר יוצא למלחמה משום דישראל נוצחים מצד צלם אלקים שעליהם כדכתיב ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ ואומה"ע בערך ישראל הם כחיות בערך אדם, מפאת צלם אלקים שעליהם, וע"כ יהונתן ונושאי כליו הבריחו כל מחנה פלשתים, וע"כ מחוסר אבר אינו שורה עליו לעומתו אבר הנפש ואין צלם האלקים שעליו בשלימות, ע"כ אין בו ניצוח מלחמה, עכת"ד:

ס״זובזה יש להבין טעם ירא ורך הלבב מעבירות שבידו שחוזר מעורכי המלחמה, אך יש לשאול הלוא אין רמ"ח איברי הנפש נשלמים אלא ברמ"ח מצ"ע כמ"ש הרח"ו, ובלתי אפשר שיקיים איש פרטי כל רמ"ח מצ"ע שזה במלך וזה באונס ומפתה וכדומה, וא"כ לעולם לא הי' צלם אלקים בשלימות ואיך נוצחים המלחמה, וכבר אמרנו תירוץ לזה כי כל ישראל הם קומה אחת שלימה ומצות שעשה זה מצטרפין גם לזה, וכולם כאיש אחד, וע"כ מובן שתחת שלא עבדת בשמחה כנ"ל שנסתעפה מזה שנאת חנם ולא היו כאיש אחד שוב לא הי' צלם האלקים שעליהם בשלימות וע"כ שלטו בהם האויבים כמו עוג מלך הבשן מת שצריך שמירה מפני העכברים:

ס״חולהיפוך הגאולה ב"ב תלוי' בהתחזקות צלם אלקים על פני ישראל, וזהו כל ענין מה שמפטירין בשבת זו קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך וזרח ה' וכבודו עליך יראה, שזהו צלם אלקים כידוע ליודעים, אכי"ר ב"ב:

ס״טשנת תרע"ג

ע׳במדר"ת שצפה משה ברוה"ק וראה שבהמ"ק עתיד ליחרב וביכורים עתידין ליפסק עמד והתקין לישראל שלש תפלות ביום, וכבר פרשנו בכמה אנפי, ויש עוד לומר עפ"י דברי המדרש תצא (פרשה ו' סי' ג') כי לוית חן הם לראשך א"ר פינחס בר חמא לכל מקום שתלך המצות מלוות אותך, כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, אם עשית לך דלת, המצוות מלוות אותך שנא' וכתבתם על מזוזות ביתך, אם לבשת כלים מצות שעטנז, הלכת לגלח לא תקיפו, לחרוש לא תחרוש בשור ובחמור וכו', ופרשנו עפ"י דברי מהר"ל שפירש אהא דהולך בדרך ואין עמו לוי' יעסוק בתורה, דלר' היא ענין חיבור, וכן יש לפרש הא דמצוות מלוות אותך היינו שמחברין את האדם לשורשו, שלא יהי' נטבע בים החומר והטבע, וכמו שפירש רבינו בחיי מלת טבע מלשון טובע בנהר, וע"כ בכל מקום שיכול להתגשם ולהמשך אחר החומר, נתן הש"י בו מצוה לחברהו לשורשו:

ע״אוכן יש לומר דענין מצות ביכורים הוא היות אדם מצטער ועובד כל השנה את אדמתו כדי להוציא ממנה פירות, ועתה כשרואה פרי מעשיו, הרי הגיע לתכלית הנרצה, ונתעוררה בו שמחה גשמית ויכול לבוא לידי דיבוק בגשמיות, לזה באה המצוה להחזיר הכל להש"י, הודאה והשתחוי' ולראות את עצמו שהוא בלתי ראוי להגיע לזה, אלא הכל הוא בחסד ה', ועי"ז הוא מתדבק בתוספת אהבה להש"י ובש"ס ערכין (י"א.) ושמחת בכל הטוב זה שירה, היינו כי ענין שירה היא דביקות אהבה למעלה מהכלים וכבר אמרנו הרמז במשנה כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר:

ע״בויש לומר עוד שמצות ביכורים ללמד על הכלל כולו יצאה, שלכל דבר שאדם משתוקק להשיגו צריך ליתן הראשית להש"י, ובזה תובן סמיכות הפרשיות מצות האבנים וכתיבת התורה וזביחת שלמים ואכלת שם ושמחת וכו' כי ישראל עוד מימי האבות היו גולין ממקום למקום והיתה השתוקקות שלהם לבוא לארץ, עצומה מאד, והי' יכול להתערב בזה ענין רצון מנוחה גשמית לאכול מפרי' ולשביע מטובה שזה לבד תהי' התכלית אצלם, לזה באה המצוה להחזיר הכל להש"י ולהורות שכל זה איננה התכלית רק כמאמר הכתוב (תהלים ק"ה מ"ד) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו:

ע״גוכן נמי יש לפרש ענין קידוש היום בשבת שכל ששת הימים אדם עמל במלאכה ומשתוקק למנוחה כעבד ישאף צל, ובתדבא"ר ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת לישראל כיצד אדם עושה מלאכה כל ימות השבוע ובשבת הוא נח עם בניו ובני ביתי וכו', א"כ יכול להתערב בזה רצון גשמי לזה באה מצות קידוש היום שקדושה היא הבדלה, היינו להורות שכל מנוחת שבת היא להתענג על השם ולדבוק בו ית"ש באהבה, וידועים דברי הכתר שם טוב עפ"י משל שכל ענין עונג השבת במאכל ומשתה הוא שוחד לגוף שבל ימנע הדבקות, וכן יש לפרש הכתוב וביום השביעי שבת לה' אלקיך, היינו שהשביתה לא תהי' לצורכו רק לה' אלקיך, ולהמתקדשים והמטהרים תמיד צפון בו ענין עוד יותר דק שגם הדבקות תהי' רק צורך גבוה, והדברים עתיקים, ומתדמה שבת אחר ימי המעשה כמו שלימת הפרי אחר העבודה כל השנה, והוא כעין ענין ביכורים:

ע״דוהנה ביכורים טעונים הבאת מקום וברמב"ן דאין ביכורים קריבין אלא בבית ולא באוהל ובמשכן, והטעם יש לומר עפ"י מ"ש (דה"ב ז' ט"ז) והיו עיני ולבי שם כל הימים וכמים הפנים אל פנים גורם סיוע לאדם לקיים מ"ש (משלי כ"ג כ"ו) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה היינו שתכלית הכל תהי' דביקות הש"י וכל צרכיו יהיו סובבים אל מרכז זה והוא לקיים בכל דרכך דעהו והוא ממש ענין ביכורים, ע"כ אינם נוהגים אלא בבית המקדש:

ע״הוזה שאמר במדר"ת הנ"ל שצפה מרע"ה שבהמ"ק עתיד ליחרב וביכורים עתידין ליפסק היינו שמחמת חרבן בהמ"ק עתידין הביכורים ליבטל היינו ענין ביכורים כנ"ל שאין כאן סיוע מכמים פנים אל פנים, אדרבה הכל הוא בהסתרת פנים, ע"כ תיקן שלש תפלות היינו דתפלה היא לשון חיבור ותפלות אבות תקנום כי האבות היו כל ימיהם גולים, ובמדרש איכה בפתיחתא בת גלים, בת גולים ברתיהון דגלוואי, בתו של אברהם אותו שכתיב בו וירד אברם מצרימה וכו' והיו כל ימיהם בנסיונות, וכמ"ש וירא את המקום מרחוק שפירשו בו שראה את הש"י מרחוק, ובמדרש במדבר (פ"ג ב') אשרי תבחר ותקרב, אברהם נבחר ולא נתקרב אבל הוא קירב את עצמו, והנה המשיך משה מעשה אבות ללבם של ישראל שיהי' בכוחם אפי' כשיהיו בתכלית הסתרת פנים וריחוק מקום להתקשר ולדבק במקום וזהו השלש תפלות ביום, וזה תיקון על העדר הביכורים:

ע״ובמדרש בראשית בזכות ביכורים, היינו שכל כוונת הבריאה היתה שראשית הכל תהי' להש"י, וכן הוא בימים עומדין משנתן שחרית לחטוף את המצות, ובשבוע שבת היא ראשית כי אדה"ר נברא בע"ש והיתה התחלה והראשית שלו שבת, ובש"ס סנהדרין (ל"ח.) למה אדם נברא בע"ש כדי שיכנס למצוה מיד, ובחדשים הר"ח מקודש, ובשנים הוא ר"ה:

ע״זויש לומר עוד להבין ענין שופר של ר"ה, ובהרמב"ם הל' תשובה שרמז יש בדבר כלומר עורו ישנים משנתכם וכו', אך למה בשופר ולא די להכריז דברים אלה בפה, ובגמ' (דף ט"ז) אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלו זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר, וכבר אמרנו בשם הריטב"א דבמה בשופר קאי גם על שתמליכוני עליכם היינו שתמליכוני עליכם בשופר:

ע״חויובן עפ"י דברים הנ"ל שענין ר"ה הוא ראשית השנה וכל ראשית היא לה', אך כל ראשית וראשית שהיא לה' כל אחת תתפרש לפי ענינה, ראשית הימים ימי המעשה היא לחטוף את המצות שהם במעשה, ראשית השבוע שהיא שבת מנוחה ועונג, צריך להיות להתענג על ה' בדבקות אהבה, ראשית החדשים איתא בספר גנת אגוז שר"ח הוא ממועדי הכנעה, והיינו כי כמו ענין ר"ח שהוא חידוש הירח אחר ההעדר כן גורם מדה זו באדם וצריך להיות הכנעה וחידוש מעשים להש"י, ור"ה שהוא זמן חידוש הבריאה כמו שאומרים זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, ובש"ס ר"ה (ל"א) בששי מהו הי' אומרים ה' מלך גאות לבש ע"ש שגמר מלאכתו ומלך עליהם ואדם נברא בששי שהוא מלך על התחתונים וכל שתה תחת רגליו, ובהגיע זמן זה מתעוררים כוחות אלו וצריכין להחזיר המלוכה למי שהמלוכה שלו, וע"כ הראשית שהיא לה' בר"ה היא מלכות שתמליכוני עליכם, והנה ידוע שהדיבור מתחלק לה' מוצאות הפה ושורש וראשית כולם הוא הבל הלב קלא פנימאה דלא אשתמע, וזהו ענין קול שופר שהוא ראשית ושורש הדיבור, וע"כ באשר צריכין ליתן הראשית לה' שהיא מלכיות, צריך להיות בשופר דווקא שהוא הראשית ובאמת כמו שהוא הראשית כן מעורר ג"כ ראשית המחשבה שיהיו ישראל לו לעם כאמרם ז"ל ישראל עלו במחשבה וזהו כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, כי זהו עיקר זכרון ישראל שכך עלתה במחשבה לפניו למעלה מן הטעם וע"כ אפי' כשח"ו ישראל בלתי זכאין כ"כ אין הקב"ה מואס בהם ועצת ה' היא תקום וישראל נצחין דינא נגד כל המקטריגים והמשטינים מה נשתנה אלו מאלו, וסוף כל סוף יתקיים בהם יקימך ה' לו לעם קדוש וגו':

ע״טיש להתבונן בסמיכת הפרשיות הסכת ושמע ישראל היום הזה נהייתה לעם וגו' ואח"כ אלה יעמדו לברך את העם, וברש"י סוף הפרשה שמאמר היום הזה נהייתה לעם נאמר כשנתן משה את ספר התורה לבני לוי שכתוב בפ' וילך עי"ש, וא"כ למה הקדימה וכתבה קודם ברכות וקללות שבהר גריזים והר עיבל:

פ׳ונראה דהנה כל הארורים אמרו תחילה בלשון ברכה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וכן כולם, ויש להתבונן מאחר שעיקר הכוונה הי' לקלל את העוברים על אלה כדי שהם לבדם ישאו את עונם ולא יהיו שאר העם ערבים להם כמ"ש הספורנו וכבר אמרנו שהי' אז צורך לזה טרם יעברו את הירדן, כי לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גריזים ובהר עיבל כברש"י פ' נצבים (כ"ט כ"ח) א"כ למה פתחו בברכה כלל:

פ״אויש לומר דהנה אמרו ז"ל מכות (י"א.) קללת חכם אפי' על תנאי באה, א"כ לא רצה הש"י שיזכירו את הקללות טרם יזכירו את הברכות על הבלתי עיברים, ושוב אין ארור מתדבק בברוך, והוא כענין שאמר הש"י לבלעם לא תאור את העם כי ברוך הוא, אלא על העוברים לבד שלא נתברכו מקודם תחול הקללה:

פ״בוהנה ידוע שהברכה חלה ביותר על דכאי רוח ונשברי לב, וכבר דברנו מזה, ויש לומר שזה נמי ענין וידוי מעשר שכתיב בערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו ללוי לגר ליתום ולאלמנה, הנה הזכיר שני דברים, בערתי הקודש מן הבית היינו שהוא עצמו לא הסתפק מהם, וגם נתתיו וכו' הוא מצות נתינה, ולכאורה מאחר שהזכיר נתתיו וכו' הרי נכלל בזה שלא הסתפק מהם בעצמו והוא כעין כפל לשון, אך יש לומר דהזכיר שהוא אינו ראוי להסתפק מהם ועיין ספורנו הובא נמי בתיו"ט, וזה מעורר להיות דכא ושבור לב, היינו שאין לו התקרבות להקדושה אלא באמצעות הלוים ועניים שהם דכאי רוח, וזוהי הכנה שתחול עליו הברכה וכמ"ש אחריו השקיפה ממעון קדשך, וכו':

פ״גויש לומר עוד שזה ענין כל חודש אלול והתקיעות גנוחי גנח ילילי יליל, כי בר"ה היא השפעת הברכה כמ"ש בזוה"ק פ' תצוה כל חידו וכל חירי בשביעאה תליא, ע"כ נצרך השבירת לב מקודם:

פ״דוהנה בזוה"ק ח"ב (ק"ס:) פירש היום הזה נהייתה לעם מלשון נהייתי ונתליתי תברת לבך לפולחנא דקב"ה עיי"ש, א"כ יובן שפרשה זו צריכה שתקדים לפרשת ברכות וקללות הר גריזים והר עיבל להורות שהם ראויים לחול עליהם ברכה:

פ״התחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה ובטוב לבב, וכבר אמרנו טעמים מדוע בשביל העדר השמחה יגדלו כ"כ העונשין, ונראה עוד לומר דהנה אמרו ז"ל יומא (פ"ו:) תשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות, ומיראה נעשין כשגגות, והנה בש"ס (ט"ז:) למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן, וברש"י כשרואה שישראל מחבבין את המצות, ופרשנו שמאחר שרואה שמחבבין את המצות הרי עושין תשובה מאהבה והזדונות נעשין כזכיות, א"כ מתיירא לקטרג ולהביא עוד חבילות של עבירות פן עשו תשובה גם על אלו ומעבירות יהיו זכיות ומתבהל ואינו יודע מה לעשות כי תשובה היא דבר המסור ללב ואין מכיר בה אלא היודע תעלומות, וכל עוד שלא ראה את ישראל מחבבין את המצות אינו חושש לומר שמא עשו תשובה מאהבה כי חזקה היא לו שלא נשתנה, אבל כשרואה שישראל דבוקין באהבה שוב יצא הדבר מחזקתו קרוב הדבר בעיניו שעשו תשובה גם על עבירות אלו שקטרג עליהם כבר, וא"כ אם יוסיף לקטרג ולהביא חבילות של עבירות שמא עשו תשובה מאהבה גם על אלו ונמצא גחלים הוא חותה על ראשו:

פ״וולפי"ז יש לפרש תחת אשר לא עבדת בשמחה וידוע כי תשובה מאהבה היא ברגש הנפש ובשמחה, ובאשר חסר להם זה מעולם לא מתערבב השטן והי' תמיד עומד ומקטרג על כל מיני עבירות שהיו במציאות של אותו הדור עד שנפרע מהם על הכל אחת מהנה לא נעדרה, אבל אם היתה העבודה בשמחה, והי' בכל פעם תשובה מאהבה על איזה מיני חטאים והי' השטן מתערבב מלהשטין שמא עשו תשובה גם על אלו, ולא הי' יוצא העונש לפועל:

פ״זשנת תרע"ה

פ״חסמיכות פרשת ביכורים אחר מצות מחיית עמלק, דהנה מצות ביכורים בפשיטות יש לומר דאדם אחר עבודתו בשדה כל ימות השנה והוא רואה את פרי מעשיו שהוציאה השדה תאנה שבכרה וכו' וכפי הטבע היא חביבה על האדם ואפי' פרי חדש שאיננו מדישתו ובן גרנו נמי חביב ומברכין עליהם שהחיינו, מה גם פרי שדהו שעמל בה כאמרם ז"ל ב"מ (ל"ח.) רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו תשוקתו עליהם ביותר, והוא לוקח את תשוקתו זאת הטבעית ומחזירה לשמים אל המקום אשר הי' שם אהלה בתחילה כי כל התשוקות שבעולם שורשן תשוקה אלקית אלא שנפלה למטה בחמדת העולם כידוע, והוא מתעורר בה להדבק בהש"י באהבה ובתשוקה נמרצה והי' לנים ברחובה של עיר והממונה אומר קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו, הוא כמשל בן המלך הבא מבית השבי' שהי' אסור שם, שהשמחה היא בלי קץ וגבול, כן דבר הזה שהתשוקה זו שהי' שורשה באלקית ונפלה בטבע העולם הי' כאלו שבוי' בגשמיות, וכאשר היא עצמה חזרה לאלקית מעוררת שמחה עד אין קץ, וע"כ כל סדר הביכורים הי' בשמחה רבה והחליל מכה לפניהם, ובישעי' (למד כ"ט) ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה' אל צור ישראל שפירש"י כשמחת מביאי ביכורים שהי' החליל מכה לפניהם לבוא בהר ה', ובאמת מצוה זו על הכלל כולו יצאה שלעומת שאדם מהפך תשוקותיו הטבעיות לשמים בה במדה מתנוצצת בו שמחה, וכן יש לפרש הכתוב ישעי' (ט' ב') הרבית הגוי לו הגדלת השמחה, כי כוחות שהיו בשבירה ונפילה כשנתוספו על הקדושה זה נקרא הרבית הגוי, ובודאי בשביל זה גם בפועל ממש מתרבים כמו שהיו במצרים כדאיתא בספרים הקדושים, וכנראה משמחה זו של ביכורים מתנוצצת שמחה בישראל לכל ימי השנה, כי כמו שמקור מוצאה מטורח כל ימי השנה כן מועילה לכל ימי השנה, וכענין שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהמשך הקדושה לפי ההכנה, וכאשר ההכנה לשבת היא שלשה ימים כי אז נקרא לפני השבת כן נמשכת הארת קדושת שבת שלשה ימים ועד אז נקרא אחר השבת, וכ"כ ביו"ט באשר שלשים יום היא ההכנה קודם הרגל נמשכת הארת קדושת יו"ט שלשים יום ונקרא אז אחר הרגל עכ"ד, ובדוגמא זו יש לומר מאחר ששמחה זו של ביכורים נמשכת מפאת טורח כל השנה ונתרבתה התשוקה לאכול מפירותי' והוא מסרה לשמים, ומזה מסתעפת השמחה, כן נמשכין ממנה אחרי' חיות ושמחה כל השנה:

פ״טוהנה עמלק כתיב בו אשר קרך בדרך וברש"י צננך והפשירך והקרה אותך בפני אחרים וכבר פרשנו שבמה שצננך והפשירך בעצמך היינו שתהי' כל עבודתם בקרירות רוח, שמחמת זה עצמו נסתלק מהם צלם אלקים שמחמתו נפל פחדם על כל האומות, וכמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ובכלל הסכימו בספרים הקדושים שקליפת עמלק היא התקררות והעדר השמחה וחיות בעבודת ה':

צ׳ולפי דרכנו הנ"ל יובנו הדברים ביותר עפ"י מה שכבר הגדנו במק"א טעם עונשו של עמלק שהי' כ"כ גדול ושאין מקבלין גרים מעמלק מה שלא נחרץ כמשפטו לשום אומה ולשון שהרעו לנו אלפי פעמים ככה באכזריות חמה יוצאת מהיקש הטבע כנבוכדנצר וכדומה, ועמלק בדרך מלחמה בא עליהם כמנהגו של עולם, ואמרנו כי עמלק הי' בו ניצוץ הקדוש עוד מיצחק אבינו ואליפז אביו הי' מייעצו לזכות עם ישראל לעוה"ב, אך היא ברוע בחירתו הפך את ניצוץ הקדוש שבו לרע, ובשביל זה עצמו הי' כוחו כ"כ גדול ונקרא ראשית גוים, ע"כ עונשו כ"כ גדול ואין לו תקנה אלא למחות את שמו וברב מירוק וגלגולים יכלה חלק הרע, וניצוץ הקדוש שבו יתגלגל בישראל, אבל בעודו קיים א"א אף להתגייר כי ענין גרים הוא שמהפך הרע לטוב, וזה שהפך את הטוב לרע פגם במדה זו:

צ״אוהנה כמו שהגדנו לעיל ששמחה נצמחת מפאת חלק הקדושה השב אל המקים אשר הי' שם אהלו בתחילה, מובן ממילא להיפוך שעמלק שהפך את הטוב לרע וחלקי הקדושה שהיו בו נהפכו כנ"ל, גורם העדר השמחה, והתקררות, וע"כ התפשטות קליפת עמלק גרמה לישראל כמ"ש אשר קרך כנ"ל:

צ״בוממוצא הדברים שעמלק הוא היפך הביכורים שהוא כח רע מקרר ומיאש, ובעוד קליפת עמלק קיימת לא הי' כמעט אפשר להביא ביכורים, אך במה שכתב ענשו למחות את שמו הרי הוא כאלו כבר נחרם, וכמו סופו לינקב בטריפות אחר שהתחיל בו מעשה הטורף כנקוב דמי, כן הוא עמלק אחר שהחליש יהושע את עמלק ואת עמו ובא עליו הציווי להחרימו הרי כמאן דנחרם דמי, וכענין שאיתא בזוה"ק (ח"ג ל"ב.) בפסוק ואשים את הריו שממה דכתיב לשון עבר, שהוא כאלו כבר שויתי' בפתקא דילי', וע"כ לכה"פ לחלש כוחו ושוב א"א לקליפת עמלק למנוע הבאת ביכורים, וע"כ סמכו ענין לו:

צ״גוהנה בפרקי דר"א דשבת היא היפוך מעמלק, ויש לומר נמי לפי דרכנו דבאשר ידוע דשבת היא נשמת הבריאה ע"כ היא נותנת בהנבראים כח החיות והתשוקה היפוך עמלק וכמו שאנו אומרים ומניח בקדושה לעם מדושני עונג, ויש לומר נמי דשבת היא דוגמת ביכורים וששת ימי המעשה הם דוגמת עבודת השדה ותשוקת האדם מונחת בצרכי עוה"ז ובשבת מעלין התשוקה לשמים הוא דוגמת ביכורים, והנה איתא באור החיים שמצות ביכורים רמז להא דמיכאל מקריב נשמת הצדיקים לפני הקב"ה, יש לומר דכן הוא בשבת, דהנה ענין דמיכאל מקריב הנשמות היינו דנשמה העולה מעוה"ז אי אפשר שלא יהי' דבוק בה מה מעניני עוה"ז, וזהו המניעה לעלות לרצון לפני הש"י, והמלאכים הם שלוחים לצחצח את הנשמה עד שתשאר נקי' וטהורה:

צ״דודוגמא זו בש"ק בהכנסת שבת שהנשמות עולין ומתדבקין בהש"י אף בהיותן בעוה"ז ושבת היא יומא דנשמתא ומעין עוה"ב, ומ"מ מחמת דביקתה כל ששת ימי המעשה בטרדת עוה"ז אי אפשר שלא הא נשאר דבוק בה דבר מה המגשם, ולזה נצרכים המלאכים שבאין בשבת, ואנו אומרים שלום עליכם מלאכי השלום וכו' ברכוני לשלום, להשלים נשמות ישראל שיהיו ראוים לקידוש היום:

צ״הבמדר"ת היום הזה ה"א מצוך לעשות זש"ה בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו, והלוא כריעה בכלל השתחוי' והשתחוי' בכלל כריעה ומה ת"ל נשתחוה נכרעה נברכה אלא צפה משה ברוה"ק יראה שבהמ"ק עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום לפי שחביב תפילה לפני הקב"ה וכו', ויש להבין דלכאורה נראה דהוקשה לו כפל הלשון השתחואה כריעה בריכה ותירץ דהתקין ג' תפילות ושינוי הלשונות הוא רמז לשינוי התפילות ואינו מובן איך יהי' בהם ענין לשינוי התפילות ובגוף הדבר יש להבין מהו דנרגש ונתפעל משרע"ה בחרבן בהמ"ק להעדר הביכורים יותר מכל הקרבנות, ומהו ענין ג' תפילות דמשלים חסרון העדר הביכורים, וכבר דברנו בזה בכמה אנפי ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:

צ״ווהנה לראשונה יש לדקדק הני שלשה, השתחואה כריעה בריכה מה עבידתייהו, ובש"ס שבועות (ט"ז:) דהשתחואה היא פישוט ידים ורגלים שנאמר הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה, כריעה על ברכים וכן הוא אומר מכרוע על ברכיו (מלכים א' ח' נ"ד), ונראה לפרש ענינם ועם זה יתפרש לנו ג"כ ענין בריכה, דהנה בספר יצירה שהש"י כרת ברית לאברהם אבינו בין עשר אצבעות ודיו ורגליו, והיינו ברית מילה, והדברים צריכין פירוש דמי סני לומר להדיא ברית מילה, ומהו הענין דתלי מחמת שהוא בין עשר אצבעות ידיו ורגליו, ונראה לפרש עפ"י מה שבמדרש פרשת אמור (פכ"ו ה') העליונים שאין יצה"ר מצוי בהם די באמירה אחת והתחתונים שיצה"ר מצוי בהם הלואי בשתי אמירות יעמדו, וכן עוד שם במדרש קדושים (פכ"ד ח') העליונים לפי שאין יצה"ר מצוי בהם קדושה אחת שנאמר ומאמר קדישין שאילתא אבל התחתונים לפי שיצה"ר שולט בהם הלואי בשתי קדושות יעמדו וכו', ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהעליונים אין בהם פחיתות וכל אזהרתם וקדושתם היינו שיהיו מובדלים מלכנס לפנים ממחיצתם, אבל התחתונים צריכין אזהרה בכפלים שלא יכנסו לפנים ממחיצתם וכענין שכתוב בספר בן סירא חגיגה (י"ג.) במופלא ממך לא תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור מה שהורשת התבונן אין לך עסק בנסתרות, ולא יסתכלו מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור, וצריכין אזהרה נמי מעניני החומר והתאוה שלא יפלו וירדו למטה ובהשגה והשכל שלא ישפיקו בחכמות חיצוניות ולא ישענו על דעתם ובינתם, עכת"ד, ויש לומר דהיינו נמי כריתת הברית לאאע"ה בין עשר אצבעות ידיו ועשר אצבעות רגליו, כי ידוע שהידים ורגלים הן התפשטות הגוף, הידים למעלה והרגלים למטה, הידים למעלה רומזין שהאדם בכוחו לאחוז במה שלמעלה ממדריגתו מדריגות שכליות נעלמות, וע"כ לא נמצאו ידים לשום בעל חי זולת לאדם, ורגלים למטה רומזים שהאדם בידו לירד מטה מטה ממדריגתו כבהמה המה להם ועוד יותר גרוע וכענין שכתוב במשלי (ה' ה') רגלי' יורדות מות, ורגלים נמצא גם ביתר בע"ח שאף שאינם בעלי בחירה, מ"מ מצינו שור הנסקל שהמית או רבע את האדם ובדור המבול שהשחיתו כולם את דרכם מחמת שהם קצת בעלי בחירה למשוך אחר הנאות להם ולברוח מהיזקם, וע"כ הברית לאאע"ה שנצטיה בברית מילה בהיותו בן צ"ט שנה משנצרר דמו משבטל תאותו היא בענין השכל, וכבר אמרנו במק"א בשם מהר"ל שמדתו של אאע"ה שהיתה בו שלימות השכל והיו שתי כליותיו נובעות חכמה, וע"ז הי' האות ברית להזכיר שלא ידחוק ליכנס לפנים ממחיצתו לדרוש במופלא ולחקור במכוסה ממנו, ולעומת זה לבל ישפיק בחכמות חיצוניות ולא ישען על דעתו ובינתי, וזהו הברית בין אצבעות ידיו היינו שלא יתפשט בחכמתו למעלה יותר ממה שהורשה, ובין אצבעות רגליו היינו שלא יתפשט בחכמתו למטה יותר ממה שהורשה:

צ״זולפי האמור יש לפרש ענין השתחואה שהיא פישוט ידים ורגלים רומז שהוא מסלק התפשטות הידים למעלה והרגלים למטה ומבטל הכל לרצון הש"י, והוא כענין ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו, וביטול התפשטות הידים למעלה שאיננו שייך רק בשכל והרגלים למטה ששייך הן בשכל הן בנפש דהיינו התשוקה והן בעשי', אך ענין כריעה שהיא על ברכים אין כאן ביטול התפשטות הידים אלא ביטול התפשטות הרגלים לבד, וע"כ כריעה איננה ביטול השכל אלא ביטול כוחות הנפש דהיינו מדותי' ותשוקותי', ובזה איננו שייך לומר שלא ישתוקק לגדולות ונפלאות ממנו, אדרבה שכך חובותי' וכך יפה לה להשתוקק למעלה ממדריגתה וכבזוה"ק (ח"א ס"ט.) בפסוק בשוא גליו אתה תשבחם תשבחם ממש שבחא הוא לון בגין דסלקין בתיובתא למחמי, מכאן כל מאן דכסיף לאיסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל (נ"א ולא יהבי לי' רשותא) שבחא איהו דילי' וכלא משבחן לי', וע"כ בביטול כוחות הנפש אין ענין לפישוט ידים אלא סילוק התפשטות הרגלים וזה הענין כריעה על הברכים:

צ״חומעתה זכינו לדין שהשתחואה העיקר הוא ביטול כח השכל להש"י, [ובמק"א הגדנו שהשתחואה שהיא כפיפת קומה היא ביטול כח השכל, וע"פ שנים עדים יקום דבר] וכריעה היא ביטול כוחות הנפש כנ"ל, ויש לומר עוד שלשון כריעה הוא מלשון הכרעה והיינו כי המדות ישנם בתמורה יש חסד דקדושה ויש חסד בטומאה כמ"ש כי חסד הוא וכן כולם, וכן התשוקה יש בקדושה ויש בחיצוניות ושייכת בכוחות הנפש הכרעה לטוב כי הכף מאזנים מעויין כי בינונים זה וזה [היינו יצה"ט ויצה"ר] שופטן היצה"ט מושך להכניע כל מדותיו לטוב ויצה"ר מושך לילך בשרירות לבו וצריך להכריע לטוב, אבל בכוחות השכל אין צריך הכרעה, כי שכל הנקרא שכל [לא עקש ופתלתול] לעולם הוא טוב, וע"כ שם ביטול כוחות הנפש להש"י היא כריעה שהיא סילוק התפשטות הרגלים כנ"ל, וענין בריכה לא מצינו מהותה בדברי חכז"ל וקשה לעמוד עליו, ומ"מ יש לדייק בשמא שהוא מלשון דאיתא בגפנים המבריך, והיינו שכופף את הזמורה ותוחבה בארץ כדי לקבל יניקה מהארץ, ויש לומר שדוגמתו באדם שהגוף צריך שתהא לו יניקה מהנפש והשכל, והיינו שמכניע את הגוף וכוחותיו תחת הנפש והשכל כשהם נוכח ה' דרכם ואז מקבל יניקה מהש"י באמצעות הנפש והשכל, והנה נתבאר שלשה הלשונות השתחואה כריעה בריכה, השתחואה בשכל, כריעה בנפש, בריכה בגוף, ויש לומר שלעומתם מחשבה דיבור ומעשה, מחשבה לעומת השתחואה שבשכל, דיבור לעומת כריעה שבנפש וכמ"ש ויהי האדם לנפש חי' ומתרגם לרוח ממללא, מעשה לעומת בריכה שהיא ביטול הגוף להש"י שאליו מתיחס המעשה:

צ״טויש לומר ששלשה אלה משלימים את האדם בג' עולמות בריאה יצירה עשי', והיינו שידוע שמציאות האדם היא בכל ג' עולמות, וע"י מחשבה טובה והשתחואה שבשכל נשלמו חלקי האדם שבעולם הבריאה, ובדיבור בתורה ובתפילה ולעומתו כריעה נשלמו חלקי האדם שביצירה, ובמעשה המצות ולעומתו בריכה נשלמו חלקי האדם שבעשי', וכן מורה הלשון כי השתחואה שייכת גם בעולם הבריאה שרובו טוב ובביטול בעלמא סגי וכמ"ש וצבא השמים לך משתחוים, כריעה שייכת בעולם היצירה שבו טוב ורע מחצה על מחצה, וצריך הכרעה לצד הטוב, בריכה שייכת בעולם העשי' שבו רובו רע ועכ"פ צריכין להשגיח שהיניקה תהי' מצד הטוב:

ק׳והנה ברמב"ם סוף פ"ג מהלכות ביכורים מונה שבעה מצות שיש בביכורים, הבאת מקום, וכלי, קריאה קרבן, שיר, תנופה ולינה, והנה בכתוב מפורש עוד מצות השתחואה וגם מספר שבע מצות שיש בהם בודאי לא במקרה הן, ונראה לומר היות ביכורים נקראים ראשית ואחר הראשית נגרר הכל, ע"כ נתבקש שתהי' המצוה נעשית בכל לב ונפש ובכל מאד כי מעט חסרון בתחילה מתפשט ומתרבה אח"כ חסרונות נוספות וכמ"ש הרמב"ן נצבים בפסוק פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה, היינו שורש רע שיפרה וישגה ובימים הבאים יוציא פרחים רעים ויצמיח מרורות עכ"ל, וע"כ ההתחלה לעולם צריכה להיות בתכלית השלימות בכל לב ובכל נפש ובכל מאד ואמרו ז"ל אין חוזק כחסידות בתחילתי, ומדה זו היא מהלכת תמיד בכל עניני האדם שבהתחלתו צריך שיהי' מקושר בכל חלקיו הן בגוף הן בנפש הן בשכל והן במחשבה דיבור ומעשה שהם לבושי הנפש, וכן בראש השנה צריך להיות האדם מקושר בכל חלקיו בחילא יתיר:

100

ק״אובזה יש לומר טעם על עשרה פסוקים שבמלכיות וכן בזכרונות וכן בשופרות, שידוע שחלקי האדם הם במספר עשרה שלש שבשכל חכמה בינה ודעת, ושש מדות חסד גבורה וכו' שהם בנפש, וכח העשירי הוא בעשי' המתיחס להגוף וכוחותיו והם נחלקין בשלש חלוקות מחשבה דיבור ומעשה, ע"כ לרמז זה הוא עשרה פסוקים, והם בשלש חלוקות תורה נביאים כתובים, תורה בשכל, נביאים בנפש שנביא הוא לשון דיבור כברש"י פרשת וארא בפסוק ואהרן אחיך יהי' נביאך, כתובים הם ממדת דוד המע"ה והדברים ידועים למבינים, ובכן בכל יום בראשיתו בבוקר כשאדם עומד משנתו שחרית תהי' הראשית לה' בציצית ותפילין וק"ש ותפלה ותורה מתוך לב טהור שהוא במחשבה דיבור ומעשה כמבואר בספה"ק, וכן היא מצות ביכורים באשר היא ראשית ע"כ יש בה ז' מצות כנ"ל לרמוז שש מדות והעשי' והשתחואה המפורשת בקרא שהן בשכל חכמה בינה ודעת כנ"ל, וא"כ נכללו במצוה זו כל חלקי האדם:

101

ק״בונראה שסגולת מצוה זו להמשיך אחרי' כל קנין האדם וכל השתדלותו של כל השנה שיהי' נוכח ה' דרכו לקיים בכל דרכיך דעהו בכל לב ונפש ובכל חלק האדם כמשפט הראשית שהכל נמשך אחריו, וע"כ הוא רק פעם אחת בשנה:

102

ק״גונראה עוד לומר היות ידוע כי עולם שנה נפש הם בבחי' אחת, ובכל אחד מהם יש בו ראשית שהכל נמשך אחרי', עולם, הם מקומות המקודשים שילה ובית עולמים וכבר אמרנו שהם דוגמת מוח ולב שבאדם וכמו שאיברי האדם נמשכין אחר מוח ולב כן כל העולם נמשך אחר מקומות מקודשים אלה, ובאמצעותם יש להעולם שייכות וקישור בעולם העליון והם ראשית העולם והעולם מציון נברא כבש"ס יומא (נ"ד:) וכמ"ש מציון מכלל יופי אלקים הופיע, והתגלות אלקית שבמקום הזה מושכת אחרי' את כל העולם שלא יטבע בחומריותו, וקודם שנבחרה ירושלים הי' שילה הראשית שהיא בחלקו של יוסף שהוא בחי' הראש שבישראל כבמדרש פ' ויחי ממה שכתוב תבואתה לראש יוסף, ואחר שחרבה שילה נבחרה ירושלים והיא הראשית של כל עולם כולו, שנה, הוא ר"ה כמו שכתבנו לעיל, ויש לומר שבכלל יש זמנים מתחלפין שלענין זה מסוגל דווקא זמן זה ובענין זה זה הזמן הוא הראשית, וע"כ נחשב בש"ס ר"ה כמה ראשי שנים ר"ה לעומר ור"ה לשתי הלחם וכן ראשי חדשים שהוא ממועדי הכנעה כמ"ש בגנת אגוז, וכל הכנעה שבחודש נמשכת אחר ראש החודש, נפש, הם ישראל באומות כמ"ש קודש ישראל לה' ראשית תבואתה, ותעודתם להמשיך את כל העולם כולו אחר הש"י, וכן יהי' לעת"ל כמ"ש ואתם כהני ה' תקראו ובישראל עצמו עיני העדה הם הראשית, וכמ"ש ראשי אלפי ישראל הם:

103

ק״דוהנה ביכורים שהם ראשית קנינו של האדם ומבואו לבית הבחירה מקום הראשית [ע"כ אין ביכורים קריבין אלא בשילה ובית העולמים וכמ"ש הרמב"ן מדכתיב בית], ובזמן מיוחד שהוא זמן שמחה מעצרת עד החג שזמן הזה הוא זמן המסוגל לקניני ורכושו של אדם, ולענין זה זה הזמן הוא הראשית, ובביכורים נכללו כל חלקי האדם גוף ונפש ושכל כנ"ל ובה נכללו הג' ענינים של השתחואה כריעה בריכה ע"כ היא מצוה חביבה מאד, וע"כ כשצפה משרע"ה ברוה"ק וראה שבהמ"ק עתיד ליחרב היינו ראשית העולם והביכורים עתידין ליפסק, נתפעל ונתרגש מזה מאד שמעתה יחסר לישראל כח ראשית בתכלית השלימות מושך לשלימות, וע"כ נתרגש בהעדר הביכורים יותר מהעדר הקרבנות שאין בהם ענין זה, ע"כ עמד והתקין להם שיהיו מתפללין שלש פעמים בכל יום, כי תפילה היא לשון חיבור ובמדרש ריש ואתחנן שתפילה דומה למקוה, וכמו מקוה שהטובל בה חוץ מאבר קטן אחד לא עלתה לו טבילה כן התפילה צריכה להיות מקפת את כל חלקי האדם גוף ונפש ושכל ומלבושיהן מחשבה דיבור ומעשה, ובמדר"ת בכל לבבך הרי הכתוב מזהיר את ישראל ואומר להם בשעה שאתם מתפללים לפני הקב"ה לא יהי' לכם שתי לבבות אחד לפני הקב"ה ואחד לד"א, עכ"ל, ע"כ יש בתפילה התדמות בצד מה לביכורים:

104

ק״הויש עוד לומר שלעומת ז' מצות שבביכורים כנ"ל יש בתפילה שלש ראשונות ושלש אחרונות, שהם ששה, וח"י ברכות באמצע לעומת ח"י חוליות שבשדרה שחשובין כאחת, והרמז לזה שדרה שלימה לענין טומאת אוהל כמבואר באהלות, ובדרך כולל כל הח"י ברכות בהביננו א"כ הם כולם שבעה במספר:

105

ק״וויש לומר עוד דשלש תפילות שחרית מנחה ומעריב הן נמי לעומת גוף ונפש ושכל והשתחואה כריעה בריכה מחשבה דיבור ומעשה, כי תפילות האבות תקנום, אברהם תיקן תפילת שחרית, כי מדתו של אברהם היא בשכל כנ"ל שתי כליותיו נובעות חכמה, וכרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ועשר אצבעות רגליו כנ"ל ואצלו מצינו ענין השתחוי' ויפול אברהם על פניו, וע"כ תיקן תפילת הבוקר מלשון מבקר כמ"ש הא"ע והוא בשכל כי השכל הוא המבקר, יצחק תיקן תפילת המנחה שהוא ע"ה הי' לו שלימת הנפש שהקריב נפשו לקרבן וקרבן מתיחס לנפש וממנה שלימת הדיבור כנ"ל שהדיבור מתיחס לנפש, ואצלו שייך לשון כריעה שהכריע את כל דינין תקיפין תחת חסדי אברהם אביו במה שנעקד הוא תחת יד אברהם, יעקב תיקן תפילת הערב שערב הוא היפוך בוקר שבוקר הוא המבקר בין הצורות וערב הוא לשון עירוב הצורות והיינו שהוא ע"ה קידש גם בחי' הגוף שהוא חומר עכור להיות כולו קודש ולהיות לו יניקה רק מצד הקדושה, וכמ"ש האלשיך בהא שהתפלל ונתן לי לחם לאכול היינו שלא ינתן לו באמצעות שר הארץ, כי לא רצה שתהי' לו יניקה אלא מצד הקדושה, והוא מקביל ללשון בריכה, ובאשר הגיע שלימותו וקדושתו גם לבחי' הגוף ע"כ לא ראה קרי מימיו והוא תיקון תפילת ערבית היינו שאפי' יהי' ח"ו בעת החושך והשכל איננו מאיר יהי' ביכולת להדבק בהש"י וכמ"ש כי אשב בחושך ה' אור לי, וכמ"ש טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, והוא ענין בריכה שאפי' שנראה נפרד לעצמו כמשל זמורת הגפן שהיא מהות אילן בפ"ע מ"מ עכ"פ יניקתו תהי' מנפש ושכל כנ"ל, והנה משה תיקן לישראל שלש תפילות היינו שמשך מקדושת האבות לישראל שגם הם יהי' ביכולתם להתפלל השלש תפילות, וזה יהי' במקום ביכורים ושלש לשונות השתחואה כריעה בריכה כנ"ל:

106

ק״זבמדרש והי' אם שמוע תשמע בקול ה"א, זש"ה אשרי אדם שומע לי מהו אשרי אדם שומע לי, אמר הקב"ה אשוריו לאדם בשעה ששמועותיו לי, מהו לשקוד על דלתותי אמר הקב"ה אם הלכת להתפלל בתוך בית הכנסת אל תעמוד על הפתח החיצון להתפלל שם אלא הוי מתכוין להכנס דלת לפנים מדלת לשקוד על דלתי אכ"כ אלא על דלתותי וכו', ויש להבין דמה רבותא היא זו שלא לעמוד בבית החיצון ומהו הלשון בשעה ששמועותיו לי, דבפשיטות שישמע להש"י ולא לזולתו זה אין צריך לומר דפשיטא הוא ובודאי רמז יש בדבר:

107

ק״חונראה דלבו של אדם נקרא בהכ"נ שבו מתכנסין כל הכוחות וכל הרגשותיו, והאזנים הן פתחי הלב, ובמדרש האוזן לגוף כקנקל לכלים, אך לא כל השמיעות שוות יש שמיעה חיצונית שאינה נכנסת לעומק הלב אלא בחיצונותו, וממילא לעומת שבאה כן תלך, וכבר משלנו משל להנכנס בפלטין ובעודו בבית שער יוצא מצד אחר, אך שמיעה המתבקשת היא כשנקלטת בעומק הלב שהלב נתרגש ונתפעל משמיעה זו, וזה נקרא שנכנס דלת לפנים מדלת ולא נשאר בפתח החיצון, ושכיח בענין זה הרבה טעיות ודמיונות עד שלפעמים נדמה לאדם שנתפעל והדברים נכנסו לעומק לבו ובאמת עדיין מבחוץ, והנסיון האמתי בזה אם הוא רודף אחר כוונת התורה ולא לצאת ידי חובת שטחית הציווי אלא מבין ומאזין ומקשיב מה התורה דורשת ממנו, וידועים דברי הרמב"ן בפ' קדושים שאדם יכול להיות נבל ברשות התורה, והיינו כאשר יסתפק עצמו בשטחית הציווי, אבל החודר לתוך כוונת התורה ומכין את לבבו ומקבל עליו לעשות פנימית הכוונה, זה נקרא שנכנס דלת לפנים מהדלת, וזה עצמו הוא הפירוש ששמועותיו לי, היינו פנימית הכוונה, וזהו אם שמוע תשמעו והיינו שמיעה כפולה, וזהו לקול ה' אלקיך, שידוע ההפרש בין קול לדיבור שדיבור הוא בהתגלות ע"י ה' מוצאות הפה וקול הוא בפנימית:

108

ק״טולפי האמור יש לומר הטעם הא דתוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כי בזוה"ק שתקיעה שברים תרועה הם להסיר את ג' קליפות הלב, תקיעה מלשון והוקע אותם, שברים מלשון שבר תשבר מצבותיהם, תרועה מלשון תרועם בשבט ברזל, והנה ידוע שסוד השופר עולה למעלה ראש ולאו כל מוחא סביל דא, ויש לומר דהיינו ההפרש בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, תקיעות דמיושב הן להסיר קליפת הלב שאינה מניחה לשמוע בפנימית אלא נשאר בחיצונית הלב, וע"י תקיעות דמיושב מסירין את ג' קליפות הלב, ורק אז יכולין לשמוע תקיעות דמעומד, שהם עיקר התקיעות, בפנימית הלב, וזהו לערבב את השטן, שכל ענין היצה"ר הוא רק דמיון כוזב ושקר וכאשר תתגלה האמת אז יבולע המות לנצח, והוא היצה"ר הוא השטן הוא מלאך המות וזה כד שמע זימנא תנין היינו שיחדור לפנימית אז מתירא שמא מטא זמני' למתבלע:

109

ק״יברוך אתה בעיר ברוך אתה בשדה, ברוך פרי בטנך וגו' ברוך טנאך ומשארתך, ברוך אתה בבואך ברוך אתה בצאתך, יתן ה' את אויביך הקמים עליך נגפים לפניך וגו' יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך וגו' יקימך ה' לו לעם קדוש וגו', הנה כתוב שש פעמים ברוך, היינו שחושב ברכות פרטיות בענינים מתחלפים, ואח"כ ניצוח האויבים ואח"כ ברכה כללית בכל משלח ידך, ויש להבין למה הפסיק ביניהם בניצוח האויבים ולא כתב כל השבע ברכות בצירוף:

110

קי״אונראה שהשש ברכות הן לעומת ששת ימי המעשה שכל יום ויום הוא פרט בפ"ע, וידוע דכל יום הוא לעומת מדה פרטית, וברכה השביעית שהיא כוללת היא לעומת יום השבת שהוא כולל הכל, וזהו שבסמוך לו יקימך ה' לו לעם קדוש, דידוע דשבת נקראת נחלת יעקב, וכתיב והקדישו את קדוש יעקב, ע"כ ברכה שביעית כוללת מושכת עמה קדושה, באשר ענינה הוא קדושת שבת, וכבר אמרנו במק"א שלשון ויכולו השמים והארץ וכל צבאם היינו שנעשה כולם כלל והרמוניא אחת, תחת אשר בששת ימי המעשה היו פרטים פרטים בפ"ע ושבת יומא דנשמתא היא נשמת הבריאה, וכמו הנשמה שבאדם שעל ידה נעשו כל האיברים כלולים זה בזה, כן ע"י השבת שהיא נשמת הברואים נעשה כל הבריאה כלולה וזהו שבת רזא דאחד:

111

קי״בולפי"ז יש ליתן טעם על ניצוח האויבים שמפסיק בין ברכה ששית לשביעית עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם בריאת המזיקים בה"ש ובשביל קידוש היום לא נגמרו, והלוא הקב"ה הי' יודע מראש שלא יספיק הזמן לגמרם עד שיקדש היום, ולמה לא התחיל בהם מקודם, ובמדרש יש טעם ללמד לאדם שיפסיק מלאכתו, והגיד הוא זצללה"ה עוד טעם לשבח, כי ברכה חלה על דבר שלם ולא על חסר בלתי נשלם ופגום, וע"כ ברכת שבת חלה אחר השלמת הבריאה, וקבל עולם הנגמר ברכה, ואם היתה נגמרת בריאת המזיקין, הי' עליהם ג"כ חלה ברכה, והיו מחריבין העולם, ע"כ בכוונה עשה הש"י שלא יגמרו בכדי שלא תחול עליהם ברכת שבת, עכת"ד:

112

קי״גוכענין זה יש לומר נמי בברכת ישראל שהם תכלית כוונת הבריאה, וכאשר חלה על ישראל ברכה כללית יש חשש שלא תחול גם עליהם ברכה מצד מה, ע"כ הקדים לפני ברכה הכללית ניצוח ומפלת האויבים, וכן הוא תמיד בשבת דכלהו ערקין מפני קדושת שבת המתנוצצת בתוספת שבת, ועי"ז חלה אח"כ ברכת שבת, וכן הענין בר"ה דירחא שביעאה טעון ברכות מאליפות, והקדים הדין דרשעים גמורים נכתבין ונחתמין וכו' ואז חלה הברכה כמ"ש בזוה"ק ויש להעמיס זה בכוונת הכתוב אשימה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי:

113

קי״דשנת תרע"ו

114

קי״הבמדרש תנחומא שצפה משרע"ה ברוה"ק שבהמ"ק עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהי' מתפללין שלש פעמים בכל יום, ואינו מובן למה נתרגש בהעדר הביכורים יותר מהעדר כל הדברים בחרבן ביהמ"ק, ומה זה תיקון לזה וכבר דברנו בזה, ומ"מ אין ביהמ"ד בלי חידוש:

115

קי״וונראה דהנה יש להתבונן בסמיכות פרשת ביכורים למחיית עמלק, ויתבאר עפי"מ שהגדנו בטעם גודל ענשו של עמלק יותר מכל המציקים לישראל שהרעו לעשות לנו יותר ממנו ואעפי"כ לא נחרץ עליהם עונש גדול כ"כ למחות את שמו, ושלא יקבלו גרים מעמלק, והגדנו בפ' שופטים עפ"י דברי רש"י בפ' בחוקותי שכל הגוים המריעים והמציקים לישראל לא שלטו אלא על מה שבגלוי, ולא היתה להם שליטה בפנימיות ישראל, כי כמו שהם חיצונים ע"כ אין להם שליטה בפנימיות אלא בחיצוניות, אך עמלק מהותו כח פנימי רע, היינו שהי' בו ניצוץ פנימי מיצחק אבינו והוא ברוע בחירתו הפכו לרע, וע"כ נמשל בפדר"א לכוס חומץ שהוא נמי פנימיות ענבים אלא שנתקלקל, ובאשר יש בו כח פנימי, ע"כ כוחו גדול לחדור לפנימיות ישראל להטיל בהם ארס וטומאה, והי' מטמאם במשכב זכר, שבכתבי האריז"ל שמשכב זכור פוגם בשני השמות מספר ע"ב וקס"א גמטריא זכור, והם בפנים דאו"א, ע"כ לעומת כוחו הגדול וגודל הפגם הגדיל ענשו, וממוצא הדברים שעמלק הי' בו ניצוץ פנימי טוב, והשתמש בו לרוע, והפכו לחיצוניות וטומאה:

116

קי״זוהנה מצות ביכורים אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה וכו' והיינו שמטבע האנושי להיות חביבה עליו ראשית פרי אדמתו, כמ"ש (הושע ט' י') כבכורה בתאנה בראשיתה וגו', ובאה המצוה שגודל החביבות יהי' סיבה להזכירהו חסדי ה' שחננהו בזה אחרי שהי' נעדר מכל אלה, אלא גולה וסורה, ארמי אובד אבי וירד מצרימה וגו' וגו' עד שהביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת מובחר הישוב, וא"כ אהבה החיצונית לפרי חדש, היא עצמה עוררתו והביאתו לאהבה פנימית, ועי"כ הוא מהפך החיצוניות לפנימיות, היפך עמלק שהי' מהפך הפנימיות לחיצוניות, ע"כ סמך ענין לו:

117

קי״חולפי האמור יש לפרש הא דאמרו ז"ל ותרומת ידך אלו הביכורים, דהנה הידים מתיחסין לחיצוניות יותר מכל הגוף, כאמרם ז"ל מה ידיו מאבראי, וזהו שגזרו ז"ל טומאה על סתם ידים שמאחר שהן חיצוניות ביותר, הן עלולין ביותר לקבל טומאה, והנה ביכורים שהם מהפכים החיצוניות לפנימיות ומעלים ומרוממים אותו יוצדק בהם הלשון ותרומת ידך, היינו התרוממות החיצוניות שהידים מתיחסין לחיצוניות, ותחת שהידים היו בשפלות מתיחסין לחיצוניות, נתרוממו וישובו לפנימיות:

118

קי״טוהנה עמלק נקרא ראשית גוים, וביכורים נקראים ראשית, והיינו משום שכל דבר מהופך נעשה מהות והוי' חדשה, וע"כ עמלק שנהפך ניצוץ הטוב והפנימי שבו לחיצוניות, הנה הוא ראשית והתחלה לרע תחת אשר מעולם לא הי' כלל בבחי' זו, ע"כ נקרא עמלק ראשית, ובאשר כוחו גדול מכל האומות מחמת כח פנימי שבו, ע"כ נקרא ראשית גוים, וההיפוך בביכורים שעושה מאהבה חיצונית אהבה פנימית, הוא ראשית והתחלה לטוב:

119

ק״כוהנה אמרו ז"ל בזכות ביכורים נברא העולם, והיינו דהנה השי"ת הי' יכול לברוא את העולם באופן שלא יחסר לאדם שום דבר ולא יהי' לו שום ענין שיציק ויצר לו, אך ברא אותו באופן זה שיחסר לאדם ויהי' נצרך להשלמה וכן שיהי' לו ענינים מציקים ומצירים לו שיהי' צריך להתפלל עליהם, וכברש"י בפסוק כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה, משום שאדם אין להתפלל עליהם, והטעם שברא אותו באופן זה יש לומר דכל בריאת העולם היתה ירידה צורך עלי' כדאיתא בספה"ק, ויש לומר דזהו אופן העלי' שהרי החסרון והמציקים הביאו את האדם להתפלל ולהתקשר להשי"ת, וכמו שאיתא בספה"ק שאם האדם אינו שומע ליצה"ר יש ליצה"ר נמי זכות ועלי' שהרי באמצעותו בא האדם לכלל זכות, וכן יש לומר בכל החסרון והמציקים לאדם שאם באמצעותם האדם בא להתקשר בתפלה יש להם ג"כ עלי', ונכללו בהקדושה, ונהפך מרירא למיתקא, ובאמת שמחמת זה עצמו האדם נושע מצרותיו אחרי שהמציק נמתק ונהפך לטוב, א"כ שוב אין כאן מציק וכמ"ש (ישעי' נ"א י"ג) ואי' חמת המציק:

120

קכ״אולפי האמור יובן מה שאין בשבת בתפלה שאלת הצרכים, שהרי כל עצמה היא כדי צורך עלי' כנ"ל ובשבת שהיא עצמה היא עליית העולמות וכבר אמרנו במק"א שבשבת הוא ענין אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, וע"כ איתא בהאריז"ל שמאכל שבת אינו מגשם כי היא מעין עוה"ב שהוא בגוף ונפש, ע"כ יש בשבת עלי' נמי לכל עניני הגוף, אין ענין לשאלת הצרכים, כי העלי' אינה באה ע"י עניני חסרון, וממוצא הדברים שלעומת הסתופפות האדם בצל קדושת השבת, לעומתו מסתלקים ממנו כל החסרון והמציקים, וזהו שאנו אומרים בזמירות צוחין אף עקתין בטלין ושביתין ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין, שמאחר שאין בו צורך בצוחין ועקתין, ממילא בטלין ושביתין, ולפי מה שאמרנו בטעם הבריאה באופן זה, מובן שענין אחד לכלל הבריאה עם ענין ביכורים בפרט, וע"כ אמרו בזכות ביכורים נברא העולם, שענין ביכורים הוא לעשות מחיצוניות פנימיות הוא תכלית הכוונה של כל הבריאה:

121

קכ״בולפי האמור יובן נמי ענשו של עמלק למחות זכרו, כי מאחר שעמלק הוא היפוך מצות ביכורים, ומצות ביכורים היא תכלית כוונת הבריאה שהיא כלל המציאות, ועמלק הוא היפוך הבריאה והמציאות ע"כ נדחה מכלל הבריאה והמציאות עד שימחה זכרו מהעולם:

122

קכ״גולפי האמור יש לפרש דברי המדרש תנחומא לפי שצפה משרע"ה שבהמ"ק עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליבטל, נתרגש משרע"ה, שהרי א"כ ח"ו בטלה כוונת הבריאה שהיא בזכות ביכורים, ע"כ עמד והתקין שלש תפילות ביום, ובמדרש משום שעתות היום משתנין בוקר, צהרים, וערב, והיינו שבכל שינוי ושינוי העובר וחולף על האדם יהי' ביכולתו להתקשר בתפלה, ובזה הוא משלים כוונת הבריאה משום שנעשה מחיצוניות פנימיות כנ"ל והוא תיקון על העדר הביכורים:

123

קכ״דהנה הרמב"ם מנה שבע מצות בביכורים, הבאה, וכלי, וקריאה, קרבן, ושיר, ותנופה, ולינה, וידוע שמספר שבעה הוא כולל, מורה שמצות ביכורים היא מצוה כוללת, ונראה שהוא מחמת היותה ראשית, אדם יורד לתוך שדהו וגו', וע"ז כתיב מלאתך ודמעיך אל תאחר שלא תקדים תרומה לביכורים, ואחר הראשית נגרר הכל, היפוך עמלק שהוא ראשית הרע וכל הרע שבעולם נמשך אחריו, וכאשר ימחה זכרו מן העולם ימחו עמו כל חלקי הרע שבעולם ויתקיים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, וכבר אמרנו שמספר סוגי הטומאות שבעולם הם שבעה, מת, ושרץ, ונבלה, נדה, ויולדת, וזיבה, ונגעים כולם נמשכים מנחש הקדמוני, ועמלק הי' מרכבה אליו והוא פסולת שבעשיו שנקרא ג"כ קדמוני, כמ"ש את הקני ואת הקניזי ואת הקדמוני, שהם עמון ומואב ואדום, ועמלק הוא ראשית שהוראת המלה כמו קדמוני שהקדמון הוא ראשית, וזהו שבש"ס קדושין שהמזיק אדמי לרב אחא כתנינא בשבע רישין:

124

קכ״הונראה ששבע מצות שבביכורים דוחין ומסלקין את שבעה כוחות הטומאה, ובתנחומא שהפסוק השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל, על מביאי ביכורים נאמר, והנה הברכות שבברכת שים שלום שהיא חותם הברכות הם נמי במספר שבע לשעבר, כי באור פניך נתת לנו, תורת חיים, ואהבת חסד, וצדקה, וברכה, ורחמים, וחיים, ושלום, וכן מבקשים על להבא שים שלום, טובה, וברכה, חיים, חן, וחסד, ורחמים, ובמדרש תנחומא, שהבאנו במאמר הקדום, שהתקין משרע"ה ג' תפלות במקום ביכורים, ע"כ לעומת שבע מצות שבביכורים שיוצא משם טעון ברכות על כל השנה, כן נמי סיום וחותם התפלה הן שבע ברכות:

125

קכ״וונראה שכן נמי ענין ר"ה שהוא ראשית השנה שישראל ממליכים את השי"ת אחר הראשית נגרר הכל, ומשם מופיע מלכות שמים על כל העולם, וישראל מקבלין עליהם עול מלכות שמים, ומועיל לכל השנה, וישראל יוצאין ממנו טעוני ברכות, כענין ביכורים, וזהו שבזוה"ק (ח"ב קפ"ד.) שכל ענין ירחא שביעאה הוא השפעות כל חידו וכל ברכתא, וכבר אמרנו שכל ענין עבודת ירחא שביעאה להתחיל מחדש כקטן שנולד, ומה דהוה הוה, ואין חוזק כחסידות בתחילתו, וע"כ נקרא החודש ירח האיתנים לישנא דתקופי וד"ל:

126

קכ״זבמדרש זשה"כ אשרי אדם שומע לי וכו', מהו לשקוד על דלתותי אמר הקב"ה וכו' הוי מתכוין להכנס דלת לפנים מדלת, לשקוד על דלתי אכ"כ אלא על דלתות ב' דלתות וכו', ומהו לשמור מזוזות פתחי וכו' אלא מה המזוזה אינה זזה מהפתח כך לא תהא זז מבתי כנסיות ומבתי מדרשות:

127

קכ״חנראה לפרש דהנה לשון פתח נאמר על החלל שהוא פתוח ודלת היא הסובבת על הציר וסותמת את הפתח, ושני מיני דלתות הם באדם, יש שסותמין את פתח הלב, ויש שסותמין את פתח המוח, ונראה דסתימת פתח המוח היא גסות הרוח לחשוב שמה ששכלו מחייב, הוא הנכון, ואינו מבטל את דעתו לדעת התורה, ובאמת אם לאו גסות הרוח אי אפשר שיתחשב עם דעתו כלל, וכמו שהאדם אינו מתחשב עם דעת בהמה, כן אלפי אלפים פעמים ככה ערך דעת האדם בשכלו האנושי נגד דעת התורה, אלא כל קביל די רוח יתירא בי', מחשב את דעתו ושכלו האנושי לדעת, ומתחשב עמו, ומקור מוצא סתימה זו באה ביותר מקריאה בספרים חיצונים ובילדי דעות נכרים יספיקו, עד שמצא את דעתו לדעת ואולי עוד לבכרהו על דעת התורה, וסתימת פתח הלב היא תשוקה לדברים גשמיים והיותו להוט אחריהם ביותר, ונראה שמקור מוצא סתימה זו הוא מפאת שמתיאש מהגיע למעלות גבוהות ורמות, כי באם עודנו מאמין בעצמו שתקוה נשקפת לו להיות מבני עלי', אי אפשר שיחליף מעלות נעימות עריבות יותר ממלאכי השרת ולנצח נצחים, בתאוה נמבזה ונמסה לשעה קלה בלבד, ושני מיני סתימות האלו נקראים דלתות, שלשון דלת יש בה שתי הוראות דבר והפיכו, מלשון דל ושפל מלשון דלותי ולו יהושיע ואמרו ז"ל גימל דלת גומל דלים, ויש נמי מלשון הגבהה והתרוממות כמו דלו עיני למרום, דלה דלה לנו, ובלשון המשנה הדלה עלי' וכו':

128

קכ״טולפי"ז דלתות שסותמין את פתח המוח הן נגזרין מלשון הגבהה שהוא גסות הרוח וגבה עינים, ודלתות שסותמין את פתח הלב הן נגזרין מלשון דל ושפל שמשתוקק לדברים פחותים, וזה שאמר שאפי' בשעה שדלתות סתומין לא ישב בחיבוק ידים אלא יהי' שוקד על הדלתות לעבוד עבודתו בתורה ובתפלה אף שאין נכנס לא למוח ולא ללב, וכאמרם ז"ל לעולם לגרוס אדם אע"ג דלא ידע מה דקאמר, וכענין שהגיד כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בפסוק והיו הדברים האלה וגו' על לבבך, ולא נאמר בלבבך, היינו אף שהלב סתום יהיו הדברים מונחים כאבן על הלב מוכנים שכאשר יפתח הלב לעתים מיוחדות יפלו לתוך הלב עכ"ד, וזהו שאמר הלשון לשקוד על דלתותי מלשון נמר שוקד על עריהם כל היוצא מהנה יטרף (ירמי' ה' ו') שהוא לשון אורב להיוצאים מן העיר אף שעדיין לא יצאו, כן הוא הלשון לשקוד על דלתותי לארוב על סתימת המוח והלב שכאשר יפתח תכנס עבודתו ויגיעת נפשו בתורה ובתפלה לתוך עומק חלל הלב והמוח, תורה היא לעומת סתימת המוח שהיא גסות הרוח לחשוב שמה ששכלו מחייב הוא הנכון, ולתורה צריכין להיות להיפוך מזה והוא כענין כוף אזניך לשמוע דברי חכמים, ואז רק אז נפתח שכלו להבין דברי חכמים וחדותם, וכל עוד שאין מבטל דעתו לדעת התורה אף שקרא ושנה עדיין עומד מבחוץ, תפלה היא לעומת סתימת הלב שהיא תשוקה שפלה, ותפלה היא היפוך מזה כמ"ש (ש"א א' ט"ו) ואשפך את נפשי לפני ה', בהשתוקקות והתלהבות כרשפי אש העולים למעלה להיות לבו מוגבה בדרכי ה':

129

ק״לוזהו שאמר המדרש להכנס דלת לפנים מהדלת, היינו לפתוח את הדלת ולכנס, דלת הראשונה הוא סתימת המוח שבעוד גסות רוחו עליו א"א שתהי' עבודתו נחשבת לכלום, שבעוד עומד על דעתו לחשוב שמה ששכלו מחייב הוא הנכון, והרי כל דרך איש ישר בעיניו, אך כאשר נפתח פתח הראשון ונסתלקה גסות רוחו, אז אפשר לבוא לפתיחת דלת השני' שהיא סתימת הלב ולסלק את תשוקת דברים הגשמיים, ולפשט את העקמימיות שבלב, וזהו שבמדרש לא תהא זז מבתי כנסיות ובתי מדרשות, בתי כנסיות נקראים הלבבות שהלב הוא בית הכנסת כל הכוחות, בתי מדרשות הם המוח, וזהו יראה ואהבה, יראה במוח ואהבה בלב, ויראה נקראת מפתחות החיצונים:

130

קל״אויש לומר שזה ענין שברים תרועה, שברים ברישא והדר תרועה, שברים הם שבירת הלב היפוך גסות הרוח, וכוף אזניך לשמוע דברי חכמים זהו פתיחת דלת המוח, תרועה היא מלשון רעות והתחברות שהוא השתפכות הנפש בהגבהת הלב בדרכי ה', וזהו שאמרו ז"ל יבמות (ק"ה:) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, עיניו הן המוח כמו שסנהדרין נקראין עיני העדה, צריך להיות למטה היפוך דלת סתימת המוח שהוא מלשון הגבהה, אלא יהיו למטה וכמו כלי חרס ששבירתן מטהרתן, ולבו למעלה בהתלהבות כרשפי אש העולה הוא למעלה היפוך דלת סתימת הלב שהוא מלשון השפלה:

131

קל״בבמדרש אשרי אדם שומע לי, מהו אשרי אדם שומע לי אמר הקב"ה אשריו לאדם בשעה ששמועותיו לי, נראה לפרש עפ"י פירש"י בחוקותי בפסוק ואם לא תשמעו לי אין לי אלא שיודע רבונו ומתכוון למרוד בו, כן יש לפרש נמי להיפוך אשרי אדם שומע לי היינו שעושה רק מחמת הכרת רבונו ומתכוון להפיק רצונו לבד, ולא לתועלת עצמו כלל אפי' להיות בן עוה"ב, כאמרם ז"ל נדרים (ס"ב.) אל תאמר אשנה בשביל שאהי' בן עוה"ב אלא עשה מאהבה וכו':

132

קל״גוהקמת לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד, וכתבת עליהן את כל דברי התורה וגו', וברש"י שלשה מיני אבנים היו שנים עשר בירדן, וכנגדן בגלגל, וכנגדן בהר עיבל, ויש להתבונן בענין ג' מיני אבנים אלה מה עבידתייהו:

133

קל״דונראה עפ"י מה דאיתא בזוה"ק דכמו דישראל קנו מעלתם ע"י המירוק שבמצרים, כן ארץ ישראל קנתה מעלתה ע"י המירוק שהי' לה בהיותה ביד הכנענים, והנה במדרש פרשת לך (פמ"ד י"ח) שאמר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים ידוע תדע, ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן, ידוע שאני ממשכנן תדע שאני פורקן, ידוע שאני משעבדן תדע שאני גואלן, ופרשנו שהגלות היתה הן בגוף והן בנפש והן בשכל, משעבדן הוא בגוף, מפזרן הוא בנפש, שפזור מתיחס לנפש כמו שאומרים פזור נפש, ממשכנן הוא בשכל, שמשכנן ביד הנושה לא נעשה בו שינוי בחיצוניות, אלא בפנימיות שהוא כרגלי הנושה, והוא שינוי שכלי, והארכנו במקומו, וע"כ אחר המירוק זכו ישראל לאוריין תליתאי שהוא שלימות גוף ונפש ושכל, ובזוה"ק (ח"ג פ':) לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא, ואף לאחר המירוק היו צריכין לטהרת התורה, וכענין שכתוב ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים, ופי' בעל צרור המור ששמן המור בא להסיר את השער ולסלק את הזוהמא, ואח"כ ששה חדשים בבשמים, להתבשם, והוא משל על הנשמה בהסתלקותה מעוה"ז, כל י"ב חדשים נתקיים בה ונתון תמרוקיהן ששה חדשים לסלק הזוהמא, וששה חדשים להתבשם מאור העליון כדי שתהא ראוי' לעלות לריח ניחוח, כן הי' ענין ישראל המירוק במצרים, ואח"כ להתבשם באוריין תליתאי, וזה הי' גמר הטהרה, וכך היא המדה לעולם, וזהו שבזוה"ק לא אתדכי בר נש אלא במילין דאורייתא:

134

קל״הוכן יש לומר שבאופן הזה הי' בענין א"י אחר המירוק שביד כנענים שהי' כענין ששה חדשים בשמן המור, היתה צריכה להתבשם בבושם התורה, וכבר הגדנו שכתיבת התורה על האבנים שהן דוממין מתאחדין עם חומר הארץ היתה כענין הנאמר בישראל לעתיד (ירמי' ל"א ל"ב) נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וע"כ יש לומר דכמו בישראל הי' גמר הטהרה ע"י הבישום בתורה, כן הי' ענין בישום הארץ ע"י כתיבת התורה על האבנים:

135

קל״וולפי האמור יש לפרש נמי ענין ג' מיני אבנים, ראשונות בירדן מקום רגלי הכהנים שהיו נשואים ונראים נושאים את הארון, שניות בהר עיבל ששם קבלו את התורה באלה ובשבועה, שלישיות בגלגל שהי' שם האוהל מועד והארון, כי במדרש קהלת (פרשה א') מונה והולך כל הענינים והאברים שיש באדם שנמצא דוגמתם בארץ, האדם יש לו ראש והארץ יש לה ראש וכו', וע"כ כמו שבישום ישראל הי' באוריין תליתאי מקביל לגוף ונפש ושכל, כן הי' בישום הארץ נמי לשלש בחינות שבה שמקבילים לגוף ונפש ושכל הי' נמי בשלשה מקומות וג' מיני אבנים אלה, בירדן לעומת השכל כמו שידוע למבינים מענין הירדן שאמרו ז"ל שרוחבו חמשים אמה ונוטריקון ירד ן' שרומז לנ' שערי בינה, בהר עיבל שקבלו את התורה באלה ובשבועה שהוא בדיבור מתיחס לנפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' מתורגם לרוח ממללא, בגלגל שנקרא ע"ש שהעמידו גבעה מהערלות שמל אותם יהושע שם, והוא שלימות הגוף כאמרם ז"ל במדרש לך לך (פמ"ו א') מה התאנה הזו אין לה פסולת אלא עוקצה לבד, העבר אותו ובטל המום:

136

קל״זוזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת, נראה לפרש ענין השמחה עפ"י מה שהגדנו במאמר הקדום שאז היתה טהרת ארץ ישראל בבחי' הנפש, והנה כתיב (תהילים נ״א:י׳ יוד) תגלנה עצמות דכית, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דכית מלשון טהרה דטהור מתרגם דכי, וכך שיער הפסוק שישמחו העצמות שטהרת, שטהרה מביאה השמחה עכ"ד, וכן בדין שהרי הנפש היא מעליונים וכתיב עוז וחדוה במקומו, אלא שהחטאים מאפילים את אור הנפש ומעציבין אותה, וע"כ נקראים חטאים עוצב וכמ"ש (תהלים קל"ט כ"ד) וראה אם דרך עוצב בי, וע"כ כשהנפש נטהרה שוב חזרה לטבעה להיות בחדוה ושמחה, והנה כבר אמרנו ששמחה מתיחסת לנפש לא להגוף, אף לא להשכל, כי המוח קר ואינו מתפעל, וע"כ שבת שהיא יומא דנשמתא לא כתיב בה שמחה להדיא כמו ביו"ט, וכמו שבמוח והשכל השמחה בהעלם, כן בקרא נמי לא כתיב שמחה בשבת אלא בהעלם דבספרי איתא וביום שמחתכם אלו השבתות, וע"כ בהר עיבל שבו היתה טהרת הארץ בבחי' הנפש, גם ברכות וקללות של הר עיבל היתה הכוונה העיקרית להקללות כדי לדחות מכלל ישראל את כוחות הרעים ושע"כ לא נכתבו בקרא להדיא הברכות אלא הקללות כמ"ש בספה"ק, ע"כ אז הי' זמן שמחה:

137

קל״חולפי האמור יש לפרש הא דכתיב בספר נחמי' (ח') שבר"ה היו בוכים כל העם והלוים מחשים לכל העם הסו כי היום קדוש ואל תעצבו, וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה וגו', ויש להבין הרי מצות היום בשופר גנוחי גנח ילולי יליל, ויש לומר שהמעשה הי' אחר התקיעות שאיתא בספה"ק ששעת התקיעות היא שעת הדין, וכבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפי' דברי הזוה"ק דינין קשיין אתעברו מעלמא מאן דינין קשיין אילין רשעים גמורים, שכמו שבכלל כן בכל פרט ופרט שהרשע גמור שבו נסתלק, וע"כ בשעת התקיעות צריך להיות גנוחי גנח או ילולי יליל, אבל אח"כ שנדחו חלקי הרע ונטהרו ישראל, מה גם אז בעולי הגולה שהיו מעשיהם נאים כבמדרש ריש פ' שלח, בודאי שנכתבו ונחתמו לאלתר לחיים, וחלקי הרע נדחו, ע"כ היתה שמחה גדולה:

138

קל״טבמדרש תנחומא צפה משה ברוה"ק וראה שבהמ"ק עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק עמד והתקין לישראל שיהי' מתפללין שלשה פעמים בכל יום, ואינו מובן למה התרגש בפסיקת הביכורים יותר מפסוקת כל הקרבנות בחרבן הבית, וכבר פרשנו בכמה אנפי ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:

139

ק״מונראה דהנה יש לדקדק בכתוב והי' כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה, למה הוסיף בכאן מלת נחלה, ונראה שרמז בזה טעם על מצוות ביכורים בכללה, והיינו עפ"י דברי הש"ס ר"ה (י"ב:) מה נחלה אין לה הפסק, והנה במדרש ארבעה קרוים נחלה, תורה וא"י ובהמ"ק וישראל, וכל אלו אין להם הפסק עולמית, ואף בגלות ישראל וחרבן בהמ"ק הוא רק כמחוסר זמן וזמן ממילא קאתי, כי סוף כל סוף אף אם ח"ו לא יזכו יחזיר עכ"פ בעתה, וי"ל עפ"י משל, היות כל הנבראים הם כגלגל שחוזר בעולם וכולם מתגלגלים ובאים וחוזרין לשורשם, וע"כ או"ה ששורשם תוהו כתיב בהו אחרית גוים מדבר וצי' שהאחרית שלהם במקום שורשם והוא מדבר וצי', כברש"י ריש קהלת שהרשעים כל מה ששמשן זורחת סופן לשקוע, כל מה שהם הולכין ומתגברין סופם לשוב אל מקום צחנתם, ממקום הטנופת באו ולמקום הטנופת ילכו עכ"ל, אבל ישראל ששורשם מהשי"ת אף שבגלות הם כגלגל השוקע מ"מ סופן לשוב לשורשם שהוא השי"ת מקור החיים ולהתחדש אורם כבראשונה, ולא עוד אלא כל מה שמתארכת חשכת הגלות הם קרובים יותר אל הזריחה כמו אחר אריכת החשוכה של לילה בהכרח שהוא קרוב לאור היום, כי אחרית ישראל הוא השי"ת:

140

קמ״אוכאמרם ז"ל על המן שכיון שנפל הגורל על חודש אדר שמח שהוא חודש שמת בו משה ולא הי' יודע שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה, ופירש ביע"ד שהמן הי' חושב שככל הגוים בית ישראל שאחרית שלהם היא העדר, וכאשר ראה שמת משה באדר חשב שאז הורע מזלו וגם מזל ישראל עמו של משה, ויעלה בידו לעשות עמהם כרצונו, אבל לא הי' יודע שאחרית ישראל הוא השי"ת, והמיתה שהיא אחרית האדם איננה הורעת מזלו, אדרבה שאז היא העלתו אל השי"ת מקור החיים, והראי' שהרי בשבעה באדר נולד משה, א"כ אין אז זמן שהורע מזלו עכת"ד, וכ"כ הוא כל ענין ישראל וא"י ובהמ"ק, וע"כ אין להם הפסק, ומש"ה נקראים נחלה שאין להם הפסק וכמו תורה שהיא נצחית ולא יחליף האל ולא ימיר דתו ולא נשתנתה באורך הגלות, כן ישראל וא"י ובהמ"ק שכל עוד שנתיישנו בגלות הם קרובים יותר אל הצלחה להתחדש אורם כבראשונה וביתר שאת ויתר עז:

141

קמ״בונראה שעל עיקר זה באה מצוות ביכורים, שכל ימות השנה אדם עובד את שדהו ואת כרמו שנראה לכאורה השתקעות בגשמיות והתרחקות מהשירש, וכאשר ביכרו הפירות והוא מביא ביכורים לבהמ"ק בגודל אהבה ודביקות בשירות ובהשתחואה מורה שאחרית המעשים של ישראל היא לדבקה בו ית"ש, ומורה על ענין ישראל שאחרית שלהם הוא השי"ת מקור החיים כנ"ל, ומזה באה התחדשות החיים וזוכין מחדש לא"י בגשמיות וברוחניות וחוזר חלילה, ושע"כ היא נחלה שאין לה הפסק כנ"ל, א"כ במה שאמר הכתוב כאן אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה, בזה האיר את טעם המצוה:

142

קמ״גוי"ל שזהו מה שאמרו ז"ל שב"ק מברכתו תזכה ותשנה לשנה הבאה, והיינו משום שמעתה מתחלת מחדש שלשלתם של חיים, ושחוזר חלילה נחלה שאין לה הפסק, ומובן שהיא מצוה חביבה עד מאד שזו המחזיקה ביד איש שלא יהי' רובץ תחת משא ילדי יום ולא יפול הנופל בזכרו ביום עניו ומרודו כי קרוב היום שעתיד להדבק במקור החיים ושתתחיל לו מחדש שלשלת של חיים:

143

קמ״דוכנראה שזהו כל ענין בריאת העולם, שהי' נמתח והולך ונתרחק מהשורש עד שבא שבת ששב הכל למקורו ומתחילים מחדש ששת ימי המעשה וכמ"ש הרב אוה"ח שכל הבריאה היתה רק לשבעה ימים ובכל שבת מתחדשת הבריאה לז' ימים אחרים וחוזר חלילה, והתכלית היא שבת סוף מעשה במחשבה תחילה, וכן כל השביעית מורה על ענין זה, שמספר שבעה מורה על הקפה וכמ"ש ויהי כי הקיפו ימי המשתה באיוב, כי מספר ששה הוא שש קצוות והשביעי כנקודה בתוך ההיקף, והוא השלמת הענין לשוב אל מקורו ולהתחיל מחדש, וזהו שם השביעי שבת בימים, ותשרי ירחא שביעאה שבת בחדשים שחוזר עד הראש וממנו מתחלת שנה החדשה:

144

קמ״הונראה דזה טעם תשרי ר"ה לשנים אף למ"ד בניסן נברא העולם, והי' לכאורה יותר נאות שיהי' ניסן ר"ה, מה גם שבניסן הוא זמן הפרחת הטבע, אבל בא להורות על עיקר הזה, שאף שהוא זמן השלמת גידול הפירות ושמעתה מתחילים ימות הגשמים שהם זמן שביתת הטבע, והם אחרית השנה, אחרית זו איננה אחרית בהחלט, אלא מאז מתחילים הגשמים והכנה על הפרחת הטבע להבא, ואין זה אחרית אלא ראשית, כי האחרית היא שבה אל השי"ת ואז הוא זמן עבודת ירחא שביעאה שופר, כיפור, סוכה, לולב, ערבה, ניסוך המים:

145

קמ״וולפי האמור יתבארו דברי הש"ס ר"ה (י"ב.) חכמי ישראל מונין למבול כר"א ולתקופה כר' יהושע, חכמי אומה"ע מונין אף למבול כר"י, וברש"י כר"א מונין שנות נח ובריאת העולם ושנות הדורות כר"א מונין מתשרי תחילת השנים, ולא משום דס"ל בתשרי נברא העולם אלא דתשרי ר"ה לשנים וכו' ואומה"ע מונין אף למבול כר"י כלומר למנין שנות הדורות מתחילין מניסן למנות, ולכאורה אינו מובן טעם חכמי ישראל דמאחר דלא ס"ל בתשרי נברא העולם אלא בניסן למה לא נמנה שנות הדורות מניסן, אך לפי דרכינו יובנו הדברים דאומה"ע שאחרית שלהם היא אחרית בהחלט ע"כ אין להתחיל ר"ה אלא מניסן זמן התחלת פריחת הטבע שבתשרי אין בו התחלה לדידהו, אבל ישראל שהאחרית שלהם הוא השי"ת א"כ היא התחלה יותר נכבדת מהתחלת ניסן שהוא רק פריחת הטבע:

146

קמ״זוהנה אף שכל השביעות כולם וכן שמטה ויובל כולם יעידון וירונו בגאון קולם על עיקר הזה, מ"מ מעשה בפועל שיהי' מורה על עיקר זה הוא מצוות ביכורים ביותר שהוא מעשה מורגש אדם רואה תאנה שבכרה ומשתוקק אלי' והוא חוסם את תשוקתו ומסרה לשמים מורה שתכלית סיבוב הגלגל היא לחזור לשורשו, ובאוה"ח שרומז ג"כ על חזרת הנשמה לעולם עליון עד שזוכה לדיבוק שכינה, והכל הולך אל מקום אחד, ע"כ כשצפה מרע"ה שבהמ"ק עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק התרגש היות שיחסר לישראל מעשה מורגש שיורה על עיקר הזה לחזק ידים רפות ולאמץ ברכים כושלות, עמד והתקין לישראל שלש תפלות בכל יום, היינו בכל עת השתנות שעות היום, כי תפלה היא דביקות ומשם שואב חיים לשעות הבאות ואפילו בערב שהיא זמן ההסתר נמי הוא זמן תפלה ואחרית היום איננה אחרית בהחלט אלא היא התחלה לשאוב ממנה חיים לשעות הבאות עד תפלה האחרת וחוזר חלילה, ואדרבה עיקר התחלת היום שישראל מחשבין מתחילה מבערב כאמרם ז"ל היום הולך אחר הלילה מה שאין מחשבין כן שום אומה כידוע שלקצת מהם מתחיל המעל"ע מחצי הלילה ולקצת מאור היום, ולישראל מתחיל מבערב, והכל הולך אל מקום אחד והוא מקביל עם מנין השנים כנ"ל, ואברהם שמדתו מדת יום כנודע, ע"כ הישמעאלים שיש להם יניקה מאברהם מחשבין מאור היום, והאדומים שיש להם יניקה מיצחק שמדתו מדת לילה מחשבין מחצי הלילה, וישראל זרע יעקב שתיקן תפלת הערב, מחשבין מבערב, ומ"מ כל שלש תפלות יחד מורין שישראל כל תכליתם היא דביקות אלקי, זה משלים מה שמורה עליו מצוות הביכורים:

147

קמ״חולפי דרכינו בטעם מצוות הביכורים יש לפרש הא דסמכו ענין לו פרשת זכור את אשר עשה לך עמלק, דהנה לעיל הגדנו שהמן הי' חושב שככל הגוים בית ישראל שהאחרית שלהם היא העדר ח"ו בהחלט, וי"ל שמשורש נחש יצא צפע וכל כחו של המן משל עמלק, והרי זה בא ללמד ונמצא למד, שזה היתה נמי מחשבת עמלק, היפוך מה שמורה עליו מצוות ביכורים כנ"ל, וזהו שאמרו ז"ל בתנחומא תצא שהי' חותך מילתן של ישראל וזורקן כלפי למעלה ואמר בזה בחרת טול לך מה שבחרת, כי בזוה"ק מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת שם הוי' ב"ה, והוא חותם השי"ת באדם, והיינו דמילה היא אחרית גוף האדם כידוע [דהרגלים הם התפשטות לבר מגופא] ומורה על עיקר הזה דאחרית ישראל הוא השי"ת, וע"כ חתם באבר האחרית צורת היוד של השם כידוע, וע"כ עמלק שהי' מתנגד לזה ע"כ חתך וכו' וע"כ נצטוינו למחות את שמו ולעשות מצוה מורה להיפוך שהיא מצוות ביכורים:

148

קמ״טוכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב, יש להתבונן בציווי כתיבת התורה על האבנים מה שלא נמצא בכל התורה שכל הכתיבה היא על הספר וכאן היא על האבנים, וגם בברכות וקללות של הר גריזים והר עיבל יש להתבונן למה היו נצרכים, כי כבר קבלו עליהם בערבות מואב כל התורה באלה ובשבועה כברש"י בפסוק אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בנ"י בארץ מואב, שיקבלו עליהם את התורה באלה ובשבועה עכ"ל, ולמה אחר ביאתם לארץ תיכף הזקיקם שנית:

149

ק״נונראה עפי"מ שהגדנו במק"א בענין הכשר כלים שיש שני מיני הכשר, הגעלה וליבון, הגעלה ברותחין היא להפליט בליעת האיסור, אך באם הבליעה היתה ע"י אש שנדבקה ונסרכה בתוך תוכו של הכלי שוב אינה נפלטת וצריכין לשירפה במקומה ע"י אש, כן דוגמתה באדם, יש חטאים שנבלעו באדם וצריכין הגעלה לפלוט הרע שנשתאב בתוכו ע"י תשובה ורתיחת התפלה, כמ"ש חם לבי בקרבי, וע"י דמעות רותחות כמ"ש פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך, אך יש שנדבקו ונסרכו החטאים בתוך תוכו ע"י אש היצה"ר שעוד אינם נפלטים וצריכין לשורפן במקומם, וזהו כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, היינו אשא דאורייתא דכתיב הלוא כה דברי כאש נאום ה', כמו אש ששורף את הבליעה במקומה, כן התורה שאדם לומד ברשפי אש שורפת את חלקי הרע שנשתאבו בו במקומם, וזהו שאיתא בהאריז"ל שעיקר התשובה הוא עסק התורה, כמו שליבון הוא למעלה מכל הכשר כלים, וזהו שבזוה"ק ח"ג (פ':) לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא, ואף דתשובה מועילה לכל עבירות ואפי' מרד כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שוב רשעו כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות תשובה, מ"מ עדיין צריכין הכשר, וז"ש לא אתדכי מלשון נקיון שיהי' נקי מחלקי הרע שנשתאבו בתוכו, ויש שנבלעו בתוכו ע"י אש היצה"ר ולא אתדכי אלא במילין דאורייתא:

150

קנ״אוהנה בזוה"ק דכמקרה ישראל כן מקרה הארץ דכמו ישראל אלמלא נתמרקו במצרים לא הי' משיגים מעלתם הגדולה, כן א"י היתה צריכה מירוק ביד הכנענים בתחילה, והיינו כי אין לך הר וגבעה שלא עבדו שם ע"ז וטנופת של ע"ז הי' מירוק להארץ, וזה שנצטוו ישראל על ביעור ע"ז מא"י כמ"ש אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים וגו' את אלהיהם, וגידוע אשרה קודם לביעור הכנענים כבש"ס ע"ז (מ"ה:), ויש לומר דהכשר א"י הי' באופן הכשר טהרת כלים שבראשונה צריכין להעביר האיסור שעל פני הכלים ואח"כ מכשירין אותם מהבליעה ע"י הגעלה וליבון, כן א"י בראשונה הי' ביעור ע"ז בפועל ואח"כ צריכין לדחות מתוכה כחות הרעים שנשתאבו בתוכה, או לשרוף אותם במקומם:

151

קנ״בולפי האמור יש ליתן טעם על ברכות וקללות של הר גריזים והר עיבל וכתיבת האבנים, דידוע שכל כוחות הסט"א הם מפאת יניקה שיש להם באמצעות החטא שנמצא בישראל ח"ו, ועל ידי אמצעות אותו יחיד החוטא יש להם יניקה מכנ"י, וע"ז היו באין ברכות וקללות הר גריזים והר עיבל לדחות החוטאים מהכלל, ושוב נפסקה חיותם מכנ"י שדוגמתה היא א"י, וע"כ עי"ז הם נפלטים מא"י, והוא דוגמת הכשר הגעלה, אך יש עוד כוחות חיצוניים שהיו נשתאבים בתוך תוכו של הארץ שלא היו נפלטין, וצריכין לשורפן במקומם ע"י אש התורה וזהו ענין כתיבת התורה על האבנים שהם דוממין מחוברין לארץ ע"י בנין כמ"ש ובנית שם מזבח, א"כ כתיבת התורה על האבנים שהן כמו גוף הארץ כענין הכשר ליבון וכמו דאתדכי בר נש במילין דאורייתא, כן אתדכי הארץ ע"י כתיבת התורה על האבנים:

152

קנ״גוהי' אם לא תשמע בקול ה' אלקיך וגו' וברש"י בפסוק כ"ג קללות הללו משה מפי עצמו אמרן ושבהר סיני מפי הקב"ה אמרן כמשמעו וכן נאמר ואם לא תשמעו לי ותלכו עמי קרי וכאן הוא אומר לקול ה' אלקיך, ידבק ה' בך יככה ה', הקל משה בקללותיו לאמרן בלשון יחיד וכו', ובפשיטות שתועלת הלשון יחיד כענין אמרם ז"ל במדרש שאם אחד גולה לברבריא נחשב שנתקיים הגלות והשיעבוד לכל ישראל שמה, אך עדיין אינו מובן למה כתוב אם לא תשמע בלשון יחיד, והי' די שהעונשין יהיו בלשון יחיד:

153

קנ״דונראה עוד לומר דכמו דכתיב במ"ת ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחד בלב אחד כ"כ נוכל לומר להיפוך דהא דכתיב בלשון יחיד, היינו שהקללות הן רק בתנאי שאם ח"ו יהיו כל ישראל כאיש אחד בלב אחד לרוע, וזה אי אפשר דלא איפחית עלמא מל"ו צדיקים כאברהם, ע"כ נקיים ישראל מקללות האלה:

154

קנ״השנת תרע"ח

155

קנ״ובמדרש תנחומא מה כתיב למעלה מן הענין השקיפה ממעון קדשך אמר ר' אבוהו בשם ריב"ח בא וראה כמה מתחטאים וכמה יש להם פתחון פה לעושי מצות וכו' יורד אדם לתוך שדהו ראה אשכול שביכר תאנה שביכרה וכו' בא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל א"י שנא' השקיפה ממעון קדשך וגו', ויש להבין הלוא מקרא זה בוידוי מעשר כתיב כמ"ש כי תכלה לעשר וגו' בשנה השלישית שנת המעשר, ומה ענין זה לביכורים דנוהגים בכל שנה וגם אינן בזמן אחד, שוידוי מעשר הוא בע"פ ומקרא ביכורים הוא מעצרת עד החג:

156

קנ״זונראה לפרש דהנה יש לדקדק במצות ביכורים דשניא היא מכל מצוות שבתבואת הארץ שכולם אינן באין אלא אחר נקיון התבואה מן המוץ ותבן, ובזוה"ק פ' עקב (ער"ב:) וכד היא במוץ ותבן איהי בבית אסורים ולית לה רשו לארמא וכו' ובג"ד כד איהי במוץ ותבן דאינון לקבל ערלה ופריעה פטור מן המעשר עכ"ל, אבל ביכורים אדרבה מצותן לקרוא להן שם בעודן עם כל הפסולת ולא עוד אלא אפי' במחובר לקרקע שהוא דומם:

157

קנ״חונראה דהנה אמרו ז"ל בזכות ביכורים נברא העולם, ויש להבין מאי אולמא דביכורים מאינך דנקראו ראשית ועי' רמב"ן ריש בראשית, ונראה הטעם דהנה ידוע דבחטא אדה"ר נתערבו טו"ר ואין לך דבר שלא נשתאב בו ארס של נחש, ומזה באו המוץ והתבן, והנה לפי תוקף הארס שנשתאב בתוך תוכו, לפי הטבע הי' לו להיות גוש אחד מעורב אוכל ופסולת, ולא הרכבה שכנית לבד, וי"ל שזהו מחסד ה' שאף בעוד מעורב אוכל ופסולת השפיע השי"ת בו קדושה עליונה מאד שמחמתה הפסולת נדחתה לחוץ ונתברכה להיות קליפה נפרדת שע"י המלאכה שבתבואה תתפרד לגמרי מהאוכל, וזהו שבזוה"ק הגדתי היום לה' אלקיך ולא אלקינו משום דבגין חסד עלאה זכה להאי, וע"כ אמר זה לכהן שמדתו חסד, ולפי דרכינו חסד עלאה הוא קדושה העליונה מאד וכדבעינן למימר קמן, ולולא שהקדושה היא עליונה מאד שאי אפשר לשום כח מכחות החיצונים לאחוז בה, לא היתה הקליפה נדחת מפני' ואדרבה שהיתה כמו שבע פרות הרעות שבחלום פרעה שאף אחר אכלם את שבע הטובות כתיב ולא נודע כי באו אל קרבנה, ובזוה"ק פינחס שדוגמתן יש עננין חשוכין שכל אור שבא לתוכן נטבע ולא נודע, וע"כ נצרכת לזה קדושה עליונה מאד, שגם חושך לא יחשיך מפני', וידועין דברי הר"ן בענין ביטול בכל שאפשר להיות כמותה, וזה שבזוה"ק כולן בחכמה אתברירו, כי כתיב ימותו ולא בחכמה והבן:

158

קנ״טונראה שלקדושה העליונה זו רומזת מצות ביכורים וע"כ יש בביכורים קדושה עליונה וגדולה יותר מכל תרומות ומעשרות, שידוע שכל אלו הם חלקי הקדושה הנבררים מתוך הטבל שהי' מעורב חולין וקודש, וקדושה העליונה נבררת בביכורים ולתכלית מצות ביכורים ניתנה בו קדושה עליונה ומובן שלולא מצות ביכורים לא היתה ניתנה בו קדושה העליונה וממילא לא הי' אפשר לתבואה לבוא לידי נקיון לעולם, ולא הי' אפשר לבוא לידי תרומות ומעשרות שהם אי אפשר לחול בלתי נקיון מהפסולת, כבזוה"ק הנ"ל ולית לה רשו לארמא וכו', וא"כ כל ענין תרומות ומעשרות שבאין אחר נקיון התבואה כולם נצרכין למצות ביכורים, ואם יצוייר בלעדי מצות ביכורים לא הי' אפשר להיות מצות תרו"מ, וע"כ כתיב מלאתך ודמעך לא תאחר שלא תקדים תרומה לביכורים ומה"ט הוא:

159

ק״סוהנה ידוע שעולם שנה נפש הם בתכסיס אחד וע"כ כמו בתכסיסו של עולם מצות ביכורים הרומזת לקדושה עליונה שניתנה בעולם עוד טרם נתפרדה מהפסולת, וזהי סיבה שתוכל התבואה לבוא לידי נקיון כנ"ל, כן הוא בשנה ובנפש, בשנה, יובן עפ"י מאמר נ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דקידוש החודש משפט כתיב בי', היינו שנתברר במדת המשפט שיותר מכאן אין רשות לכחות החיצונים לשלוט, ובזוה"ק שבשעיר החטאת של ר"ח מתפרשין כחות החיצונים מהירח, ואך הקדים שבת לכל המועדים דשבת קבועא וקיימא א"צ לקידוש ב"ד, כי באם יצוייר ח"ו העדר השבת היו כחות החיצונים כ"כ דבוקים ולא הי' אפשר להתפרד, אלא מפני ששבת קבועא וקיימא וכולהו ערקין ואתעברו מינה בהכרח, ועוד מע"ש מחצות מתחיל אור קדושת שבת להאיר אף שעוד האדם אינו מוכן, ואיש הנלבב מרגיש התעוררות בלבבי, מה גם כשנכנסת שבת אפי' ע"ה אימת שבת עליו, ובכח זה ישראל פושטין צורה ולובשים צורה הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, וזהו הנותן כח להפרידם נמי בר"ח ובמועדים, וכדמיון ביכורים בעולם כן שבת בשנה:

160

קס״אויש לומר נמי שזהו ענין אלול לפני ר"ה, דבזוה"ק דבר"ה דינין קשין מתעברין מעלמא מאן דינין קשין אלו רשעים גמורים, והקדים לזה חודש אלול שמאליהן נפתחין הי"ג מכילין דרחמי, ומחמת זה אין הדינין קשין כ"כ דבקים, ונתפרדים בר"ה כמוץ יסוער מגורן, ואולי לזה הענין קורין פרשת ביכורים באלול קודם ר"ה כדי להסמיך ענין לו, והיא הארה לאדם שלא לישב בחיבוק ידים וישכיל וידע שהגיעה עת מוכשרת, להכין את לבבו לירחא שביעאה באשר קדמה שכינה ואתיא:

161

קס״בואפשר לומר שזה נמי ענין שתוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהם עומדים, כי התקיעות הן יותר במעלה מן הברכות כאמרם ז"ל ר"ה (ל"ד:) הא דאורייתא והא דרבנן, והטעם כי בספרי משמע שהתקיעה מתייחסת להשי"ת שהשי"ת הוא התוקע, והיינו כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דבאשר ר"ה הוא זכרון ליום ראשון דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים כן בכל שנה מתחדש זה הענין ע"י התקיעות והם הפחת רוח חיים חדשים בלב ישראל עכ"ד, והברכות הן הפותחין סגור לב האדם לקבל הפחת רוח חיים הלז, כי בעוד הלב סגור א"א לקבל, וע"כ בהכרח הברכות קודמין, ומ"מ תקיעות מיושב קודמין לכל, והוא כדמיון הביכורים קודם נקיון התבואה על דרך הנ"ל:

162

קס״גוכי בנפש האדם אפי' בעוד אולת קשורה בלב נער ומצואתו לא רחץ קול דודי דופק לפעמים על מיתרי לבו לעוררהו מתרדימותו, וע"ז אמרו ז"ל בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה ואיתא בספה"ק שמזה באים הרהורי תשובה בלב אנשים, ואף השוגים בהבלי הזמן בלי משים אל לבם לפעמים יתעוררו ואינם יודעים בעצמם בשביל מה, והנה הפליגו במליצתם לומר שאותה ב"ק יוצאת מהר חורב, ויש להבין הלוא עתה אין בהר חורב שום קדושה ומעלה משאר ההרים, וע"ז משלו משל אין המקום מכבד את האדם אלא האדם מכבד את המקום כמ"ש במשוך היובל המה יעלו בהר, ונראה לפי דרכינו הנ"ל דהיות ידוע דאורייתא מחכמה עלאה נפקת, וע"כ ב"ק הלזו נמי שורש מוצאה ממקום היותר עליון וע"כ בכחה לעורר את הנרדמים, ואיננה נטבעת בעננין חשוכין כנ"ל שכולן בחכמה אתברירו וזהו שרמזו שיוצאת מהר חורב, ולולא התעוררת הלב הבאה מקודם עד לא רחץ מצואתו לא הי' באפשר באדם להתעורר מתרדמת אולתו להתנקות מהפסולת, כי בעוד היצה"ר תוקף על האדם לולא שהקדים ה' לערות עליו קדושה עליונה הי' כמו חבוש שאין מתיר עצמו מבית האסורים, והוא דומה למצוות ביכורים קודם נקיון התבואה ממוץ ותבן וכדומה כנ"ל:

163

קס״דוי"ל עוד שזהו ענין מה שבמילה נצרך שתעבור עליו שבת אחת כבמדרש אמור (פרשה כ"ז י') שיראו פני מטרונה תחילה, עפ"י דברי זוה"ק הנ"ל דתבואה שהיא במוץ ותבן דאינון כמו ערלה ופריעה פטורה מן המעשר, והרי זה בא ללמד ונמצא למד, דכמו נקיון התבואה צריכה שתקדים לו מצות ביכורים כנ"ל, כן נמי לנקות את האדם מן ערלה ופריעה א"א בלתי שתקדים לו הארת קדושה עליונה דקבועא וקיימא, דבלא"ה לא הי' אפשר להפרד:

164

קס״הולפי האמור מובן מה דבזכות ביכורים נברא העולם, שצפה הקב"ה שלולא ענין ביכורים שהוא סובב בכל הבריאה עולם שנה נפש, לא הי' אפשר לבוא לידי נקיון והיתה תכלית הבריאה בטלה:

165

קס״וולפי דרכינו זה יובנו דברי התנחומא הנצבים פתח דברינו, דהנה בוידוי מעשר כבר דברו בו רבותינו ז"ל איך יתכן וידוי על המצוה, דלשון וידוי שייך על עבירה דווקא, ועיין בספורנו, אך לפי דרכינו י"ל דהנה בוידוי מעשר נכללה נמי מצות ביכורים ושלא הקדים תרומה לביכורים, והטעם אמרנו לעיל שלולא מצות ביכורים לא הי' אפשר להתבואה להתנקות ולבוא לידי תרו"מ, ומעתה יובן שזהו וידוי שלימה על חטא אדה"ר שמחמתו נשתאב ארס של נחש כ"כ בתוכיות כל הנבראים, אלא שבחסד עלאה הקדים הארת אלקית עליונה מאד כנ"ל שזוהי מצות ביכורים:

166

קס״זומעתה מבואר שהא דהשקיפה אף שבוידוי מעשר נאמרה מ"מ הרי הזכיר מראשית הסיבה שבאה לכלל תרו"מ שהיא מצות ביכורים, ובשבילה היא הבקשת רחמים שענין זה יתמיד שלעולם תקדים הארה עליונה ודיבוק אלוק' בישראל באמצעות השפעת השפע וברכה אף שעדיין לא הגיעה זכותם לזה, דאם הגיעה זכותם לזה ומגיע להם לפי מדת הדין א"צ בקשת רחמים, אלא הבקשת רחמים היא שהברכה תקדים וזה תהי' סיבה להזכות כנ"ל, וכדמיון ביכורים הקדומים לכל מצוות שבתבואה, א"כ כל בקשת הרחמים היא מחמת ענין הביכורים:

167

קס״חלברית מילה של בני שמחה בונם נ"י.

168

קס״טמה שאין אומרים שהכל ברא לכבודו על אסיפת ב"מ כברש"י ריש כתובות, הטעם כי בסעודת שמחת נשואין שהיא שמחה בטבע, שהרי אף זולתינו עושין משתה, ע"ז אנו אומרים שאצלינו חוזר הכל לכבוד השי"ת, אך שמחת בר"מ שאין זה ענין טבעי כלל ולא עוד אלא דאית לי' צערא לינוקא, והסעודה בעצמה בלי אומר ובלי דברים מעידה על עצמה שהיא לכבוד השי"ת והלל והודאה להשי"ת שזיכנו לזה ואין אנו חוששים לצערא דינוקא, ואדרבא שגם זה נוח לנו, כבמדרש לך (פרשה מ"ז) באאע"ה הרגיש ונצטער כדי שיכפול הקב"ה שכרו, ע"כ אין אנו נזקקים להזכיר זה בפה:

169

ק״עבמדרש לך לך (פרשה מ"ו ט') אם מקיימין בניך את המילה הם נכנסין לארץ ואם לאו אין נכנסין לארץ וכו' וזה הדבר אשר מל יהושע דבר אמר להם ומלן, מה אתם סבורין שאתם נכנסין לארץ ערלים וכו' נראה לפרש מה דערלות מעכבת בירושת הארץ יותר מכל מצות שבתורה, עפ"י מאמרם ז"ל במד"ר בראשית (פ"ה ט') למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, והיינו שיש לה רצון ותשוקה לעשות רצון קונה, וזהו ארץ ישראל רצון של ישראל שמשתוקקים תמיד לאביהם שבשמים, ולהיפוך מזה היא ארץ העמים רצון של העמים לטנופי דהאי עלמא, וזהו שגזרו טומאה על ארץ העמים מפני שמושך לרצון של העמים, ואפי' בדברי הרשות היפוך ממצות קדושים תהיו, והנה כבר אמרנו שמטבע הלב להשתוקק לאחת משתי אלה, ורמזו ז"ל במגילה (דף ו'.) בלשון קסרי וירושלים, קסרי היא תשוקת העמים וירושלים הוא תשוקת ישראל, אם יאמר לך אדם ישבו שתיהן אל תאמין, כי אי אפשר שיהי' שתי תשוקות האלו יחד בלב אחד, וכן חרבו שתיהן אל תאמין, שא"א שיהי' הלב בלי תשוקה כלל, אלא לעומת שמתרחק מתשוקה זו ממילא בא לתשוקה שכנגדה, והנה ידוע שהערלה היא חלק הנחש, מושכת לתאוות רעות תשוקת הגוים, וע"כ כל הגוים נקראים ערלים, וע"כ הערלה מעכבת בירושת א"י, דכמו ברוחניות כן הוא נמי בגשמיות כי תרווייהו בחד מתקלא סלקי:

170

קע״אבזוה"ק (ח"ג מ"ד.) דהא בההוא זימנא דמתכנשי עמא קדישא לאעברא ההיא ערלה מקמי ברית קב"ה כניש כל פמליא דילי' ואתגלי ודאי לאעברא לההיא ערלה לעילא מקמי ברית קיימא קדישא וכו', וכבר דקדקנו מהו הענין דקב"ה כניש כל פמליא דילי' ואתגלי ודאי וכו' וכי לסיוע של פמליא דילי' הוא צריך ח"ו, וכבר דברנו בו, ונראה עוד לומר דהנה בהא דמצות מילה נחשבת לאברהם לנסיון כבר דקדקו בו קדמאי ז"ל הלוא כבר הושלך לכבשן האש על קדושת שמו, ומי שהוא מוסר את כל רמ"ח אבריו לשריפה עבור קדושת שמו יתברך מה רבותא היא שמקבל עליו לחבול א"ע באבר אחד לעשות רצונו ית"ש:

171

קע״בונראה דהנה ידוע דשמאל דוחה וימין מקרבת, ומדתו של א"א היא חסד ימין מקרבת את כל באי העולם תחת כנפי השכינה, ואפי' רשעים גמורים היתה כל השתדלותו לקרב ולעשות מרע טוב ולא לרחק, והנה ענין כריתת וסילוק הערלה הוא דיחוי חלק הרע לגמרי בלי שום קירוב הוא היפוך מדתו של אאע"ה שהיתה כל השתדלותו לקרב את הרע ולהפכו לטוב, וע"כ זה נסיון יותר ממסירת נפש על קידוש השם שהוא עולה למעלה לריח ניחוח וכמו שבישר המגיד להב"י שיזכה להשרף על קידוש השם ויעלה לריח ניחוח וזהו תכלית הדביקות ואהבה כמו מדתו, אבל מילה שהיא היפוך מדתו היתה קשה עליו ביותר, ואולי הי' לו מקום לחשוב שבמה שלא יקבל עליו להמול אלא להשתדל כמדתו לקרב גם את חלקי הרע להפכם לטוב ייטב בעיני ה' ביותר כי בזה לא לבד את גופו הוא מוסר אלא גם את נשמתו עבור כבוד ה' שיתגדל ביותר, וכענין שאמר מרע"ה מחני נא מספרך וגו' שפירשו הראשונים ז"ל שרצה למסור את זכיותיו לציבור כדי שיציל את ישראל ויתגדל שמו יתברך בעולם אף שהוא יהי' נדחה מחמת שישאר נעדר הזכיות, כ"כ הי' מקום לאברהם לחשוב, ומ"מ עמד בנסיון ומסר א"ע ואת כל מהותו לעשות כאשר נצטוה בלי שום חשבונות:

172

קע״גולפי האמור יש לפרש הענין דאיתא במדרש וירא (פ' מ"ח) שאין הנימול יורד לגיהנם, דכלפי שאברהם השליך את מדתו מדת החסד מנגד והסכים למדת הדין ותפס את מדת הדין לרחק מה שראוי לרחק היפוך מדתו, זכה לעומתו לזרעו אחריו שמדת הדין לעולם תסכים למדת החסד, וידוע דכל המקטריגים וכל הסט"א כל יניקתם ממדת הדין, ורמזו ז"ל בהא דגיהנם נברא בשני, כי ידוע שסדר ימי הבריאה יום הראשון בחסד ויום שני בגבורה מדת הדין וע"כ לא נאמר בו כי טוב, וע"כ איש ישראל שאפי' מצד מדת הדין הוא חייב לירד לגיהנם ח"ו, מ"מ אם אך מצד מדת החסד יש עליו זכות היא ניצול, שלעולם מדת הדון מסכמת למדת החסד כדי לזכות את ישראל בזכותו של אאע"ה שלא לירד לגיהנם, וזהו שאמרו ז"ל עירובין (י"ט.) דאתא אברהם ומסיק להו, היינו זכותו כנ"ל:

173

קע״דולפי"ז יש לפרש דברי הזוה"ק דקב"ה כניש כל פמליא דילי' ואתגלי ודאי לאעברא לההיא ערלה לעילא, דהנה כתיב וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, ואמרו ז"ל וכי יש שמאל למעלה אלא אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה, ונראה שלזה כוון הלשון כל פמליא דילי', היינו אלו שמיימינים לזכות ואלו שמשמאילים לחובה, שבקיום מצות מילה למטה מתעוררת זכותו של אאע"ה כנ"ל עד שגם מדת הדין תסכים למדת החסד לאעברא ההוא ערלה לעילא מקמי ברית קדישא, שכל מציאות ההיא ערלה היא מצד קטרוג עוונות כידוע שכל מציאות המקטריגים היא מצד מדת הדין, וכאשר גם מדת הדין מסכימה מתעברת ההיא ערלה לעילא ודו"ק:

174

קע״הלשלישי למילה

175

קע״ובמדרש וירא (פ' מ"ח ב') ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוק' אמר אברהם אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באו להדבק בזאת הברית ומבשרי אחזה אלוק' אלולי שעשיתי כן מהיכן הי' הקב"ה נגלה עלי וירא אליו ה', ויש להבין במה שאמר אחר שמלתי עצמי הרבה גרים כו' דלכאורה איפכא מסתברא דקודם שנימול נקל הי' לגרים להתגייר, מאחר שנימול, שמעתה כל הגרים אי אפשר להם לכנום לברית עד שימולו, ויסורי המילה וסכנתה עומדים לשטן עלי דרכם, והרבה ימנעו בשביל זה להתגייר:

176

קע״זונראה לפרש דהנה יש להבין מה שניתוספה אות ה' לאברהם עוד קודם המילה, דלכאורה הי' יותר נכון אחר שנכנס לברית והוסרה הערלה לקרוא לו שם החדש, וכמו שאנו עושין שאין קורין שם להילד עד אחר הסרת הערלה, ונראה עפ"י דברי הש"ס תמורה (דף ל"א.) בנתעברה ואח"כ נטרפה היא וולדה נטרפה אבל נטרפה ואח"כ נתעברה וולדה כשר וכן הדין בהרבעה, והטעם שאין הוולד נתפעל ונאסר אלא בשעה שחל האיסור על האם, אבל כשהיתה מכבר אסורה אין הולד נתפעל ונאסר מחמת אמו, וכ"ק אבי אדמו"ר זצלל"ה דייק מדברי הש"ס אלו דגר שנתגייר והי' לו כלי תשמיש אין הכלים צריכין טבילה, ולא דמי לכלים שקנה אח"כ או ישראל שקנה כלי תשמיש מן הגוי שצריכין טבילה מפני שנכנסו לקדושת ישראל דכמו דקאמר הש"ס בטריפות וה"ה בהרבעה, כן הדין להיפוך בשעה שחלה על הגר קדושת ישראל אז כל הכלים שיש לו שטפלים אליו חלה עליהם נמי קדושת ישראל וא"צ טבילה עוד, אבל הכלים שנכנסו לרשותו אחר שכבר חלה עליו קדושת ישראל או לרשות אזרח מישראל צריכין טבילה כדי שתחול עליהם קדושת ישראל עכ"ד:

177

קע״חולפי האמור י"ל נמי בענין אברהם שנקרא ע"ש כי אב המון גוים נתתיך, שמעתה מילת אברהם הותה תועלת קצת לכל הגוים בכללם, כי שמעתה שנקרא אב המון גוום היו הכל טפלים אליו, וכאשר חלה עליו קדושת הברית קבלו תועלת כל הנטפלים אליו, דומה קצת לכלי הגר בשעה שנתגייר, וכ"ז הוא מחמת שנקרא לו שם זה קודם שחלה עליו קדושת הברית, אבל אם הי' נימול מקודם אף שהיו נעשו כל הגוים אח"כ טפלים אליו בקריאת השם שוב לא היתה להם תועלת, וכמו גר שקנה כלום אחר שנתגייר:

178

קע״טומעתה יובנו דברי המדרש הנצבים פתח דברינו, דהנה מובן שכחות הטומאה המושלים על כל הגוים אינם מניחים אותם לבוא ולהתגייר וכמו אבן כבדה האוטמת את סגור לבם, ואפי' כשבאין להתעורר אינם יכולין, וזהו עיקר המניעה יותר מכל יסורי המילה וסכנתה, אבל מאחר שנימול אברהם שהי' אב המון גוים נחלש כח הטומאה ואינו מאטים כ"כ את סגור לבם של כל הגוים, ומעתה הרבה גרים באין להדבק בזאת הברית מפני שנסתלק האוטם, וזה שמסיים ומבשרי אחזה אלוק' אלולי שעשיתי כן מהיכן הי' הקב"ה נגלה עלי וירא אליו ה', היינו כמ"ש בזוה"ק דמקודם שמל א"ע אטום הוה, ובמילתו נסתלק האוטם, ומפני זה היתה לו התגלות אלקית עיו"ש, וע"כ בהסתלק ממנו האוטם נסתלק נמי עמו האוטם של כל העולם וכנ"ל:

179

ק״פברש"י וירא (י"ח ז') כדי להאכילם ג' לשונות בחרדל, נראה כי בהמילה סילוק הערלה הי' תוקון לברית המעור, ובסעודה זו של שלישי למילה תיקן ברית הלשון ולרמז זה האכילם ג' לשונות, והנה ברית הלשון חמורה עוד יותר וע"ז אמרו ז"ל בש"ס ערכין (ט"ו:) שהמספר לה"ר מגדיל עוונות כנגד שלש עבירות ע"ז ג"ע שפ"ד, והנה זה הי' ענין סדום שהי' בהם שלוש עבירות אלו לעומת שלוש מלכיות הראשונות וגם נגד מלכות הרביעית שהיא שקולה או יתירה משלשתן, ובמדרש ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד, רעים אלו לאלו, חטאים בג"ע, לה' בע"ז, מאד בשפ"ד, וכבר פרשנו שרעים אלו לאלו הוא חטא לה"ר המגדיל עבירות כנגד שלש עבירות החמורות, וע"כ מתוך סעודה הנ"ל שהיא תיקון ברית הלשון בא העונש לסדום שהי' היפוך מזה לגמרי:

180

קפ״אשנת תרע"ט

181

קפ״בבמדרש תנחומא זש"ה בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו, והלוא כריעה בכלל השתחוי' וכו' אלא צפה משה ברוה"ק שבהמ"ק עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלש פעמים בכל יום, ומשמע ששלשה לשונות השתחוי' כריעה הברכה מורין על שלש תפלות שבכל יום, ויש להבין מה ענין ג' לשונות אלו לשלש תפלות שהם שוין ובלשון אחד ואין ביניהם אלא שינוי הזמן, ובעיקר הדבר תמהו המפרשים למה התרגש משה בביטול הביכורים יותר מביטול כל הקרבנות ומצות שתלויין במקדש, וכבר דברנו בזה בכמה אנפי, ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:

182

קפ״גונראה דהנה בזוה"ק (ח"ג ק"ח.) מאי עול מלכות שמים אלא כהאי תורא דיהבין עליו עול בקדמיתא בגין לאפקא מיני' טב לעלמא, ואי לא קביל עלי' האי עול לא עביד מידי, ה"נ איצטריך לי' לב"נ לקבלא עלי' עול בקדמיתא ולבתר דיפלח בי' בכל מה דאצטריך, ואי לא קביל עלי' האי בקדמיתא לא יכול למפלח, וכבר פרשנו האי משל דמצות שהאדם עושה פועלות בעליונים, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר הטעם דכוחן לפעיול בעליונים משום דשלוחי דרחמנא אנו וכח המשלח בהשליח וכמ"ש הרמב"ן בשור החורש שנחשב לבעליו כגרזן ביד החוצב בו, ע"כ בעשייתנו המצות נחשב כמו השי"ת הוא העושה אותן עכ"ד, אך כ"ז הוא כשהאדם מקבל עליו עול מלכות שמים תחילה שוב הוא חשוב ביד השי"ת כגרזן ביד החוצב בו, וא"כ המשל מתאים עם הנמשל, דכמו דהאי תורא בלי עול לא עביד מידי, כן המצות בלי קבלת עול מלכות שמים לא עבדין ופועלין בעולמות העליונים מידי:

183

קפ״דוענין קבלת עול מלכות שמים נראה דלא סגי מה שמקבל עליו עול מצוה זו לעשותה, שעדיין איננו כגרזן ביד החוצב בו אלא כאלו עושה את חפץ עצמו שחפץ במצוה זו, ועיקר קבלת עול מלכות שמים הוא שיבטל את עצמו בכל פרטי מדותיו לרצון השי"ת, וכל מקום אשר יהי' שמה רוח ה' ללכת ילך, ואם חסר לו מדה אחת שאיננו מכניע אותה לרצון השי"ת עדיין עומד מבחוץ, ויש לבאר עוד יותר דהנה ידוע מדת מלכות שמים שכוללת כל שבע מדות העליונות כמ"ש לך ה' הגדולה וגו' ואח"כ לך ה' הממלכה, וע"כ המקבל עליו עומ"ש צריך שיכלול בו כל ז' מדות שיהיו כולן בטלין ונכנעין לרצון השי"ת, אך זה איננו דבר נקל כ"כ להיות בטל באמת בכל שבע מדותיו לרצון השי"ת, כי האדם הוא קרוץ מחומר, והן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, וצריכין לזה סיוע מיוחד:

184

קפ״הונראה דהנה ידוע שהמצות הן סגוליות כמ"ש הרמב"ן כי אין בטבע שהאוכל חלב יכרת, והמשלח את הקן יאריך ימים או יזכה לבנים כבמדרש, אלא שהמצות יש בהן כח נעלם סגוליי שבלתי מובן לשום אדם איך הוא הדבר הזה, ולמשל כח סגולת אבנים יקרות, וכח אבן השואבת את המתכות, כן אלפי אלפים פעמים ככה היא סגולת המצות שיש בהן כח נעלם גדול מאד למעלה ממסתרי הטבע, ומובן ממילא דהא דהמצות נקראין תרי"ג עיטין דאורייתא בלשון הזוה"ק ובלשין הרמב"ם שהם עצות מרחוק לתקן את הדעות וליישר את כל המעשים, דלאו דווקא כח הנגלה והנראה מהם שחיים הם למוצאיהם, אלא העיקר הוא כח הנעלם והסגולה שבהם לתקן את הדעות וליישר את כל המעישים, כל מצוה ומצוה יש לה סגולה מיוחדת:

185

קפ״וומכאן תוכחת מגולה כמה אדם צריך לדקדק במצות ולא יתברך בלבבו לאמור כמו שטעה בזה החכם מכל אדם באמרו אני ארבה ולא אסור, כי אף שבודאי לפי הטבע שפט בצדק שאיננו מעותד שיסור לבבו, שמגדר החכמה שיהי' הדבר ברור אצלו כאחותו כמ"ש אמור לחכמה אחותי את, וא"כ מאחר שהכתוב העיד עליו שהי' חכם מכל אדם, בודאי כך הי' הדבר ברור וכמו ששפט את טבעו וכחות נפשו, אבל באמת לא כך הי', כי כח הנעלם שבמצות האלקים הבין את דרכה והוא ידע את מקומה, וכח נעלם זה הביאו למה שהביאו, ומעתה מכ"ש לאנשים פחותים ממנו יותר מפחיתת טפה בערך ים הגדול עד כמה צריך להזהר, ודי בזה למבין:

186

קפ״זובהתבונן במצות ביכורים י"ל שסגולתה נמי עוצרת בתוכה כח נעלה למשוך את אדם לקבל עליו עול מלכות שמים, היינו לבטל את כל שבע מדות נפשו להשי"ת כנ"ל, והיינו כי ביכורים נוהגים בשבעת המינים, ובליקוטי תורה מהאריז"ל כי שבעת המינים שורשם במלכות שמים, מז' מדות עליונות עכ"ד, ואף כי אין לנו עסק בנסתרות, מ"מ יש לפרש גם בפשיטות בענין הביכורים, כי פרי חדש שאדם מתאוה לו מה גם אחר שעמל בהן שנה שלימה ורוצה אדם בקב שלו, וכשאדם רואה תאנה שביכרה וכו' והוא מפרישה לשמים, זה הוא פועל דמיוני למסור כל תשוקותיו לה' והשבעה מינים רומזים לשבע מדות, וכבר הגדנו שזהו ענין שבע מצות שיש בביכורים כמ"ש הרמב"ם, ע"כ י"ל שסגולת מצוה זו לעורר בישראל ענין ביטול שבע מדותיו לרצון השי"ת בכל ענינים לכל השנה, וע"כ ב"ק מברכתו הבאת בוכורים היום תשנה לשנה הבאה, ומכלל שכח סגולה זו נמשך לכל השנה, וזהו ענין קבלת עול מלכות שמים כנ"ל, והוא ראשית ויסוד לכל עניני עבודה כבזוה"ק הנ"ל, דאי לא קביל עלי' האי בקדמיתא לא עביד מידי, ולפי האמור מובן טעם דאסור להקדים תרומה לביכורים, כי בלי הקדמת עול מלכות שמים לא יוכל למפלח:

187

קפ״חולפי האמור יובן מה שהתרגש משה כאשר צפה שהביכורים עתידין ליפסק יותר מפסיקת כל הקרבנות, שהרי יחסר לישראל סגולה זו לעוררם להביאם לקבלת עומ"ש שהוא יסוד הכל, וכשחסר ומתמוטט ח"ו היסוד מתמוטט כל הבנין:

188

קפ״טולפי דרכינו זה יש לפרש מהו התיקון של השלש תפילות, דהנה התפלה יש בה ג' ברכות ראשונות וג' אחרונות, ואמצעיות אין להם סדר, ובש"ס יומא (דף מ'.) בענין הגרלה ומדסידרא לא מעכבא עיקר הגרלה נמי לא מעכבא, כן נמי י"ל בענין ברכות אמצעיות של תפילה, שמה"ט נתקן לכלול כולם בתפילת הביננו שיוצאין בה כשאי אפשר להתפלל כולם, א"כ יסוד ברכות התפילה הם שבע, וכן הוא בכל תפילות שבת ויו"ט ומוספין, והנה תפילה צריכה שתהי' בביטול עצום כל בחי' נפשו לה', ובמדרש ואתחנן שנמשלה תפילה למקוה וכבר פרשנו שכמו מקוה באם חיסר אפי' שערה אחת שלא הכניסה למקוה לא עלתה לו טבילה, כן הוא בענין תפילה כשחסר שום כח מכחות נפשו, וממספר ברכות התפלה שהן שבע נרמז שיש בהתפלה כח נעלם זה למשוך את לבב ישראל לבטל עצמם כנ"ל, והוא כענין מצות הביכורים וסגולתה כנ"ל, ע"כ תיקן התפילות במקום שנחסרו הביכורים:

189

ק״צוהנה הוסיף לומר שתיקן ג' תפילות בכל יום, היינו שבמדרש שטעם שצריכין להיות שלש מפני שינוי היום, ויש לומר דהיינו מה שהתפלות אבות תקנון, דהנה זה שצריך שיהיו כל כחות נפשו משוקעים בתפילה איננו דבר נקל, ומה גם בכל מיני שינוים שנתהיה לאדם פעם בשבט ופעם בחסד, אך זה הכח בישראל מכח האבות, אברהם בחסד יצחק בגבורה ופחד, יעקב בטרדת הגלות ואמר לא שקטתי ולא שלותי ולא נחתי ויבוא רוגז, נמצא כולם עמדו בכל מיני נסיונות נסיון עושר נסיון עוני כו' וכולם היו דבקים בתכלית בה' ובטלו כל כחות נפשם לה' והם הורישו לישראל שיהי' בכוחם לעמוד בכל מיני שינוים, וע"כ מרע"ה תיקן לישראל ומשך להם מכח זכות האבות שיהי' בכוחם לערוך תפילה הנרצית כנ"ל בכל עתות שהזמן משתנה, והם ג' תפלות:

190

קצ״אומעתה יש לפרש השלשה לשונות השתחואה כריעה בריכה, השתחואה שהיא פישוט ידים ורגלים היא ביטול ענין הראש והשכל שבאדם שע"כ הוא משונה משאר בע"ח שהולכים כפופי קומה והאדם בזקיפת קומה, ופישוט ידים ורגלים הוא היפוך מזה, מורה על ביטול בעוד השכל מאיר, כריעה היא בגוף, בריכה היא ברגלים כמו שפירשו המפרשים, מורה על ביטול ושינוי, הן בבחי' השכל הן בבחי' הגוף, ואפי' כשהוא בבחי' רגלים היינו בבחי' פחיתות נמי יהי' בכחו לערוך תפילה:

191

קצ״בוידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמור הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך, ובספורנו הסכת צייר במחשבתך עכ"ל, ויש להוסיף בה דברים שזה עצמו תצייר במחשבתך שהיום הזה נהיית לעם, וזה כענין שכתוב בק"ש אשר אנכי מצוך היום ופירש"י לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה, כן נמי יש לפרש כאן שכל אדם יצייר במחשבתו כאלו הוא מושלך בגועל נפשו, והושיט הקב"ה היום את ימין חסדו ולקח אותו להיות לו לעם והוא יקרא שמו יתב' עליו שזה מעורר חפץ ותשוקה נמרצה עד כלות מנפש כמובן:

192

קצ״גוי"ל שרמז יש בזה לר"ה שבזוה"ק ויהי היום רומז לר"ה, והיינו עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שזה היום זכרון ליום ראשון שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים, כן בכל ר"ה נותנים לאדם חיים חדשים מלובשים בקול השופר, וזהו שבספרי שהשי"ת הוא התוקע, והפירוש שהשי"ת מלביש את החיים בקולו של השופר, ויוצדק בו לומר היום הזה נהיית לעם לה"א, אך צריכין לצייר זה היטב במחשבתו ולהעמיק כוונתו בו, ובודאי יבוא מזה להתעוררות גדולה:

193

קצ״דשנת תר"פ

194

קצ״הבמדרש זש"ה אשרי אדם שומע לי, מהו אשרי אדם שומע לי, אמר הקב"ה אשריו לאדם בשעה ששמועותיו לי, מהו לשקוד על דלתותי, אמר הקב"ה אם הלכת להתפלל בתוך בהכנ"ס אל תעמוד על הפתח החיצון להתפלל, אלא הוי מתכוין להכנס דלת לפנים מדלת וכו' על דלתותי ב' דלתותי:

195

קצ״וויש להבין מהו הכוונה בהא ששמועותיו לי, ומת"כ פירש ששמועתיו שהוא מבקש לשמוע הם לשם שמים, ועדיין אינו מספיק שזה לא הי' צריך להביא מקרא דנביאים שכל התורה מלאה מזה, ובק"ש לאהבה את ה"א ולעבדו, וברש"י שלא תאמר הריני לומד בשביל שאהי' עשיר בשביל שאקרא רב בשביל שאקבל שכר, אלא כל מה שתעשה עשה מאהבה וסוף הכבוד לבוא, ועוד יש להבין מהו הרבותא לכנוס דלת לפנים מדלת, ומכ"ק אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר שמעתי בשם רבותיו בדברי הש"ס ברכות (דף ח'.) לעולם יכנוס אדם שיעור שני פתחים לבהכנ"ס ואח"כ יתפלל, שהשני פתחים הם יראה ואהבה:

196

קצ״זונראה לפרש דהנה בענין אהבת אדם למקום תמהו המחקרים איך יתכן זה, כי אהבה נצמחת מפאת התדמות, ומאחר שהמרחק בין אדם למקום הוא לאין שיעור איך תתכן האהבה, וכבר דיברו בו בספה"ק, והתירוץ לזה דכתיב בנים אתם לה"א ובכל איש ישראל יש בו חלק אלוק' ממעל והיא נקודה נפלאת בקרב איש ולב ומחמתה תתכן האהבה, אך אמרו ז"ל בברכות (ס"א.) יצה"ר דומה לזביב ויושב בין שני מפתחי הלב, ויש לומר ששני מפתחי הלב הם, מפתח אחד לחיצוניות הלב, שדרך בו נכנסה הקריאה להתעוררות, עורו ישנים משנתכם וכו' כמו שמעוררין את הישן, וכלשון הכתוב (יונה א' ו') מה לך נרדם קום קרא אל אלקיך, כך דעתו של אדם מעוררתי, ויש עוד מפתח מחיצוניות הלב לפנימיותו שאחר שחיצוניות הלב נתעוררה ונתרגשה נכנסת התעוררות ההיא לפנימיותו עד שמעוררת לנקודה הפנימית בקרב איש ולב עמוק, ויצה"ר יושב בין שני מפתחי הלב, וסותם בכפלים סותם בפני קול הקריאה מה לך נרדם כנ"ל, ואפי' כשנתעורר האדם ע"י שנכנסה הקריאה עכ"פ לחיצוניות הלב, עדיין סותם את מפתח השני ואינו מניח שתכנס ההתעוררות לנקודה פנימית של הלב, ומובן שמחמת סתימה זו א"א להאהבה הנסתעפת מנקודה פנימית של הלב לצאת לפועל, ונשארת האהבה מסותרת בפנימית הלב:

197

קצ״חוהנה מפתח החיצוני של הלב שבו נכנסה הקריאה כלשון הכתוב מה לך נרדם קום קרא אל אלקיך אולי יתעשת ה' לנו ולא נאבד, היא בחי' יראה, ואין הפירוש יראת עונש לבד אלא יראה שלא נאבד ונדחה מאת פני הקודש, וכמו שהגיד כ"ק אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר בפירוש מה דאמרו ז"ל בברכות (ה'.) יזכור לו יום המיתה היינו שנלך ריקם מהעולם ח"ו עכ"ד, אך מפתח של פנימית הלב עד שמגיע לנקודה הפנימית [שאחר סילוק הסתימה של יצה"ר] מתעוררת באהבה בפועל כנ"ל, זהו הגורם בחי' אהבה, ומעתה מובן לפרש דברי קודש הנ"ל ששיעור שני פתחים הם יראה ואהבה, היינו שלב האדם נקרא בית הכנסת ששם מתכנסים כל כחות האדם, ושני מפתחי הלב כנ"ל הם השני פתחים, ופתיחת שתי הסתימות שעליהן הן בחי' יראה ואהבה כנ"ל:

198

קצ״טוזה עצמו הם דברי המדרש אם הלכת לביהכנ"ס להתפלל אל תעמוד על הפתח החיצון, היינו שיסתפק בהתפעלות ורגש חיצוניות הלב, אלא הוי מתכוין לכנוס דלת לפנים מדלת כי דלת היא הסותמת את הפתח, ויתכוין לסלק גם את סתימת פנימית הלב עד הגיע אל נקודה הפנימית שהיא חלק אלקי ממעל, שתעורר באהבה בהתגלות:

199

ר׳וזהו הפירוש של המדרש אשריו לאדם בשעה ששמועותיו לי, היינו שלא יסתפק עצמו שחיצונית הלב תקבל השמיעה ותתפעל ותתרגש לבד אלא שהשמיעה תגיע לפנימית הלב עד נקודה הנפלאת שהיא חלק אלקי ממעל, וזהו ששמועותיו "לי" ואז יגיע לאהבה ודביקות הנדרשת:

200

ר״אולפי דרכינו יש לפרש הא דתוקעין ומריעין כשהם יושבין ותוקעין ומריעין כשהם עומדין כדי לערבב את השטן, וברש"י כשרואה שושראל מחבבין את המצוות, ועדיין אינו מובן דבודאי השטן בא לקטרג ומביא חבילות חבילות של עבירות כנגדן, ואיך יהי' זה גורם עירבוב, אך י"ל דשמועת קול שופר שכתב הרמב"ם רמז יש בדבר עורו ושנים משנתכם וכו' הוא קול קורא מה לך נרדם קום קרא אל אלקיך והוא פתיחת מפתח חיצון של הלב בבחי' יראה, ואלו הן תקיעות דמיושב, ותקיעות דמעומד רומזין שלא יסתפק ברגש והתפעלות שבחיצוניות הלב אלא עוד יחדור לפנימית הלב עד נקודה הנפלאה כנ"ל עד שתצא האהבה המסותרת לפועל ובהתגלות, וזהו שפירש"י שישראל מחבבין את המצוות היינו שבאו לבחי' אהבה, והוא ע"י תקיעות דמעומד אחר תקיעות דמיושב שתקיעות דמעומד מגיעין עד פנימית הלב ומתעוררין באהבה, והנה אמרו ז"ל יומא בתשובה מאהבה זדונות נעשין לו כזכיות, וע"כ נעשה השטן מעורבב ואינו יודע מה לעשות, כי אם יביא עוד חבילות חבילות של עבירות כנגדן גם מהן יעשו זכיות ותתגדל כף הזכיות עוד יותר ע"כ בהכרח ישום יד לפה וישתוק מלקטרג:

201

ר״בולפי מה שהגדנו שתקיעות דמיושב הן בחי' יראה ומעומד בחי' אהבה יש לומר עוד אף שגם בלשון התקיעה שברים תרועה אחת הן וכאלו כך אלו, מ"מ מצינו שבפירוש המלות הם שונים שבזוה"ק שתקיעה מלשון והוקענום שהוא לשון תלוי', שברים מלשון שבר תשבר ותרועה מלשון תרועם בשבט ברזל, ושלשה אלו מסירין את שלש קליפות הלב, ויש לפרש הלשון לטובה תקיעה מלשון ותקעתיו יתד במקום נאמן, שברים מלשון וירא יעקב כי יש שבר במצרים, ובב"ר פ' צ"א כי יש שבר זה הרעב כי יש סבר זה השבע, כי יש שבר ויוסף הורד מצרימה, כי יש סבר ויוסף הוא השליט, כי יש שבר ועבדום וענו אותם, כי יש סבר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ועוד שם במדרש אל תהי קורא יש שבר אלא יש סבר, שראה באספקלריא שסברו במצרים וכו', הרי שלשון שבר משמש דבר והפיכו, וכן נמי יש לפרש הלשון שברים מלשון תקוה טובה, וכן תרועה מלשון ריעות ותרועת מלך בו שבתרגום ושכינת מלכיהון ביניהון, וע"כ תקיעות דמיושב שבבחי' יראה לסלק הסתימה מתפרשין כלשון הזוה"ק הנ"ל להסיר שלש קליפות הלב ותקיעות דמעומד שהם בבחי' אהבה מתפרשין לדביקות אהבה כנ"ל:

202