שם משמואל, כי תצא ד׳Shem MiShmuel, Ki Teitzei 4
א׳שנת תרע"ה
1
ב׳כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה"א בידך ושבית שביו וראית בשבי' אשת יפת תואר וגו', ויש להבין הלוא יוצאי צבא בישראל היו כולם צדיקים ואפי' סח בין תפילה לתפילה חוזר עלי' מעורכי המלחמה כבש"ס סוטה (מ"ד:) ואיך אפשר לירד כ"כ פלאות לחשוק בת אל נכר, והרב אור החיים זצ"ל הקשה למה יצו ה' כדברים האלה לטמא אדם עצמו בבת אל נכר [הלשון יצו אינו מדוקדק כי אין כאן מצוה אלא היתר] ובפרט בעת מעשה הנס במקום שצריך להוסיף טהרה ודביקות בה' יתיר לעשות מעשה כעור השנאוי אצלי ית"ש וכו', ותירץ כי יש נשמה קדושה דבוקה בטמאה ומזה באין הגרים, והנה זה שעוסק במצוה ללחום מלחמת ה' יגלה ה' את עיניו להכיר בנכרית זו שיש בה יפ"ת שהיא נשמה קדושה הנקראת יפ"ת והכרתה היא ע"י שאתה רואה שאתה חושק בה בעת שאתה דבוק בשכינה עכת"ד והאריך עוד בזה:
2
ג׳ועדיין אינו מובן שהרי אמרו ז"ל בקידושין (כ"א:) לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור, ואמרו עוד בלשון זה מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות, ואמרו עוד שאם נשאה סופה לשנאותה ולהוליד ממנה בן סורר ומורה, ואם כדברי הרב הנ"ל יקשה היתכן שממעשה מצוה להוציא נפש קדושה ממאסר הסט"א ימשכו ח"ו דברים רעים, והרי כתיב (קהלת ח' ה') שומר מצוה לא ידע דבר רע, ובעיקר הדבר אינו מובן למה תקרא בשר תמותות:
3
ד׳וכשאני לעצמי הי' נראה לי עפ"י דרכו ז"ל אך להיפוך, דהנה בש"ס ר"ה (כ"ג.) יש סיפור בדברי הש"ס איך מוציאין את עצי אלמוגים מן הים, וזהו לשון הש"ס וצי אדיר לא יעברנו אמר רב זו בורני גדולה היכי עבדי מייתי שיתא אלפי גברי בתריסר ירחי שתא ואמרי לה תריסר אלפי גברי בשיתא ירחי שתא וטענו לה חלא עד דשכנא [פירש"י חלא, חול, עד דשכנא, שולי' שוכנים בקרקעית הים ועודנה נראית למעלה מן המים דבמקום שהאלמוגים גדלים בים אין הים עמוק כ"כ] ונחית בר אמוראי וקטיר אטוני דכיתנא בכסותא [הוא אילן אלמוגים] וקטר להו בספינתא ונטלי חלא ושדי לבראי וכמה דמדליא עיקרא ומתיא ומחליף על חד תרין בכספא, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש שזה משל על האדם בעסקו בדברים גשמיים וכאשר חוזר ומדביק נפשו למעלה מושך עמו כל חלקי הקדושה שהיו מובלעים בדבר שהי' עוסק בו, עכת"ד:
4
ה׳ויש להוסיף ביאור, דהא דטענו לה חלא הוא משל על כובד הלב שלפעמים כבד לב האדם עליו עד שקשה לו להוציא דיבור של תורה או תפלה מעומק הלב כאלו הי' אטום וטמון בעפר ונטל החול ודעתו קצרה ונקרא בפי חכמי האמת מוחין דקטנות, ויש בזה חלופי מדריגות, אבל אז הזמן לדבק עצמו ולקשר עצמו במצות מעשיות עוד יותר ויותר מכפי הרגיל, ובמצות מעשיות אלו מקשר חלקי הקדושה המפוזרים בגשמית העולם להיות דבקים במצוה, וזהו המשל ונחית בר אמוראי וקטר אטוני דכיתנא בכסיתא הם חלקי הקדושה, וקטר להו בספינתא הוא גוף האדם הנמשל לספינתא כבזוה"ק ח"ב (וקצ"ט.), וכאשר משליך ממנו את נטל החול לאט לאט ומלהיב נפשו לחזיר ולהדבק בהש"י בהתבוננות ובהתפשטות הדעת, אז אתו עמו יחדיו נתעלו כל חלקי הקדושה שנקשרו עמו בהיותו במוחין דקטנות, ועי"ז עצמו תתלהב נפשו בקדושה ביתר שאת ויתר עז, וזהו ומחליף על חד תרין בכספא, כי כסף הוא לשון אהבה, ובודאי דכל ענין הכבדת ואוטם הלב דמעיקרא האלקים אנה לידו למען שלבסוף ישוב אל המקים אשר הי' שם אהלו בתחילה ברכוש גדול הוא תוספת חלקי הקדושה כנ"ל, וכמו שבמשל למען להוציא לבסוף האלמוגים טוענין אותה חלא מעיקרא, והנה מובן שהעיקר הוא מה שמנתק עצמו בכח מהגשמיות ומלהיב נפשו בכח גדול בזה יכול להוציא חלקי הקדושה המפוזרים, אבל בלתי שמנתק עצמו בהתלהבות ישארו הוא והם למטה, וכמשל הרוצה להוציא יתד ברזל מהכותל שאינו נאחז בצבת מדביק בו חתיכת אבן השואבת וכאשר מנתק ומרחיק אבן השואבת מהכותל נמשך עמו היתד ברזל, ואם לא ירחיק וינתק את אבן השואבת מהכותל לא עשה כלום, וישאר גם אבן השואבת כמו היתד דבק בהכותל:
5
ו׳ולפי האמור יש לפרש ענין יפ"ת עפ"י דרכו של הרב זצ"ל הנ"ל, והיינו דהנה כתיב וחשקת בה וחשק ענין דיבוק כמ"ש וחשוקיהם כסף, והיינו שיש לנפש הקדושה דביקות עמו ובודאי שיש לה שייכות עמו שהיא משורשו, וכוונת התורה כשמרגיש שנזדמנה לפניו לראותה וחושק בה יתגבר על יצרו וינתק את מחשבתו ממנה וידביק נפשו בדביקת הש"י ובתורתו, ובזה עצמו שמנתק את עצמו ממנה הוא מנתק נמי את נפש הקדושה שהיתה דבוקה בה ונמשכת אחריו כמשל עץ האלמוגים או כיתד שבכותל כנ"ל, ואין מהצורך ללוקחה כלל, אך דברה תורה כנגד יצה"ר שבאם לא עשה כן אלא שהוא נמשך אחרי' ואינו יכול לפרוד מחשבתו ממנה, מוטב שישאנה בהיתר ולא באיסור, וזהו בשר תמותות שחוטות שאז בהכרח שתכנע מעט לקדושה, ולא יאכל בשר תמותות נבלות כלבא תקיפא ברוחי' חציפא כלשון הזוה"ק (רנ"ט:) והכתוב מבשרו שסופו שישנאה כי הקדושה שהיתה בה שלרגלי' מצאה חן בעיניו לאט לאט מסתלקת ממנה ונדבקת בו והיא תשאר ריקה מכל קדושה וממילא יסתלק החן וישנאה, וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, כי חלקי הרע שבה ידבקו בהנולד ממנה:
6
ז׳ולפי האמור יובן למה היתה תמר יותר צנועה מאמנון שלא נתרצית לו, אף שלכאורה הי' צריך להיות בהיפוך שתמר נולדה מביאה ראשונה קודם הגירות ואמנון אחר הגירות, שע"כ היתה מותרת לאמנון כמפורש בכתוב וברש"י שם, כי תמר נולדה בעוד היו בה כל חלקי הקדושה, אבל אמנון שנולד אח"כ שאז כבר היתה ריקנית שנשתאבו ממנה חלקי הקדושה נשתאבו באמנון חלקי הרע ביותר:
7
ח׳והנה פרשה זו היא דוגמא וללמד על הכלל כולו יצאה שבכל מקום ובכל זמן כאשר יזדמן לפני האדם דבר שאיננו ראוי לו לפי מצבו הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, הנה היא סיבה מאת הש"י והאלקים אנה לידו שנזדמן לפניו דבר זה למען יתרחק ויפריד מחשבתו ממנו ובהתרחקו ממנו ינתק את חלקי הקדושה מדבר הזה וידבקו בו:
8
ט׳ונראה דכמו בנפש כן בשנה ובעולם, שתמיד עולם שנה נפש הם בסגנון אחד, כי בכל ששת ימי המעשה האדם טרוד במלאכה ובפרנסתו וכשמגיע שבת הוא מנתק עצמו מכל טרדותיו ומפריד מחשבתו מהם עד שיהא כאלו כל מלאכתו עשוי', בהנתקו מטרדת העולם בזה עצמו מנתק גם את חלקי הקדושה מדברים הגשמיים ונדבקים בו, וכן היא בעולם שקודם חטא אדה"ר הי' העולם במדרגה גבוהה ורוחני ואחר החטא נתגשם וירד פלאים, וכן הם כל העולמות על סדר זה, ולעת"ל כאשר יתוקן החטא ישובו כל העולמות למה שהיו קודם החטא, ובעליותם ממה שלמטה מהם כמ"ש (ישעי' נ"ב ב') התנערי מעפר קומי שבי ירושלים וכתיב (זכרי' ב' י"ז) כי נעור ממעון קדשו ובב"ר פ' ע"ה סי' א' אמר רב אחא כהדא תרנגולתא דמנענה גרמה מן קטמא, וכן מרום מעלה עד מטה מטה כאשר יתעלו יעלו אתם כל חלקי הקדושה שנדבקו בהם ממה שלמטה מהם:
9
י׳וידוע עוד למבינים שכזה הוא בכל לילה, והכל הוא בסגנון אחד, וזהו ענין כל הגליות שישראל מסתבכין ממלכות למלכות, ובמה שישראל מנתקין עצמם מלדבוק בהם בזה עצמו הם מוציאין את בלעם מתוך פיהם, כי כל החכמות שבידם ומעט דרך ארץ שבשטחיות נראה יפה, הכל הוא מפאת חלקי הקדושה שנדבקו בהם מחמת שלא היו ישראל ראויין, וכמו שהגיד הרב הקדוש מהר"י מווארקא זצ"ל בהא דאיתא בזוה"ק שבשנת ת"ר יתפתחו תרעין דחכמתא, והגיד הוא זצללה"ה שכן הי' אלא באשר הי' ישראל אז בלתי ראויין לה נמסרה החכמה לחיצונים, ומזה בא שמאז נתחדש להם הרבה חכמה בחכמת הטבע, וכשנאמרו הדברים לפני כ"ק זקני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק קלסוהו ואמר להמגיד לו כ"כ מרגניתא טבא הוה בידך, וזה איזה ימים שהנך פה ולא הגדת לי, ותיקון לזה להוציא בלעם מתוך פיהם הוא במה שישראל מנתקין עצמם מהם ומואסים את ענינם עד שאינו מוצא חן בעיניהם, והוא ממש כדמיון מצות יפ"ת לפי דרכנו הנ"ל:
10
י״אוהנה אמרו ז"ל סנהדרין (ק"ז.) שדוד המלך נשא יפ"ת ונעלם ממנו מלדרוש סמוכין היינו הא דסמוך ענין לו פרשת בן סורר ומורה, ובודאי לא הי' זה במקרה, שבדבר זה תלוין כל קורות ישראל עד ביאת הגואל כי ממנה יצא אבישלום ומפאת מרידתו ודוד המע"ה הי' בורח מפניו נמשך שקיבל דוד לה"ר ואמר אתה וציבא תחלקו את השדה ואמרו ז"ל שבת (נ"ו:) אלמלא קיבל דוד לה"ר לא נתחלקה מלכות ב"ד ולא עבדו ישראל ע"ז ולא הגלינו מארצנו, כי בשעה שאמר דוד אתה וציבא תחלקו את השדה יצאה ב"ק ואמר רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות, ובודאי דבר גדול כזה א"א שיהי' במקרה:
11
י״בולפי דרכנו הנ"ל מובן שכל הגליות היו לצורך גדול, ירידה צורך עלי' דוגמת מצות יפ"ת ע"כ האלקים אנה לידו שיתעלם ממנו לדרוש סמוכין וישא יפ"ת שלא כך היתה הכוונה כנ"ל בכדי לצאת לפועל ענין יפ"ת בכלל ע"י הגלות כנ"ל:
12
י״גבמדרש אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותי' לא תדע מהו אורח חיים פן תפלס א"ר אבא בר כהנא אמר הקב"ה לא תהא יושב ומשקל במצותי' של תורה כענין שנאמר ושקל בפלס הרים לא תהא אומר הואיל והמצוה הזו גדולה אני עושה אותה ששכרה מרובה וכו' מה עשה הקב"ה לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצוה ומצוה כדי שיעשו כל המצות בתום מניין שנאמר נעו מעגלותי' לא תדע למה"ד למלך ששכר לו פועלים וכו' בערב קרא לכל אחד ואחד אמר לו תחת איזה אילן עשית אמר לו תחת זה אמר לו פלפל הוא שכרו זהוב אחד וכו' אמר לו לא היית צריך להודיע אותנו איזה אילן שכרו מרובה כדי שנעשה תחתיו אמר להם המלך אלו הודעתי היאך הי' כל פרדסי נעשה כך לא גילה הקב"ה מתן שכרך של מצות חוץ משתי מצות החמורה שבחמורות והקלה שבקלות כיבוד אב ואם וכו' ושילוח הקן וזהו שכרה אריכת ימים וזו שכרה אריכות ימים:
13
י״דוב"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הקשה לשיטת התנדב"א דהתורה נבראת בשביל ישראל והמשיל את התורה לעבד זקן המלמד את בן המלך איך שייך לומר היאך הי' כל פרדסי נעשה, ואם כולם יעשו החמורות טבא הוא וטבא ליהוי כי תכלית המצות לזכות את ישראל, ולדידי עוד קשה אפי' תימא דהמצות הן צורך גבוה כמ"ש הא"ע והרמב"ן שמות כ"ט מ"ו מ"מ למה באמת יהא כזאת ששכר החמורה לא יהי' גדול משכר הקלה ומשנה שלימה שנינו אבות פ"ה לפום צערא אגרא, ועוד הלוא שכר מצוה מצוה, וא"כ זה שעושה החמורה בהכרח ששכרו אותה מצוה עצמה בשורשה שהיא גדולה יותר ופועלים בעולמות היוחר גבוהים:
14
ט״וונראה לפרש דהנה ידועים דברי הרמב"ם בפיה"מ שלהי מכות דבאם יעשה מצוה אחת כתיקונה לשמה בלי שום עירוב כוונה אחרת הוא בן עוה"ב וזהו מאמרם ז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, כי באשר יש הרבה מצות אי אפשר שלא יזדמן לאדם בכל ימי חייו עשות מצוה אחת כתיקונה, וכבר הקשינו מדברי הש"ס סוטה (י"ד.) דרש ר' שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י וכי לאכול מפרי' הוא צריך וכו' אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי. שיתקיימו כולן על ידי, וכתב הרח"ו מפני שמשרע"ה ידע שרמ"ח אברי הנפש אינם נשלמים אלא ברמ"ח מצ"ע לכן נתאוה לקיים את כולם, ולכאורה היא סתירה לדברי הרמב"ם דלהיות בן עוה"ב בודאי א"א אלא בהשלמת כל איברי הנפש דבלא"ה הוא בעל מום, וכל איש אשר בו מום לא יקרב, ובזוה"ק דשכינתא לא שריא באתר פגים, ובהיפוך נמי קשה שא"א לאיש פרטי לקיים כל התרי"ג מצות שהרבה מצות שהן רק במלך או בכ"ג או בציבור או באקראי וכבר דברנו מזה בכמה אנפי:
15
ט״זונראה עוד לומר בהקדם דברי הש"ס עירובין (נ"ה:) אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין להם [אלפים לכל רוח] אלא מפתח בתיהם, מתיב רב חסדא וכו' א"ל רבא דיגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב עפ"י ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כמאן דקביע להו דמי, פירוש דחנייתן ומסען לא הי' מחמת המקום, הטובה היא אם רעה לחשוב חנייתן שהיא רק לשעתן כיושבי צריפין, אלא מחמת ציווי הש"י ואחת היא להם מקום זה או זה, נחשב כל חנייתן ומסען שהוא על פי ה' כמקום אחד בלתי משתנה וקבוע:
16
י״זוהנה ידוע דאיברי האדם כלולים המה דהיינו שיש בכל אבר ואבר כח הכולל מכל האברים כמו שהוכיחו מהא דאין הסומא מוליד סומא ולא הקיטע קטוע ומוכרח דכח העין וכח הרגל פתיך גם בשאר האברים:
17
י״חולפי"ז יש לומר דגם רמ"ח מצ"ע שהם כנגד הרמ"ח איברים נמי כלולות המה וכח מצוה זו וסגולתה פתיך נמי בחברתה, וזהו שאנו אומרים בכל מצוה ותרי"ג מצות התלויות בה כי בכל מצוה באמת פתיכים כל תרי"ג מצות, ובזה מיושב מה שהקשינו שכמה מצות אינן נמסרין לכל פרט ופרט ואיך נשלמים איברי הנפש לעומתם, דמאחר שמקיימים המצות שיש לאל ידם לקיימם, כח הכללי שבהם משלים את אברי הנפש שהם לעומת שאר המצות שאי אפשר לקיימם, והרי זה דומה למחוסר אבר שמוליד אדם שלם כנ"ל:
18
י״טאך יש לומר דכח הכללי שבמצות הוא מחמת שהם כולם מצות ה', ובדבר זה הם כולם כאחד, וכמו כח כללי שבאברי האדם הוא הנפש המחי' אותם ובצאת מהם הנפש אין בהם עוד כח כללי, וכל אבר ואבר כמאן דמפרת דמי, כן בדומה לו המה מצות ה' שציווי הש"י הוא חיות המצוות והוא כח הכללי שבהם, דומה לדברי הש"ס עירובין הנ"ל כיון דכתיב עפ"י ה' יחנו וע"פ ה' יסעו כמאן דקביע דמיא, שנחשב הכל כמקום אחד קבוע בלתי משתנה:
19
כ׳ולפי האמור מיושב מה דמשרע"ה נתאוה ליכנס לארץ לקיים מצות התלויות בה שכתב הרח"ו כדי להשלים רמ"ח איברי נפשו, והרי הם נשלמים ע"י כח הכללי כנ"ל, אבל לפי דברינו אלה שכח הכללי שבהם הוא ציווי הש"י ניחא דהתינח מצוות שנצטוו אבל מצות התלויות בארץ קודם שנכנסו לארץ שעדיין אין בהם ציווי הש"י שוב אינם נכללים ביתר המצוות:
20
כ״אולפי האמור יתישב לנו מה שלכאורה קשה לשון הש"ס סוטה אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי, הלוא משה לוי הי' והלוים אינם נוטלין חלק בארץ, הגם שיש מצוות התלויות בארץ שאפשר גם ללויים לקיימם, אבל לשון כולם יקשה, אך לפי דברינו אלה יתיישב בטוב דכאשר יכנס לא"י ויהי' ציווי על מצות התלויות בארץ, שיב יהיו נכללין בכל יתר המצות, ובקיום יתר המצות ושלמו גם איברי הנפש שהם לעומת המצוות שא"א להם לקיימם:
21
כ״בוהנה יש לומר דכל זה שאמרנו דהשלמת כל איברי הנפש אפי' ע"י קצת מצוות משום כח הכללי שבהם. זה רק באם עושין המצוות לשמה רק מחמת ציווי הש"י לא לתקוות שכר או תועלת אחר אז כולן נחשבים כאחד כנ"ל, אבל באם עושה לשם תקוות שכר אינו שייך לומר כן, ששכר הוא בכל אחת בפני עצמה וחסר מהם כח הכללי ושוב אין בכח מצוה אחת להשלים אבר שהוא לעומת מצוה אחרת, ולפי האמור יובנו דברי הרמב"ם שכתב דבאם יעשה אדם מצוה אחת כתיקונה לשמה בלי תערובת כוונה אחרת הוא בן עוה"ב, שהוא מטעם כח הכללי שבכל מצוה ומצוה, וע"כ התנה שיהי' לשמה בלי עירוב כוונה דאז חסר כח הכללי ושוב אין בה סגולה זו:
22
כ״גולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הנצבים פתח דברינו דאם הי' מגלה להם שכר המצות והיו כולם רצים אחר מצוה ששכרה מרובה, וא"כ הי' שלא לשמה והי' חסר בהם כח הכללי שוב אין מלאכת כל הפרדס נעשה שמלאכת כל הפרדס [היינו השלמת כל רמ"ח איברי הנפש] אף שיש כמה מצוות שאין במציאותן לקיימן ואינן ביד האדם מ"מ נחשב שנתקיימין מצד כח הכללי כנ"ל, וכשתהי' העשי' שלא לשמה יהיו אותן המצות חסרין, אך כאשר העלים שכר המצות וכתב שכר שתי מצוות אחת קלה ואחת חמורה בשוה, ממילא המתיגע במצוה חמורה הרי מחשבתו נכרת מתוך מעשיו שעושה לשמה דאם לקבלת שכר הי' די לו בקלה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, וא"כ שוב נחשב שנעשה כל מלאכת הפרדס, ומעתה שוב אין לתמוה למה תהי' כזאת ששכר מצוה קלה וחמורה שוה, דבאמת בין בזו בין בזו הרי נחשב שקיים כל התרי"ג מצות אם אך עושה לשמה, ואין ביניהם הפרש אלא בהכנתו לקבל את השכר לפום צערא אגרא שיהי' מזוכך ביותר, אבל במהות השכר אחד זה ואחד זה נוטל שכר כל תרי"ג מצות:
23
כ״דוהנה העושה מצוות לשמה בלי הבט על תועלת עצמו כלל הוא בבחי' בן, והחושב גם תועלת עצמו להתקרב אל הש"י לירש עוה"ב זה בחי' עבד, ובכל ששת ימי המעשה ישראל הם בחי' עבד [לבד בני עלי' שהם מועטין ונקראין שבתות דחול] ובשבת הם בבחי' בן כמו שהארכנו בפ' ראה, וע"כ בשבת זוכין לעשות לשמה ונחשב כאלו נעשה כל מלאכת הפרדס שבכל מצוה נכללו כל תרי"ג מצות, ויש לומר דזה הוא הענין זכור ושמור שבדיבור אחד נאמרו דזכור הוא כלל מצ"ע ושמור הוא כלל מצות ל"ת כידוע, ובאשר כלולין זה בזה ע"כ להורות ענין נכבד זה בדיבור אחד נאמרו:
24
כ״הויש לומר עוד בתפילת ר"ה דהנה אמרו ז"ל שישראל ואומה"ע יש להם מלחמה למעלה, היינו שאומה"ע באין ומקטרגין, והדין דאין מחוסר אבר יוצא למלחמה כברש"י שופטים כ' א', והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעם משום דמלחמת ישראל הוא בצלם אלקים שעליהם ומזה נופל אימה ופחד על אימה"ע ונופלים לפניהם לחרב, ומחוסר אבר שאין צלם אלקים שבו בשלימות ע"כ אינו יוצא למלחמה עכת"ד, והנה מחוסר אבר בנפש הוא ק"ו ממחוסר אבר בגוף, וע"כ איש החסר לו שלימות אברי הנפש מחמת חוסר קיום מצוה מתרי"ג מצות איך יבוא להתפלל בר"ה ולתקוע בשופר ולעמוד בקשרי המלחמה עם שרי אומה"ע, אך עצה היעוצה לזה היא לעשות הכל לשמה שבזה יש במצוה אחת כולל כל המצות כנ"ל, וע"כ תפילתינו בר"ה לא לצורך עצמינו אלא על כבוד מלכות שמים ובכן תן פחדך וכו' מלוך על כל העולם כולו בכבודך, ואפילו התפילות לצרכינו כמו זכרנו לחיים מסיימין למענך אלקים חיים, כי השפעת ישראל בבני חיי ומזוני היא כבוד שמים, יח"ו להיפוך הוא ח"ו חילול כבוד שמו כמ"ש (יחזקאל ל"ו כ') ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו, כאלו ח"ו קצור קצרה ידו מהושיע, וכאשר התפילות הן באופן זה אז נחשב כאלו קיימו כל המצות וצלם אלקים הוא בשלימות וישראל נצחין דינא ודידן נצח, אכי"ר:
25
כ״ובמדרש כי לוית תן הם לראשך וכו' המצות מלוות אותך וכו' אמר הקב"ה אפי' לא היית עוסק בדבר, אלא מהלך בדרך המצות מלוות אותך שנאמר כי יקרא קן צפור לפניך בדרך, ויש להבין מה רבותא היא הליכה בדרך מאינך:
26
כ״זויש לפרש מצות מלוות אותך, כי העוסק בגשמיות נתגשם, ובמדרש בראשית (פרשה כ"ב ג') שלשה הן שהיו להוטים אחר האדמה, ולא נמצא בם תועלת, ואלו הן, קין נח עוזיהו, והיינו כי האדמה היא גשם התחתון מכל והיא חומר עכור, ע"כ מאפיל ביותר ומגשם את שלימות נפשו, וממנה תקיש לכל דברים הגשמיים שלפי מסת עכירת הגשם שעוסק בו נפשו מתגשמת, אבל ישראל נתן להם הקב"ה בכל דבר מצות להשיב את הנפש לחיק אבי' כי המצות הן רמ"ח אברים דמלכא, וכמו דהעוסק בדברים הגשמים נתגשם כן העוסק במצות נעשה דבוק בהשי"ת וזהו הפי' לוית חן הם לראשך, כי לוי' היא לשון חיבור כמ"ש הפעם ילוה אישי אלי, והיינו שהם מחברים את הנפש בשורשה, וע"כ בכל דברים הגשמים ניתנו מצות והלכות רבות, והנה ההולך בדרך שאיננו עוסק בשום דבר גשמי היתה הסברא נותנת שאין נצרך למצות להחזיק בו, וזה רבותא שחשש ה' להאדם גם בזה אולי באמצעות טורח וטירוד הדרך יסור משלימותו ניתן לו גם בזה מצוה למען לא יפול מלהיות בישוב הדעת ולא יתבהל ולא יתבלבל מטורח וטירוד הדרך, ויש לומר שמצות שילוח הקן מסוגלת לזה כבמדרש מפני שעסקת בישובו של עולם בדין הוא שתנצל ע"כ מסוגלת נמי לישוב הדעת היפוך הבהלה והטירוד ובלבול הדעת שהם חרבנו של עולם:
27