שם משמואל, כי תצא ו׳Shem MiShmuel, Ki Teitzei 6

א׳שנת תרע"ז

ב׳במדרש זש"ה אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותי' לא תדע, מהו אורח חיים פן תפלס א"ר אבא בר כהנא אמר הקב"ה לא תהא יושב ומשקל במצוותי' של תורה כענין שנא' ושקל בפלס הרים ולא תהא אומר הואיל והמצוה זו גדולה אני עושה אותה וכו' כך לא גילה הקב"ה מתן שכרן של מצוות חוץ משתי מצוות החמורה שבחמורות והקלה שבקלות, כיבוד או"א חמורה שבחמורות ומתן שכרה אריכות ימים וכו' והקלה שבקלות שילוח הקן ומהו שכרה אריכות ימים וכו', ע"כ:

ג׳ויש להתבונן למה באמת שכרן שוה והלא משנה שלימה שנינו אבות פ"ה לפום צערא אגרא, וכבר דברנו בזה, ונראה עוד לומר, דהנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ולמען ייטב לך והארכת ימים פירשו ז"ל בקידושין (ל"ט:) לעולם שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך, זהו עוה"ב, והנה עוה"ב עין לא ראתה אלקים זולתך, והוא דבר שבלתי אפשר לצייר לפני שוכני בתי חומר וכמ"ש הרמב"ם שהוא כשם שא"א לצייר לפני הסומא מלידה ומבטן מהות המראה ולפני החרש נועם הקולות והנגינות:

ד׳ויש להוסיף ולומר כי עוה"ב הוא עולם המצפון, ע"כ א"א שיהי' נגלה לבו"ד שהוא בעוה"ז עולם הנגלה, ומה שגילה בשתי מצוות הנ"ל מתן שכר לעוה"ב, אין זה מהות ואיכות השכר, אלא שבשכר המצוה יזכה ויגיע לעוה"ב שהוא עולם שכולו טוב וכולו ארוך, אבל השכר שמה, א"א לצייר מה הוא, ושם בוודאי אין שכר של זה דומה לשל זה, ואפי' במצוה אחת שינוי השכר לפי מהות ואיכות העשי' כמסת רגש הנפש וההתלהבות ודביקות ויראה ואהבה שהיו בעשייתה, כי עוה"ב הוא עולם המצפון, וזוכין לה בשביל המצפון שבמצוה כמ"ש החובת הלבבות, וזהו שבמשנה לפום צערא אגרא, אבל לזכות להגיע לעוה"ב הוא בהכרח לכל המצוות בשוה, וכמו שמשלו משל שכולם נכנסין בשער אחד ושם נותנין לכאו"א מדור לפי כבודו, ובאשר שהתורה לא ביארה אלא שכר שיזכה ויגיע לעולם ההוא ולא יותר, בזה הורה לנו שא"א להגיד עצם שכר עוה"ב הנעלם לבו"ד בעוה"ז עולם הנגלה, ושוב אין שייך להיות יושב ומשקל איזה מצוה גדילה ושכרה מרובה באשר זוכין לו בשביל חלקי המצפון שבמצוה, בודאי שבשכר מצוה קטנה אלא שנעשתה ברגש הנפש והתלהבות יתירה, יזכה לרב טוב הצפון, יותר מבשביל מצוה גדולה שנעשית ברגש הנפש מיעוט:

ה׳במדרש שלח תשלח את האם, רבנן אמרי אם קיימת מצות הקן את זוכה לשלח עבד עברי מנין שנאמר וכי תשלחנו חפשי מעמך, ד"א וכו' את ממהר לבוא מלך המשיח שכתוב בי שילוח מנין שנא' משלחי רגל השור והחמור ד"א וכו' את ממהר את אלי' הנביא ז"ל שיבוא שכתוב בו שילוח שנא' הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא והוא יבוא וינחם אתכם מנין שנא' והשיב לב אבות על בנים ע"כ במדרש:

ו׳ויש לדקדק מה זכות היא זו לשלח עבד עברי, ואם בא לומר שיהי' לך עושר ויהי' לך עבד עברי, הול"ל לקנות ע"ע, וגם זה איננה כ"כ זכות כאמרם ז"ל קידושין (כ'.) הקונה ע"ע כקונה אדון לעצמו, ועוד שאין ע"ע נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ועוד מה ענין מצוות שילוח הקן לשלשה דברים אלו, דודאי לאו משום גזירה שוה שבמלות שילוח לבדה אתי עלה, אלא שיש ענין זל"ז ומהו, ועוד יש לדקדק מה שמסיים באלי' הנביא והוא יבוא וינחם אתכם וכו' שלכאורה אין זה ענין להדרש, וכמו שלא ביאר במלך המשיח שיבוא ויגאל אתכם, שאין זה מענין הדרש אלא מענין מהותו וכן נמי באלי', ולמה מסיים זה:

ז׳ונראה דהנה בתקה"ז דמצוות שילוח הקן רומזת להרבה ענינים גדולים ורמים מאד והיא מצוה שבכללות, היינו שנכללו בה ענינים כלליים, ובוודאי כן הוא במה שמצוה זו משלמת את אדם המקיימה, משלמת נמי את כלל האדם, ואף שרמ"ח מ"ע מקבילין לרמ"ח איברי האדם וכל אבר ואבר אומר עשה בי מצוה כבמדרש, ומשמע דכל מצוה ומצוה משלמת אבר מיוחד, מ"מ מצוה זו משלמת את האדם בכללו, וכמו שבאברי האדם יש אברים שהנשמה תלוי' בהם כמו הלב והמוח וכדומה שהם כוללים את האדם בכללו, והאומר ערך אבר זה שהנשמה תלוי' בו עלי נותן ערך כולו, כמו כן לעומתם הרמ"ח מ"ע יש בהן מצוות שכל חלקי האדם תלוים בהן, וכמו שבת שתלוים בה כל חלקי האדם, שהמחללה נסקל ונעדרו כל חלקיו, ולהיפוך המקיימה כמו שאנו אומרים בזמירות צרורא דלעילא דבי' חיי כולא וכו', בדוגמא זו היא מצוות שילוח הקן, שאף שהיא מצוה פרטית, מ"מ באשר רומזת להרבה ענינים כוללים היא משלמת את האדם בכללו:

ח׳והנה ידוע ששלשה חלקים הם באדם גוף ונפש ושכל, ובא המדרש להגיד לנו שמצוה הזאת משלמת את שלשה חלקי אדם אלו, ולעומתם מונה והולך שלש זכותים, שילוח עבד עברי, מלך המשיח, אלי' הנביא, והיינו דהנה האדם נברא באופן שיהי' אוכל מפירות ג"ע ומתפרנס שלא בצער ובלי טורח ועמל, אך בחטאו של אדה"ר נענש שיהי' גופו טורח ועובד עבודה כמ"ש בזעת אפך תאכל לחם וגו':

ט׳וטעמו של עונש זה י"ל עפ"י העיקר שבידינו שכל העונשין מן השמים אינם בדרך נקמה ח"ו אלא תיקון, והיינו כי קודם החטא הי' גופו מצד עצמו נמשך לרצון ה' והי' לו מעלה מצד עצמו להיות בן עוה"ב, אך מצד החטא אבד מעלתו, ועשה לו השי"ת תיקון שיהי' עובד עבודה להיות זן ומפרנס אתו הנפש שהיא מן העליונים, ומעתה שב להיות כמו שאמרו ז"ל עבד מלך מלך וזוכה עם הנפש עכ"פ, א"כ קלקלתו זה תקנתו, וזהו שאמרו במדרש בראשית (פרשה י"ד יו"ד) עשאו עבד מכודן לעצמו, דאי לא לעי לא נגיס:

י׳ולפי"ז י"ל איש אשר הזמין לו השי"ת פרנסתו מבלעדי הטורח והעמל והוא מפנה את כל מחשבותיו לתורה ולעבודה ומסלק ממנו את חשבונות הרבים אשר חשבו בני אדם, זהו נקרא שילוח עבד עברי, היינו שהוא משלח את עצמו לבלי להיות עוד עבד לעצמו, ובוודאי מצוות שילוח ע"ע בפשיטות גורמת ג"כ שיהי' משלח את עצמו, וזה שאמר אם קיימת מצוות שילוח הקן אתה זוכה לשלח ע"ע, היינו לא שזה סוף הכוונה שילוח ע"ע בפשיטות, אלא סוף הכוונה שלימות גופו שיהי' נמשך אחר רצון השי"ת שתהי' מעלתו מצד עצמו, שלא יצטרך להיות עבד מכודן לעצמו, לזכות ע"י שהוא עבד עברי לנפשו, אם ע"י מצוות שילוח ע"ע בפשיטות, או אפי' כשלא תזדמן לפניו מצוה זו, מ"מ שלימות גופו שלא יצטרך להיות עבד לעצמו, זה עצמו נקרא שילוח עבד עברי, והנה הוא שלימות חלק הגוף שבאדם:

י״אואמר עוד את ממהר את מלך המשיח ואת אלי' הנביא לבוא, יתבאר עפ"י מ"ש (תהלים מ"ג ג') שלח אורך ואמיתך המה ינחוני ובמדרש אורך זה מלך המשיח ואמיתך זה אלי', וידוע דאור מתייחס לשכל האדם ואמת מתיחסת למדות האדם ואמת היא כוללת כל מדות טובות וכמ"ש (מיכה ז' כ') תתן אמת ליעקב ויעקב כלול הוה, וידוע דמדות מתייחסין לנפש, והנה שני אלה מלך המשיח ואלי' הנביא הם ישלימו את ישראל בשכל ובנפש, משיח בשכל ואלי' בנפש, וע"כ במלך המשיח שנקרא אור כתיב (ישעי' י"א ט') כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ובאלי' שהוא איש האמת כתיב (מלאכי ג' כ"ד) והשיב לב אבות על בנים, וידוע דהשכל נקרא אב כמ"ש שאל אביך ויגדך, והמדות שבנפש נקראין בנים, והיינו שהמדות יהיו נשמעין להשכל, שכל שישכיל השכל יהיו המדות נמשכין אחריו, וכן נמי בפשיטות שאין אלי' בא לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם, ושלום הוא שלימות המדות שבנפש כידוע:

י״בולפי האמור יובן שמה שאמר את ממהר את מלך המשיח לבוא הוא שלימות השכל, ואת אלי' זה שלימות הנפש, והנה נשלמו שלימות כל שלשה חלקי האדם גוף ונפש ושכל, ומעתה יובן מה שסיים המדרש, והוא יבוא וינחם אתכם שנאמר והשיב וגו', שלכאורה אין סיום זה מענין הדרש כמו שדקדקנו לעיל, ולפי דרכינו יובן, שבזה הורה לנו ענין שליחת אליהו שהיא שלימות המדות שהיא שלימות הנפש, שמבלעדי זה אין ענין שליחת אלי' ז"ל:

י״גויש להוסיף ולומר שלא סוף דבר שע"י שקיים אחד מישראל מצות שלוח הקן יבוא אליהו ומלך המשיח, שהרי בודאי כבר נזדמנה מצוה זו לפני כמה בני אדם וקיימוה, ומ"מ עדיין בן דוד לא בא, אך יש לומר עפ"מ דאיתא בספרים הקדושים בענין גילוי אליהו, שיש בכמה אנפי, יש בפועל ממש, ויש שהוא רק בהארת השכל שמתנוצץ באיש הזוכה לזה, וכך נראה לפרש מה שאיתא בזמר לכה דודי, התנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי על יד בן ישי בית הלחמי, וכן ימין ושמאל תפרוצי ואת ה' תעריצי על יד איש בן פרצי וכו', שאיננו קאי על לעתיד לבד, אלא שכל שומרי שבת, מה גם מי ששבת קולטתו זוכה בשבת להארה ומתנוצץ בו אור ממלך המשיח, וכמו שמלך המשיח הוא גואל הכללי, כן הארה והתנוצצת זו ממלך המשיח היא מביאה בלב איש הזוכה לה גאולה פרטית, וכך יש לפרש שסגולת מצות שלוח הקן לזכות באמצעיתה להארה נפשית ושכלית מאליהו ומלך המשיח:

י״דזכור את אשר עשה לך עמלק, ברש"י אם שקרת במדות ומשקולות הוי דואג מגירוי האויב שנאמר מאזני מרמה תועבת ה' וכתיב בתרי' בא זדון ויבא קלון עכ"ל, ויש להבין למה בא עמלק על חטא זה יותר מעל שאר עבירות, ומה ענין זה לזה:

ט״וונראה דהנה איתא בזוהר חדש על עונש עשרה הרוגי מלכות שהי' בזה עיוות הדין בשמים מפני כמה טעמים שלפי דין אמת לא הי' מגיע להם עונש אלא שנתעוות עליהם הדין עכ"ד, והדברים מתמיהים היתכן לומר ח"ו שהאל יתב' יעוות משפט, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שגם זה הי' במשפט צדק לעוות עליהם את הדין, כי אחי יוסף מידן דיינוהו לרודף והתירו את דמו, וזה הי' עיוות הדין שח"ו לומר שהי' יוסף מבקש רעתם, ע"כ מצד שמדותיו של הקב"ה לשלם מדה במדה הגיע עונשם ג"כ לעוות עליהם את הדין עכתדה"ק, ועדיין אינו מובן שמ"מ איך שייך לומר שהשי"ת יעוות משפט, שהרי הכל גלוי לפניו ית"ש, ואם הם עוותו את הדין על יוסף הי' מחמת שלא ידעו את מחשבות לבו ולא הי' במזיד ח"ו, ולמה יגיע להם עונש לפני השי"ת היודע תעלומות ויודע ועד כי בשגגה עשו מה שעשו:

ט״זונראה לפרש דבריו ז"ל הקדושים, דהנה שטחיות הענין שהביא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, הי' נראה שרצונו של יוסף שיעקב אבינו ידחה אותם למען ישאר הוא לבדו ברוך מבנים, דאל"כ מה יתרון לבעל הלשון, אך בפנימית הדבר לא הי' כן ואדרבה הוא הי' חפץ בהצדקם, ובאשר לא הרהיב עוז בנפשו להוכיח את אחיו הגדולים ממנו סיפר לאביו למען שהוא יישירם אל דרך הטוב, וישארו שבטי י"ק צדיקים וקדושים בעלי ברית לאלקים, והשבטים אם היו עמקו בדינו היתה מתבררה להם האמת שאיננו רודף להם ח"ו, כי לדקות הבנתם וחכמתם לא הי' נעלם מהם שורש אמיתת הדברים, מה גם כי האלקים נצב בעדת אל ועמהם בדבר המשפט, ואם היו רוצים לחדור את עומק הדין הי' הקב"ה מאיר את עיניהם כי ה' יהיב חכמה לחכימין ופירש"י למבקשי חכמה, אך הם היו נמשכים אחר שטחיות המעשה, ע"כ עיוותו עליו את הדין, וע"כ נענשו מדה במדה שגם עליהם נחתך הדין לפי שטחיית המעשה, שהי' נראה כענין גונב נפש ומכרו, אף שלפי עומק הדין אינו דומה להתם מהטעמים שבזוהר חדש שם, מה גם שהם לא היתה כוונתם אלא מחמת שחשבוהו לרודף, ובאשר היו משתוקקים מאד להיות בעלי ברית לאלקים נתקיים בהם באהבתה תשגה תמיד (משלי ה' י"ט) ולא ראו נכוחו, ומ"מ באשר חטאם הי' שנמשכו אחר שטחיות הענין ולא חדרו לפנימיותו, הי' העונש עליהם מדה במדה שנדונו לפי שטחיית המעשה ולא לפי עומק הדין בפנימיותו, אבל אלמלא חטאם זה שנמשכו אחר שטחיית הדבר אלא היתה להם שגגה באופן אחר היו נדונים כפי עומק הדין בתכלית פנימית נקודת לבבם:

י״זוזהו מדת המשפט הנוהגת לדורות לפני המלך המשפט, דכל המקטריגים עומדים ומקטרגים את ישראל שעושים מעשים בלתי ראוים ח"ו, והמשפט מברר שישראל בעצם קדושים וטהורים אלא החטא שנמצא בהם הוא מפאת כח האומות כמ"ש (תהלים ק"ו ל"ה) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, או מפאת קילקול האויר שהגוים מקלקלים את האויר במעשיהם המטונפים, והאויר משחת הזה פועל לרע ומושך למעשים בלתי ראוים, כמו בגשמיות אויר משחת משחית את גוף האדם וכלי הנשימה, כן ברוחניות, וכבר דברנו מזה:

י״חולפי האמור יתפרשו דברי הזוה"ק פ' בלק (קצ"ז:) א"ר אבא תווהנא על ההוא דכתיב כי יהי' לאיש בן סורר ומורה וגו' ותפשו בו אביו ואמו וגו' ותנינן דבההיא שעתא אמר הקב"ה למשה כתוב, א"ל משה מארי' דעלמא שבוק דא אית אבא דעביד כדין לברי' ומשה מרחוק הוה חמי בחכמתא כל מה דזמין קב"ה לבנ"י אמר מארי' דעלמא שביק מלה דא א"ל קב"ה למשה חמינא מה דאת אמר כתוב וקבל אגדא את ידעת ואנא ידע יתיר מה דאת חמי עלי ההוא עובדא, דרוש קרא ותשכח, בההוא שעתא רמז לי' ליופיאל רבנא דאורייתא אמר למשה אנא דרישנא להאי קרא כתיב כי יהי' לאיש דא קב"ה דכתיב ה' איש מלחמה, בן דא ישראל, סורר ומורה דכתיב כי כפרה סוררה סרר ישראל, איננו שומע בקול אביו ובקול אמו דא קב"ה וכנס"י, ויסרו אותו וכו' בנינו זה ודאי ולאו דשאר עמים, סורר ומורה איננו שומע בקולנו מ"ש דבקדמיתא לא כתיב זולל וסובא ולבתר כתיב זולל וסובא, אלא מאן גרים להו לישראל למיהוי סורר ומורה לגבי אביהון דבשמיא בגין דאיהו זולל וסובא כשאר עמין דכתיב ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם וכתיב ויאכל העם וישתחוו דעיקרא ויסודא אכילה ושתי' כד עבדין כשאר עמין דא גרים לון למיהוי בן סורר ומורה לגבי אבוהון דבשמיא, וע"ד ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים אלין כל שאר עמין דהוו מקלעין להו באבנים וסתרין שורין ומנתצין מגדלין ולא מהני להו כלום, כיון דשמע משה כדין כתב פרשתא דא עכ"ל:

י״טויש להבין מה חידש לו יופיאל רבנא דאורייתא, הלוא גם משה ראה מראש דהפרשה רמיזא על ישראל ושע"כ ביקש מהקב"ה שבוק מלה דא, ומה זה שנחה דעתו מדרשת המלאך, אך להנ"ל י"ל שנחה דעתו מסיפא דדרשה שתלה הכל בההתערבות בין הגוים ומהם באה כל הרעה הזאת, בזה ראה שהשי"ת משגיח עליהם מנקודת עומק המשפט, ומעיקרא הי' מתיירא פן בחטאם גרמו לעונשם לפי שטחיות מעשיהם כמו שהם הלכו אחר שטחיות וחיצוניות תאוות עוה"ז, אבל כששמע שתולה הכל באו"ה שוב ידע שסוף כל סוף ישראל יזכו בדין הגדול, כי עצם נקודת ישראל היא טובה ואינם מעוותין משפט וכנ"ל:

כ׳וכבר פרשנו הא דאמרו ז"ל שיעק"א נטל אות ואו מאלי' משכון שיבוא ויבשר גאולת בניו, היינו דהנה אות ואו היא אות אמת כמ"ש בזוה"ק, וע"כ אף שיש כמה מקטריגים ח"ו על ישראל, מ"מ במדת האמת שהיא נקודה הפנימית, כל הקטרוג על ראשו של עשו יחול, שהרי הוא הי' הגורם בנזקין, וא"כ כל עוד שאין ישראל נגאלין הרי הוא כאילו ח"ו האמת נעדרת, שבמדת האמת צריכין להגאל, וזהו הערבון שנטל מאליהו ז"ל:

כ״אומעתה יובן הא דאם שקרת במדות ומשקולות הוי דואג מגירוי האויב, דהנה המודד נקרא דיין כברש"י פ' קדושים, וע"כ שיקור במדות ומשקולות הוא נקרא עיוות הדין, ומושך נמי עיוות הדין ח"ו למעלה והתגברות עמלק תכלית השקר היפוך מדת האמת:

כ״בוי"ל עוד דכמו דע"י שיקור במדות ומשקולות שהוא עיוות הדין בגשמיות מושך התגברות עמלק תכלית השקר בגשמיות, כן נמי בכל איש פרטי צריך למדוד ולשקול את מעשיו אם ראויים המה הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ולא יעוות את משפט של עצמו ויחדור לתוך עומק הדין, ולא לפי שטחיות המעשים אלא כמסת הפנימית שבהם שלא יהי' בהם צביעות וחנופה ח"ו ולא יונה את אחרים ולא את עצמו, וכמה רגש הנפש שיש במעש"ט שלו ויראה ואהבה ודביקות, ואם ח"ו מעוות משפט, זה גורם נמי למעלה ביום הדין לשפטהו לפי מסת עיוות דינו ח"ו:

כ״גונראה שלענין זה מיוסד החודש אלול קודם יום הדין בר"ה להשגיח כל אדם הדק היטב בנקודת פנימית לבבו, ולעומתו השי"ת שופט ביום הדק לפי נקודת פנימית לבב ישראל שלעולם אינה מתקלקלת, וכל הרע הוא מפאת הגלות, וזה שאנו אומרים כי ה' שופטנו וכו' כי שם הוי' ממנו נתהוו כל הויות, וע"כ הוא צופה ומביט את מסתרי לבב ישראל כמ"ש אם יוצר עין הלא יביט וגו', ומזה עצמו באה הישועה לפי עומק מדת המשפט: