שם משמואל, כי תצא ז׳Shem MiShmuel, Ki Teitzei 7
א׳שנת תר"פ
1
ב׳כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו וכ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק דקדק דבכאן כתיב ונתנו ה"א בידך ואיננו מזכיר שצריכין תפילות ובקשות אלא כך הסדר בפשיטות שה' נותנם ביד ישראל, ובפרשת בהעלותך כתיב וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה"א ונושעתם מאויביכם, הרי שצריכין התרעה וזכירה וישועה ואיננו כ"כ סדר הפשוט, ותירץ ששם האויב בא על ישראל אז צריכין לכל אלה, וכיון שישראל יוצאין על האויב אז נוצחין בפשיטות עכ"ד:
2
ג׳ונראה עוד לומר דהנה יש לדקדק דהכתב מתחיל בלשון רבים אויביך ומסיים בלשון יחיד ונתנו, שביו, וכבר דברנו בזה ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש, ונראה דהנה ניצוח ישראל את האויבים הוא מפאת צלם אלקים שעליהם, וע"כ יונתן ונושא כליו לבדם הבריחו את כל מחנה פלשתים, והיינו כי דניאל ראה בחלומו את האומות בדמות חיות, ומלכות ישראל כבר אינש, וע"כ כמו שמורא האיש על החיות כמ"ש ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ, וסיום הפרשה כי בצלם אלקים עשה את האדם, וע"כ תינוק בן יומו חי א"צ לשומרו מן העכברים, דוגמא זו הם ישראל נגד אומה"ע שצלם אלקים הרותני מאיר על עבר פניהם:
3
ד׳אך הלא ידוע שרמ"ח איברי הנפש אינם נשלמים אלא ע"י רמ"ח מ"ע, ובחסר אחת מהן הרי הוא בע"מ ופגום, וחשוב מחוסר אבר שאין יוצא למלחמה, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הטעם משום שלעומתו הצלם אלקים ששורה עליו איננו בשלימות ואיננו מובטח להצלה עכ"ד, וא"כ מחוסר מצוה שלעומתו הוא מחוסר אבר מאיברי הנפש שבודאי אין הצלם אלקים עליו בשלימות, ורמ"ח מ"ע אי אפשר לאיש פרטי לקיים את כולם כי יש מצוות שהן רק באנשים פרטים, זה במלך וזה בכה"ג וזה ע"י מקרה, וא"כ אין הצלם אלקים בשלימות בכל איש פרטי וכמו מחוסר אבר שאינו יוצא למלחמה:
4
ה׳אך כבר הגדנו דכל קהל ישראל הם כאיש אחד וכל איש הוא כאבר מהכלל כולו, ומאחר שכל ישראל בכללם מקיימים כל רמ"ח מ"ע שוב נחשב קיום המצות גם לכל אחד ואחד, וכמו עשיות המצוה באבר אחד נחשב שהאדם בכללו עושה המצוה, וכמו תפילין של יד שאינו נחשב שהיד לבדה קיימה מצות תפילין אלא האדם בכללו, כן בכלל ישראל קיום המצות שבפרט נחשב לכל הכלל, ולאו דווקא אותם שעומדים עמנו פה היום אלא אפי' אותם שכבר נפטרו לעולמם מאז הי' ישראל לגוי נחשב קיום מצוותם לקיום הכלל:
5
ו׳וי"ל נמי שאפי' מצוה אחת מצטרפין הכוונות ורעותא דליבא וטהרת המחשבה עד שאם בין כל הכלל נשלמת מצוה אחת כתיקונה מזה מעט ומזה מעט, נחשבת למצוה שלימה לחשבון כל הכלל, אך בודאי זה הוא רק כשישראל הם מתאחדים כאיש אחד, אבל אם הם מפורדין זה לעצמו וזה לעצמו שוב אין כל אחד נחשב כאבר מהכלל כולו:
6
ז׳ולפי האמור מובן אשר ניצוח האויבים תלוי ביותר בהתאחדות ישראל שאז הם נחשבים מקיימי כל הרמ"ח מ"ע, ושורה עליהם צלם אלקים בשלימות, ואז נתקיים בהם ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ וכנ"ל שהאומה"ע בערך ישראל הם כחיות בערך האדם, אך גם זה איננו דבר נקל שהרי אין דעתן של בנ"א שוות, וכל איש מושכתו דעתו לדרכו, ואיך אפשר שיהיו כולם כאיש אחד, ונראה דזה תלוי במצוות קדושים תהיו שבזמן שישראל נהגו סלסול אפי' בדבר הרשות ומקדשין עצמן במותר להם ומקיימין בכל דרכיך דעהו שוב כל דרך ודרך שבכל איש ואיש מכוון לנקודה אחת לעשות רצון אבינו שבשמים, ואז יתכן להם להיות כאיש אחד וכל אחד ואחד כאבר מאבר הכלל ושורה עליהם צלם האלקים בשלימות ויוצאין למלחמה ונוצחין, וזהו כי תצא למלחמה ונתנו וגו' בודאי שהרי במלחמת הרשות הכתוב מדבר, ומלחמת הרשות רומז להשמירה בדבר הרשות, כמו שהגיד כ"ק אבי זצללה"ה דמלחמת שבעה אומות רומז לשבע מדות הרעות ובכללם דבר איסור ומלחמת הרשות רומז לשמירה מדבר הרשות עכ"ד:
7
ח׳ולפי"ז מובן הטעם דבשביל עבירה קלה ואפי' שח בין תפלה לתפלה חוזר עלי' מעורכי המלחמה כבש"ס סוטה (מ"ד:), שהרי זו מפקיעתו מלהחשב כאחד מאברי הכלל, היפוך מקיום בכל דרכיך דעהו, ומובן נמי איך יונתן ונושא כליו הבריחו את כל מחנה פלשתים, שמחמת גודל צדקתו וקיום בכל דרכיך דעהו עד להפליא שהרי הסכים להניח המלוכה לדוד באשר ידע שאליו יאתה ביטל רצונו מפני רצון העליון, ועוד עשה פעולות גדולית לזה, הרי שקיים בכל דרכיך דעהו וכל כוונתו היתה לא למענו אלא צורך גבוה, ע"כ הי' לאחדים עם כל צדיקי הדורות שקדמוהו, והי' שורה עליו צלם האלקים בשלימות, והאור על עבר פניו וגופו הזך לא הפסיק, ובזה הי' נופל פחד ואימה יתירה על הפלשתים כמו ראיית מלאך ממלאכי עליון ועוד יותר:
8
ט׳ולפי האמור י"ל דזה הי' ענין כל ניצוח של בית חשמונאי, ועוד כמה וכמה שנצחו מועטין מישראל את המרובין מאומה"ע, שמאחר שהיו מועטין ומ"מ ערכו לבם למלחמה עבור כבוד שמו יתברך וכבוד עמו ישראל, בזה עצמו התאחדו בקרב כלל ישראל להיות נחשבים כאבר מאבר הכלל וקיימו בעצמם עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב' ד') שמסרו נפשם עליהם כמו אבר שמוסר א"ע עבור הנפש כולה:
9
י׳ובזה יתפרש הא דאמרו ז"ל במדרש תינוקות שהיו בימי דוד הי' יודעין לדרוש את התורה במ"ט פנים טהור וכו' ויוצאין למלחמה ונופלים וכל כך למה מפני שהי' בהם דלטורין, ולכאורה בלתי מובן הלוא תורה מגינא ומצלא, אך לפי דרכינו יתפרש שהדילטוריא הוא היפוך אחדות ישראל ושוב לא הי' צלם אלקים שורה עליהם בשלימות שהרי הוא כמחוסר אבר כנ"ל:
10
י״אונראה עוד לומר עפ"י מאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בדברי המדרש אסתר תנו ימים כנגד ימים, שבשביל חילול שבת שהיא מנוחה לקחו אומה"ע המנוחה לעצמם עכת"ד, וכבר דברנו בו באריכות, כן י"ל נמי דבשביל הפגם באחדות ישראל לקחו אומה"ע האחדות לעצמם, וע"כ בשביל חטא הדילטוריא השיגו אומה"ע אחדות ביניהם אף שבטבעם הם ענפין מתפרדין, וע"כ לא די שלא התחזקו ישראל לנצח שלא כדרך העולם אלא אדרבה יוצאין למלחמה ונופלים שהרי האויבים התגברו עליהם בכח האחדות:
11
י״בובזה יתפרש מה דכתיב וישאו בנ"י את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם ויראו מאוד וגו', ולכאורה למה נתחדשה להם היראה הלוא כבר נאמר להם שישובו לפני פי החירות, ובודאי כל מה שכתוב שם אמר להם מרע"ה וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו, והמפרשים כתבו משום שראו את שר של מצרים נוסע לעזור למצרים, וגם זה איננו שוה לי כי אחר מאמר ה' והבטחתו לא נשארה שום יראה אפי' משר של מצרים כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו, כמו האומות למטה כן השרים למעלה:
12
י״גאך לפי דרכינו יתפרש שהיראה היתה מחמת שראו אותם נוסע בלב אחד כאיש אחד כברש"י שם, ואף שידעו שהם ענפין מתפרדים, חשבו שבודאי הם עצמם חייבין בזה שאינם כאיש אחד מאוחדים, שהרי כתיב ויחנו לשון רבים כאמרם ז"ל בעלמא ברש"י שמות י"ט ב' ויחנו במחלוקות, ובשביל זה לקחו האויבים מדת האחדות, על כן נתייראו שלא יהי' ח"ו כבימי דוד מפני שהי' בהם דילטורין יוצאין למלחמה ונופלים:
13
י״דומעתה יש לפרש דברי הפרשה שהכתוב מתחיל בלשון רבים אויביך ומסיים בלשון יחיד ונתנו, שבוו, דמאחר דכתיב תצא בלשון יחיד היינו כאיש אחד בלב אחד שוב לוקחים מאומה"ע את כח האחדות שהי' בידיהם מאז בשבי' מישראל דאלמלי היו ישראל מעולם כאיש אחד היו כל הגוים כאין נגדם ולא עצרו כח להלחם נגדם, אך מחמת שכבר פגמו ישראל במדת האתדות שבו האומות את כח האחדות מישראל, וע"כ אמר הכתוב כי תצא בלשון יחיד כאיש אחד [והטעם כי במלחמת הרשות הכתוב מדבר שמקיימין בכל דרכיך דעהו כנ"ל] אז יקחו ישראל מן האומות את מדה זו ושוב לא יהיו בלשון יחיד אלא בלשון רבים אויביך, וכן שיעור הכתוב כי תצא למלחמה בלשון יחיד אז הוא על אויביך בלשון רבים, והטעם מפני שמדת האחדות שהיתה בידם בשבי' לקחו ישראל מהם וישארו בלשון רבים ענפין מתפרדין, ומעתה קאי ונתנו על מדת האחדות וכן שביו שהי' שבוי מקדם אצלם:
14
ט״וומעתה יתיישב דקדוק כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה, שכאן דכתיב תצא בלשון יחיד שמורה על התאחדות א"כ בפשיטות ונתנו ה"א בידך, אבל שם דכתיב וכי תבואו מלחמה בלשון רבים אז צריכין רחמים תרועה וזכרון:
15
ט״זונראה שדוגמת המלחמה עם האויבים דלמטה הוא המלחמה עם האויבים דלמעלה שאומה"ע באין ומקטרגין בר"ה, דבודאי אם בישראל יש התאחדות ונחשב שכולם מותאמים בכל המצוות שורה עליהם צלם האלקים בשלימות, ומפחדם יגורו המקטרגים, אבל זה אי אפשר אלא ע"י שמירת דבר הרשות וקיום בכל דרכיך דעהו כנ"ל, וע"כ עיקר קטרוג שלהם בראשונה על דבר הרשות, ומחמת קטרוג זה מצאו מקום לקטרג עוד יותר ח"ו:
16
י״זונראה שזהו ענין אלול לפני ר"ה להכין לבב ישראל להיות נשמרין בדבר הרשות ולקבל ע"ע מהיום והלאה, והסימן אם הוא באמת בלתי הטעי' הוא שמתעורר באדם אהבה בין איש לרעהו ולכלל ישראל כולו, ולדעתי הסיבה שהותה אהבה גדולה בין החסידים ואנשי מעשה ביותר בהדור שלפני זה, הי' מפני שהיו נזהרים ביותר בדבר הרשות, וה' יטה לבבינו לקיים בכל דרכיך דעהו וישראל נוצחין דינא:
17