שם משמואל, כי תשאShem MiShmuel, Ki Tisa
א׳שנת תר"ע בתוך ימי האבל.
1
ב׳בב"ר פ' י"א ברכת ה' היא תעשיר זו שבת ולא יוסיף עצב עמה זו האבל, ובויק"ר פ' י"ב פקודי ה' ישרים משמחי לב זה אהרן שהי' לבו עצב עליו בשביל בניו שמתו כיון שנתייחד עליו הדיבור שמח יע"ש, להבין כוונתם ז"ל נקדים דברי הגמ' מ"ק (ט"ו:) אבל אינו משלח קרבנותיו שלמים בזמן שהוא שלם יע"ש, הרי דאבל נקרא חסר בשלימות הנפש, ומה שצוותה התוה"ק לנהוג אבילות אינו עונש ח"ו, אך הוא תיקון, ולא לנפש הנפטר בלבד, כי הלוא קדושי עליון א"צ שום תיקון עוד אך הוא תיקון גם לאבל החי, והיינו דמחמת שהוא חסר יכול להיות נשלם מצד אחר מסטרא דמסאבא ח"ו, כי במקום חלקי הקדושה שנחסרו ונסתלקו ממנו, הסט"א משתוקקת להדבק ולקבוע משכנה, כטעם הזוה"ק בטומאת מת כנודע, לכן גזרה התוה"ק עליו אבילות שיהי' נשאר באבלותו ובחסרונו בזו הימים, וכבר נודעין דברי הרמב"ן ז"ל בפ' וירא דע"י שאור פני מלך חיים, לכן ע"י התגלות אלקית נתרפאה מילתו יע"ש, וא"כ ק"ו, מה שעשה פעולה ורפואה בהגוף, כ"ש וק"ו שיעשה פעולה בהנפש, ובכן כיון שנתייחד הדיבור לאהרן שמח ונסתלקה מעליו האבילות החסרון כיון שהשיג שלימות מחמת השראת אלקית, ושבת היא ברכה וזה שלימות, וידועין דברי הא"ע ששבת היא הוספה בתולדה, וזהו תעשיר שהיא תוספת ברכה, א"כ אין שייך אבילות אז דכיון שהוא שלימות מצד עצמו, שוב א"צ להתיקון שבא מהאבילות, ובמה שביארנו יובן מה ראו על ככה החכמים בש"ע להקל בהרבה דברים באבילות כגון כפיית המטה ועטיפה שמפורש בגמ', ועוד כמה קולות שהקילו האחרונים באבילות וכן צדיקים הראשונים הקילו בכמה דברים, והוא מטעם הנ"ל דכל אבילות היא תיקון שישאר חסר בכדי שלא יושלם מכח הסט"א, וכל דור ודור החלישו חכמז"ל כח הסט"א, ובכן החכמים שאחריהם ראו כל זה בעינם הפקיחא, לכן הקילו בזה, ומדברינו יוצא תוכחת מגולה מאהבה מסותרה להיות נזהר במה שהזהירו בכפלים הצדיקים הראשונים להשמר מעצבות, כי איך שהאדם הוא יוכל להוציא א"ע משם, וע"י עצבות שיהי' נעצב על מה שעשה יוכל ליפול ח"ו ברשת שלא יוכל קום כי יושלם מהסט"א ת"ו כנ"ל, והבן ושמור זאת:
2
ג׳בגמ' מ"ק (כ"א:) מעשה ומתו בניו של רע"ק ואמר אפי' שני בניו חתנים מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם כו' אלא כך אמרתם תורת אלקיו בלבו כו', והאי מימרא אומר דרשוני וחיו, וכי רע"ק הי' רודף אחר כבוד ח"ו גם הכי בשביל כבוד יהי' מנוחם על בניו שמתו ר"ל, והיא פליאה נשגבה, ולחומר הענין י"ל בהקדם מאמרם בויק"ר פ' י"ב ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי כי נקרא שמך עלי וגו' כיון ששמע אהרן שבניו יר"ש שתק וכו' עוד שם פקודי ה' וגו' כיון שנתייחד עליו הדיבור שמח ע"ש, והנה ח"ו שהי' אהרן עצב על מיתת בניו ר"ל בפשטות כי בלתי ספק הי' עומד במדריגה זו כל מה דעביד רחמנא וכו', אך הענין דכהנים הם פנימיות ובפרט כה"ג שנכנס לפני ולפנים, וע"ז מורה שם אהרן כמבואר כ"ז במהר"ל ז"ל ולכך הי' מתיירא מהעונש שהגיע להם ונגפם והוציאם לחוץ שמא ח"ו נדחו לגמרי, ולכך הי' עצב, אבל אחר ששמע שהם יר"ש ונתקדש ש"ש ע"י כמ"ש בקרובי אקדש וגו' ולכך וידום אהרן, דעיקר בריאת האדם הוא להרבות כבוד שמים כמ"ש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, ואחר שנתקדש ש"ש ע"י כבר עשו את שלהם בעילם, והלכו לאור באור החיים וזכו בחלקם לעוה"ב, ולכך וידום אהרן ושמח עוד בקידוש ש"ש, וע"י ששמח שמחה שלימה בקידוש ש"ש שנצמח מזה עד שמיתת בניו לא תפס אצלו מקום כלל, הרי שהי' לו השתוקקת העליון בלי שום אמצעי זכה ונתייחד אליו הדיבור בלי שום אמצעי, וזה הענין גופי' הי' ברע"ק דאחר ששמע שנתקדש ש"ש וכבוד ה' נתרבה ע"י בניו כמ"ש אלא כך אמרתם וכו' תורת אלקיו בלבו, לכך הי' מנוחם והבן היטב:
3
ד׳וישבר אותם, להבין למה לו לשבר אותם הלא הי' ביכלתו להחזיק אותם אצלו שלא ליתנם להם לא לשברם, וע' באוה"ח, וממנ"פ אם הי' שליח לקבלה הועילו כבר הקידושין, ומה כוונתם ז"ל באמרם שידונו כפנוי', ואם הי' שליח להולכה א"כ הי' לו עצה שלא ליתנם להם, ועוד הלא כבר שמע שמחל להם השי"ת, כמ"ש וינחם וגו', והענין כתיב חרות על הלוחות ודרשו חז"ל חירות ממה"מ, ולכאורה זה הי' תיכף בעשרת הדברות, אך כוונתם ז"ל דהלוחות אף שמעשה אלקים המה היו אבנים גשמיות וכתובים באצבע אלקים, והיו חקוקים משני עבריהם, והיינו שלא היו כשאר כתב שהכתב מלמעלה רק נחקק, להורות שהכתב והאבנים אחת היו, וישראל היו אז במעלה העליונה וכמ"ש ז"ל לא הי' ישראל ראוין לאותו מעשה, והיו הם ג"כ החומר והצורה בקדושה אחת כעין הלוחות, ולכך לא הי' שייך אצלם מיתה, וידועין דברי האריז"ל דענין מיתה שבאדם הוא שמאחר ששורה על הגוף טומאת מה"מ בורחת ממנו הנשמה הקדושה שאינה יכולה לסבול הטומאה, וישראל שהיו אז בדוגמת הלוחות והי' הכל קודש לא הי' מקום לשרות טומאת מה"מ כדי שע"י כך תברח הנשמה, גם לא היו צריכין לתיקון המיתה שהרי כבר נתקדש הגוף בקדושת הנשמה, אבל אחר מעשה העגל שאבדו המעלה הלז ושוב צריכין לתיקון המיתה שיתעכל זוהמת הנחש בעפר, וכל עוד שהיו הלוחות קיימין לא הי' אפשר לשלוט בהם המיתה, ע"כ הצריך לשבר את הלוחות שלא יהי' החומר והצורה אחת, ואז יתתקן הגוף ע"י ארץ שיקבר, והבן:
4
ה׳ליישב קו' הרמב"ן ז"ל מדוע מיאן מרע"ה במלאך אחר שכבר נתרצה בזה, הענין, כ"ק אבי אדמו"ר זצוקללה"ה הכ"מ זי"ע אמר שאם יהי' לאדם השתוקקות לעבדות השי"ת אז א"א שיהי' בגיהנם, ואם יהי' שמה, ערב הוא בדבר שהתשוקה ההיא יוציא אותו החוצה משם כחץ עכלה"ק, ואחר שראה מרע"ה התשובה שעשו בנ"י וקיבלו ע"ע מיתה, טען ואמר אשר ראוים הם ישראל להשראת שכינה בלי אמצעי כאשר הי' להם השתוקקות העליון בלי אמצעי, והבן היטב וממאמר זה יוכל האדם להבין עד היכן מגיע השתוקקת ותשוקה, וככה יעשה אדם חשבונו חשבון הנפש, שישקול בדעתו עד כמה גברה תשוקה של מצוה, ועי"ז יסתלק מן העבירה, וזכור זאת:
5
ו׳תשא ופרה שנת תרע"א
6
ז׳ברש"י אך את שבתותי תשמורו כל אכין ורקין מעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן, והרמב"ן הקשה כי המעוטין בכל המקום ימעטו בדבר המצוה בו וא"כ צריך למעט בשבת שיהא מלאכת המשכן דוחה שבת עי"ש, ונראה דדעת רש"י לקמן ומד"ר ומד"ת שמעשה העגל קדום לציווי מלאכת המשכן, ואפי' לדברי הזוה"ק דציווי המשכן קדום לעגל, מ"מ גלוי וידוע הי' לפניו שיעשה העגל, ע"כ הקדים רפואה למכה כאמרם ז"ל יבוא זהב המשכן ויכפר על מעשה העגל, ונראה עוד דהנה כתב הרמב"ן דבמשכן שבו ישראל למעלת אבותם שהי' סוד ה' אלי אהלם, וממוצא הדבר דכמו שהאבות לא הוצרכו למשכן באשר הם עצמם היו המשכן כאמרם ז"ל האבות הן המרכבה, כן נמי אם היו נשארו ישראל במעלתם שהיו בעת מ"ת לא הוצרכו למשכן, והי' סוד ה' אלי אהלם אף בלי משכן עד בואם אל בהמ"ק מקדש ה' כוננו ידיך, וכמו שיהי' הענין לעתיד אחר התיקון היינו שהמקדש יהי' לצורך העולם שע"י קבועת המקדש בארץ יתקדש כל כדור הארץ, ולא לצורך תיקון ישראל, אבל מאחר שנפלו ממדריגתם הוצרכו למשכן אף בהיותם נעים ונדים במדבר, והמשכן הי' מטולטל עמהם, והי' המשכן לצורך תיקון עצמם עד שבאמצעות המשכן וכליו יעלה בידם להזדכך ולברר את כל הרפ"ח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים ונתבררו בעת מ"ת, ומחמת חטא העגל חזרו ונתערבו כידוע בספרים הקדושים, והנה הזיכוך והבירור נעשה ע"י מה שאדם מעורר בקרבו להתבונן כי הוא ברי' שפלה וקטנה עומדת בדעת מעוטה וקלה לפני הבורא ית"ש, ולהעריך את מעשיו מול חובת נפשו להש"י ועי"ז נשבר לבו בקרבו, היפוך מלכין קדמאי דמיתו דאמרי אנא אמלוך, ובהיות המשכן עמהם לנגד עיניהם ענן ה' על המשכן יומם ואש לילה בו יגדיל בעיניהם חובת נפשם וימעיט מעשיהם בעיניהם ויבואו לידי שבירת הלב יותר ויותר, ועי"ז יושלם הזיכוך והבירור מהרפ"ח ניצוצין כנ"ל עד שהשמאל דוחה יביא לידי ימין מקרבת, והנה כ"ז העבודה היא רק בששת ימי המעשה, אבל ביום השבת, אין הימין מקרבת ע"י שמאל דוחה ושברון רוח והתמרמרות רק הכל הוא ע"י אהבה ורצון מלמעלה למטה וממטה למעלה, כמו שאנו אומרים בזמירות צווחין אף עקתין בטלין ושביתין, היינו שאין הדרך לקרב עצמו אל השי"ת ע"י צווחין ועקתין ברם אנפין חדתין היינו פתחים חדשים [כי פנים הוא פתחים מלשון פני המזבח] נפתח בשבת לכנוס ולהתקרב עצמו אל הש"י ע"י אהבה ורצון, וזהו ורוחין עם נפשין, כי רוח הוא לשון רצון כמו אל אשר יהי' שמה הרוח ללכת שפירושו רצון, והנה כ"ז הוא למען התקרב עצמו להש"י, אבל בירור הרפ"ח אינו נעשה רק ע"י שבירת הלב ושמאל דוחה היפוך אנא אמלוך כנ"ל, ובלא"ה אין בירור הרפ"ח בשבת, כי בשבת בורר אסור כמבואר כ"ז בספרים הקדושים, ובזה יובן הא דאין בנין המשכן דוחה שבת, כי אין העבודה ע"י שבירת הלב ורוח שהוא עבודת המשכן נעשה בשבת, ומיושב קושית הרמב"ן שבאמת אך הוא מיעוט בשבת שאין נעשין בו ענין בירור הרפ"ח כנ"ל שזה אינו נעשה בלתי ע"י שבירת הלב שזה אינו בשבת:
7
ח׳ולפי האמור נבוא להבין דברי הירושלמי בדין שתקדום חודש לפרה אלא מפני שהוא טהרתן של ישראל ויובן מה שגזרו על הזאה בשבת הגם שמבואר בגמ' הטעם דשמא יעבירנו אבל ידועין דברי הזוה"ק שכל התלמוד מיוסד על פי הסוד, ועפ"י שנים עדים יקום דבר טעם הנגלה והנסתר, ובודאי מיוסד על כל הפרד"ס, דהנה כתיב אתם המעט מכל העמים ודרשו ז"ל שאתם ממעטין עצמיכם וזה יסוד ושורשן של ישראל שכל מה שהם נשפעים ומשיגים מה השגות אלקית מרגישים בעצמם עד כמה עדיין לא יצאו ידי חובת העבודה כנ"ל, ועי"ז נעשים מושפעים ומשיגים עוד יותר, ועי"ז ממעטין עצמם עוד יותר וחוזר חלילה, ועי"ז אין קץ וגבול למעלת ישראל, וכפי מה שפי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דברי הש"ס שבשעת מ"ת חזרו ישראל לאחוריהם על כל דיבור ודיבור שנים עשר מיל ומלאכי השרת מדדין ומסייעין אותן להחזירן, כי י"ב מיל הוא מחנה ישראל, וכאשר השיגו הדיבור הרגישו בעצמם שעומדין עדיין חוץ למחנה ישראל, ועי"ז מלאכי השרת מסייעין אותם עד שחזרו והשיגו דיבור, וחזר ונדמה בעיניהם שעומדים חוץ למחנה ישראל וחוזר חלילה, ודפח"ח, והנה כעין זה היא פרה על מים חיים, שאפר פרה רומז על הכנעה וביטול עצמו כמאמר הש"ס בזכות שאמר א"א ע"ה ואנכי עפר ואפר זכו בניו לאפר הפרה, ומים חיים רומז לתורה והשגה אלקית מקור מים חיים את ה', וזה שצריך ליתן מקודם מים ואח"כ אפר ולערוב שיבוא המים למעלה, היינו שראשית דבר הוא תורה והשגה ועי"ז בא לידי הכנעה וביטול, כי אנשים הפשוטים שלא זכו לתורה והשגה אלקית נדמה בעיניהם שהם שלימים וממלאין חובתם להש"י וכל מי שהוא מרוחק יותר מחזיק עצמו לצדיק וכשר ביותר, ואך ע"י התורה והשגה באין להכנעה, ועי"ז הכנעה זוכה לתורה והשגה עוד יותר, והוא כעין מים, ואפר, ומים:
8
ט׳והנה כבר אמרנו שבשעת ההתקרבות אל הש"י הוא ע"י אהבה ורצון שהם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין ולא ע"י ביטול ומעוט ושבירת הלב רק כעין שנאמר ויגבה לבו בדרכי הש"י, ע"כ אין לאפר פרה ענין בשבת, וע"כ גזרו על הזאה בשבת:
9
י׳והנה פסח הוא מלשון דילוג כפירש"י, והיינו שהשיגו השגות אלקית שלא עפ"י מדריגתם כידוע, וממילא שלא הי' ע"י הביטול והכנעה כמובן דע"י ביטול והכנעה היינו כפי מדריגתם, ובאמת שבעודם במצרים בלתי אפשר הי' להם לבוא לביטול עצמו כנצרך להשגות גדולות שהשיגו אז, ורק בשעת מ"ת באו לביטול העצמי כנ"ל, ואולי משום זה נקרא יו"ט ראשון של פסח שבת בקרא, כי במקצוע זה שניהם ענין אחד, וזה מאמר הירושלמי בדין שתקדים חודש לפרה, כי הפסח אינו בא ע"י ענין פרה כנ"ל ורק מפני שהוא טהרתן של ישראל שיסוד ושורש עבודת ישראל הוא משום שהם ממעטין עצמן כנ"ל, ואף שפסח מצרים בא מבלי ענין פרה, מ"מ אם זוכין למעט ולבטל עצמן באין ההשגות בפסח עוד יותר והבן:
10
י״אועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך וגו', יש להבין כי לפי דקדוק הלשון הי' לו לומר ואם לא, שפירושו אם לא תעשה כדברי כדרך הכתוב לכתוב בכ"מ אם לא תשמעו ואם לא הגידו לי, גם יש לדקדק הלא כבר נאמר וינחם ה' על הרעה ובכלל הוא נשיאת החטא, ונראה לפרש עפ"י דברי הזוה"ק היש ה' בקרבנו אם אין, שזה ב' מדריגות שם הוי' ב"ה וב"ש, ואין הוא מדריגה גבוה יותר, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, שהספק שלהם הי' אם ההנהגה הוא בשם הוי' ב"ה שם מעוררין התחתונים בתפלתם א"כ כל הנהגה היא מדה במדה אם יטיבו מעשיהם יהי' להם כל טוב, ואם לא לא, ואם ההנהגה היא במדת אַיִן שם אין מגיע התעוררות תפלת התחתונים, וא"כ ינתן להם אף בלתי תפלה, וזה הטעם שלא התפללו ליתן להם מים ורק באו דרך מריבה, שבאם התפללו שוב לא הוי יודעין אם תפלתם פעלה זאת או אף בלתי התעוררותם ניתן להם המים ודפח"ח, ועל אופן זה יש לפרש מאמר משה רבינו ע"ה, דמרע"ה רצה דווקא שזכות ישראל יגיע להשפיע להם כל טוב ולשאת את עונם, שבאם איננו ע"י זכות ישראל איננו דבר של קיימא, וכל מי דאכיל לאו דילי' בהית לאסתכולא בי', וכל בריאת העולם וביאת הנשמה לעוה"ז הכל הוא כדי לשבוע מפרי מעשיהם, וגם בלי הנהגת מדה במדה יש קטרוג שיושפע גם לאומה"ע, ומרע"ה רצה דוקא שיהי' לישראל לבדם ואין לזרים אתם, כמו שאמר ובקש אח"כ ונפלינו אני ועמך וגו', וע"כ מסר נפשו על דבר הזה ודיבר לשם הוי' ב"ה לנוכח ועתה אם תשא חטאתם, היינו שהשם הוי' ב"ה ישא את חטאתם, ואם אין היינו שאין ישא חטאתם מחני נא וגו' ויצטרפו זכיותיו לזכיות כלל ישראל אולי בזה יזכו שתהי' ההנהגה מדה במדה, כי אז יהי' להם רב זכות להשפיע להם כנ"ל בשם הוי' ב"ה, אמן:
11
י״בבמד"ר פ' חקת אמר רב יהושע דסכנין בשם ר' לוי על כל דבר ודבר שהי' אומר הקב"ה למשה אמר לו טומאתו וטהרתו כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים אמר לו משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהי' טהרתו לא השיבו באותה שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה אמר לו הקב"ה באותה שעה שאמרתי לך אמור אל הכהנים אמרת לי אם נטמא במה תהי' טהרתו לא השבתיך זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת עכ"ל, והמאמר פלאי, מה גם שכבר נאמר פרשת פרה אדומה במרה, וכבר דברו בזה המפרשים, ונראה דהנה פרה אדומה היא היפוך מכל הקרבנות שבכולם נבחר לגבוה הבשר ודם שבהם חלקי הזן שמלובש בהן נפש הטבעית והצומחת, והאפר שהוא הפסולת נדחה לחוץ אחר שנתבררו ממנו כל חלקי הטוב ונשאר אפר שאינו עושה פירות ומזה נתברר עוד מה שהי' בו רושם עכ"פ מחלקי הזן, וזה תרומת הדשן, והשאר מוציאין אותו אל בית הדשן, ובפרה אדומה הוא להיפוך שנבחר ונברר רק האפר לבד והשאר נשרף ונכלה בחוץ, ונראה מפני שתכלית כל קרבן להפוך את כל רצון ותשוקה שבאדם לדברים הגשמים להפוך אותם לעבודת ה', וכמ"ש הזוה"ק שיצה"ר נצרך לחדוותא דשמעתא וממנו תקיש על השאר, וזהו עבודה שלימה דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, וז"פ בכל לבבך בשני יצריך, אך האפר שאינו עושה פירות לעומתו הוא באדם מדת עצבות ועצלות שהם מיסוד העפר כמ"ש הרח"ו בשער הקדושה, זה נדחה לחוץ, שזה איננו נהפוך להקדושה, שהקדושה היא שמחה וחדוה, וידוע קושית הזוה"ק ח"ג (ח'.) בר נש דחטי קמי' מארי' ועבר על פקודוי ואתי לקרבא קורבנא ולתקנא גרמי' ברוח תבירא ברוח עציבא בעי לאשתכחא ואי בכי שפיר מכלא הא שמחה הא רננה לא אשתכח אלא במאו אתקן בהנהו כהני ולואי דהא אינון אישלימו שמחה ורננה בגיני' וכו', היוצא מדברי הזוה"ק שבלתי שמחה אי אפשר להתקרב להקדושה אלא שבבעל תשובה מועיל שמחה ורננה שבכהנים ולוים, והנה בפרה אדומה שנבחר רק האפר שלעומתו באדם הוא מדת העצבות, היינו משום שמצרפו למים חיים כמאה"כ מקור מים חיים את ה' והיינו כמאה"כ בכל עצב יהי' מותר, ששבירת הלב המביא אח"כ לידי שמחה וחיות זה נרצה, אבל לא שהתכלית הוא העצב רק המותר והשמחה והחיות והתלהבות זה התכלית, וזה שהוא טהרה על טומאת מת, שהטומאה היא כשמה להפיל תרדמה על אנשים להיות כאבן דומם וכבשר המת שאינו מרגיש באיזמל, וכל המעשים יהיו בקרירות בלי שום חיות, והטהרה לזה להמתיק הדברים בשורשן, היינו האפר פרה עם מים חיים וכנ"ל, ולהתחיל בעבודה מחדש בהתלהבות יתירה, וזה ששאל משה אם נטמא זה במה תהא טהרתו, היינו כהן שכל מהותו הוא שמחה וחדוה וכבזוה"ק דף הנ"ל שמחה בכהנא אתקיים בגין דהוא רחיקא מן דינא תדיר וכהנא בעיא לאשתכחא תדיר באנפין נהירין חדאן יתיר מכל עמא, א"כ טומאת מת הוא היפוך מהותו לגמרי, ואולי מטעם זה מוזהר על טומאת מת, וחשב משה שע"י טומאת המת נתקלקלה מהותו לגמרי ואין לו טהרה ע"י אפר פרה כישראל, שמשה חשב שאפר הפרה הוא טהרה רק מצד אפר שבו שהוא שברון רוח ולב, וכמו כלי חרם ששבירתן מטהרתן, אך אין זה עבור כהן דבעיא לאשתכחא תדיר באנפין נהירין חדאן, וזה שהשיב לו ולקחו לטמא וגו' ונתן עליו מים חיים וגו', שהטהרה היא מצד המים חיים, ע"כ היא טהרה גם עבור כהן, והבן:
12
י״גתשא ופרה שנת תרע"ב
13
י״דיש להתבונן בפרשת הכיור שלא נכתבה בין הכלים אלא אחר פרשת שקלים, וגם מקומו בין אוהל ובין המזבח אף שמשוך כלפי דרום, מ"מ לפי דרך הפשוט יותר יוצדק אם הי' לפני המזבח במזרח, ונראה דהנה בתרגום יונתן פ' פקודי, דהכיור רומז לתשובה, וכן הוא בפשיטות דרחיצת ידים ורגלים רומז להכתוב רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני וגו', והנה תשובה מעומקא דלבא לאיש המטונף בעבירות קשה מאד כי עבירה מטמטמת לבו של אדם ואינה מניחתו לעשות תשובה, וצריך סיוע מזכות הרבים, וע"כ יחיד ששב מוחלין לכל העולם, כי יש לכולם חלק בתשובתו, אבל מאחר שחטא ממילא נעשה נבדל מכלל ישראל, וכמו שארץ ישראל מקיאה את עוברי עבירה כדכתיב כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם, כן היא כנסת ישראל למעלה, אבל עצה היעוצה שלא להשגיח על שום דבר רק לאגד עצמו עם הצבור כמ"ש ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם, ואף שעדיין מצואתו לא רחץ, מ"מ מאחר שהוא נותן לב להיות בכלל האגודה של צבור שוב אין כלל ישראל מקיאה אותו, וכמו חלבנה בסמני קטורת, וזה הענין בשקלים שכל ישראל עושין אגודה אחת להתחיל מחדש בעבודה, ואז זכות הרבים מסייעת לו שיהי' ביכלתו לעשות תשובה ולרחוץ מטנופת של מעשיו כדכתיב רחצו הזכו וגו' כנ"ל:
14
ט״ואך כ"ז הוא אם אדם יודע בעצמו שהוא עומד מבחוץ, וכמו גר שבא להתגייר, אם אמר יודע אני ואיני כדאי מקבלין אותו כבש"ס יבמות, וזה עצמו מרומז בחלבנה, דהנה יש להבין בסמני קטרת שהם אחד עשר, וידוע שכל עשרה היא בקדושה ומספר י"א הוא בחיצוניות כמספר י"א ארורים, ולמה בקטרת שהיא מהיותר נכבד שבקרבנות כדכתיב שמן וקטרת ישמח לב יהי' המספר י"א סמנים, אך יש לומר דבטל כמאן דליתא, וחלבנה בפני עצמה ריחה רע אלא שבטל לעשרה סמנים שריחן טוב, ע"כ שוב אין כאן אלא עשרה דחלבנה בטלה לגבייהו ובטל כמאן דליתא, וכ"ז אם אינו נחשב ליש בפני עצמו אלא שבטל לאינך, אבל אם נחשב ליש בפני עצמו שוב אינו מתקבל:
15
ט״זוהנה זה עצמו מרומז במקום הכיור שמקומו בין מזבח לאוהל מועד רומז שבלתי אפשר לבא אל הכיור הרומז לתשובה אלא באמצעות המזבח שהוא רומז לכנסת ישראל כנודע, ויש בזה רמז במשנה דש"ס תמיד אין אדם נכנס עמו ולא נר בידו אלא מהלך לאור המערכה בכהן שתורם את המזבח שחרית שהולך לקדש את ידיו ורגליו מן הכיור] היינו שאין דרך לבא לקידוש הרומז לתשובה בנר בידו או בסיוע חברו רק לאור המערכה שהוא רומז לאור של כל כנסת ישראל, ואם הוא חושב את עצמו שיש לו אור מזולת כל הכלל כולו רק מצד עצמו שהוא נר בידו, או חבירו פרטי, אין לו כלום והוא כמו חלבנה הבלתי מתבטל לעשרה סמנים אחרים:
16
י״זורמז הזה יש למצוא גם בטהרת מי חטאת דצריך שיתן מים חיים תחלה להכלי ואח"כ אפר ואח"כ לערב שיהי' המים על האפר, דהנה אפר פרה רומז לאיש שכלה ממנו כל רגש טוב, ונמשל לאפר שנשרפו כל חלקי החיות ואינו נשאר כי אם תכלית החומר בלי חלקי הזן שנמצא בהבהמה, ומצד עצמו אין לו תקנה והאפר לבדו אין בו אלא טומאה לבדו, שמטמא כדין אפר הפרה, ורק כאשר מצורף למים חיים אז מטהר טמאים, והנה מים הוא לשון רבים ואין נמצא בלשון יחיד, וזה רמז שצריך מים תחילה, כי בלתי אפשר להתתקן אלא ע"י המים הרומז לציבור, ואח"כ ליתן בו האפר ולערב שיבוא המים למעלה על האפר, רומז לאיש החוטא שישפיל עצמו כאזוב ותולעת, ושידע בעצמו שאין לו שום תקנה אלא בהבטלו להמים שהמים יהיו מקיפין עליו מכל צד, ואז רק אז נעשה מי חטאת הראוי לטהר טמאים:
17
י״חיש להתבונן בענין שמן המשחה, מהותו, ומדתו, ופעולתו, הנה בשמים הנותנים ריח הם דברים חריפים ששרשם בקו השמאל, וכן יין יש לו בעצמותו ריח טוב, ושורש יין הוא בבינה קו השמאל, ובינה דינים מינה מתערין, אבל שמן שהוא חכמה קו הימין אין בעצמותו ריח טוב, וא"כ הבשמים והשמן יחד היא התכללות קו הימין וקו השמאל, וזה שנא' בו מעשה רוקח כמ"ש בקטורת, ושם נאמר ממולח טהור קודש, ופי' בספר פנים יפות עפ"י התרגום שפי' מערב דכי קודשא, והוא כי חכמה נקראת קודש, ובינה היא בחי' טהור והוא עירוב טהור וקודש עיי"ש, ונראה שכן הי' הענין בשמן המשחה כנ"ל, והוא כולל כל הפכים, וע"כ מדתו הי' הין שהוא י"ב לוגין יהוא רומז לי"ב גבולי אלכסון שהוא התכללות מכל צד, ובזה יובן מה שאמרו ז"ל שכולו קיים לעתיד לבוא, ואינו מובן למה הוצרך לנס זה, ולהנ"ל יובן שיהי' תמיד באותה בחי' שהיא התכללות מכל צד, וע"כ יובן ענין המשיחה, שכאשר נדקדק נמצא שכל הדברים הנמשחים בשמן המשחה נשארים בקדושתם לעד, כהנים קדושתם לעד ברית מלח עולם הוא, וכה"ג שסרח מלקין אותו ומחזירין אותו שנאמר אני ה' כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו, וכן דוד המלך ע"ה בריתו עומדת לעד ומשיח בן דוד יהי', וכתיב אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ, ופירשו ז"ל זה אהרן ודוד זה מבקש את כהונתו וזה את מלכותו, ומדקאמר שני בני היצהר מחמת שנמשחו בשמן המשחה ש"מ דשמן המשחה קגרים, וזה הי' מהותו של דוד דבכל הרפתקאי דעדו עלוי' נשאר במדריגתו, והי' תמיד בשירות ותשבחות, ובזוה"ק משבח את זה מאד ת"ח עבדא מהימנא כדוד וכו', וכן הוא אומר כוס ישועות וגו' צרה ויגון וגו' בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר, ופירש"י בין במדת הרחמים בין במדת הדין, ונראה דזה עצמו הוא ענין שמן המשחה כנ"ל, וע"כ מלכי ישראל אין מושחין אותם אלא באפרסמונא דכיא, וכן משכן וכליו שנמשחו בשמן המשחה מבואר בש"ס יומא עצי שטים עומדים שעומדים לעד, וכן כל הכלים, ועיין ספורנו ריש פקודי, ובמדרש פ' בא מבואר דהא דלדורות עבודתן מחנכתן, היינו במערה לתוכו מכלי קודש, וא"כ כל קדושת הכלים לעולם נמשך מכלים שעשה משה שמשיחתן מקדשתן, וע"כ אין כלי שרת יוצא לחולין לא ע"י מעילה ולא ע"י פדיון, והכל נסתעף משמן המשחה שכמו מהותו כן מדתו, וכן פעולתו שמקדש דבר הנמשח שיהי' למעלה מכל הפכים שלא יהי' נשתנה לעולם כנ"ל:
18
י״טאך את שבתותי תשמרו, פירש"י אכין ורקין מיעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן, והרמב"ן הקשה דאדרבה דכל מקום שנאמר אך המיעוט הוא בדבר הנאמר בו, וא"כ המיעוט הוא למעט בשבת ולא למעט במלאכת המשכן, ונראה לפרש עפ"י מה ששמעתי בשם כ"ק אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר בהא שנאמר אך שמח בסוכות כי אחר ר"ה ויוה"כ התקיעות והווידויין נתמרקה ונזדככה נפש הישראלי עד שלא נשאר בו אלא שמחה לבדה עכת"ד, וכעין זה יש לפרש בכל אכין ורקין מיעוטין, כי לכל דבר יש ענינים טפלים אליו, וכאשר נאמר אך הוא להורות שאין מדברים אלא מעצם הדבר כמו שהוא בעצמו, וכענין אך את הזהב להעביר את החלודה שלא ישאר אלא עצם הזהב, וכן אך שנאמר ביום הכיפורים מכפר לשבים ואינו מכפר לשאינו שבים, כי יום הכיפורים הוא שכל ישראל באים לשורשם והיא נקודה פנימית משם באה כפרתם, אבל מה שבאים לשורשם הוא ע"י תשובה, וזהו אך שאינו מכפר אלא עצם יוהכ"פ שהיא נקודה הפנימית ואם אינו עושה תשובה אינו בא להנקודה הפנימית, ואף שמ"מ יוה"כ הוא אלא שאינו בא לעצם יוהכ"פ, וכן את שבתותי תשמורו שתשמרו את השבת, אבל מ"מ יכול להיות שעם שמירת שבת תבנה ג"כ המשכן והשמירה תהי' ממלאכת חול, ע"ז נאמר שלא יהי' לך אלא שמירת שבת לבדו ואז תגיע לעצם השבת, ואין לשתף ענין אחר עמו, והוי נמי מיעוט לשבת שלא ימצא ענין אחר, וכעין אך שמח הנ"ל:
19
כ׳ברש"י תבוא פרה ותכפר על העגל, הנה כתיב בלוחות הראשונות וישבר אותם תחת ההר, ואמרו ז"ל שאמר משה מוטב שתדון כפנוי' ולא כאשת איש, ויש להבין הלוא כבר נעשו כאשת איש בקבלת התורה, ומה הועיל בשבירת הלוחות, ונראה דהנה בש"ס שבת שיבר את הלוחות מה דרש אמר פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו התורה כולה כאן וישראל מומרים עאכו"כ, ויש לתמוה הלוא מומר דאסור בפסח הוא במזיד ולא בשוגג ומוטעה, וישראל בעגל היו שוגגים ומוטעים כמו שהאריכו בזה הכוזרי והרמב"ן, ועכ"פ אפי' מן הערב רב לא נהרגו אלא שלשת אלפים איש, ואפי' אחר המגפה ומיתת הדרוקן, מן המנין אתה למד שיצאו ממצרים כשש מאות אלף רגלי ואחר שנפלו בעגל כשנמנו היו שש מאות אלף ג' אלפים ה' מאות וחמשים, ואף שנתוספו אותם שהיו בני י"ט ואחר שנתחדשה השנה בתשרי נעשו בני עשרים, מ"מ אי אפשר שיהיו הנכשלים במזיד במספר רב כ"כ, והיתכן לומר שח"ו כל ישראל מומרים שיהי' ק"ו מפסח, וא"א שמשה כאשר קרב אל המחנה וראה את העגל ומחולות הי' סבר שח"ו רובם מזידין, דא"כ למה הסכים ה' על ידו:
20
כ״אונראה דהנה הרמב"ן בספר המלחמות כתב שהגוילין של ס"ת הם רק תשמישי קדושה שהם משמשים להאותיות וגוף קדושה אינו נקרא אלא האותיות, ובדוגמא זו הוא האדם שהשכל והרוחניות שבו הם גופי קדושה והגוף הוא תשמיש קדושה, כי האדם הוא בדוגמת ספר תורה, כאמרם ז"ל העומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לס"ת שנשרף, וס"ת שבלה גונזין אותה אצל ת"ח, כי הגוילין בהתדמות גוף ת"ח, והרוחניות והשכל שבו לבד הוא בהתדמות אותיות התורה, ונתינת התורה היתה רק לנפש השכליות שבו שהוא בדומה לה, כמ"ש הרמב"ם שהתורה היא לתקן את הדיעות וליישר את כל המעשים, וע"כ אין השוגגין נדחים עפ"י דיני התורה, כי השוגג הוא בלי דעת ובלי השכל, והשכל לא נתקלקל כלל, והתורה לא נתנה אלא להשכל ואינו נצרך אלא לקרבן, וזהו שאמרו ז"ל ששאלו לתורה נפש החוטאת מה דינה ואמרה יביא קרבן ויתכפר לו, שמצד התורה שניתנה רק להשכל וזה שלא קלקל בהשכל אינו נדחה ודי בקרבן:
21
כ״בוהנה ישראל שאמרו נעשה ונשמע והקדימו עשי' לשמיעה באו למדריגה שאף הגופים שלהם יהיו גופי קדושה ולא שיהיו משמשי קדושה, כמו שהם נמשכים אחר הש"י אף בלי הוראת השכל, שזהו הענין הקדימת עשי' לשמיעה כמו שהוא בספרים, והנה זכו להתוספת מעלה מנתינת התורה, שהרי נתינת התורה היא להשכל לבד, כמו שהתורה היא ענין שכלי לבד, ומה שנכתבת על הקלף זה הוא מה שהאדם כותב ומהשמים לא ניתן רק שכלי ולא דבר הנרגש, ובהקדמת עשי' לשמיעה שגם הגופים נעשו גופי קדושה זכו נמי להשיג מן השמים דבר הנרגש, והוא שני לוחות הברית, והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות, וע"כ אף מדיני התורה אין השוגגין הנעשה בהגוף לבד בלי הוראת השכל נדחה, מ"מ מהמעלה הגדולה שהשיגו ישראל ע"י הלוחות שניתן גם להגופים שיהיו גם מעצמם קודש ונמשך אחר הש"י כחמה ולבנה שלא ישנו את תפקידם, מהמעלה זו נדחו גם השוגגין ומוטעין שהרי שוב אינם נמשכין אחר הש"י בלי הוראת השכל, ואינם ראויין ללוחות הברית וזה שאמרו ז"ל במדרש אבדתם נעשה שמרו נשמע שמעלת נעשה אבדו:
22
כ״גולפי"ז שפיר הק"ו שדן משה מפסח שמזידין נדחין מפסח, ואף שעדיין לא עלו ישראל אז במעלה שעלו בשעת מ"ת ואמרו נעשה ונשמע, ולא היו נמשכין אחר הש"י בלי הוראת השכל עדיין, ומ"מ באשר נתנכרו מעשיו לאביו שבשמים במזיד נדחה מפסח, התורה כולה כאן שבלוחות נכלל הכל גם תכלית כוונת התורה שיהי' גם גופו קודש, וישראל מומרים היינו לעומת מעלת הלוחות שצריך שיהי' נמשך לרצון הש"י אף בלי הוראת השכל נקראו גם השוגגין ומוטעין מומרים, כמו שלעומת מעלת התורה נקרא מומר רק במזיד, כן הוא לעומת מעלת הלוחות נקרא מומר גם שוגג ומוטעה, כי מלת מומר הוא מלשון חילוף, כמו לא יחליפנו ולא ימיר אותו, וכל החילוף ממה שראוי להיות נקרא מומר, ולגבי דיני התורה לא נקרא חילוף ממה שראוי להיות אלא במזיד שהשכל נתחלף, אבל הגוף בעצמו בלי הוראת השכל בלא"ה איננו צריך להיות כ"כ בקדושה, אבל לגבי מעלת הלוחות שגם הגוף צריך להיות גופי קדושה, שוב גם השוגג ומוטעה נקרא מומר שהוא חילוף ממה שראוי להיות, ולפי"ז שפיר מובן התועלת ששיבר הלוחות מוטב שידונו כפנוי' ולא כאשת איש, שמחמת קבלת התורה בלא"ה אינם נדחין אלא הטענה היתה עליהם מחמת מעלת הלוחות, ובאשר לא נתנם להם יש עליהם התנצלות במה שלא הגיעו למדה זו בשלימות, ואלמלי הי' להם הלוחות לא באו לכלל טעות, כמו ענין פנוי':
23
כ״דולפי"ז יש לפרש הא דפרה אדומה היא כפרה על מעשה העגל, דהנה כבר אמרנו דפרה אדומה משונה משאר קרבנות, דשאר קרבנות הכוונה להקריב חלב ודם שהם חלקי החיות של הבהמה, ובפרה אדומה הכוונה על האפר שהיא תכלית חלקי החומר המיוחס להשפל שביסודות שהוא יסוד העפר, והוא תיקון על חלקי החומר שבאדם שיהי' גם מצד עצמו נרצה אף בלעדי השכל, אך רק ע"י צירוף מים החיים הרומז לתורה, היינו שאף שאבדו נעשה שהחומר מצד עצמו יהי' נרצה, מ"מ ע"י שהוא משקע עצמו בתורה התורה מהפכת טבעו לאט לאט עד שנעשה גם גופו שכלי, וכאשר זה הי' ענין לוחות השניות שהי' מעשה משה רק כתובים באצבע אלקים, ומ"מ אינו דומה לס"ת שהוא תשמישי קדושה כנ"ל שהכתב מונח על הקלף, והקלף והכתב הם שני דברים, אבל לוחות האבן שהיו האותיות חקוקים בהם, הרי הלוחות והכתב דבר אחד ממש, ואינו הרכבה שכנית לבד, רומז שע"י שאדם חוקק דברי תורה בתוך לבו יכול להעשות הוא והתורה דבר אחד ממש, ולב האבן נהפך ממש ללב בשר, וזה עצמו הוא ענין אפר הפרה משוקע במים החיים, וזה ענין ההפטורה וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, וכן הסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, ומכאן שזה הוא ענין אפר הפרה, וע"כ הוא תיקון בצד מה על חטא העגל שאבדו נעשה, שהכוונה שהחומר יהי' גם מצדו לבד נרצה:
24
כ״הויזר על פני המים וישק את בני ישראל, פירש"י נתכוין לבודקם כסוטות, נראה הענין דמים המאררים באשר נמחה לתוכן האלות הכתובין בספר, וכאשר באו בה המים, אם נטמאה ונשתאבו בה כחות רעות אז האלות מצא מין את מינו ונמשכו ונדבקו בה ועשו בה חרבן ושממון, אבל אם טהורה היא ונקתה ונזרעה זרע, כי המעט פסולת שהי' נמצא בה מתולדה מה גם זו שיצא עלי' שם רע, ושע"כ קוראה הכתוב טמאה כבירושלמי, נמשך אל המים, והיא נשארה נקיי' ביותר, כי לעולם המיעוט נגרר אחר הרוב, ע"כ ונזרעה זרע, וכן הוא בכאן שבודקן כסוטות, כי העגל משכו לו כחות מצד השמאל, ובאשר הי' ע"ז נדבקו בו כל כחות הרעות וכל כחות חרבן ושממון, וכאשר ניתן עפר שריפתו ע"פ המים נדבקו בהמים כחות חרבן האלו, וכשבאו מים אלו לתוך גוף טמא מטומאת ע"ז אלא שהי' בלא עדים ובלי התראה או אפי' שמח בלבו בלבד כפי חלוקי הגרסאות במדרשים מצא מין את מינו ונדבקו בו כחות החרבן, עד שמת בהדרוקן:
25
כ״וולפי"ז יובן דברי רש"י ריש חקת בשם ר"מ הדרשן וכשם שהם נטהרו באפרו וכו', ולכאורה אינו מובן שלא טהרה באה להם ע"י אפרו אלא מיתת הדרוקן, ודוחק לומר דקאי על הכלל כלו שנתקיים בהם ובערת הרע מקרבך, ונשאר הכלל טהור, כי אין המשל דומה לנמשל, אך לפי הנ"ל יובן שגם כאן הי' כענין סוטה שנא' ונקתה ונזרעה זרע, שהמיעוט הרע שהי' בה נמשך ויצא ממנה ונדבק בהמים, כן הי' הענין גם כאן, שמי שלא נטמא בעגל לא במעשה ולא שמח בלבו, אלא שמ"מ לא נקה מעון מחמת שלא מיחה וכה"ג, לזה הי' המים לתועלת ולטהרה, שמעט שמץ שהי' בו נמשך ונדבק במים, וכל העדה נשארו נקיים וטהורים ממש כענין הסוטה, כי המיעוט נגרר אחר הרוב כנ"ל:
26
כ״זולפי דרכנו זה יש להעיר גם בענין אפר הפרה המטמא טהורים ומטהר טמאים, כי הואיל שאתה מקישו מקישי לכל צד, כי גם ענין הפרה הי' בדומה לענין הנ"ל, כי באשר נעשה בחוץ והוא מטמא טהורים בהכרח לומר שנדבקו בו כחות חיצונים הסובבים מחוץ לחומת ירושלים בסוד ירושלים הרים סביב לה, דהיינו טעמא פיסול יוצא, וע"כ כחות הטומאה שנדבקו באדם ע"י המת כבזוהר בטעמא דטומאת מת כידוע, ובאשר הטומאה היא רק חופפת עליו מבחוץ שאיננה טומאה שיוצאה עליו מגופו, ע"כ נמשכת ממנו ונדבקה בטפת המים שהוזה עליו והוא נשאר טהור, וע"כ כל טהרתו משום שמטמא טהורים ודו"ק:
27
כ״חויש לומר דזהו הענין דאיתא בספרים דכל נשמה העולה לעולם העליון צריכה לעבור דרך גיהנם אלא שהרשע נשאר שם והצדיק עובר וריח נור לא עדת בו, ולא עוד אלא שמוניא משם נשמות, דהנה גיהנם היא כחות חיצונים, ומי שנטמא בעבירות ר"ל מצא מין את מינו ונדבק שם עד כלות המשכת הזוהמא ממנו, אבל הצדיק שאין בו זוהמא אין הגיהנם מתאחד ופוגע בו כלל, אלא נשמות שכבר נמשך מהם הזוהמא מצאו מין את מינו הוא הצדיק ונדבקו בו והוא מעלן אתו עמו:
28
כ״טבמד"ר פ' בא משל לשתי מטרונות דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת נראית שוות מי גדולה מזו אותה שחברתה מלוה אותה עד ביתה והולכת אחרי' כך בפסח נאמר חוקה ובפרה נאמר חוקה ומי גדולה הפרה שאוכלי הפסח צריכין לה עכ"ל, נראה דהנה שני מיני חוקים הם, יש חוקה שהיא מצד עומק המושג שבלתי אפשר לבו"ד שיגיע להשיג הטעם, וכענין חמשים שערי בינה נמסרו למשה חוץ מאחד, ויש חוקים שהם כעין גזירת המלכות שאין מדרך המלך לגלות טעם גזרותיו לכל כמו כן חוקים שנרצה בהם שיעשו אותם מצד שכך צוה ה', ואם הי' הטעם גלוי הי' יכול להיות העשי' מצד הידיעה שכך צריך להיות, ע"כ בא הציווי בלשון חוקה, שהכוונה שהאדם יהי' נמשך אחר רצון הש"י מפאת שהוא ציווי השי"ת:
29
ל׳והנה פרה אדומה סודה עמוק מאד ואף שלמה המע"ה אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ואמר למרע"ה לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה, ובחוקת הפסח לא מצינו זה, מה גם שעיקר מצות הפסח טעמו מפורש בקרא ואמרתם זבח פסח וגו', אשר פסח על בתי בני ישראל וגו' אלא שמצות פרטיות שבפסח נאמר חוקה נראה שהכוונה על דרך גזירת המלכות כנ"ל שהכוונה להיות נמשך אחר ציווי הש"י מפאת עול מלכות שמים, ואולי בכח הפסח נכנסה בהם מדה זו, וכתיב וזכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, כי באשר שכל העשי' והעבודה היתה מחמת עול מלכות שמים נמשך מזה שבטלו דעתם לגמרי לרצון הש"י, ויש לומר כי שני בחי' החוקים הם נגד שני ההין שבשם הוי' ב"ה, ויוצדק הלשון שתי מטרונות דומות:
30
ל״אולכאורה מפאת האדם דומה שחוקת הפסח גדולה שממנה השיגו ישראל אמונה ובטחון כנ"ל, אבל באמת גדולה חוקת הפרה שאוכלי הפסח צריכין לה, היינו שכל מה שבאו אז ישראל לידי מדה זו שאז בלילה הזה נפתח לישראל אור גדול מחמשים שערי בינה כמ"ש בזוה"ק, שלכן נזכר בתורה חמשים פעמים יציאת מצרים להורות דהאי יובלא אפיק לון ממצרים, ובהאיר אור הזה שהוא למעלה מהטעם השיגו ישראל מה שנתבטל הישות שלהם, ובזה נעשו ראויין לאכול על שולחן ממ"ה הקב"ה, ולולא זה לא היו יכולים לבוא לידי ביטול היש, ולסמוך אתכא דרחמנא, ולקבל עליהם עול מלכות שמים שלימה לקיים לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה:
31
ל״בכתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל, ובמדרש וברש"י מדבר כאן גם מתורה שבע"פ, ויש להתבונן מדוע לא נאמר כן בלוחות הראשונות, ונראה לפי מה שכתבנו למעלה דהלוחות הראשונות באשר גם הלוחות היו מעשה שמים היו פועלים לזכך גם את גוף האדם לעשותו כולו שכלי, וע"כ יש לומר כמו דאיתא במדרש שיר השירים בעשרת הדיברות שהי' הדיבור מדבר כך וכך מצות יש בו כך וכך קלין וחמורין, והיינו שבאמת נכלל בכל דיבור ודיבור כמה וכמה מצוות עד שבעשרת הדיברות נכללו כל תרי"ג מצות, כן בודאי בתורה שבכתב בכל מצוה ומצוה הכתובה נרמז בה כל הלכותי' הניתנין ע"פ, אלא שהגוף הוא מסך מבדיל שלא להבין מתוך הנכתב, ונצריך למסור פירוש כל מצוה בע"פ, כגון צורת התפילין והלכותי' וכדומה, וזה הוא תורה שבע"פ, אבל אם לא נשתברו הלוחות הי' הגוף כולו שכלי ולא הי' חוצץ בפני השכל להבין מתוך הנכתב כל הלכות מכל מצוה ומצוה, ולא הי' נצרך למסור הפירוש ביחוד:
32
ל״גכי קרן עור פני משה, נראה כי בפעם הראשון ברדתו מן ההר לא קרן עור פניו, דאל"כ מדוע לא יראו אז מגשת אליו, ואם באמת הי' גם אז קירון פניו, שוב לא נתחדש להם דבר ומדוע נתייראו עתה, ונראה דענין קירון עור פניו הוא אור החוזר מזיו השכינה כמו שרואין במראה מלוטשת אור הנר העומד נגדו, ומובן שזה תלוי בליטוש המראה אם הוא מלוטשת יותר מאירה יותר, וע"כ יש לומר שבמה שאמר מחני נא מספרך ומסר נפשו עבור כלל ישראל, עבור זה עצמו שב גם גוף שלו מלוטש ומאיר ביותר, מה שלא הי' כן בלוחות הראשונות, אך שלעצם מעלתו הי' אז אלף פעמים יותר כמבואר במגלה עמוקות, מ"מ זה הי' לענין מעלת נפשו אבל לא לענין מעלת גופו:
33
ל״דובזה יש לומר דהנה במדרש בראשית דשבת מתברך במאור פנים שאין אור פניו של אדם בחול כמו בשבת, אך זה הוא לעומת שהוא מזכך עצמו בימי החול, ומוסר את כל עניני גופו עבור יום השבת, היינו שנותן את לבו אל כל דבר גשמי הבא לידו ומחשב הפסד מניעת עשייתו נגד עריבת השבת הבא לקראתו, וכן להיפוך נגד מה שיפסיד עריבת השבת ובוחר להשליך טנופא דהאי עלמא, ובזה נעשה מזוכך וכשהגיע יום השבת מאיר יום השבת על פניו, כי פניו נעשו כמראה המלוטשת כנ"ל, וזהו ברכו במאור פנים:
34
ל״התשא שנת תרע"ג
35
ל״ויש להתבונן במקום הכיור בין אוהל מועד ובין המזבח שלכאורה בלתי מובן שמאחר שצריך קידוש להגשה אל המזבח יוצדק יותר להעמידו למזרח המזבח, ולא יצטרך לעבור לפני המזבח כלל בבואו לקדש ידיו ורגליו, מה גם לדברי האומר גבהו פי שנים בארכו שלא הי' הכבש מובדל מקיר הדרומי רק אמה אחת כפירש"י פ' תרומה ודחוק לעבור שמה וכבר דברנו מזה:
36
ל״זונראה עוד לומר דהנה יש להתבונן בשם מזבח מהו דאין לומר שהוא ע"ש הזבחים הלוא אין שוחטין על המזבח אלא על ירך, ועוד מזבח הפנימי שהוא מוקטר קטורת ולא לעולה ולא לזבח מאי איכא למימר, ובודאי לא שייך שנקרא מזבח ע"ש הדמים הניתנין מפר העלם דבר וביוה"כ דמזבח קאתי שהרי נתנין גם על הפרוכת ועל הארון:
37
ל״חאך נראה דהנה ידוע דעולם שנה נפש הם בבחי' אחת, ובכן בא זה ולימד על זה, והיינו דשני המזבחות הם לעומת מוח ולב שבאדם, מזבח החיצון לעומת הלב מקום משכן אהבה רשפי' רשפי אש שלהבתי' מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה ומשתוקק לאביו שבשמים, וזהו אש תמיד תוקד על המזבח רומז למי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה, מזבח הפנימי הוא לעומת המוח שהוא קר ואינו ברעש ובהתגלות אלא בחשאי ובישוב הדעת, וקטורת היא לשון קישור שע"י שמקושר בשורש נשמתו זוכין לדעת שלימה, ובזוה"ק ח"ג (למד:) אקרי קול דממה דקה ועיין מקדש מלך שם, וא"כ שני המזבחות רומזין לשני ההין שבשם הוי' ב"ה:
38
ל״טולעומת זה יש בטומאה שני מיני יצה"ר, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירוש דברי הגמרא ויאבק איש עמו חד אמר כגוי נדמה לו וחד אמר כת"ח נדמה לו היינו דכגוי נדמה לו אף שיודע שדבר זה אסור משתוקק אליו, וחד אמר כת"ח נדמה לו שמראה לו פנים שדבר זה מותר ולא יהי' נפרד מהקדושה, ואולי נמי שהוא מצוה, ושניהם אמת ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי עכ"ד, והנה יצה"ר שכגוי נדמה לו הוא קליפת הלב שהלב משתוקק לדבר איסור, ויצה"ר שכת"ח נדמה לו הוא קליפת המוח האומר לטוב רע ולרע טוב:
39
מ׳והנה התלהבות שבקדושה שבא הרמז במזבח החיצון מוציא מיד יצה"ר שכגוי נדמה, ואש התלהבות דקדושה אוכל אש של יצה"ר זה הדומה לאש וכמ"ש הזוה"ק ח"ג (כ"ז:) וישוב דעת דקדושה שבא הרמז במזבח הפנימי מוציא מיצה"ר דכת"ח נדמה לו, כי יצה"ר זה איננו נתבטל מכח אהבה הגדולה כנ"ל שהרי הוא מראה פנים שזה מותר או עוד מצוה, ואיננו מתבטל אלא ע"י מזבח הקטורת שהוא לשון קישור, שבאשר נקשר בקשר אמיץ בשורשו לא יכול היצה"ר להטעותו, כי שורש נשמתו מאיר לו ונר לרגלו, ובזה יובן שם מזבח והוא נגזר מלשון שאמרו ז"ל כל הזובח את יצרו, כי זביחה היא ענין שבירה כבש"ס ע"ז שבר מקל הוא כעין זביחה, ע"כ שבירת קליפת הלב והמוח נקרא מזבח והם שני המזבחות, ומצאתי בזוה"ק סוף פ' ויקהל האי מדבחא דקטורת איהו פנימאה אמאי נקרא מזבח והא לא דבחין בי' דבחין ומזבח ע"ד איקרי אלא בגין דבטיל וכפית לכמה סטרין בישין בגין דהאי סטרא בישא הוה כפית לא יכול לשלטאה ולא למהוי קטיגורא וע"ד אקרי מזבח, וזהו סיוע לדרכנו במה שנוגע להאדם:
40
מ״אאך אלי' וקוץ בה, כי התינח יצה"ר שמחולדה שברא את האדם ישר ובכחו לעורר בעצמו אהבה רבה כנ"ל הוא אשא דאכיל אשא, אבל אם כבר קלקל מעשיו ומשך עליו יצה"ר בעונותיו וכעבותות העגלה חטאה, והנה הוא אסור בעבותים, ואהבות חצוניות שנשתאבו בקרבו אינם מניחין, אותו להתלהב באה"ר, לזה צריך מקודם תשובה מעומקא דלבא על העבר, למען יחלוש כחות החיצונים שעליו, אבל בעודנו נמסר ביד מנוול הזה תשובתו קשה, כי גם התעוררות התשובה מאין תמצא, וכל עוד שאיננו מרגיש ומתלהב לשוב לאור באור החיים, בלתי אפשר שיהי' חרטה גמורה על לשעבר וקבלה באמת על להבא, ואם לפעמים ידמה בנפשו שמתחרט, רובא דרובא הוא דמיון בעלמא כאשר יחלום והנה הוא אוכל והקיץ וריקה נפשו, וההתלהבות הקדושה באמת אי אפשר בעוד שמצואתו לא רתץ, אך עצה היעוצה לזה שבל ישגיח אם ההתעוררות היא באמת לגמרי, הוא ידחוק את עצמו ויהי' עכ"פ בא לטהר, ויבקר בהיכלי תורה ויראה ביגיעת בשר אף שעדיין כחות החיצונים מושכין אותו לאחור, כי אי אפשר שלא יקלוט עכ"פ ריח טהרה, וכמו שפרש"י בפסוק לריח שמניך טובים שהריחו בהם אפסי ארץ אשר שמעו את שמעך וכו' על כן עלמות אהבוך בא יתרו לקול השמועה ונתגייר אף רחב הזונה אמרה וכו', עיי"ש, והם בגיותן בודאי היו כחות החיצונים מושלים עליהם, ואין לך פחות שבישראל שלא יהי' יותר במעלה ממי שנולד מטפה פסולה וגיורא עד עשרה דרי וכו', ואם הם בגיותן קלטו עכ"פ ריח טהרה מובן אשר כל איש ישראל אפי' הוא בתכלית הרוע רח"ל ביכולתו לקלוט ריח טהרה ממה שהוא מבקר בהיכלי תורה ויראה ביגיעת בשר, ובשביל הריח שמקשקש בקרבו אז אפשר לזכות לתשובה, וכעין ששמעתי מאדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר אהא דאמרינן אזמר בשבחין למיעל גו פתחין, מדקאמר למיעל מכלל שעדיין עומד מבחוץ ואיך אפשר לו לזמר, והסביר הדבר עפ"י משל לעובר לפני חנות של בושם שהריח שהוא מרגיש מושך את דעתו ורצונו לשם ומפאת זה בכחו לזמר, עכת"ד, וכן נאמר שע"י קליטת הריח כנ"ל שוב יהי' ביכולת לבוא לחרטה גמורה על העבר וקבלה על העתיד, ומזה יבוא לאהבה רבה כנ"ל בהתלהבות עד שאשא אכיל אשא כנ"ל:
41
מ״בוהנה בתרגום יונתן פ' פקודי מ' ז' דכיור רומז לתשובה עיי"ש, ולפי האמור יובן מקומו שהוא בין אוהל מועד ובין המזבח באופן שלבוא אל הכיור שהוא רומז לתשובה אין דרך לעבור לפני המזבח וקולט עכ"פ מרחוק ריח טהרה ואהבה השופע מעל המזבח, ויש רמז לזה בש"ס זבחים (ס"ב.) שממקום המזבח הריחו ריח אברים ודו"ק, ואז רק אז יכול לבוא להכיור שרומז לתשובה, וכבר אמרנו רמז במשנת תמיד שהנכנס לקידוש ידים שחרית אין אדם נכנס עמו ולא נר בידו ומהלך לאור המערכה, היינו סיוע של מזבח, ולדברינו הנ"ל יובן עוד יותר, כי הנה אור נברא ביום ראשון והוא שליטת עת מדת חסד ואהבה, ע"כ כל אהבה נתכנה בשם אור, וכמ"ש תוס' מגילה (י"ד:) בד"ה שגלתה, והיינו שריח אהבה לבוא לתשובה הי' מפאת אור המערכה, וע"כ הקידוש ידים ורגלים הרומז לתשובה יכול אח"כ לגשת אל המזבח לשרת שהיא אהבה רבה כנ"ל, ובזה מבטלין את היצה"ר שכגוי נדמה לו, ואח"כ באין לאוהל לדישון מזבח הפנימי והקטורת וזוכין לישוב הדעת ומבטלין את היצה"ר שכת"ח נדמה לו כנ"ל:
42
מ״גוהנה מקום אתי לפרש דברי הש"ס ברכות (י"א:) בברכה שני' שלפני ק"ש מאי הוא אמר רב יהודה אמר שמואל אהבה רבה וכו' ורבנן אמרי אהבת עולם, ובתוס' הלכך תקינו לומר בשחרית אהבה רבה ובערבית אהבת עולם, ואינו מובן מאחר דהלכה כרבנן למה לא נימא גם בשחרית אהבת עולם וכמו שהוא באמת מנהג ספרד, אך יש ליישב טעמא דידהו, דהנה מזבח החיצון אמרנו דהוא לעומת הלב הבוער באהבה רבה, והנה הלב הוא בעל שינוי, ובמדרש קהלת מחשב ומונה ששים שינוים שבלב הלב שמח הלב מתעצב וכו', ולעומת מזבח הפנימי שהוא נגד המוח והוא בקרירות ואין האהבה כ"כ בהתגלות אלא בחשאי, מ"מ המוח איננו כ"כ בעל שינוי כי שכל איננו בעל שינוי כמ"ש המהר"ל כמה פעמים, וע"כ נקרא אהבת עולם, והנה לכל אחד יש מעלה מיוחדת שזה אהבה רבה גדולה מאד רשפי' רשפי אש שלהבתי' ולזה יש מעלה שהוא דבר של קיימא וזהו דאיפלגי מר סבר דזה שפיר טפי ומ"ס דזה שפיר טפי, וקיי"ל כרבנן דדבר של קיימא שפיר טפי, ומ"מ אולי הי' באפשר לצרף שתי המעלות בודאי כ"ע מודי דהוי שפיר טפי, אבל אי אפשר לומר שניהם כאחת, והנה התפילות עומדות לנו במקום קרבן, ובודאי כן הוא ק"ש וברכותי' דצורך תפילה נינהו וצריכין לסמוך גאולה לתפלה, ע"כ סברו התוס' דאפשר לקיים שניהם בכה"ג דתחילה לומר אהבה רבה היינו בשחרית וכמו שסדר העבודות שתחילה היא על מזבח החיצון שהוא אהבה רבה ואח"כ באין אל מזבח הפנימי שהיא אהבת עולם, והיינו בערבית שהיא אחר היום בקדשים שהלילה הולכת אחר היום, וסברו התוס' שבודאי רבנן לא פליגי ע"ז אלא על הגמר שמוטב שיהי' דבר של קיימא ודו"ק:
43
מ״דולפי האמור יש לפרש כעין זה לישנא דקרא אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני ובינכם לדעת כי אני ה' מקדשכם והמפרשים דקדקו מלשון שבתותי לשון רבים מהו, ויש לומר דהיא שבת דליליא ושבת דיממא, והם מקבילים נגד שני המזבחות, שבת דליליא היא שמור מקביל לעומת מזבח החיצון הא אחרונה שבשם הוי' ב"ה, ובשבת דליליא כל ישראל מתעוררין באהבה רבה וכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין והוא הנקרא חקל תפוחין מה תפוח פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע, והוא מפאת גודל האהבה, והאהבה דוחקת עד שנקראו עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו ככתוב באהבתה תשגה תמיד, וזה מרגיש כל איש ישראל אם אך רוצה להרגיש, וזה מוציא מיצה"ר דכגוי נדמה לו כנ"ל, כי במקום אהבת ה' אין לשום אהבה חיצונית שום מקום והוא אשא אכיל אשא, ובשבת דיממא זוכין עוד יותר לישוב הדעת שהוא במוח והוא זכור והוא עתיקא קדישא מלשון המעתיק הרים היינו קדושה עליונה שהיתה נעלמת ממנו ועי"ז מתבטלים כל מיני הסתרות וטעותים המטעים את השכל, והוא כעין מזבח הפנימי ומוציא מיצה"ר שכת"ח נדמה לו:
44
מ״הויש עוד לומר, דהנה איתא בספרים שהארת השבת מתמדת ל"א שעות גמטריא שם אל והוא מחצות היום של ערב שבת עד שעה אחת במוצש"ק, והנה בערב שבת מחצות שמתחילה הארת השבת אז ישראל קולטין ריח שבת וכל מי שבא לטהר מרגיש עכ"פ ריח קדושה וטהרה, והוא כעין מהלך לאור המערכה, ומזה באין לתשובה כי בלתי תשובה א"א לדבק באהבה רבה בהגיע שבת, כמי שהגיד אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור, ששבת היא ברוך, וכל מי שאוננו חזק בעצמו עכ"פ על להבא לקיים כל התורה כולה הוא בכלל ארור אשר לא יקים ואין ארור מדבק בברוך, וזהו כדמיון קידוש ידים ורגלים קודם הגשת המזבח, ואולי לדוגמא זו הוא הטבילה ערב שבת אחר חצות, והנה הכל היא כסדר כשהגיע חצות אז זמן קליטת הריח והוא כעין מהלך לאור המערכה, ובשביל זה באין לתשובה דמיון הכיור, ועי"ז זוכין לשבת דליליא שהוא אהבה רבה, דמיון הגשת מזבח החיצון, ואח"כ זוכין לשבת דיממא אהבת עולם, ובזה יש לפרש לישנא דקרא כי אות הוא ביני וביניכם שזה שבת דליליא אהבה רבה כמו שני אוהבים שעושין אות ברית ביניהם, וכמ"ש באברהם אבינו ואתנה בריתי ביני ובינך שפירש"י ברית של אהבה לדעת כי אני ה' מקדישכם זה שבת דיממא שהיא במוח, ודעת היא לשון התקשרות והוא דבר של קיימא, וקדוש לעולם קיים, והוא אהבת עולם:
45
מ״וובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בזמירות ה' אלקי ישראל אהבת תמים ה' אלקי ישראל תשועת עולמים, דהנה תמים היא דביקות כמו שדרשו ז"ל יונתי תמתי תאומתי, והוא מקביל לשבת דליליא, ומזה באין לזכות לתשועת עולמים ע"י שבת דיממא:
46
מ״זאך את שבתותי תשמורו, ברש"י כל אכין ורקין מיעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן, והקשה הרמב"ן דהמיעוט הוא לעולם בדבר המצוה בו ואם תדרוש המיעוט בענין מלאכת המשכן יהי' מותר לעשותה בשבת עיי"ש, ונראה ליישב דהנה בשבת יש עלי' לכל העולמות ולכל הנפשות, ובודאי שאין כל העליות בשוה אלא כל אחד לפי מה שהוא נתעלה ממקום מצבו, כי שבת היא קודש, וכל קדושה היא פרישה והבדלה, ע"כ כל אחד ואחד נעשה מובדל ומופרש ממה שהוא בימי החול, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, עד שתמצא שמה שחשוב לזה עלי' עוד לא הגיע לחצי למצב התמידי של זה בימי החול, וכמו שמצ"ע של קדושים תהיו שנא' לכל עדת בני ישראל והוא מצ"ע השוה בכל ממרע"ה עד פחות שבפחותים שבישראל שכל אחד ואחד יפרש ויבדל ממה שהוא, ומובן שמה שנקרא להפחות קדושה והבדלה עדיין אינו כלום לפני גדול המעלה, כמו כן הוא ענין שבת והדבר כמבואר:
47
מ״חוהנה איתא בספרים שענין המשכן וכליו הי' תיקון לחטא אדה"ר שהי' העולם מתמוטט, וידוע דקודם החטא לא הי' העולם מגושם כמו שהוא עתה, וממילא דע"י עשיית משכן וכליו נתעלה ג"כ כלל העולם וממילא היתה השבת ג"כ ביתר שאת, שהרי עליית השבת היא לפי מצב העולם כנ"ל באריכות, א"כ מה שנזהרו ממלאכת המשכן בשבת הוא מיעוט גם בשבת, וזה שאמר אך את שבתותי וגו' היינו שלא יהי' שום עלי' רק עליית שבת לבדה כמו שהיא, בלי שיסתייע ע"י מלאכת המשכן, כי שבת מעין עוה"ב שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, וכן כתיב מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ והבן:
48
מ״טבמדרש קהלת ר' יהודה בר' סימון אמר שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעת ימי בראשית וכו' בששי נעשה אדם וכתיב אסף אדם ובהמה בשבת מאי אות לך למימר מחללי' מות יומת הדא אמר במזיד אבל בשוגג יביא קרבן ויתכפר לו, א"ר ברכי' כיון שראה אדם שבחו של שבת שהמביא קרבן מתכפר לו התחיל משורר עלי' להקב"ה שבח ומזמור הה"ד מזמור שיר ליום השבת וכו', ואינו מובן וכי בשביל דמחללי' מות יומת הוא דבר של הבל, אדרבה זה מורה על מעלת השבת, ומה זה שמסיים אבל בשוגג וכו' ומה ראה אדה"ר בזה שבח של שבת הלוא כן היא בכל חייבי כריתות שבתורה, ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם מחללי' מות יומת, שהיא כעין שכתב הזוה"ק בטעם נגף שבא ע"י מנין כמ"ש ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם כי ישראל שריא עלייהו ברכה ובגין דברכתא לא שרייא במניינא כיון דאסתלק ברכתא סטרא אחרא שריא עלי' ויכיל לאנזקא, כמו כן הוא בשבת שהיא ברכה ובשביל החילול נסתלקה הברכה שוב שריא עלי' סטרא אחרא שהיא לעומתה וזה מביא המיתה, עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים ששבת היא מקור החיים וההיפוך הוא מיתה, ולפי"ז יובן הפירוש דמחמת מעלת השבת שהיא ברכה זו עצמו היא הגורמת למיתה, ע"כ אמר שלמה המע"ה נגד שבת נמי הבל:
49
נ׳והנה לפי טעם זה שמחמת סילוק הברכה חל דבר ההיפוך שמביא לידי מיתה, והוא כעין טעמו של הזוה"ק בטומאת מת, שמחמת סילוק נשמה הקדושה שורה במקום ההוא משכן להקדושה דבר שהוא היפוך הקדושה הוא הטומאה, יש מקום לומר שכמו שטומאת מת אף שהוא דבר שממילא ולא נהרג ע"י אדם נמי חלה הטומאה, כ"כ יש לומר בחילול שבת בשוגג, דודאי זה ברור דאף שנעשה בשוגג נמי חילול מקרי אלא שהוא אין עליו עונש, ותדע דצריך קרא לפוטרו מעונש כמ"ש הרמב"ם נפש ההוא מפי השמועה למדו, ההוא ולא אנוס, ולא שוגג ולא מוטעה, ואי אמרת שאין זה חילול כלל קרא לפטרו למה לי, אלא ודאי שהיא חילול ומהאי טעמא צריך כפרה, וא"כ יש מקום לומר שאפי' בשוגג יש עליו עון של מיתה, והגם שאין ממיתין אותו מקרא הנ"ל, מ"מ הוא עומד בעון מיתה כענין מזיד ולא התרו בי' דאין לו כפרה בקרבן, והאי נמי הואיל שחל עליו דבר שהיפוך החיים אין לו כפרה בקרבו עד שימות, ואינו דומה לכל חייבי מיתות בשוגג מצד סברא הנ"ל, אבל באמת הדין אינו כן ונפטר ג"כ בקרבן, והטעם יש לומר שזהו שבחו של שבת שכחו יפה לדחות מהאיש הזה העושה תשובה ומביא קרבן את כל כחות הרע שהם היפוך החיים ומזכהו בחיים חדשים, וזה שאמר ר' ברכי' כיון שראה אדה"ר שבחו של שבת שהמביא קרבן מתכפר לו, התחיל משורר מזמור שיר ליום השבת, והוא דידוע דאדה"ר כשאכל מעץ הדטו"ר נשתאבו בו כחות הטומאה למכביר, ולולא השבת שהגין עליו הי' נימוק ביד עונו, וזה שהתחיל לשורר מזמור שיר ליום השבת, שהשבת ידחה ממנו כל כחות הרעים שנשתאבו בו ודו"ק:
50
נ״אויתן אל משה ככלותו, יש להבין הלוא הש"י ראה מה שישראל עושין למטה וידע שסופן שישתברו למה נתנם, ובמדרש שבשעה שעשו ישראל אותו מעשה היו הלוחות טפחיים בידו של הקב"ה וטפחיים בידו של משה ורצה הקב"ה לחטוף אותם מידו של משה וגברה ידו של משה, והכתוב משבחו ולכל היד החזקה, מה תועלת היתה מזה אדרבה הי' יותר טוב שלא נתנו מעיקרא ולא הוצרך לשברם למען ידונו כפנוי' ולא כאשת איש, בתחילה מה קסבר ולבסוף מה קסבר:
51
נ״בונראה דהנה במדרש ישראל עומדים למטה וחוקקין ע"ז וכו' והקב"ה יושם למעלן וחוקק להם לוחות לתת להם חיים, ויש להבין שהרי נשתברו ולא ניתנו להם כלל, גם יש לדקדק שאצל ישראל נקט לשון עמידה, ישראל עומדים למטה, ואצל הקב"ה נקט לשון ישיבה והקב"ה יושב למעלן, ונראה עפ"י מה שכתבנו בפ' בשלח ההפרש שבין עמידה לישיבה שעמידה היא באקראי וישיבה היא בקביעות, עיי"ש, וזהו ישראל עומדים למטה שהי' באקראי, אבל הקב"ה יושב וכו' שהוא בקביעות, והיינו שמאחר שבפנימיות ישראל לא הי' חטא כלל כי מוטעין היו וכמ"ש בכוזרי שהי' כעין ראה ע"ז וקסבר בית הכנסת היא והשתחוה לה, וחכז"ל השתמשו תמיד במלה זו טעו בעגל לא טעו בעגל, הרי שרק טעות הי' שם, והפנימיות של דבר היא הקביעות שבו שהרי הפנימיות אין בו שינוי, וחיצוניות של דבר הוא במקרה כמו לבושו של דבר שעתיד לפשוט, ובאשר החטא לא הי' מגיע לפנימיות ישראל אלא לחיצוניותם, ע"כ שבירת הלוחות נמי לא היתה אלא בחיצוניותם ולא בפנימיותם, והיינו כי הלוחות הי' בהם פנימיות וחיצוניות, פנימיות הלוחות היו האותיות שהיו אורות רוחניים כמו נשמה לגוף, וחיצוניות הלוחות היא האבנים שהיו נושאים להאותיות כמו גוף הנושא את הנשמה, וכמו שהחטא הי' רק בחיצוניותם הי' שבירת הלוחות נמי רק בחיצוניותם, אבל אורות הרוחניות שהיו בהם כנשמה בגוף לא נשתברו ולא נתבטלו, אלא האותיות פורחות כמו נשמה שיצאה מהגוף, ומ"מ מאחר שמשה זכה בהם עבור ישראל, אף שפרחו מהאבנים, עדיין נשארו של ישראל, אלא שהיו תלוין באויר השמים בלתי נושא עד שנפסלו לוחות האחרונים וחזרו אותן האותיות בעצמן ונחקקו על הלוחות, ובזה מדויק לשון הכתוב שנאמר בלוחות האחרונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת, ולא כתיב כדברים אשר הי', אלא את הדברים שמשמע שלא אחרים כדוגמתן היו אלא אותם בעצמם, שפרחו מלוחות הראשונים חזרו ונחקקו על לוחות האחרונים [ואחרי שזכינו בדברים האלה מצאנום ג"כ באלשיך וברוך ה' שהנחני בדרך אמת] שהרי כבר זכו בהם ישראל כנ"ל, וההפרש שבין לוחות הראשונים לבין האחרונים הי' רק בגוף הלוחות שהם האבנים, שהראשונים היו מעשה שמים, ובמק"א כתבנו שהיו רוחניים, לעומת האחרונים שהיו מעשה משה שלא היו כ"כ רוחניים כמו הראשונים:
52
נ״גומעתה יובן דברי המדרש שישראל עומדין למטה וחוקקים ע"ז והקב"ה יושב למעלן וחוקק להם לוחות לתת להם חיים, היינו שבשביל שהיו ישראל עומדין שהוא באקראי, אבל בפנימיותם שהוא הקביעות לא הי' חטא, ע"כ הקב"ה יושב שהוא בקביעות וחוקק להם לוחות לתת להם חיים, היינו אף שהלוחות נשתברו, מ"מ הרי היו לתועלת שהיו נושאים אורות הרוחניים, היינו האותיות, ובאמצעות האבנים זכה משה עבור ישראל בהאורות, ובזה נתן להם חיים, ומעתה מיושב שבח משה שחטף את הלוחות שהרי זכה בפנימיותם, ובפנימיותם לא שייך מוטב שידונו כפנוי' ולא כאשת איש שהרי לא הי' שם חטא כלל, והא דשלא ידונו היא בחיצוניותם לבד, וזו היתה הכוונה שנתן הקב"ה הלוחות למשה מעיקרא אף שידע שישתברו למען יזכה באורות הרוחניים:
53
נ״דוהנה במדרש פרשה מ"ו ויגד לך תעלומות חכמה התחיל [משה] מצטער על שיבור הלוחות ואמר לו הקב"ה אל תצטער בלוחות הראשונים שלא היו אלא עשרת הדברות לבד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הה"ד ויגד לך תעלומות חכמה וגו', ויש להבין שבודאי אין הפירוש שהיו כתובים בהלוחות הלכות מדרש ואגדות, שהרי מפורש במדרש פ' מ"ז שזה הי' על פה, וז"ל אמר הקב"ה נצטערת חייך אין אתה מפסיד, בלוחות הראשונים לא היו אלא עשרה דברות בלבד עכשיו שנצטערת אני נותן לך הלכות מדרשות ואגדות, שנאמר כתב לך וגו', למה אמר הקב"ה כתב לך והכתיב והמכתב מכתב אלקים וגו' וכתיב ויכתב על הלוחות כמכתב הראשון, אלא כך אמר לו הקב"ה כתוב לך תורה נביאים וכתובים שיהיו בכתב, אבל הלכות ומדרש ואגדות והתלמוד יהיו על פה וכו', הנך מפורש שלא הי' נכתב בלוחות אלא עשרת הדברים ותורה ונביאים וכתובים כתב משה והלכות מדרש ואגדות והתלמוד הי' על פה, ובכן ע"כ הפירוש היא שבלוחות הראשונים לא ניתן עדיין הלכות מדרש ואגדות אפי' על פה, וזה תימא דמפורש במדרש שיר השירים א' בפסוק ישקני מלאך או הדיבור עצמו [בשעת מ"ת] הי' מחזיר על כל אחד מישראל ואומר לו מקבלני אתה כך וכך מצות יש בי כך וכך דינין יש בי כך וכך עונשין יש בי כך וכך גזירות וכך מצות וכך קלין וחמורין יש בי כך וכך מתן שכר יש בי וכו' א"כ הרי עוד יודעין הלכות מדרש ואגדות מעת מ"ת, ועוד הרי במדרש נשא פ' י"ג ובשיר השירים ה' בפסוק ידיו גלילי זהב אלו לוחות הברית שנאמר והלוחות מעשה אלקים המה וכו', א"ר יהושע ב"ר נחמי' מעשה נסים הי' נגללין וכו' חנני' בן אחי ר' יהושע אומר בין כל דיבור ודיבור פרשיותי' ודקדוקי' של תורה היו כתובין וכו' מה גלים הללו בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים כך בין כל דיבור ודיבור פרשיותי' ודקדוקי' של תורה היו כתובים ממולאים בתרשיש זה התלמוד שהוא כים הגדול, הנה כאן מדבר מלוחות הראשונים שהביא הכתוב והלוחות מעשה אלקים המה, שזה נאמר בלוחות הראשונים, דאלו האחרונים היו מעשה משה, ואמר המדרש שהיו כתובים בהם פרשיותי' ודקדוקי' של תורה והתלמוד, וא"כ לכאורה נראה כסותרין זא"ז:
54
נ״האך לפי מה שאמרנו שאין הפרש בין לוחות הראשונים לאחרונים, אלא בחיצוניותם יש לפרש שכל דברי חכמים קיימים וכולם לדבר אחד נתכוונו, דהנה אורות העליונים שהיו חקוקים על הלוחות הם עצמם הדברות שהשמיע הקב"ה לישראל בסיני כבמדרש שיר השירים בפסוק ישקני הנ"ל הדיבור הי' יוצא מפי הקב"ה מימינו לימינן של ישראל וכו' והקב"ה מקבלו בימינו וחוקקו על הלוחות, והנה במדרש הנ"ל שהדיבור עצמו הי' אומר כך וכך מצות וכו', בודאי הפי' דאור הרוחני שהי' מאיר היו רואין באמת בדיבור זה כל פרטי פרטי מצות ודינין קלין וחמורין, שכמו שכל תרי"ג מצות נרמזין בעשרת הדברות כמ"ש רש"י בשם ר' סעדי' גאון, כ"כ כל פרטי פרטי דינין וכו' הכל נרמז בעשרת הדברות, והי' נראה הכל בהדיבור ולא הי' נחשב לדבר נוסף על עשרת הדברות שהרי הכל הי' דבר אחד, הגם שקשה מאד לצייר זאת בעינינו הגשמיות, מ"מ יש ליתן בו קצת דמיון שכאשר יזכיר אדם לחבירו את תפילין שלו לא יצטרך להזכיר לו שיש בהם ד' בתים בשל ראש ואחד בשל יד, כי הכל נכלל במלת תפילין כי הכל יודעין שזה צורת תפילין, כן נמי היו עשרת הדברות לעומת הפרטים ופרטי פרטים שנסתעפין מהם, א"כ הכל דבר אחד ולא נוכל לומר שתרי"ג מצות שמעו ישראל בסיני רק עשרת הדברות, ומעתה כשנחקק הדיבור עצמו על הלוחות הראשונים שהיו לגמרי רוחניים ולא הי' חוצץ כלל בפני הדיבור, היו רואין בהלוחות נמי כל תרי"ג מצות ופרטיהם, וכל הלכות מדרש ואגדות, אבל לא היו נחשבים לדבר בפני עצמו אלא עשרת הדברים בלבד, אבל כשנחקקו אלו הדברות על לוחות האחרונים שלא הי' גופם רוחני כ"כ הי' גוף הלוחות חוצצים בפני אורות הרוחניים, וע"כ הי' נקרא שמור תחת זכור, וכ"כ כל השינוים שבין לוחות הראשונים להאחרונים אף שבפנימיות האותיות לא הי' שינוי, מ"מ הי' השינוי מחמת הלבוש, הא למה זה דומה לנר המאיר דדך זכוכית שהאור נראה לפי מראה הזכוכית וצביעתו וגבשושיתו ולטישתו, ומובן שע"כ אין כל הלכות ומדרשים ואגדות נראים מתוכם כ"כ שיהיו דבר אחד עם הדברות והוצרך להראותו איך הכל נרמז, וא"כ יוצדק לומר שבלוחות הראשונים לא היו אלא עשרת הדברות לבד כנ"ל שהי' הכל אחד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, שבזה הראהו גם הלכות בפירוש והראהו אנה ואיך הוא נרמז, וזה שהביא המדרש פסוק ויגד לך תעלומות חכמה שויגד מתרגם וחוי מכלל שבראשונה לא הוצרך להראותו מפני שהי' הכל דבר אחד כנ"ל, ומ"מ למשה הי' תוספות שבח בזה שהי' לו לימוד בפרטות מהשי"ת על כל דבר ודבר, ועוד יתבאר לפנינו תועלת העצום מזה:
55
נ״וונראה עוד לומר כי את הכל עשה יפה בעתו, שבעת לוחות הראשונים שהי' כל ישראל כמעט רוחניים כמ"ש אני אמרתי אלקים אתם, והי' גם בחי' התחתונות שבהם קודש קדשים, הי' הלוחות נמי לפי מצבם שגם גוף הלוחות היו רוחניים אבל אחר שנפלו ממדריגתם ונתהוה להם כתנות עור שוב לא הי' להם תועלת מלוחות הראשונים אלא לפנימיותם ולא לחיצוניותם, והוצרכו ללוחות האחרונים שלא היו כ"כ רוחניים והי' לתועלת להגביה גם את כתנות עור שלהם:
56
נ״זויש עוד לומר שסוף המעשה במחשבה תחילה דתכלית הבריאה היא שיהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו', והנה מצינו במ"ת שהיו ישראל ברום המעלות וכמו שיהי' לעתיד בב"א, אך כל העולם כולו עדיין עמדו מבחוץ, ובמדרש שהתקבצו כל האומות אצל בלעם בעת ששמעו קולות של מ"ת וכו', ופתחו ואמרו ה' יברך את עמו בשלום, אבל לא התעוררו גם הם לילך לבקש את ה', אבל לעתיד כתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל ה' אל בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלך באורחותיו וכל הענין, וע"כ שהי' במחשבה תחילה שאחר שיזכה משה בהלוחות כנ"ל יפרח הכתב ויחזיר ויקבעו בלוחות שאינם כ"כ רוחניים למען עי"ז יהי' לתועלת להגביה גם את כל הגשם עד לעתיד בב"א:
57
נ״חובזה יש לפרש דברי הש"ס ע"ז (ד':) לא הי' דוד ראוי לאותו מעשה ולא היו ישראל ראוין לאותו מעשה וכו' אלא למה עשו לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטא ציבור אומרים לו כלך אצל ציבור, פירש"י לא עשו ישראל את העגל כלומר גבורים ושליטים ביצרם היו ולא הי' ראוי להתגבר יצרם עליהם וכו', ויש להבין דבשלמא דוד שייך לומר להורות תשובה לכל ישראל אם ימצא בהם חוטא, אבל ישראל שהיו אז כולם יחד בתכלית השלימות ואינם ראוים לשום חטא לעולם וכמו שיהי' לעתיד ב"ב למי הי' להראות ולהורות תשובה, אלא ודאי דהפירוש הוא שהכוונה היתה כדי שעי"ז יזכו כל העולם אף כל האומות לשוב בתשובה ולחסית תחת כנפי השכינה:
58
נ״טויש עוד לומר דהטעם שלא היו אז כל העולם נכנעים כמו שיהי' לעתיד, הי' מפאת עמלק שהוא ראשית גוים, ובעזותו שהחציף הביא זאת בלב כל האומות שלא נעשו נכנעים עד שימחה ה' זרעו מן העולם בב"א:
59
ס׳וממוצא כל הדברים הנ"ל יש ללמוד שגם עדיין לוחות הראשונים עודם קיימים אלא בלבוש אחר מאז, ואם אדם עושה בכח נשמתו שהיא פנימיותו כבזוה"ק כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה דא נשמתא דבר נש נוגע הדבר גם למעלה עד הפנימית וזוכין ללוחות הראשונים שורש החירות, וכ"כ שבת יומא דנשמתא זוכין בצד מה ללוחות הראשונים, וע"כ אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, שהיו מגיעין לחירות הלוחות, וזה שרמזו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, שע"י שמירת שבת שהיא לוחות האחרונים דנקרא בהו שמור זוכין ללוחות הראשונים דכתיב בהו זכור, וזוכין לחירות:
60
ס״אברש"י עדים והתראה בסייף עדים ולא התראה במגפה לא עדים ולא התראה בהדרוקן, יש להבין עדים ולא התראה במגפה, עדים אלו מה טובם לענין מגפה שהיא בידי שמים, אם מזידין היו אף בלי עדים ובלי התראה נמי, דכלפי שמיא גליא, ואם שוגגין היו מה הוסיפו העדים, ואולי יש לומר דהנה בגוף החטא מוטעין היו כמו שהאריכו המפרשים וכמו שדברנו בדיבור הקודם, והנה בעדים והתראה שמחויב מיתה בידי אדם עפ"י דין לא שייך עוד לומר מוטעין היו כמו בכל חייבי מיתות דעלמא שאחר התראה אין לו עוד שום התנצלות שלא האמין להמתרים, אך בלי התראה יקשה לכאורה למה נדונו במיתת מגיפה כלל אחר שמוטעין היו, וע"כ לומר דחטא העגל הי' חילול כבוד ה', ובמה שנענשו במגפה וראו הכל שיד ה' במכעיסיו נתקן זה כי שב כבוד ה', ובזה אין טענה שהיו שוגגין, והטעם כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שענין למסור עצמו על קדושת ה' איננו מפאת חיוב מיתה שבו שהרי אפי' בשעת הגזירה או כשנתכוין הגוי להעביר על דת בפרהסיא אפי' על מצוה קלה יהרג יעל יעבור, אלא הטעם דבמקום קידוש השם אין מציאות האדם נחשב לכלום, וכמו שבהמות וחיות אין מציאותן מציאות נגד האדם ומותר לשוחטם לצורכו כן יובן אלף פעמים ככה מציאות האדם נגד כבוד ה', וע"כ יהרג שלא יתחלל כבוד ה', וככה נמי היו הנידונין במגפה בעגל אף שהיו מוטעין מ"מ אין מציאותן מציאות נגד כבוד ה' ומאחר שבמגפתן נעשה קידוש ה', ונתקן החילול ע"כ מתו, והנה זה ניחא כשהי' בעדים והי' מפורסם החטא, ממילא כשנגפו הי' קידוש ה' כנ"ל, אבל בלי עדים שלא נודע אם חטאו ולא הי' במגפתן קידוש ה', שוב לא נענשו במגפה, אלא בהדרוקן, ומשום השקאה כסוטות שהמים הי' בודקין אותן מה המה בסתר לבבם:
61
ס״בלך עלה מזה וגו' אל הארץ, לכאורה תיבת מזה מיותר, ונראה שהי' זה לימוד זכות על ישראל שהמקום הי' גורם שהוא מדבר שממה מקום נחש שרף ועקרב ממשלת כחות הטומאה ס"ם וכל כת דילי' כבזוה"ק תצוה, ובזה יש לפרש דהאי כי לא אעלה בקרבך הוא נתינת טעם על כל המאמר, כי באם ה' עולה בקרבם הי' יותר נכון לעבור דרך המדבר לכתתא רישי' כבזוה"ק שם, וכמו שאחר שנתרצה להם לגמרי ואמר פני ילכו והניחותי לך וסידר לו י"ג מדות של רחמים ועשו המשכן בי"ג דברים שהוצרכו למלאכת המשכן, עברו במדבר הגדול והנורא הזה, אבל באשר בשעת הכעס אמר לו כי לא אעלה בקרבך וממנו הבין משה שגם המשכן לא יעשה שהרי המשכן הי' בשביל ושכנתי בתוכם ואם זה לא והי' גם זה לא נצרך, ע"כ אין להם להתמהמה במקום מסוכן כזה:
62
ס״גומשה יקח את האוהל, ובש"ס שבת שהיינו השני כתרים שהי' לישראל כנגד נעשה ונשמע ומחמת החטא פרקו מהם וכולם זכה משה ונטלם, ואיתא בספרים שבשבת משה מחזירם לישראל, והנה מצד הכתרים הי' חירות ממלאך המות חירות משעבוד מלכיות, וע"כ איתא בספרים שבשבת אין המיתה ע"י מה"מ אלא ע"י מט"ט בקדושה, וכן נמי אלמלי שמרו ישראל שבת אחת לא שלטו בהם אומה ולשון ושתי ששתות מיד נגאלין, ומזה נראה כי שומרי שבת באים לבחי' שקודם החטא, וי"ל דכמו שאמרו מיד נגאלין שהוא חירות משעבוד מלכיות, כן נמי אלמלי שמרו וכו', הי' חירות ממה"מ לגמרי, ומ"מ עכ"פ כשעדיין משועבדים נמי הועיל במקצת שלא יהא ע"י מלה"מ ובזה יובן הטעם דשבת מעותד לתשובה, דהנה לתקן דבר צריכין להתחיל מדבר שלא נתקלקל ומתפשט התיקון אף בדבר שנתקלקל, וע"כ בשבת שישראל חוזרין להבחי' שהיו קודם הקלקול בצד מה הוא זמן ביותר לתשובה ותיקון:
63
ס״דשנת ותרע"ד.
64
ס״הענין שמן המשחה וקטורת, דהנה במדרש פ' אמור הא למדת שאפי' יהא אדם קצר ונתמנה מלך נעשה ארוך כל כך למה שבשעה שנמשח בשמן המשחה נעשה משובח מכל אחיו אמר דוד בשמן המשחה שנמשחתי בו אני שמח שנאמר לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח, עכ"ד, ובודאי ק"ו לנפש שנעשית מוגבה, וזהו כפל לשון הכתוב שמח לבי ויגל כבודי שקאי על הנפש והשכל, לבי הוא הנפש, כבודי הוא נשמה כמ"ש הא"ע בפסוק למען יזמרך כבוד ולא ידום, אף בשרי הוא הגוף, והיינו שנתעלה בכל שלש בחינותיו גוף ונפש ושכל, אך כתיב מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, ופירש המגיד מקאזיניץ כפל הלשון שאפי' אחר העלי' מי הוא שיקום במקום קדשו ולא יפול משם, כי אם ח"ו יפול אחר העלותו תהי' הנפילה יותר גדולה כמ"ש כי אתה נשאתני ותשליכני וכמ"ש השליך משמים ארץ שפירש"י אחר שהגבהתני לשמים השלכתני משמים לארץ, לזה היא מצות הקטורת שהיא לשון קשר היינו שישאר מקושר ולא יפול משם, וזה הענין שלא רצה יעקב לעלות שמא יהי' לו ירידה, ורבים מקשים מה הפסיד, אך הפירוש כנ"ל, ובדוגמא זו הוא בשבת שכל ישראל יש להם עלי' צריכין לקשר עצמן בקשר חזק ואמיץ, וזה שכינתא תתעטר בווין תתקטר, כי האדם הוא דוגמא עליונה שכן אנו אומרים וכולהו מתעטרין בנשמתין חדתין, ע"כ צריכין לקשר כנ"ל, וזהו בווין תתקטר כי ואו הוא מדת האמת כבזוה"ק, והיינו לפי מסת האמת שבאדם זוכין להתקשר בשבת, וזהו שמור וזכור שמור נוקבא וזכור דכורא בדיבור אחד נאמרו, רומז לאדם אפי' יהי' בבחי' מקבא במוחין דקטנית יהי' מקושר לבחי' דכורא מוחין דגדלות, וזה עצמו ענין תפלה של יד ותפלה של ראש, וכל זמן שבין עיניך יהיו שתים, וכמו שהובא הרמז בס' נועם אלימלך להזהיר גדולים על הקטנים, וזה סמיכת הפרשיות, כן נמי יש לומר ענין נרות וקטורת בעידן הדלקה תהא מוקטר קטורת, שהנרות רומזין לענין שכתוב בהלו נרו עלי ראשי, צריכין שיהי' מוקטר קטורת כנ"ל:
65
ס״ווהנה בש"ס יומא קטורת השחר היתה קריבה בין דם לאברים ושל בין הערבים בין אברים לנסכים, ווש למצוא בו טעם לשבח לפי דרכנו, שדם הנפש רומז ברעותא דליבא שבאדם ומוחין דגדלות, ואברים להגוף במוחין דקטנות, והקטרת באמצע מקשר את מוחין דקטנות במוחין דגדלות ושל בין הערבים בין אברים לנסכין שאחר עבודות של כל היום יש בכחם לקשר עוד יותר היינו הנסכים שהם מצמחין רומזין לנפש הצומחת שבאדם שיהי' מקושר בבחי' האברים שנתקשרו עוד בשחרית:
66
ס״זאך זה שאמרנו שצריך שיהי' מקושר ולא יפול הנופל אין הפו' שיהי' מקושר תמיד במוחין דגדלות, שזה אי אפשר כי האדם בבחי' רצוא ושוב, אך הפי' שיהי' מקושר בקטנות שממנו לא יזוע, שאפי' כשיפול מהגדלות ישאר עכ"פ מקושר שלא יפול עוד יותר וכמ"ש כי יפול לא יוטל פירש"י שאף שיפול לא יגיע לארץ, וזה עצמו רמוז בדברי הכתוב מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, כי ידוע שמקום הוא מקום נמוך כבמדרש סוף וירא שבאברהם כתיב וירא את המקום מרחוק אמר אין כבודו של מלך לשכון בעמק התפלל עליו ונעשה הר, וא"כ הפירוש מי יעלה בהר ה' היינו שיהי' לו עלי' למעלה מעלה בבחי' הר, ומי יקום במקום קדשו היינו שישאר עומד עכ"פ במקום ולא יפול עוד יותר:
67
ס״חוזהו אזהרה יתירה להרוצים להיות מעבדי ה' שבל יפול לבם עליהם אחר לימוד התורה ותפלה שירגישו בעצמם בחי' נפילה, שבל יצטערו ע"ז מאומה כי כך היא המדה, אלא העיקר שיראו שיהי' מקושרים שלא יפלו עוד יותר ככתוב הנ"ל כי יפול לא יוטל:
68
ס״טובזה יש לפרש הא דכתיב וראית את אחורי מלמד שהראה הקב"ה למשרע"ה קשר של תפילין שהיא באחורי הראש, ויובן הדברים דהנה תפילין של יד ותפילין של ראש הם בבחי' רצוא ושוב, של ראש הוא רומז לעת שהמוחין בגדלות והשכל שופע ותפילין של יד הוא רומז לעת מוחין דקטנות, והנה קשירה לא כתיב בשל ראש אלא בשל יד, והיינו שאי אפשר שיהי' האדם מקושר במוחין דגדלות כנ"ל אלא בשל יד היינו להיות לבו של אדם מקושר אפי' שלא בעת הארת המוחין יהי' קשור בקשר אמיץ, שיהי' נמשך לרצון הש"י, כמו שאנו אומרים לשעבד את תאות לבנו לעבודתו ית"ש, ובאמת מן קשירה זו של יד באין לשל ראש וכל זמן שבין עיניך יהיו שתים, וכל זה הוא בכל אדם שהוא בבחי' רצוא ושוב כנ"ל, אך משרע"ה שהי' תמיד דבוק בשכינה וכל יומוהי בחד קטורא אתקטר, והי' תמיד מוכן לנבואה ולא הי' צריך שום הכנה לנביאה, כמ"ש עמדו ואשמעה וגו' אצלו הי' שייך ענין קשירה גם בשל ראש, וע"כ זכה לקשר של תפילין כנ"ל היינו שהי' דבוק בענין זה ודו"ק:
69
ע׳אך את שבתותי תשמורו, ברש"י אכין ורקין מיעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן, והרמב"ן הקשה דא"כ הי' צריך להיות מיעוט בשבת ולא במלאכת המשכן, ונראה דהנה במדרש פ' נשא ויהי ביום כלות משה ווי הי' מי אמר ווי אמ"ר אבין כביכול הקב"ה אמר ווי למהד"ד למלך שהי' לו מטרונה רוטננית ואמר לה המלך עשי לי פרפורא כל ימים שהיתה עסוקה באותה פרפירא לא היתה מרננת אחר ימים גמרה את הפרפירא ונתנה אותה לכובס ועשאה והביאתה למלך כיון שראה אותה המלך התחיל צווח ווי שלא תחזור לרוטנניתה כך אתה מוצא שהיו ישראל מרננים בכל שעה כמ"ש וילונו העם על משה וכו' אתה מוצא כל הימים שהיו עסוקים במלאכת המשכן לא היו מרננים וכיון שגמרו מנאכת המשכן התחיל הקב"ה צווח ווי שלא יחזרו וירננו כשם שהיו מרננים, והגם שקשה להבין איך היו ישראל בעת ההתעסקות במלאכת המשכן במצב יותר טוב מכשהי' המשכן עומד, מ"מ מצינו כיוצא בו בד' ימים שבין יוה"כ לסוכות שישראל טרודין זה בסוכתו וזה בלולבו אינם חוטאים וביו"ט ראשון של חג הוא ראשון לחשבון עונות כי הטירדא למצוה מועילה יותר מגוף המצוה וכבר דברנו בזה, והנה ידוע שקדושת שבת שורה של האדם לפי עבודתו בששת ימי המעשה ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, ומה גם בשבת עצמה שבאם האדם משומר ביותר מכל שום שמץ הוא מקבל הארה אלקית ביותר וזה זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, וא"כ אם היו עושין מלאכת המשכן גם בשבת והיו טרודין טירדא דמצוה כנ"ל, היו נמי משומרין ביותר מכל שמץ רינון והי' לעומתם גם השבת מוגבה ונתעלה ביותר, ע"ז אמר הכתוב אך את שבתותי חשמורו שהוא מיעוט בשבת אלא יהי' רק עצם שבת כמו שהיא ולא יהי' לו סיוע ממלאכת המשכן:
70
ע״אואשליכהו באש ויצא העגל. פירש"י ולא ידעתי שיצא העגל הזה, ויש להבין למה השליכו באש כלל, ונראה דהנה אהרן הי' מתבונן בעיקר החטא מדוע הי' שליטה להשטן על עדה קדושה כזו להטעותם ולהחשיך את עיניהם וכלל ישראל לעולם נשמר, והבין אשר כל הצרה הזאת באה מצד העדר כח המאחדם שהוא משה שהי' אז מרומם ומובדל מהם, ובמדרש בשעה שעשו ישראל אותו מעשה היו הלוחות טפחים בידו של הקב"ה וטפחים בידו של משה וטפחים בין יד ליד ופירש מהר"ל שאז הי' תכלית החיבור של משה למעלה דהטפחים של בין יד ליד הי' כדין שנים אוחזין בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה וישראל מצד עצמם לא הי' להם חיבור כי לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן ולא הי' להם באותה שעה כח ציבור ועדה כלל, ע"כ היתה עצתו שבראשונה צריכין לאחד כח ישראל ואז ממילא יתבטל כח השטן ונפקחו עיניהם לראות נכוחו ורצה לעשות פועל דמיוני להתאחדותם, והוא קיבוץ הזהב מכל ישראל ולהתיכהו באש לעשותו גוש אחד, ובאמת הי' זה עצה טובה ראוי' לאהרן שמדתו לעשות שלום בין איש לרעהו וכו', והוא כמנהג רופא בקי בבואו לרפאות את החולה נותן עיניו בראשונה לידע מקור ושורש המחלה מאין תוצאותי' ולסלק עיקר הסיבה והסובב ממילא יתבטל, אך עיקר חסרון בזה שלא עלתה עצתו יפה הי' הערב רב, ויובן עפ"י מאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דהש"ס סנהדרין דאי אגד מין חמישי בלולב אי לולב צריך אגד גרוע ועומד הוא, היינו משום דזר שבתוך האגד מבטל את כל האגד ונרגן מפריד אלוף, ודפח"ח, ע"כ הערב רב שיתערב בהם קילקלו את כל האגד, ונסתלק כח האחדות ושוב שרה בו כח חיצוני, וזהו ויקח מידם שכל החסרון הי' מה שלקח מידם שהם הערב רב, כמו שפירש בזוה"ק מידם ממש, ולפי דרכנו נמי ניחא שכל החסרון הי' מצד שהם התערבו בדבר:
71
ע״בולפי האמור יובן במה שזכה אהרן בשביל מעשהו זה לכהונה כבמדרש שאמר הקב"ה לאהרן יודע אני כוונתך אינו משליט על קרבנם של בני אלא אתה, שהי' מדה במדה שהוא כל מה שעשה הי' לאחד את ישראל ע"כ נעשה כ"ג לאחד את ישראל באביהן שבשמים:
72
ע״גפסל לך שני לוחות אבנים פירש"י הראהו מחצב של סנפירינון מתוך אהלו ויש להבין מאחר שמציאת הסנפירינון הי' דרך נס שאין מקום אהלו של משה בטבע מקום תוצאות אבן סנפירינון, וא"כ למה לא נבראו כמדתם שלא יהא צריכין לפסלם, ונראה דהנה כבר אמרנו שמהות וחומר הלוחות היו כענין גופם של ישראל השורה בהם חלק אלקי ממעל, כן חומר הלוחות שורה בהם האותיות כתובים באצבע אלקים, והלוחות הראשונים היו גם חומר הלוחות מעשה אלקים כמו שאז גם גופם של ישראל הי' קודש, ונמשך אחר הש"י אף בלי הוראת השכל והנשמה ע"י שאמרו נעשה ונשמע, כמו שכבר דברנו הרבה מזה, אך לוחית האחרונים היו מעשה משרע"ה ורק הכתב הי' מעשה אלקים, וע"כ אם היו נבראו בתוך אהלו של משה כמדתם ולא היו חסרים תיקון, היו שוב כעין לוחות הראשונים שהיו מעשה שמים, ע"כ נבראו רק גולם אחד והוצרכו לתיקון, והוא רומז לגולם וחומר האדם שצריך תיקון, ובאמת בכח התורה יכול האדם לקדש גם החומר לעשותו קודש כענין תיקון הלוחות, ועם זה יש עוד רמז בדבר שכמו שהלוחוח נעשו מתוקנים ע"י משרע"ה כן גם גופם של ישראל שהבא לטהר כחו של משרע"ה מסייעהו לתקנהו, והי' ג"כ לרמז שישראל שאף שנרצה ענינם ונעשים ראוים לקבל לוחות הברית הוא רק ע"י אמצעות ותיקונו של משרע"ה:
73
ע״דתשא ופרה שנת תרע"ה.
74
ע״הענין פרה אדומה הנעשית מחוץ לשלש מחנות הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצלל"ה שהוא מורה שיראה אדם א"ע כאלו הוא עומד חוץ למחנה ישראל וישבור לבו בקרבו וכאלו נעשה אפר ובצירוף מים חיים הרומז לתורה זהו טהרתו, עכת"ד, ויש לבאר הדברים דהנה שני מיני הכנעות יש, הכנעת הנפש והכנעת השכל, ולכל אחת יש מעלה מיוחדת שלא נמצאת בחברתה, היינו הכנעת הנפש היא באה מחמת שהאדם מביט בשפלותו מכף רגל עד ראש אין בו מתום וכאלו עומד לגמרי חוץ למחנה ישראל, והיינו כי השלש מחנות רומזים לגוף ונפש ושכל ומוצא את עצמו מקולקל בכל שלשה חלקיו אלה ונעשה נכנע ונדכה עד שאין לו פה לדבר ולא מצח להרים ראש, ומתמלא רחמנות על עצמו, והכנעת השכל היא לבטל את חכמתו בינתו ודעתו לרצון הש"י, וכלשון שאמרו ז"ל כוף אזניך לשמוע דברי חכמים, וידע וישכיל שכל חכמתו שכנגד דעת התורה היא טעות והבל וריק, ולכל אחת ההכנעות יש לה מעלה מיוחדת, שהכנעת הנפש מעוררת רחמנות למעלה לרחם עליו אעפ"י שאינו כדאי וכלשון הפייטן שור בשפלותי ולכה לישועתי, מה שאין זה בהכנעת השכל, והכנעת השכל יש בי מעלה שיכול להיות בשמחה וחדוה מוגבה לבו בדרכי ה' מה שאין זה בהכנעת הנפש, ואדרבה הוא צריך שמירה יתירה לבל יפול במחלת היאוש שהוא גרוע מהכל או במחלת מרה שחורה, וכמו בגשמיות שרפואתו קשה כן ברוחניות, ומלבד שיש לכל אחת תועלת מיוחדת צריכי תרוייהו, שידוע שאין התחדשות אלא אחר ההעדר ואימת קגביל לבתר דבלה, וכידוע ליודעים כל עליות הם עד"ז והדברים עתיקים, וא"כ כל עוד שאין האדם נכנע בנפש ושכל יחדיו איננו זוכה להתחדשות, ומחמת הכנעת נפש ושכל זוכין להתחדשות נמי בנפש ושכל:
75
ע״וונראה שענין טומאת מת שגורם טמטום הלב והעדר חיות ואף שגורם הכנעה כמ"ש טוב ללכת אל בית אבל וגו', מ"מ טומאת המת גורמת עם ההכנעה יאוש והתרשלות ומרה שחורה, שכמו ענין המיתה היא הפירוד בין הדביקים טומאתו נמי גורמת פירוד הכנעת השכל מהכנעת הנפש, וע"כ מושך ליאוש והתרשלות ומרה שחורה כנ"ל, וע"כ היא החמורה שבטומאות שהיא אבי אבות הטומאה מפני שזה גרוע מהכל כנ"ל:
76
ע״זוהנה אפר פרה אדומה שנעשית מחוץ לשלש מחנות מעורר הכנעת הנפש לבד ומטמא כל העוסקים בה כעין טומאת המת כנ"ל, שגורם עם ההכנעה יאוש והתרשלות, אך מים חיים אף שמים מורים נמי הכנעה כאמרם ז"ל למה נמשלו דברי תורה למים לומר כשם שמים מניחין מקום גבוה ויורדין למקום נמוך כך אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה עליו, מ"מ אין הכוונה כניעת הנפש אלא כניעת השכל, שגורם חיות והתחזקות שמחה וחדוה, ובהצטרף אפר פרה עם מים חיים, וצריך מים תחילה וסוף, מורה שהאפר נעשה מובלע במים, ועי"ז נזדכך הכנעת הנפש שתהי' על צד הטוב לבד במעלתה, וע"כ מי חטאת מטהרת טומאת מת שענינה הכנעה רעה כנ"ל, ובהזאת מי חטאת נתעורר בו הכנעת הנפש והשכל יחד, שזהו הכנעה הנדרשת ולעומתם באה התחדשות רוח טהרה כמשפט התחדשות אתר ההעדר נמי בנפש ושכל יחד היפוך טומאת המת, ונראה שזהו ענין סדר הפרשיות פרה וחודש, שפרה מורה על הכנעה הנדרשת בנפש ושכל, ולעומתם זוכין לפסח שהוא התחדשות מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל שנעשו דבקים בהש"י באהבה יתירה מתרפקים על דודם ואתכא דרחמנא סמיכנא, ואין שמחה אלא בבשר קדשים, ולעומת הכנעת הנפש ושכל באה ההתחדשות נמי בנפש ושכל, כי אהבה ושמחה ודביקות הוא מכחות הנפש, ובחידוש השכל כידוע ליודעים מענין האורות שכולם נקבצו באו בליל פסח, והוא בא מן הצאן להורות על שני מיני הכנעות כלומר שזכו לזה מפני שני מיני הכנעות כאמרם ז"ל מה צאן ראשו של זה בצד זנבו של זה הוא הכנעת הנפש, ועוד אמרו ז"ל מה שה אין לו אלא קול אחד כך ישראל אין להם אלא קול אחד לאביהן שבשמים, זהו הכנעת השכל, וגם לשון פסח הוא לשון חמלה שמתרגם חום, שבאה מהכנעת הנפש כנ"ל, ומלשון דילוג היינו שהאורות באים בדילוג למעלה מן הסדר כידוע, ואפי' למי שאינו ראוי כ"כ:
77
ע״חולפי האמור יש ליתן טעם שגזרו על הזאה בשבת, דהנה לעיל אמרנו דיש בכל מין ממיני הכנעה מעלה מיוחדת ותרוייהו צריכי, אך בשבת אין מקום להכנעת הנפש, אלא הכנעת השכל לבד ויהי' לבו מוגבה בדרכי ה', כמו שדברנו כמה וכמה פעמים, ומ"מ יש בשבת עצמו המעלה של הכנעת הנפש שלעומת שהכנעת הנפש מעוררת רחמנות למעלה, שבת עצמה היא רנון שרוצה ה' בעמו ישראל וכמו שאנו אומרים בקידוש ורצה בנו, וכבר אמרנו שזהו מה דאיתא בתנדב"א שבשבת אדם מתרצה עם בניו ואנשי ביתו שזה רומז על הקב"ה עם עמו ישראל שהם בניו ובני ביתו:
78
ע״טובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בזמר לכה דודי רב לך שבת בעמק הבכא והוא יחמול עליך חמלה, היינו שעמק הבכא הוא הכנעת הנפש ובשבת אומרים רב לך שבת בעמק הבכא כל ששת ימי המעשה ואינן צריכין לזה עוד בשבת והוא יחמול עליך חמלה גם בלי זה, וזה שאיתא בתנדב"א שבת יעשה כולה תורה, היינו לא כששת ימי המעשה שצריכין נמי הכנעת הנפש עם הכנעת השכל שהיא תורה כנ"ל אלא כולה תורה בלי הכנעת הנפש, וע"כ אין בשבת ענין לאפר פרה שהוא צירוף שני ההכנעות יחד:
79
פ׳ובמה שאמרנו מענין שני מיני הכנעות, יש לפרש הענין מה שהביא הש"י את ישראל בנסיון העגל אחרי שגלוי וידוע הי' לפניו ית"ש שלא יעמדו בנסיון למה נתן רשות להשטן להטעותם ולהראות להם דמות משה במטה ולעשות חושך וערבוביא בעולם, ונצמח מזה חילול שם שמים וכל הצרות מאז והלאה עד עת קץ ב"ב, ומה תועלת הי' בעמדם בנסיון:
80
פ״אונראה דהנה ישראל במ"ת הקדימו נעשה לנשמע והיינו שהכניעו את שכלם לרצון השי"ת לעשות אפי' בלי הוראת השכל, ולעומת זה נתעלו במדריגת שכלם עד מאד וזכו לכל השגות הגדולות מאין כמוהם, והוא כענין שאמרו ז"ל בזכות ויסתר משה פניו מהביט זכה לתמונת ה' יביט, כן ישראל שבטלו את שכלם לרצון ה' השיגו מעלת והשלמת השכל, וכמשפט ההשלמה אחר ההעדר ועדיין היו צריכין להשתלם בגוף ונפש, וזה הי' ע"י הלוחות שהי' גוף קדוש, מעשה אלקים והמכתב מכתב אלקים דומה לגוף ונפש האדם, וכמו בהשגות הגדולות של מ"ת נשתלמו במעלת השכל, כן הי' ראוי שבלוחות ישתלמו גם במעלת קדושת הגוף והנפש, אך באשר אין השלמה אלא אחר ההעדר, וכמו להשלמת השכל היו צריכין מקודם להכנעת השכל כנ"ל כן נמי להשלמת גוף ונפש היו צריכין להכנעת הנפש וביטול הגוף, וע"כ הביא הש"י אותם בנסיון הזה וניתן רשות להשטן להטעותם ולעשות חושך וערבוביא בעולם לומר מת משה והם נשארו לבדם במדבר הגדול והנורא, וכל כחות חיצונים בהתלבשות נתש שרף ועקרב עומדים עליהם לבלעם ולכלותם כרגע, והיו רואין את עצמם אבודין, ובאו הערב רב והטעו אותם לעשות העגל למנהיג במקום משה כמ"ש המפרשים ולו חכמו השכילו לעמוד בנסיון ולמסור א"ע בגוף ונפש ושכל לרצון הש"י ולומר ה' הטוב בעיניו יעשה אם רצונו שנהי' נכלים כרגע ח"ו בין שני נחש שרף ועקרב בודאי כך טוב וכך צריך להיות, ואם חפץ בקיומם לא יבצר ממנו לעמוד להם רוח והצלה ממקום אחר, ואם הי' חפץ שלא ימות משה בודאי לא הי' מת, ואם ירצה להעמיד להם משה אחר או להחיוחו כל יכול, ואם הי' בחי' ביטול כזה בגוף ונפש ושכל היו זוכין להלוחות מעשה אלקים והמכתב מכתב אלקים ולעומת ביטול הכללי היו זוכין לשלימות הכללי:
81
פ״באך לא עמדו בנסיונם, ומ"מ אח"כ כשעשו תשובה גדולה שאין כמוה שהפקירו עצמם להיות למדרס מלאך המות ולהיות דיש למלכיות, והכל הי' שוה בעיניהם כדי להפיק מחילה וסליחה וכפרה והיו נדכאים ונכנעים עד מאד, הנה סוף המעשה כן הי' במחשבה תחילה וזה ההכנעה שהיא הכנעת הנפש אותה נתבקש מהם, והגם שלא חזרו עוד למעלה הגדולה שהיו מעותדים אלי' אלמלי עמדו בנסיונם שהיו זוכין לשלימות הכללי כנ"ל מפני שהי' ביטול והכנעה כללית, אבל מ"מ זכו לשלימת הנפשי ע"י הכנעת הנפש, ושלימות השכלי כבר הי' להם ממ"ת, אך שלימות הגופני שיהי' גם גופם קודש קדשים זה יהי' בעת תיקון הכללי לימות המשיח, ומ"מ שלימות הנפש והשכל הי' יחד וזכו ללוחות האחרונות שהמכתב מכתב אלקים דוגמת נפש האדם, וגוף הלוחות הי' מעשה משה מפני שעדיין אין להם שלימת הגופני שדוגמא לזה הוא גוף הלוחות כנ"ל, וזכו למשכן השראת השכינה ותוכו רצוף אהבה שהוא השלמת כחות הנפש, וכ"ז מפאת הכנעת הנפש, ומעתה מובן למה הי' הנסיון ומה תועלת שהגיע אליהם:
82
פ״גולפי האמור יש ליישב דברי רש"י אך את שבתותי תשמורו אך ורק מיעוט למעט שבת ממלאכת המשכן, והקשה הרמב"ן דאיפכא מסתברא דאך כתיב בשבת והוא המיעוט בשבת ולא במלאכת המשכן, ולפי הנ"ל יש לומר דהנה שבת אין בה הכנעת הנפש אלא הכנעת השכל לבד כנ"ל, ושבת יעשה כולה תורה, אלא שבשבת אין צריכין להכנעת הנפש, ומ"מ שפיר קאמר אך את שבתותי תשמורו שלא יהי' אלא שבת לבד שהוא הכנעת השכל, ולא תצטרף עמה מלאכת המשכן שהוא פרי הכנעת הנפש, שישראל נרצין בשבת אף מבלעדי המשכן:
83
פ״דבמדרש פרה אדומה זו בבל תמימה זו מדי אשר אין בה מום זה יון אשר לא עלה עלי' עול זה מלכות הרשעה ושרף את הפרה וכו' ויהיבת ליקדת אשא וכו', ויש להבין מה ענין ד' מלכיות לפרה אדומה, ונראה דהנה במדרש דרשעים בגיהנם נדונין בגיהנם של אש ובגיהנם של שלג והיכן משלימין את נפשותיהם בגיהנם של שלג שנאמר בה תשלג בצלמון, והטעם יש לומר דשני מיני הכשר כלים הן, הגעלה וליבון, הגעלה היא פליטת בליעת האיסור וליבון הוא שנשרף במקומו, והנה הרשעים בגיהנם לא לעונש ולנקמה הם נידונין אלא כעין הכשר כלים כבש"ס שבת כלי ינתנו לכובס, והנה יש שדי להם להם כעין הכשר הגעלה שגיעול העבירות לא נשתאבו כ"כ בעומק נפשם ובהגעלה הם נפלטין או כדמיון כיבוס, וגם בזה לאו כל אפין שוין יש ששרייתו במים זו כיבוסו ויש שצריכין כסכום או כעין שבעה סמנין המעבירין על הכתם, ויש אשר נדבק בהם בעומק שאינן יוצאין ע"י הגעלה וכיבוס אלא צריך להיות נשרפין במקומן כעין הכשר ליבון, וגם באלו לאו כל אפין שוין יש שסגי להון בליבון הקל ויש שצריכין ליבון קשה הכל לפי מה שנשתאבו העבירות בעומק נפשם, ונתדבק בהם בחוזק, כלל גדול אמרו כבולעו כך פלטו, וכל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, אך אפי' לאחר הטהרה אי אפשר שלא קלטו ריח גיהנם שהוא כחות רעות, היפוך ממה שנאמר בחנני' מישאל ועזרי' וריח נור לא עדת בהון, וכן נמי כל הצדיקים העוברים דרך גיהנם כדי להעלות משם נשמות כידוע בספה"ק בהם נתקיים וריח נור לא עדת בהון, אך זולתם צריכין ליטהר מריח אש הגיהנם וזה גיהנם של שלג והוא כעין מקוה טהרה לנשמות אלו וכמו מקוה טהרה שהבא בה טומאתו פורחת ממנו, כן אלו ריח גיהנם של אש פורחת מהם, ואפשר שזה רמזו אנשי מדבה משום ר' ישמעאל שעושין מקוה של שלג בתחילה וזהו שמשלימין נפשותיהם בגיהנם של שלג ששם נעשים שלימים ראוין לחזור לשרשם הקדוש:
84
פ״הוכדמיון זה יש לפרש ענין מי חטאת, דפרה אדומה היא דוגמא לארבע מלכיות, והיינו שנקבצו באו בה כח הארבע מלכיות, והנה ארבע מלכיות יש להן שורש בקדושה, ולהם רמז הארבע נהרות היוצאין מג"ע כבמדרש שם, אך כאשר נשתלשלו למטה נתעבו ונתגשמו יותר ויותר עד שנשתכח השורש שלהם ונעשים מתנגדין למלכות שמים, אך שורש הקדושה שבהן אינו נאבד לעולם, וזה שנאמר ויהיבת ליקידת אשא שהאש שורף חלקי הרע ושורש הטוב שבהן יצא נקי, ובדוגמא זו שריפת הפרה, ובהאפר שנשאר ממנה נרמז שורש הטוב, והנה שורש הטוב הוא כדוגמת בע"ת שבמקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אינן יכולין לעמוד, אך כמו שהרשעים אחרי עלותם מגיהנם של אש צריכין לגיהנם של שלג להפריח מהם ריח האש, כן אפר הפרה צריך למים החיים, ובאשר שהם כדמיון בע"ת שבמקומם אפי' צדיקים גמורים אינן יכולין לעמוד, יש בכח מי חטאת לטהר טמא מת שאין לו טהרה זולתה, וכעין שאמרו ז"ל עובדי' גר אדומי הי' ולא הי' בכל הנביאים מי שהתנבא כ"כ על מפלתה של אדום כדאמרי אינשי מיני' ובי' אבא לשדות בי' נרגא, כי כמו מציאות ומהות הדבר כן פעולתו, וזה שהוא קדושה הנטהרה מטומאה ונפרדו ממנה כחות חיצונים, פעולתו נמי להפריד כח החיצונים:
85
פ״וובדוגמא זו יש לומר נמי במה דכתיב ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחן עד אשר דק ויזר ע"פ המים וישק את בני ישראל, וברש"י שנתכוון לבודקן כסוטות, ואינו מובן מה ענין זה למים המאררים, והנה בפרשת חקת איתא ברש"י בשם ר"מ הדרשן כשם שהם נטהרו באפרו דכתיב ויזר ע"פ המים וישק את בני ישראל כך ולקחו לטמא מאפר שריפת החטאת, וגם זה אינו מובן היכן מצינו שנטהרו באפרו אדרבה נתכוון לבדקן כסוטות, אך הרי זה בא ללמד ונמצא למד, שכעין ענין מי חטאת כך הי' ענין שעשה משה עם העגל, דהנה איתא בכוזרי שישראל התכוונו בכל הענין לשמים, אך באשר הי' הדבר אסור וכעין מה שאמרו ז"ל לא תעשון אתי בא להזהיר על הכרובים שאתם עושים אתי שאם שניתם לעשותן של כסף הרי הן לפני כאלהות וכן שאם יוסיף ויעשה ד' הרי הן כאלהי זהב, ולא תעשו כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שעושין בבית עולמים וכו', א"כ הי' דבר העגל כענין אמרם ז"ל הרואה בית ע"ז וקסבור בית הכנסת הוא והשתחוה לה הרי לבו לשמים, והנה מצינו בעדת קרח שאחר שנשרפו כתיב קח את המחתות וגו' ואת האש זרה הלאה כי קדשו, ואף שהי' חטא מ"מ באשר הי' לבם לשמים כתיב בהו כי קדשו, כן נמי יש לומר בעגל הואיל והי' לבם לשמים היתה בו קצת קדושה, אלא שהי' מלא כישוף וכחות חיצונים, ע"כ היתה עצת משרע"ה לשרפו באש, וחלקי הרע יכלו באש [ובזה הסברתי לי מקראות שבתהלים ק"ו שסמכו ענין לו תפתח ארץ ותבלע דתן וגו' ותבער אש בעדתם להבה תלהט רשעים, יעשו עגל בחורב וגו', ולכאורה אינו מובן הלוא מעשה העגל מוקדם, ולפי דרכנו יש לומר כדי לסמוך מעשה העגל ללהבה תלהט רשעים, ודו"ק] והאפר נשאר כדמיון אפר הפרה, ואח"כ ויזר על פני המים כדמיון טהרת האפר מריח האש ע"י מים החיים, וכדמיון גיהנם של שלג כנ"ל, וא"כ הי' כדמיון מי חטאת שמטהרין טמא מת, וע"כ האנשים שלא הי' להם אלא קצת חטא שלא מיחו בהן ולא נשתאב החטא בגופן אלא הי' החטא מרחף עליהם הי' כענין הנוגע במת שמי חטאת מטהרין אותו, כן הם נמי פרח החטא מהם, אך העובדין אותו שנשתאב החטא בגופם נחשבין כמו המת עצמו שאין לו טהרה ע"י מי חטאת ואדרבה כח המים פעל בהם להפרד לגמרי מכלל ישראל וצבה בטנם כסוטות שהרי פעולתו להפריד כח החיצונים והם נעשים לגמרי חיצונים נהפך להם לרועץ, וכענין עובדי' גר האדומי שהתנבא על מפלתה של אדום:
86
פ״זבמדרש א"ר אבהו כל מ' יום שעשה משה למעלה הי' לומד תורה ושוכח אמר רבש"ע יש לי מ' יום ואיני יודע דבר מה עשה הקב"ה משהשלים מ' יום נתן לו את התורה מתנה שנאמר ויתן אל משה, ויש להבין א"כ כל מ' יום הי' לריק ח"ו כל יגיעו ולמה הזקיקהו הקב"ה לכך, ועוד למה אמרו ז"ל בכל מקום שהתורה נתנה למ' יום, ונראה לפרש שמ"מ נשאר מכל פעם רושם הלימוד עד שביום הארבעים נקבצו באו בו כל הרשימות, ומזה נעשה כלי מוכן לקבל המתנה עד שלא הי' שוכח עוד, ואלמלא הרשימות שנתקבצו אצלו כל מ' יום לא הי' מועיל מה שניתנה לו לבסוף מתנה שעדיין הי' שוכח:
87
פ״חוכעין דוגמא זו יש לומר ביום השבת שמכל הטורח שאדם טורח בששת ימי המעשה בעבודת הש"י, אף שבכל פעם נשכח ממנו ע"י טורח המלאכה והפרנסה מ"מ נשאר רשימו מהם וכשמגיע שבת אז מתקבצים כל הרשימות שאפי' מחשבה טובה לבדה איננה נאבדת, אלא מכל אלה נעשה כלי לקבל את השבת, ויובן עפי"מ שהגדנו פירוש מה שנאמר ויכלו השמים והארץ וגו', היינו שבריאת כל יום ויום הי' בפ"ע, ובשבת שהיא נשמת הבריאה נעשה מכולם כלל אחד כמו נשמה שבאדם מאחדת כל חלקי האדם לעשותם אחד, וכל אבר כלול מכולם שהרי אין הסומא מוליד סומא, וזה מחמת כח הנשמה שבו, כן הוא שבת בעולם, וע"כ השבת מאסף ומאחד כל הרשימות וכל הרהורים הטובים והם עושים אותו כלי ראוי לקבל שבת:
88
פ״טומכאן לימוד לאדם שלא יפול לבו עליו בראותו שהוא לומד ושוכח ומכל עבודתו עבודת הקודש הוא נופל כפעם בפעם, אל יחשוב כי לריק ח"ו יגיעו, שמכל אלה נשאר רשימו עכ"פ ואינו נאבד מאומה ח"ו והם העושין אותו כלי מוכשר לימים יבואו, ואם לא בעוה"ז יהי' לעולם הבא, ומ"מ אינו נאבד מאומה:
89
צ׳במדרש שאמר אהרן עד שאני בונהו [למזבח] לעצמי משה ירד בנה אותו ולא ירד מיד וישכימו ממחרת, ויש להבין איך חשב שבתוך שהוא בונהו לעצמו ירד משה, הלוא לא הי' לו לירד עד יום המחרת שהרי יום העלי' אין לילו עמו ונמצא הארבעים יום כלין בשבעה עשר בתמוז שהוא ממחרת בנין המזבח כמו שפרש"י ז"ל, וגם יש להבין באמת למה לא התעצל בבנין המזבח עד שלא יגמרנו היום אלא ממחרת אחר שש שעות שאז הוא זמן ירידת משה, מכל הלין נראה שגם אהרן טעה בהאי חושבנא ולא ידע שיום העלי' לא קחשיב משום שאין לילי עמו, ולכן בכל רגע ורגע חשב שמשה ירד, עד מכוש האחרון, ואפשר לומר שהטעות נצמח כי הנה הלילה הוא הכנה ליום שלאחריו כסדר בריאתו של עולם כמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר ובמדרש מחשבה בלילה ומעשה ביום, שמחשבה היא הכנה למעשה, כן הוא בעבודת האדם הלילה הוא הכנה ליום וכענין שאמרו ז"ל לילה לקדושה ויום להרצאה, ובאשר הארבעים יום שהי' בהר הי' כעין ארבעים יום של יצירת הולד כבמדרש, וכל יום הוסיף שלימות היתה כל לילה הכנה להיום, ולפי"ז הי' צריך גם ביום הראשון להיות לילו עמו, אך הנה משה הי' תמיד מוכן לנבואה ולא הי' צריך להכין עצמו לכך כמ"ש הרמב"ם, וכמ"ש עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, וא"כ הם שידעו מעלת משה חשבו שכמו למטה שאין צריך להכנה לנבואתו בודאי כן למעלה, וליתא להטעם דהכנה ושוב גם יום הראשון נחשב בכלל, אבל זה טעות כבש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה אף שלנבואה מעולם הגון כבמדרש שמות ותרא אותו כי טוב הוא הגון לנביאות, אינו דומה לימוד התורה מפי הגבורה לנבואה, וע"כ אין ראי' מנבואה ללימוד התורה בשמים ושוב נצרכת לזה הכנה וע"כ אין יום הראשון שלא הי' לילו עמו מן המנין:
90
צ״אומכאן לימוד לכל איש שסדר היום תלוי בסדר הלילה, ולפי הכנת לילה כן הוא היום, וכמו שהי' המאמר בפי חסידים הראשונים בלשון אשכנז "אז מ'שלאפט גוט דאווענט מען גוט":
91
צ״בשנת תרע"ו.
92
צ״גואתה דבר אל בני ישראל לאמור אך אך שבתותי תשמורו, וברש"י כל אכין ורקין מיעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן, והרמב"ן הקשה דאם תדרוש "אך" בדבר המצווה בו כמו בכל מקום שדרשינן אך למעט בדבר המצווה בו יהי' מותר לעשותה בשבת עיי"ש, ונראה לפרש דפירוש תיבת "אך ורק" במקום שיש אחריו מעשה הוא מלשון תנאי, היינו שמה שכתוב לעיל מיני' הוא בתנאי אם תעשה או לא תעשה את המעשה הנזכר אחר זה, והוא פשוטו של מקרא, וכמ"ש בבנות צלפחד לטוב בעיניהם תהיינה לנשים "אך" למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים שהוא תנאי למה שאמר מקודם לטוב בעיניהם וגו', וכן בבלעם קום לך אתם "ואך" את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, שהוא תנאי שרק בתנאי זה מרשה לו ההליכה, וכענין שכתוב בלוט הנה נא לי שתי בנות אוציאה נא אתהן וגו' "רק" לאנשים האל אל תעשו דבר, היינו שמטיל תנאי בהבנות שכל זה הוא עושה רק בתנאי שלאנשים האל אל תעשו דבר, וכן הא דכתיב בפרשת געולי מדין, "אך" את הזהב וגו' פירש"י אך לשון מיעוט כלומר ממועטין אתם מלהשתמש בכלים אפי' לאחר טהרתן מטומאת המת עד שיטהרו מבליעת איסור נבלות, נמי הוא לשון תנאי לפרשה שלמעלה הימנה דכתיב תתחטאו דמשמע נמי היתר תשמיש אמר שזהו רק בתנאי שיטהרו מבליעת איסור, וזהו פשוטו של מקרא, ומסיים רש"י ורבותינו אמרו אך את הזהב לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעלנו, וזהו לשון אך שלא יהא שם חלודה, אך המתכת יהי' כמו שהוא, הרי כי חלק רש"י וכתב זה בשם רבותינו כי זה איננו נכלל בלשון תנאי להיות פשוטו של מקרא כן אלא שצריכין אנו לדרש רבותינו, ועוד שם תעבירו באש וטהר "אך" במי נדה יתחטא "אך" זה הוא לשון תנאי לומר שמותר להשתמש בהם אחר הליבון בתנאי שבמי נדה יתחטא, והוא נמי פשוטו של מקרא בלי צורך הדרש, ויש כמה שלא שייך בהם הענין תנאי, כמו וישאר "אך" נח, שפירושו לבד נח וכו' וזה שכתב רש"י שם אך נח, לבד נח זה פשוטו ומ"א גונח וכוהה דם וכו', הרי שרש"י מחלק שמיעוט של אך הוא רק לפי הדרש ולא לפי הפשט, כי שמה אין אחריו מעשה כלל אין משמעות פשוטו אלא לבד, ומצינו עוד בספר יהושע א' ד' כי אתה תנחיל וכו' "רק" חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה וגו', שהוא תנאי לפי פשוטו, וכן עוד שם ככל אשר שמענו אל משה כן נשמע אליך "רק" יהי' ה' אלקיך עמך כאשר הי' עם משה שהוא תנאי וכמ"ש המצודות שם לא נשמע אליך רק כשיהי' ה' עמך וכו' אבל לא בזולת זה עכ"ל, אבל במקרא שלאחריו כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת רק חזק ואמץ, וכאן דרשו חכז"ל יכול אפי' לדבר עבירה ת"ל רק אכין ורקין מיעוטין הם, כי באשר זה איננו תנאי לפי משמעות המקרא הוצרכו רבותינו ז"ל לדרשו, מעתה זכינו לדון שיש שני מיני מיעוטין של "אך ורק" יש שהוא לפי פשוטו של מקרא ואותם לא הוצרכו חכז"ל להביא, ויש שהוא עפ"י קבלתם לדרוש:
93
צ״דולפי האמור יתפרשו גם דברי רש"י בפתח דברינו, דהנה בפרשה שלמעלה כתיב דברי מלאכת המשכן, וע"ז סמך ענין לו ואתה דבר אל בני ישראל לאמור "אך" את שבתותי תשמורו, היינו שענין המשכן לשכון כבוד ה' בישראל הוא רק בתנאי שישמרו שבת, ובלא"ה אין טרחתם עולה לכלום, והנה זהו פשוטו של מקרא, ונמצינו למדין שאין מלאכת המשכן דוחה שבת שהרי כל המשכן תלוי בשמירת שבת, ובאשר זהו פשוטו של מקרא לא הוצרכו חכז"ל לדרשו, ורש"י ז"ל לא הביא זה בשם חכז"ל אלא פרשהו מעצמו לפי פשוטו, ומעתה סרה קושית הרמב"ן:
94
צ״הובטעמו של דבר שהמשכן תלוי בשמירת שבת, יש לומר עפ"י מה שכתב האלשיך היות כתיב שבתותי לשון רבים שהם מדת יום ומדת לילה, מדת היום מתיחסת לשם הגדול ומדת לילה מתיחסת לשכינה, ושתי בחינות של שבת הם רוחניות משני שמותיו ית"ש מתעוררות ומתרבות ומשפיעות אל כל מקומות קדושה בפרט אל נפש איש ישראל שהנפש נעשית כהיכל אל השפע ההיא והיא נקראת נפש יתירה שהיא חלק אלוקי ממעל, ובאמצעות נפש יתירה ההיא מתאחזת גם נפשו עם קונו בחוט של חסד משוך ממנו ית"ש אל תוך נפשו, עכת"ד, והנה כבר הגדנו כי להיות השראת השכינה בדברים גשמים כדומם צומח נצרך לאמצעי, והיא תשוקת ישראל ברשפי אש שלהבתי', וכמ"ש תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים כפירש"י שם, והנה המחקרים תמהו שאהבה יתכן רק בין אנשים הדומים זה לזה בטבעם ואיך יתכן באדם אהבת ה' עם גודל המרחק שבינו לבין קונו, אבל טח מראות עיניהם שישראל הם בנים למקום, ודבריהם יתכן בזולתינו, אבל אנחנו ישראל קול דודי דופק על מיתרי לבם הקשור למעלה בחבל הכוסף, עד כי עזה כמות אהבה, ואף כי האדם נפרד בטרדתו במלאכה ובענין פרנסתו כל ימי המעשה, מתעוררת בשבת ע"י אמצעות נפש היתירה המאחזת נפשו עם קונו כנ"ל, ואף אחר הסתלקותה אחר השבת נשאר עכ"פ רשימו ממנה עד שבת הבאה, ומעתה מובן שכל ענין המשכן הוא רק באמצעות שמירת שבת:
95
צ״וולפי האמור יובנו פסוקי ירמי' י"ז כ"א שבשמירת שבת תתמיד ישיבת ירושלים, ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתו שאת משא ובא בשערי ירושלים ביום השבת והצתי אש בשערי' ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה, כי ירושלים היא ליבא דכל עלמא היא השתוקקת ישראל לאביהן שבשמים, ועולם שנה נפש הם בבחי' אחת, בעולם היא ירושלים, בשנה היא שבת, בנפש היא הלב, ובאמצעות שבת נתרבה התשוקה בלב רשפי' רשפי אש שלהבתי', ובאמצעות תשוקה זו היא השראת השכינה במקומות הקדושים, במשכן, ובירושלים, ובהמ"ק, כמ"ש תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, וע"כ בשמירת שבת תלוי הקיום של ירושלים וכנ"ל שהיא תנאי המשכן:
96
צ״זבמדרש אמר [משה] להקב"ה יש לי זכות ללמד עליהם אמר לו רבון העולם הזכר להם כשבקשת ליתן תורה לבני עשו ולא קבלוה וישראל קבלוה שנאמר וכו' נעשה, אמר הקב"ה עברו על העשי' שנא' וכו' עשו להם עגל מסכה, אמר לו הזכר להם וכו' ויאמן העם ויקדו וישתחוו, אמר לו עברו על השתחוי' שנאמר וישתחוו לו, אמר לו הזכר ששלחתום והקריבו לפניך זבחים וכו', אמר לו עברו על הזביחה שנאמר ויזבחו לו, אמר לו הזכר להם מה שאמרת בסיני אנכי ה' אלקיך אמר לו עברו עליו שנאמר ויאמרו אלה אלהיך ישראל, הוי נשיאים ורוח וגשם אין, בטל משה מיד את הפרענות הוי בערך אפים יפותה קצין:
97
צ״חנראה לפרש דהיות חלקי האדם הם גוף ונפש ושכל וצלם אלקים המחבר כל אלה, בקש משרע"ה זכות כנגדם, עשי' מתיחסת לגוף, זביחה מתיחסת לנפש כי בקרבנות כתיב נפש, והעיקר הוא הדם שהוא הנפש, ומקריבין נפש בהמה תמורת נפש האדם, השתחוי' מתיחסת לשכל שהאדם לבדו הולך בקומה זקופה מפאת השכל שיש בו שמשכנו במוח שמשכהו למעלה, והשתחואה שהיא כפיפת קומה היא ביטול השכל להש"י, וזהו שלימות השכל, כי זהו תכלית השכל לידע שאין מציאותו כלום נגד כבוד הש"י, ולעומת שאדם מבטל שכלו ודעתו מפני דעת התורה זוכה לשכל אלקי כמ"ש במרע"ה בזכות מהביט זכה לתמונת ה' יביט, האמירה שאמרו הן על דיבור אנכי ה' אלקיך [כן פירש היפ"ת] מתיחסת לצלם אלקים שכולל גוף ונפש ושכל שבהתכללותם בא הדיבור כמו שהגדנו כמה פעמים בשם מהר"ל, ועל כולם השיבו הש"י שקלקלו את כל הד' חלקי האדם, ויש לומר דבקרא נשיאים ורוח וגשם אין מרומזים כל אלה, והיינו דנשיאים תרתי משמע, והיא רמז להשכל וצלם אלקים ששניהם נקראים נשיאים מלשון נשיאת ראש והתרוממות, שהשכל שבאדם מרוממתו למעלה, מה גם צלם אלקים שמרוממתו על כל הנבראים, ורוח הוא לעומת הנפש שבאדם כמ"ש ויוצר רוח האדם בקרבו, וכן כתיב ויהי האדם לנפש חי' ומתרגם לרוח ממללא, וגשם הוא לעומת הגוף שהוא גשמי, וכן יש לפרש הצעת הכתוב לפי דברי המדרש נשיאים ורוח וגשם היינו כל חלקי האדם, אין, והיינו שנתקלקלו כולם, ולא כפשוטו שיש נשיאים ורוח ואעפי"כ גשם אין, ונסמך תיבת גשם לתיבת אין, אלא שתיבת גשם נסמך לרוח ונשיאים וכולם נתקלקלו, ואין, מחמת איש מתהלל במתת שקר שהיא העגל, ומ"מ בארך אפים יפותה קצין שנצולו בתפילת משה שכאשר ראה שכלה כל זכות שלהם התפלל שלמען כבוד שמו יתברך ישוב מחרון אפו כמ"ש למה יאמרו מצרים לאמר וגו' שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך, ואפשר לומר שכלפי קלקול הד' חלקי אדם שבהם, חשב לעומתם ד' דברים כנגדם, זכות שלשת האבות מקביל לגוף ונפש ושכל כמ"ש מהר"ל והזכרתיו כמה פעמים, ולמען כבוד שמו ית"ש מקביל לעומת צלם אלקים:
98
צ״טואפשר ודע לומר דהנה לדרכנו זה שינה מרע"ה את הסדר כי בהקלקול נחשב קלקול צלם אלקים לבסוף שהוא קלקול הרביעי, ובתפלת משה התחיל למען כבוד שמו יתברך שמקביל לצלם אלקים, דהנה ארך אפים הוא מדה רביעית לפי סדר האריז"ל בי"ג מדות, ע"כ למען ישיג מדה זו שזה הצריך לו בראשונה לבל יכלה אותם כרגע ח"ו באפו, וכמ"ש קומה ה' באפך, וכבמדרש שם הקדים התיקון לעומת קלקול הרביעי, ואח"כ שב להתפלל בזכות אבות לתיקון שלשה קלקולים הקודמים, וזהו שרמז בקרא בארך אפים יפותה קצין, ודו"ק:
99
ק׳תשא שנת תרע"ז
100
ק״אואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמורו וגו', יש לדקדק למה בציווי השי"ת למשה על מלאכת המשכן אחר הציווי לכל פרטי' הזכיר את השבת לומר שאיננה דוחה את השבת, ובאמירת משה לישראל הקדים את השבת, וכבר דברו בו כל המפרשים, וגם אנחנו ת"ל דברנו בזה הרבה, אך אין ביהמ"ד בלי חידוש, ונשנה בשביל דבר שנתחדש בה, והנה רש"י דייק מלשון "אך" כל אכין ורקין מיעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן, והרמב"ן הקשה דלעולם אך הוא מיעוט בדבר הנאמר בו, וא"כ אם תדרוש כך תצטרך לומר בהיפוך שבענין מלאכת המשכן נתמעט השבת ומותר בו מלאכת המשכן, ועוד יש לדקדק למה בציווי משה לישראל שהקדים להם שבת למה לא אמר הלשון אך, וכמו שהתחיל בפרשת יוה"כ בלשון אך למעט:
101
ק״בונראה דהנה במדרש ריש קהלת ר' יהודה ב"ר סימן אמר ז' הבלים אמר קהלת כנגד ז' ימי בראשית בראשון בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ וכתיב כי שמים כעשן נמלחו, בשני יהי רקיע וכתיב ונגולו כספר השמים וכו', בשבת מאי אית לך למימר מחללי' מות יומת הדא אמר במזיד אבל בשוגג יביא קרבן ויתכפר לו, אמ"ר ברכי' כיון שראה אדה"ר שבחו של שבת שהמביא קרבן מתכפר לו התחיל לשורר עלי' לקב"ה שבח ומזמור הה"ד מזמור שיר ליום השבת אמ"ר לוי אדה"ר אמרו, ואינו מובן איזה הבל מצא בשבת במה שמחללי' מות יומת, אדרבה מזה נראה גודל מעלת השבת שענש מיתה על המחלל שבת, ועוד ידועין דברי הרמב"ם בפירושו לאבות שמענשן של העבירות יובן גודל שכר המקיים שמאחר שענש מיתה על המחלל שבת יובן גודל שכר שומר שבת, ועוד מה חידוש מצא בשבת שבשוגג מביא קרבן ומתכפר לו עד שנתפעל ונתרגש והתחיל לשורר עלי', הלוא כל מיתת ב"ד שיש בהן כרת דינן הכי שמתכפרין בקרבן על שגגתן, ואמרנו עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שענין המיתה שעל חילול שבת איננו כשאר עונשי עבירות, אלא כעין דברי הזוה"ק (קפ"ז:) מותנא אמאי סליק במניינא אלא בגין דברכתא לא שריא במניינא כיון דאסתלק ברכתא סט"א שריא עלי' ויכיל לאנזקא עכ"ל, כן נמי בשבת דהיא ברכה ובחילול שבת נסתלקה הברכה שוב סט"א שריא עלי' ומביא את המיתה, עכת"ד:
102
ק״גויש להוסיף בה דברים דשבת היא מקור החיים, והוא כמו נשמת חיים בהבריאה ומחמת החילול שבת נסתלק החיים מכלל הבריאה ושורה במקומו סט"א מקור המיתה באמצעות המחלל, וכטעם טומאת מת, ומקלקל את כל הבריאה, וזה היא עצה היעוצה לבער את המחלל מכלל הבריאה למען יסתלק הסט"א שהי' שורה באמצעות המחלל, ולפי האמור מובן שמעלת השבת ותקנתו הוא קללתו שבאם לא היתה מעלתה כ"כ גבוהה עד שהיא מקור החיים, לא הי' באה המיתה לכלל הבריאה בסיבת המחלל, שגודל וכובד הסט"א היא לפי מסת גודל הקדושה שנסתלקה, וא"כ שפיר מצא הבל בענין השבת, ובפשיטות נמי יש לומר שהטוב איננו טוב בהחלט, וכמו כל ענין ההבל שמצא בבריאת כל יום ויום אף שכתיב בו כי טוב מ"מ איננו טוב בהחלט וכן נמי מצא בשבת שגודל הקדושה איננה טוב בהחלט, ולפי האמור יש לפרש הרבותא דבשוגג מביא קרבן ומתכפר לו, דאינו דומה לשאר עבירות דהכרת בא לעונש, וזה העני ששגג אין עליו עונש כרת ודי בקרבן, אבל שבת שמיתה באה מצד סילוק הקדושה והרי בשוגג נמי נסתלקה הקדושה בחילול של זה דאף בשוגג נמי חילול מיקרי, ותדע שאתה מצריכו לקרבן ואינו דומה למתעסק שאינו מיקרי חילול כלל, אבל שוגג חילול מקרי ונסתלקה הקדושה, ושוב הי' נותנת הסברא החיצונה שלא יתכפר בקרבן, הא למה זה דומה לאוכל סם המות שמקפח את חייו ואין נ"מ אם שוגג למזיד, וכיון שראה אדה"ר שאעפ"כ מביא קרבן ומתכפר לו נתפעל ונתרגש מאד, והבין הטעם מה שמתכפר לו אף כי באמת נסתלקה החיות ושרה במקומה הסט"א הממית, מ"מ שבת היא מקור החיים ונובע ממנה חיים חדשים ושוב סט"א ערקית ובורחת מפני חיות זה השופע מקדושת שבת, ואיננו דומה למזיד שלעומת שהוא התנגד לשבת, התנגדת שבת גם לו ואינה משפיעה בו חיים חדשים ונשאר באבודו, אבל שוגג אף שנסתלקה ממנו החיות ושרה במקומה סט"א הממית, מ"מ אחר שעשה תשובה ומביא קרבן שב להיות נרצה, והשבת משפיעה בו חיים חדשים והסט"א בורחת, וזה שהשכיל אדה"ר מענין מעלת השבת ומצא נוחם לנפשו שגם הוא לא אבד תקותו שכמקרה חילול שבת גם הוא קרהו, שאף שהי' שוגג או מוטעה בענין עץ הדטו"ר כמו שאיתא במפרשים, מ"מ מעלתו הגדולה שהי' שם ה' שורה בו נסתלק ממנו, ולעומתה נשתאבו כחות הרעות שהיו תוקפים אותו בכח, ועשאוהו למין ולמושך בערלתו, ואמר אכלתי ואוכל עוד, שהרגיש בעצמו שאיננו עוד שליט ברוחו, ולא דרך התרסה אמר כן אלא ראה א"ע אבד ביד כחות הרעות שנשתאבו בו ותוקפים אותו בכח, וע"כ כאשר ראה שבח השבת שהיא מקור החיים ומשפיעה חיים חדשים לזה שאבד חיותו בשוגג, התחיל לשורר מזמור שיר ליום השבת שגם עליו תשפיע חיים חדשים וקדושת שבת תבריח ממנו את מרבית כחות הרעות שנשתאבו בו, ובאמת כן הי', וע"כ שוב הי' בכחו לעשות תשובה שלימה וכבש"ס עירובין שאדה"ר חסיד גדול הי', ואף שתחילה הי' למרמס כחות הרעות שתקפו אותו בכח ולא הי' שליט ברוחו, כיון שהופיעה השבת רוח אחרת נעשה עמו:
103
ק״דולפי האמור יש לפרש הא דאמר אך את שבתותי תשמורו דהוא הטלת תנאי במלאכת המשכן, דענין המשכן הוא שישרה הקב"ה שכינתו עם ישראל הוא רק בתנאי שישמרו את השבת, דבלא"ה עוד מגרע גרע שע"י חילול שבת תסתלק הקדושה של שבת ויבוא וישרה במקומו סט"א כנ"ל, ואין שכינתו של הקב"ה דרה עם נחש בכפיפה אחת, ותסתלק ח"ו הקדושה מהמשכן ושוב יבואו עוד כחות הטומאה וישומו קן למו במקום המשכן, ובכן אם ח"ו יחללו את השבת מוטב שלא יהי' השראת השכינה במשכן מעיקרא כדי שלא יתרבו כחות הטומאה, והרי זה דומה להמקדש את האשה ע"מ שלא תזנה, שאם זנתה בטלי הקידושין למפרע ונידונית כפנוי', ועתה מיושב קו' הרמב"ן דהאי "אך" לאו אשבת קאי אלא על מלאכת המשכן דסליק מיני' כלומר רק באופן זה הוא החפץ במשכן, ובאם לאו אין המשכן משכן, ולא יתרבו כחות הטומאה ע"י חילול שבת
104
ק״הבמזיד:
105
ק״וולפי"ז מיושב הא דלא קאמר בפ' ויקהל לשון "אך" דשם לא הקדים לו ענין המשכן, ותחילת דיבור וציווי המשכן הוא אם הי' כתיב בו לשון "אך" הי' משמעותו מיעוט בשבת כקושית הרמב"ן, וכמו לשון אך הנאמר ביוה"כ שהמיעוט הוא ביוה"כ לומר מכפר הוא לשבים ולא לשאינם שבים:
106
ק״זוהנה ישראל במעשה העגל כבר פרשו בו שמוטעין היו, וכמו שהשתמשו בו חכז"ל בלשון זה, טעו בעגל לא טעו בעגל, ולפי דברי הכוזרי הי' כענין הרואה בית ע"ז וקסבור בית הכנסת היא והשתחוה לה שפטור, שהרי לבו לשמים, ומ"מ נחשב לחטא ונסתלק מהם הענין אלקי שהי' חופף עליהם ושרו במקומו כחות חיצונים, וכענין טומאת מת, והוא ממש כענין חטא אדה"ר, ובמדרשים מדמין חטא העגל לחטא אדה"ר, וע"כ כמו אדה"ר שהתחיל לשורר מזמור שיר ליום השבת, מפני שע"י השבת שתשפיע בו חיים חדשים תבריח ממנו את מרבית כחוח הטומאה שנשתאבו בו, כן נמי ישראל למען יבוא הקב"ה וישכון בהמשכן נדרש שהשבת תופיע ותשפיע בהם חיים חדשים שתבריח את כחות הטומאה שנשתאבו בהם מחמת חטא העגל, וע"כ בהציווי של הקב"ה למשה שהי' קודם מעשה העגל כבזוה"ק והרמב"ן וכסדר הפרשיות לא הי' נצרך להשבת שתהי' סיבה להשראת השכינה בהמשכן, שישראל היו נרצין, ולא באה מצות השבת אלא לתנאי שלא יתקלקלו, ואם אולי יצוייר שלא הי' ציווי השבת בעולם לא הי' זה מניעה להמשכן, ע"כ אין בו ענין להקדמת שבת, אלא אחר ציווי המשכן ולתנאי כנ"ל, אבל בפ' ויקהל הנאמר אחר מעשה העגל הוצרך להקדים את השבת שהרי השבת היא סיבה להמשכן, ואם אולי יצוייר שלא יצטוו על השבת כלל לא הי' מקום איך לעשות המשכן:
107
ק״חענין הקדמת ק"ש לתפלה, וסמיכת גאולה לתפלה, יש לומר דהנה תפלה היא במקום קרבן ותפלות כנגד תמידין תקנו, ויש להבין דקרבן צריך לכהן ואף דתפלת רשות יש להשוות לבמה ואין כיהון בבמה, מ"מ תפלה הקבועה שהיא במקום התמידין שהם קרבן ציבור ואינם קריבין אלא במשכן וצריכין כהן, מא"ל, אך יש לומר דהנה כתיב מלאו ידיכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו פירש"י אתם ההורגים אותם בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום, והאור החיים הקשה מלואים אלו מה טובם, והרי ב"ד שהרגו אחת לשבע או לי"א אחת לשבעים שנה נקראת קטלנית, אף שהוא ע"פ הדין, אך י"ל דכאן שהרגו איש את בנו ואחיו שהוא כנפשו הוא מסירת נפש ממש, וכמ"ש מהר"ל שבניו של אדם הם יותר חביבים לאדם מגופו, באשר בניו של אדם הם הפנימיות שלו, ואינו ענין להריגת ב"ד שעשו דין בנהרג לטובתם לבער את הרע מכלל ישראל כמ"ש בעל המאור שהרוגי ב"ד הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא לקיים ובערת הרע מקרבך, אלא היא מסירת נפש לה' שבמקום קידוש ה' אין מציאותו הן בחיצוניות והן בפנימיות נחשבת מציאות כלל ואין כאן תערובת דין כלל, וע"כ מובן שבשביל זה זכו להיות כהנים למקום, וכל כהן פועל עובד הוא שבשביל שמבטל מציאותו נגד קידוש ה' זוכה לעומתו להתקשר בהשי"ת ולהיות אמצעי להמשיך אלקות וכל מיני שפע להעולם, ולפי"ז יש לומר דכן הוא בכל איש דאיתא בזוה"ק שצריך למסור נפשו בקריאת שמע, ואף שאיננו מס"נ בפועל אלא במחשבה ובמלולא, מ"מ לגבי תפלה שהוא רק במקום קרבן ולא קרבן בפועל אלא במחשבה ובמלולא מועילה המסירת נפש שבמחשבה ובמלולא, וע"כ הק"ש שקודם התפלה היא מכשרת את האדם להיות בתפלה ככהן העומד ומשרת:
108
ק״טולפי האמור יובן הענין סמיכת גאולה לתפלה, שגאולה היא ברכת ק"ש לאחרי', והיינו דזה הענין למסור נפשו באמת בק"ש איננו כ"כ דבר נקל, כי הטבע איננה מסכמת לזה, כי מסירת הנפש איננו לפי חק הטבע, וע"כ בן נח אינו מצוה על קידוש ה', כי ב"נ הוא בטבע ואין ענין זה נמצא בטבע, אך השי"ת הוציא את ישראל ממצרים מהיות תחת הטבע והגביה אותם למעלה מהטבע עד שאפשר לישראל למסור נפשו באהבה על קידוש ה', וזהו ענין ברכת גאולה שבק"ש שמברכין על אשר גאלנו והגביה אותנו עד שאנו יכולין לקרות ק"ש, ובזה נעשים ככהן העומד לשרת והוא התפלה:
109
ק״יויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה וגו' ויכתוב על הלוחות וגו', יש להתבונן למה הוצרך להתמהמה בהר גם בפעם הזאת מ' יום, שלימוד התורה כבר גמר בארבעים יום הראשונים כבפדר"א שהי' קורא בדת מקרא ביום ושונה בדת משנה בלילה, ובאמצעים היו התפלות עד שנאמר לו פסל לך, ובשלישית לא הי' נצרך אלא כתיבת יד הש"י על הלוחות את עשרת הדברים שלזה בודאי לא הי' נצרך שהיות זמן, כי הוא אמר ויהי, ולמה נשתהה שם עוד ארבעים יום:
110
קי״אונראה עפי"מ דאיתא בזוה"ק ח"א (נ"ב:) ח"ב (קצ"ג:) בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני אתעבר מנייהו זוהמא דהאי חויא דהא כדין ביטול יצה"ר הוה מעלמא ודחו לי' מינייהו וכו', ואף דמהא דהשיב משרע"ה להמלאכים כלום יצה"ר יש ביניכם משמע לכאורה דבישראל הי' יצה"ר, כבר פרשנו דיצה"ר לא הי' בתוכם ממש אלא הי' עומד מבחוץ, וכמו אדה"ר קודם החטא, דיצה"ר לא הי' בתוך גופו ויושב בין שני מפתחי הלב כמו השתא, אלא הי' רוכב על הנחש ועומד לו מבחוץ, וכן משמע ברש"י בראשית ב' כ"ה לא ניתן "בו" יצה"ר עד אכלו מן העץ ונכנס "בו" יצה"ר, משמע דמקמי הכי לא נכנס "בו" אלא כמו מסית שעומד כנגדו והסית, וכן הי' בישראל קודם חטא העגל, וזהו שבזוה"ק ודחו לי' מנייהו, היינו שדחו לי' מהיות עוד בתוכם ממש, וזהו דקדוק לשון כלום יצה"ר יש ביניכם ולא אמר בתוככם, כי בתוכם גם בישראל לא הי', אלא הי' ברי' בפ"ע ביניהם:
111
קי״בוהנה הרמב"ן בראשית ב' ט' וז"ל והיפה בעיני כי האדם הי' עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדות כאשר יעשו השמים וכל צבאם פועלי אמת שפעולתם אמת, ולא ישנו את תפקידם ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה עכ"ל, ובפ' נצבים כתב שכן יהי' לעתיד שישוב האדם בזמן ההוא לאשר הי' קודם חטאו של אדה"ר שהי' עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא הי' לו ברצונו דבר והפוכו וכו', וזה ביטול יצה"ר וכו', והנראה בשלשת זמנים האלה, היינו אדה"ר קודם החטא, וישראל בשעתא דקיימו על טורא דסיני, ולימות המשיח, בסגנון אחד, ובזוה"ק ח"ג (פ"ג.) אדם קדמאה אע"ג דגופא דילי' הוה מעפרא לאו מעפרא דהכא הוה אלא מעפרא דבי' מקדשא דלעילא, עוד שם אדם קדמאה לא הוה לי' מהאי עלמא כלום, ובליקוטי תורה מהאריז"ל בראשית דף (י"ד:) דפוס ווילנא דאדה"ר קודם שחטא הי' גופו גבוה יותר ממה שהוא עתה מט"ט בעולם היצירה, ומכל הלין מובן מהות ישראל קודם חטא העגל, ועכ"פ לא היו במהות הגשמי כמו עתה, ומובן לפי"ז שלא הי' המצות מעשיות באותו אופן שהם עתה אלא בלבוש דק יותר, כי התורה מתלבשת בכל עולם ועולם כמהות אותו עולם:
112
קי״גובאופן זה יובן מה שרצו המלאכים שתנתן להם התורה אף שאין שייך אצלם דיני שור והבור וכדומה, אלא שכל אלה הדברים הם בעולם שלמעלה בלבוש אחר, והלבושים נקראים גופי התורה, ומה שהשיב משרע"ה להמלאכים כלום משא ומתן יש ביניכם כבר פרשנו אותו, שלרגלי רוממות התורה א"א לשום נברא לזכות בה אלא ע"י הבריחה מדבר שכנגד לה, וע"כ באשר אין משא ומתן ביניכם ולא שייך אצליכם רבית וגזל ואונאה ואין לכם ממה לברוח א"א שתזכו בתורה, אבל ישראל אף שהי' להם התורה בלבוש יותר דק, מ"מ עדיין הי' שייך בהם בריחה מדבר שכנגד, וכמו אדה"ר מעץ הדטו"ר אף שלא נכנס בו יצה"ר, וגם העץ הטו"ר לא הי' כ"כ גשם עכור:
113
קי״דולפי האמור מובן אשר הלימוד שלמד משה את התורה בארבעים יום הראשונים לא הי' בלבוש שהיא עתה, אלא בלבוש היותר דק שהיא בעולם שלמעלה, וע"כ אחר החטא שנתלבשה התורה בלבוש כמו שהיא עתה הי' נצרך ללמוד מחדש בלבוש שהיא עתה:
114
קי״התשא ופרה שנת תרע"ח
115
קי״ובפסיקתא כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכים פרע הקב"ה לבניו וכו' הוא הביא לפני המלאכים מים שנא' יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם וכן ואל הבקר רץ אברהם א"ל הקב"ה הוא טהרתם של בניך יהיו נותנים מן אפר פרה לתוך המים ומזים ומטהרים, ובפשיטות נראה שמים חיים אל כלי הוא לעומת יקח נא מעט מים, ואפר הפרה היא לעומת אל הבקר רץ אברהם, אך מ"מ אינו מובן מה ענין זה לזה:
116
קי״זונראה דהנה כבר דקדקנו במ"ש יקח נא מעט מים למה קימץ כ"כ לומר מעט מים ולא מים סתם, והי' במשמע די סיפוקם, ועוד הלוא סתם רחיצה היא במים, וא"כ למה לי' להזכיר מים כלל, ומה הי' המקרא חסר אם אמר רחצו רגליכם סתם כמו בלוט שלא כתיב ולא הזכיר מים כלל, אשר ע"כ נראה דרחיצה דהכא היא כענין שכתוב ברות ורחצת וסכת שפירשו ז"ל ורחצת מטנופת ע"ז, וכברש"י הכא כסבור שערביים הם שמשתחוים לאבק שברגליהם, וידוע שמדתו של אאע"ה היא מדת החסד להמשיך את כל העולם באהבה לבוא ולחסות בצל כנפי השכינה, והיינו שפתח להם היכל האהבה והוא אור שנברא ביום הראשון והכניס בלבם אהבת אלקית עד שכל אהבות חיצוניות לא תפסו מקום כלל ומאפס ותוהו נחשבו להם, וא"כ ממילא נדחה ונסתלק מהם כל מחשבת ע"ז שכל ענינם הי' בעבודת האמצעים להמשיך באמצעותם את צרכיהם ותענוגיהם לפי דעתם המשובשת, ואהבת חסד זה מכונה בשם מים כמ"ש הרח"ו כי שורש כל התענוגים הוא מים שהם מצמיחים כל הצמחים וזהו שפירש שהרחיצה תהי' במים, היינו שהרחיצה מטנופת ע"ז לא תהי' מפאת יראת העונש, אלא מחמת האהבה לאלקית יהי' כל עניני ע"ז נבזה בעיניהם נמאס, ואינו תופס מקום כלל, וזהו מחמת גודל כחו של אאע"ה ומדתו מדת החסד, וע"כ קימץ לומר מעט מים שפתיחת היכל האהבה צ"ל במדה מצומצמת לבל יתפשט ממנה לאהבות חיצוניות כידוע, וכבר דברנו מזה באריכות במק"א, וז"ש והשענו תחת העץ, עץ הידוע שהוא עץ החיים אחר שירחצו מטנופת ע"ז אז יבוא העת להסתופף תחת עץ החיים, ועי' בזוה"ק ח"א (ק"ב:):
117
קי״חועם זה יובן מ"ש ואל הבקר רץ אברהם וגו', דהנה ידוע מדת השור וכבפייט יוצר בעולמו חמשה מיני גאים שור בבהמה וכו' וקרני השור לעד, והיינו שאחר שהטעימם מהאור כי טוב, וכשיעריכו את מצבם יש לחוש שיפלו ביאוש הנורא, וכענין שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שענין דעת הוא שיכיר את מצבו עד כמה הוא רחוק, וכבמדרש ויקרא כל ת"ח שאין בו דעה נבילה טובה הימנו, תדע לך שהוא כן שהרי משה רבן של כל הנביאים והוא העמיד את המשכן ולא נכנס עד שקרא לו, והיינו שידוע בחי' משה שהיתה דעת, וע"כ אף שהוא רבן של כל הנביאים ידע והכיר את ערכו לעומת רוממות האלקית ולא הרהיב עוז בנפשו ועמד לו מן הצד, אך לעומתו יש דעת דקליפה והוא עמלק, והיינו שמשתמש בדעת זו לרוע להפילו ביאוש הנורא, וזהו אשר קרך בדרך שהכניס בהם מדת היאוש שהיא התקררות, עכת"ד, וע"כ בשור שיש בו נמי בחי' דעת כמ"ש ידע שור קונהו צריך תיקון שיהי' דעת דקדושה, והיינו עם שטבעו להתגאות ולהתרומם, יש בו בחי' הדעת להכיר קונהו ולהכנע מפניו, אבל ההכנעה לא תהי' מפילו ליאוש אלא אדרבה יעורר בו תשוקה עזה ביתר שאת להתקרב, וזה עצמו שכתוב ופני שור מהשמאל וגו', וזהו ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו, וכן כתיב ובן הבקר אשר עשה שפירושו תיקון, והיינו שתקן את מדה זו שתהי' על צד הטוב, ואף שאין מקרא יוצא מידי פשוטו שהי' מים בפועל לרחוץ רגליהם, ושלשה לשונות הפרים להאכילם, מ"מ הגשמית היו כלים להרוחניות, והי' מלובש באותן המים מאור שנברא ביום ראשון שהכניס בהם אהבת חסד, ומחמת זה נרחצו מטנופת של ע"ז, וכן בבשר שור שהאכילם הכניס בהם דעת דקדושה להכנע מפני אלקית, ולהשתוקק להקדושה ביתר שאת ולא להתייאש ח"ו אלא להתרומם:
118
קי״טוי"ל עוד בלשון אחר דהנה ידוע שמים לא נמצא כלל בלשון יחיד כי כל מים הוא לשון רבים וכן מי הוא לשון רבים אלא שהוא סמוך כמו מי הירדן וכדומה, והטעם שאין בו אלא לשון רבים י"ל מפני שהוא כולל, והיינו ששורשו למעלה מכל התחלקות הקווין כידוע למבינים, וע"כ אין בו שום גוון אלא כגווון הכלי שניתן בתוכו, בזכוכית לבנה יתראה לבן ובזכוכית אדומה יתראה אדום, וע"כ המים מצמיחים כל מיני צמחים הן מתוקים והן חריפין והן מרין, כי באשר שורשם גבוה מהכל לכן הם כוללים הכל, וע"כ בכדי להכניס תחת כנפי השכינה אנשים נמוכים מאד שבלתי מוכנים לקבל בפרטות ולהבדיל בין דבר לדבר, כאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מניין השכיל אאע"ה להמשיך ידיעה כללית, וכענין דבזוה"ק ח"ב (כ"ה.) ראשיתא קדמאה דכל פקודין למינדע לי' לקב"ה בכללא מאי בכללא למנדע דאית שליטא עלאה, דאיהו רבון עלמא וברא עלמא כלהו שמיא וארעא וכל חיליהון וסופא דכלא בפרט למנדע לי' בפרט וכו', כי ה' הוא האלקים דא באורח פרט במלה דא כמה רזין נסתרין אית בה ודא וההוא דקדמיתא כלא מלה חדא דא בכלל ודא בפרט, ועיין עוד בזה בדף (קס"א.) אתה הראית לדעת ואוליפת עד הכא לדעת למנדע ולאסתכלא ולמיעל ברזא דמהימנותא ומאי הוא כי ה' הוא האלקים וכו', ואף כי אין לנו עסק בנסתרות, מ"מ למדנו מכאן דראשית התקרבות האדם להשי"ת הוא בדרך כלל בעוד אי אפשר להבין הדברים בפרטות כי עדיין אין בו דעת להבדיל דבר מדבר עד שניתן בו דעת, וע"ז נאמר אתה הראית לדעת, וע"כ אאע"ה ראשית דרכו בקודש לקרב רחוקים הי' ע"י מים שהוא כולל, וזהו שבזוה"ק ח"א (ק"ב י) ר"ש אמר בגין לאתקנא ההוא דרגא דאברהם ומאן איהו מים בג"כ אתקין לדכאה בני עלמא במיא ובשעתא דאזמין למלאכים שירותא דמלוי מה כתיב יקח נא מעט מים בגין לאתתקפא בההוא דרגא דמיין שראן בה ובגיני כך הוה מדכי לכל בני נשא מכלא מדכי לון מסטרא דע"ז ומדכי לון מסטרא דמסאבא עכ"ל, ולפי דרכינו הוא דרגא כללית [ואף דפשטות הלשון משמע שהכוונה על מדת החסד, מ"מ יש לפרש נמי על דרגא עלאה ראשיתא דכלא בסוד אלקי אברהם, ועיין במק"מ בשם הרמ"ז]:
119
ק״כאך אח"כ כתיב ואל הבקר רץ אברהם, וכמ"ש לעיל דשור יש בו דעת להכיר אדונו כמ"ש ידע שור קונהו, ואתיא כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בחודש אייר שמזלו שור וע"כ אז הוא התקרבות היחודים והפרטים, והם היחודים שנדחו לפסח שני, ושור שמדתו פני שור מהשמאל ענינו בריבוי והתחלקות ונרמז בש"ס ר"ה דקרן פרה פסול לשופרות משום דקיימו גילדי גילדי עכ"ד, ועי' מהר"ל בספר הנצח בהא דטור מלכא שהי' שם ס' רבוא עיירות עיי"ש היטב והי' בשר שור זה לפועל דמיוני להכניס בהם דעת דקדושה, וכלישנא דהש"ס עד לא אכילנא בשרא דתורא, ואז נעשו כלי להבין באורח פרט, ושני הפירושים בחד מתקלא סלקי:
120
קכ״אואחר שזכינו לפרש הא דעשה אאע"ה עם המלאכים שבזכותו זכו ישראל לטהרת מי חטאת, עלינו להתבונן בענין טומאת המת והטהרה ממנה, דהנה מהות האדם הוא מורכב מנפש שהוא מהעליונים ומגוף שמתחתונים, וכמו מהותו כן מעשיו אשר נברא עבורם לחבר את העליונים ותחתונים ע"י תורתו ועבודתו בהשכל ודעת וברעותא דלבא יחד, אך ע"י פיתוי הנחש נרגן מפריד אלוף ונסתלקה השכינה מארץ לרקיע, ומדה במדה גרם לעצמו מיתה להתפרד מהרכבתו של גוף ונפש, וי"ל שכמו ענין מיתה שהיא פרוד בין הדבקים כן הוא ענין טומאת מת שגורם מסך מבדיל בין הנפש להגוף, שהנפש תעודתה שהיא משפעת תמיד חיים חדשים ורגשת קודש להגוף להיות בחדוה להיות נוכח ה' דרכו, כי הגוף בעצמו אין בו חיות אלא באמצעית הנפש שהוא מהעליונים, וכתיב עוז וחדוה במקומו, וכתיב כי עמך מקור חיים, וטומאת המת מאטמת את צינורות שפע החיות, וע"כ גורמת רוח עצבת והעדר חיות ורגש קודש, ובאשר אנחנו מעודינו טמאי מתים אין אנו מבינים ההפרש בין אדם טהור לטמא, כמו הנולד בחושך ולא ראה מאורות מימיו אינו מבין יתרון האור מן החושך, כן אנחנו לא נוכל לצייר בנפשינו החיות וחדוה ושמחה ונהירו דאנפין של איש הטהור וע"כ כתב הרח"ו ז"ל שהעדר הנבואה מבינינו ורוה"ק שאינו מצוי בנו כ"כ, בא מפאת העדר אפר הפרה, והטעם כי אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה, וכמ"ש בבני הנביאים ולפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והמה מתנבאים, וכן באלישע ועתה קחו לי מנגן והי' כנגן המנגן ותהי עליו יד ה', ומחמת העדר הטהרה היא העדר השמחה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפירוש הכתוב תגלנה עצמות דכית, דכי הוא תרגומו של טהור, ודכית פירושו טהרה, וע"כ אין הנבואה שורה בינינו ואין רוה"ק כ"כ מצוי:
121
קכ״בולפי האמור יתפרשו לנו דברי המדרש כשאמר השי"ת למשה פ' אמור אל הכהנים שאל אם נטמא "זה" במה תהא טהרתו ולא השיבו הקב"ה נתכרכמו פניו של משה וכשהגיע לפ' פרה אדומה א"ל זה טהרתו, וכבר דקדקנו דלמה בטומאת ישראל הנזכר בפ' ויקרא או כי יגע בטומאת אדם שפירושו במת כברש"י שם לא איכפת לי' אלא אם "זה" שהוא כהן, ולהנ"ל י"ל דמצד הסברא כמו אדם שמת שנפרדה הנפש ממנו א"א לשוב ולחיות אלא ע"צ המופת שנעשה ע"י אליהו ואלישע או לעתיד בתחיית המתים, כן נמי טומאת המת שנעדר השפעת החיות ורגש קודש ונהירו דאנפין, הוא דומה לענין מיתה, ולא ישוב עוד לחזור למדריגתו ולאור באור החיים וישאר בטומאתו לעולם, ומ"מ אף הטמא איננו ח"ו נעדר המציאות, וכמו שאנחנו שכולנו טמאי מתים אעפי"כ כמה וכמה חבורות של צדיקים העמידו ישראל בגלותם זה וע"כ לא נתרגש מרע"ה ולא נתפעל כ"כ, אבל כהן איש החסד שמדריגתו להיות תדיר בחיות וחדוה ושמחה ונהירו דאנפין וכבזוה"ק ח"ג (ה.) שמחה בכהנא אתקיים בגין דהוא רחיקא מן דינא תדיר וכהנא בעיא לאשתכחא תדיר באנפין נהירין חדאן יתיר מכל עמא דהא כתרא דילי' גריס עכ"ל, וא"כ אם נטמא זה ולא יהי' לו ח"ו טהרה, הנה אבד כל מציאותו וע"כ נתפעל ונתרגש מאד:
122
קכ״גוי"ל עוד בלשון אחר דטומאת ישראל הנאמר למשה בפ' ויקרא או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו אשר יטמא בה, הי' מקום למרע"ה לחשוב שטומאת המת היא ככל שאר עניני טומאה המוזכר בכתוב ההיא ואיננו הוא העדר החיות, עד שמצד הסברא יהי' כמו מת ממש שלא ישוב לחיות עוד כנ"ל, אלא כמו נוגע בזב ומעיינותיו, אבל בפ' אמור שנאמר לו שהכהנים מוזהרין מטומאת מת אף שאינם מוזהרין מנגיעת זב וכדומה, מזה עצמו הבין ענין טומאת מת מהו שמסלק את החיות והחדוה והשמחה ונהירו דאנפין והוא כמו מת ממש, ע"כ כהן דבעיא לאשתכחא תדיר באנפין נהירין חדאן יתיר מכל עמא, מוזהר עליו, וע"כ נתיירא שמא אין לזה ח"ו טהרה עולמית, וכמו מת ממש עד שנאמר לו אח"כ פרשת פרה אדומה כדבעינן למימר קמן:
123
קכ״דוהנה במי חטאת יש בו שני ענינים, עפר שריפת החטאת, ומים חיים, והנה פרה ושור דא ודא אחת היא ובמדרש דרושים לכל חפציהם כשהוא רוצה קורא אותו פר וכשהוא רוצה קורא אותה פרה ולעיל אמרנו שמדת השור שיש בו דעת כמ"ש ידע שור קונהו, אלא שיש נמי דעת דקליפה והיא יאוש הנורא כנ"ל, וצריך תיקון שיהי' דעת דקדושה דווקא, וכן נמי בחי' הדעת להבדיל בין דבר לדבר באורח פרט וזה בוודאי צריך תיקון וכבזוה"ק ח"ג (ב.) ואפילו חייבין דבהון בישראל הוו ידעינן גו אתוון חכמתא עלאה וידעין גו אתוון עלאין וגו אתוון תתאין חכמתא לאנהגא עובדין בהאי עלמא, ובח"א (ק'.) אבל אית לכו לאתרחקא מאינון ספרין בגין דלא יסטי לבייכו לאינון פלחנין ולכל אינון סטרין דקאמר הכא וכו' דהא כל ספרים אלין אטעיין לון לבני נשא בגין דבני קדם חכימין הוו וכו', ונראה דזה ענין פרה אדומה כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעשייתה מחוץ לשלשה מחנות דהוא רמז לאדם שיהי' רואה א"ע כאילו הוא עומד מחוץ למחנה ישראל, ושורפין אותה עד שנעשית כאפר, וכמו דדריש רבא בשכר שאמר אברהם אנכי עפר ואפר זכו בניו לאפר פרה ולעפר סוטה, הרי שרומז להכנעה, והוא בחי' דעת כנ"ל, אבל באשר יש דעת דקליפה לכן נתבקש שיהא נוכח פני אוהל מועד שההכנעה לא תגרום יאוש ח"ו אלא אדרבה תגדל התשיקה אליו ביותר מי שאינו רואה כלל, וגם ההכנעה נוכח פני אוהל מועד זה כתרים בפני פרטות החכמה ודעת שלא יתפשט יותר מדי כבזוה"ק הנ"ל, והוא מקביל לואל הבקר רץ אברהם ותקונו כנ"ל, ומים רומז למקור מים חיים דרגא עלאה ראשיתא דכלא מקביל ליקח נא מעט מים שבאברהם כנ"ל שהוא המשכה מהיכל האהבה ואור שנברא ביום ראשון לפי הפירושים שכתבנו לעיל:
124
קכ״הולפי האמור י"ל דהיינו טעמא דמטהרת טומאת המת וכמו שהמשיך אאע"ה את כל באי עולם לתחת כנפי השכינה אף אותם הרשעים עוע"ז שהם כמת מעיקרא, ע"י מים הכניס בהם אהבה אלקית עד שכל אהבת עולם מאפס ותוהו נחשב להם, והוא רמז נמי לראשיתא קדמאה דכל פקודין, כן נמי זה שנטמא במת שהוא כאלו נסתלק ממנו כל החיות, ישוב לחיות מחדש כקטן שנולד ברגש אהבה כנ"ל, ועפר שריפת החטאת הוא דעת דקדושה דומיא דואל הבקר רץ אברהם, וכמו שם הי' יקח נא מעט מים ברישא כן נמי הכא צריך מים ברישא ואח"כ ליתן בו האפר, וכ"ז זיכה א"א לבניו אחריו שכמו שהוא השתדל להפיח חיים חדשים בכל באי העולם אף שהי' כמתים, כן לעומתו זכו בניו אף שע"י טומאת המת יהיו נעדרי חיות הקודש וכמתים, מ"מ ע"י מים חיים בצירוף האפר ישובו לתחיי':
125
קכ״ווי"ל שגם ההכנעה גופא זיכה אאע"ה לבניו שבאמת איננו דבר נקל לאדם לראות א"ע באמת כאלו הוא עומד חוץ לשלשה מחנות ולהשפיל עצמו כאזוב ותולעת כברש"י, אלא זכותו של אאע"ה שאמר אנכי עפר ואפר הכניס טבע זו בזרעו אחריו שיהי' ביכולתם להשפיל א"ע ולהיות באמת כעפר ואפר ואזוב ותולעת:
126
קכ״זובמה שכתבנו בענין יקח נא מעט מים ומים חיים של מי חטאת, י"ל דזה עצמו הוא ענין מצוות קידוש ידים ורגלים בבואם אל אוהל מועד אי בגשתם אל המזבח, ממים קדושים שנתקדשו בכלי שרת דווקא, שלפי הפשט שכתב הרמב"ן שהוא דרך כבוד של מעלה כי כל הקרב לשלחן המלכים לשרתו ליגע בפתבג המלך ומיין משתיו, רוחץ ידיו, וכן רחיצת רגלים מפני הכיעור כי הם משרתים יחפים עכ"ד, אינו מובן למה יצטרך לזה מים קדושים מכלי שרת, ולפי דברינו הנ"ל י"ל כי אדם הבא לשרת ולקרב אל הקודש יש לו להתיישב בדעתו אם הוא ראוי לכך וכל עצמותיו ירחפו מפחד ה' ומהדר גאונו, ולחזור בתשובה על העבר ולקבל עליו על להבא וכמ"ש בתרגום יונתן פ' פקודי שמי כיור רומז לשפוך הלב כמים בתשובה, ולפי דרכינו רומז נמי להארה עלאה מראשיתא דכלא אחר התשובה להפיח בו רוח חיים חדשים כענין בני אתה אני היום ילדתיך:
127
קכ״חבמדרש פרשה י"ט ד"א יהי לבי תמים בחקיך זה חקת הפסח וחקת פרה אדומה למה ששניהם דומין זל"ז וכו' ומי גדולה הפרה שאוכלי פסח צריכין לה, נראה לפרש דענין פרה אדומה באה להעביר הטומאה והוא סור מרע לרחקא סטרין מסאבין, ופסח הוא הנקרא סתם עבודה, כמ"ש ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, והוא עשה טוב לקרבא דרגין קדישין, ובזוה"ק ח"ג (רכ"ד.) אמר רעיא מהימנא לית קרבנין אלא לרחקא סטרון מסאבין ולקרבא דרגין קדישין, וזהו השאלה מאחר ששניהם נקראו קרבנין איזהו גדולה מהם:
128
קכ״טאך הנה כבר אמרנו שיותר יכול האדם לזכות לדרגין גבוהין ע"י סור מרע מע"י עשה טוב, כי ממה שהאדם בורח מחיצוניות בא לעומתו בקדושה, אבל ע"י עשה טוב צריך רעותא דליבא יתירה וכולי האי ואולי, ולא עוד אלא שא"א שימשך רק אותו ענין לבדו, כענין שאמרו ז"ל מי שהקריב עולה שכר עולה בידו, דהיינו אור העולה, אבל כשזוכין ע"י השלילה היינו סור מרע זוכין בכלל הקדושה, וכמו שאמרו ז"ל מי שדעתו שפלה מעעה"כ כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, ולפי מה שהגדנו במאמר הקדום זוכין ע"י מצוות פרה אדומה להארה עליונה מאד ראשיתא דכלא, וכענין יקח נא מעט מים הנאמר באברהם, וזהו שאמר המדרש גדולה הפרה שאוכלי פסח צריכין לה, היינו להיות ראוי לפתורא דמלכא צריכין להיות כברי' חדשה ובהארה מראשיתא דכלא, שזה זוכין רק ע"י בריחה מדרגין מסאבין, וזהו ענין קדימת הפרה לחודש שע"י קריאת פ' פרה זוכין להארה עליונה מאד, עד שיוכלו לקבל את ההזמנה לפתורא דמלכא בקריאת פרשת החודש:
129
ק״לולפי האמור יש לפרש למה הביא ה' את ישראל בנסיון חטא העגל, כי מה חטאו ישראל שיצטרכו מירוק הנסיון הגדול הזה שלבסוף לא עמדו בנסיון ונעשה מה שנעשה, ולהנ"ל י"ל דהנה ישראל כל מעלתם שזכו הי' הכל באמצעות מרע"ה, כמו שדברנו בזה במק"א, וכמ"ש ויוצא משה את העם לקראת האלקים, ומצד עצמם לא הי' ביכלתם להגיע לדרגין גבוהין כאלו, והביאם השי"ת בנסיון זה שבאם יזכו לנצח את השטן ולברוח מהרשת אשר הכין לרגלם, היו זוכין לבוא לעומתם בקדושה לדרגין גבוהין שלא הי' ביכלתם להגיע ע"י מצות ומעש"ט שלהם, כי כמו שהעגל הי' נעשה תמורת משה, אם היו בורחין ממנו הי' זוכין לעומתו לדרגין גבוהין של משה ע"י עצמם ולא באמצעות משה, כי משה הי' נתעלה מהם באותה שעה, וזה היתה הכוונה שהביאם לידי נסיון, אך באשר הבחירה חפשית לא זכו לזה:
130
קל״אויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה ויאמר אהרן וגו' ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, וברש"י לא ידעתי שיצא העגל הזה:
131
קל״בויש להבין למה השליכהו באש כל עיקר, וכבר הגדנו בזה טעם לשבח, ונראה עוד לומר דהנה במעשה העגל לא חשבו ח"ו לצאת מתחת רשותו של הקב"ה ח"ו אלא לבם הי' לשמים, כמ"ש הכוזרי שהי' כעין הרואה בית ע"ז וקסבר בהכנ"ס היא והשתחוה לה, וכמו שחכז"ל השתמשו תמיד בלשון זה טעו בעגל, והיינו שהי' להם טעות בו אבל לבם הי' לשמים:
132
קל״גוהנה בעדת קרח אחר שיצאה האש ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת כתיב וירם את המחתות מבין השריפה וגו' ועשו אותם רקיעי פחים צפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו, וברש"י כי קדשו המחתות ואסורים בהנאה שהרי עשאום כלי שרת עכ"ל, ואף שהי' באיסור זרות ועבירה הי' ולא מצוה, כבר אמרנו בטעמו של דבר, שכל הגה ומחשבה טובה שבאדם יהי' מה שיהי' איננה הולכת לאיבוד, ואף שפתוכה בה עבירה אין חלקי עבירה שבה מכבין חלקי המצוה ומחשבה טובה שבה אלא שצריכה מירוק וצירוף אחר צירוף וחלקי העבירה בעשן תכלה והמחשבה טובה שהי' פתוך בה תשארה נקי' ומצוחצחת ותתקבל להקדושה, וכך הי' הענין במחתות האלו שבאשר הי' פתוך בהן מחשבה טובה שתשוקתם היתה לשרת לפני אל עליון וכמ"ש הזוה"ק ח"א (ס"ט.) בפסוק בשוא גליו אתה תשבחם שבחא הוא לון וכו' מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל (נ"א ולא יהבי לי' רשותא) שבחא הוא דילי' וכלא משבחין לי' עכ"ל, וכך הי' בחמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת אף שהי' בעבירה מ"מ חלק הטוב שבהמחשבה איננה הולכת לאיבוד והשריפה ששלטה בהחמשים ומאתים איש בודאי שלטה גם בהמחתות שבידם, זה הי' כענין הכשר כלים שנכשרו ע"י ליבון באש וחלקי העבירה נכלה באש, והנשאר בהן נשאר נקי' ומצוחצח ראוי להתקבל להקדושה ולעשות ממנו צפוי למזבח שיהי' לאות בבנ"י:
133
קל״דוכדומה לו י"ל בענין העגל אף שהי' עבירה מ"מ באשר כוונתם היתה לשמים אי אפשר שהכוונה הטובה שהיתה פתוכה בה תלך לאיבוד, וכבר הגדנו שזה הי' הענין במרע"ה שלקח את העגל וישרוף באש ויטחן עד אשר דק ויזר ע"פ המים וישק את בני ישראל, וברש"י נתכוין לבודקם כסוטות, ולכאורה אינו מובן הדמיון ששם הי' מים קדושים ומן העפר אשר מקרקע המשכן ושם הקדוש שנמחק על המים לעפר שריפת העגל, אך הוא הדבר שע"י שריפת העגל נכלו חלקי הרע שבו באש, וחלקי הטוב שבו נשארו נקיים ומצוחצחים, והי' כענין מי סוטה, וזהו שברש"י בפרשת פרה כשם שהם נטהרו באפרו וכו' שלכאורה אינו מובן מה טהרה היתה שם, אדרבה זה הביא עליהם מיתת הדרוקן ומגיפה, אך י"ל עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין מי סוטה שהשקה אותה הכהן איש החסד, היינו שבאשר הי' מים קדושים, ומהעפר אשר בקרקע המשכן ונמחק לתוכן שם הקדוש העלה אותה למדרגה גבוהה שאם נטמאה לא היתה יכולה לסבול ואירע לה מה שאירע, וע"כ אם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע, שמאחר שטהורה ויכלה לסבול קדושת המים שוב היתה לה תועלת מהם, וע"כ הענין להעלותה למדריגה גבוהה נאות לכהן איש החסד ואם נטמאה ואינה יכולה לסבול זה לא עשה לה הכהן ודפח"ח, ואף אנו אמרנו שכך היתה השקאת מי שריפת העגל שבדקן כסוטות שמי שלא הי' בו התראה או אפי' שבלבו לא הי' יכול לסבול ומת בהדרוקן, וממילא מי שהי' נקי מכל אלה הי' לו עוד לתועלת, וי"ל עפ"י הירושלמי בסוטה שאפי' כשלא נטמא קודם שנבדקה הרי היא טמאה ודאי שהכתוב קורא אותה טמאה, י"ל שתועלת הי' לה נמי להדיח ממנה את כתם זה, כי מ"מ הטומאה לא היתה נבלעת בתוך תוכה אלא כמין לכלוך מבחוץ שהי' נראה כטמאה, ע"כ הועיל לה המים להדיח, ויצאה הטומאה עם פסולת המים יחד אבל כשנטמאת ונבלעת הטומאה בתוך תוכה א"א להפריד ממנה את הטומאה והטומאה והיא יחד קשורים מתבערים והולכים למלך בלהות, וי"ל שכדרך זה הי' בטהרת עפר שריפת העגל שאותם שנשתאבה הטומאה בתוך תוכם נתבערו יחד עם הטומאה אבל אותם שלא הי' עליהם אלא חטא קל שלא מיחו בפושעים, הי' להם המים לתועלת להדיח את החטא הקל הזה:
134
קל״הולפי האמור י"ל שזה עצמו היתה כוונת אהרן במה שהשליכהו באש, כי בראותו טעות ישראל שלבם לשמים ועם העבירה פתוכה בי' מחשבה טובה היתה כוונתו בהשליכתו באש לכלה פשע ולהתם חטאת והרשעה כולה שנשתאבה אז בישראל והיתה מלובשת בזהב הנזמים בעשן תכלה, ושוב ישאר הזהב נקי ומצוחצח ראוי לקדושה, ואולי עוד יהי' ראוי להמשכן אבל מכשפי ערב רב או מיכה שיהו' בידו הטס שכתוב עליו עלה שור, הם הפריעו בעד האש שלא יכלה את חלקי הרע ויצא העגל הזה, ומעתה מובן התנצלות אהרן:
135
קל״וויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, וברש"י ואשר אמרת לי הנה אנכי שולח מלאך אין זו הודעה שאין אני חפץ בה, ואינו מובן שלשון לא הודעתני את אשר תשלח עמי משמע שהוא מרוצה בשליח, אבל עוד לא הודיעו מי הוא, והרי לא רצה בשליח כלל, ואולי מחמת זה כתב הרמב"ן שאיננו נכון בלשון הכתוב, ועוד כי למה יאמר עתה כן, ובעת שנאמר לו דיבור ההוא שתק ממנו, וכי ביקש משה להרויח בעבור מעשה העגל, וע"כ פירש הרמב"ן לא הודעתני מי הוא המלאך שתשלח עמי אם הוא מלאך הראשון ששייך בקרבו, עכ"ל, והיינו שמלאך הראשון הי' רצוי למשה, וביקש לידע אם זה שנאמר לו ושלחתי לפניך מלאך הכוונה על אותו שנזכר מאז או אחר הוא, אבל עדיין אינו מיושב כל צרכו למה הי' למשה לספק שיהי' חזרה בדיבור הקב"ה שמאז, כל עוד שלא שמע רמז מהשי"ת, וטובה היתה לו השתיקה עד ישמע בפירוש, ועוד מה זה דקאמר שמשה הי' מסופק אם הכוונה על מלאך הראשון ששמך בקרבו, הלוא נאמר לו מפורש כי לא אעלה בקרבך, א"כ הרי ידע שאין הכוונה על המלאך ששמו יתברך בקרבו שהרי זהו עלי' בקרבו כבראשונה, והנה בזוה"ק ח"א (רל"ב.) מפורש שזה שכתיב ושלחתי לפניך מלאך הוא אותו שנאמר עליו הנה אנכי שולח מלאך שלא כדברי הרמב"ן:
136
קל״זוכשאני לעצמי הנני אומר באימה ליישב כל הפרשה עפ"י דברי זוה"ק הנ"ל, ונאמר דהשליחת לפניהם והעלי' בקרבם שני ענינים הם, דהשליחת לפניהם הוא כענין שכתוב וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה, וכענין שכתוב מלאכי (ג') על העתיד, הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, וברש"י שם שולח מלאכי לבער את הרשעים ופנה דרך מן הרשעים, וא"כ גם כאן בפ' משפטים שכתיב הנה אנכי שולח מלאך לפניך, היינו מלאך שלוח לפניהם לגרש את השבע אומות, וכמ"ש מפורש לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, אבל עמהם בקרבם הי' השי"ת בכבודו ובעצמו, וכמו שפירשו בפסוק כי אהי' עמך היינו שיהי' עמו תמיד או מענין ושמי ה' לא נודעתי להם כמ"ש המפרשים ז"ל, וגדולה מזה מצינו במצרים דכתיב והכיתי כל בכור וגו' אני ולא מלאך, ומ"מ כתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר, והרמב"ן ז"ל הביא ברייתא דמכילתא שם ופירשוה לפי שהקב"ה עובר במצרים כמלך העובר ממקום למקום וספקלטורים לפניו שלא יפגע בו אדם ולא יסתכל בו כענין ובא ה' אלקי כל קדושים עמך, וכן והי' בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור להגין משרפים ופמליא של מעלה עכ"ל הרמב"ן שם, וכן נמי י"ל שהיתה הכוונה בשליחת המלאך לפני ישראל הן כאן והן בפ' משפטים לפנות הדרך לפניהם, אבל עם משה ובקרב ישראל יהי' השי"ת שוכן בכבודו ובעצמו כמו שהבטיחו השי"ת עוד במצרים כנ"ל ואחר מ"ת לכל ישראל בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, וא"כ אין זה של שליחות המלאך סתירה להעלי' בקרבם:
137
קל״חוע"כ כשנאמר למשה בפ' משפטים הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, לא הרגיש כי אין זה סתירה למה שנאמר לו בתחילה בסוף פ' יתרו בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, דמשמע שתהי' השראת השכינה בישראל, דזה מיירי בתוך ישראל [ומדקדוק לשון אליך כברש"י ריש ויקרא קול לו קול אליו משה שומע וכל ישראל לא שמעו, ובהגליון בשם הר"ן שאליו הוא מורגשת במבטא יותר מתיבת לו ע"כ בא להורות על יחוד יותר עיי"ש, וכן י"ל כאן מדכתיב אליו ולא לך מורה על יחוד יותר והיינו בקרבם ממש] אבל לפניהם לגרש את שבעה אומות ולפנות המקום עבור ישראל זה די ע"י מלאך, ולא איכפת למשה שגם זה יהי' ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו כמו במצרים שנאמר ואני ולא מלאך, ששם טעמא אחרינא אית בי' כמ"ש בזוה"ק וכו' שנזכיר לפנינו בעזהי"ת, אבל בכאן די שיהי' כמו לעתיד כנ"ל שכתיב הנה אנכי שולח מלאכי ופנה דרך לפני:
138
קל״טאבל כאן שנאמר לו ושלחתי לפניך מלאך וגו' דמסיים כי לא אעלה בקרבך התרגש משה, ולאו על רישא דקרא ושלחתי לפניך מלאך התרגש דזה אינו חדשות, דהיינו הך דבפ' משפטים הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' כמ"ש הזוה"ק ח"א (רל"ב.) הנ"ל, אלא על סיומא דקרא כי לא אעלה בקרבך ולא ישאר לו אלא מלאך שלוח לפניהם, בזה התרגש ואמר ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, היינו עמי במחיצתי בקרב העם הזה, ונענה ע"ז שנאמר לו פני ילכו והניחותי לך, ובאשר לא נאמר אלא והניחותי לך דמשמע משה לבדו ולא בקרב העם כולו, חזר וביקש אם אין פניך הולכים אל תעלני מזה, ובתרגום אם לית שכינתך מהלכא ביננא כי על הליכת השכינה עמו כבר נענה ומה לו עוד לבקש, אלא שהבקשה היתה ביננא בקרב העם כולו ולאו דווקא עמי לבד, וכמו שסיים בדבריו הלא בלכתך עמנו היינו עם כל העם הזה, וכמו שאמר ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך אני "ועמך" הלוא בלכתך "עמנו" ונפלינו אני "ועמך" וגו' והבטיחו השי"ת גם ע"ז, וכמ"ש גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני וגו', אך באשר לא היו ישראל עדיין כ"כ נרצים וכאמרם ז"ל דארבעים יום האמצעים הי' בכעס, ועוד שפשע העגל שמור לדורות ע"כ נצרך לזה לי"ג מדות של רחמים, וזה שאז בעת הזכרת י"ג מדות אמר ילך נא ה' "בקרבינו", והנה זה שנשאר לדורות כמ"ש כי אני ה' שוכן בתוך בנ"י ואפי' כשהם טמאים שכינה ביניהם, ולא עוד אלא אפי' בגלות גלו לבבל שכינה עמהם וכו' עמהם דייקא:
139
ק״מאך עדיין פש גבן לפרושי הא דאמרו ז"ל בש"ס סנהדרין (ל"ח:) הימנותא בידן דאפי' בפרוונקא נמי לא קבילני' דכתיב ויאמר אליו אם אין פניך הולכים וגו', ולפי דברינו הנ"ל בשם התרגום קאי על הליכה בקרבם ולא על לפניהם, ולפניהם כבר נתרצה משה בנאמר לו הנה אנכי שולח מלאך, ולכאורה משמע מזה פשיטת הרמב"ן ולא פשיטת הזוה"ק ודו"ק, ויש לפרש נמי פשיטת הזוה"ק וכדברינו הנ"ל, אך דייק לה מדקאמר אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה ובתרגום הוסיף מלת ביננא כנ"ל, ולמה לא נאמר במקרא בפירוש אם אין פניך הולכים "עמנו" ומדבא בכתוב סתום משמע דכולל נמי אפי' בפרוונקא אך באשר עיקר המבוקש שעד כה לא השיגו ה' "ביניהם ובקרבם" הוסיף התרגום מלת ביננא, ובהא דק"ל להרמב"ן וכי יבקש משה להרויח במעשה העגל שיקשה ג"כ לפי דרכינו שהרי בתחילה נתרצה לקבלו בפרוונקא כשנאמר לו הנה אנכי שולח מלאך לפניך ושתק, י"ל עפי"מ דאיתא בסידור האריז"ל בהא דבמצרים אני ולא מלאך משום שהי' שם מקום טומאה כ"כ שאפי' מלאך הי' נתגשם שמה ונפגם ח"ו, ע"כ הוצרך השי"ת לעשות בכבודו ובעצמו, וכן הוא בזוה"ק וכן משמע במדרש כמו שדברנו מזה במק"א, י"ל דבפ' משפטים תיכף אחר מ"ת שהיו ישראל במדרגה גבוהה מאד וכל הסט"א נכנעו, והיו מוכנים לכנוס תיכף לא"י הי' די במלאך שלוח לפניהם לבער את שארית הרע, אך אחר מעשה העגל שהתפשט מסאבותא בעלמא, וישראל היו נזקקין לעבור את המדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב לכתתא רישא דההיא דשלט במדברא כבזוה"ק פ' תצוה, שוב הי' כעין מצרים ויש חשש שהמלאך לא יתפגם שמה ויתקלקל ח"ו כל ענין, ע"כ אפי' בפרוונקא נמי לא קבילני', וכ"ז בימי משה שהיו נזקקין לעבור את המדבר אבל בימי יהושע בא"י שלא הי' חשש זה קיבלו בפרוונקא, ומ"מ בקרבם הי' שוכן שם ה' וכמ"ש בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם:
140
קמ״אשנת תרע"ט.
141
קמ״בועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה וגו', יש להבין למה לא נכתבה פרשה זו בין הכלים ונתאחרה עד אחר פרשת שקלים, והספורנו עמד בזה וכתב, כי לא היתה הכוונה בו להשכין שכינה במקדש כענין הכוונה באותן הכלים אבל היתה הכוונה להכין את הכהנים לעבודתם עכ"ל, והוא על דרך שכתב הרמב"ן בדרך הפשוט שהרחיצה זו היא דרך כבוד של מעלה וכו' בעבור היות הידים עסקניות, והוסיף כאן לרחוץ הרגלים בעבור היות הכהנים משרתים יחפים ויש בבני אדם שיש ברגליהם זוהמא וכיעור עכ"ל, ואינו מובן א"כ למה הוצרך שתהי' הרחיצה מתוך כלי שרת דווקא, ולא סגי מתוך כלי חול כמו טבילה ראשונה של כה"ג ביוהכ"פ, וכן כל הנכנס לעזרה לעבודה שא"צ להיות במקום קדוש, ובעיקר דברי הספורנו שלא היתה הכוונה בו להשראת השכינה כמו שאר הכלים, אינו משמע כן מכיורות והמכונות שעשה שלמה שמאריך מאד בתבניתם, ואם כדבריו מה איכפת בתבניתם יהיו באיזה תבנית שיהיו, ועוד מפורש שם ומעשה האופנים כמעשה אופן המרכבה, ובתרגום יונתן ורש"י ורד"ק שהכוונה מרכבת הקודש הנראה במראה הנבואה ליחזקאל עיי"ש, הרי מפורש שהכוונה להשרות השכינה מאחר שמקישו הכתוב למרכבת יחזקאל, והרמב"ן כתב ע"ד האמת בעבור היות ראשי האדם וסופו הידים והרגלים כי הידים למעלה מכל גופו בהגביה אותם והרגלים למטה והם בצורת האדם רמז לי' הספירות שיהי' כל גופו ביניהם וכמ"ש בספר יצירה כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו ובמילת הלשון ובמילת המעור לפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגלים והרחיצה הזאת לקדושה תרגם אותה אונקלוס עכ"ל, ואם כי אין לנו עסק בנסתרות, יש לפרש עפ"י דרכו ז"ל קרוב לפשוטו, ועם זה יתפרש לנו סדר הפרשה:
142
קמ״גונראה דהנה במדרש פ' קדושים, העליונים לפי שאין יצה"ר מצוי בהם קדושה אחת שנאמר ובמאמר קדישין שאלתא אבל התחתונים לפי שיצה"ר שולט בהם הלואי בשתי קדושות יעמדו הה"ד דבר אל כל עדת בנ"י קדושים תהיו וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה השתי קדושות, האחת שלא יהי' נמשך אחר תאוות החומר, והשנית שלא יתקרב לפנים ממחיצתו וכענין שכתוב פן יהרסו אל ה' לראות, והנה קדושה הראשונה שלא יהי' נמשך אחר החומר והתאוה זה איננו שייך במלאכים אלא קדושה השני' שלא יתקרב לפנים ממחיצתו זה שייך גם במלאכים עכת"ד:
143
קמ״דויש להוסיף ולומר עוד עפמ"ש בס' הישר לר"ת ז"ל דמחמת היות האדם מורכב מהעליונים ותחתונים יש בו כחות מושכים לכאן ולכאן מצד הנפש שבו שהוא מהעליונים יש בו כח מושך לכבוד וגאוה, ומצד הגוף שהוא מתחתונים יש בו כח מושך להחומר והתאוה עכ"ד, ולפי"ז א"צ לומר דקדושה השני' שלא יתקרב לפנים ממחיצתו לבד, שזה איננו נוהג בכל עת ובכל אדם, אלא כך י"ל קדושה הראשונה מעניני הגוף שמהתחתונים שלא יתמשך אחר החומר והתאוה וקדושה השני' מעניני הנפש שהיא מהעליונים שלא יתמשך אחר הכבוד והגאוה, וקדושה זו נוהגת גם במלאכים כבמדרש בראשית פרשה ג' ופרשה כ"ח ע"י שנתגאו ואמרו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה, עיי"ש, ובאמת שבהם שייך בכל עת הקדושה שלא יכנסו לפנים ממחיצתם, וכמו ששאלתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אהא דאנו אומרים וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זמ"ז, איך שייך עול במלאכים שהרי עבודתם לעולם ערב ומתוק להם ומשתוקקים אלי', והשיב שזהו העול אצלם שלא יכנסו לפנים ממחיצתם למרות תשוקתם הגדולה שא"א לבו"ד לצייר זה, אבל כל זה מחמת מהותם שהם מהעליונים, ומחמת זה עצמו נשתרבב לומר עליהם שנתגאו כנ"ל שהגיאות באדם היא מפאת הנפש שהיא מהעליונים, וע"כ שייך זה גם במלאכים, וע"כ נחשבת קדושה זו שהיא במלאכים ובהאדם למטה יחד לעצור בעד הכח שהוא מהעליונים, וי"ל עוד שבכלל זה כל שאיננו מהלך בתמימות אלא בא לחקור אחר העתידות ולהתחכם אחר מצוות התורה, כמו ששכיח בזמנינו אלה, והוא רחום יכפר עון, וכ"ז נמשך מפגם הנפש, אבל קדושה לעצור בעד כחות הגוף שמהתחתונים אינה שייכת במלאכים אלא באדם לבדו והוא פגם הגוף:
144
קמ״הולפי האמור יתבאר נמי הא דש"ס חולין ויאבק איש עמו עד עלות השחר חד אמר כת"ח נדמה לו וחד אמר כגוי נדמה לו, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דכת"ח נדמה לו היינו שמטעה את השכל לומר לטוב רע ולרע טוב, ולהראות לו פנים על העבירה שהיא עוד מצוה וכגוי, נדמה לו היינו שתקפהו בכח לעבור העבירה אף שהוא יודע שהיא עבירה אין בו כח לשום מעצור לרוחו, בכל אלו בא להטיל פגם ביעק"א ע"ה אך לא יכול עכ"ד, והנה לפי"ז מה שכתב נדמה לו היא להטיל פגם בשכל אף שהוא מהעליונים מ"מ שייך בו הטעה וסמיות עינים, וזה שכגוי נדמה לו הוא להטיל פגם בהגוף שמתחתונים, אך יש להבין בשלמא להטיל פגם בהגוף שמתחתונים יש בכח יצה"ר משום דאיהו שייך בגוי', וכבזה"ק שע"כ נקרא קץ כל בשר שאין לו שליטה אלא על בשר האדם, ובמק"א אמרנו הטעם משום דבנין גופו של אדם הוא ע"י יצה"ר וכמ"ש בחטא יחמתני אמי וכבזוה"ק ח"א (קל"ז:) במדה"נ אמר רבי אחא מפני מה היא עקרה מפני שיצה"ר אינו נמצא בכחו בעולם וע"כ אין נמצא פרי' ורבי' זולתי בתפלה עיי"ש, אבל בהשכל שהיא מהעליונים מאין בא כח ליצה"ר להיות לו שליטה עליו להטעותו, אך לפי האמור י"ל שמאחר שכחות הנפש שמהעליונים מושכים לגיאות או לחקור אחר עתידות היפוך מצוות תמים תהי' עם ה"א ומזה עצמו נעשה פגם בנפש ומושך עליו יצה"ר להיות לו שליטה גם בהנפש, וכן נמי בשביל שנכנס נמי לפנים ממחיצתו שנצמח מכחות הנפש שהיא מהעליונים, מזה נעשה פגם בנפש שמהעליונים:
145
קמ״וולפי האמור י"ל שהא דהי' לשטן כח להטעות את ישראל במעשה העגל נמי משום הכי הוא, דבמדרש שאמר הקב"ה למשה ראה ראיתי אתה רואה ראי' אחת שהם באין לסיני ומקבלים את תורתי ואני רואה אותם כשאבוא לסיני ליתן להם את התורה ואני חוזר בטטרמולין שהם מתבוננים בי ושומטין אחד מהן ומכעיסין אותי בו, ומלשון שהם מתבוננים בי משמע שלא הי' ראוי להם להתבונן והי' זה נחשב כניסה לפנים ממחיצתם והי' פגם בנפש שמהעליונים ע"כ מש"ה משכו עליהם את יצה"ר שכת"ח נדמה להם כנ"ל ולחקור אחר עתידות לצייר בנפשם שח"ו הם אבודים במדבר ואין להם תקנה אלא לעשות את העגל כמ"ש הספה"ק, ולו השכילו ללכת עם ה' בתמימות ולא לחקור אחר עתידות לא היו באין לכל הצרה הזאת ועבירה גוררת עבירה ונמשך עליהם יצה"ר שכגוי נדמה לי, וכמ"ש ויקומו לצחק ובאו לע"ז ג"ע ושפ"ד כברש"י שם:
146
קמ״זוהנה אמרו ז"ל יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל, ובאשר חטא העגל הי' פגם בנפש שמהעליונים ופגם הגוף שמתחתונים כנ"ל, בודאי התיקון שע"י המשכן הי' בשתי אלה, ונראה שלעומת שתי אלה הי' שתי סוגי נדבות, הכסף לאדנים הי' יד כולם שוה בו בקע לגולגולת, ונדבת המשכן וכליו איש איש מה שנדבו לבו, והנה כמו בגשמית האדנים הם בסיס להקרשים ומשמרים אותן שלא יטבעו בארץ וישלוט בהם רקבון מלחלוחית הארץ, כן הוא רמז לאדם שמירה בפני יצה"ר שכגוי נדמה לו שלא יטבע בתאוות החומר והוא קדושה הנוהגת בתחתונים לבד שיצה"ר מצוי בהם, אך המשכן עצמו שנקרא אוהל מועד, וברש"י שבת פרק אמר רע"ק שאוהל הוא מלשון בהלו נרו עלי ראשי, הוא אור מתייחס להשכל זה מביא קדושה להנפש שמן העליונים ומציל מן היצה"ר שכת"ח נדמה לו, ויש לו מחיצות מחיצות שלא יקרב איש לפנים ממחיצתו, ובזה נכלל להיות תמים עם ה' כנ"ל, וע"כ המשכן בכלל שהוא תיקון הגוף שמתחתונים ונפש שמהעליונים הוא כפרה על חטא העגל שהי' פגם שתיהן כנ"ל, ולפי"ז יובן ההפרש באיכות הנדבה להמשכן ולהאדנים, שהאדנים שהם לתיקון הגוף יד כולם שוה שכולם צריכין שמירה מתאוות החומר, אך אוהל מועד שהוא לעומת תיקון השכל אין דעתן של בנ"א שוות, וע"כ באה בנדבה איש איש מה שנדבה לבו:
147
קמ״חויש לומר שגם השקלים לאדנים והשקלים לקרבנות ציבור הנאמרים בפרשה, יש בהם רמז זה עפ"י דברי מהר"ל בגור ארי' ריש פ' תרומה היות שיש באדם עשרה כחות הגוף ועשרה כחות הנפש לעומתם הוא עשרים גרה השקל, ומחצית השקל שהוא עשר גרה לאדנים הוא לעומת עשרה כחות הגוף, ומחצית השקל לקרבנות הוא לעומת עשר כחות הנפש עיי"ש, ולפי דרכינו הנ"ל זה מביא קדושת הגוף שמתחתונים ומציל מיצה"ר שכגוי נדמה לו, וזה מביא קדושת הנפש שמהעליונים ומציל מיצה"ר שכת"ח נדמה לו:
148
קמ״טוהנה הכהנים ריבה בהם הכתוב מצוות יתירות וצריכין קדושה עוד יותר, וי"ל שלזה בא הרמז של קידוש ידים ורגלים, הידים מתפשטין למעלה מהגוף, והוא רומז לקדושת הנפש שמהעליונים שלא תכנוס לפנים ממחיצתו מקביל לקדושת אוהל מועד והשקלים לקרבנות, וקידוש הרגלים רומז לקדושת הגוף שמתחתונים שלא יטבע בתאוות החומר מקביל לקדושת האדנים והשקלים להם, וי"ל עוד שהכתוב נותן בו רמז שצורך הקידוש הוא בבואם אל אוה"מ רומז לאור השכל קדושת הנפש שמהעליונים, או בגשתם אל המזבח, שמזבח רומז למה שאמרו ז"ל כל הזובח את יצרו ומתוודה עליו, שזה שייך ביצה"ר המושך לתאוות החומר שכגוי נדמה לו, והוא קדושת הגוף שמתחתונים, הגם שהקידוש בשניהם שוה, ששניהם נזקקין לקידוש ידים ורגלים, מ"מ הכתוב נתן רמז שעיקרו של זה לענין זה ועיקרו של זה לענין זה:
149
ק״נומעתה מבואר שהפרשיות כסדרן נאמרו, כי מעשה המשכן לכפרה על עון העגל ניתנה, ואפי' לדברי הזוה"ק שציווי השי"ת למשה הי' קודם מעשה העגל, מ"מ הי' מחמת שגלוי וידוע לפניו הי' שיעשו את העגל הקדים להם רפואה למכה, וע"כ לעומת שבמעשה העגל נפגמו שתי הקדושות נתקנו בהאדנים והאוהל מועד, וכן בהשקלים להאדנים ובהשקלים לקרבנות, וכהנים שקדושתם יתירה הוסיף להם מצוות קידוש ידים וקידוש הרגלים, ודווקא מכלי שרת שיושפע מהם השפעת קדושה להדיח כתמים ולתקן פגמים, וצורת הכיור וכנו בעצמם מילתא הוא כתבנית המרכבה כמפורש בכיורי שלמה, וע"כ משקין ממנו את הסוטות, שכל ענין זה הוא נס נגלה כמ"ש הרמב"ן במקומו שאין בכל משפטי התורה נס נגלה כמוהו:
150
קנ״אוי"ל עוד שסמך ענין לו פרשת שמן המשחה וקטורת הסמים, ששמן הוא בחכמה והוא מקדש את הנפש שמהעליונים ונמשך עמו גם הגוף שמתחתונים, וקטורת היא לשון קישור שמקשר את הגוף שמתחתונים לבל יתמשך אחר תאוות החומר, וע"כ הוא מסלק את המיתה שכרוכה בעקבות החומר ומסלק עמו כל זינין בישין שיש להם אחיזה באמצעות החומר:
151
קנ״בוי"ל עוד שזה ענין בצלאל ואהליאב שנקרא בשם לעבוד עבודת מלאכת המשכן, דבזוה"ק דבצלאל הוא רזא דיוסף ויוסף הוא ראש של כל השבטים כבמדרש ממ"ש תבואתה לראש יוסף, ואהליאב משבט דן ירוד של השבטים מאסף לכל המחנות, ובזוה"ק ח"א (רמ"ג.) דן דאיהו ירכא שמאלא נטיל לבתרייתא, ושניהם הם לעומת תיקון שני הפגמים כנ"ל:
152
קנ״גוי"ל עוד שזהי ענין מה שהענין סמוך לו אך את שבתותי תשמורו, שבתותי משמע תרי הוא זכור ושמור, בזוה"ק שמור הוא מדת לילה זכור הוא מדת יום, וי"ל שהם מקבילים לעומת תיקון שני פגמים הנ"ל, מדת לילה היא שבהכנסת שבת שישראל פורשים ממלאכה וטרדת הפרנסה וכאילו כל מלאכתו עשוי' היא קדושת הגוף שמתחתונים, וזכור מדת יום היא קדושת הנפש שמהעליונים, ושניהם בדיבור אחד נאמרו שכלולים הם, ותיקון שבשבת היא לעומת כל תיקוני המשכן כנ"ל, ובזה יש ליישב קושיית הרמב"ן על רש"י בהא דאך חלק למעט שבת ממלאכת המשכן, והקשה הרמב"ן דהמיעוט הוא בשבת, וא"כ הי' צריך לפי דרש זה שידחה שבת מפני מלאכת המשכן עכ"ד, ולפי דברינו הנ"ל בא המיעוט שתיקון שני פגמים הנ"ל לא יהיו אלא מחמת שבת לבדה, וכעין שדרשו ז"ל אך את הזהב להעביר את החלודה שלא ישאר אלא עצם הזהב לבדו, כך י"ל מיעוט דאך את שבתותי שלא ישאר שום תיקון אלא עצם שבת לבדה, כי יכולה היא שתרחם לתקן כל הפגמים, ואיננה כמו מצות פרטית שמתקנת אבר פרטי ואם חיסר מצוה אחת הוא מחוסר אבר, אבל שבת הוא כללא דאורייתא ומתקן כל סוגי פגמים, וזה שאנו אומרים בזמירות ה' אלקי ישראל אהבת תמים ה' אלקי ישראל תשועת עולמים:
153
קנ״דוראית את אחורי ופני לא יראו פירש"י הראהו קשר של תפילין, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש דתפילין הוא לשון מחשבה כמ"ש ראות פניך לא פללתי, וקשר של תפילין הוא התקשרות המחשבה בקב"ה, וכידוע מענין תפילין שאסורין בהיסח הדעת, וע"כ מרע"ה שהי' לו דביקות תמידית בהשי"ת קשר של קיימא זכה לראות קשר של תפילין של מעלה עכ"ד:
154
קנ״הובדרכו ז"ל יש לפרש עוד באופן אחר, דהנה בש"ס ברכות (ואו.) הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו, א"ל ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וכו' אמר הקב"ה אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנא' שמע ישראל ה"א ה' אחד אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וכו' בשאר בתי מא"ל. כי מי גדול, ומי גוי גדול, אשריך ישראל, או הנסה אלקים, ולתתך עליון וגו', הנה מפורש דכמו דתפילין דידן הוא אות וזכרון יחודו ומצוותיו ית"ש, כן לעומתם למעלה למשכיל תפילין דמארי עלמא הם אות וזכרון למעלה את מעלת ואחדות ישראל ושהם עלולים ראשונים מהשי"ת דבקים בו ובתורתו בלי אמצעי ע"כ כתיב בהו ולתתך עליון וגו':
155
קנ״ווענין קשר של תפילין דידן שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהיא התקשרות המחשבה בהש"י בלי הסרה וכענין תפילין שאסורים בהיסח הדעת, יש להוסיף בה דברים, כי אותיות קשר להיפוך מאותיות שקר, וידוע שכל דבר שאינו מתקיים נקרא שקר כמ"ש ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו, וכתיב הי' תהי' לי כמו אכזב, ונהר הפוסק אפי' אחת לשבעים שנה נקרא מים מכזבין, והיפוך משקר הוא דבר שיש לו קיום נצח, בלתי משתנה, וכמ"ש בק"ש ואהבת וגו' ובכל מאדך וברש"י בכל מדה ומדה שמודד לך בין במדה טובה בין במדת פורעניות, וכן בדוד הוא אומר כוס ישועות וגו' צרה ויגון אמצא וגו' עכ"ל, וכמ"ש בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר בין במדת הרחמים בין במדת הדין שנוהג עמי אהלל דברו, ואדרבה דישראל כשהם ענושים ממנו ית"ש ומדת הדין שולטת עליהם ח"ו הם נדבקים בו עוד יותר, וכמ"ש בישעי' כ"ז ט"ז הוי' בצר פקדוך צקון לחש מוסרך למו: כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבלי' כן היינו מפניך ה', ופירש הרד"ק בשם אביו כל כמה שתכם ותיסרם הם בכל עת שבין אליך ויאהבך, כמו הרה תקריב ללדת אעפ"י שיודעת שבעלה גרם לה אינה שונאתו ובאותה שעה שחבלי' חזקים היא תאהבנו, כן היינו מפניך כי בעת שתכנו ותייסרנו אנו אוהבים אותך יותר ושבים אליך בכל לב עכ"ל, ומדה זו אינה אלא בישראל, אבל בזולתינו כתיב והי' כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה, וזהו ענין קשר של ישראל באבוהון שבשמים, וע"ז מורה קשר של תפילין דידן:
156
קנ״זועל דרך זה יובן למעלה למשכיל ענין קשר של תפילין דמרי עלמא שמורה על קיום דביקות הש"י בעמו ישראל בלי שום הסרה יהי' איך שיהי' וכמ"ש השוכן אתם בתוך טומאתם, ואמרו ז"ל אעפ"י שהם טמאים שכינה שרוי' ביניהם, כי ההפרש בין עבד לבן שעבד שהוא רע בעיני אדוניו מכרהו או מגרשהו ושוב אינו נקרא שמו עליו, אבל הבן לעולם נקרא שמו עליו, ובישראל כתיב בנים אתם לה' אלקיכם, ואעפ"י שחטא ישראל הוא, וכבש"ס קידושין (ל"ו.) רמ"א בין כך ובין כך אתם קרוים בנים וכו' וכמ"ש והי' במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי פירש"י דהדר ומקרי בני אל חי ע"י תשובה, כי החטא במקרה והמקרה לא יתמיד וסוף כל סוף ישובו כל ישראל אחד מהם לא נעדר לאור באור החיים, כי ישראל הם משורשים בהשי"ת א"כ הם נצחיים דבוקים בעילתם, וזה נקרא קשר של תפילין דמארי עלמא, ובאמת ששורש נכבד זה הוא רחוק מהשגת בו"ד ושכל אנושי כמו שאין השגה במהותו של השי"ת, אך מרע"ה בשביל שהפקיר א"ע ונפשו ורוחו ונשמתו עבור ישראל, ובמדרש פרשה מ"ו ראה שאין לישראל עמידה וחיבר נפשו עמהם ושיבר את הלוחות ואמר להקב"ה הם חטאו ואני חטאתי ששברתי הלוחות אם מוחל אתה להם אף לי מחול שנאמר ואתה אם תשא חטאתם כן לחטאתי מחול ואם אין אתה מוחל להם אל תמחול לי אלא מחני מספרך אשר כתבת, וע"כ זכה להשיג את שורש נכבד זה, וזהו וראית את אחורי כבתרגום ותחזי ית דבתרי, היינו שורש ישראל שהם עלוליים מהשי"ת בלי אמצעי, וזהו נקרא קשר של תפילין כנ"ל:
157
קנ״חונראה דהנה בזוה"ק דבחול היחוד הוא ע"י מט"ט, ובשבת ע"י צדיק חי עלמין בלי אמצעי, וכבר הגדנו שזהו שאנו אומרים קודם קידוש צאתכם לשלום להורות שישראל מתדבקים בשבת בהשי"ת בלי אמצעות המלאכים, והטעם י"ל משום דשבת לישראל היא בזכות משה כמו שאנו אומרים בתפילה ישמח משה במתנת חלקו, ע"כ מאירה אז בחי' זו שהשיג מרע"ה, ובזה יש לפרש דברי רש"י מנוחת מרגוע ולא מנוחת ארעי, וכבר עמד בזה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הלוא סוכה הראוי' לשבעה נקראת דירת ארעי, ולמה נקרא שביתת שבת שהוא יום אחד בלבד מנוחת מרגוע ולא ארעי, והגיד דבשבת נאסרה המלאכה לעולם, כי שבת היא יומא דנשמתא כמו שאין לנשמה לבדה עוד ענין מלאכה כן הוא בשבת, וזהו הפירוש כאילו כל מלאכתך עשוי', אלא שבצאת השבת הוא כאלו בא מעולם אחר לזה העולם ששייכת בו מלאכה וחזרה והותרה המלאכה עכ"ד, ולפי דרכינו מענין קשר של תפילין שהראה למשה ובזכות משה ישראל נוחלין את השבת שהיא בבחי' זו בלתי אמצעי ובלתי הסרה יובנו הדברים ביותר:
158
קנ״טפסל לך שני לוחות אבנים, ברש"י הראהו מחצב סנפירונין מתוך אהלו וא"ל הפסולת תהי' שלך משם נתעשר משה הרבה, ויש להבין מה צורך הי' למרע"ה בעשירות, הלוא עשירות בעצמה היא הבל שבהבלים, כי מה יתרון לבעליו כשהוא מונח באוצרותיו, אלא שיש בו צורך לקנות די מחסורו, וא"כ מרע"ה במדבר שכל מאכלם הי' מהמן ובארה של מרים ודירתם הי' בענני הכבוד ולבושם הי' גדל עמהם ולא הי' חסר להם דבר והוא ע"ה לא נכנס לארץ, א"כ שוב לא הי' לו שום תועלת וצורך בהעשירות ולא עביד רחמנא ניסא למגנא:
159
ק״סונראה לפרש דהנה במדרש אמר הקב"ה דין הוא שיטול משה אותו פסולת למה אלא ישראל שלא נתעסקו במצוות נתתי להם כל טוב ארץ מצרים שנא' וה' נתן את חן העם והעשירו ומשה שעסק בעצמות של יוסף יהא עני אתן לו את הפסולת שיעשיר, והנה בש"ס פסחים כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים וכשיצאו ממצרים נטלוהו עמהם, וידוע בספה"ק שזה היו ניצוצי קדושה שהיו מפוזרים בכל העולם, וכסף וזהב היו לבושים להם, כסף הי' לבוש לניצוצי אהבה, זהב ליראה, וע"ז כתיב ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל, וזהו שעשאוהו כמצולה שאין בה דגן היינו ניצוצי קדושה, והנה מה שלא נטל משה מבזת מצרים מפורש מפני שהי' עסוק בעצמות יוסף, מ"מ בודאי לא הי' הדבר במקרה, ואולי הי' צריך לו בודאי הי' בא לידו מאליו ולא הי' צריך לבטל ממצותיו, ועוד התינח בזת מצרים שהי' צריך אז לחפש אחר ארונו של יוסף, בזת הים מה איכא למימר, אבל הדברים יובנו עפ"י דברי הש"ס פסחים יראה לגבי משה מילתא זוטרתא היא, א"כ לא הי' לו צורך בניצוצי קדושה אלו המלובש בכסף וזהב של מצרים שבודאי היראה והאהבה שלו היו יתירים מאלו:
160
קס״אאך הנה ידוע שיראה ואהבה הם תוצאות החכמה והשכל שבאדם, שלעומת גודל החכמה שבאדם כך תגדל אצלו יראת שמים, כי יראה היא אותיות ראי', וכמו שהגיד הרה"ק הרבי ר' בונם זצללה"ה מפרשיסחא על הראב"ע שלגודל חכמתו אינו יכול לידע איך חי חמשה מינוטין מגודל יראת ה', והחכמה משכנה במוח, ואהבה משכנה בלב ושניהם הם תוצאות נרו"נ המלובשים בגוף האדם, אבל מרע"ה זכה לבחי' חי' שאינה מלובשת באדם, וכבר דברנו בזה במק"א, וע"כ אף שניצוצי קדושה השייכים לבחי' אהבה ויראה מילתא זוטרתא הי' למשה מ"מ אותן ניצוצי קדושה השייכים לבחי' חי' בודאי גם למרע"ה מילתא היא, אבל י"ל כי אותן ניצוצות בלתי אפשר שיהיו מלובשים בכסף, שהרי באדם אינם מלובשים אלא בחי' מקיף כידוע, ואיך יהיו מלובשים בחומר עב וגם של כסף וזהב, מ"מ י"ל שבסנפורונין שנחצבו מהם הלוחות שהי' גוף נסיי כבמדרש ששל אבן היו והיו נגללין, והכתב שבלוחות נקראים משני עבריהם ומם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים, שוב י"ל שהי' נמי כלים ולבושים לניצוצי קדושה המתייחסים לבחי' חי', ושוב הי' לתועלת למרע"ה שזכה בעשירות כזה שניצוצי קדושה המלובשים בהם גם למשה מילתא היא, וע"כ אחר שאמר מחני נא ומסר נפשו עבור ישראל שבשביל זה זכה לבחי' חי' נעשה בשבילו נס ונברא עבורו עשירות זה:
161
קס״בשנת תר"פ.
162
קס״גאך את שבתותי תשמורו, וברש"י כל אכין ורקין מיעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן, והרמב"ן הקשה כי המיעוט הוא בדבר המצוה בו ואם תדרוש המיעוט בענין מלאכת המשכן יהי' מותר לעשותו בשבת עכ"ל, וכבר אמרנו בזה לתרץ בכמה אנפי:
163
קס״דונראה עוד לומר דהנה מלאכת המשכן היא כפרה על חטא העגל כמבואר במדרשות, והיינו דהנה ישראל אמרו נעשה ונשמע, ובמדרש שבחטא העגל אבדו נעשה, וע"כ נדרש לכפרתם מעשה המשכן בעשיית ישראל בפועל ולא ירד להם משכן מן השמים כמו שיהי' המקדש לעתיד, וישראל היו אז נרצים מחמת תשובתם הגדולה ובעל תשובה משכין לי' בחילא יתיר, אבל הוא הדבר שלכפרתם הי' נצרך מעשה המלאכה בפועל לעומת מה שאבדו נעשה:
164
קס״הויש לבאר יותר עפ"י המבואר בספה"ק שבמחשבה דיבור ומעשה המצוות מתקנין נפש רוח ונשמה שהם גוף ונפש ושכל, והנה ישראל בחטא העגל מוטעין היו, וכל הקושיא שעליהם שהנפש מאליו הי' צריך להמשך אחר רצון השי"ת אף בלי הוראת השכל, וכענין שאמר דהמע"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך ובמדרש בחקותי חשבתי למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי אל בתי כנסיות ובתי מדרשות, היינו הרגלים בעצמם היו נמשכים למקום הראוי אפי' שהי' חושב לילך למקום אחר, וע"כ לתיקון זה החטא נדרש מעשה הגוף בפועל לזכך אפי' נפש הבהמית שבהם:
165
קס״ווהנה שבת אין בה מצוות מעשיות ומ"ע של שבת היא שביתה ממלאכה, והטעם, ששבת היא יומא דנשמתא ולא דגופא, והיינו שאין בה זיכוך נפש הבהמית מצד עצמה אלא מצד ביטול הנשמה, ומטעם זה עצמו אין מלאכת המשכן דוחה שבת, ומעתה יובן שפיר דהמיעוט הוא בשבת שאין בו ענין תיקון הגוף מצד מעשה ופעולה גשמית שיעָשה הגוף מצד עצמו מתוקן, והוא ממש ככל אכין ורקין שבתורה שממעט בדבר המצווה בו ודו"ק:
166
קס״זשנת תרפ"ב.
167
קס״חבתנחומא כי תשא את ראש אריב"ח רמזו שהוא עתיד לקרב ראשון של שבטים ואיזהו זה ראובן שנאמר יחי ראובן ואל ימות וזהו כי תשא את ראש בנ"י ראשון של שבטים, ויש להבין מה ענינו לכאן, ונראה דהנה לקמן רשב"ל אמר לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף ונטל כאו"א מטבע [מחצית השקל שהוא שני כסף] לפיכך יתן כאו"א מטבע, וכנראה שמ"ד עבור חטא העגל ומ"ד עבור מכירת יוסף לא פליגי שכל חטא העגל נסתעף מחטא מכירת יוסף עפ"מ שכבר הגדנו, שכל חטא העגל נסתעף ממה שהי' חסר להם התאחדות שכל זמן שהי' משה עמהם הי' משה המאחדם, ובאשר הי' משה ברום המעלות הי' בהכרח נתרומם ונפרד מהם, ע"כ הי' חסר להם התאחדות שהוא כחומה בצורה בפני כחות חיצונים, וזה אלהות הרבה אוו להם, ושורש חוסר התאחדות נמשך מחטא מכירת יוסף שפגמו בצדיק יסוד עולם כנישו דכל נהורין, ע"כ לא פליגי אלא שמר מדבר מסיבה ראשונה ומר מדבר מהנסתעף ושניהם מודים שהשקלים הם כופר נפש על שתיהן, כי שקלים הם התאחדות ישראל כאיש אחד בחיות חדשה לעבודת ה', והנה ראובן הי' נקי מחטא מכירת יוסף כמו שהעידה עליו התורה וישמע ראובן ויצלהו מידם וגו' למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, והנה יוסף נקרא חי והיפוך מזה החוטא בעריות כמ"ש רגלי' יורדת מות, וע"כ ראובן בשביל שהציל מידם את יוסף הנקרא חי זכה לחיים, וזהו יחי ראובן ואל ימות שלא יזכר לו מעשה בלהה, וע"כ כשאמר למשה פרשת שקלים שהם תיקון על חטא מכירת יוסף רמזו שהוא עתיד לקרב את ראובן שנאמר יחי ראובן ולמשוך עליו חיים בשביל הצלת יוסף, וממוצא הדברים ששקלים הם תיקון על קילקול ופגם ברית ומחדש את החיים:
168