שם משמואל, קרח ד׳Shem MiShmuel, Korach 4
א׳שנת תרע"ג
1
ב׳ויקח קרח, אז"ל שלקח מקח רע לעצמו, ובליקוטי התורה מהאר"י ז"ל שנתעבר בו רוח קין מצד הרע, ויש לפרש דהנה במדרש קין ראש לרוצחים, ומשמע שהיתה מהותו רציחה ביותר והוא הי' עיקרו של רציחה, והנה כבר אמרנו מה שנקראת רציחה שפיכת דמים אפי' חונקו שלא יצא ממנו דם וכמו שאמרו ז"ל אך את דמכם לנפשותיכם להביא החונק את עצמו, הטעם משום דאיתא בעץ חיים שער אבי"ע שרביעית דם שבאדם הוא ממוצע בין גוף לנפש, ורוצח המפריד בין גוף ונפש היינו המסלק את החיבור הוא היפוך מהות הדם, ע"כ יאות לכנותו בשם שפיכת דמים, והנה קין הוא מלשון קנין כמ"ש כי קניתי איש את ה', והוא הי' בעיני עצמו כי הוא לבדו הוא קנין בעולם ואין זולתו, והוא היפוך מדת התכללות, כי ענין התכללות איש בזולתו נצמח שרואה א"ע חסר ואין לו השלמה אלא ע"י זולתו, והוא שראה א"ע שהוא לבדו קנינו של העולם ואפס זולתו הוא היפוך ענין התכללות, וענין התכללות הוא בכל דבר, באיש הפרטי מוח ולב, ובאישים מתפרדים לעשותם כלל וציבור אחד, וכן הוא התכללות עליונים ותחתונים וגוף בנפש, ע"כ היתה מהותו רציחה ושפ"ד שהוא היפוך מדת התכללות גוף ונפש עליונים ותחתונים:
2
ג׳והנה להיפוך מזה לגמרי מן הקצה אל הקצה היא מדת אהרן הכהן, קין הי' בעיני עצמו שהוא לבדו קנין בעולם ואפס זולתו, ואהרן מה הוא כי תלינו עליו ואנחנו מה, וברמב"ן וישמע משה ויפול על פניו אבל אהרן במוסרו וקדושתו הי' כמחריש ומודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך, קין היתה מהותו רציחה ושפיכות דמים היפוך מדת התכללות ואהרן היתה מהותו שלום לעשות שלום בין איש לרעהו בין איש לאשתו והניח דרגין שלו שהי' איש מרכבה, והי' מתחבר עם כל אחד ואחד מישראל אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ע"כ כמו שקין הי' ראש לרוצחים להפריד בין עליונים לתחתונים לעומתו הי' אהרן כ"ג לחבר עליונים ותחתונים תכלית התכללות, ושורש הכל שקין הי' קנין ויש בעיני עצמו, ואהרן הי' שפל בעיני עצמו, וידועין דברי האר"י ז"ל שמה שאמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת, היינו משום שאתה בוש לכך נבחרת והדבר כמבואר:
3
ד׳והנה במדרש אל תפן אל מנחתם הי' צריך למקרא לומר אל תפן אל עבודתם מהו אל מנחתם כך אמר משה לפני הקב"ה יודע אני שיש לאלו חלק באותה מנחה שהקריבו מלבד עולת התמיד ומנחתה והיתה של כל ישראל קריבה הואיל ופירשו אלו מבניך אל תסתכל בחלקם תניחנו האש ולא תאכלנו, ע"כ, ויש להבין למה באמת פרט את המנחה מכל קרבנות ולא אמר אל עבודתם והי' הכל בכלל, אך יובן במה שהגדנו בשבת הקדום שענין מנחה שהיא לכפרת הנפש, אף שאין לנפש הצומחת שום השתוות לנפש האדם ואין שייך בה לומר תבוא הנפש ותכפר על הנפש, כמו שאנו אומרים בקרבן מבע"ח, הטעם מפני שיש בכח הצומח ענין התכללות עי"ש באריכות, וע"כ קודם מ"ת והמשכן שעוד לא זכו ישראל להיות להם ענין התכללות להיות נקראים בשם ציבור אלא היו כדרך יחידים לא הי' למנחה מן הצמחים ענין בקרבנות, ולא מצינו קודם מ"ת שום הקרבה מן צמחים אלא ביעקב אבינו ע"ה ויצוק עליו שמן, מפני שיעקב כלול הוה כבזוה"ק, וממ"ת והמשכן ואילך שישראל זכו להתכללות ציבורי הי' ענין הקרבה מצמחים נוהג בישראל, וקרבן ציבור טעון נסכים מפני שכל ענין הקרבה מצמחים נמשך מצד מעלת הציבור, ע"כ לשלימת הציבור טעון נסכים, ומתשובת המרגלים ושבורת לבם וכדאיתא בתדא"ר לך ורצה את העניים הללו שיצא לבם זכו שנתעוררה בקרבם מדת התכללות שיש בפנימית כל יחיד מישראל וכל אחד מישראל בכחו לעורר בחי' נקודת לבבו, וע"כ הטעין גם לקרבן יחיד נסכים אחר שנתעורר בתשובה בהקרבת הקרבן נפתח סגור לבו ונתגלה נקודה פנימית שבלבבו, ולפי"ז יובן מאמר משה אל תפן אל מנחתם הואיל ופירשו אלו מבניך ואין בהם מדת התכללות שוב אין להם ענין עם מנחות ונסכים, אפי' בקרבנות ציבור:
4
ה׳ולפי האמור יובן מה שמרע"ה אמר לבחון בקטורת, והיינו כי קטורת אינה קריבה ביחיד אלא בציבור, ויש בה עשרה סמנים וחלבנה שהיא כנגד פושעי ישראל שבהתכללות הציבור הנרמז בעשרה סמנים נרצה גם החלבנה, ואולי משום זה איתא בזוהר דקטורת בעי לשושבינא לאתקטרא על ידי' בכלא ולאתקשרא מאן שושבינא דא כהנא, דאהרן הוא המקשר כנ"ל היפוך מדת קין, והנה קרח הלביש את עצמו בלבוש אוהב להכלל כולו, כאלו רוצה שכל אחד מישראל יהי' לו מעלת הכ"ג כי כל העדה כולם קדושים, וכמ"ש הרמב"ן בפסוק ח' כי קרח הי' מפתה לכל השבטים לכבודם ורצה להחזיר העבודה לבכוריהם כאשר אמר כי כל העדה כולם קדושים ומשה בחכמתו גלה מצפון לבו לכל העם כי הוא על כהונתו צועק, עכ"ל, א"כ יפה הוא הבחינה בקטורת מי הוא הקדוש וראוי לחבר עליונים ותחתונים מי שיש בו מדת התכללות הציבורי, כמו מדתו של אהרן כנ"ל, הוא ראוי לקטורת אבל קרח שהוא לכבוד עצמו דורש וכ"כ כל הפורשים מכלל ישראל לדרוש טובת עצמם לבד, כלשון המדרש הואיל ופירשו אלו מבניך, אין להם ענין לקטורת ולא להיות כ"ג:
5
ו׳ומעתה יובנו דברי האר"י ז"ל שנתעבר בו רוח קין מצד הרע, שבמה שיצא לחלוק כמו שת"א ואתפלג שנחלק לבו מתוך העדה לחשוב עצמו להיות הוא לבדו ראוי וכענין קין כנ"ל היפוך מדתו של אהרן כנ"ל היפוך מדת התכללות משך עליו שיתעבר בו רוח קין מצד הרע:
6
ז׳ובזה יש לפרש מה דמשמע מזוה"ק דקרח הי' מחולק על שבת כי בשבת כתיב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ופרשנו במק"א שלשון ויכלו שנעשו כלל אחד שמים וארץ עליונים ותחתונים, וע"כ הוא רזא דאחד ומביא האחדות והתקרבות בין אנשים, ובתדא"ר ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת לישראל שהוא מתרצה עם בניו וכו', וע"כ קרח שנתעבר בו רוח רע של קין שהוא היפוך מדתו של שבת משך אותו לחלוק על שבת:
7
ח׳ולפי האמור יש להבין ענין הסמיכות אחר פרשת מרגלים, עפ"י מה שאמרנו בשבת הקדום באריכות שפגם מרגלים הי' בכנסת ישראל והעדר מדת התכללות והי' חטאם כדמיון חטא בית שני שהי' שנאת חנם ועונשם כחרבנו, וכדמיון זה הי' ענין קרח היפוך התכללות כנ"ל, מה גם לדברי הרמב"ן שמעשה קרח הי' אחר חטא המרגלים וכן הוא ברש"י בשם המדרש שחושב זה לסירחון רביעי, א"כ יש לומר שכל ענין חטא קרח נמשך מפגם חטא המרגלים שפגמו בכח הכללי של כנסת ישראל, וידוע שמכל עבירה נברא מלאך משחית כענין העבירה ומושך לב העושה לעבירה זו ביותר, וידוע בספרים שהקטנים פוגמים את מחשבת הגדולים, ובאשר קרח הי' גדול שבשבט לוי, נפלו עליו כחות הרעים שנתהוו בפגם המרגלים ולא ידע להזהר ונלכד בשיחתותם, להיות נחלק כנ"ל ונתעבר בו רוח קין מצד הרע, וזה הביאתו להרשיע עוד יותר, עד שבמדרש שכפר בתורה מן השמים, כמו קין שאמר לית דין ולית דיין, ובקרח נמי רוחו של קין דיבר מתוך גרונו, וע"כ אין זכר בכתוב ולא בדרש חכז"ל שבשביל שכפר כנ"ל לא יהי' לו חלק לעוה"ב כמו שאיפסק הלכתא דהאומר אין תורה מן השמים אין לו חלק לעוה"ב, אדרבה איפסק הלכתא עדת קרח יש להם חלק לעוה"ב ועליהם התפללה חנה ה' מוריד שאול ויעל, כי לא ממנו היתה זאת אלא רוחו של קין דיבר מתוך גרונו, והוא הי' כמוכרח, וכל העונש הי' על ההתחלה ושלא נתפייס תיכף ממשה, כמ"ש בזוה"ק אבל על אח"כ אין עליו עונש וכבר דברנו מזה:
8
ט׳ומזה לימוד ואזהרה יתירה לכל איש להזהר לדחות ממנו תיכף מחשבות זרים, כי ח"ו יכול להצמד לו ענינים רעים המושכים לכל רע, וזה סוד מה שאמרו ז"ל דקא מגרי יצה"ר בנפשי' והיום אומר לו כך וכו' הש"י ישמרנו:
9
י׳במדרש הקב"ה צווח על ר"נ איש שחלקו עמו אל תאמינו [בקרח] טועה הוא אל יאמן כשוא נתעה וכו', ויש להבין במה שחשב את קרח לטועה, הלוא מזיד הי', ומה היתה טעותו, ונראה דהנה אמרנו בשבת הקדום והזכרנו במאמר הקדום שישראל אחר תשובתם הגדולה מחטא מרגלים והי' לבם נשבר בקרבם מאד זכו שכל יחיד ויחיד בכחו לעורר את נקודה הפנימית שבלבו והוא כח הכללי שבו, והנה איתא בבעל הטורים שלעתיד כל ישראל יהיו כהנים כדכתיב ואתם כהני ה' תקראו, והטעם יש לומר דבפנימית כל ישראל הם אחד, ולעתיד שיתגלה הפנימית שוב יחזור כל איש ואיש בפועל כמו אבר מאברי הכלל, וכמו ידו ורגלו של כ"ג הם נמי כ"ג מפני שהם אחד מאבריו, כ"כ יהי' כל איש ואיש כאלו הוא אבר מכ"ג והנה חכם גדול הי' קרח ומטועני הארון הי' ומשתמש ברוה"ק והי' כלפיד אש בוער באהבת הש"י, חשב בלבבו שזכה למדריגה שלעתיד, וגם כל העדה כולם קדושים, והטעם מפני שמחמת תשובה הגדולה אחר חטא המרגלים זכו להתעוררות כח הכללי שבפנימית הלב וא"כ שוב ראוי כל אחד להיות כ"ג כמו לעתיד כנ"ל, אבל באמת זה טעות שהתעוררות כח הכללי הוא רק בכח ועדיין איננו מגולה, וכמו בגשמיות שיש בכל אבר כח הכללי כמו שהוכיחו במופת שאין הסומא מוליד סומא, ומוכח שכח העין ישנו נמי בשאר האיברים, אך מ"מ איננו רואה דרך היד אף שפתוך בי' כח הראות, כי כח הראות שביד הוא בכח ולא בפועל, כן כח הכללי שזכו ישראל שיתעורר בכל פרט ופרט היא רק בכח ולא בפועל, ואף שקרח בעצמו הי' כלפיד אש בוער באהבה כנ"ל כאלו הי' נשמה לבד וכמו לעתיד, אין זה מפאת התגלות כח הנעלם שבו כמו לעתיד, אלא הוא כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבאשר הי' מטועני הארון הי' רוה"ק שורה עליו וכמו דכתיב וישרנה הפרות ופירשו ז"ל שאמרו שירה עכת"ד, ובזה נתישב לי קושיא גדולה היא אלי, איך אפשר שיתקבצו שני הפכים באיש אחד יחד שיהי' כופר בתורה מן השמים כבמדרש, ועם זה יהי' לו רוה"ק וראה שלשלת גדולה יוצאה הימנו, אך להנ"ל יובן שרוה"ק שהי' שורה עליו לא הי' מפאת בחי' נפשיות שבו שיתקלקל מחמת עבירה שמפאת בחי' נפשיות כופר כנ"ל, אלא מפאת כח הבהמיות שבו כמו הפרות כנ"ל, ע"כ לא היתה מזיקה לו עבירה שבנפש, וכעין אמרם ז"ל כששימש מעשה עץ שימש, אבל קרח לא הבחין שורש רוה"ק שבו מהו והי' סבור שהוא כח הנפש שנתגלה כח הפנימי שבו וכנ"ל:
10
י״אולפי"ז יובנו דברי המדרש שטועה הי', שהי' סבר שהגיע למדריגה גבוהה כ"כ כמו לעתיד, ועל כל העדה שכולם קדושים כמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אף שבודאי אמת שכל העדה כולם קדושים ואון בן פלת אשתו הצילתו בתחבולה שסמכה עצמה ע"ז שכל העדה כולם קדושים כבמדרש ובש"ס סנהדרין, אבל מ"מ עדיין איננו הוא בפועל, וזהו העבודה שבזה"ז להוציא את קדושה הנעלמת שבכל איש ישראל אל הפועל, ורק לעתיד כשיתוקן הכל יהיו כל כחות הטמונים בפועל ואז באמת יהיו הכל כהנים כדברי בעל הטורים:
11
י״בועם זה יובנו דברי המדרש הובאו ברש"י ראה שלשלת גדולה יוצאה הימנו זה שמואל ששקול כמשה ואהרן ואף שכמה צדיקים נולדים מרשעים ואברהם מתרח, היינו שהוא הי' סבור שכל כחות הטמונים בו כבר הם אצלו בפועל, א"כ הרי יש לו בפועל כח שמואל ששקול כמשה ואהרן ואינו דומה לצדיקים הנולדים מרשעים שטרם שנולדו היו רק בכח ולא בפועל, וכל טעותו נצמח מפאת שלא ידע לחלק ולהבחין בין כחות נפשו לכחות שנשפעו בו מצד טעינת הארון כמו הפרות וכששימש מעשה עץ שימש:
12
י״גאך עדיין צריכין למודעי מאחר שחכם גדול הי' למה לא ידע והרגיש החילוק שביניהם, ויש לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמשה הוא בחי' דעת והוא השפיע דעת בכל ישראל, ודעת היא כח להבדיל בין הנושאים, וזה שאיתא בגמ' שאמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם, היינו שישפיע בהם מדת הדעת לידע להבדיל בין שבת לחול, וע"כ קרח שנפרד ממשה שוב הי' חסר לו בחי' הדעת להבדיל בין מעלתו למעלת אהרן עכת"ד, ולדרכנו הדברים בהירים שלהכיר במדריגות שורשם ומוצאם לזה צריך דעתא צלולה וזכה מאד, ובאשר בא במחשבתו קצת הרהור הלב על משה מחמת הקנאה על נשיאותו של אלצפן בן עזיאל שמא איננו עושה על פי הדיבור אלא מדעת עצמו ובשביל זה נפרד ממשה וניטלה ממנו בחי' הדעת ולא ידע להבדיל בין המדריגות וחישב א"ע כמו לעתיד:
13
י״דולפי האמור יש לפרש דברי זוה"ק שמשמע שחלק על שבת, דהנה זה שאיתא בבעל הטורים שלעתיד יהיו כל ישראל כהנים יש להבין שהרי מפורש ביחזקאל שכל הפרשה מדברת מלעתיד, ומ"מ מחלק בין כהנים לוים וישראלים, וע"כ לומר דבעל הטורים מיירי מעוה"ב שהיא עולם המצפון ואז יתגלה כל המצפון וכל מה שעתה הוא בכח אז יהי' בפועל, והנה עוה"ב הוא יום שכולו שבת ובודאי לא ינהג בו שבת בראשית שהוא מעין עוה"ב אחר שכולו שבת, ומסתייע סברא זו ממה שהוצרך הכתוב לכתוב בשמטה שתנהג בה שבת בראשית שלא תאמר הואיל וכל השנה קרוי' שבת לא תצטרך לנהג בה שבת בראשית, ואינו מובן ששמטה היא רק שבת הארץ, ואינו דומה כלל לשבת בראשית, ואך יובן עפ"י מה שכתב הרמב"ן ששמטה רומזת לאלף השביעי יום שכולו שבת ומאחר שאז לא תנהג שבת בראשית הו"א שגם בשמטה לא תנהוג, ומאחר שלעוה"ב אינה נוהגת שבת בראשית וקרח שחשב שהגיע למעלה זו שכל מה שבמצפון הלב נתגלה ונעשה בפועל כבמדריגת עוה"ב ע"כ חלק נמי שאין צריכין לשבת בראשית:
14
ט״וובפשיטות יש לומר עפ"י מה שאמרנו במק"א דשבת היא אמצעית בין עוה"ז לעוה"ב, דכל אמצעי יש בו ענינים מזה ומזה, וע"כ הוא מקשר עוה"ז בעוה"ב, וע"כ קרח שהי' סבור שאין צריכין לאמצעי ושכבר הגיע למדריגת עוה"ב ע"כ לא נצרך לו עוד לשבת:
15
ט״זוממוצא הדבר תוכחת מגולה איך להזהר ממחשבת חוץ שכל ענין קרח ועונשו שלא הי' כמוהו הכל נמשך מפאת הרהור הלב הראשון שמא משה עשה מה מדעתו, וממחשבה קלה זו היו כל תוצאות ענינו ודי למבין:
16
י״זוילונו וגו' אתם המתם את עם ה', פירש רמב"ן שהאשימו אותם על שנתנו עצה לבחון בקטורת והיו יכולין ליתן אות ומופת אחר עכת"ד, ולפי"ז נראה דחשבו שמשה מדעת עצמו אמר לבחון בקטורת מפני שלא אמר מפורש בשם ה', ובזה יש לפרש עונשם וכפרתם בקטורת, דהנה רוב נביאת משה מצינו שלא אמר בשם ה' אלא בלשון משלחו כמ"ש ונתתי מטר ארצכם ואין משה הנותן מטר, ובשאר נביאים עפ"י רוב כתיב כה אמר ה' וכדומה ואינם מדברים בלשון משלחו והטעם מבואר שמשה שכינה מדברת מתוך גרונו משא"כ שאר נביאים, והי' תמיד דבוק בשכינה ע"כ כל דיבורו הוא מאמר הש"י, והנה הם שהאשימו אותו על מה שהבחין בקטורת וחשבו שמדעת עצמו עשה זה הרי הרהרו אחר רבם והוציאו לעז על נבואת משה לחשבו כשאר נביאים, וע"כ נתחייבו בעונש מגפה ר"ל, ובזה יובן ענין הקטורת שכיפר עליהם דהנה הקטורת הוקרב בחוץ כדכתיב הולך מהרה אל העדה, וכתיב וירץ אל תוך הקהל, והלוא קטורת שהקטירו בחוץ חייבין עליו כרת, אך הוא כענין אליהו בהר הכרמל שמותר להקריב בחוץ ע"פ נביא, ואף שמשה לא אמר זה בשם ה', וא"כ בזה עצמו הראה להם שאין משה אומר כלום מדעתו אלא שכינה מדברת מתוך גרונו, דאל"ה הי' מחויב כרת על הקטרה זו ואי אפשר שדבר שחייבין עליו כרת שהוא פסיקת החיים יעצור המגפה ויביא חיים, וכעין דברי המדרש פרשת בא שנתן טעם דאין מתרפאין בע"ז ג"ע ושפ"ד משום דהם שורש המות ולא יתכן שיביאו אלו חיים להחולה, וה"נ בנ"ד אי אפשר שדבר שחייבין עליו כרת יעצור המגפה:
17
י״חובזה יש לפרש מה שאמר המלאך לאהרן הנח לי לעשות שליחותי אף שהוא בעצמו מסר לו רז זה, והשל"ה נדחק בזה ודבריו הנם מובאים בדפוס בתוך דברי רש"י בשני חצאי עגולה, ולפי דרכנו יבוא הדבר אל נכון שזה הי' דברי המלאך שמה שקטורת עוצר המגפה הוא רק קטורת של מצוה אבל לא זה שחייבין עליו כרת, ואף שמשום פקוח נפש מותר לעבור על איסור כרת, מ"מ כל כמה שלא התרת אינו מעצר המגפה ואינו פקוח נפש, ושוב אסור לעבור ואינו פקוח נפש ומאין יתחיל ההיתר, וזהו שאמר אהרן אין משה אומר כלום אלא מפי הגבורה ואם אין אתה מאמין בוא ושאל, א"כ הרי מותר הקטרתו בחוץ והו"ל קטורת של מצוה ושוב עוצר המגפה:
18
י״טוהי' האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשיכותי מעלי את תלונות בני ישראל, ויש להבין הרי כבר נתברר להם מהבליעה והשריפה והמגפה ומה להם עוד להתלונן ועיין רמב"ן, ונראה דהאותות ומופתים היו על מעשה משה שכל מה שעשה הי' הכל מפי הגבורה, באותות הבליעה והשריפה היו אות על בחירת הכהנים, ובמגפה הי' אות נמי על בחירת הלוים, וכל מה שמשה אומר הוא מאמר השכינה המדברת מתוך גרונו, אך עדיין נשאר עוד ספק התינח הבחירה עצמה של הלוים שהיתה ע"פ הש"י, אך טעם הבחירה הוא מפני שלא טעו בעגל, וישראל שטעו נתרחקו, וכבר כתבנו שחטא ישראל במעשה העגל אף כי מוטעין היו ואנוסין ושוגגין מפאת השטן שהראה להם דמות משה מוטל במטה וחושך וערבוביא בעולם, ועשו העגל רק שילכו לפניהם ולא לאלהות כמ"ש המפרשים ז"ל, מ"מ במעשה זו העידו עליהם שענינם איננו מכוון רק לצורך גבוה כמו שהראו במאמרם נעשה ונשמע ששמו העשי' לעיקר מפני שבלתי עשי' אינו מעורר בעליונים כמ"ש הזוה"ק, ובזה שעשו העגל שאף לפי טעותם מ"מ הי' בלתי ציווי מהש"י, וכל דבר שהוא בלתי ציווי מהש"י אי אפשר שיפעול מה בעליונים כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל מה שמעשה בו"ד פועל ומתקן עולמות העליונים הוא רק מטעם שליחות, א"כ הראו בעצמם שכל מה שאמרו נעשה ונשמע הי' מפאת שמרע"ה האיר ללבם, שמשה כל ענינו הי' לא לתועלת עצמו כלל וכאמרם ז"ל מלמד שלא הי' משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, ואף שעסקיו היו מדריגות גבוהות ולא גשמיות, וכן העידה עליו התורה בכל ביתי נאמן הוא ופירש זקיני זצללה"ה מקאצק שמלת נאמן הוא "טרייא" בל"א היינו שחושש רק לצורך גבוה ולא לצורכו, כי כשהי' משה מוגבה מהם לא יכלו להתאפק ועשו מה שעשו, ע"כ נתרחקו, אבל הלוים איתא במדרש עליהם עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי, והיינו שהם לא טעו בעגל ונשארו נאמנים "טרייא" לחשוש הכל לצורך גבוה, וע"כ הרגו את אחיו וכו' אף שהוא כאלו אכל חצי בשרו לא חששו על עניני עצמם וכמו שהארכנו בזה בפרשת במדבר, וא"כ התינח הבחירה בהם, אבל עתה במעשה קרח נראה שגם הלוים נשתתפו עם קרח במחלוקותו שהרי משה אמר שמעו נא בני לוי המעט מכם, מזה נראה שכל השבט הי' נמשך אחר קרח במעשה או במחשבה, ועכ"פ הי' משה חושש עליהם שלא ימשכו אחר קרח, וא"כ הרי שבקי לחסידתייהו שהרי אפי' נאמר שהיתה כוונתם לשרת למלך הכבוד מ"מ הרי לא הי' חסר להש"י כ"ג, וא"כ הרי חששו לצורך עצמם ולא לצורך גבוה, וגם בפשיטות עפ"י מה שהגדנו במק"א ואיתא קצת מזה בספרים שישראל במעשה העגל פגמו במדת התמימות, כי מי שהוא תמים ובטל לרצון הש"י איננו מתירא ואיננו מבקש עצות ותחבולות אלא נמסר לרצון הש"י וה' הוא הטוב בעיניו יעשה, וא"כ עתה שיצאו שבט לוי עם קרח לחלוק על משה הרי לכאורה פגמו נמי במדת התמימות שהי' להם להשיב אל לבם אם הי' רצונו של הקב"ה כך הי' מצוה את משה כך, וא"כ נולד ספק בלב ישראל שכמקרה ישראל במעשה העגל שאבדו את מעלתם שהקדימו עשי' לשמיעה קרה גם לשבט לוי במחלוקתו של קרח, ולמה יתקרבו עוד הם יותר מהם, ולזה בא ציווי הש"י לעשות הנסיון במטות איש אשר אבחר בו מטהו יפרח והנה פרח מטה אהרן לבית לוי, ובזה באו האות והמופת שכל מה שעשו הלוים הי' כמו מדתו של אהרן שהיו כל מעשיו לצורך גבוה, אלא שהיו סבורין שבזה יגדל כבוד ה' ביותר, וכאשר דיבר משה עמהם נתפייסו, וכמו שאיתא בזוה"ק שכך הי' צריך להיות כמו מים התחתונים שבוכין, אלא שצריכין להתפייס מן משה, וקרח הי' כל חטאו שלא נתפיים, והלוים שנתפייסו שוב אין עליהם שום קושיא:
19
כ׳ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות האם תמנו לגוע, פירש"י אין אנו יכולין להיות זהירין בכך כולנו רשאין להכנס לחצר אוהל מועד ואחד שיקריב עצמו יותר מחבירו ויכנס לתוך אוהל מועד ימות:
20
כ״אויש להבין הלוא המתים במגפה וכן הנבלעים לא משום קריבה מתו אלא משום עירעור על הכהונה ועל וויתור על נביאתו של מרע"ה, ואפי' החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת לא משום קריבה מתו אלא משום הקרבה, ומה זה הי' לישראל לטעון, ובתרגום לא חשוב לגמרי הר"ן איש אלא הא מיננא קטלת חרבא הא מיננא בלעת ארעא הא מיננא דמיתו במותא, ואלו הנשרפין לא קא חשיב, ולכאורה זה עכ"פ קרוב יותר למין הטענה מאינך, ועוד הטענה זו הי' להם לטעון בפרשת במדבר דכתיב והזר הקרב יומת, ומה ענין זה לכאן:
21
כ״בונראה עפ"י מה שהגדנו במאמרים הקודמים מדברי המדרש שעדת קרח מוטעין היו ולבם אונסם, לזה התרגשו ישראל בכאן יותר מבשם, ששם לא שמענו אלא מזידין ואין ישראל חשודין להזיד, ואם יארע אחד וירשיע עונותיו ילכדנו, כמו בכל מיתות שבתורה, אבל כאן שראו שמתו אפי' אותם שהיו שוגגין ומוטעין, נתייראו כדברי רש"י הנ"ל פן יקרב אחד עצמו יותר מחבירו ויכנס לתוך אוהל מועד בשוגג, וחשבו ישראל שאין זו מצד קנס ועונש שהרי קנס ועונש לא שייך בשוגגין ואנוסין, אלא שהוא כמו הנכנס לתוך אש בוערה שלהבה תלהטהו אחד שוגג ואחד מזיד, כן חשבו ונתייראו:
22
כ״גולפי האמור יובנו דברי התרגום הא מיננא קטלת חרבא הא מיננא בלעת ארעא הא מיננא דמיתו במותנא, הנה התרגום הוציא הנשרפין, ועוד קטולי חרב מאן נינהו שלא הי' כאן שום חלל חרב, אך להנ"ל יובן שהרי ר"נ איש מקריבי הקטורת מותראין ועומדים היו שאחד יצא וכולם אבודין ומעצמם הכניסו עצמם לספק מיתה, ואין להתיירא בשביל אלו, ואף שהגדנו שלא הרגישו ההתראה מ"מ שגגת תלמיד עולה זדון, ע"כ אין התרגום חושב אותם בתוך הטענה, אך לעומת זה הכניס קטולי חרב ואף שלא הי' כאן חללי חרב, בודאי כוונתו על עובדי העגל שנהרגו בחרב הלוים, שגם שם היו מוטעין ושוגגין כמ"ש בספרים וכבר דברנו מזה במק"א, ואף שעפ"י עדים והתראה נהרגו מ"מ הרי לא התירו עצמן למיתה שהרי לא היו חושבין עוד שמשה יבוא ומבלעדי משה בודאי לא היו נהרגין כמו שלא הי' כח בידם למנעם כי הנכשלים היו רבים, ובודאי שעל פי הדיבור נהרגו וחשבו נמי שלאו משום קנס ועונש נהרגו אלא כמשל הנ"ל ואחד שוגג ואחד מזיד בחילול ה', ע"כ צירף התרגום קטולי עובדי העגל עם אלו:
23