שם משמואל, קרח ה׳Shem MiShmuel, Korach 5
א׳לחתונה
1
ב׳ענין ברכת שהכל ברא לכבודו קודם כל הברכות, כי הנה בברכות אלו נמצאים גם דברים גשמיים כברש"י בפי' הברכות, ולכאורה מאחר שהברכות כ"כ גבוהים ומספר שבע לעֵד שהוא ככל שבעת ימי הבנין איך מסתפקין מהם לענינים גשמיים, לזאת מקדימין לברך שהכל ברא לכבודו שגם הגשמיות איננו נפרד והכל נברא לכבודו, וע"כ בכח איש הישראלי לחפוץ בהגשמיות נמי לכבוד ה' לבד, כי הגשם עצמו מסייע בכדי לבוא לשלימות שנברא למענו, ובאמת שבברכה זו מעוררין כחו לסייע כנ"ל ודו"ק:
2
ג׳הנה בנשואין יש שלשה ענינים קדושין חופה וביאה, והוא דוגמא לכנס"י בהקב"ה וכן בכל פרט ופרט, קידושין הוא שפונה עצמו מתאוות עוה"ז ומזמין עצמו לעבודת הש"י וכעין שפירש"י מקודשת לי מזומנת לי ואסרה אכ"ע כהקדש, ובדוגמתו שלא יהי' נשמע לתאוות לבו, ולעומתו הקב"ה מזמינו אליו וכל כחות הרעות אין להם שליטה עליו וכמ"ש קודש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו, והיינו כמו שאדם הוא קודש לה' כן כל אוכליו יאשמו, חופה היא עוד יותר שזוכה להארה אלקית חופף עליו כל היום, והיא הבאה לביתו לעומת שהאדם מתאמץ לחסות בצל הקב"ה ותורתו, ולעומת שתי אלה כתיב אשרי תבחר ותקרב, ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך תבחר הוא קידושין ומקביל לזה ישכון חצרך שהוא עדיין מלבר, ולבתר ותקרב זה חופה הבאה לביתו ומקביל לזה נשבעה בטוב ביתך אח"כ זוכין לדיבוק אמתי, ואין אשה כורתת ברית אלא עם מי שעושה אותה כלי, וזה קדוש היכלך, ומלשון אלפים בת יכיל שהוא מכיל תמיד אור האלקי ששופע עליו בלי הפסק, וכן הוא בכלל ישראל יציאת מצרים היתה אירוסין היינו שהופרשו מטומאת מצרים והוזמנו להיות לעם להש"י, ואח"כ כשבאו לאיתם בקצה המדבר כתיב פרש עליהם ענן למסך דוגמת חופה והיא הבאה לביתו תחת ענני כבוד, מתן תורה הי' גמר הדיבוק, ישקני מנשיקות פיהו, ואח"כ כשנתקלקל הענין ונשתברו הלוחות, היו לוחות השניות קדושין מחדש וכל ימי היותם במדבר היו כעין אירוסין שהופרשו מנחש שרף ועקרב והוזמנו לעבודת הש"י כאמרם ז"ל בש"ס יומא שבמדבר היו ככלה בבית אבי' אח"כ כשנבנה הבית היא הבאה לביתו חופה ככלה בבית חמי', כבש"ס שם עד לעתיד דכתיב כי בועליך עושיך וגו', ובדוגמא זו יש ג' זמנים ר"ח יו"ט שבת, ר"ח שהוא אתפרשת מסטרא דמסאבא כמ"ש והיא מתקדשת מטומאתה והוא שעיר החטאת שנאמר בו לה' כמבואר בזוה"ק וידוע למבינים, יו"ט הוא הבאה לביתו והוא עלית רגלים שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, שבת הוא דיבוק האמיתי מענין עוה"ב, וכן בשבת עצמו יש כל ג' ענינים אלה, ג' סעודות של שבת, סעודתא דלילא שאדם פורש עצמו מטרדת ימי חול ומזמין עצמו לשבת, דוגמת קידושין מזומנת לו ואסרה אכ"ע כהקדש, שבת שחרית סעודתא דעתיקא שהעתיק מבריותו והוא אור מקיף חופף עליו כל היום, במנחה דשבתא נחלת יעקב והוא דיבוק אמיתי, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל:
3
ד׳ולפי האמור יש לפרש דברי הש"ס כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצל משלש פרעניות מדינה של גהינם ומחבלו של משיח וממלחמת גו"מ, כי ענין גהינם הוא פסולת העולם וכמו מרה בגוף שכתב הזוהר שהיא גהינם שבאדם, והאיש שהוא מושך את ידו מתאוות העולם שהם נמי פסולת העולם, למשל אכילה היא לקיום הגוף ותאוות אכילה היא הפסולת שלו וצדיק אוכל לשובע נפשו וממנו תקיש אל השאר, ע"כ מי שהוא מזמין עצמו להתקדש כנ"ל שלא יהי' נמשך אחר הפסולת אין הגהינם ענין לו, וע"כ הסעודה של ליל שבת שהיא דוגמת קידושין אסרה אכ"ע כהקדש מצילה מדינה של גהינם, סעודת שחרית שהיא דוגמת חופה חופף עליו כל היום מצילה מחבלו של משיח, וכענין שכתוב כי על כל כבוד חופה, שאור המקיף מכל צד הוא שומר בפני החיצונים, סעודה שלישית שהיא עצם הדיבוק מצילה ממלחמת גוג ומגוג עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל אחיזה שלהם הוא מצד הלבוש והחיצוניות כמ"ש ויקח שם ויפת את השמלה, ומי שהוא דבוק בעצם ולא בחיצוניותו לבד הוא מוצל ממלחמת גוג ומגוג:
4
ה׳כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בשם זקיני אדומו"ר זצללה"ה מקאצק בשבת של נשואין שאין להסעודה אצלו פנים של סעודת נשואין וחייב אדם לומר כלשון רבו וכך אמר בלשון אשכנז "עם האט בייא מיר גאהר ניכט קיין פנים פין קיין סעודת נשואין", והדברים סתומים וחתומים, ולכאורה אדרבה דמבואר בפוסקים דבשבת אין צריכין לפנים חדשות, אך מצאתי ראיתי מבואר בש"ס פסחים (ק"א.) דר' הונא קדיש ואיתעקרא לי' שרגא ועיילי לי' למאני' לבי גננא דרבה ברי' דהוה שרגא וקדיש וטעם, עכ"ל, ומשמע דבלא"ה הי' רב הונא קדיש ואוכל בביתו ולא הי' כלל על הסעודה, ולא עוד אלא שנראה שגם אחר שקדיש בבי' גננא וטעים חזר לביתו לאכול הסעודה ולא בבי' גננא, והרי מצינו בתנאים הראשונים שהיו מתעסקים בסעודת נשואין של בניהם בש"ס כריתות ר"ג הלך לאיטליז של עמאום ליקח בהמה למשתה בנו, ובש"ס קדושין (ל"ב:) שהיו מסובין בבית משתה בנו של ר"ג והי' ר"ג עומד ומשקה עליהם, ולמה לא סעד ר"ה במשתה בנו, אלא ודאי דבשבת שאני וכדברי זקיני זצללה"ה, ומ"מ בודאי אין זה אלא להגדולים וקדושים אבל לשאר עמא בודאי גם בשבת נוהגת סעודת נשואין ואדרבה אינן צריכין לפנים חדשות וכנ"ל, וממקומו הוא מוכרע שר"ה עיילי לי' למאני' לבי גננא דרבה ברי' דהיו שם נרות דולקין בבית המשתה כמו שפירש הרשב"ם שם, הרי שהיתה משתה של נשואין גם בשבת, ואך יחידי סגולה לא היו נוהגין בשבת להיות על משתה נשואין, וכדקדוק לשון של כ"ק זקיני זצללה"ה "עס האט בייא מיר גאר ניכט קיין פנים וכו' דקדק לומר "בייא מיר" מכלל לשאר כל עמא יש לו פנים ופנים:
5
ו׳אך להבין הענין מה נשתנה יחידי סגולה מכל שאר עמא קדישא, יש להקדים מאמר הש"ס ברכות ריש פרק אין עומדין (ברכות ל"א.) אמרו לי' רבנן לרב המנונא זוטא בהלולא דמר ברי' דרבינא לישרי לן מר אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן אמרי לי' אנן מה נעני בתרך א"ל הי תורה והי מצוה דמגני עלן, והדבר יפלא שלשמוח בשמחה של מצוה בעי מני' והוא עציב קמעציב להו, וכי לית לי' דמצוה לשמח חתן וכלה, ועוד דמקרא מלא הוא בקהלת עת רקוד ובתרגום עידן בחיר לטפזא בהלולא וכן פירש"י בחתנים וכלות, אך יש לפרש דהנה יש לומר דענין שמחת נשואין הוא משום דהתקין לו ממנו בנין עדי עד וזרעו מתיחס אחריו וכל המניח בן כמותו כאלו לא מת, והוא ממש היפוך ענין אבילות ר"ל, שזה מחמת העדר מן העוה"ז וזה מחמת קיום נצחי בעוה"ז, והנה אמרו ז"ל אלמלא חטאו בעגל לא הוו מייתי, ובש"ס ע"ז בעי למימר דלא הוו מולדי, וחד טעמא הוא עפ"י דברי הילקוט אמרה חנה לפני הקב"ה יש צבא למעלה יש צבא למטה של מעלה לא פרים ורבים ולא מתים של מטה פרים ורבים ומתים וכו', וע"כ כיון דלא הוו מייתי לא הי' נמי מולדים, ואף לפי מה דמסיק הש"ס שם אנו כמי שלא באנו לעולם, מ"מ השמחה של נשואין היא רק משום שאדם מעותד להיות נעדר מעוה"ז, והש"י התקין לו ממנו בנין עדי עד, ואלמלא מה שהוא מעותד להיות נעדר מעוה"ז לא הי' כ"כ שמחה:
6
ז׳ולפי האמור יובן שפיר שרב המנונא זוטא לא מעציב קא עציב להו אלא אדרבה עורר לבם לשמחה של נשואין דמחמת דווי לן דמיתנן יש לן לשמוח בשמחה של מצוה זו, ואמרי לי' רבנן אנן מה נעני בתרך א"ל הי תורה והי מצוה דמגני עלן, והיינו לא די שנשואין הם שלימות ונצחיות האדם בעוה"ז אלא אף לעולם העליון נמצא בו שלימות, כי הי תורה והי מצוה דמגני עלן וצריכין לנו להניח זרע עובדי ה' שיהי' לנו מהם סיוע בעולם העליון, ובזה יש לפרש הכתוב עת ספוד ועת רקוד דמשום שיש עת ספוד נמשך ממנו עת רקוד:
7
ח׳והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בשם רבו אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שהא דבשבת צריך שיהי' כל מלאכתך עשוי' היינו אפי' במילי דשמיא עכ"ד, והפי' הוא שצריך כ"כ להיות בעונג ובהגבהת לבו בדרכי הש"י לומר מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ עד שאין חסר לו שום דבר, ובודאי לאו כל מוחא סביל דא אלא לשרידים אשר ה' קורא, ושלזה נאמר עולמך תראה בחייך ושבת הוא מעין עוה"ב, ולפי"ז מובן שלקדושים האלו מקוים הכתוב ברכת ה' תעשיר ולא יוסיף עצב עמה שוב אין ענין לשמחת נשואין בשבת, ודברי כ"ק זקיני זצללה"ה ראויין למי שאמרן:
8
ט׳ענין הריקוד נראה לפרש, שהמרקד מגביה א"ע מחומר הארץ והוא רומז שהפעולות החומריות יהיו נמי כולם קדושות ומזוככות ומסולקות מתאוות החומר, והוא נמי כענין מלאכת מרקד להפריד הפסולת, וע"כ אין מרקדין בשבת שבשבת בורר אסור שזמן הברירה הוא בע"ש ובשבת צריך שיהי' כל מלאכתך עשוי' והוא מעין עוה"ב שכולו הטוב והמיטב ובהאר"י ז"ל שמאכל של שבת אינו מגשם, וזה ענין הריקוד לפני הכלה לרמז אף שאלו הענינים נראין חומריים, בישראל אינו כן וצריך שיהי' קודש מזוכך ומסולק מהגשמיות:
9
י׳ובזה יש לפרש רב שמואל בר' יצחק מרקד אתלת, היינו שנשמות האדם מתלבשת בשלשה מחשבה דיבור ומעשה, והורה בזה שהאדם יהי' מזוכך ומסולק מחומרית בכל שלשה לבושים, ובזה יהי' דוגמא לשמוח לפני כלה העליונה:
10
י״אנאום הגבר שתום העין ברש"י ורבותינו אמרו לפי שאמר ומספר את רובע ישראל שהקב"ה יושב ומונה רביעותיהן של ישראל מתי תבוא טפה שנולד הצדיק ממנה אמר בלבו מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם, ויש לפרש עפ"ו מה שאמרנו במק"א ענין בלק ובלעם שא"א שיהיו כ"כ טפשים לחשוב לבטל בהבל פיהם הטמא את כל מה שפעלו האבות הקדושים, וכל הנסים ונפלאות של יציאת מצרים ומ"ת ועמידתם במדבר, ולא עוד אלא שאמר שמא אפתנו שאף להדיוט הי' גנאי בכך וכמו שאמרו באחשורוש הרג אשתו בשביל אוהבו ואוהבו בשביל אשתו, אלא הרשעים הללו רצו להפריד הגשמיות מהרוחניות, וחשב שישראל ישארו במדבר לעולם על התורה ועל העבודה ודבר לא יהי' להם עם עוה"ז אלא יהיו כמלאכים וזה שבמדרש ואגרשנו מן הארץ אינו מבקש אלא לגרשם שלא יכנסו לארץ, וישארו כל עניני עוה"ז בחומריותם מגושמים ומטונפים שייכים לבלק ולבלעם ולחבריהם:
11
י״בוהנה כשראה שהקב"ה יושב ומונה רביעותיהן של ישראל וכו' כנ"ל אמר בלבו מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו, ובהכרח שבישראל הכוונה שכל החומרית תהי' קודש בלי שום צד טומאה וטינוף, ובשביל זה יצא עינו וכלה מלייחל להשיג את חפצו כי הבין שכל מה שחשב ופעל ועשה להפריד הגשמיות מהרוחניות, היינו שהגשמי יהי' מגושם ומטונף כנ"ל, הכל הבל וכל מעשיו עלה בתוהו, וישראל נוחלין גם עוה"ז הגשמי לעשותו רוחני:
12
י״גענין שבעת ימי המשתה ושבע ברכות, יש לפרש עפ"י דברי זוה"ק ח"ג (צ"א:) שור או כשב או עז כי יולד והי' שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא בי' ההוא חילא ואתקיים בי' ובמה יתקיים בי' כד ישרי עלי' שבת חד וכו', וכבר אמרנו בשם מפרשים דאין הכוונה יום שבת לבד, דא"כ יוכשר תיכף אחר השבת אלא הכוונה שבוע אחת שנקראת שבת אחת, והטעם יש לומר שבשביל שיתישב בו כח הנעלם השורה בזה העולם הנברא בשבעת ימי בראשית צריך שיעברו עליו כל שבעת ימי בראשית:
13
י״דוהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד הטעם דברכת חתנים בעשרה ויליף לה מהכתוב במקהלות ברכו ה' ממקור ישראל, משום דע"י הנשואין נעשה האדם כללי, כאמרם ז"ל בש"ס ר"ה כיון דאתי רבים מינה כרבים דמיא, וזהו הלשון ממקור ישראל כמו מקור הנובע תמיד והוא כלל המים, וצריכין להמשיך לו ברכה לענין חדש שנתהוה בו היינו ענין כללי ע"כ צריכין להיות בעשרה שהוא כלל, ודפח"ח, וממוצא הדברים שהאדם ע"י הנשואין נעשה ברי' חדשה שעד עתה הי' פרט ועכשיו נעשה כללי, ובזה יובן הענין שמוחלין לו על כל עונותיו כי נעשה ברי' חדשה וכקטן שנולד דמי ואיננו אותו האיש שעשה אותן המעשים, ובזה יש ליתן נמי טעם על שבעת ימי המשתה כדי שיתישב בי' האי חילא כמו שבעת ימים יהי' עם עמו:
14
ט״וויש להסביר עוד הדבר שידוע שבכל יום משמשת מדה אחת משבע מדות ביום הראשון חסד וביום השני גבורה וכו', ובשבעה ימים נכללות כל המדות, ע"כ להיות נעשה האדם כללי צריך שיעברו עליו כל שבעת הימים בעודו בחופת כבודו, ובזה יש לומר נמי הענין שבע ברכות שיהי' מבורך מכל צד ומכל בחינה, ועי"ז נעשה כללי, וכענין זה יש לפרש כוונת בלעם בשבעת המזבחות, שטענתו היתה שמוטב שיהי' השי"ת נעבד מכל שבעים אומות ולא מאומה יחידה דוקא, וע"כ עשה עבודה כללית שבעה מזבחות, אך זה שקר שהן ענפין מתפרדין ולא מתאחדין ואיך יעשה מהן ענין כללי, ואין בכלל אלא מה שבפרט, וכמו שבפרט כל א' תשוקתו לתאוות עצמו, ע"כ אפי' רבים כיחידים דמיא, וכמ"ש הריטב"א ר"ה ביורדי הים הני נמי כיחידים דמיא שפי' הריטב"א משום שכל אחד רק טובת עצמו הוא דורש, אבל ישראל אינם כן, כי כולם מתכוונים לתכלית אחת לעשות רצון אביהן שבשמים וע"כ נעשה מהרבים כלל א', ושבעים נפש היו והכתוב קורא אותן נפש:
15