שם משמואל, קרח ו׳Shem MiShmuel, Korach 6

א׳שנת תרע"ד

ב׳במדרש אח נפשע מקרית עוז זה קרח שחלק כנגד משה, פירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהי' קשה להמדרש איך אפשר שלא הבין קרח מה שבינו לבין אהרן ובא להתדמות לאהרן, ולא עוד אלא ליקח הכהונה מאהרן וליתנה לו, ע"ז תירץ מפני שחלק על משה, והיינו דמשה השפיע בחי' הדעת בישראל ובחי' הדעת היא המבדילה בין דבר לדבר, ומאחר שנתקנא קרח בנשיאותו של אליצפן בן עזיאל יתלק על משה ע"כ אבד בחי' הדעת ושוב לא ידע להבדיל בינו לבין אהרן כאמרם ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין, עכת"ד, ויש להוסיף עפ"י מאמר הכתוב הון עשיר קרית עוזו, ואין עשיר אלא בדעת כמו שאמרו ז"ל אין עני אלא בדעת וידיעת הפכים אחד, ע"כ פירוש הכתוב אח נפשע מקרית עוז נמי מהון עשיר שהוא מבחי' הדעת והיינו משום שחלק על משה:

ג׳אך בעיקר הדבר שבשביל שאבד בחי' הדעת לא ידע להבדיל בינו ובין אהרן עדיין צריכין למודעי דהבדלה לא שייכת רק בדומה והחילוק שביניהם הוא כחוט השערה שייך לשון הבדלה כמו שפירש"י סוף פ' קדושים בפסוק והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, אין צריך לומר בין פרה לחמור שהרי מובדלין ונכרין הם אלא בין טהורה לך לטמאה לך בין שנשחט רובו של סימן לנשחט חציו וכמה בין רובו לחציו מלוא שערה, עכ"ל, וא"כ אהרן שהי' מפורסם לנביא ה' עוד בארץ מצרים ועשה כמה מופתים במצרים וענני כבוד בזכות אהרן, ואינו בסוג אחד כלל עם קרח אף שהי' משתמש נמי ברוה"ק, מ"מ ידוע שנבואה היא למעלה מרוה"ק, ועדיין ההבדל רב ביניהם ולא הי' נצרך לבחי' דעת להבדיל ביניהם שהרי מובדלין ונכרין הם:

ד׳ונראה לפרש דהנה איתא בכתבי האר"י ז"ל דכל נשמה צריכה להיות מגולגלת בכהן לוי וישראל, א"כ בהכרח לומר שקדושת כהונה היא רק קדושת הגוף, כי הנשמה אחת היא בכהן כמו בישראל שהרי היא עצמה היא כאן וכאן, והענין הוא דכמו שאיתא בספרים דמחשבה דיבור ומעשה הם תיקוני נפש רוח ונשמה, דע"י המחשבה טובה מתתקנת הנשמה, ובדיבור תורה מתתקן הרוח, ובמעשה המצות מתתקן הנפש, והיינו שכל שהוא מורגש ונמוך יותר תיקונו ע"י מורגש ונמוך יותר, וע"כ לתקן הנפש אי אפשר בלתי ע"י מעשה, וע"כ נמי ענין כהונה שהיא לקשר את כל העולמות ואפי' עולם הגשם בעולם העליון אי אפשר אלא ע"י גוף גשם ומורגש שבו ממש תתלבש קדושת כהונה, ואם היתה קדושת כהונה בנשמה או ברו"נ בלתי קדושת הגוף בעצם לא הי' יכול לקשר את עולם הגשם, וע"כ גם תולדותיו המתיחסים לגוף יש בהם קדושת כהונה וכהן מוליד כהן, אף שאין חכם מוליד חכם, והכל מטעם אחד שכהונה היא קדושת הגוף, אבל חכמה היא בשכל, והתולדות מתיחסים לגוף ולא לשכל:

ה׳והנה אמרו ז"ל בנדב ואביהוא שהיו מהלכין אחר משה ואהרן ואמרו מתי ימותו שני זקנים הללו ואנחנו ננהיג את הדור, דהנה ידוע שיש בחי' זקנים ובחי' אבות ובחי' בנים, בחי' זקנים הם בשכל כאמרם ז"ל זקן זה שקנה חכמה, והיינו דידוע שיש שני אופני העבודה יש עבודה בהתלהבות ובהתפעלות הנרגש ונראה לעינים ובהלל ושיר שהוא מכחות הלב, ויש עבודה למעלה הימנה שהיא בחי' השכל והמוח, וידוע שהמוח הוא קר, והתפעלות הבאה מצד המוח איננה נרגשת וניכרת לזולתו ואין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם, אלא שכל חמשה הרגשות שבאדם בטלים לבחי' השכל והמוח, וכמו שסיפר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבאשר היותו בנעוריו חלש ורוקק דם רח"ל לקחהו כ"ק זקיני אדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק להיות מתפלל בר"ה עמו בחדרו שעל יד בהמ"ד הגדול וראה אותו מתפלל שמ"ע בר"ה ברכות ותקיעות בלי שום תנועה והתפעלות אלא שהיו פניו בוערות כלפידים, ומובן שכמו שבחי' השכל הוא גבוה מבחי' הלב, כן עבודה כזו שמבחי' השכל בלי התפעלות נרגש, גדולה יותר מעבודה שע"י תנועה והתפעלות, והנה כך היתה עבודת משה ואהרן בבחי' מוח ושכל לבד ולא הי' נראה בהם לא תנועה ולא התפעלות, ואמרו בשם רבותינו הקדושים בדברי רש"י ויעש כן אהרן, הנאמר בהדלקת המנורה, מגיד הכתוב שלא שינה, והדבר יפלא מה הוה ס"ד שישנה ח"ו, ואמרו ז"ל למשל אם הי' נאמר להקדוש רלו"י מברדיטשוב שידליק את המנורה מרב התפעלות הי' שובר את המנורה והי' שופך את השמן, אבל אהרן לא שינה היינו שלא נשתנה להתפעל ברגש ובתנועות, והיינו כנ"ל שהי' בחי' המוח והשכל, והנה נדב ואביהוא חשבו שלהנהגת הדור יותר טוב שהמנהיג תהי' עבודתו בהתפעלות נרגש למען שהרואים נמי יתפעלו ויעשו עבודתם בהתלהבות יותר, וזהו שדייקו מתי ימותו שני זקנים הללו היינו שהם עבודתם בבחי' זקנים שהוא השכל והמוח כנ"ל ואנחנו שאנו בבחי' בנים היינו שעבודתינו בהתפעלות ננהיג את הדור וזה יהי' טוב יותר לפני הדור וכעין פירוש זה איתא בספר ישמח משה והוספתי נופך קצת:

ו׳ויש לומר שמעין זה היתה טעות קרח עפ"י מה שהגדנו שקדושת כהונה דורשת שהגוף והחומר יהי' קן למו כנ"ל, ע"כ חשב קרח שעבודה ע"י התפעלות ותנועת הגוף מקדשת את הגוף יותר ומגביהה אותו לקבל מדרגות גבוהות, ממה שע"י עבודה בשכל ובמוח בלתי התפעלות נרגש אלא בחשאי אין אומר ואין דברים כנ"ל, וע"כ חשב קרח על עצמו היות כל שבט לוי עבודתם ברגש ובהתפעלות ובשיר, והוא גדול השבט כבמדרש שכל השבט טפל אליו והי' משתמש ברוה"ק לו נאה ולו יאה ביותר לשמש בכהונה גדולה לקשר עולמות התחתונים בעליונים כנ"ל שנצרך לזה קדושת הגוף שהגוף יהי' מוגבה בקדושת כהונה, וחשב שע"י התפעלות ותנועת הגוף מתקדש הגוף ביותר, ואף שבמוח ושכל ידע שאהרן גדול ממנו, והוא מפורסם לנביא ה', אך בשביל זה יהי' שכרו בעולם המצפון היינו בעוה"ב ביותר, אבל בעוה"ז שהוא עולם הנגלה ולקשר גם את עולם הנגלה להש"י מוכשר הוא ביותר:

ז׳אך טעה בחשבונו ובאמת גופו של אהרן נתקדש יותר ממנו ולא משום תנועות והתפעלות, אלא דבר אחר גרם לה, והיינו שאהרן עם כל גדולתו וקדושתו איש שכלי ומרכבה שהיו רעיוניו משוטטים תמיד בעולמות העליונים הניח דרגין שלו והי' עוסק בדברים פשוטים להיישיר את ישראל ללמדם קריאת שמע כמ"ש בתנדב"א ולעשות שלום בין איש לרעהו וכו' אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, לעומתו גם קדושת כהונה הניחה דרגין שלה ולא אותה למושב לה אלא גופו של אהרן, אף שהעליונים אינם סובלים אפי' מדא דהאי עלמא כבזוה"ק בראשית, מ"מ נמדד לו כמדתו, וגופו דוקא נעשה קן לקדושת כהונה:

ח׳ולפי האמור יובן שבלא דעת נכון בלתי אפשר הי' להבדיל בין גופו של קרח לגופו של אהרן מי הוא הראוי יותר לקשר עולמות התחתונים בעליונים, וקרח באשר נפרד ממשה ולא האיר עליו מבחי' הדעת ע"כ בא לכלל טעות, ובזה יובנו דברי המדרש אל יאמן בשוא נתעה הקב"ה צווח על ר"ן איש שחלקו עמו אל תאמינו טועה הוא אל יאמן כשהוא נתעה וכו', ולכאורה בלתי מובן שהרי מזיד הי' ולא טועה, ולדברינו הנ"ל ניחא שהי' טעות:

ט׳ולפי האמור יש לפרש דברי זוה"ק דקרח חלק על שבת עפ"י מה שהגדנו במק"א בהפרש שבין שבת ליו"ט ששבת הוא יומא דנשמתא וזוכין בנשמה יתירה שמשכנה במוח, וע"כ אין בו מצות שמחה כי המוח הוא קר ובחשאי וע"כ התפעלות שבאה ע"י המוח והשכל נמי היא בלתי נראית ובלתי נרגשת אין אומר ואין דברים לא הלל ולא שמחה אלא עונג לבד, אבל יו"ט זוכין לרוח יתירה שמשכנה בלב ושם רצוף אהבה רשפי' רשפי אש שלהבתי' בהתפעלות נרגש ע"כ יש בו שמחה והלל, והנה אנו אומרים בשבת תחילה למקראי קודש שהוא יו"ט, כמו שהמוח הוא ראשית במעלה מהכל והמוח משפיע ללב כן הוא שבת בערך יו"ט, וע"כ קרח שחשב שבעוה"ז שהוא עולם הנגלה יש מעלה להעבודה שהיא בהתפעלות נרגשת כנ"ל, לדידי' הוא יו"ט תחילה לשבת והרי הוא מחולק על מעלת שבת:

י׳ועם זה יובן שעדת קרח היו אנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי העדה קרואי מועד אנשי שם, ובזוה"ק דכמו דיו"ט הוא מקראי קודש כגוונא דאינון כתרין עלאין זמינין מקודש עלאה ה"נ קודש תתאה זמין לחילוי וכו' וכגוונא דחילהא קיימין לעילא ה"נ קיימי ממנן דעמא כגוונא דלהון לתתא וע"ד אקרון קראי מועד וכו', וא"כ הם מעין יו"ט מקראי קודש, ובאשר קרח חשב שביו"ט שלימו יתיר ע"כ כנס את אלו מעין יו"ט, ויקומו לפני משה שמשה הוא בחי' שבת כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, וקרח הקים אותם לפני משה היינו בראש ובמעלה לפני משה, ומשה ושבת הם בדמיון אחד, כי כמו שבת שהיא תחילה למקראי קדש, כן משרע"ה הוא ראשית ישראל כמ"ש בראשית בשביל משה שנקרא ראשית שנאמר וירא ראשית לו:

י״אולפי האמור יובן מה שעשה הנסיון בקטורת כי קטורת היא דבר שבחשאי ועיקרו לריח דבר שהנשמה נהנה ממנו, ועבודת הקטורת מתיחסת ביותר לעבודה שבמוח בלי התפעלות נרגש, וכך אמר להם משה אם כדבריכם שעבודה בהתפעלות נרגשת ובהתלהבות יתירה יש בה שבח יותר, וא"כ הקטורת שהיא דבר שבחשאי למטה מעבודת הדם, ובודאי תהיו ראוין אליו שהרי יש בכלל מאתים מנה:

י״בולפי האמור יובן תלונת ישראל על משה ואהרן אתם המיתם את עם ה', ופירש הרמב"ן למה עשיתם הנסיון בקטורת, ואינו מובן מי הגיד להם שאם עשו נסיון אחר לא מתו, שהרי לא הקטורת המיתה אותם אלא אש יצאה מאת ה' ותאכל את חמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת, אך לפי האמור יש לומר שטענת ישראל היתה היות אתם מדעתכם שהקטורת שהיא דבר שבחשאי יש בה שבח יותר, א"כ למה עשיתם הנסיון בקטורת, הי' לכם לעשות הנסיון בדבר שאין כ"כ במעלה כמו עבודת הקרבנות, ואולי לזה היו באמת ראוין ועכ"פ לא מתו:

י״גולפי"ז מובן אשר אח"כ נצטוו לעשות נסיון המטות שלכאורה אינו מובן שהרי כבר נתברר הכל ע"י הבליעה והשריפה ומה צורך עוד לנסיון, ולפי הנ"ל יש לומר שעוד התגנב בלבם מחשבה שרק לדבר שבחשאי אינן ראוין:

י״דולעמוד לפני העדה לשרתם פירש"י לשיר על הדוכן, ויש להבין למה נקרא השיר על הדוכן עמידה לפני העדה, כי לא לכבוד העדה הי' השיר אלא לפני ממ"ה הקב"ה, ונראה שהלוים היו אמצעים, והיתה עבודתם להגביה את ישראל ולקשר אותם באהבה ברשפי אש שלהבתי' באביהן שבשמים, והיינו ע"י שהיו ישראל מחוברים אל הלוים במה שכל מחיית הלוים הי' ע"י ישראל וחשובים מקבלים מישראל, ובמה שהיו הלוים מדבקים עצמם באהבה בשיר העלו את ישראל אתם עמם, ע"כ השיר שהי' לפני ה' ולא לפני בו"ד מחמת זה עצמו הי' לתועלת נמי לישראל, וזה עצמו הוא הענין להקביל פני רבו בזמנים המקודשים כאמרם ז"ל מכלל דבחודש ושבת בעיא למיזל, והדבר כמבואר:

ט״וברש"י ראה שלשלת גדולה יוצאה הימנו וכו' ויש להבין הלא ברא מזכי אבא ולמה לא הועיל לו זכותם, ונראה שהוא כטעם אחטא ויום הכפורים מכפר אין יוה"כ מכפר מפני שיוה"כ הי' סיבה לחטאו שאלמלא יוה"כ לא חטא, ע"כ אינו מכפר, וכן נמי היתה כאן שלשלת גדולה היוצאה ממנו היתה סיבה להחטא, ואלמלא הם הי' מתיירא, ומכאן דהא דאין יוה"כ מכפר היינו שאלמלא יוה"כ לא חטא, אבל מי שגבר עליו תאותו שאפי' בלעדי ידיעתו שיוה"כ מכפר נמי לא עצר כח לעמוד על נפשו שוב אין ידיעתו שיוה"כ תכפר מעכבת הכפרה:

ט״זהבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע, ויש להבין למה אמר כרגע, והאור החיים פירש שהגזירה בחטא מרגלים לא נמחלה שהי' גזר דין שיש עמה שבועה שאינו נקרע, אלא שנתארכה הגזירה עד שלא מת אחד פחות מבן ששים, וא"כ העדה כבר יש עליהם חיוב כלי', ומה יוסיף להם עתה בחטא קרח, וכל חידוש גזירה אינה אלא מה שיהי' כרגע, עכת"ד:

י״זויש לומר עוד לפי דרכו ז"ל כי החטאים בני בקתא חדא נינהו, חטא המרגלים הי' חסרון אמונה בה', וכאן הי' חסרון אמונה בדברי משה עבדו על היפוך מ"ש ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ונחשב חטא מרגלים חסרון אמונה בתורה שבכתב שכתוב פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו, וחטא עדת קרח חסרון אמונה בתורה שבע"פ, והיינו לפמ"ש המפרשים שאמרו שמשה עשה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, וזה פגם בתורה שבע"פ שתורה שבע"פ הוא דברי הש"י ממש שכך פירוש תורה שבכתב, ולא שהחכמים עשו מדעתם והש"י הסכים לדבריהם, ומפורש אמרו ז"ל שלשה דברים עשו ב"ד שלמטה והסכימה ב"ד של מעלה, ומכלל שכל תורה שבע"פ לאו כהאי גוונא היא אלא ממש דברי הש"י, [ובמק"א אמרנו שגם במרגלים כל חסרון אמונה הי' נמי בתורה שבע"פ שיצאו לפרש פירוש אחר בדברי הש"י פנו וסעו לכם, ולא קבלו דברי משה והי' הפגם בתורה שבע"פ אפי' יאמר לך על שמאל ימין] וצד השוה שביניהם שפגמו בתורה:

י״חוהנה ידועין דברי האלשיך במה שנאמר באדוניהו שאמר שלמה המע"ה עליו אם יהי' לבן חיל לא יפול משערתו ארצה, ואם רעה תמצא בו ומת, היינו רעה בעלמא, אף שלא יהי' בה חטא משפט מות מחמת מורד במלכות מ"מ יתעורר חטא מרידה הקדומה, וכן הי' שנומת על מה שביקש את אבישג השונמית לאשה, ואף שלא עשה מעשה אלא בקשה מהמלך, מ"מ נראה בשאלה זו עקבת מרידה הקדומה אין משתמשין בשרביטו של מלך, וכן הוא בנ"ד בכל העדה שלא מצינו להם חטא משפט מות כי לא עשו דבר, מ"מ מחמת חטא הקדום מצטרף מה שלא מיחו בקרח, כי באם היו שלמים באמונה בהש"י הי' להם לנקר את עיני קרח הבא לעשות קרחה בעולם ולמרוד בנביא ה', ומה שלא מיחו בו לאות שאינם שלמים באמונה, ועכ"פ מהרהרים אולי עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, ונראה בזה עקבת חטא המרגלים חסרון אמונה, ע"כ נדונין על לשעבר, והוא ממש כענין הנאמר באדוניהו אם רעה תמצא בו ומת:

י״טוכשאני לעצמי הייתי אומר בהקדם דברי המדרש המובא בספרים מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה, והדברים מפליאים, ונראה דהנה אמרו ז"ל לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה, ופרשנו משום דבמדרש פ' חקת רב חנן בן פזי פתר קרא בפרשת פרה שיש בה משבעה שבעה, והיינו דבעשיית הפרה נאמר שבעה פעמים שבעה שהוא מ"ט שערים ואז שורה משער הנון, וע"כ לאחרים חוקה ורק למשה איתא במג"ע שגם משער הנון נמסר לו מ"ט חלקים וחסר לו רק חלק נ' משער הנון וע"כ למשה נתגלה טעם פרה, והנה אמרו ז"ל משה כ"ג הי' והרי הוא כהן ולוי משורר כבש"ס ערכין ושומר כבש"ס פ"ק דתמיד ומלך כדכתיב ויהי בישורון מלך, והטעם מפני שהשיג משער הנון שהוא למעלה מהתחלקות המדות ע"כ הי' יכול להיות כולם יחד, אבל זולתו מי שהוא כהן איש החסד אינו יכול להיות לוי שהוא מדת הגבורה וכן בהיפוך, והנה קרח חכם גדול הי', ופרשת פרה ראה היינו שהשיג מטעם פרה, והוא מלשון חכז"ל נראין דברי פלוני שפירושו מסתבר טעמי', וע"כ חשב שהוא נמי למעלה מכל הקוים ויכול להיות לוי וכ"ג יחד:

כ׳אך באמת לא ראה יפה שאין מי שמשיג בטעם פרה נמסר לו משער הנון אלא להיפוך אמרינן שמי שנמסר לו שער הנון בהכרח הוא משיג טעם פרה כי שם נתגלה טעמה, אבל יש חכם שמשיג טעם פרה ואעפ"כ אינו נמסר לו שער הנון, והרי כל המפרשים יצאו ללקוט אורות המצוה אף שלא נמסר להם שער הנון, וע"כ חטא קרח הי' פגם בשער הנון שחשב אותו נמוך שנמסר לכל היודע לומר בטעם פרה, והנה ידוע דשבעת ימי בראשית נבראו בשבעת המדות איש יומו, א"כ שער הנון הוא למעלה מסדר זמנים וע"כ קרח שפגם בשער הנון הי' עונשו נמי למעלה מסדר זמנים ונאבד ברגע אחת בלי המשך זמן, וע"כ כל העדה שהיו מחויבים כלי' אז בחטאו של קרח נאמר בהם נמי ואכלה אותם כרגע:

כ״אועשו אותם רקיעי פחים ציפוי למזבח, וכבר דקדקנו איך נעשה מעבירה מצוה, ונראה דהנה ענין הרקיעי פחים ציפוי למזבח היינו שבראשונה היו מקריבים על האדמה, שהיו ממלאין את המזבח חללו אדמה בשעת חנייתן וההקרבה היתה על האדמה, עתה נעשו רקיעי פחים ציפוי למזבח והיו מכסין את האדמה ומקריבין על הנחושת, אך יש להבין למה צותה תורה לשנות את הקרבה ממה שהיתה ולא לעשות זכרון אחר, ולמה לא עשו מתחילה ציפוי נחשת על המזבח להקריב על הציפוי:

כ״בונראה דהנה יש להבין למה הי' הנסיון במחתות נחושת ולא בשל זהב, שהרי לא מצינו קטורת קריבה אלא במזבח הזהב או במחתה של זהב לפני לפנים ביוה"כ ואפי' המחתה של גחלים שבכל יום שמכניסין על מזבח הפנימי נמי הי' בשל זהב, ומשנה שלימה שנינו בסדר יומא בכל יום הי' חותה בשל כסף ומערה בשל זהב והיום חותה בשל זהב ובה הי' מכניס, ובודאי היו צריכין להתדמות בכל מה דאפשר, ונראה דהנה במהות המתכיות זהב רומז ליראה כסף לאהבה ונחושת להיות תקיף בדעתו עז כנמר וכמ"ש בירמי' ואני הנה נתתיך היום וכו' ולחומות נחושת, וכשהוא בתמורה הוא עז פנים וכמ"ש ישעי' מ"ח ד' ומצחך נחושה, והנה עדת קרח שרצו להקריב לפני ה' היפוך אהרן שהי' בוש לקרב למזבח, והיפוך הבושה הוא עזות פנים, ומ"מ כשהוא בקדושה הוא נמי מדה טובה להיות עז כנמר, ולא עוד אלא שנראה שהיא טובה שבמדות שבמדרש פ' ויקהל זהב וכסף ונחושת הוא אברהם יצחק ויעקב, וידוע שיעקב הוא מובחר שבאבות כבמדרש פ' וישלח, וכן הוא בזוה"ק ח"א (ס"ט:) בפסוק בשוא גליו אתה תשבחם ד"א תשבחם ממש שבחא הוא לון בגין דסלקין בתיובתא למחמי מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל (נ"א ולא יהבו לי' רשותא) שבחא הוא דילי' וכלא משבחן לי', ויש לומר שגם זה נכלל במדת נחושת היפוך בושת פנים ששב לאחור ונחבא אל הכלים, אך כ"ז כשהוא במדה ובמשקל, וכשהוא יותר על המדה נסתעף מזה עזות פנים לגיהנם, וע"כ עדת קרח שבקשו לשרת לפני המלך הכבוד הוא מדת הנחושת מדתו של יעקב כנ"ל, וע"כ היו המחתות של נחושת להורות על ענינם, אלא שהפריזו על המדה כנ"ל:

כ״גולפי האמור יובן הא שיעקב ביקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו במחלוקתו של קרח, ולכאורה יפלא מה ס"ד שיזכר שם יעקב על העבירה, אך יש לומר שכל עצמו שהכניסו עצמן לתגר זה הוא מחמת כחו של יעקב שהוא נחושת כנ"ל אלא שהם הפריזו על המדה ונעשה מזה עבירה, ובזוה"ק בראשית שכך הי' צריך להיות אלא שהיו צריכין להתפייס ממשה, ומ"מ עיקר המדה להיות להוט אחר עבודה ברוח עז הוא נלקח ממדתו של יעקב וירושה לישראל ממנו, והי' ס"ד שיזכר שמו על מעשה זו, והוצרך לבקשת רחמים על עצמו:

כ״דולפי האמור יובן מה שנעשה מעבירה זו מצוה כי חלק הטוב שבמעשה זו מדתו של יעקב שהיתה בהם לא נאבדה, ורק הפרזת המדה נדחה והוא שאמר הכתוב ואת האש זרה הלאה, היינו מה שהי' ברשפי אש יתר על המדה כאש לוהט שלא נתפייסו ממשה זה נדחה, אבל גוף מחתות הנחושת, שהוא רוח עז כנ"ל מדתו של יעקב לא נאבד, ואין עבירה מכבה מצוה, ואף שנענשו על הפרזת המדה קבלו נמי שכר על עצם טובת הכוונה, וע"כ נעשה מזה ציפוי למזבח:

כ״הולפי דרכנו יש לומר דמה שעד אז היו מקריבין על האדמה ומאז והלאה מקריבין על הנחושת, היינו דהנה במדרש שהראה הקב"ה לאאע"ה כל ענין הקרבנות בברית בין הבתרים, והיינו שכל ענין הקרבנות הוא שבירת הלב כמאמר הכתוב זבחי אלקים רוח נשברה, ובמדרש פ' צו פכול בבהמה כשר באדם עורת או שבור פסול בבהמה ובאדם כתיב לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, והוא מדתו של אברהם ואנכי עפר ואפר וע"כ נראה אליו כל ענין הקרבנות, ולזה בא הרמז שהיו מקריבין על האדמה כענין שכתוב כי שחה לעפר נפשינו דבקה לארץ בטנינו, אך ממעשה קרח ואילך שנתקבלה מדתם מדת יעקב כנ"ל היינו תוספת כח ועוז, שוב מקריבין על הנחושת, ע"כ נעשה מהמחתות זכרון זה דווקא להורות שנבחרה מדה זו אך במדה ובמשקל זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב וגו':

כ״וואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי וגו', ברש"י משל למלך שנתן שדה לאוהבו ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין בא אחד וערער וכו' הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין, אף כאן לפי שבא קרח וערער וכו' בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם, וכבר דקדקנו שלהמאמין אינו נצרך, ולהכופר שלא צוה הקב"ה כן, כמו שבמדרש שקרח כפר שלא צוה הקב"ה כן, יכפור גם בפרשה זו:

כ״זונראה דהנה במדרש סוף פ' תזריע א"ר לוי בשם ר' חמא בר' חנינא צער גדול הי' לו למשה בדבר זה כך הוא כבודו של אהרן אחי להיות רואה את הנגעים אמר לו הקב"ה ולא נהנה ממנו כ"ד מתנות כהונה במתלא אמרי דאכל בהדי קורא ילקי בהדי קולא, ע"כ. נראה מזה שכ"ד מתנות כהונה חשוב שמישראל קא זכי בשכר עבודתם והוא כעין שכר פעולה, והנה קרח ערער ואמר כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', והיינו שאינם צריכין לאמצעי, וזה שכפר במתנות כהונה ואמר לא צוה המקום כך, אין הפירוש שמעולם לא צוה, אלא שצוה לשלם להם שכר פעולתם כל זמן שצריכין לאמצעי ולשליח, אבל עתה שכל העדה כולם קדושים ואינן נזקקין לשליח לא צוה ליתן שכר לשליח שאיננו נצרך, והנה דברים הללו אין להם שחר אלא אי אמרת שמיד ישראל זוכין במתנות כהונה שכר שליחות, אבל אי אמרת שקנאו ה' ונתנו לכהן, והם חלק ה' וכהנים משלחן גבוה קא זכי, אין לדברים אלו שום מקום שסוף סוף צריכין ליתן חלק ה', ואין זכות להבעלים לעכב, ולמי שיחפוץ הש"י ליתן יתנהם, ואם לא חידש ליתן לאחר או להחזירם ליד הבעלים ממילא נשארות בחזקת הראשונים ואין להבעלים שום זכות בהם:

כ״חוהנה בפרשה זו מבואר היטב שמתנות כהונה נתונים לה' ומידו ית"ש ניתנות לכהנים ובתחילה פתח את משמרת תרומתי היינו שהוא תרומה לה', אשר ישובו לי, ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים, אשר יביאו לה', אשר יקריבו לה', כל תרומות הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה', וזהו שברש"י מחיבתה של פרשה זו כללה בתחילה וכללה בסוף ופרט באמצע, הכוונה שבתחילה כלל ואמר משמרת תרומתי שהוא תרומת ה' ולא תרומה לכהן, וכן בסוף אשר ירימו בני ישראל לה', לה' הם מרימים ולא לכהן, ובספרי אני חלקך ונחלתך על שלחני אתה אוכל:

כ״טונראה לומר שכ"ד מתנות כהונה מקבילות לכ"ד ספרים שבתורה וכ"ד תיבין דיחודא תתאה דהיינו ברוך שם כבוד מלכותו וגו', והיינו דברמב"ן דאהרן במוסרו הטוב הי' בכל מחלוקתו של קרח כמחריש וכמודה שמעלתו של קרח גדולה ממעלתו אלא שהוא מקיים גזירת מלך, ויש לומר שבשביל זה זכה ליחודא תתאה הייני שהי' בטל בתכלית למלכות שמים, וע"כ זכה לכ"ד ספרים שבתורה ובאשר כל השפעות שבעולם הם באים בכח התורה ובשביל זה הראשית לה', ע"כ קנאו ה' ונתנו לכהן. ובפרשה זו הרי מסלק כל ערעור שאפי' ישראל יהיו בתכלית הקדושה אין זו טענה לעכב המתנות כנ"ל, וע"כ מצינו לעתיד אחר תחיית המתים שאז יהי' הכל בתכלית הזיכוך נמי תנתן תרומה לכהן, כבש"ס סנהדרין תחיית המתים מן התורה מנין שנאמר ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן וכי אהרן לעולם קיים והלוא לא נכנס לארץ ועדיין לא נהוג תרומה אלא מכאן לתחיית המתים ויתנו תרומה לאהרן, וכן מפורש ביחזקאל שכל הפרשה שם היא עתידה:

ל׳ולפי האמור יובן היטב המשל משל וכו' שלא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין היינו שעדיין יכול לחזור בו והערעור הוא שחזר בו המלך וכנ"ל שכל העדה כולם קדושים ואינן נזקקין לאמצעי:

ל״אולפי האמור בענין מתנות כהונה יובן מה שנאמר ביחזקאל וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך, היינו שהיתה קדושה מפוזרת בכל חלקי הפירות, וכשמרימים הראשית לה' הרי הוא כקומץ העולה למזבח והנותר הוא שיורי מנחות שהם קדשי קדשים, כן נעשה כל התבואה כשיורי חלק גבוה וחלה בו ברכה וכענין שאמרו ז"ל בלחם הפנים כל כהן שמגיעו כפול שבע:

ל״בויש לומר עוד עפ"י דברי זוה"ק חלק ב' (ע"ט:) אהא דכתיב בהבאת בכורים הגדתי היום לה' אלקיך מ"ט אלקיך ולא אלקינו אלא אינון בעיין לאחזאה ולאודאה דבגיני חסד עלאה זכאין לכל האי ושריין בארעא ועאלין לההוא ארעא ועביד עמהון כל אינון טבאן ובגיני כך הוו אמרין מלין אלין לכהן ולא לבר נש אחרא דכתיב הגדתי היום לה' אלקיך הכי הוא ודאי משום דאתי מסטרא דחסד, עכ"ל. והנה ידוע דמדת החסד היא התפשטות ומביאה ברכה היפוך מדת הדין דהיא צמצום, וע"כ במתנות כהונה שמורות שראשית הוא לה' ונתנו לכהן איש החסד, וראשית הוא העיקר מורה שהכל בא בחסד כבזוה"ק הנ"ל ע"כ שריא בי' ברכה:

ל״גולפי"ז יש לומר הטעם דמעשר מן המעשר שהלוי מפריש, ולמה לא יפריש הישראל תיכף חלק עשירי לכהן ותשע ידות ללוי, אך באשר לויים הם מדת הדין הזקיקן הכתוב שהם יהיו מפרישין חלק הכהן איש החסד שמורה שכל המעשר הוא מקו החסד, ויהיו גם הלוים נזונים ממדת החסד ושריא בהו נמי ברכת ה':