שם משמואל, קרח ז׳Shem MiShmuel, Korach 7
א׳שנת תרע"ה
1
ב׳ויקח קרח וגו', ובמדרש אח נפשע מקרית עוז זה קרח שפשע בתורה שהיא עוז שנאמר ה' עוז לעמו יתן, ויש להבין הלוא כל עובר עבירה הוא למורת רוח התורה, ומה חידש לנו המדרש שקרח פשע בתורה, ונראה דהנה אמרו ז"ל ויקח קרח שלקח מקח רע לעצמו, ופירש האריז"ל שנתעבר בו רוח קין מצד הרע וכבר פרשנו זה בשנים הקודמות, ומ"מ אין ביהמ"ד בלי חידוש, דהנה ענשו של קין שהי' משפטו חרוץ עד שלא נשאר לו שם ושארית בארץ כמ"ש הרמב"ן שכל זרעו נמחה במבול, אף שהיו בעולם רשעים ואכזרים יותר ממנו וחרפו וגדפו ועשו כל התועבות להכעיס, ומ"מ אמרו ז"ל מב"ב של סנחרב למדו תורה בבני ברק מב"ב של המן למדו תורה ברבים, וקין אף שהיו בו גם חלקי טוב שנתבררו בקני חותן משה ועשה תשובה במקצת ואמר גדול עוני מנשוא, מ"מ הוא עצמו ודורותיו הלכו לאבדון ולא נשאר כל זכר למו, יש לומר הטעם עפי"מ שכבר הגדנו בענין עמלק שהי' ענשו כ"כ גדול מאוד למחות את שמו מתחת השמים ואפי' בהמותיו שלא יאמרו בהמה זו משל עמלק היתה, ובמכילתא שנשבע הקב"ה בכסאו שלא יקבל גרים מעמלק, ולא מצינו זה לשום אומה שהרעו לישראל באכזריות חמה יוצא מגדר אנושי יותר מהם שבדרך מלחמה באו עליהם, ואפי' כנענים שנצטוינו להחרימם מ"מ ג' כתבים שלח יהושע להם מי שרוצה לפנות יפנה מי שרוצה להשלים ישלים וכו', והגדנו הטעם משום שעמלק היו בו ניצוצי קדושה מאליפז אביו שגדל בחיקו של יצחק, אלא שעמלק הרע לעשות והפך את ניצוצי קדושה אלו לרע ע"כ באמצעות ניצוצי קדושה אלו הי' כחו כ"כ גדול, ויען שהוא הפך נהורא לחשוכא ומתקא למרירו הי' ענשו מדה במדה שלא יהי' אפשר להתהפך לטוב לעולם, וע"כ אין מקבלין גרים ממנו שלא יתהפכו לקדושה ואין להם תקנה אלא ע"י מחיית השם, [ואז חלקי הטוב שהיו בו מתבררים ע"י גלגולי' מגלגולים שונים] וכמו בקדושה שגדול שבזכותים הוא המהפך חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא, כן לעומתו בטומאה הרע ביותר הוא המהפך נהורא לחשוכא ומתיקו למרירו, וע"כ ענשו של עמלק גדול מאוד יותר מכל האומות שהרעו לישראל:
2
ג׳ובענין זה יש לומר בקין דהנה חוה אמרה קניתי איש את ה' ע"כ קראה שמו קין, וידוע דשם של אדם הוא מהותו והיינו שמהותו הי' להיות קנין ויש ולא להתבטל מפני כל, ובאמת שמדה זו אי טב לית טב מיני' שאדם צריך להיות עז כנמר קל כנשר רץ כצבי גבור כארי לעשות רצון אביו שבשמים, ולהיות מצחו נחושה נגד כל המניעות ונגד כל הקמים עליו להפריעהו מעבודתו וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם ויהי' לבו מוגבה בדרכי ה', וזהו קניתי איש את ה', היינו לעבודת ה' יהי' קנין ויש ולא ישוב מפני כל אך מדה זו צריכה שמירה יתירה שלא יסתעף ממנה גסות הרוח ועזות מצח, ואי ביש לית ביש מינה, והנה קין הפך את המדה טובה זו לרוע ונעשה קנין ויש בעיני עצמו עד שאמר אני ואפסי עוד ונעשה גס רוח ועז פנים עד שהרג את אחיו ועבר על כל ג' עבירות ואמר לית דין ולית דיין, כי לעומת שהי' לו כח גדול בקדושה כאשר נהפך להיות רע ולקח את כחו זה לרע הי' להרע כח עצום מאד ועבר על כל חוק וגבול עד התכלית, ע"כ לעומת עונותיו שהפך את הטוב לרע הי' ענשו נמי שכל מציאותו תלך לאבדון ותצעד למלך בלהות, ותהפך מציאותו להעדר, ע"כ לא נשאר ממנו שארית בארץ:
3
ד׳והנה אחר שהודיענו האריז"ל שנתעבר בקרח רוח קין מצד הרע מוכח שחטא קרח הי' מעין חטא קין ע"כ מצא מין את מינו ונדבק בו, והיינו כי קרח מטועני הארון הי' והתורה שנקראת עוז נתנה בו מדת העוז היינו להיות עז כנמר לא ישוב בפני כל מונע ומפריע מעבודת הש"י, והוא הגדול שבשבט לוי כבמדרש שכל השבט טפלה לו, והיינו שבכלל מדת הלוים שהיא מדת הגבורה ברשפי אש שהיא נכללת במדת העוז, וקרח שהיתה בו מדה זו ביותר ע"כ הי' גדול שבשבט לוי כנ"ל דאי טב לית טב מיני', אך קרח פשע בשמירת מדה זו שלא יסתעף ממנה גסות רוח ועזות מצח וחוצפה יתירה כנ"ל, והפך מדה זו לרוע ובכח העוז שבו הרהיב עוז בנפשו לחלוק על משרע"ה, שהוא חוצפה יתירה עובר כל חוק וגבול, איש אשר הוציא את ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כל האותות והמופתים במצרים ועל הים, והוריד המן והתורה מן השמים, וקרן אור פניו עד שהוצרך למסוה מחמת שיראו מגשת אליו שעוד לא הי' איש כזה בעולם, והעומד נגד איש כזה הוא יוצא מחק וגבול אנושי בר דעת, אלא שקרח הי' בו כח עליון הוא מדת העוז של התורה, והפך את כח הזה לרוע, והוא דוגמת ענין קין כל קבל די רוח יתירא בי' ע"כ נתעבר בו רוח קין מצד הרע, וזהו שכתב בדקדוק רוח קין כי מדה זו מתיחסת לרוח ולא לנפש ולא לנשמה אלא לרוח, ונקרא גסות הרוח וכמ"ש כל קבל די רוח יתירא בי':
4
ה׳ומעתה יתפרשו דברי המדרש בטוב שאמר שפשע בתורה, היינו כמו שומר הפושע בשמירת הפקדון שלא יגונב כן הי' ענין קרח שפשע בשמירת מדת העוז שניתן לו בכח התורה ונהפך הקערה על פני' שממדה טובה זו עצמה נעשה רע, והנה הוא חטא כפול חטא אחד זר הקרב יומת, וחטא השני שלא מבעיא שלא השתמש במתנה טובה זו לטוב, אלא עוד להיפוך עשה מהטוב רע:
5
ו׳ובדברינו אלה יש לפרש דברי הזוה"ק דמשמע דקרח פליג על שבת שבפשיטות אינו מובן שהרי לא הזכיר בכאן שבת כלל, ולפי דרכינו יש לומר דהנה זכור ושמור שבמצות שבת יש לפרש, דשמור הוא שלא יחלל את השבת לעשות בו מלאכה, ובתיקוני הזוהר מחללי' מות יומת דעייל רשותא אחרא בחלל דילה, והוא דוגמת חטא הראשון של קרת דאזיל בתר דלאו דילי' ועבר על והזר הקרב יומת, ובודאי שבחטאו גרם נמי למעלה דוגמתו שיקרבו כחות חיצונים ורשותא אחרא שהם זרים מעיקרא בגבול הקדושה, והוא היפוך מצות שמור דשבת, וענין מצות זכור כבר הגדנו במק"א שהוא להפוך כל עניני החומר לעשותם כולם קדש לה', והוא להפוך חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא, והוא היפוך לגמרי ממהות עמלק שהפך נהורא לחשיכא ומיתקא למרירו כמו שהגדנו לעיל, וע"כ איתא בפרדר"א שעמלק הוא היפוך שבת דבזה כתיב זכור ובזה כתיב זכור עכ"ד, ולפי דרכנו שזכור הוא מדת אתהפכא הדברים מובנים, והוא שנלמוד מלשון זכור זכרהו על היין, שיין בכל מקום משחית הדעת, ע"כ נאסר לכהן בעבודתו, ולנזיר, ושבת המצוה דווקא ביין להאיר את בחי' הדעת כי שבת הוא דעת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם, ופסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות מאור עיניו של אדם רומז לבחי' הדעת שבאדם שזהו מאור עיניו ונעשה מקולקל ע"י פסיעה גסה שהיא ענין מהירת התנועה כמ"ש ועצת נפתלים נמהרה, ומהדר לי' בקדושא דבי שימשא שהיא מאיר את בחי' הדעת, וממוצא הדברים שזכור ושמור שבמצות שבת הם היפוך לגמרי מחטא הכפול של קרח כנ"ל, וע"כ נחשב שפליג על שבת, ויש לומר עוד שלולא שפליג על שבת והי' שומר וזוכר את השבת כראוי, היתה מצות שבת מצילתו שלא יבוא לידי כך:
6
ז׳ולפי האמור יובן מה שהי' ענשו כפול שהי' מן הבלועים והשרופים, כי באשר הי' חטא בכפלים כן הי' ענשו בכפלים, שעונש השריפה הוא כמ"ש והזר הקרב יומת שתרגם יונתן באש מצלהבא, אך במה שהפך את הטוב לרע הי' ענשו דכותי' שלעומת שצורת אדם חי להיות ממעל להארץ, והוא בכח התורה הי' לו להיות מרומם על הכל כאמרם ז"ל בפ"ו דאבות ונותנת לו מלכות וממשלה וכו' ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, הי' ענשו להיות להיפוך שירד חיים שאולה מקום שפל מכל המעשים וכל הדורסים על הארץ עומדים ממעל לו:
7
ח׳ועם מה שהגדנו יובן עוד למה לא נתקבל מחתתו להעשות גם ממנה ציפוי למזבח כמו שנעשה ממחתות של חמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת, שהרי כתיב את מחתות החטאים האלה בנפשותם, וברש"י בפסוק רב לכם בני לוי מפורש שקרח לא הי' בכלל זה, ובפשיטות יש לומר לכאורה הטעם שהוא בכלל הרכוש שיצא עליו הגזירה להבלע, אך מאחר שכתיב כי קדשו שפירש"י שעשאם כלי שרת א"כ לא הי' עוד בכלל רכוש קרח, וגדולה מזה בעיר הנדחת שמזוזה נצלת מפני שהוא שלל שמים כבש"ס סנהדרין:
8
ט׳אך לפי דרכנו יש לומר עפימ"ש כבר בטעם שהיו המחתות נחושת ולא כסף וזהב כמו שמצינו במחתות של מקדש, כי כסף רומז לאהבה וזהב ליראה ונחושת למדת העוז כמ"ש ומצחך נחושה, וכן במלכיות זהב הוא בבל, כסף מדי, ונחושת זו יון שבמלכות זו יש מדת העוז בטומאה, וכן דניאל ראה אותה בדמות נמר שיש בו מדת העוז כאמרם ז"ל הוי עז כנמר, והנה בגוף הקריבה נמשכת מצד גודל ההשתוקקות לשרת לפני ממ"ה הקב"ה עד שהביאם להרהיב עוז בנפשם לגשת לשרת, וע"כ היו המחתות נחושת להורות על ענינם שמדת העוז מתיחסת לנחושת, ואף שהיתה הקריבה עבירה, מ"מ חלק הטוב שהי' בה איננו נאבד, והיינו שהשתוקקות והעוז לשרת לא נדחה אלא נעשה ממנו ציפוי למזבח, וכ"ז ניחא בר"ן איש שהם לא היו הראשונים לעמוד ולהחציף נגד משה כי לא הי' להם מדת העוז כלל [ועיין ספורנו] אלא נטפלו לקרח והסכימו עמו, אבל לא הי' הם המהפכים את מדת עוז דקדושה לרוע כי לא הי' בהם כלל, אבל קרח שהוא הפך חת מדת העוז לחיצוניות להחציף נגד משה, ע"כ נאבד גם מדת העוז שלו ולא נתקבל ממנו מאומה:
9
י׳וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ואהרן לאמור אתם המתם את עם ה', ויש לדקדק בלשון עם ה' כי לשון עם הוא לשון גנאי כבמכילתא, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש שהוא מלשון גחלים עוממות שנגזר מלשון ארזים לא עממוהו, וכאן לא פשוטי עם היו אלא נשיאי עדה קרואי מועד אנשי שם, ובמדרש מי הי' אליצור בן שדיאור וחבריו, וא"כ יותר הי' נכון לומר עדת ה', ולשון עם ה' צריך ביאור:
10
י״אונראה דהנה בעיקר טענת ישראל על משה ואהרן אתם המתם את עם ה' נתקשו רבותינו הראשונים ז"ל, הרמב"ן פירש שהתלוננו מדוע נתנו העצה שיקריבו קטורת ככהנים והם אולי היו ראוים לעבודת לוים לא שיהיו כהנים מקריבי הקטורת עכת"ד, ומשמע שהתלונה היתה שהי' להם לעשות מבחן בעבודת לוים, והאור החיים פירש שקטורת היא עבודה שהיא יותר קדושה וחמורה ולא עשה המבחן באחד משאר עבודות, ומשמע אפי' עבודת כהונה, ולא זכיתי להבין שהרי זר ששימש במיתה וכן בעבודת לוים כתיב בפרשת במדבר והזר הקרב יומת ובתרגום יונתן באש מצלהבא, וא"כ בודאי אף אם עשה מובחן באחד העבודות כהונה או לוי' הי' בא העונש, וא"כ מה מקום הי' להתלונה, ועכ"פ מאין הוכיחו ישראל דבר ברור להיפוך שבשאר עבודות לא מתו, דאילו לא הי' בעיניהם דבר ברור בודאי לא התלוננו על משה ואהרן, וכל העושה מריבה עם רבו וכו':
11
י״בונראה דהנה ברש"י בפסוק זאת עשו קחו לכם מחתות וכו' הא לכם תשמיש חביב מכל היא הקטורת החביבה מכל הקרבנות וסם המות נתון בתוכה שבו נשרפו נדב ואביהוא לפיכך התרה בהם והי' האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש כבר הוא בקדושתו וכי אין אנו יודעים שמי שיבחר הוא הקדוש אלא אמר להם משה הריני אומר לכם שלא תתחייבו מי שיבחר בו יצא חי וכלכם אובדים, ובפסוק שלאחריו רב לכם בני לוי דבר גדול אמרתי לכם, ולא טפשים היו שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב אלא הם חטאו על נפשותם שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם, וקרח שפקח הי' מה ראה לשטות זה עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה יצא ממנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרן וכו' ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה ומשה הי' רואה, עכ"ל, והנה מ"ש הם חטאו בנפשותם שנאמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם, בלתי מובן, הלוא זה הי' הקושיא שלא טפשים היו שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב, ומה זה התירוץ שחטאו בנפשותם הלוא לא טפשים היו ולמה חטאו בנפשותם אחר התראה כזו, ועוד גוף הלשון החטאים האלה בנפשותם צריך פירוש, ומה הי' המקרא חסר בלתי תיבת בנפשותם, ותיבת בנפשותם נראה לכאורה מיותר ואין לו מקום בלשון, ועוד שבכל מקום חטאים אלו השגגות והם היו מזידין ולא שוגגין:
12
י״גאך נראה דהנה ההתראה מי שיבחר בו יצא חי וכלכם אובדים אינו מפורש בקרא ובודאי כל דברי משה נכתבו בכתוב, ומוכרח לומר שמשרע"ה לא דיבר רק דברים המפורשים בכתוב אלא שבדברים אלו עצמם נרמז ההתראה להמתבונן בהם בעין פקיחא, אף שלאנשים כמונו הי' צריך לפרש מ"מ לאנשים בעלי דעה יתירה כדור המדבר הי' די הדברים כהוייתן ודי לחכימא ברמיזא ומאן דלא אשתעי במחוג לא יתחזי קמי מלכא, ואולי הרמז משום דהנה לא נתפרש במה יוודע הנבחר מזולת הנבחר, ובאליהו בהר הכרמל כתיב והי' האלקים אשר יענה באש הוא האלקים, וכן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו פירש"י ירדה האש וליחכה מנחתו, אבל כאן הרי כתיב ותנו בהן אש, וא"כ במה יודע אפוא מי הוא הנבחר, וע"כ לומר שיתחדש בהמקריבים עצמם, וע"כ לומר שהנבחר ישאר בחיים ומכלל הן נשמע שכולם יאבדו כמ"ש ושמרו את כהונתם והזר הקרב יומת ובתרגום יונתן באש מצלהבא, ועוד מלשון הוא הקדוש נמי נשמע כן עפ"י דברי הש"ס סנהדרין מה קדוש לעולם קיים, ובמדרש שמות ל"ח סי' ב' רבון העולם אתה מבקש שנהא קדושים הסר ממנו את המות וכו' עיי"ש, ומ"מ למדנו שקדושה היא היפוך המיתה, והטעם יש לומר בפשיטות שכל ענין המיתה היא מצד הגוף והחומר שהרי העליונים שאינם בעלי חומר אין בהם מיתה, א"כ קדוש שפירושו בכל מקום נבדל הוא רחוק מענין מיתה, ואף שלגמרי א"א כדמסיק המדרש שם אמר להם א"א ה' למשפט שמתו, מ"מ לשעתו עכ"פ מסלק ענין המיתה, וא"כ במה שאמר הוא הקדוש היינו מסולק המיתה ומכלל שהשאר מיתה מקדמת לרגליהון, שדברי תורה נטריקון הם שנדרשים מכלל הן לאו ומכלל לאו הן, ודור דעה כדור המדבר הי' די להם מעט מילין אלו להחשב להם התראה גמורה ומפורשת:
13
י״דאך הם בגודל אהבתם ותשוקתם לשרת לפני מלך הכבוד החטיאו את המטרה ולא ירדו לסוף הדברים להבין את ההתראה הטמונה בהם ותפסו המאמר בפשיטות, וזהו הפירוש תיבות החטאים האלה בנפשותם היינו שהחטיאו את מטרת הפירוש של הדברים מחמת נפשותם כי נפש הוא לשון רצון כברש"י חולין שהביאנו כמה פעמם, ופירוש בנפשותם בשביל נפשותם היינו רצונם, שהרצון הי' גובר בהם עד למעלה מכל גדר וגבול, ובשביל הרצון זה החטיאו מטרת הפירוש ושגגו בו, והוא כענין שאמר הכתוב באהבתה תשגה תמיד שפירשו בו מלשון משגה ושוגג:
14
ט״וולפי האמור יובן מה שנעשה מהם ציפוי למזבח אף שאין מצוה יוצא מידי עבירה ובירושלמי בדין מצוה הבאה בעבירה אמר הלשון אין עבירה מצוה, ועוד שכתיב ואת הבהמה תהרוגו שפירש"י שחס המקום על כבוד הבריות שלא יאמרו זו שנכשל פלוני על ידה, ולמה לא חס המקום על כבוד השרופים, שהרי תמיד יאמרו הרואים בציפוי זו נכשלו אלו, אך להנ"ל שכל הנעשה הוא רק מכח גודל הרצון שלהם לשרת לפני ממ"ה הקב"ה, והם היו כ"כ משתוקקים לעבודת הש"י עד שנאבדה הרגשתם הדקה בדברי משה, א"כ זכות הוא להם ולא מזכיר עון ח"ו, כי אחר שקבלו העונש על השגגה כעין אמרם ז"ל ששגגת תלמוד עולה זדון שוב נשאר עצם הרצון לזכות להם, וזה עצמו שהתורה צותה לעשות מהם ציפוי למזבח בזה העידה תורה עליהם על טוב כוונתם, ומכאן לימוד גדול לכל איש עד היכן מגיעה כוונה טובה ולא נאבד ח"ו אפי' הגה קטנה של אדם, ולא תעלה בתוהו ח"ו ותאבד כהמון מחשבות הבל אלא סוף כל סוף תפרח כחבצלת:
15
ט״זומעתה יובנו דברי רש"י שתירץ הם חטאו בנפשותם, א"כ לא הרגישו ההתראה הטמונה בדברי משה, ולא שייך להקשות איך קבלו עליהם התראה זו, אבל קרח שפיקח הי' שהרי לא עליו העידה תורה כמו שהעידה על החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת, מה ראה לשטות זה, אלא שעינו הטעתו וכו':
16
י״זולפי דרכנו זה יש לפרש טענת ישראל אתם המתם את עם ה', שהי' לכם לדעת שעם ה' אלה השתוקקות והרצון לעמוד לפני ממ"ה הקב"ה תעבור כל חוק וגבול ולא יבינו ברמז קל מדוע לא פרשתם דבריכם לבאר להם ההתראה באר היטב באופן שלא יטעו בה, ומעתה יובן מה שאמרו לשון עם ה' ולא עדת ה', שעם מורה העדר בהירות השכל, והיינו שמחמת גודל הרצון נעשים נעדרי בהירות השכל ובאהבתה ישגו תמיד, וע"כ הלשון עם הוא מעיקר טענתם, והנה לכאורה טענתם היתה חזקה, אך באמת אין להאשים בזה את משרע"ה שהרי שכינה מדברת מתוך גרונו, ולא הי' בידו להוסיף אפי' אות א', וע"כ יצא הקצף על כל העדה כי בתלונותם הראו בעצמם שאינם מאמינים בנבואת משרע"ה ששכינה מדברת מתוך גרונו, והשוו נבואת משה לנבואת שאר הנביאים והנה הוציאו דבה ולה"ר על משרע"ה, וע"כ שייך לכפרתם קטורת שקטורת מכפר על לה"ר כאמרם ז"ל יבוא דבר שבחשאי ויכפר על דבר שבחשאי ושם קטורת חד הוא:
17
י״חברש"י הנ"ל ולא ראה יפה שבניו עשו תשובה ומשה הי' רואה, ויש לדקדק אחר שקרח השתמש ברוה"ק למה באמת לא ראה שבניו עשו תשובה ולמה גדולת בניו אחר כמה דורות ראה והתשובה שעשו באותו יום לא ראה, ונראה דהנה תשובה קדמה לעולם, וע"כ בע"ת משכין לי' בחילא יתיר מכפי סדר העולם, וזה שאמרו ז"ל וידי אדם תחת כנפיהם אלו ידוו של הקב"ה הפרושות מתחת כנפי החיות כדי לקבל בע"ת מפני מדת הדין, וע"כ קרח שהשתמש ברוה"ק לבד שהוא בתוך שבעת ימי הבנין כנודע לא הי' יכול לראות ענין התשובה של בניו איך הוא מקובלת, אבל משרע"ה שהשיג מ"ט חלקים משער הנ' כמ"ש במגלה עמוקות שהוא למעלה משבעת ימי הבנין, ושם הוא מקום התשובה כידוע ליודעים ע"כ הוא ע"ה הי' רואה:
18
י״טקח את המחתה ותן עלי' אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה על העדה, משמע שישים את הקטורת בפנים ואח"כ ילך אל העדה, ובמעשה כתיב וירץ וגו' ויתן את הקטורת, משמע שנתינת הקטורת על האש הי' בחוץ בתוך הקהל, ויש להבין למה שינה אהרן ממה שנאמר לו:
19
כ׳ונראה דהנה הקטרת קטורת בחוץ הוא דבר שחייבין עליו כרת, אלא שהכא הותר על פי נביא כאליהו בהר הכרמל, וכבר אמרנו שהי' בזה תועלת לישראל עפ"י פירוש המפרשים שטענת ישראל אתם המתם את עם ה', שחשבו שמשה מדעתו צוה לעשות המבחן בקטורת כי לא נאמר שם בפירוש בשם ה', עתה יראו ישראל וידעו שאין משה עושה כלום אלא מפי הגבורה אף שלא אמר בפירוש בשם ה', שהרי לא יתכן שיעבור על איסור כרת אלא א"כ נצטוה, ומוכרח שהי' עפ"י ה' אף שלא אמר בפירוש, וזה בנין אב שכל מאמר משה הי' עפ"י ה', דאלו הי' משה אומר בשום פעם דברי עצמו, לא יתכן שדברי עצמו ודברי השי"ת יהיו נאמרים בסגנון אחד, והי' בודאי אומר בכל פעם שהם דברי השי"ת להבדיל בינם לדברי עצמו, אלא ודאי שאין אומר דברי עצמו כלל וכלל:
20
כ״אוהנה זה פשוט דקטורת אחר שעלה תמרותו והוציאו לחוץ אף שהי' גמר השריפה בחוץ פטור דכבר נעשה מצותו, דמה"ט פטור ממעילה כבש"ס פסחים פרק כל שעה, ואם כן אם הי' נותן את הקטורת על האש בפנים לא הי' ניכר לישראל העומדים בחוץ שעשה בזה מעשה שחייבין עליו כרת, כי חשבו שבודאי הוציאו לאחר שעלה תמרותו, ע"כ אהרן כששמע ממשה הלשון והולך מהרה אל העדה הבין שלא ימתין עד שיעלה תמרותו אלא שיעשה מעשה שחייבין עליו כרת השכיל לשנות שיהי' נתינת הקטורת על האש לפני כל העדה למען יבוא התועלת לכולם ביתר שאת, ויכירו חטאם ויעשו תשובה ע"ז, ואז יתכן הכפרה אחר החזרה למוטב:
21