שם משמואל, קרח ט׳Shem MiShmuel, Korach 9
א׳שנת תרע"ז
1
ב׳במדרש ובגמ' דרש רבא מאי דכתיב שמש ירח עמד זבולה מלמד שעלו שמש וירח לזבול ואמרו לפניו רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא עד שזרק בהם חיצים א"ל לכבודי לא מחיתם לכבוד בו"ד מחיתם והאידנא עד דמחו להו לא נפקי, והמאמר פלאי מ"ש שמש וירח, ומה איכפת להו יותר מכל מלאכי מעלה, ומהו שעלו לזבול, ולמה לא אמרו זה לפני הקב"ה במקומם, ואם היו רוצים להסתר ברקיע שלמעלה מהם, הי' די לשחקים שהם למעלה מרקיע שבו חמה ולבנה כו"מ, ולמה עלו לזבול שהוא עוד למעלה כבש"ס חגיגה (י"ב:), ומהו החיצים שזרק בהם ושעד האידנא עד דמחי להו לא נפקי, מה המה המכות האלה:
2
ג׳ונראה דהנה ידוע ששלשה עולמות הם, עולם התחתון, ועולם האמצעי שהוא עולם הגלגלים, ועולם העליון שהוא עולם המלאכים, ובלשון המקובלים הוא, עשי', יצירה, בריאה, שהוא עולם הכסא, וכנגדן באדם, המוח שהוא כלי המחשבה, וכלי הדיבור שבכללם פה ולשון והריאה, וכלי המעשה, כלי המחשבה לעומת עולם המלאכים שהם שכליים נבדלים, כלי הדיבור לעומת עולם הגלגלים שהם מהללים ומשבחים בסיבובם, ובס' יע"ד שכל ההילוך והסיבוב שלהם הוא השירה שאומרים תמיד, וכן מפורש בכתוב ביהושע שהעמיד השמש בחצי השמים שאמר להשמש דום, וכתיב ויעמוד השמש, הרי שבמה שאמר לו שידום מלומר שירה היתה עמידתו, וכלי המעשה לעומת עולם התחתון עולם המעשה, וכנגדן בכלל ישראל, כהנים, לוים, וישראלים, והם חלוקין במקומם, מחנה שכינה נגד עולם המלאכים וכן כתיב בכהנים כי מלאך ה' צבאות הוא, מחנה לוי' כנגד עולם הגלגלים, וכמו שהגלגלים הליכתם וסיבובם הוא בשיר והילול כן ענין הלוים בשירה, וברמב"ן שזהו עיקר עבודת הלוים, ומחנה ישראל כנגד עולם התחתון עולם המעשה וכנסת ישראל היא בעשי' והבן:
3
ד׳והנה בש"ס חגיגה שם שבעה רקיעים הם, וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות, וילון אינו משמש כלום אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש בכל יום מעשה בראשית וכו', רקיע שבו חמה ולבנה כו"מ קבועים וכו', שחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים וכו', זבול שבו ירושלים וביהמ"ק ומזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן וכו', מעון שבו כתות של מלאכי השרת אומרות שירה וכו' ואתה תשמע השמים מכון שבתך, ערבות וכו' סולו לרוכב בערבות בי' שמו:
4
ה׳ונראה דכל אחד מאלו שלשה עולמות הנ"ל מחולק נמי לשלש באופן שיוצדק לומר עליהן שהם שלש של שלש שלש, עולם התחתון הוא חו"ל, וא"י, וירושלים, וירושלים עצמה כוללת בתוכה שלשה מחנות מחנה שכינה לוי' ישראל כנ"ל, וכמו שעולם התחתון מחולק לשלש, כן נמי עולם האמצעי ועולם העליון, והנה ז' רקיעין אלו כוללין בתוכם עולם האמצעי ועולם העליון, וכל אחד מהם מחולק לשלש, היינו וילון רקיע שחקים, הם השלש של עולם האמצעי, באופן שוילון הוא התחתון שהוא עולם המעשה שבעולם האמצעי, וזהו שמחדש בכל יום "מעשה" בראשית, רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות, המסבבים ע"י השירה כנ"ל, הוא עולם האמצעי שבאמצעי, שחקים שטוחנות מן לצדיקים, שהמן מתייחס לשכל כידוע, הוא עולם העליון שבעולם האמצעי, ועד כאן מגיע עולם האמצעי, ומשם ולמעלה מתחיל עולם העליון, זבול הוא עולם התחתון, עולם המעשה שבעולם העליון, וע"כ בו מזבח בנוי ומיכאל מקריב עליו קרבנות, מעון שבו כתות של מלאכי השרת שאומרות שירה, הוא עולם האמצעי שבעולם העליון, מכון וערבות הם עולם עליון שבעולם העליון, וע"כ נאמר בהם ואתה תשמע השמים מכון שבתך, וכתיב סולו לרוכב בערבות, והיוצא לנו מזה הצריך לענינינו שעד זבול מתייחס לעולם האמצעי ומזבול ולמעלה לעולם העליון:
5
ו׳והנה קרח שהי' לוי שהוא נגד עולם האמצעי שבו חמה ולבנה [והיינו קרח נגד חמה וכל השבט כנגד לבנה, כמו שהלבנה מקבלת מהחמה כן כל הלוים מקבלים ממנו וטפלים אליו כבמדרש] והם יחד עבודתם בשיר, ובמה שנחלקו על הכהונה ורצה להיות כהן שהוא נגד עולם העליון עולם המלאכים, מצדו פגם ועורר גם למעלה שחמה ולבנה שהם בעולם האמצעי יתאוו למושב להם בעולם שמתחיל מזבול ולמעלה להיות במדריגה גבוה כמו המלאכים, כי עולמות העליונים מתנהגים לפי מעשה התחתונים, וזהו מליצה יפה שעלו לזבול ואמרו לפני הקב"ה אם אין אתה עושה דין לבן עמרם לא נצא, כי באם ישאר ח"ו הפגם למטה עושה רושם כדוגמתו למעלה, עד שזרק בהם חיצים, היינו שהכריחם נגד תשוקתם לירד למטה לעולמם האמצעי, ואמר להם בכבודי לא מחיתם בכבוד בו"ד מחיתם, היינו שכל העולם כולו לכבודו בראו, וא"כ לפי מעשה הרשעים המחרפים ומגדפים הי' בדין העולם שיחרב ח"ו לשעה קלה, ומ"מ העולם קיים ברצון השי"ת שעתיד לשמוח במעשיו, ק"ו אתם חמה ולבנה אף שתשוקתכם לעלות מחמת פגם התחתונים, מ"מ אתם מוכרחים להיות בעולם האמצעי, והאידנא עד דמחו להו לא נפקי, היינו שבעוד חטא קרח לא נתכפר עד לעתיד, נשאר הפגם בחמה ולבנה שאינם מסתפקים בחלקם ותשוקתם עזה לעולם העליון וצריכין לכח המכריח אותם, ולעתיד שיתוקן חטא קרח לגמרי וכתיב ונתתי לכם לב בשר ואמרו ז"ל לב בוסר בחלקו של חבירו, אז יתוקן גם פגם חמה ולבנה ויסתפקו בחלקם בעולם האמצעי ולא יהיו צריכין עוד לכח המכריח, ומצאתי שורש הדברים במג"ע ובעזהי"ת המלמד לאדם דעת הוספנו נופך מרובה:
6
ז׳ולפי האמור יש לפרש דברי זוה"ק שקרח חלק על שבת, והיינו דהנה בשבת צריך להיות כאילו כל מלאכתך עשוי', והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם רבו אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור, שהפירוש הוא אפי' בדברים הרוחניים, והיינו שיתענג על ה' עד שאיננו חסר לו עוד מאומה, ובכלל זה לב בוסר בחלקו של חבירו, וזהו שבזמירות איש על מחנהו ואיש על דגלו, וע"כ קרח שלא הסתפק בחלקו והי' חסר לנפשו מעלת הכהונה אפי' בכוונה רוחניות בעוד שהי' בדעתו שהוא היותר שלם מכל ישראל עד אשר לו נאה ולו יאה להיות כ"ג, הנה תשובתו בצדו שלפי דבריו שהוא איש שלם הי' לו להיות לו לב בוסר כנ"ל וכמו שלימת שבת וע"כ נחשב שהי' מחולק על שבת:
7
ח׳בענין קרח ומחלוקתו ובהאותות והמופתים שנעשו בגללו ושאחר כל אלה הוצרך למופת פריחת מטה אהרן לבית לוי, כבר דברנו בו הרבה, ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו, הנה בסיני נאמר לישראל ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את ברותי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וגו' ובמכילתא יכול תהיו מסגלין מאחרי כמו שהעבד מסגל תחת רבו והאשה תחת בעלה ת"ל והייתם לי סגולה, נראה לפרש שהעשי' והעבודה לצורך עצמן אפי' לצורך שלימות הנפש בזה ובבא זה נקרא ג"כ מסגל מאחרי כמו עבד תחת רבו והאשה תחת בעלה שמקמצין מהוצאות הבית ועושין סגולה לעצמן, אלא והייתם "לי" סגולה, היינו שכל עבודתכם יהי' צורך גבוה, וכמ"ש הא"ע והרמב"ן בפ' תצוה בפסוק אשר הוצאתי אותם מארמ"צ לשכני בתוכם עיי"ש, והוא כענין אמרם ז"ל אל תאמר אשנה בשביל וכו' שאהי' בן עוה"ב אלא עשה מאהבה וסוף הכבוד לבוא, והפירוש עשה מאהבה היינו מאהבת השי"ת להפיק רצונו והוא צורך גבוה, ולזה מקבילים היעודים הטובים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, כי לשון כהונה פירש"י שהוא לשון שירות או פועל עובד, כי לעומת שכל עבודתם תהי' לצורך גבוה לבד, יזכו עוד יותר לעשות צורך גבוה לשירות נכבד להטות כל העולם אחרי השי"ת, כמ"ש לעתיד ואתם כהני ה' תקראו, והיינו להיישיר את כל העולם, וכמו שתפילתינו בר"ה מלוך על כל העולם כולו בכבודך וגו' ויתקיים ישמח ה' במעשיו, וזהו וגוי קדוש, קדוש פירושו נבדל, היינו נבדל מעצמותו אלא הכל צורך גבוה, כהוראת מלת כהן פועל עובד, וזהו בזוה"ק פ' דידן ואת הקדוש דא כהנא ששניהם מורים על ענין אחד שלא להשגיח על צרכי עצמו אלא הכל צורך גבוה, ויעוד זה הוא כענין אמרם ז"ל שכר מצוה מצוה:
8
ט׳ולפי האמור תתבאר תשובתם כל אשר דבר ה' נעשה, דהנה בזוה"ק דמבלעדי עשי' אינו פועל בעליונים, ובמצוות שאין בהם מעשה מלולא אשלים עשי', כי עקימת שפתיו הוה מעשה, והנה להשלמת האדם בזה ובבא לכאורה מקבלין תועלת יותר מהרגש הנפש ודביקות, ועי' בא"ע בהקדמתו לספר קהלת, אך ישראל שהשכילו מה ה' דורש מהם, השליכו אחר גיוום כל צורך השלמת נפשם ועשו העיקר צורך גבוה, והוסיפו עוד לומר ונשמע, היינו להיות נשמעים להשי"ת בלי הבחנת דעתם אלא מוסרים עצמם להשי"ת ומבטלים את דעתם אליו כאמרם ז"ל אדם ובהמה תושיע ה' אלו בנ"א שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה, וכאמרם ז"ל בהמה אדעתא דמרה קאזלא, וכמו שאמר דהמע"ה נפשי כגמול עלי אמו וכבר דברנו בזה:
9
י׳ונראה כי שתי אלה נעשה ונשמע הם שתי מדות טובות הנקראים נאמנים ותמימים, כי הוראת מלת נאמן הגיד כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שהוא כמו בלשון אשכנז "געטרייא" ומייתי לה מהא דכתיב וכל מעשהו באמונה שאין לו הוראה אחרת אלא שהקב"ה חושש לטובת העולם, וע"כ מרע"ה כתיב בי' בכל ביתי נאמן הוא, כי הוא ע"ה לא הי' חושש לטובת ושלימות עצמו כלל אפי' למדריגות, רק הכל לצורך גבוה וטובת ישראל להיישירם להשי"ת, וכאמרם ז"ל וירד משה מן ההר אל העם מלמד שלא הי' משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, ובידוע שלא היו לו עסקים במדבר, וע"כ הפירוש מדריגות, וע"כ נקרא נאמן, וכן ישראל באמרם נעשה והפי' כנ"ל זכו למדת "נאמן", ובאמרם נשמע והפי' כנ"ל, להיות נשמעים לכל אשר יצטוו בלי הבחנת דעתם אלא הם נמסרים לרצון השי"ת, זכו להיות נקראים "תמימים":
10
י״אוהנה כבר הזכרתי פעמים רבות מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהא שמעשה המצוות שעושה בו"ד למטה פועלים בעליונים מדין שליחות נגעו בה, כי שליח של אדם כמותו ומתייחס המעשה להמשלח, וע"כ האדם שעושה המצוה שהוא שליח השי"ת לעשות מעשה המצוה מתייחסת העשי' להשי"ת ונחשב שהשי"ת עושה בכבודו ובעצמו מעשה ההוא, וע"כ שוב אין תימה מה שפועל כל כך בעליונים:
11
י״בולפי זה יובן הא דאיתא במדרש שבמעשה העגל אבדו ישראל נעשה ואמר הקב"ה להם אבדתם נעשה שמרו נשמע, ואינו מובן מ"ש נעשה מנשמע, אם נדונו כשוגגין ומוטעין כמ"ש כל הראשונים ז"ל שלא כוונו ח"ו לצאת מתחת רשות השי"ת, ובכוזרי משלו משל כענין הרואה בית ע"ז וקסבר בהכנ"ס הוא והשתחוה לה, למה יחשב שאבדו נעשה, ואם ח"ו נדונין כמזידין ולהטיל עליהם זדון לב הערב רב, א"כ ח"ו אבדו גם נשמע, והרבה תירוצים נאמרו בזה, ולפי דרכינו הנ"ל הפירוש פשוט, דאם היו ישראל במדריגת נעשה שהוא ענין נאמן בית לעשות לצורך גבוה, א"כ לא הי' מקום כלל להשטן להטעותם ולומר שמת משה ולייראם ולבהלם מכחות המדבר עד שהטעם לעשות העגל למנהיג במקום מרע"ה, כי אפי' יהיבנא לי' שיטתי', מ"מ הלא לא בא ציווי ע"ז מהשי"ת לעשותו ושוב לא יפעול בעליונים כלל ולא יעשה מזה צורך גבוה כלל, והם לא היו עושים דבר אלא לצורך גבוה, ובהכרח שחששו לצורך עצמן, ובזה מצא השטן מקום להטעותם, ע"כ אמרו ז"ל שאבדו נעשה, ומ"מ לא נחשב שאבדו נשמע, שמאחר שהטעה אותם השטן שאבדו את מרע"ה ולא היו יודעין מה לעשות, ובהכרח שגם נביאיהם אז ואהרן בכללם לא מצאו חזון מהשי"ת, ע"כ לפי ראות עיניהם היו מוכרחין לעשות מה שעשו, ולא נחשב כלל שאבדו נשמע, דהיינו מדת התמימות, כי לא הי' להם הודעה מהשי"ת מהו רצונו:
12
י״גולפי האמור יובנו דברי מרע"ה שעמד בשער המחנה ואמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי, ואינו מובן מ"ש מי לה' אלי, הלא כל ישראל לה' המה, שהיו רק מוטעין ושוגגין אבל לבם שלם עם ה', ובהרמב"ן שכאשר ראו העם את מרע"ה מיד הניחו את העגל ובעטו בו שהניחו לו לשרפו ולזרות עפרו על פני המים ולא הי' מהם חולק עליו כלל, וכן תראה שלא הוכיחם ולא א"ל כלום, אבל בבואו במחנה וירא את העגל ומחולות מיד ברחו ממנו והוא לקח העגל וישרוף אותו וישק אותו להם ולא מיאנו כלל עכ"ל, הרי שאפי' הערב רב שעבדו להעגל ג"כ ברחו ממנו מכ"ש ישראל, וא"כ כל ישראל לה' המה:
13
י״דאך לפי דרכינו י"ל דהפירוש הוא מי לה', היינו שעושה הכל צורך גבוה, ובאה אות הלמד במקום בשביל, כלומר בשביל ה', וכמו שפירש"י במ"ש ה' ילחם לכם בשבילכם, וכן כי ה' נלחם להם, וכן אם לאל תריבון וכן ואשר דבר לי וכן האתם תריבון לבעל עכ"ל, וע"כ ישראל שאבדו נעשה כנ"ל לא התאספו אליו אלא כל בני לוי שהם לא טעו בעגל, וכן עשו שהרגו איש את בנו ואת אחיו ואת קרובו, מורה שלא השגיחו על עצמם כלל, אף שהוא כאילו אכל חצי בשרו, וע"כ זכו להיות שמשים למקום, ובמדרש פ' במדבר שעליהם נאמר עיני "בנאמני" ארץ לשבת עמדי הולך בדרך "תמים" הוא ישרתני, הרי שנשתבחו במדת "נאמן" ובמדת "תמים" שהוא ענין נעשה ונשמע יחד:
14
ט״ווהנה קרח שנתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינוהו מרע"ה נשיא עפ"י הדיבור, ובוודאי שמרע"ה לא אמר זה מפורש שהוא עפ"י הדיבור, דאם הי' אומר כן מפורש לא הי' שייך לאיש גדול כמוהו להתקנאות, והי' לו לשפוט מישרים שהשי"ת יודע תעלומות לב וכל מחשבות מבין יודע שאליצפן הוא יותר ראוי לאותה אצטלא ממנו, אבל נראה שמרע"ה לא הגיד זה בשם ה', ובודאי שמרע"ה הגיד לישראל אותו לשון שנכתב בתורה ומאחר שבתורה לא נאמר בשם ה' אלא מינוי הלוים ולא נשיאות נשיאיהם בודאי כך הי' מאמר משה לישראל ע"כ הי' לו מקום לחשוב שמרע"ה מדעת עצמו עשה זה, וכענין שודא דדייני, וחרה לו ע"ז מאד, וי"ל שלא על כבוד המדומה הצטער אלא על רוחניות הענין ושכר פרנסי ישראל לעוה"ב וכמו שהובא ברש"י לקמן כ"ז כ"ב שהודיע משה ליהושע מתן שכר פרנסי ישראל לעוה"ב, וע"ז הי' קרח מצטער, ואף שעדיין אין זה רע, מ"מ איננו הוא מדת "נאמן" שהוראתו שאיננו חושש לצורך עצמו אלא צורך גבוה, וקרח שחשש לצורך עצמו אף להרוחניות ושכר עוה"ב הנה יצא מכלל נאמן, ואף שכתיב (דברים ל' י"ט) ובחרת בחיים למען תחי' אתה וזרעך, משמע שכך חובותינו וכך יפה לנו, היינו שזהו רצון השי"ת שיהיו ישראל נוחלין עוה"ב, וא"כ המהדר וחושש לחיי עוה"ב הוא עושה בזה רצון השי"ת, ועי' ספורנו שם שכתב שזהו שמסיים הכתוב לאהבה את ה' אלקיך, והיינו שזה שאמרתי שתבחר בחיים לא כעובד ע"מ לקבל פרס, אבל אמרתי שתבחר בחיים מה שהוא חיים באמת בלבד למען תחפוץ בחיי שעה לזה התכלית בלבד שתאהב את ה' אלקיך בהכירך טובו עם רב גדלו עכ"ל, ולפי דרכינו הפירוש יותר פשוט שתבחר בחיים וגומר לאהבה וגו' שבחירה זו היא לעשות רצון הנאהב שהוא הקב"ה והבחירה זו היא צורך גבוה, והנה כ"ז יוצדק לחפוץ לא לשלול את זולתו ולא להסיב את חלק זולתו אליו, שבזה שוב לא יהי' צורך גבוה, כמו שהגיד אדומו"ר הקדוש ר"ב מפרשיסחא זצללה"ה, שבאם הי' רוצה אאע"ה להחליף אתו לא הי' רוצה, באשר איננו עושה עסק אלא לצורך גבוה, ובזה החילוף מה יתרון יהי' להשי"ת שסוף סוף לא יהי' לו להשי"ת אלא אברהם אחד ובונם אחד ודפח"ח, וכן נמי קרח שנתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, ורצה שהוא יהי' הנשיא ואליצפן הפשוט, וסוף סוף לא יהי' לו להשי"ת אלא נשיא אחד, ומה יתרון יהי' להשי"ת בזה, ואינו דומה להבוחר בחיים בשביל לעשות רצון קונו בזה, שבזה יהי' לו יתרון להשי"ת שיהי' עוד צדיק נוחל העוה"ב, אבל לא שינטל מזה וינתן לזה, אין בזה צורך גבוה כלל, והנה אבד מעלתו מעלת "נאמן", ומ"מ עדיין לא אבד מעלת תמים, שהרי חשב שמרע"ה לא עשה זה עפ"י השי"ת שיבטל דעתו ורצונו לרצון השי"ת:
15
ט״זאך כבר הגדנו שאיש האובד מעלה שהיתה לו הוא גרוע יותר מאם לא היתה לו כלל אותה מעלה מעולם, כי לעומת מעלה הנאבדת ובמקומה נשתאבו בו כחות חיצונים, כטעם הזוה"ק בטומאת מת, ובנגף שבא ע"י מנין מחמת סילוק הברכה, ונשתאבו בו כחות חיצונים לחשוב מחשבות על מצוות שמפורש הגיד משה שהם מפי ה', והיינו פ' ציצית, ויצא להבחין בדעתו לומר שמיעה זו נאה ושמיעה זו איננה נאה וטלית שכולה תכלת למה לא תפטור את עצמה, ואילו עדיין נשארה בו מעלת תמים הי' לו לקיים כוף אזניך ושמע אף מה ששכלך מורה להיפוך ובטל דעתך מפני דעתו, ונשתאבו בו כחות חיצונים עוד יותר לעומת מעלת תמים שנאבדה עוד ממנו ונשתאב בו כחו של קין מצד הרע כמ"ש האריז"ל שזהו שאמרו ז"ל שלקח מקח רע לעצמו עד שכפר ואמר מלבך אתה בודאן, וכבילקוט שאמר שכל התורה כולה איננה מפי הקב"ה רק עשרת הדברות לבד, וכבר הגדנו שבזה איננו חייב כ"כ כי רוח רעה שנשתאב בו תקפתו, והראי' דלא אשתמיט חד תנא לומר שבשביל זה אין לו חלק לעוה"ב, אדרבה הלכתא דיש לו חלק לעוה"ב ואפי' מ"ד דלית לי' לאו משום הכי הוא, והרי הלכה רווחת בישראל ומשנה שלימה שנינו האומר אין תורה מן השמים ואפי' פסוק אחד ואות אחת אין לו חלק לעוה"ב, ש"מ שהי' אנוס בדבר, ומפי השמועה ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, וכל חטאו אין לחשוב עליו אלא נטי' ראשונה להתקנאות בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, ואף גם זאת יש ללמוד עליו זכות שלא ממנו הי' זה שאבד את מעלת נאמן, אלא מפאת כלל ישראל שאבדו נעשה במעשה העגל, וכמו שאיתא בס' פנים יפות לפרש הא דכתיב והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בנ"י, היינו שהאספסוף הוא הערב רב הם התאוו בעצמם, והמחשבות שלהם השיבו על בנ"י ועשו אותם לבכות, כן י"ל נמי שמחשבת ישראל עלו על קרח, והוא לא ידע להזהר שלא להיות נמשך אחר מחשבות ההם, אדרבה עליו הי' מוטל לתקן אותם, כידוע מעניני גדולי וראשי ישראל שצריכין זהירות יתירה מפני מחשבת ההמון, ואם לאו ח"ו יכולין להביאם לכל רע ח"ו השי"ת ישמרנו ויצילנו:
16
י״זוהנה הלוים שנשתתפו עם קרח במחלוקתו כמו שנראה ממה שאמר מרע"ה שמעו נא בני לוי, ש"מ שהיו צריכין פיום, ומ"מ אין לומר עליהם שאבדו מעלת נאמן כי הם לא רצו לשלול הכהונה מבני אהרן או כהונה גדולה מאהרן, אלא היו רוצים גם הם לשרת בכהונה ויוצדק לאמור עליהם שכוונתם היתה צורך גבוה להרבות בכבוד שמים, ואינו דומה לקרח שנתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שהי' רק צורך עצמו ולא צורך גבוה, אבל הלוים יתכן שכוונתם היתה צורך גבוה וכמו ובחרת בחיים כנ"ל, ומ"מ אחר שאמר מרע"ה בשם ה' כל הסדר שאהרן ובניו יהיו כהנים והלוים יחנו סביב כמו שמפורש בפרשיות אלו ציווי השי"ת למשה ומסתמא כמו שהפרשיות כתובים לפנינו כך אמרם מרע"ה לפני ישראל, ואינו דומה לנשיאותו של אליצפן שלא נאמר כלל בפרשה שהנשיאות הוא על פי ה', אבל סדר כהנים ולוים ופרשת המלואים לאהרן ובניו נכתב בהם מפורש מאמר ה', א"כ אף שהיתה כוונת הלוים במחלוקתם לצורך גבוה כנ"ל, מ"מ הוא היפוך מדת התמימות, שמתנאי התמימות להשליך יהבו על השי"ת שהוא יודע יותר מה טוב לו לזה ומה לזה, ואם הי' טוב להם נמי הכהונה בודאי לא ימנע השי"ת טוב להולכים בתמים, ומאחר שלא נצטוו בשירות הכהונה אלא בשירות הלוי' לבד, הי' להם לאמר לנפשם שכך טוב וכך יפה להם, והנה זה פגם במדת התמימות, וי"ל שגם זה לא מהם הי' אלא עפ"י מה שהגדנו כבר מענין מרגלים שהם פגמו במדת התמימות, שאף שהי' להם חשבונות צודקים בעניניהם, הי' להם להשליך יהבם על השי"ת וה' הוא הטוב בעיניו יעשה, ולעומת שבמעשה העגל אבדו ישראל מדריגת נעשה, במרגלים אבדו גם נשמע, ובאשר לא נתכפר חטאם לגמרי ולא הועילה להם תשובתם, א"כ עדיין הי' פגם ההוא מרחף עליהם ומחשבתם זה פגם גם את הלוים, וכמו שחטא העגל פגם את קרח ואבד נעשה, חטא מרגלים פגם את הלוים ואבדו נשמע, אך הם נתפייסו ממרע"ה וחזרו לתמותן:
17
י״חובזה יובן שאחר כל האותות והמופתים בקרח ועדתו עוד נשאר טינא בלב ישראל עד שהוצרכו לאות פריחת מטה אהרן לבית לוי, שאף שנתבררו דברי משה שכל מה שעשה הי' על פי הדיבור, וכמו שאמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי, מ"מ י"ל שיתכן שהבחירה של הלוים היתה עפ"י הדיבור משום שנשארו בסיני נאמנים ותמימים ונתקיים בהם עיני "בנאמני" ארץ לשבת עמדי הולך בדרך "תמים" הוא ישרתני, מ"מ עתה במחלוקתו של קרח הרי אבדו מדת התמימות, וכמו ישראל שבסיני נאמר להם ממלכת כהנים וגוי קדוש, מ"מ מחמת חטא העגל שאבדו נעשה נלקחה מהם הכהונה, כן נמי י"ל בהלוים אחרי שאבדו מדת התמימות יתכן שתלקח מהם מעלת הלוים, ששוב אין להם מעלת התמימות יותר מכל כלל ישראל, ושוב כל ישראל שוין, זה הי' טינא בלב ישראל, אבל באמת הלוים לא אבדו מעלתן שהרי נתפייסו תיכף ממרע"ה והתחלת המחלוקה לא מהם היתה אלא מחמת פגם ישראל כנ"ל, והועיל להם הפיוס:
18
י״טענין קרח שהי' מן הבלועים ומן השרופים יש להבין אטו בתרי קטלא קטלית לי', ובפשיטות י"ל דזה רק במיתת ב"ד שאין בידינו לכלוא את הרוח בצירוף צער המיתה, ובהכרח שתצא נשמתו בצער מיתה הראשונה ושוב לא שייך מיתה השני', שהרי איננו מרגיש עוד, אבל בידי שמים שאני, שאפשר שנשמתו תהא צרורה בו ולא תצא עם צער המיתה הראשונה, וכמו במצרים הרשעים שבהם היו הולכים ומטורפים וניתן בהם חיות לקבל היסורין:
19
כ׳והעיקר מה שנ"ל, דהנה ברש"י בפסוק זאת עשו קחו לכם מחתות, הא לכם תשמיש חביב מכל היא הקטורת החביבה מכל הקרבנות וסם המות נתון בתוכה שבו נשרפו נדב ואביהוא וכו', משמע ששריפת חמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת הי' כעין שריפת נדב ואביהוא, וכן משמע במדרש, ובאמת שכתוב בחד לישנא, שם כתיב ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, והכא כתיב ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת, אלא ששם הי' שריפת נשמה וגוף קיים, וכאן משמע שאף הגופות נשרפו, אבל בעיקר האש נראה ששתיהן שוות, והנה בנדב ואביהוא איתא בספה"ק שיצאה נשמתן באהבה ובדביקות יתירה ונדבקו נשמותיהם במקורם, ואף שהרגישו בהפרד נשמתם מעל גוייתם לא עצרו כח לעצור ולכלוא את הרוח להפסיק הדביקות, מחמת נועם עריבות מתיקות הדביקות וכמו שהאריך בזה הרב האור החיים, ומשם תקיש לכאן שאכילת האש של החמשים ומאתים איש הי' באופן זה שנדבק נפשם בדביקות עצומה, וההיפוך מזה היו הבלועים שירדו לשאול, ובמדרשים שהעמיק להם מקום הבליעה עד שאול תחתית, וידוע מ"ש הזוה"ק בפסוק כי אין דעת וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה, וא"כ הוא היפוך לגמרי מהשרופים, שהם בעת השריפה נדבק נפשם למעלה למעלה, והבלועים צעדו למלך בלהות והם ראו חושך ולא אור, וידוע כי ההרגש נתגדל מן ההיפוך, שהצער הבא אחר העונג יגדל בכפלי כפליים וכמ"ש כי נשאתני ותשליכני, ובמדרש מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, כי באם לא נשאתני כל כך למעלה לא היתה הצרה גדולה כ"כ, וכן פירשו המפרשים פסוקי איכה באופן זה, וע"כ קרח נמי שהי' מן השרופים השיג אז עונג ודביקות נפלא ומתוך עונג זה נהפך עליו הגלגל וירד לשאול, הי' הצער כפול ומכופל מאד, וי"ל שגם זו לטובה היתה שהרשימה של דביקות זה נשארה בו ותשוקה זו מעלה אותו משאול כמ"ש מוריד שאול ויעל, וע"כ נמי חזרו תיכף בתשובה ואמרו משה אמת ותורתו אמת, כי התשוקה זו היתה מכשכשת בהם אף בהיותם בשאול, וכענין שהגיד לי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאיש אשר התשוקה שלו היא תורה ומצוות אי אפשר שירד לגיהנם, ואפי' אם ירד הנני ערב בעדו שימהר ויעיף משם כחץ מקשת עכלה"ק, וקרח אף שלא הי' באפשר שיעלה תיכף, מ"מ ענין זה המעלה אותו לא יסתלק ממנו ואם לא הי' תיכף יהי' בזמן מאוחר:
20
