שם משמואל, לך לךShem MiShmuel, Lech Lecha

א׳שנת תרע"א.

ב׳במ"ר ר' ברכי' פתח אחות לנו קטנה וגו' במ' תנחומא קטנה שעדיין לא עשה לה הקב"ה נסים ובמ"ר שעד שקטן הי' מסגל מצות ומעש"ט, מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה ביום שגזר עליו נמרוד לירד לתוך כבשן האש אם חומה נבנה עלי' אם מעמיד דברים כחומה וכו' אמר לפניו רבש"ע אני חומה מעמיד אני דבריי ושדי כמגדלות זה חנני' מישאל ועזרי' וכו', נראה הפי' דנקט חנני' מישאל ועזרי', והלא כמה אלפים ורבבות שמסרו עצמן על קדושת השם, דהנה אברהם עוד לא ראה שום נם כמ"ש התנחומא וכשירד לתוך כבשן האש לא עלה במחשבתו שום רעיון שינצל כי לא ידע כלל שיש נסים בעולם דנח שניצל בתיבה הלוא הי' בדרך הטבע שצפה על פני המים, אבל מי שמסרו עצמן על קדושת השם אחר אברהם, יוכל ליפול בלבו עכ"פ ספק שינצל כיון שכבר ראה אברהם שניצל, אבל חמ"ו ששאלו את יחזקאל הנביא אם יתקיים הקב"ה עליהן, והשיב להן בשם השי"ת חי אני אם אדרש לכם, א"כ מסרו עצמן על קדושת שמו יתב' בלי שום ספק שינצלו א"כ הם הי' בהתדמות אאע"ה:

ג׳במ"ר לפי שהי' אבינו מפחד ואומר תאמר שיש בי עון שהייתי עוע"ז כל השנים הללו א"ל הקב"ה לך טל ילדותך מה טל זה פורח אף עוונותך פורחין, להבין מה הוא המשל בטל פורח, ונראה לבאר הדברים דהנה אאמו"ר זצללה"ה אמר עמאה"כ שאמרו ישראל יבוא כגשם לנו והקב"ה השיב אהי' כטל לישראל, דישראל אמרו כגשם, דגשם מלחלח הארץ ונשאר בה, והשי"ת השיב דא"כ לא יהי' זה מחמת עצמם רק כטל כשם שטל אינו רק מעורר את הליחות של העשבים העצמי ואח"כ פורח כן ישראל יש בהם כח עצמי וצריך רק לעורר את שלהן עכתדה"ק, ונראה דזה עצמו הוא הענין הנשמה יתירה שבא לאדם בכל שבת אף שאחר השבת מסתלקת ממנו, מ"מ ענינה כמו הטל ומעוררת את כוחות העצמי שבאדם שבכח ההוא יהי' ביכולתו לעבוד את עבודתו עבודת הקודש כל ששת ימי המעשה, והנה הטעם שבתשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות כתבו המפרשים משום שהזדונות הביאו לו להתשובה ועי' עליהם, וא"כ אברהם אבינו זה שבא לעבדות השי"ת הי' ע"י שעבד ע"ז מקודם והרגיש עי"ז שאין בהם ממש, א"כ זה עצמו עוררהו והביאו לדבק בהשי"ת בכח העצמי שבו א"כ שפיר שייך המשל אצלו לטל פורח שמעורר את ליחות העצמיי של העשבים, כ"כ עונות הראשונים שלו עוררו את כוחות העצמיי הוא נקודה הפנימית שבלבו עד שנתקרב ונדבק בהשי"ת ומה דלא סגיא לי' בלשון טל לבד והוסיף טל פורח, בא לומר דנעשה מהעונות עצמם זכיות כמו טל פורח שעולה למעלה, דכשהעוונות נמחלין ואינן נעשין כזכיות נקראים יורדין למטה ואינם עולין למעלה כמ"ש ותשליך במצולות ים כל חטאתם, וכשנעשין זכיות עולין למעלן:

ד׳במ"ר ותדעל מלך גוים א"ר יוחנן ותדעל שמו, קצת מפרשי המדרש כתבו דהמ"ר הוקשה לו למה לא אמר במלכים הקודמים ואריוך וכדלעומר ואצל תדעל כתב ואו לזה אמר ר' יוחנן שהואו שורשית בתיבה, ולדעתי לא כך כוונת המדרש דמה שהקשו שהי' צריך לכתוב כולם בואו אין דרך הלשון כך אדרבה שברוב פעמים בכתוב נכתוב הוא בתיבה האחרונה כמו אודם פטדה וברקת וכן הוא בכל הלשונות, אדרבה בלה"ק נמצא גם על דרכים אחרים ועיין אבן עזרא שמות א' ד' שנמצא על ששה דרכים ראובן שמעון לוי ויהודה יע"ש אבל הפי' האמת הוא כך דהנה הרמב"ן ז"ל כתב בשם המ"ר דארבעה מלכים הם רומזים לד' מלכיות שעמדו על ישראל אמרפל מלך שנער זו בבל אריוך מלך אלסר זו מדי ופרס [ובמדרש שזו יון] כדלעומר מלך עילם זו יון [ובמדרש מדי] מלך גוים זו מלכות אדום, והם נפרדין לארבע רוחות העולם ועי' במהר"ל בספר נר מצוה שכל ענין ד' מלכיות הוא הפירוד שהם מתנגדים למלכות שמים שהוא נקודה הפנימית, ע"כ הוקשה למ"ר כי אם הי' שמו תדעל והואו היא וואו החיבור הי' חיבור לארבעה מלכיות האלו והוא היפוך האמת כי הם ענפין מתפרדין, ע"כ אמר ר"י ותדעל שמו שהויו הוא שורשת ואין כאן חיבור כלל רק ענפין מתפרדין:

ה׳והנה במשנת דר"א הקשה דאם הואו הוא שורשת הי' צריך לכתוב אח"כ שכתוב בכולם בויו ותדעל מלך גוים ואמרפל מלך שנער ואריוך מלך אלסר, ואם הוא שורשת הול"ל וותדעל ייע"ש, ולק"מ דכבר כתב האבן עזרא בשמות דאין קפידא בזה בלה"ק כמ"ש בשמות שמה דן ונפתלי גד ואשר יע"ש, הרי אף דנפתלי ואשר כתיב בואו החיבור ובגד לא כתיב ואו החיבור כמו כן כאן אף שבאמרפל כתיב ויו החיבור יוכל להיות שבתדעל לא כתיב ואו החיבור רק שמו בלבד, אך גוף הדבר האיך אפשר שיהי' כתוב אצל אמרפל ואריוך ואו החיבור הלוא הם ענפין מתפרדין ג"כ לא קשה, דכאן לא רמז הכתוב למנות הד' מלכיות דכאן שינה הכתוב הסדר ע"כ לא הקפיד בזה הכתוב משא"כ למעלה שמנה אותם הכתוב כסדר ד' מלכיות והבן:

ו׳במ"ר לפי שהי' אברהם אבינו מפחד ואמר תאמר אותן המלכים שהרגתי בניהם מכנסין אוכלסין ובאין ועושין עמי מלחמה אמר הקב"ה אל תירא אנכי מגן לך, להבין למה הי' מתפחד עתה הלוא ראה במלחמתו שהי"ת עומד לו דאל"כ לא הי' יכול לעמוד נגדם, ובפרט למאמר המ"ר שאליעזר בלבדו הי' עמו, ונראה שאברהם לא החזיק את עצמו שראוי ליעשות לו נסים ומה שנעשה לו נס בהמלחמה שפט שמחמת שעשה לשמו של מקום כמ"ש במ"ר וירק את חניכיו ר' נחמי' אמר אברהם הוריק פניו כנגדן אמר אצא ואפול על קדושת שמו של מקום וכוונתו שהלך להציל את לוט וכמ"ש הרמב"ן על ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה שענין הכתוב כי לוט נתחסד עם הצדיק ללכת עמו לשוט בארץ באשר ילך ולכן הי' זכות להצילו בזכות אברהם כי בעבורו הוא גר בסדום ולולי כן הי' עודנו בחרן מולדתו ולא יתכן שתבא אליו רעה בעבור אברהם שיצא במצות קונו, וגם זה הי' ענין ששם אברהם נפשו בכפו לרדוף המלכים בעבורו עכ"ל, ואם לא ילחום עבורו יהי' זה חילול השם יתברך, ולכן חשב שזה הוא שקם לו שיכול להם שהצלתו הוא כבוד השם, וגם הוא לא נתכוין עבור עצמו רק למען כבוד ה' יתברך, משא"כ עתה שוב אינו ראוי ליעשות לו נס ולכך הי' מתפחד:

ז׳במ"ר הרהר ואמר לפני הקב"ה רבון העולמים כרת ברית עם נח שאינך מכלה את בניו עמדתי וסגלתי מצוות ומעש"ט יותר ממנו ודחתה בריתי לבריתו תאמר שאחר עומד ומסגל מצוות ומעש"ט יותר ממני ותדחה בריתו לבריתי א"ל הקב"ה מנח לא העמדתי מגינים של צדיקים אבל ממך אני מעמיד מנינים של צדיקים ע"כ, נראה ביאור הדברים, לפמ"ש הטעם שבתשובה מאהבה הזדונות נעשו כזכיות הוא מחמת שהעבירות גרמו להתשובה כמו כן ח"ו להיפוך אם מחמת הקדושה וההשגות נצמח עוונות נתקלקל הקדושה וההשגות מחמת שע"י כן נצמח העוונות והנה חטא דור הפלגה הי' שרצו לערב הטוב בהרע שלהם וכמו שביארנו לעיל באריכות במקומו עי"ש, והוא מחמת ההשגות גדולות שהי' להם בידיעת שמות הקדושים עי"ז בא להם החטא זה שחשבו למשוך קדושה ולערב ברע ח"ו וע"י כן דחתה בריתו של אאע"ה לבריתו של נח מחמת שע"י בריתו של נח הי' להם יד ושם בשמות הקדושים וכח למשוך קדושה וע"ז הובטח אברהם שיעמיד ממנו מגינים של צדיקים היינו שהצדיקים יפעלו במעשיהם הטובים שצד הרע לא ייניק מהקדושה אבל מנת לא העמדתי מגינים של צדיקים אף שהי' שם ועבר צדיקים גדולים ונביאים מ"מ זה הכח לא הי' להם רק זרע אברהם שהוא שם כל מגמתו להקרא שמו של הקב"ה בפי כל ברי' וידבקו במה שראוי להדבק הי' שכרו שלעומת זה יהי' ביכולתם להרחיק מה שראוי להרחיק ושישאר הקדושה והמעש"ט במקום הראוי ולא ילך לצד האחר, וזהו מגן ומושיע שהשי"ת מגן להישועה, שהישועה ישאר, וזהו אנכי מגן לך:

ח׳ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה בזוה"ק כדכתיב ופרעה הקריב דאיהו מקריב להו לישראל בתיובתא אוף הכא דאקריב גרמי' לקב"ה כדקא יאית, ע"כ הענין כאשר הלך אאע"ה למצרים שהיא מלאה טומאת וגלילים קשר א"ע בקשר חזק בהקב"ה וכן מצינו ביעקב אבינו ע"ה שטרם בואו לבית לבן הטמין בבית עבר י"ד שנים ואף בלילה לא שכב כי אם עסק בתורה והוא ג"כ כדי לקשר א"ע בקשר חזק שלא יתקלקל שמה בבית לבן ח"ו, כן כל איש כאשר הגיע לסעודה שלישית ועוד מעט הוא הולך לימי המעשה צריך לקשר א"ע בשבת קודש בקשר חזק ובתוספות באהבה ורצון וע"י אהבה זו הוא מעורר כח האהבה ורצון מלמעלה ג"כ ביתר שאת וזהו רעוא דרעוין:

ט׳במ"ר א"ר לוי בשעה שמל אברהם אותן ילידי ביתו העמידן גבעה ערלות וזרחה עליהם חמה והתליעו ועלה ריחן לפני הקב"ה כקטורת סמים וכעולה שהוא כליל לאישים, נראה ביאור הדברים דהנה רש"י ז"ל בפ' נשא דקטורת הוא תרי"ג והתרי"ג מצות הם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידין ובגמ' נדה, שכבת זרע שאין כל אבריו מרגישין בו אינה ש"ז, כי הברית הוא אבר (שאין) שכל האברין נכללין בו, וכשמל אברהם והסיר מהאבר זה את החלק הרע, א"כ לעומת זה שורה עליו החלק הטוב ג"כ מספר תרי"ג, וזה שעלה הריח כקטורת הסמים מספר תרי"ג ולשון קטורת הוא תרגום של לשון קישור, היינו שנקשרו כל האברים וכל הגידין להקדושה וזהו כקטורת וכעולה שהוא כליל לאישים שגם גופו נעשה כולו קודש:

י׳שנת תרע"א. לברית מילה

י״אבמ"ר לך לך ויפול אברהם על פניו ר' פינחס בשם ר"ל שתי פעמים כתיב נפילה על פניו וכנגדן ניטלה מילה מבניו שתי פעמים ולהבין הדברים, דכפי הנראה ממאמר זה שחסרון הי' אצלו ולכך נענש שניטלה מילה מבניו, והלא הי' הכרח ליפול כי לא הי' יכול לעמוד, אך הענין דהנה כתיב ויעש כן אהרן ואחז"ל מגיד שבחו של אהרן שלא שינה, והדבר יפלא וכי תעלה על דעתך שישנה, אך אמרו צדיקים ע"ז שלא בא לו שום התפעלות רק קיים המצוה כפשוטו, והענין דכשאדם מרגיש בעצמו מה אז מתבטל במציאות, אבל כשאינו בעצמו כלום א"כ אין לו מה שיתבטל:

י״בוהנה אמרו חז"ל גדול מה שנאמר במרע"ה ממה שנאמר באברהם דבאברהם כתיב ואנכי עפר ואפר ובמרע"ה כתיב ונחנו מה, והפי' דעפר ואפר יש לו מציאות בצד מה, וזהו שבחו של אהרן שלא שינה שאמרו ונחנו מה שלא הי' לו שום מציאות שיתבטל ואם הי' אברהם ג"כ בבחי' הזאת שלא יהי' לו שום מציאות לא הי' נופל על פניו וא"כ זה שנפל על פניו הי' חסרון בצד מה ולכך נענש שניטלה מילה מבניו שתי פעמים:

י״גויעש אברהם משתה גדול ר"י ב"ר סימון אמר גדול העולמים הי' שם כו' נראה שהי' קשה להמדרש הנה אכילה מתייחס לקו הימין וסימנך אין התנוק יכול לקרוא אבא עד שיטעום טעם דגן שתי' מתייחס לקו השמאל וסימנך ימין המשומר וגדולה הוא מקו הימין והוא חסד מדתו של אברהם התפשטות ממעלה למטה, ושתי' הוא היפוך זה, ושתי' מעורר לאדם שמחה וריקוד והוא ממטה למעלה וא"כ לא שייך בזה לשון גדול, וע"ז אמר ר"י בר"ס גדול העולמים כו' וכן הי' קשה להמ"ר בסעודת אסתר ומתרץ גדולי עולם הי' שם ובמ"ר ויחי ויעלו עמו גם רכב גם פרשים וגו' אר"י גדול העולמים הי' שם וכתב המ"כ דדייק לה מתיבת גם לרבות פמליא של מעלה יע"ש ולי נראה דדייק לה מסיפא דקרא דכתיב ויספדו שם מספד גדול, והי' קשה לו להמדרש דענין הספד הוא להעלות המת ממטה למעלה, ובמפרשים הרמז ע"ז אגרא דהספדא דלוי', וא"כ אין שייך לשון גדול לכן דרש כנ"ל והבן:

י״דליל קודם המילה שקורין וואכט נאכט.

ט״וענין שעושין סעודה בליל שקודם המילה הנה הרמב"ם פסק דקטן ערל תוך שמונה מותר לסוכו בשמן של תרומה משום דערלות שלא בזמנה לא הוי ערלות וליל שמיני אסור לסוכו בשמן של תרומה והוא מירושלמי ולפי"ז מיגרע גרע כשמגיע ליל שמיני דעד עתה לא הי' ערל כלל ועכשיו נעשה ערל, ואין בידינו לתקנו דמילה דווקא ביום, אך כ"ז אם האדם מכוין תקנת עצמו א"כ הי' שפיר מיגרע גרע דעד הנה לא הי' צריך תיקון ועכשיו צריך לתיקון, משא"כ אם האדם אין כוונתו בשביל עצמו רק לקיים מצוות הש"י א"כ כשמגיע זמן חיוב המצוה אז אשבוחי משבח דיש לו מקום להאדם לקיים מצוותו, ואף שעוד אין בו כח לקיים המצוה כי לילה הוא, אבל עכ"פ בא לו קצת מקום ליכנוס בעשיית המצוה כיון שאז נקרא ערלות, וכענין בצאן שנכנס לדיר להתעשר וכמ"ש תוס' רי"ד דע"כ לא נקרא מילה מצ"ע שהזמן גרמא דליתא בלילה, משום דלעשות הכנה למצוה מחויב גם בלילה, והדברים מובנים עפ"י ירושלמי פ"ק דר"ה דדברים הדוחין את השבת ומצותן רק ביום מותר בלילה שלפניו לחלל שבת וראייתו מהעמידו את עושי חביתין, לעשות חביתין, דבאנשים שאין רוצין בעול אצלם אין זה שמחה אדרבה עול המצות הם למשא אצלם, משא"כ ישראלים שבמצותיו חפצים מאד, א"כ שמחה הוא אצלם:

ט״זלשלישי למילה.

י״זבמדרש וירא ר' יצחק פתח מזבח אדמה תעשה לי כו' מה אם זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו אברהם שמל עצמו לשמי עאכו"כ ר' לוי פתח שור ואיל לשלמים לזבוח לפני ד' אמר מה אם זה שהקריב שור ואיל לשמי הריני נגלה עליו ומברכו אברהם שמל עצמו לשמי עאכו"כ ע"כ ונראה דהנה במצות מילה יש שני מיני תועלת האחד שהוא הכנה למען יוכל לקבל אח"כ שלימותו ושיהי' שם ד' נקרא עליו ויהי' כלו טהור לעבוד את ד', והב' איתא בדרך אמת להרח"ו ז"ל וז"ל בעת הולדת אדם באין לו נפש רוח ונשמה וכשנימול זוכה לכולם כדי להשלימן באותו מצוה, אך מסתלקין עד שישבר קליפת היצה"ר להתחנכו במצוות וא"כ היא לא לבד הכנה אלהבא רק גם אשעת מעשה שתיכף נתתקן הנרו"נ וכנגד השני מיני תועלת ההם מתכוון המ"ר דמי שהוא סובר מזבח הוא אומר מתועלת הכנה זכה שמזבח הוא הכנה מקום לקרבן כן המילה הוא הכנה כמו שכתבנו תועלת הראשון ומי שסובר קרבן הוא אומר כנגד התועלת הב' שנתתקן תיכף:

י״חברש"י ולחם לא הביא לפי שנטמאת העיסה בוודאי לא הי' זה במקרה והענין יש להבין דהנה הרב ז"ל כתב דהמאכל של אדם גבוה מהאדם אחר שנותן לו חיות להאדם, ובגמ' שאין תינוק יכול לקרוא אבא עד שיטעום טעם דגן, הרי לו דעת, וא"כ הדגן הוא גבוה מבחי' הדעת שבאדם, וא"כ מאכל זה שייך דווקא לאדם דישראל עלו במחשבה, משא"כ מלאכים והבן:

י״טבתנחומא אברהם יושב על פתחו של גיהנם ואינו מניח מהול לירד שמה אבל הפושעים ומשוך בערלתו נופל בגיהנם ע"כ הענין כתיב כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וגו' תעבירו במים, כי ע"י האש נבלע הבלוע בתוך תוכו של הכלי ע"כ צריך הגעלה לא ליבון להוציא הבלוע מתוך תוכו, ודבר שלא בא באש א"כ הבלוע רק מלמעלה לא בתוכו הוסר ע"י מים ולעומת זה הוא ג"כ באדם דאם העבירות הוא רק מלמעלה לא נבלעים בתוכו יכולין להסיר ע"י הדחה במים בעלמא, משא"כ אם נבלעים בתוך תוכו צריכין ליבון בגיהנם, ובמ"ר תולדות משל לקווץ וקרח שהי' עומדים על שפת הגורן עלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו, עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו כך עשו הרשע מתלכלך בעוונות וכו' אבל יעקב מתלכלך בעוונות ובא יוהכ"פ ויש לו במה יכפר ע"כ הרי שבישראלים לא נכנס העוונות בתוכם רק מלמעלה, אך כשלא נימול ע"י אמצעות הערלה נכנסו העוונות לתוך תוכו, וע"כ אין לו טהרה רק בגיהנם אבל כשנימול בהדחה בעלמא סגי לי' וזה שיושב אברהם על פתחו של גיהנם ואינו מניח לנימול ליכנס כי מטהרו ומדיחו במימי החסד שבו והבן:

כ׳שנת תרע"ב.

כ״אלך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, וברש"י והלוא כבר יצא משם עם אביו ובא עד לחרן אלא כך אמר לו התרחק עוד משם וצא מבית אביך, והנה זה אומר דרשני כי לפי פשוטו לא תירץ עדיין קושייתו מאחר שכבר יצא משם למה לי' להזכיר מארצך ומה הי' המקרא חסר אם אמר מבית אביך לבד:

כ״בונראה דהנה בטעם בריאת הארץ כדורית והשמים מקיפים אותה מכל צד והוא כנקודה בתוך העיגול תלוי' על בלימה כתב האור החיים בפרשת בראשית כי תשוקת הארץ החומרית להתקרב אל השמים שהם רוחניים יותר ובאשר התשוקה שוה מכל צד ע"כ נשארה באמצע תלוי' על בלימה עיי"ש דבריו כי נעמו, ולדבריו יש לפרש מאמר חכמז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, כי ידוע ששם של דבר הוא מהותו של דבר, ויוצדק לפי דברי האור החיים שכל עצמה של הוית הארץ הוא התשוקה שהיא משתוקקת ורצה לקראת השמים באשר המה רוחניים ע"כ נקרא שמה ארץ ע"ש המרוץ, ויהי' פירוש מלת שרצתה מלשון מרוץ ולא מלשון רצון, ובאשר טבעה השתוקקת לדבק ברוחניות ע"כ היא משתוקקת לעשות רצון קונה, ומה מאד ימתקו הדברים באשר ידוע שעולם זה התחתון הוא צל עולם העליון, והארץ שלמטה היא צל להארץ העליונה, וטבע ארץ התחתונה נמשך ממהות ארץ עליונה, ע"כ ארץ התחתונה אעפ"י שהוא גשם עב ועכור בלתי בעל דעה, מ"מ הטבע שבו שהוא שורשו בעליונים הוא כנ"ל:

כ״גוראיתי עוד לגדולי המפורשים שפירשו בטעם תליית הארץ על בלימה כי ידוע שדבר רוחני אינו סובל דבר גשמי וע"כ שמים שהם רוחניים לעומת הארץ, באשר אינם יכולים לסבול גשמית ועכירת הארץ הם מרחיקים ודוחין מהם את הארץ, ובאשר היא נדחת מכל צד למשל השמים שבמזרח דוחין אותה אל מערב ושבמערב דוחין אותה אל מזרח וכן הוא בכל צד ע"כ נשארת לעולם באמצע תלוי' על בלימה, ולכאורה שני הטעמים הם הפכים, שלטעם הראשון היא נמשכת אל השמים מכל צד, ולטעם השני היא נדחת מן השמים מכל צד:

כ״דויש לפרש באופן שיהי' כל דברי החכמים קיימין אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי ידוע בטבע האדם כשמשתוקק לדבר ומונעין אותו ממנו יתגדל התשוקה עוד יותר וכבר אמרנו שחכז"ל רמזו לנו זה הענין, כן יש לומר במהות הארץ שמשתוקקת להתקרב להשמים, וכאשר השמים דוחין אותו תגדל התשוקה ביותר ושני הפירושים לדבר אחד נתכוונו:

כ״הויש לומר עוד בענין הזה דהנה הצורך להדחוי כדי שתתגדל התשוקה הוא באשר התשוקה העצמית איננה כ"כ בחיות והתלהבות, אבל כאשר הוא בחיות והתלהבות רשפי' רשפי אש איננה נצרך להדחוי כמובן ובזה יש להעמיד שני הפירושים בהתחלפות המקומות דכלל הארץ באשר היא חמרית ביותר היא נצרכת להדחוי, גם החמרית שבה באמת גורם להדחוי, אבל ארץ ישראל שיש בה קדושה עליונה ואיננה כ"כ חמרית ועי' מהר"ל בספר הנצח בכמה מקומות שמאריך בזה ובמה שפי' דברי חכז"ל ארץ צבי כתיב בה, ויש לומר עוד שארץ ישראל נקראת ארץ החיים ששופע בה תמיד חיים חדשים כדכתיב תמיד עיני ד' אלקיך בה מראשית השנה וגו' יש לה השתוקקת עצמית בחיות והתלהבות יתירה ואיננה נצרכת לדחוי כנ"ל, ועם זה באשר איננה כ"כ חמרית ויש בה קדושה ודביקה בשורשה אין השמים דוחין אותה, והיא נקראת אחות לנו קטנה שמתאחה בעליונים, ובה יוצדק דברי האור החיים לבדו, אבל חוץ לארץ לגסות ועכירת החומר והיא רחוקה מהקדושה העליונה אין התשוקה כ"כ זולת ע"י דחוית השמים, בה יוצדק דברי שאר מפורשים בצירוף דברי אור החיים כנ"ל:

כ״ווהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פי' דברי רש"י וישב וישלחהו מעמק חברון מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, היינו שאאע"ה שנולד ונתגדל בביתו של תרח מקום טנופת ע"ז כשהרגיש דבר מה של קדושה נתגדל אצלו התשוקה ביותר כי יתרון אור מן החושך, וכל דבר של קדושה הי' חדש אצלו וחביב עליו עד למאד, והי' מתירא שזרעו אחריו ברבות הימים באשר ילדו ויתגדלו על ברכי הקדושה לא יהי' הדבר חדש אצלם ולא יהי' חביב בעיניהם כ"כ ולאט לאט יתקרר הדבר, [עד אשר ח"ו יבואו לידי עבירות] ע"כ הי' עצתו שישתעבדו בגלות למען יתחדש אצלם הדבר ויתגדל התשוקה, [ולדידי יש להוסיף בה מעט כי ידוע שבדרך שאדם דרך בה והולך ומצליח בעבודת הש"י, באותו דרך עצמו הוא מוליך את זרעו ואת הנלוים אליו, וע"כ אברהם אע"ה שתחילת גידולו בבית אביו והי' לו מניעות ורדיפות שונות ובאשר לפי טבע אנושי שלכל דבר שיש לו תשוקה ואם מונעין אותו ממנו יש לו תשוקה עוד יותר, וזה עצמו הי' לאאע"ה שלרגלי המניעות והרדיפות שהי' לו בבית אביו התגדל אצלו התשוקה לאלקית ביותר מאד, ע"כ הי' עצתו שכאשר יתקרר מעט התשוקה אצל זרעו אחריו, ישתעבדו בגלות והמניעות ורדיפות הגלות יהי' להם לרפואית תעלה להגביר אצלם התשוקה וההתלהבות ביותר, וזהו אותו דרך עצמו שדרך הוא בה] ולפי דברים הנ"ל יובן מאמר הכתוב בהתוכחה שבפרשת תבוא שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב, וכבר הקשו המפורשים איך בשביל מניעת השמחה יגיע להם עונש גדול כ"כ, אך להנ"ל יובן שהגלות אינו בא עיקרו לעונש רק הוא עצות מרחוק להגדיל התשוקה והתלהבות, וע"כ כאשר לא עבדו את הש"י בשמחה והיינו שלא הי' בתשוקה והתלהבות ע"כ בא הגלות להחזירם אל חיק אביהם שבשמים באהבה רבה ותשוקה עצומה ברשפי אש שלהבתי' עכת"ד:

כ״זאך כל אלה באם נקרר הדבר אצל האדם וחסר לו חיות בעבודת הש"י, אבל אשרי האיש שאיננו צריך שיתעורר אצלו התשוקה ע"י המניעות והדחיות, אלא שבכל יום ויום מוסיף והולך בעבודתו עבודת הש"י בתורה ותפלה עד שבאמת בכל יום ויום משיג חדשות וחביב הוא בעיניו עבודתו כל שעה ושעה כשעה ראשונה, וידוע מאמר הקדוש היהודי זצללה"ה שבכל יום ויום הוא לעומת יום האתמול כערך יהודי לנכרי:

כ״חובזה יש לפרש מאמר הש"י לאאע"ה לך לך מארצך וגו' היינו דהנה התחלת עבודת אאע"ה כשהי' בבית אביו שהי' התעוררות עבודתו מפאת המניעות והרדיפות זהו בחי' ארץ שגודל התשוקה בא מחמת שהשמים דוחין אותה כנ"ל, וזהו בחי' חוץ לארץ כנ"ל, וזהו פי' מארצך מרצון שלך שנצטוה שילך הלאה מבחי' זו כי מעתה כשעלה בדרגין עליונים הוא דרך זה בלתי מספיק לפי ערכו ויעזוב דרכו ליקח התעוררות שזה פי' מארצך וממולדתך ומבית אביך רק ילך אל הארץ אשר אראך הוא ארץ ישראל שנקראת ארץ החיים כנ"ל ששופע בה תמיד חיות חדש כנ"ל שארץ ישראל אינה צריכה להתעוררות התשוקה מפאת דחוית השמים רק כדברי האור החיים כנ"ל, ולפי"ז יש לפרש אשר אראך הוא עתיד הוה היינו שאראה לך תמיד השגות גדולות חדשים לבקרים שבזה יתגדל התשוקה מעצמו יום יום, וזהו שפירש"י התרחק עוד משם וצא מבית אביך, שבגשמית הוא יציאה מבית אביו לבד אבל ברוחניות הוצאה זו הוא מארצך ומולדתך ומבית אביך כנ"ל:

כ״טויש לומר כעין שני הבחי' האלה שהשתוקקות יתעורר מצד כח הדוחה, או תשוקה עצמית ישנו גם בכל אדם בצד מה ביום ש"ק, שבת דלילא, ושבת דיממא, זכור ושמור כי שבת דלילא הוא הכנסת שבת ליקח אדם התעוררות מפאת ימי המעשה הקודמים שהי' בחי' דוחה ובבוא השבת קודש שואב אדם רוח חיים חדשים בקרבו בתשוקה יתירה כאדם המשיג תשוקתו אחרי שהי' לו מונעין ממנו שהתשוקה תגדל ביותר, וזהו מדת שמור, אבל שבת דיממא הוא עוד יותר נעלה שהתשוקה נתעלה והולכת מאלי', וידוע מכתבי האר"י ז"ל שיש לטבול בשבת שחרית לקבל את תוספות הקדושה, וכמו שטובלין בערב שבת, והיינו כעין מאמר היהודי ז"ל, כן הוא בשבת דיממא שהוא לעומת שבת דלילא, כערך שבת דלילא לימי החול, וזהו בחי' זכור:

ל׳ולפי הדברים הנ"ל יש לפרש מאמר המדרש בטעם מילה בשמיני כדי שיראו פני מטרונה תחילה, והיינו כי שני דרכים להתעורר התשוקה, תחילה צריך אדם להתעורר מפאת דחוי' כנ"ל, וזאת הוא עבודת האדם בימי עלומיו שכוחות ימי הנעורים רודפים אחריו ומונעין אותו משלימותו, אז ממניעות אלו עצמם יתעורר לתשוקה כנ"ל, ואם עושה כן בימי הנעורים, אז זוכה שכאשר בא בימים שלא יהי' לו מניעות ומי הנעורים יהי' לו התשוקה מאליו, והוא כדמיון דברישא הוא שבת דלילא ואח"כ שבת דיממא, והנה כעין תשוקת שבת דיממא הוא תשוקה עצמית בא ג"כ מכח שמירת הברית ששומרי הברית זוכין בכל עת לחיות חדש, וצדיק נקרא מי ששומר הברית, וע"כ צדיקים נקראים חיים כמ"ש ובניהו בן יהוידע בן איש חי, וידוע שמטרונה נקרא שבת דלילא, וע"כ מילה בשמיני שעל ידה נקראים צדיקים כמ"ש ועמך כולם צדיקים, לעולם צריך שיקדים לה מטרונה שבת דליליא, בחי' שמור, לבחי' זכור:

ל״אבמ"ר ר' יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, הנה פרט בכאן שלשה דברים שמיעה, ראי', הטית האוזן, יש לפרש דשמיעה הוא קבלה כדמתרגם על שמיעה קבלה, והיינו שמקבל דברי זולתו אעפ"י ששכלו איננו מחייבו, וכמו שמצינו וישמע יעקב אל אביו ואמו וילך פדנה ארם, אף שקשה הי' עליו לילך לגלות והי' בנפחד גדול שלא יטמע ח"ו בבית לבן ושע"כ נטמן בבית עבר מקודם י"ד שנה, מ"מ לא השגיח על דעתו ורצונו רק קיבל דבריהם, וכן הוא בכמה מקומות בתנ"ך, ראי' הוא עוד יותר שבעיניו יראה שאין דרך אחר רק כמו שנצטוה, הטית אוזן הוא עוד יותר, והיינו להשכיל לירד לסוף כוונת המצוה, ולשון הרמב"ם להיות רודף אחר כוונת התורה, לא לבד שטחית הדברים רק להשכיל על עיקר הכוונה אף שאינה מפורשת, וכל שלש אלה נצרך לכל אדם הבא לטהר, בראשונה צריך להיות בבחי' שמיעה לקבל מאמר השי"ת להתנהג עפ"י דרכי התורה אפי' על שמאל שהוא ימין בלי התחכמות, ואח"כ יזכה לבחי' ראי' שבעצמו יראה ויבין וירדוף אחר כוונת התורה, וזהו נקרא שמטה אוזן לשמוע כוונת הדברים הבלתי נשמע משטחית המאמר, וכענין שכתב הרמב"ן ריש פ' קדושים שיכול להיות נבל ברשות התורה עיי"ש:

ל״בוי"ל עוד ששלשתן מתיחסים לגוף ונפש ושכל, קבלת הדברים בלי שום התחכמות מתיחס לגוף, ראי' לנפש שזה הוא מכוחות הנפש לצייר במחשבתו כאלו הדבר עומד לפניו והוא רואה, הטית אוזן היינו להשכיל על כוונת התורה זהו כח השכלי, ובלשון המקובלים הוא נפש רוח ונשמה, שאין האדם זוכה להקרא אדם אלא בהשלמת שלשתן, ויש לפרש שזה עצמו הוא מארצך וממולדתך ומבית אביך, ארצך מתיחס לגוף, מולדתך לנפש, בית אביך לשכל, וכל אלה כמו שיש בקדושה, כן יש להיפוך, וילך לו מזה, אלא ידבוק בשמיעה ראי' הטית אוזן דקדושה:

ל״גאל הארץ אשר אראך, הנה לא זכה אאע"ה להתגלות אלקית אלא בא"י וכן אין הנבואה שורה בחו"ל, שהוא מקום שליטת הע' שרים ולמטה כח האומות הם המסתירים את אור אלקי, ולעתיד כתיב ולא יכנף עוד מוריך, וקודם שיכלה זרעו של עמלק שהוא ראשית גוים, כביכול כאלו הפנים של מעלה מכוסה כמ"ש רש"י, ע"כ אין חו"ל מקום הראוי להתגלות ה', ורק בא"י ששם אין להחיצונים שליטה ורק בשעת החורבן הי' להם שליטה רק לשעתו כמפורש בזוה"ק ושאח"כ אין להם עוד שליטה שמה, וע"כ אז גם נביאה לא מצאה חזון מה', ואח"כ עוד הי' נביאים בישראל, והנה ידוע שעולם שנה נפש הם על מתכונת אחת, עולם הוא מקום הראוי להתגלות אלקית, והוא ארץ ישראל, שנה הוא זמן שיש זמנים מיוחדים ראוי להתגלות אלקית והוא שבת ויו"ט, נפש הוא אדם מהול, כמ"ש בזוהר ריש פ' וירא:

ל״דוהנה שלשה אלה מתיחסים לגוף ונפש ושכל, א"י הוא מתיחס לגוף שנכנס בה בגופו וניזון גופו מפירות ארץ ההוא, וזהו שייך אפי' לבע"ת בלתי מדברים, ובפעולה שמשתתף בה האדם עם יתר בעלי חיים מוכרח שזה מתיחס לגוף, אף שבאדם הוא ענין אחר לגמרי, כי ענין ארץ ישראל הוא לקבל בה התגלות אלקית שזה אינו שייך לשאר בע"ח, מ"מ הפעולה הוא אחת כמובן, מילה מתיחס לנפש שהוא באבר התאוה לעצור את כוחות הגופניים ורצונות החומרים, ונפש הוא הרצון והתשוקה שבאדם כמו שאמרנו כמה פעמים מלשון אם יש את נפשכם שפירושו רצונכם, שבת מתיחס להשכל כי שבת היא יומא דנשמתא ושבת יעשה כולו תורה:

ל״הושלש אלה הי' באברהם, שהי' שלם בגוף ונפש ושכל, וע"כ מצינו בו, א"י, מילה, ושבת, עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וגו', ובמדרש פ' מ"ט ופ' ס"ד אפי' הלכות עירובי חצירות הי' אברהם יודע ובפרשה צ"ה אפי' עירובי תבשילין הי' אברהם יודע, וכן הוא בש"ס יומא (כ"ח:) ובתנחומא פרשה זו, והרשב"א גורס עירובי תחומין, ויובן עפ"י מאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אהא דאתחומין לא איפקד במרה ובתוס' שה"ה הוצאה, ופי' משום דאלו הי' מחיצות הי' מהלך אפי' כמה, וכן הי' מותר לטלטל אפי' בכמה פרסאות, א"כ אין המלאכה עושה שינוי בגוף הדבר, והוא אסור מצד הצורה לא מצד החומר שבו, ועד מתן תורה לא השיגו מעלה זו שיהי' ענינם מצד הצורה, ומצינו עוד ענין שהוא מצד הצורה כמ"ש הרמב"ן בענין טבילת נדה שטהרה הגופנית הוא משפסק הדם אבל טהרה הצורית הוא בטבילה ודפח"ח, ולפי הדברים האלה יובן שמירת אברהם עירובי חצירות ועירובי תחומין, היינו הוצאה ותחומין שהם מצד הצורה השכלית ואאע"ה שמר השבת מצד השלמת שכלו כנ"ל ע"כ שמר גם זה, והיינו רבותא מיתר הלכות שבת, ואפי' להגירסא עירובי תבשילין נמי נוכל לומר דהיינו הרבותא עצמה שהרי אין שינוי במעשה זה שמבשל ביו"ט לשבת אם הניח עירוב תבשילין או לא, והוא דומיא דהוצאה ותחומין, ולפי"ז יובן שלא מצינו ענין טבילה במים רק באברהם אע"ה כמ"ש הזוה"ק ק"ב: שהי' לו מעיינא דמיא ומאן דצריך טבילה הוה מדכי לי', והיינו מטעם הנ"ל וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ן:

ל״ווהנה אאע"ה הנחיל כל אלה לזרעו אחריו שע"י קבלת התורה ישתלמו בשלשתן אלה, וע"כ נמצא ג' מצוות אלו בכל איש ישראל, ארץ ישראל, מילה, ושבת, והיינו עפ"י דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוכיח דבכל מקום שדעתו של אדם משתוקק לשם, נחשב כי הוא שם, ממתניתין דעירובין הי' מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי בעיקרו קונה שם שביתה כאלו הי' שם בפועל, וכן הוא בכל ישראל אפי' יושבי חו"ל מאחר שכל תפילתם הוא דרך ארצם ומתפללין תמיד על עליית ישראל לארצנו ולטעת אותנו בגבולינו, נחשב כאלו כולנו שם, ומילה, ושבת כמשמעו ע"כ יכול כל איש להשתלם בגוף ונפש ושכל ועם זה יובן דברי המדרש פרשה מ"ז ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך ר' יודן אמר חמש אם מקבלים בניך אלהותי אני אהי' להם לאלקי ולפטרון, ואם לאו לא אהי' וכו', אם נכנסין בניך לארץ הם מקבלים אלהותי ואם לאו אינם מקבלין, אם מקיימין בניך את המילה הם נכנסין לארץ ואם לאו וגו' אם מקבלין בניך את השבת הם נכנסין לארץ, הרי שחשב ג' אלה לקבלת אלקית א"י, מילה, ושבת, כי ג' אלה הם שלימות כל חלקי אדם גוף ונפש ושכל כנ"ל:

ל״זויש להתבונן עוד בשינוי הסדר שבין אאע"ה לבין בניו אחריו, באאע"ה הי' הסדר, א"י, מילה, ושבת, שהרי בראשונה נצטוה על א"י ואח"כ על המילה ואח"כ מצינו בו שמירת שבת כנ"ל, ובזרעו אחריו הסדר להיפוך ראשונה הוא שבת שאין שבעת ימים קודם המילה בלי שבת, ובמדרש טעם למילה בשמיני כדי שיעבור עליו שבת אחת, ואח"כ מילה, ואח"כ כשיגדיל ויהי' דעתו על א"י כנ"ל, כי אף הנולדים בא"י נראה שאז נשלם מצוות ישיבת א"י אם דעתו לכך, כי מאחר שתאמר שאפי' הדרים בחו"ל אם דעתם על א"י נחשב כאלו הם בא"י, כמו כן תאמר להיפך שאפי' יושבי א"י אם דעתם על חוץ לארץ נחשב כאלו הם בחוץ לארץ, ומאחר שעיקר ישיבת ארץ ישראל הוא הדעתו לכך, מובן שעיקר ישיבת א"י נחשב כשיגדיל ויהי' דעתו לכך וא"כ הסדר הוא לגמרי מהיפוך, והטעם בזה מובן שאאע"ה הוא עלה במעלותיו ממטה למעלה, וע"כ מעלין בקודש ראשונה שלימות גוף ואח"כ שלימות הנפש ואח"כ שלימות השכל, אבל זרעו אחריו שבאים מפאת זכותו של אאע"ה ומשפיעין להם מהשמים קדושת גוף ונפש ושכל, ותדע שהרי הקדושה באה בהם בעודם קטנים כשנולדו כנ"ל וא"כ הקדושה הוא מלמעלה למטה, וע"כ ראשונה הוא קדושת הנשמה והשכל אף שעדיין אין בו השכל מ"מ הקדושה באה תיכף בעת שבת הראשונה, ואח"כ הנפש ואח"כ הגוף:

ל״חבמד"ר וכן הוא ברמב"ן שארבעה מלכים אמרפל וחבריו הם דוגמא לד' מלכיות וכמו שהם נפלו ביד אברהם כן סופן של הארבע מלכיות ליפול ביד ישראל, וכאשר נתבונן בסדר הפרשיות של מלחמת ד' מלכים הי' אחרי בואו ועלייתו ממצרים לשלום, והנה במדרש אברהם ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה לפיכך גדרו כל האנשים בגלות מצרים מן הערוה בזכותו, שרה גדרה עצמה מן הערוה לפיכך נגדרו כל הנשים בזכותה, הרי כי ענין נסיון וצירוף אברהם במצרים הי' בענין עריות אשר בשר חמורים בשרם כנודע שזה הי' עיקר קליפת מצרים, וע"ז נאמר ויעל אברהם ממצרים שלא נדבק בו מאומה ח"ו, ומזה באה לו התשועה מד' מלכיות, כן נראה לדורות לזרעו אחריו תחלה נתמרקו במצרים בענינים אלו ויצאו שלימים גן נעול אלו הנקיבות גל נעול אלו הזכרים ובכח זה היכולת בידם לסבול כל הגליות שלא יטמעו בהם ח"ו, וממוצא הדברים אשר קדושת ישראל בענינים אלו הוא שעומד להם נגד שעבוד ד' מלכיות עד מלחמה האחרונה שאין בני עשו נופלים אלא ביד משיח מלחמה שהוא בן יוסף שומר הברית ציס"ע, וכל כמה שהאיש נקי בענינים אלו ועושה תשובה על העבר בגלגול זה לעומת זה אין כח המלכיות מושלים ושולטין עליו, וכ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק אמר על הצעירים אם ישתעבדו את מוחם להגמרא מוטב ואם לאו ילקחו, והיינו הך שאין דבר תיקון לחטא זה כמו שעבוד המוח בלמוד הגמרא, כי באשר הפגם במוח מוכרח התיקון נמי להיות במוח, וזה יגיעה בעיון הלכה, והדבר כמבואר:

ל״טבמדרש וכן הוא ברש"י ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין רמז לו על המנחות ועל הנסכים שיקריבו שם בניו, והקשו המפורשים מדוע לא הוציא גם בשר לרמוז לו על בע"ח שמהם עיקר הקרבנות, ונראה שהרמז הי' רק בדבר של חידוש, וקרבנות מבע"ח כבר הקריבו אדה"ר ונח ואינו רבותא כי למה יגרע מהם, ורק המנחות והנסכים שהם מצמחים שלא הקריב מהן אדם מעולם וקין הרי לא נתקבל קרבנו והי' כלא הי', ולא עוד אלא אפי' ישראל לא הקריבו מנחה בבמה לדעת ר' יהודה, ואפי' לרבנן מ"מ גוים ודאי שהם עצמם אף שמותרין להקריב קרבנם בבמה מ"מ אין מקריבין מנחות ונסכים, רק במקדש שהכהנים הם המקריבים מקריבין מנחות ונסכים, וזהו הבשורה טובה שרמז לו, שבניו יהי' בכחם להעלות גם הצמחים אשר זה לא הי' בכח צדיקים הראשונים, ושע"כ לא הקריב נח רק מבע"ח, והטעם שרמז לו כעת אחר נצחון הד' מלכיות, כי במד"ר שהי' אאע"ה מתפחד על שהרגם והשיבו הקב"ה קוצים אתה מכלה מן הכרם שהרג את הרשעים האלה והעבירם מן העולם וזה הי' פתח פתוח על לעתיד, ותיכף התחיל הביעור חמץ הוא חלק הרע, ומפאת ביעור חלקי הרע מהעולם העביר גם חלקי הרע מן הצמחים, וע"כ שוב יש בכחם להעלות גם הצמחים אחר שכבר מנוקה מהפסולת, אבל ב"נ שאצלם הוא הכל מעורב הטוב עם הפסולת כמ"ש אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה בפי' מה שעולת ב"נ הוא בלי הפשט ונתוח, היינו בלתי מנוקה מהפסולת, וע"כ אין בכחם להעלות הצמחים שחלקי הפסולת מרובה וידועין דברי האר"י ז"ל על לא בעניותי אכילת ירקא ולא בעתירתי ובאתרא דליעול ירקא ליעול בשרא וכוורא, משום שחלק הטוב בבשרא וכוורא מרובה ממה שהוא בצמחים:

מ׳במד"ר ויקח לו את כל אלה רשב"י ורבנן רשב"י אומר כל הכפרות הראה לו ועשירית האיפה לא הראה לו, ורבנן אמרו אף עשירית האיפה הראה לו נאמר כאן ויקח לו את כל אלה ונאמר להלן והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה', ונראה דהנה אמרו ז"ל שאלו לחכמה מה יעשה בהחוטא והשיבה נפש החוטאת היא תמות, התורה אמרה יביא קרבן ויתכפר לו, והיינו שמצד שורת הדין שהשכל נותן שאדם שחטא שוב אין לו חיים, רק מצד החסד יש לו כפרה בקרבן והתורה נקראת תורת חסד ע"כ אמרה יביא קרבן ויתכפר לו, וזהו כל הכפרות הראה הקב"ה לא"א באשר כל הכפרות הוא מצד מדתו מדת החסד ושייך אליו, ע"כ הראה לו, והנה עשירית האיפה שהוא מנחת חוטא שהיא בלי שמן ולבונה, ובש"ס סוטה ששמן ולבונה רומז לתורה ומעש"ט, וע"כ עשירית האיפה מכפר גם על מי שאין בו לא תורה ולא מעש"ט, והנה במד"ר פ' וישלח העושה כמעשיהם ובוחר בדרכיהם [של האבות] מתקיים עליהם ומי שאינו בוחר בדרכיהם ואינו עושה כמעשיהם אינו מתקיים עליהם, וא"כ זה שאין בו לא תורה ולא מעש"ט א"כ אינו עושה כמעשיהם א"כ גם זכות אברהם שהמשיך מדת חסד לזרעו ג"כ אינו מועיל לו, וע"כ אמר רשב"י שעשירית האיפה לא הראה לו, ורבנן אמרו אף עשירית האיפה הראה לו, שע"כ אם נשבר לבו בקרבו מחמת שיודע שאין בו לא תורה ולא מצות ואין עני אלא בדעת זה הוא קרבן עני האמיתי ומאחר שמרגיש בעצמו ויודע זה, שוב נוכל לומר עליו שהוא בוחר בדרכיהם עכ"פ, שזה מדתו של אאע"ה שאמר ואנכי עפר ואפר, שלא עלה על דעתו שמגיע לו בתורת מתן שכר שום דבר מהש"י רק הכל בתורת חסד, ע"כ נשאר זכותו ג"כ לגמול עמם במדת חסד אף שאינם כדאי, כמו שאברהם בעיני עצמו לא הי' כדאי, וע"כ זה אף שעדיין אינו עושה כמעשיהם מ"מ הרי הוא מקבל על עצמו מהיום והלאה להיות טוב כי בלא"ה זבח רשעים תועבה, וא"כ זה שיודע שאינו שוה כלום ומקבל על עצמו להלאה זה עצמו הוא מדתו של אברהם וא"כ מועיל לו זכותו של אאע"ה ומחמת זכותו באה לו הכפרה ע"כ גם זה הראה לאאע"ה:

מ״אובמה שאמרנו שזכותו של אאע"ה מועיל לאיש אעפ"י שאין בו לא תורה ולא מעש"ט רק שעכ"פ נשבר לבו על העבר ומקבל עליו על להבא, יש להבין מקרא סתום שכאשר נתבשר אברהם אבל שרה אשתך יולדת לך בן אמר לו ישמעאל יחי' לפניך פירש"י איני כדאי למתן שכר כזה, וכנראה שמחל להקב"ה על מתנתו ליתן לו את יצחק וזה הפלא ופלא שיסתפק עצמו בבן האמה אשר זה הי' כל מגמתו כל הימים שיעמוד ממנו זרע יעבדנו, וכי הטעה ח"ו אברהם א"ע להאמין שזרע הגר המצרית זרע כנען המקולל, יהי' כ"כ טוב כמו זרע שרה, ח"ו לומר כן, ועוד הלוא כבר אמרה שרה חמסי עליך שפירש"י כשהתפללת לא התפללת על שנינו והיתה מתרעמת, ועתה כשבאה לידו שהש"י בישר לו לידת שרה ימחול על המתנה היתכן זה שימחול מתנת שרה, ולהנ"ל יובן שאברהם חשב שזה הוא שכר המילה שקיבל על עצמו, לזה אמר אינו כדאי לקבל מתן שכר כזה, היינו לקבל בתורת מתן שכר רק רצה שיהי' כי אם בחסד הש"י לבד ולא בשכר, וע"כ אפי' אם ח"ו לא יהי' בישראל כ"כ שומרי הברית אם אך יקבלו על להבא יתננו בחסדו של אברהם, ולא כן אם הי' מקבל בתורת מתן שכר, ואם ח"ו ישראל אינם ראוים בטל השכר, אבל כשיהי' לו בתורת חסד ישאר לבניו ג"כ בתורת חסד אם אך יבחרו בדרכו להיות נשבר לבו בקרבו על פגם העבר ויקבל על להבא, והשכר שהש"י אמר ליתן לו בשביל המילה באשר בעיניו איננו מגיע לו בעד זה כ"כ, בשכר זה יחי' ישמעאל, אבל יצחק יהי' רק מפאת חסדי ה' כי לא תמנו אפי' שיהי' בזמן מן הזמנים שלא יהי' ח"ו כדאי, אבל ישמעאל יהי' בשכר המילה וממוצא דבר שזרע ישמעאל באשר אינם שומרי המילה נפקע זכותם:

מ״בשנת תרע"ג.

מ״גבמד"ר ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך וגו' ר' יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך אמר ר' יצחק משל לאחד שהי' עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהי' אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם וכו' הוי ויאמר ה' אל אברם עכ"ל, ויש להבין כי מפשטות המאמר נראה שמה שלא ידע אברהם מי הוא בעל העולם והי' מסופק ואומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג עד שהציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם, שזהו מאמר לך לך שהרי המדרש הביא זה על מאמר לך לך, ועוד שלא מצינו שדיבר עמו קודם לכן, וזה תימא שהרי בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו, ואפי' להמאחרים עד מ' שנה או מ"ח שנה מ"מ ע"כ הי' הרבה קודם המאמר לך לך שהי' בהיותו בן ע"ה שנה, או לרש"י ע' שנה ועוד שהרי נשלך לכבשן האש ומסר עצמו על קידוש השם קודם המאמר הזה:

מ״דונראה דהנה במדרש לפי שהי' אבינו אברהם מתפחד ואומר תאמר שיש בי עון שעבדתי ע"ז כל השנים הללו אמר לו הקב"ה לך טל ילדותך מה טל זה פורח אף עונותיך פורחים, ואינו מובן דמיון המדרש לטל ואם לענין הפריחה יותר הי' לו לדמות לעופות הפורחים שזה צורתם, ועוד מה לשון פריחה בעונות, ולכל הפחות הי' צריך לומר פורחים ממך והי' כדמיון שאמרו ז"ל טומאה פורחת ממנו אבל לשון פריחה בלי תיבות ממנו מחוסר הבנה, וכבר אמרנו לפרש דהנה טל עולה לקראת החמה כמו שפירש"י פ' בשלח, ואינו נשאר על הזרעים, ומ"מ לא הי' לריק אלא שמעורר ליחות עצמיי שבזרעים, כדמיון זה יש לומר שהי' באברהם, דהנה במדרש פס"א ובתורתו יהגה יומם ולילה אר"ש רב לא הי' לו אב לא למדו ומהיכן למד את התורה וכו' אבל עודנה השאלה מאין הי' לוקח התעוררות לדרוש ולחקור אחר אלקית, אך בזוה"ק (פ"ו.) בגין דחמא שמשא דנפיק בצפרא מסטרא דמזרח חשב שזה אלקי עולם פלח לי' כל האי יומא לרמשא חמא שמשא דאתכניש וסיהרא נהרא אמר דא הוא ודאי דשליט על האי פלחנא דפלחית כל האי יומא דהא אתחשך קמי' ולא נהיר פלח לי' כל האי לילא לצפרא חמא דאזלא חשוכא ואתנהיר סטרא דמזרח אמר ודאי כל אלין מלכא אית עלייהו ושליט דאנהיר לון, וכעין זה במדרש אמר לי' נמרוד לאברהם נסגוד לנורא אמר לי' אברהם ונסגוד למיא דמטפין נורא, אמר לי' נמרוד נסגוד למיא, אמר לי' נסגוד לעננא דסבלין מיא וכו', והיינו שכל התעוררות של אברהם הי' מהשלילות, כי בראותו א"ע ואת כל העולם כולו בשפל המדריגה טובעים בעמקי שאול זה עובד למים וזה לאש והי' רודפין אחר ההבל וריק בלי שום תכלית, וכל כוחות הנפש הי' מונחים באשפה, והי' אוכלין ושותין ופוחזין כבמדרש, והי' מקולקלין הן בגוף והן בשכל, שזה מובן לכל בר דעת שזה לא יתכן בשום אופן שהאדם שהוא מובחר היצירים ירדוף רק רע כל היום, ובשביל זה עצמו שהרגיש בעצמו שהגיע לקצה האחרון מהקלקול התעורר משנתו לחשוב מחשבות לחלוק על דעת ההמון, והעמיק בחקירתו עד שהתבונן שיש גבוה וגבוה מעל גבוה שומר ואחת לאחת למצוא חשבון, עד שהבין שיש שם ה' נמצא אשר ממנו מתהוים כל הנמצאים, ובזוה"ק (ע"ח.) אשגח וצריף ותקיל דהא חילא עלאה דעלה לית לי' שעורא עמוק וסתום וכו' עיי"ש כל המאמר, והכלל שכל מה שהשיג הי' רק ממה שזה תחתון ע"כ שיש גבוה עליו כנ"ל, ועם זה הבין שתכלית כל האדם שהוא מובחר היצירה בהכרח הוא לדבוק בהסיבה ראשונה, ובהכרח שהש"י משגיח ומעניש ומשכיר היפוך דעת אנשי דורו אשר מהם כחשו בה' ואמרו לא הוא, ומהם שהודו שיש סיבה ראשונה אבל פקרו ואמרו עזב ה' את הארץ ואינו משגיח על השפלים ומסר הנהגה למערכת השמים כמ"ש הרמב"ם ריש ה' ע"ז, ואברהם אבינו ע"ה השיג אמיתת הדבר, וחלק על אנשי דורו, והנה כל מה שהביאו לידי חקירה זו הוא רק עונותיו הקודמין שהי' בשפל המדריגה, כי אפשר לולא עונותיו הקודמים שהי' מגיעים עד קצה האחרון לא הי' מתעורר כלל לדרוש ולחקור, וע"כ באשר העונות הי' סיבה לכל הטוב הם כדמיון הטל המעורר את ליחות העצמיי אף שחלף הלך לו לקראת השמש ולא נשאר ממנו כלום, והוא כעין שאמרו ז"ל שהעושה תשובה מאהבה זדונות נעשים לו כזכיות מטעם שהעונות עצמם הי' הסיבה שיתעורר בתשובה מאהבה בהרגישו עד כמה נתרחק מדרך האמת והלך חשכים:

מ״הומעתה יוצדק הלשון מה הטל פורח אף עונותיך פורחין, היינו שפורחים ועולין למעלה לריח ניחוח היפוך מה שהי' מקודם מכבידים ויורדים למטה כענין שנאמר כמשא כבד יכבדו ממנו עתה שנעשים כזכיות הם פורחין למעלה:

מ״וקיצור הדברים שהתעוררות אברהם בא מצד ההיפוך והוא כדמיון שיש דרך בחשבון לחשוב חשבונות אשר מן השקר יש לעמוד על האמת כידוע בחכמת החשבון, והוא יתרון האור מן החושך שמן החושך עצמו בא יתרון האור, ומי יתן טהור מטמא לא אחד:

מ״זובזה יש לפרש הכתוב לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך שהם מקבילים לגוף ונפש ושכל כמובן שארץ הוא בדוגמת הגוף, ותולדות האדם הוא בצירוף כוחות הצפש ובית אביך הוא בשכל כענין שאל אביך ויגדך, והיינו שהתעוררות שבא לו מפאת קילקול גוף ונפש ושכל כנ"ל ילך לו מזה כי מעתה איננו מספיק לו זה, כי מפאת השלילות בלתי אפשר להשיג רק שיש סיבה ראשונה כנ"ל אך מהו סיבה הראשונה זה א"א להשיג בשכל אנושי אלא במראה הנבואה, וכענין שאמר ישעי' ואראה את ה' וכמ"ש וביד הנביאים אדמה, וזה אשר אראך היינו שאראה אותך במראה הנבואה את מראה כבוד ה':

מ״חובזה ינוח לנו דקדוק עצום שהי"ל אל ארץ אשר אראך שהרי עדיין לא הגיד לו לאיזה ארץ ולא יוצדק לומר בה' הידיעה ועוד תיבת הארץ מנוקד בקמץ כאלו הי' אתנחתא או סוף פסוק, וגם ניקוד הטפחא לא יוצדק כ"כ, שהרי אתה אומר שהוא סמוך אל אשר אראך, אך להנ"ל יתפרש בטוב שאשר אראך רמז על מראה כבוד ה', וא"כ הם שני ענינים הארץ בהא הידיעה קאי על א"י שהי' רוצה מקודם ללכת שמה וע"כ הוא מוטעם בטפחא שהוא מפסיק ולרמז זה בא קמץ כאלו הי' אתנחתא, ואשר אראך הוא ענין אחר כאלו הי' כתיב אשר שם אראך, ומסתייע פירוש הזה מדברי הזוה"ק (ע"ח.) אראך מה לא יכולת למיקם עליו ולא יכולת למינדע חילא דההוא ארעא דאיהו עמוק וסתום, ולדרכינו יתפרש על מראה כבוד ה':

מ״טולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הנצב פתח דברינו וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג, היינו שלקח לו התעוררות ממה שראה את כל העולם רודפים אחר ההבל וריק, וכמו ששמעתי בשם אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה שפירש דולקת מלשון כי דלקת אחרי עכת"ד, ולפי דרכינו יתפרש הרדיפה אחר ההבל ותמה ואמר בודאי אי אפשר שהי' העולם בלא מנהיג שכוון בבריאת העולם והאדם מובחר היצירים לתכלית נכבד ולא לרדוף אחר ההבל ולקח מזה התעוררות לדרוש ולחקור עד שהשיג מה שאפשר להשיג בשכל אנושי, אך בלתי אפשר הי' לו להשיג בשכל אנושי מהות האלקית עד שהציץ עליו הש"י ואמר לו אני הוא בעל העולם היינו שהראה לו במראה הנבואה כנ"ל, אבל עיקר הדבר שיש סיבה ראשונה שכל הנמצאות נמצא מאמיתת המצאו ושהוא משגיח ומעניש ומשכיר זה השכיל מאז בחקירתו ושכלו למר בן ג' שנה ולמר בן מ' שנה ומסר עצמו על קידוש ה' ונשלך לאור כשדים ואין לו שייכות אל מה שהציץ עליו בעל העולם והראהו במראה הנבואה את כבוד ה' שהי' לאחר מכאן ימים רבים:

נ׳ויש לומר שכדמיון זה הוא ששת ימי המעשה והשבת שבכל ששת ימי המעשה יש לו לאדם ליקח התעוררות במה שיתבונן בכל תהלוכות העולם שכולם רודפין אחר ההבל וריק שזה לא יתכן שאדם מובחר היצירים יכלה כל ימיו בדבר שאין לו תכלית, אלא ודאי שתכלית האדם הוא תורה ועבודה למי שהשמים וארץ שלו, אבל ביום השבת בא הארה מלמעלה ללב בני ישראל להרגיש דביקות הש"י ואת האור כי טוב והוא כדמיון אשר אראך שהציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה, וכמו שאנו אומרים בקבלת שבת קומי אורי כי בא אורך, וזה אין לקוות בכל ששת ימי המעשה אלא לאנשי המעלה תלמידי חכמים שהם עצמם נקראים שבת:

נ״אולפי דרכינו הנ"ל יש לפרש ג"כ הלשון לך לך שרש"י פירש להנאתך והרמב"ן כתב שזה הוא לפי חוקי הלשון ובזוה"ק לאתקנא גרמך, ולפי דרכינו י"ל דהנה כתבנו לעיל שהרשעים הללו מהם כחשו בה' ואמרו לא הוא, ומהם אף שהודו בסיבה ראשונה פקרו ואמרו עזב ה' את הארץ, שאין כבודו להשגיח בשפלים ומסר הנהגת השפלים למערכת השמים, והבין אבינו אברהם ע"ה בחקירתו היפוך שני כיתות האלו שהש"י אמר לו אמיתת מציחת הש"י, ומה הוא הסיבה הראשונה יראה במראה הנבואה, אך למען דעת היפוך כת הב' שאמרו עזב ה' את הארץ אמר לו לך לך, והיינו עפ"י דברי הזוה"ק ח"ב (כ"ו:) פתח ר' אלעזר ואמר וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים וגו' האי קרא הכי מיבעי לי' וידעת היום כי ה' הוא האלקים והשבות אל לבבך וכו' והשבות אל לבך מיבעי לי' אלא אמר משה אי את בעא למיקם על דא ולמנדע כי ה' הוא האלקים והשבות אל לבבך וכדין תדע לי' לבבך יצה"ט ויצה"ר דאתכליל דא בדא ואיהו חד ועל דא והשבות אל לבבך למנדע מילה עכ"ל, האומנם כי דברי הזוה"ק עמוקים ואין לנו עסק בנסתרות, אבל בפשוטו יש לפרש דהנה רש"י בראשית ב' ה', ה' אלקים, ה' הוא שמו אלקים שהוא שליט ושופט על כל, וכן פירוש זה בכל מקום לפי פשוטו ה' שהוא אלקים עכ"ל ולפי"ז בתיבות ה' הוא האלקים מבואר היפוך שתי כיתות המינים, נגד הכת שכחשו בה' ואמרו לא הוא ע"ז אמר שם ה' שהוא שם הי' והוה ויהי' ומהוה כל נמצא, ונגד כת הב' שפקרו ואמרו עזב ה' את הארץ ע"ז אמר שהוא המהוה כל נמצא הוא הוא השליט והשופט, והבל יפצה פי האומרים עזב ה' את הארץ שאין כבודו להשניח בשפלים שהרי לית אתר פנוי מני' ומלא כל הארץ כבודו כעליונים כתחתונים, ולא שייך לומר שהתחתונים רחוקים ממנו יותר מהעליונים כי שייך לומר רק בדבר נפרד, אבל לא בהש"י שהכל כלול בתכלית היחוד ואין עוד מלבדו, ונתן מופת על היחוד הוא יצה"ט ויצה"ר דאתכליל דא בדא, ואיהו חד אף שלכאורה נראה שהם ברואים רחוקים זה מזה בתכלית הרחוק, ומ"מ הרי רואין שהיצה"ר ביכולת להופכו לטוב ולעשותו ג"כ כולו טוב ולאתכליל דא בדא, ומוכח מזה שהכל אחד שהרי לא יתכן להפך את הדבר ממציאותו לגמרי ולעשותו מציאות אחר אלא ודאי שבשורש השרשים הכל אחד ומשום דאין עוד מלבדו וכל המציאות מתאחדים בהש"י ולית אתר פנוי מיני', ובכן הוא מופת כי ה' הוא האלקים היפוך האומרים עזב ה' את הארץ, וזהו הפי' לך לך היינו לך וראה את אותך היינו לבבך יצה"ט ויצה"ר דאתכליל דא בדא ותנדע שה' הוא האלקים שליט ושופט משגיח מעניש ומשכיר שהכל נכלל במלת אלקים:

נ״בברמב"ם ריש הלכות ע"ז, כיון שנגמל איתן זה וכו', הנה קרא לאאע"ה איתן עפ"י לשון הכתוב משכיל לאיתן האזרחי אף שכל ג' אבות נקראים איתנים כבש"ס ר"ה (י"א.) מניין שבתשרי נולדו אבות שנאמר וכו' בירח האיתנים בחג ירח שנולדו בו איתני עולם, מ"מ לא מצינו בפרטות שיקרא אחד מהאבות איתן כמו אברהם אבינו כאמרם ז"ל שם איתן לישנא דתקיפי הוא, והיינו כי יצחק ויעקב אף שהי' יחידים בדור שעמדו עצמם נגד כל הדור ולזה צריך אומץ לב ותקיף מאד, אבל הנה הם הי' להם ידיעת אלקית במראה הנבואה וקבלתם מאברהם שראה במראה הנבואה, אבל אברהם כשהי' נחלק על אנשי דורו עדיין לא הי' לו שום הארה אלקית אלא הכל מפרי חכמתו וכ"כ הי' לבו ברור עליו והי' תקיף באמיתת חכמתו עד שמסר עצמו לכבשן האש עוד טרם בא אליו הנבואה, זה הוא הפלא ופלא ונאה לקרותו איתן בפרטות, ונראה שזה הניח ירושה לזרעו אחריו כאמרם ז"ל או יהודאי או צליב, ואפי' האנשים שהם בקטנות המוחין, מוסרין עצמם על קדושת השי"ת, כבמדרש פס"ה וירח את ריח בגדיו ריח בוגדיו כגון יוסי משיחא ויקום איש צרורות, ונראה שברית מילה מסייע לזה שלשון ברית הוא נגזר מלשון ברא כמ"ש הרמב"ן בראשית ואו י"ח, והנה בריאה הוא יש מאין וע"כ אפי' אנשים שבגדו וקלקלו, וכמעט שנכבה אצלם זיק היהדות וכמעט שנעקר מהם העיקר ששתל אברהם אבינו, יכול לבוא בהרהורי תשובה בלבם יש מאין:

נ״גועוד יש לומר דהנה במדרש פס"א דורש מזמור אשרי האיש על אברהם, ובתורתו יהגה יומם ולילה א"ר שמעון רב לא הי' לו וכו', אף שהי' בדורו נח, שם ועבר, והא"ע נותן בו סימנים אברהם בן נ"ח כשמת נח, מ"מ הי' בודאי בריחוק מקום מאד ושֵם בירושלים הי' רחוק מאור כשדים ומחרן, ובמדרש פמ"ד קצות הארץ זה שרוי בקיצו של עולם וזה שרוי בקיצו של עולם, אך בודאי לא הי' זה במקרה, שיהי' כ"כ בריחוק מקום עד שלא הי' אפשרית שילמוד מהם דבר מה, אף ששֵם ידע מאברהם מאז כבמדרש פנ"ב ובשעה שביקשו אומ"ה לענות אותי [כך גי' המת"כ בשם רש"י] העמיד להם שני גדולי הדור שם ועבר והי' מתרים בהם, והטעם י"ל שהי' הכוונה שיהי' התחלה ממנו ולא יהי' נסמך אל הקודמים, וכאלו הוא התחלת הבריאה יש מאין, וכוחו זה הניח לזרעו אחריו כנ"ל:

נ״דוה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו, ברש"י כל זמן שהרשע עמו הי' הדיבור פורש ממנו ולעיל וכו' באותה שעה כשר הי', וכן הוא בזוה"ק, אך בסתרי תורה שלוט הוא משל על היצה"ר, וא"כ כך שמו לוט מתולדתו מלשון לטותא, וא"כ יש להבין מדוע לעיל לא עיכב את מאמר השי"ת כמו לבתר, ונראה דהנה במדרש אברהם ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה לפיכך נגדרו כל ישראל בזכותו, נראה מזה שענין עבודת אברהם במצרים הי' גידור הערוה, והנה כבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שנסיון שייך לומר רק באיש שיש לו שייכות עכ"פ לדבר הזה אבל באיש שכבר נקי ומלובן ואין לו שייכות לענינים אלו לא יוצדק לומר שזה נסיון לו כמובן, ולכאורה יש להבין הרי אברהם לא שלט בו יצה"ר והמליכו הקב"ה על כל אבריו כבש"ס נדרים, א"כ איך יוצדק בו ענין נסיון בדבר ערוה שהוצרך לגדר עצמו מן הערוה, ואם באמת לא הי' נסיון אצלו כלל, לא הי' שייך לומר שנגדרו כל ישראל בזכותו, שזכות הוא רק באם הי' לו נסיון בזה והתגבר על טבעו, אך י"ל עפ"י מה שכתבנו במק"א בהא דמרע"ה השיב להמלאכים שבקשו שינתן להם התורה כלום יצה"ר יש ביניכם, הלוא גם מישראל פסק אז היצה"ר ובש"ס ע"ז אלמלא לא חטאו לא הולידו כי פסק מהם כח להוליד, ואמרנו דכמו אדה"ר קודם החטא שהי' היצה"ר מחוץ לגופו סם רוכב על נחש, אלא שלאחר החטא נשתאב היצה"ר בתוך גופו וכמו שאמרו ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, ובעת מ"ת שבו ישראל למדריגת אדם הראשון קודם החטא, ע"כ הי' נמי היצה"ר מחוץ לגופם לבד כעון מסית עומד מבחוץ, וע"כ מדויק שהשיב להם כלום יצה"ר יש ביניכם ולא אמר בתוככם, כי בתוככם משמע בתוך פנימית שלכם וזה באמת גם בישראל לא הי', אלא אמר ביניכם שמשמע בחוץ בין זה לזה, וכיוצא בזה הי' בישראל ביניהם, והנה ידוע דשלשת האבות תקנו חטא אדה"ר שהי' פתוך בו כל השלשה עבירות ע"ז ג"ע שפ"ד, ואברהם תיקן חטא ג"ע כמ"ש במהר"ל, וע"כ כמו בשעת חטאו של אדה"ר הי' היצה"ר מבחוץ, כן בעת התיקון די אם היצה"ר יהי' מבחוץ, וע"כ אברהם לא שלט בו יצה"ר היינו שלא הי' היצה"ר בפנימיותו אבל מ"מ הי' לו היצה"ר מבחוץ, והיינו דבמדרש שלוט הי' להוט אחר בולמוס של עריות וע"כ בחר לו לוט את כל ככר הירדן לפי שהי' שטופי זמה כמו שפי' רש"י, ובכן י"ל הא דאיתא בסתרי תורה שלוט משל על היצה"ר, הוא יצרא דג"ע, וע"כ כאשר הלך לוט עם אאע"ה אתו עמו בחבורתו והוא הי' להוט אחר בולמום של עריות, פגם בענין זה גם את אברהם להכניס בו הרהורים, כידוע שהרשעים פוגמין את הצדיקים וצריכין שמירה, אבל א"א תמיד התגבר עליהם ואפי' בדידי' לא הוה מסתכל, וא"כ כל עוד שלא נאמר ויעל אברהם ממצרים הי' צורך בלוט, והא למה זה דומה לקליפה טרם שנתבשל הפרי, ובאשר הי' צורך עדיין לא הי' נחשב עדיין לפסולת כמ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בספרו אגלי טל בענין קליפת החטים הנצרכים להחטים להכניסם בהם לאוצר, וע"כ לא הי' מעכב השראת השכינה על אברהם, ובאמת באשר לא הי' נחשב עדיין לפסולת כ"כ לא יצא לגמרי לתרבות רעה עד שנחשד על הגזל ובחר לו שכונת סדום מפני שהי' שטופי זימה, כי מפני שהי' לו חיבור בצד מה אל אברהם למען יהי' נחשב לאברהם נסיון, הי' ג"כ להיפוך שקיבל תועלת מאברהם כי ידיעת הפכים אחד, אך עתה שלא הי' בו עוד צורך וכדמיו' קליפת הפרי אחר שנתבשל, נעשה נפרד לגמרי מאברהם ויצא לתרבות רעה, ואפשר לומר שגם כוונת רש"י במ"ש אותו שעה כשר הי', נמי כוונתו לזה, והכל עולה לכוונה אחת, וכלשון הכתוב וכשר הדבר לפני המלך שפירושו ראוי ונכון, וכאן ראוי למילתי':

נ״הובזה יש ליתן טעם לדברי הש"ס יבמות דערלות שלא בזמנה דהיינו קטן תוך ז' מותר לסוכו בשמן של תרומה דלא הוי ערלות, דבמדרש דערלה הוא פסולת של הגוף, וממילא, תוך זמנה שנצרך עדיין הערלה כמו קליפת הפרי טרם שנתבשל, ואם יחתכנה תוך זמנה הוי כנתתך הגיד שלא קיים מצות מילה כמו שביאר השאגת ארי', וא"כ עדיין יש צורך בהערלה ואינה נחשבת עדיין פסולת ע"כ לא הוי ערלות, וכן נמי א"א קודם שנצטוה לא הוי כלל מצוה, וכמחתך שאר אברים דמי שהרי צורך בו כנ"ל ואיננו נחשב פסולת, ע"כ לא מל אף שקיים כל המצוות טרם שנצטוה:

נ״ובמדרש וה' אמר אל אברם וגו' ר' יהודה אומר כעס הי' לאברהם אבינו בשעה שפירש לוט בן אחיו מעמו אמר הקב"ה לכל הוא מדבק וללוט בן אחיו אינו מדבק, ר' נחמי' אמר כעס הי' לו להקב"ה בשעה שהי' מהלך לוט עם אברהם וכו', והנה ידוע דבפלוגתא אלו ואלו דא"ח, וכאן דפליגי בסברות הפוכות איך יתכן זה, ונראה דהנה יש לדקדק דבר' יהודה איתא כעס הי' לאבינו אברהם, ובדר' נחמי' איתא כעס הי' לו להקב"ה, בשעה וכו', ובכן יש לומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהנה ידוע דלידע תעלומות לב אינו נמסר כי אם להקב"ה שנקרא יודע תעלומת, וגם הנה ידוע שסדר עולם הוא משפיע ומקבל הן בגשמיות והן ברוחניות וכמו שבגשמיות המקבל נכנע להמשפיע כן ברוחניות א"א להמקבל לקבל אלא כשהוא נכנע להמשפיע, והנה לוט נתגאה לחשוב א"ע ליורש אברהם וכל בנין עולם יהי' ממנו ע"כ שוב לא הי' יכול לקבל מאברהם תועלת להחזירו למוטב, אך אברהם לא ידע תעלומות לבו כי בודאי דברים אלו לאברהם אין בן ולוט יורשו לא נאמרו לאברהם עצמו, וע"כ אברהם כעס על עצמו שחשב שהש"י יש לו טענה וכעס עליו באשר לכל הוא מדבק ולבן אחיו אינו מדבק כי תלה החסרון בעצמו כמדת הצדיקים ולא עלה על דעתו שהחסרון הוא מחמת לוט שאיננו נכנע כנ"ל, וזה מאמר ר' יהודה כעס הי' לו לאברהם היינו אברהם על עצמו ונדמה בעיניו שהקב"ה אומר לכל הוא מדבק וכו', ור' נחמי' אמר כי הקב"ה באמת לא הי' לו טענה וכעס על אברהם שלא דבקו ללוט שהרי הש"י יודע תעלומות לב שהחסרון הוא מחמת לוט ולא מחמת אברהם, אלא כעס הי' להקב"ה על אברהם בשעה שהי' מהלך לוט וכו' וא"כ מר מיירי מכעס אברהם על עצמו ומר מיירי מכעס הקב"ה על אברהם:

נ״זובמה שכתבנו שלוט נתגאה כנ"ל יובן מדוע נשמת דוד המלך ע"ה הי' בתוך עומק קליפת לוט, דהדבר ידוע דהנשמות נצרפין בדבר שהוא הפכו, וע"כ דוד המע"ה שמדתו הי' הכנעה יתירה וכדכתיב ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם, וכמו ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דאותיות דוד מורה על מהותו דל"ת בראש ואח"כ אות וא"ו הוא אות המשכה כל מיני טובות כנודע ודל"ת לבסוף היינו שאחר כל הטובות והברכות נשאר נכנע כמקדם וא"כ הוא לגמרי היפוך מלוט ע"כ נצרף נשמתו בלוט:

נ״חובמה שכתבנו דצירוף הנשמות הוא בהיפוכים יובן דברי המדרש מצאתי את דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום, משמע דלבד שנשמת דוד המע"ה הי' לה צירוף וזיכוך בלוט הי' לה נמי צירוף וזיכוך בסדום, ויובן עפ"י מה דכבר כתבנו שדור אנוש ודור המבול ודור הפלגה הי' חטאם בגוף ונפש ושכל, דור אנוש בע"ז שהוא בשכל, דור המבול בג"ע שהוא בגוף, דור הפלגה קיצוץ ופירוד התחתונים מן העליונים דוגמת שפיכת דמים שהוא בנפש, וכנגדם הי' הג' אבות בקדושה שתיקנו קילקול אלו הדורות אברהם תיקן חטא ג"ע, יצחק תיקן חטא ע"ז, ויעקב תיקן חטא שפ"ד, והנה כתיב ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד, ובמדרש חטאים בג"ע, לה' בע"ז, מאד בשפיכת דמים ונראה שהם לקחו כל הג' קליפות רעות יחדיו, מאחר שפרט בהם הכתוב כל אחד לעצמו ולעומתם בקדושה הי' דוד המע"ה כולל כל הג' אבות וע"כ לעתיד יהי' ראש לשלשת האבות כי הוא כלול משלשתן, וע"כ כאשר עוד הי' נשמתו משוקע ביד החיצונים כידוע הי' מקומו בסדום שהם בטומאה לעומתו בקדושה:

נ״טבמדר"ת אתה אמרת אם מחוט אני מטהר את בניך במזבח שתהא מוקפת בחוט של סיקרא כמו ששנינו המזבח הי' מוקף בחוט של סיקרא, ועוד בשכר שאמרת אם מחוט אני אתן לבניך מצות חוטין של מצוות פתיל תכלת אמרת עד שרוך נעל אני נותן לבניך מצות יבמה וחליצה וחלצה נעלו, ובמדרש רבה מוסיף ד"א אם מחוט זה המשכן שהוא מצוייר בתכלת וארגמן ועד שרוך נעל אלו עורות התחשים, ובש"ס חולין (פ"ט.) ואמר רבא בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצוות לחוט של תכלת ורצועה של תפילין, בשלמא רצועה של תפילין כתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, פירש"י איכא הנאה דכתיב ויראו ממך וכו', אלא חוט של תכלת מהו דתניא ר"מ אומר מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין מפני שתכלת דומה לים וכו' עד דומה לכסא הכבוד, פירש"י וכשהקב"ה מסתכל בכסא הכבוד שלו נזכר במצוה זו שהיא כנגד כל המצות, ויש להבין א"כ דכל הני צריכין למצוא שיהי' הנאה ותועלת לישראל, בחוט הסיקרא, וגם במצוות חליצה מה הנאה איכא דהנאת מצוה לא חשיבא לי' הנאה דא"כ לא הוי מקשה הש"ס מידי, ועוד הא אמר רבא חלצה בסנדל של ע"ז כשירה מצוה לאו להנות ניתנו, וגם יש להבין ההנאה במשכן שהוא מצוייר בתכלת וארגמן ועורות תחשים מאי נ"מ לנו באיזה דבר נעשה המשכן:

ס׳ונראה דהנה במשנה מדות שהמזבח הי' מלבנין אותו פעמים בשנה וההיכל פעם אחת בפסח, וידוע דגוון לבן הוא בחסד, וע"כ פסח שהוא זמן השפעת החסדים כידוע הי' זמן ליבון ההיכל, וידוע שהיכל גמטריא שלו כשם אד' שהוא שם מדת מלכותו יתב"ש, והמזבח שהוא מקום הקרבת הקרבנות אשר מדת הדין אומרת נפש החוטאת הוא תמות, אלא שימינו של הקב"ה פשוטה לקבל שבים, ומקבל נפש הבהמה תמורת נפש האדם, א"כ מלבנין אותו פעמים בשנה להורות שכל מציאתו הוא רק חסדים שבו, אבל ההיכל שהוא מדת מלכותו, וידוע שעיקר בנין המלכות הוא מהגבורות להודיע דאית דין ואית דיין, ע"כ אין מלבנין אותו אלא בפסח שהוא זמן החסדים לגמרי בלי תערובות דין [ובמדרש שעל הים בא עוזא שר של מצרים ואמר דין יש לי עליהם, וכבר דקדקנו למה המתין עד על הים ולא טען תיכף בשעת היציאה, ופרשנו שהיציאה הי' בחסד גמור בלי תערובות דין ולא הי' שייך לו לטעון דין יש לי עליהם שאם המלך ירצה ליתן מתנת חנם לאיש אין מקום להקטיגור לעמוד ולתבוע דין כמובן, אבל על הים שהכוונה הי' שזכות ישראל יסייע כמו שאמרו ז"ל כדאי האמנה שהאמינו בי שאקרע להם הים הי' מקום לשר של מצרים לתבוע דין] אבל המזבח הוא כולו מפאת חסדים אפי' בזמן הדין, אך ידוע דהחסדים צריכין שמירה יתירה שהרי מצד החסד הכל שווין, ואולי מפני זה נכרים נודרין נדרים ונדבות כישראל, אבל לבדק הבית אין מקבלין מהם, ע"כ בא חוט הסקרא באמצע מראה אדום שהוא דין לבל יתדבק בו מי שאינו ראוי, שע"ז עצמו שייך דין מי הוא הראוי לקבל החסדים וכמו שכתבנו מזה במק"א, וכן מצינו במדבר שבגדי השרד שהי' מכסין את הכלים לא הי' באחד מהן בגד אדום רק במזבח שנאמר ופרשו עליו בגד ארגמן, והכל מטעם אחד, והנה אברהם שהי' מדתו חסד ואיחה את כל באי עולם מיאן ליקח משלל סדום אף שהי' מדינא כדין המציל מן הנהר ומן הגייס, מ"מ באשר הי' מדתו לחבר את באי עולם, נתן לעצמו שמירה יתירה לבל יתחבר עליו כנ"ל, א"כ הוא ענין אחד עם חוט הסקרא, ובשביל אברהם זכו ישראל לחוט הסקרא לשמירה כנ"ל:

ס״אוכן יש לפרש ענין חוט של תכלת על חוטי הלבן כמו שאמרנו שלבן מורה על חסדים, וחוטי הלבן מעוררים השפעת החסדים, ותכלת שדומה לכסא הכבוד הוא מסמא עיני החיצונים, וע"כ הם מתרחקים מהחסדים שע"י הלבן, וזה עצמו הוא ענין המשכן שהוא מצויר בתכלת וארגמן ועורות תחשים, והוא כענין שכתוב אפריון עשה לו המלך שלמה [שקאי על המשכן] מעצי הלבנון רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים שאהבה צריך לשמירה כמו שכתבנו מזה במק"א וגוונין הנ"ל הם לשמירה:

ס״בוכן יש לפרש ענין נעל של חליצה דהנה בזוה"ק מי שאינו מניח בנים אינו נכנס לפרגודא דמלכא, והטעם י"ל כי אדם שהוא בדוגמא העליונה צריך שיהי' נצחי כדוגמא העליונה גם בהאי עלמא, ובמה שמניח זרע אחריו בזה הוא נצחיותו גם בהאי עלמא כמו שאנו אומרים והתקין לו ממנו בנין עדי עד, וכאשר אינו מניח זרע במקומו נשאר נקשר בזה העולם שהרי הוא נצחי גם בזה העולם, וידוע בזוה"ק דמאן דאית בי' מדא דהאי עלמא לא עייל לתמן וכאשר יבמה יבוא עלי' והי' הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ועי"ז נשאר נצחיותו גם בזה העולם ושוב אין נשמתו נקשרת בעוה"ז, וכאשר לא יחפוץ באה מצוות חליצה בחמלת ה' עליו, והיינו כי נעל הוא דבר ממוצע בין האדם לארץ שדורס עלי', והוא רמז לממוצע וקשר שבין עליונים ותחתונים, והוא הענין שאמרו ז"ל חנוך תופר מנעלים הי' ועל כל תפירה ותפירה הי' מיחד שם שמים ובזה שהוא חולצת הנעל היא מבטלת את הקישור של נפש המת מזה העולם, ועי"ז ביכולת נפש המת לעלות למעלה אל מקומה שואף זורח הוא שם:

ס״גולא תאמר אני העשרתי את אברם, ויש לדקדק איך יאמר הלוא גלוי ומפורסם הי' המלחמה ואברהם מן המלחמה לקח ולא מיד מלך סדום, ולא עוד אלא שגם את מלך סדום הציל מן באר טיט ואיך יאמר להיפוך שהוא העשיר את אברהם, ונראה דהנה ידוע דהבהמה וכלים כרגלי הבעלים, והיינו משום שהוא מושפע ממקום הבעלים ותחומין יש לכל אחד, תחומו הוא שורשו למעלה כי אין לך דבר שאין לו מקום וכו', וע"כ הלוקח כלי תשמיש מן הגוי צריך טבילה מפני שיצא מטומאתו של גוי לקדושתו של ישראל כבירושלמי, ואם הבעלים צדיקים נשפע ממקום קדושה ולהיפוך להיפוך, אך כאשר זוכה מן הרשע במלחמה וכדומה הנה דבר זה שהי' מושפע ע"י שר הארץ וממקום אשר לא טהור שב אל חוק הקדושה, וע"כ כאשר כבשו ישראל את ארץ כנען התיר להם השלל ואפי' קדלי דחזרי, שהוא מושפע משלש קליפות הטמאות לגמרי והטעם כי חיות כל העולמות ואפי' צד הרע הכל הוא מפאת הקדושה כי הסט"א פגרים מתים, וחלק הקדושה מפוזרים בכל המציאות להחיותם, ועתה כאשר שבו לתחת יד הקדושה הנה חלקי הקדושה עולים מן הטומאה לטהרה:

ס״דוהנה ידוע שמהותו של אברהם הוא מדת חסד להשפיע כל טוב להעולם ולהתחסד אפי' עם הרשעים כמו שהי' הענין בשלשה מלאכים ריש פ' וירא שכערביים נדמו לו שמשתחוים לאבק שברגליהם, והיתכן שיתרצה אברהם להחיות ולהתחסד עם שונאי הש"י, היפוך הדין שהם מלא מורידין ולא מעלין, או מורידין ולא מעלין, אלא שדרכו דרך הקודש הי' ע"י החסדים למשכם בעבותות האהבה ולהביאם לתחת כנפי השכינה, וכל מה שעושים במדת הגבורה להתגבר על שונאי ה' ולהכריחם שיהי' כבושים תחת הקדושה, הי' עושה אברהם ע"י החסדים למושכם בחבלי אדם שמעצמם יקבלו את עול מלכות שמים עליהם, והכל מפני שהתחסד עמהם להטעימם מטוב הקדושה, וידוע שההשפעה היא הממוצע ומחבר את הנותן להמקבל וע"כ באמצעות חיבור זה הי' ביכולתו להחזירם למוטב למשכם בעבותות האהבה ומובן שענין מלחמה וכבישה הוא היפוך מדתו, שכל ענינו רק להמשיך חסדים והשפעה מצד הקדושה לכל מקומות נמוכים עד שיתעוררו מעצמם לשוב להקדושה, וזהו הענין שהבטיחו הקב"ה לעשרהו, והיתכן שאברהם לעשירות הי' צריך, ואין זה מדת הצדיקים לבקש עשירות, אך הוא הדבר שהי' רוצה בעשירות כנ"ל שע"י אמצעות ההשפעה יבוא הכל תחת כנפי השכינה, ובמדרש פרשה מ' הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו זה אברהם, ולכאורה כל באי עולם מיחלים לחסדו, ובמדרש ואתחנן שאין לכל ברי' אצל הקב"ה כלום, וא"כ מה רבותא דאברהם, אבל הוא הדבר שכל העולם מיחלים לחסדו עבור עצמם, אבל אברהם הי' מיחל ומקוה להש"י שיתחסד עם כל הנבראים למען ימשכו בעבותות האהבה לתחת כנפי השכינה, וזה שאמר ולא תאמר אני העשרתי את אברם היינו שהעשירות בא לו מצד הכבישה מן סטרא דמלך סדום מדת הגבורה היפוך מדתו כנ"ל, ועם מה שכתבנו יובן מה שהי' יצחק אבינו בוחר באכילת ציד שהוא מדתו מדת הגבורה, והי' אכילת הציד אצלו לדוגמא ופועל דמיוני כמובן, ולא תמצא זה באברהם כי זהו איננה מדתו:

ס״הויש לומר עוד דזה ענין תפילין, וזה ענין אות שבת, דאות תפילין הוא כמ"ש הזוה"ק דיהבין חילא למאריהון למכבש עבדא תחות מארי' ושפחה תחת גבירתה, להכריחם להשיבם נכנעים להקדושה וזהו מדת גבורה כנ"ל, ואות שבת הוא להמשיך ברשת האהבה את כל העולם באמצעית השפעת הקדושה, וזהו הענין הנשמה יתירה שבשבת, וע"כ אם הי' לקח אברהם מרכוש סדום ע"י הכבישה כנ"ל, הי' נחשב כמו המניח תפילין בשבת שהוא חילול שבת:

ס״ועגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל, ברש"י שלשה עגלים רמז לפר יום הכפורים, והעלם דבר, ועגלה ערופה, ועז משלשת רמז לשעיר הנעשה בפנים ושעירי מוספין של מועד ושעירת חטאת יחיד, ואיל משולש אשם ודאי ותלוי וכבשה של חטאת יחיד, ויש לדקדק למה לא נתן לו רמז על מוספי שבת, ונראה דקרבנות האלה הם לכפר והוא העומד נגד כח האומות שאין להם כח ושליטה אלא מעונות ישראל ח"ו ולולי עונות ישראל הי' כלא היו, וע"כ כאשר שאל באיזה זכות יתקיימו כי אין צדיק בארץ וגו' ויתגבר כח האומות ח"ו, ומזה בא גם טומאת מקדש וקדשיו כמ"ש במק"א, הראה לו הקרבנות, אבל מוספי שבת שאין באין על חטא אלא להיות כלי מוכן לקבל קדושת שבת אין כאן מקומן, כי אפי' כשלא הי' כח האומות והחטא כלל בעולם הי' באין מוספי שבת, והרמב"ן כתב שרמז לו עולה וחטאת ושלמים אבל דעת רש"י אינו כן ולא בא רמז כלל לא על עולה ולא על שלמים, ודעת הרמב"ן יש ליישב שלשיטתו הולך, ריש פ' ויקרא בהקדמתו שהעיקר הוא המקדש להיות השראת השכינה בישראל והקרבנות הם רק לצורך המקדש היינו שלא יגרמו העונות לסילוק שכינה, א"כ לשיטתו כל הקרבנות עיקרם לכפרה ואפי' עולה ושלמים, והנה עולה מפורש שהוא מכפרת על הרהור הלב, ישלמים יראה לי שהוא כפרה על קיצור בעבודה או שלא הי' כ"כ בהתלהבות ובשמחה, ומשום דעיקר שמחה בשלמים כתיב ובזמן שבהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר שלמים והדברים עתיקים ואין כאן מקומן של זבחים, ולרש"י עיקר עולה ושלמים כלישנא דש"ס עולה דורן הוא והכפרה ממילא קאתי, ומ"מ לדברי כולם מוספי שבת לאו לכפרה ודחיית כת האומות בא כי בשבת כלהו ערקין ואתעברו מינה ודו"ק:

ס״זשנת תרע"ד.

ס״חבמדר"ת ילמדנו רבינו אדם מישראל מהו שיקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך רב אידי ורב הונא בשם רבי יהודה אמרי אסור לקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך אלא יעמוד במקום אחד באימה וביראה ברתת ובזיעה וכו' וכשמתחיל ואהבת רצה מהלך רצה עומד וכו', ויש להבין מה ענין פתיחה זו לפרשה זו:

ס״טונראה דהנה כתיב לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, וברמב"ן שהי' נודד והולך וכו' עד שבא אל ארץ כנען ואמר לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת אז נתקיים אל הארץ אשר אראך, ויש להבין דלכאורה יותר יוצדק לומר אל הארץ אשר אומר אליך, שהרי אתה אומר שהכוונה הי' על האמירה, וגם באמת לא מצינו שהי' מראה לו אז את הארץ, ולמה אמר אשר אראך, ובהעקידה כתיב אל אחד ההרים אשר אומר אליך ושם לא מצינו אמירה כלל אלא ראה ענן קשור על ההר, ושם הי' לכאורה יותר צודק לומר אשר אראך, ושם יש לתרץ כי ראי' הוא לשון חיבור, כידוע מענין חוש הראות שהוא התחברות כח הראי' בדבר הנראה וכמו שספרו שיש עופות המחממים את הבצים שלהם בהבטתם עד שיעשו אפרוחים, וע"כ כתב שם וירא את העקום מרחוק ופרשו בו שהש"י עמד אז מרחוק ממנו דאל"ה לא הי' חשיב נסיון כלל לגבי אברהם ודביקתו, וע"כ י"ל דמה"ט כתיב אשר אומר אליך דכבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ההפרש שבין דיבור לאמירה שהדיבור הוא חיבור המדבר והנדבר אבל אמירה הוא עצם המאמר בלתי חיבור וע"כ תאמר פלוני דיבר עם פלוני ולא תאמר פלוני אמר עם פלוני אלא לפלוני, וע"כ באשר אז הי' בלתי חיבור וקירוב לא אמר בו לשון ראי' שהוא נמי לשון חיבור אלא אומר שהוא בלתי חיבור, ומצינו בדברי חכז"ל לשון אמירה ע"י רמיזה דאשתעי במחוג, וכענין שאמר הכתוב השמים מספרים וכו' אין אומר ואין דברים, וע"כ אין סתירה בזה דכתיב אשר אומר ולבסוף הי' רק ע"י שראה ענן קשור על ההר אבל בכאן דכתיב אשר אראך ובאמת הי' דיבור לבד למה לא כתיב אשר אומר אליך או אשר אדבר עמך:

ע׳אך נראה דהנה ידוע שמדתו של אאע"ה הי' אהבה וחסד ובמכילתא לאוהבי זה אברהם ופירש הרמב"ן שאברהם מסר נפשו באהבה כענין שכתוב חסד לאברהם, והנה ענין אהבה אינו שייך אלא בדבר שרואה ומכיר, וע"כ איתא בספרי הובא ברש"י בפרשת ק"ש ואהבת, ומהו האהבה והיו הדברים האלה וגו' מתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומדבק בדרכיו, וע"כ אברהם תחילת הכנסתו בקדושה, טרם שהיו שתי כליותיו נובעות חכמה, שבודאי לא הי' זה בתחילתו שהרי במדרש אשרי תבחר ותקרב יש שבחרו ולא קירבו זה אברהם דכתיב אשר בחרת באברהם ולא קירבו אלא הוא קירב א"ע, אי אפשר שהי' תחילת הכנסתו בקדושה באהבה ודביקות אלא הי' בבחי' עול מלכות שמים שהשכיל שיש נמצא בורא עולם שאליו ראוי לעבוד במסירת הנפש, אך לעומת שהי' מקבל על עצמו עול מלכות שמים זכה אח"כ להיות מכיר את הבורא ואז יתכן לו לדבוק נפשו באהבה, וע"כ נקרא אברהם לעולם בשתי מדות אלה ירא אלקים ובמדרש הנה עין ה' אל יראיו זה אברהם שנאמר כי ירא אלקים אתה, וכתיב אברהם אוהבי, שאהבה ודביקות שזכה להם הי' רק לפי מכסת היראה ועול מלכות שמים שקדום, וכענין בזכות ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט:

ע״אובזה יש לפרש את הארץ אשר אראך דהנה אמרו ז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה והוא מלשון רצון ואהבה, ובזה שפיר יוצדק לשון אשר אראך כי לא יתכן אהבה רק למי שמכיר כנ"ל, וא"כ הוא ארץ ישראל דלמטה וארץ החיים שלמעלה, וכמו בגשמיות כן ברוחניות, והי' זה במה שכתוב וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת כמ"ש הרמב"ן:

ע״בוהנה המתדבק באהבה שהוא הולך ומתדבק בכל עת יותר ויותר עד בלי שיעור וגבול יוצדק לכתוב בו לשון הליכה, אבל קבלת עול מלכות שמים יותר יוצדק בו לשון עמידה כמ"ש וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ויעמוד העם מרחוק כי מפאת עול ויראת שמים מתפחד לקרב לפנים ממחיצתו, וזה שאמר במדר"ת שלקבלת עול מלכות שמים אסור לו להיות מקבל כשהוא מהלך אלא יעמוד במקום אחד באימה וביראה ברתת ובזיעה אבל כשמגיע לואהבת רצה מהלך שאז יוצדק נמי לשון הילוך:

ע״גומעתה יובן הכתוב לך לך מארצך וגו' היינו שעד אז הי' בבחי' קבלת עול מלכות שמים ובכח זה הי' לו עמידה בכל מה שעברו עליו בארצו ומולדתו ובית אביו, עתה נצטוה שילך מזה שהי' עד עתה בבחי' עמידה היינו קבלת עול מלכות שמים לבדו אלא יאחז צדיק דרכו בחי' הליכה היינו להתדבק באהבה אל הארץ אשר אראך, וז"ש בזוה"ק (ע"ז) סוף ע"ב לאתקנא גרמך לאתקנא דרגא דילך, עוד שם בזוה"ק (ע"ח.) ואעשך לגוי גדול בגין דכתיב לך לך ואברכך בגין דכתיב מארצך ואברכך בנין דכתיב וממולדתך וכו', ולכאורה אינו מובן דחשיב לך לך לזכות בפ"ע, והרי בלתי מארצך וכו' אין כאן לך לך, אך להנ"ל יובן שיאחז בחי' הליכה והוא זכות בפ"ע, ומעתה דברי המדר"ת נאות מאד לענין הפרשה והוא פתיחה טובה לבוא לענינה:

ע״דוהנה ידוע דכל ענין אבות הוא סימן לבנים בכלל בפרט, ויש לומר דלעומת בחי' עמידה ובחי' הליכה כנ"ל שבאברהם, הוא ששת ימי המעשה ושבת, דששת ימי המעשה עוקר עבודת האדם הוא קבלת עול מלכות שמים והוא תפילין שמא דמארך עלך, ולעולם יעשה אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשא, והוא בחי' עמידה כנ"ל, ויש לומר רמז לזה במדרש תמן קריין לפועלא טבא עמידה, שאז האדם הוא בחי' פועל לבד, היום לעשותם, אבל כשהגיע שבת שהוא דביקות באהבה ורצון ושבת הוא מעין עוה"ב והוא מעין למחר לקבל שכרם, וזה שאומרים בשבת ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, להיות מתקרב והולך, ובזוה"ק דבשבת פטור מעול מלכות שמים דאיהו תפילין ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהיינו דבשבת אין העבודה בבחי' עול רק בחי' אהבה ורצון, ע"כ הוא בחי' הליכה:

ע״ההנה הרמב"ן נתן טעם לגלות מצרים שאברהם חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקית במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו והי' לו לבטוח בה' וכו' גם יציאתו מן הארץ שנצטוה עלי' בתחילה מפני הרעב עון אשר חטא כי האלקים ברעב יפדנו ממות ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה במקום המשפט שמה הרשע והחטא, והמהר"ל בספר גבורות פרק ט' הביאו וכתב שכבר הקשו עליו עד שנעקר פירושו מכל וכל, ובאמת נראה ג"כ מדברי המדרש להיפוך שלא ירידת אאע"ה הי' סיבה לגלות אדרבה גלות מצרים הי' סיבה לירידת אאע"ה למצרים שאמר לו הקב"ה צא וכבוש הדרך לפני בניך, אך בזוה"ק (פ"א:) אמר רבי יהודה ת"ח כיון דנחת אברהם למצרים אשתעבידו בנוי במצרים ארבע מאה שנין דהא כתיב וירד אברם מצרימה ולא כתיב רד מצרים ואצטער כל ההוא לילא בגינה דשרה, והוא ממש כדברי הרמב"ן בסופו שלא כדברי המדרש, ובודאי אידי ואידי דברי אלקים חיים, דיש לומר דתחילת הליכתו למצרים מפני הרעב הוא חטא, אבל אחר שהסכימה דעתו לרדת למצרים ובשביל זה נגזר שהגלות יהי' במצרים דווקא שוב אמר לו צא וכבוש הדרך לפני בניך במצרים, ולפי"ז י"ל שגם ראשית דברי הרמב"ן קיימים שמאחר שנאמר לו צא וכבוש הדרך לפני בניך שוב לא הי' לו להתירא פן יהרגוהו:

ע״ואך במה שכתב הרמב"ן שהביא אשתו הצדקת במכשול עון תירצו בזוה"ק משום דחמא עמה שכינתא ובגין כך אתרחיץ אברהם, אבל עדיין יש קושיא עליו מדוע ירא לנפשו, ובפשיטות י"ל מה שהי' ירא לנפשו שלא יהרגוהו הוא משום ענותנותו היתירה שהי' בעיני עצמו כעפר ואפר, ולא הרהיב עז בנפשו לחשוב שהש"י יעשה עמו נסים אפי' נגד בעל בחירה, אף שראה שנעשה עמו נס בכבשן האש חשב שיותר נקל להנצל מדבר שאינו בעל בחירה, מלהנצל מאיש בעל בחירה כמ"ש הזוה"ק (קפ"ה.) דמהאי טעמא בחר ראובן להשליך את יוסף לבור נחשים ועקרבים שעוד תקוה נשקף לו להשיבו אל אביו, משימסר ביד אחיו שנאוי דלא מרחמין עלי', עיי"ש, ועוד י"ל בפשיטות שבכבשן האש הי' למען כבוד ה', ע"כ לא הרהיב עז בנפשו למסמך על נס במקום דשכיח הזיקא, ומ"מ נחשב לו לקצת חטא:

ע״זוהנה במצרים הי' להם שליטה על הזכרים אם בן הוא והמיתן אותו וכן השליכו זכוריהם ליאור, אבל על הנקבות לא הי' להם שליטה, היפוך מה שאמרו האומות ק"ו אם בגופן שלטו ק"ו בנשותיהן, והשם מעיד עליהן שהם בני אבותיהן, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר הטעם שלא הי' להם שליטה אלא בגופן שהוא חיצוניות אבל לענין לטמאות נשותיהם שהוא ענין פנימי לזה לא הי' להם כח, וזה שהשם יוד הא שהוא עלמא דאתכסיא מעיד עליהם שהם בני אבותיהן, ודפח"ח:

ע״חולפי דברנו הנ"ל יש עוד לומר מאחר דכל כח מצרים ששלטו על ישראל הי' מחמת חטא אברהם דנחית למצרים בלא רשות וגם מה שבענותנותו היתירה לא בטח שיעשה לו נסים והי' מתירא שלא יהרגוהו כנ"ל, אבל בענין שרה שפיר בטח בה' כנ"ל ע"כ הי' נמי גלות מצרים בזה הסיגנון שלא הי' להם שליטה אלא על הגופין שבענין זה הי' החטא, אבל בענין טומאת נשותיהם שבזה לא מצינו חטא כלל לאברהם שהרי בענין שרה הי' בוטח בהש"י לגמרי ע"כ לא הי' להם שליטה כלל:

ע״טובזה יש לתרץ מה שהקשו המפורשים בפ' פנחס למה ה' שמעיד עליהם כנ"ל הוא שלא כסדר שההא הוא קודם היוד, ולפי דברנו יש לתרץ דהנה בזוה"ק דיוד הוא אברהם והא הוא שרה, וע"כ אתי שפיר שהרי מה שלא שלטו וכו', הוא מפאת שבענין שרה לא עשה שום פגם, ע"כ אקדמה ברישא, להורות על ענין זה:

פ׳וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו פירש"י כל זמן שהרשע הזה עמו הי' הדיבור פורש ממנו ולעיל שהי' לוט אצלו כתיב וירא ה' אל אברהם באותה שעה כשר הי', וכבר אמרנו בשם הזוה"ק דלוט הוא יצה"ר מלשון לטותא, וא"כ הי' מקולקל מתחילתו, אך נראה דהא דכתב רש"י באותה שעה כשר הי' אתיא גם אליבא דזוה"ק, והיינו דהנה כמו בגשמיות דהקליפה שומר להפרי, ובעוד שהוא שומר יש לה מעלה שמצטרף לענין קבלת טומאת אוכלין, אך כשנפרד לעצמו נעשה פסולת גמור ונדחה לחוץ, ומגשמיות נשמע לרוחניות שכבר אמרנו במק"א שהם בסגנון אחד, שכן הוא בריאת היצה"ר לעומת היצה"ט שהיצה"ר נצרך לחדותא דשמעתתא וכדומה, ובמדרש פרשה ט' והנה טוב מאד זה יצה"ר וכי יצה"ר טוב מאד אתמהה אלא שאלמלא יצה"ר לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד ולא נשא ונתן, וא"כ נברא היצה"ר להיות שומר ליצה"ט, אך כאשר נעשה נפרד לעצמו להיות מתאוה לגשמיות בשביל שהוא גשמיות לא לעזר ולא להועיל ליצה"ט ומזה נסתעף שנעשה להיפוך מיצה"ט ע"כ הוא כמו פסולת שנדחה לחוץ:

פ״אובדוגמא זו י"ל שכן הי' בריאת עשו ויעקב שהוא כמו קליפה שקדמה לפרי, והכוונה הי' שעשו יהי' שומר ליעקב וממציא לו כל דברים הנצרכים למען יהי' יעקב פנוי לדברים שבקדושה וכמו שאמר הרה"ק ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא שמה שמגנים את עשו שהי' רשע, הלוא באם הי' עושה מעש"ט הי' עוד גרוע צא ולמד ממצוה אחת הוא כיבוד אב שהי' נזהר בה, כמה צרות סבלנו מזה, ואמר הוא זצללה"ה, שהי' לו להיות כמו שהי' אך שהי' צריך להיות לו דרך ארץ מיעקב ולהכניע אליו, עכת"ד, והפירוש כנ"ל שבאם הי' נכנע ליעקב והי' כמו שומר לפרי זה הי' תיקונו וכמו שומר לפרי שמצטרף לקבל טומאת אוכלין כנ"ל, אך עשו בזדון לבו נעשה נפרד לעצמו כאלו הוא התכלית, וע"כ ובית עשו לקש:

פ״בוכענין זה י"ל בלוט שהלך את אברהם אף שלוט הוא יצה"ר מ"מ הכוונה הי' שיהי' כמו קליפה השומר לפרי, וכמ"ש הרמב"ן שלצוותא של אברהם הלך אתו, וע"כ בעוד שהי' נכנע לאברהם הי' לו חשיבות והי' טוב, ולא הי' מתעכב הדיבור בשבילו, אך אח"כ כשהעשיר ונשא לבו לחשוב שהוא העיקר וממנו יצא כל בנין העולם וכמו שאמרו רועיו לרועי אברם לאברם אין לו בן ולוט יורשו, ובמדרש אל נא תהי מריבה ביני ובינך ר' עזרי' בשם ר' יהודה בר' סימון אמר כשם שהי' ריב בין רועי אברם ובין רועי לוט כך הי' ריב בין אברם ללוט, ונעשה נפרד לעצמו, נעשה כמו קליפה הנפרדת מהפרי, וע"כ נתעכב בשבילו הדיבור לאברם, ואתיא דברי רש"י אף לפי הזוה"ק:

פ״גוהנה עדיין יש להבין למה דווקא באותו זמן נתגלגל שנפרד לוט שבודאי ענינים אלו כל פרט ופרט נמי איננו במקרה, ולפי הדוגמא שבגשמיות כנ"ל יש לומר דכמו בגשמיות סדר התבואה שמתחילה מדיישין עד שנפרד הקליפה שלא תהי' עוד דבק באוכל, ואחר כך זורין במזרה להרחיק הפסולת מהאוכל אחר שכבר איננו דבוק ע"י פעולת החבטה והדישה, וכן קליפת הגרעינין עצמן אחר שנטחן והקליפה איננה עוד דבוקה בהאוכל מרקדין אותן להרחיק הקליפה מהאוכל, כן נמי יש לומר בענין לוט שהלך את אברם כמו קליפה הדבוקה באוכל כנ"ל, אך ע"י הירידה למצרים והי' לו מירוק לאברם ע"י הפחדים והטילטול והגלות עי"ז נפרד הקליפה ממני לגמרי היינו שאינה עוד דבקה עמו, ולא הי' נצרך לו לוט כקליפה השומר לפרי, ע"כ נסתעף שגם ללוט הי' צאן ובקר ואוהלים ונתגאה כדי שעי"ז יתרחק ממנו לגמרי, והכל בעתו ובזמנו, וכמו שבאברהם כן הי' בגלות מצרים לכלל ישראל שע"י הגלות וטירוף והשיעבוד נפרד מהם הקליפה שלא להיות דבוק בהם חלק הרע, ורק אח"כ הגיע זמנם לצאת שנעשה פירוד לגמרי בינם לבין המצרים, וכאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, וגם הרשעים שבישראל קודם היציאה מתו בשלשת ימי האפילה:

פ״דויש לומר דבסגנון זה הוא ששת ימי המעשה ושבת שע"י הטרדות וטירוף של ששת ימי המעשה הן בגשמיות הן ברוחניות נתפרק הקליפה, אבל עוד לא נתרחקה לגמרי עד יום השבת שהנפש נתעלה והפסולת נדחה, ובזה יש ליתן טעם דבכל מקום שנכתב שבת בתורה נכתב קודם הששת ימי המעשה כי בלתי אפשר לצייר שיהי' שבת בלתי יוקדם לו ששת ימי המעשה כמו שאי אפשר לצייר ריקוד קודם הטחינה וזרי' קודם דישה:

פ״הומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין פירש"י רמז לו על המנחות ועל הנסכים שיקריבו שם בניו, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דיקדק למה לא רמז לו על עיקר הקרבנות שהם מבע"ח, ותירץ בכמי אנפי, ולדידי יש עוד לתרץ ולומר דהנה ברש"י שהברית בין הבתרים הי' בהיות אברם בן ע' שנה וא"כ ברית בין הבתרים קודם למעשה זו, והנה בברית בין הבתרים פירש"י שעגלה משולשת עז משולשת איל משולש תור וגוזל רמז על ענין קרבנות, וא"כ כבר נתבשר אברהם מהש"י בעצמו, ולא הי' צריך לרמז ובשורת מלכי צדק, אך במדרש ויקח לו את כל אלה רשב"י אומר כל הכפרות הראה לו עשירית האיפה לא הראה לו ורבנן אמרו אף עשירית האיפה נמי הראה לו נאמר כאן ויקח לו את כל אלה ונאמר להלן והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה, א"כ אף במנחות יקשה למה נצרך לרמז של מלכי צדק, אך כבר אמרנו במק"א שאין הכוונה על כלל מנחות הנעשה עם שמן ולבונה אלא על עשירית האיפה של מנחת חוטא שהיא בלי שמן ולבונה הרומז לתורה ומצוות, והיינו שנתבשר בכפרה מחמת שבירת לב שהאדם רואה את עצמו ניעור וריק בלי תורה ומצוות, שגם ענין כפרה זו זכה בה אברהם לבניו בשביל שאמר ואנכי עפר ואפר, ואין זה ענין לכלל מנחות, וע"כ בכלל מנחות עדיין הי' נצרך לבשורת מלכי צדק:

פ״וויש לבאר עוד יותר דהנה ענין שבישר לו מנחות ונסכים הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שידוע שנפש החיונית שבבע"ח יש לה מעלה לעומת נפש הצומחת שבמנחות ונסכים וע"כ נקל להגביה את נפש החיונית ע"י קרבנות מבע"ח מלהגביה את נפש הצומחת ע"י מנחות ונסכים, עכת"ד, ויש לומר דזכה אברהם לבניו שיהי' בכוחם להגביה גם את נפש הצומחת ע"י מלחמה זו שמסר נפשו על קידוש השם כבמדרש אצא ואפיל במלחמה על קדושת שמו של מקום, והנה לא לבד את גופו הפקיע אלא גם את נפשו שהרי מדתו הי' חסד ועזב את מדתו ולקח את מדת הרוגז והכעם חרב ומלחמה, ואף שהי' חושש שמא יש בהם ירא שמים כבמדרש שע"ז נתבשר אח"כ אל תירא אברם, מ"מ למען יהי' קידוש השם לא השגיח על שום דבר ומסר גם הנפש והנשמה שלו, לעומת זה זכה להיפוך שגם בחי' התחתונות שבו דהיינו נפש הצומחת שבו יקנה מעלה רבא, וע"כ נתבשר שיהי' ביכולתם להגביה גם את נפש הצומחת להש"י כמו שנפש הצומחות שבו הוא מוגבה ונתעלה, ומעתה יובן שענין מנחת חוטא שהכפרה הוא מחמת שבירת הלב ולא להגביה את נפש הצומחת קאתי וע"כ אינה באה בנדבה, אין לה ענין עם בשורת מלכי צדק:

פ״זבמדרש והנה תנור עשן ולפיד אש שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר ארבעה דברים הראה לו גיהנם ומלכיות ומתן תורה ובהמ"ק אמר לו כל זמן שבניך עסוקים בשתים הם נצולים משתים פירשו משתים הם נידונים בשתים אמר במה אתה רוצה שירדו בניך בגיהנם או במלכיות רב חנינא בר פפא אמר אברהם בירר לו את המלכיות וכו', ויש לדקדק דכשפרשו משתים הם נידונים בשתים ומה זה שאמר לו במה אתה רוצה וכו' עד שבירר לו וכו' הלא בשתים צריכין לידון, ונראה משום דהבטחה הוא לישראל כי לא תשכח מפי זרעו, ולעולם לא תפסוק תורה מישראל, ואפי' בגלות וחורבן בית ראשון הי' החרש והמסגר ואכה"ג, ובחורבן בית שני הי' ר' יוחנן בן זכאי ותלמידיו ורוב חכמי המשנה וכל המשניות ושני התלמודים כולם נסדרו בזמן הגלות, ומוכרח שלא תפסוק תורה מישראל דבזכותן העולם עומד, ובמדר"ת פ' נח פיסקא ג' הוא מאריך בזה ומסיק דעד ימות המשיח לא תפסוק תורה שבע"פ מישראל, וא"כ לא שייך לומר שהשאלה ששאל לו הקב"ה הי' על פרישה מהתורה, אלא ודאי על פרישה מביהמ"ק דהיינו עבודת הקרבנות קאי, שזה איננו תלוי בעדת הסנהדרין וגדולי התורה, אלא בהמלך ויתר המנהיגים וכמה שמצינו בבית ראשון בימי כמה מלכים רשעים כמפורסם בספר מלכים ודה"י, אך עדיין איננו מיושב דבש"ס מגילה אמר ר' אמי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ וכתיב ויאמר במה אדע כי אירשנה אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע שמא חס ושלום ישראל חוטאין לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה, אמר לו לאו אמר לפניו רבש"ע במה אדע אמר לו קחה לי עגלה משולשת וגו' אמר לפניו רבש"ע תינח בזמן שביהמ"ק קיים בזמן שאין בהמ"ק קיים מה תהא עליהם אמר לו כבר תקנתי להם סדר הקרבנות כ"ז שקורין בהם מעלה אני עליהם כאלו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עונותיהם, וא"כ בודאי כל ישראל הכשרים והסנהדרין וגדולי התורה בודאי לא פסקו מלקרות בסדר הקרבנות וא"כ איך אמר פירשו משתים, שהרי לעולם לא פסקו מישראל לא תורה ולא קרבנות:

פ״חאך נראה עפי"מ שהגדנו במק"א בדברי המדרש שמיכאל מקריב בכל יום כבשים של אש לתמידין על המזבח של מעלה ופירשנו דמהתלהבות של ישראל לאביהן שבשמים כשקורין סדר הקרבנות רשפי' רשפי אש שלהבתי' מזה נעשה למעלה כבשים של אש והיינו במה דאמר הש"ס דכשקורין בסדר הקרבנות מעלה אני עליהם כאילו הקריבו קרבן מה"ט הוא שמהקריאה נתהוה ההקרבה למעלה, ולפי"ז יתכן שח"ו בזמן מן הזמנים לרגלי סיבות שונות מתקרר מעט האהבה מכלל ההמון ישראל ושוב אין כאן קרבן כלל, ואפי' תימא שלא פסקו מישראל שלשים צדיקים כאאע"ה וכמה וכמה גדולי התורה וצדיקים אשר לבם עוד רד עם אל, ומ"מ זה לא מועיל כי אין קרבן ציבור בא משל יחיד, וא"כ ענין סדר הקרבנות תלוי ברוב ישראל דאל"ה כיחידין דמיא וכמו הדין בפסח הבא בטומאה דתלוי ברוב הקהל ואינו דומה לתורה שתלוי לעילם בעיני העדה וכאשר חלילה יתקרר ופ"ו שחשוב כאלו פירשו מבהמ"ק לזה שאל השי"ת לאברהם במה רוצה שישתעבדו בניו בגיהנם או במלכיות ונברר המלכיות:

פ״טולפי האמור יובן הכתוב בתוכחה שבמשנה תורה תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב וגו' שהכל תמהו למה בשביל העדר השמחה שאין בזה לא כריתות ולא מיתת ב"ד יגדל כ"כ העונש ולהנ"ל הרי התשובה מבואר שבהעדר השמחה הכל נעשה בקרירת רוח נמצא שאין כאן קרבנות והו"ל פירשו כנ"ל מבהמ"ק ונברר שעבוד מלכיות:

צ׳וממוצא הדברים שכל הגליות והשעבודין תלוי בענין זה שכל כמה שישראל היו בקרירות באותה מדה נמשך עול הגלות והשעבוד, ובעוד הי' בישראל הרבה חסידים עובדי ה' בהתלהבות גדולה לא הי' אפשר להשיעבוד כ"כ להתפשט ולא הי' ישראל עובדים... וכמו בכלל בודאי כן הוא בפרט שזהו הדרך להצלה:

צ״אובמה שאמרנו יתישב לנו עוד מה שכבר דקדקנו בפרשת ברית בין הבתרים עגלה משולשת וגו' מביא רש"י כל המוספין חוץ משל שבת, ולמה, אך להנ"ל י"ל דהנה הזכרת הקרבנות הכא לאו לגופי' נאמר אלא לצורך פרשת הגלות שהרי כאשר כרת ה' את אברם ברית שייר במתנתו גלות מצרים כמ"ש הרמב"ן ובודאי כן הוא כל הגליות שכולם רמוזים בפרשה במ"ש וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי שפירש"י שמרבה ארבע מלכיות ששעבדו את ישראל, ושעבוד מלכיות בא מהעדר הקרבנות ע"כ נזכרים ונרמזים הקרבנות במקום הזה, אך התינח בשאר הקרבנות שחשובים נעדרים כאשר ישראל הם ח"ו בהתקררות אבל קרבן שבת שכל ישראל יש להם התעוררות בצד מה ביום השבת ואפי' ע"ה אימת שבת עליו, וצד השוה שבהן שבכל ישראל הלב דופק ומתקיים ומעי המו עלי, ע"כ קרבן שבת לעולם בלתי נעדר כלל ואין מטעם הפרשה להזכירו:

צ״בשנת תרע"ה.

צ״גויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, וברש"י למה לא גילה לו מיד וכו' ונראה עוד ליתן טעם למה לא גילה לו מיד, ועם זה יובן מה דאמר לו מארצך אף שכבר יצא מארצו ובא עד חרן וברש"י כך אמר לו התרחק עוד משם וכו' ועדיין אינו מובן דסוף סוף מה דהוה הוה ולמה לי' להזכיר כלל, ומה הי' המקרא חסר אם הי' כתוב רק ממולדתך ומבית אביך, ונראה דהנה במדרש בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' תמן תנינן הגיורת והמשוחררת לא ינשאו עד שיעברו עליהן ג' חדשים, ופי' מהר"ל שצריך הבדלה והפרש בין טומאות הגוי לקדושת ישראל ובשלשה חדשים נעשה ההפרש לגמרי כי חודש הראשון יש לו חיבור עם לשעבר והשלישי עם להבא והאמצעי הוא המבדיל והמפריש לגמרי, וכך הי' הענין בין טומאת מצרים לקדושת התורה שהי' צריך הבדלה, עכת"ד, ויש להוסיף בו דברים עפ"י דברי הש"ס ע"ז דכלי חרס שתחילת תשמישו ביד נכרי ביין נסך צריך הדחה שלשה פעמים ומשום דבלע טפי, כן נמי י"ל דאדם משול כחרס אם תחילת הוייתו הי' נכרי אלא שנתגייר צריך מירוק להדיח מקרבו תכונות רעות שנשתאב בקרבו בתחילתו, וצריך שלשה הדחות ולעומתן הג' חדשים, וכן הי' ישראל ביציאתם ממצרים שהיו במ"ט שערי הטומאה [ובאמת קצת מזה הוא בכל איש הבא לטהר לפי ערך מה שנבלע בו מתכונות הרעות] ולפי האמור יש לומר שבדוגמא זו הי' יציאת אאע"ה מחו"ל לא"י, שחו"ל אוירו טמא, ולפי מעלת אאע"ה הי' חו"ל אצלו בדוגמת יין נסך הנבלע בכלי חרס הנ"ל שהי' צריך ג' הדחות היינו ג' מיני פירוד והבדלות בין חו"ל לא"י, והם הפירוד מארצו וממולדתו ומבית אביו ולפי"ז מובן מה שהזכיר כאן יציאה ראשונה מארצו, שהרי הוא אחד משלשה כנ"ל, ובאם יצוייר בלעדה לא הי' אפשר לו לזכות לא"י, [ויש לומר עוד שזהו ענין שנתגלגל התמהמות ישראל ארבעים שנה במדבר להפריש בין מצרים לא"י, ועבר עליהם ג' זמנים, מיצ"מ עד מ"ת, וממ"ת עד המשכן, ומאז עד ביאתם לארץ]:

צ״דולפי"ז יש ליתן טעם מה שלא גילה לו תיכף שהיא ארץ כנען, עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דבכל מקום שדעתו של אדם שם נחשב כאלו הוא שם בפועל, וראייתו ממשנה עירובין הי' מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי בעיקרו קנה שם שביתה, כאלו הי' שם בפועל, עכת"ד, וא"כ אם הי' מגלה לו, הי' תיכף דעתו שם והי' נחשב כאלו הוא תיכף שם, והרי עדיין נצרך לשלשה דברים:

צ״הוכעין זה יש לפרש הכתוב שנאמר על העתיד זכרי' י"ד ז' והי' יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והי' לעת ערב יהי' אור פירש"י לא יום לא אור נוגה של עוה"ב וכו' ולא לילה ולא עת צרה כצרת שעבוד מלכיות וכו', והפי' שבלתי אפשר שמזוהמת שעבוד מלכיות יצאו לעוה"ב וצריך עת שיהי' ממוצע שתהי' להבדיל ולהפריש, וידוע שביום יש ג' עתות מתחלפין ערב ובוקר וצהרים, והם מקבילים לעומת שלשה הבדלות כנ"ל שיהי' מובדל ומופרש לגמרי, ואולי זה הכוונה מה שאנו אומרים בהושענות הושענא שלש שעות היינו שלשה עתים ועל דרך הנ"ל, ויש לומר דגם בכל שבת הוא מעין זה, כי שבת הוא מעין עוה"ב, וכמו שמעוה"ז לעוה"ב צריך לשלשה עתות מתחלפין ביניהן, כן נמי מימי החול לשבת נצרך לשלש עתות מתחלפין להיות אמצעי ביניהם, והוא ע"ש מחצות ואילך שמתחיל להתניצץ קדושת שבת כמבואר בכתבי האר"י ז"ל, ומזמן מנחה קטנה ואילך שיכול לעשותו כולו תוספות הנה הוא זמן מוכן לקבל קדושת שבת, ותוספת שבת בהכרח עכ"פ מדאוריתא או דרבנן, וממוצא הדבר שלרגלי הכנת האדם בשלשה זמנים אלה, כן זוכה לעומתו לשבת:

צ״וויש לומר עוד היות ידוע שהתורה היא נצחית ומאמר הש"י לאברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, עודנה כמו חי עומד וקורא בקול לנשמת ישראל בכל ערב שבת לך לך וגו' לעשות שלשה הבדלים מימי החול לשבת לקיים את הארץ וגו' שבשבת זוכין לבחי' ארץ ישראל כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שארץ ישראל שהיא האוקלים אמצעי השביעי מקביל לשבת שהוא יום השביעי ואמצעי תלת יומי קמי שבתא ותלת יומא בתר שבתא עכ"ד ועם זה מתקיים נמי אשר אראך שבשבת זוכין לבחי' ראי', וזה ענין אמרם ז"ל פסיעה גסה נוטלת מאור עיניו של אדם ומהדר לי' בקדושא דבי שמשא, וזה ענין נר של שבת וזה שיסד האריז"ל בזמירות שלו נזמן לה השתא בפתורא חדתא ובמנרתא טבתא דנהרין על רישין, ועוד שם חדי סגי ייתי ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי וברכאן דנפישין:

צ״זועם מה שאמרנו יש לפרש מאמר הזוה"ק (פ' ) ויהי רעב בארץ דעד כאן לא הוה חילא דעל ארעא יהיב תוקפא ומזונא בנין דעד לא אתקדשת ולא קיימא בקיומא וכו' ויש להבין א"כ מקמי דאתא אברהם מאין הי' בה מזונא, וע"כ דמקמי הכי הי' לה מזונות טבעים מושפעים מפאת המערכת, וא"י במעלתה הקב"ה בעצמו משפיע לה מזונות שלא ע"י שליח כבש"ס תענית בפסוק הנותן מטר לארץ [זו א"י] ושולח מים על פני חוצות [זו חוץ לארץ], אך יש להבין דעד לא אתקדשת לקבל ההשפעה ע"י כביכול בעצמו למה נפסק ההשפעה שע"י המערכת, ולהנ"ל יש לומר שהי' צריך להיות הבדלה ופרישה כמו ביציאת אברהם מחו"ל לארץ, ועם זה יובן שכל ימי הרעב הי' שלשה חדשים כברש"י כ"א ל"ד בשם סדר העולם וכמספר שלשה הדחות כנ"ל:

צ״חולפי האמור יש לפרש מאמר המדרש התמוה בפ' מ"ד סי' ד' ר' לוי משם ריב"ז פסיעותיו של אאע"ה הי' ג' מילין ר' יודן משם ר' סימון אמר מיל, ונראה לפרש בהקדם מה דאיתא בכתבי האריז"ל ענין תחום שבת מדאוריתא שלש פרסאות שהן י"ב מיל ומיל הוא אלף אמה [כן הוא בדברי האריז"ל שם] ומדרבנן אלפים אמה תחום שבת שהוא שני מיל שמקום הסט"א הוא סמוך לקדושה כקליפה לפרי, ובשבת שהוא עליית העולמית נתעלה בחי' הקדושה ג' ספירות וכל ספירה הוא פרסה, נמצא בין גבול הקדושה לסט"א הוא ג' פרסאות שהם י"ב מיל, אך בגלות שהסט"א פרצו גבול ונכנסי לגבול הקדושה שני ספירות וחצי, נמצא שבגלות המרחק שביניהם הוא רק חצי פרסה וע"כ מדאוריתא אין איסור אלא שלא לילך י"ב שבשיעור זה יוצא מגבול הקדושה לגבול החיצונים, אך כאשר התגברה הסט"א אז האיסור שלא לילך הוא אלפים אמה שבזה השיעור הגיע לסט"א, עכת"ד, והנה אאע"ה כאשר יצא ללחום את המלכים שהם מעולם פירוד הי' צריך לצאת ממדריגתו, וכמו שעלייתו הי' באמצעות ג' הבדלים כנ"ל באריכות, סובר חד מ"ד שפסיעותיו היינו יציאתו לחוץ גבול הקדושה הוא ג' מילין רומז לג' גבולין, וכעין תחום שבת שלש פרסאות, אלא ששם הוא פרסאות וכאן הוא מילין שלא הי' הרחקתו שלש פרסאות ממש, ומ"ד פסיעותיו הי' מיל, היינו מפני שד' מלכים רומזים לד' מלכיות וכמו שבגלות פרצו הגבול ולא נשאר בינם להקדושה של שבת אלא מיל כן נמי ד' מלכים אלו פרצו הגבול עד שלא נשאר בינם לבינו אלא מיל, ונראה דאו"א דא"ת דהנה המלכים היו כובשים והולכין מגבול א"י, ובמדרש וישובו ויבואו אל עין משפט הוא קדש א"ר אחא לא באו להזדווג אלא לתוך גלגל עיני של עולם עין שעשתה מדת הדין בעולם הם מבקשים לסמותה ע"כ, מקביל לארבע מלכיות לבתר שפרצו לגבול הקדושה וא"כ אז לא נשאר מרחק בינם לבין אברהם אלא שיעור מיל כמו לבתר אחר שהתגברה סט"א שלא נשאר מרחק בינם לבין גבול הקדושה בשבת, וא"כ לא הצריך אאע"ה להשפיל ממדרגתו לצאת ולהלחם אתם אלא שיעור מיל, אך אח"כ שדחה אותם מכל גבול הקדושה וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק שזה המקום רחוק ממדריגת אאע"ה שלש מילין שיעור מיל עד התחלת המלחמה, ושוב משם עד סופה של המלחמה שתים וחצי מיל, וא"כ לא פליגי אלא מר מדבר מתחילת יציאתו ממדריגתו להלחם אתם ע"כ חשב פסיעותיו מיל, ומר מדבר עד סוף המלחמה ע"כ חשב פסיעותיו ג' מילין:

צ״טבמד"ר פרשה מ"ג א' וישמע אברם כי נשבה אחיו משמועה רעה לא יירא וגו' משמועה רעה לא יירא זה אברהם כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ואינו מובן מה ענין מקרא זה לזה, ואפשר לומר דהירא את ה' באמת אינו מתירא עוד משום ברי', אך אין זה מוכח מהכתוב, ונראה לפרש דהנה צריך להבין מה שפירש"י שם מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמיהין מה הוא חבתי אצלך יש לי פתחון פה עכשיו שרואים כי ירא אלקים אתה, עכ"ל, ויש להבין הלוא כבר נשלך לכבשן האש על קדושת שמו יתברך והשליך את נפשו מנגד למען להקראות שמו יתברך בפי כל ברי' עד שהכתוב קורא אותו אברהם אוהבי, ולמה לא יספיק זה לתשובה להשטן ולאומה"ע שבשביל כל אלה שלא עשה כזה שום אדם בעולם ע"כ חבתי אצלו ומה יתרון להתשיבה כי ירא אלקים מהתשובה שהוא אוהב הש"י, ונראה עפי"מ שאיתא בספה"ק שעיקר רבותא דעקידה באשר הוא היפוך מדתו שמדתו חסד עם כל באי עולם ולבש חימה ואכזריות לשחוט את בנו יחידו האהוב לו מכל, ויש להוסיף בה דברים, אף שגם זה בשביל אהבת ה' וגם זה על סוג אהבה יחשב, מ"מ צריך להתגברות אהבה כ"כ למעלה מן הכלים בלי שיעור גבול עד שהגיע למעלה מהתחלקות קו המדות, וזהו הענין שנשתבח בכאן במדת היראה, היינו שמדת אהבה איננו כ"כ רבותא אצלו באשר זה מדתו, אבל מדת היראה שאיננו ממדתו בהכרח לומר שהי' דבוק כ"כ למעלה למעלה מכל התחלקות הקוים, עד שאחת הי' לו האהבה והיראה, וזהו התשובה נכונה להשטן ולאומה"ע, הבאים לקטרג על ישראל ותובעין דין, שאברהם זכה להתנהג עמהם למעלה מכל התחלקות וקו הדין שהוא רחמים:

ק׳ולפי האמור יובן דשפיר מייתי מהא דמשמועה רעה לא יירא זה אברהם, דבאמת כל מה שהקב"ה מביא על האדם הוא חסד ורחמים להטיב אחריתו ולא בדרך נקמה ח"ו אך בהשתלשלות נתהוה מזה דין ועונש ממש, וכחות החיצונים שכל מגמתם להרע ולהשחית כמ"ש הזוה"ק בפסוק ולכל תכלית הוא חוקר אוחזים בו, ובשביל זה בני אדם יראים, אך הדבוק בהקב"ה למעלה למעלה מכל התחלקות הקוים ושמה הכל הוא חסד ורחמים, פשוטים בלי תערובות דין שוב אין לו שום יראה ופחד משמועה רעה, וכמו שאמר הלל מובטח אני שאין זה בתוך ביתי, וידוע שב"ה מדתם אהבה ובודאי כן הי' בו כמו באאע"ה, ודו"ק:

100

ק״אועמק השידים בארות בארות חמר וברש"י בשם מדרש אגדה שהי' הטיט מוגבל בהם ונעשה נס למלך סדום שיצא משם ולפי שהיו באומות מקצתן שלא היו מאמינים שניצל אברהם מאור כשדים מכבשן האש וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע, והרמב"ן הקשה שבהיות מלך סדום עוע"ז הנה נסו יחזיק בידי עוע"ז או שיאמינו שכל הנסים נעשו ע"י כשפים או מקרה באפשריות רחוקה, ופירש שנעשה לו נס לכבוד אברהם שיצא לקראתו לכבודו ואפשר כי אברהם בשובו הביט בבור ההוא כי חפץ להציל את המלכים, והנה נעשה הנס ע"י אברהם ואם נעשה למלך סדום נס לכבוד אברהם כ"ש שיש להאמין שיעשה נס לאברהם להציל ממת נפשו עכ"ד, אך יש להבין דהנה במדרש פ' מ"ג ראבכ"א התחיל לקשקש לו בזנבו אמר לו מה אתה ירדת לכבשן האש וניצלת אף אני ירדתי לחמר וניצלתי, משמע שבא להשוות עצמו לאברהם, ולדברי הרמב"ן הרי הנס הי' ע"י אברהם ומה מקום הי' להשוות עצמו לאברהם:

101

ק״בונראה לפרש שגם מלך סדום הודה שהנס ע"י אברהם הי', אך חשב עצמו שיש לו שייכות בצד מה לאברהם וע"כ נעשה לו נס ע"י אברהם כי אם אלו לא הי' לו שייכות לאברהם לא הי' הנס שנעשה לכבוד אברהם נעשה עמו, וזהו הלשון והמליצה התחיל לקשקש לו בזנבו ככלב המתאהב על אדוניו מראה שיש לו דיבוק באדוניו ושייך אליו, אך באמת זה שקר מוחלט שכל הגוים כאין נגדו ואין להם שום מציאות במדריגת אברהם, כמ"ש אחד הי' אברהם, וידוע דהלשון אחד הוא שאין שום צירוף לזולתו, וזהו ההפרש בין אחד ובין ראשון, שתיבת ראשון נסמך אל השני שא"א לומר ראשון אלא כשיש שני אבל אחד הוא מלה בגרמי' וע"כ הש"י נקרא אחד והדברים עתיקים:

102

ק״גולפי האמור יובן ענין הפרשה שאמר לו מלך סדום תן לי הנפש והרכוש קח לך, היינו שהי' חושב לחלוק עמו שזה יקח הנפש זהו הרכוש, וכדין שנים אוחזין בטלית שיש להם חיבור זה לזה באמצעות הטלית, אך אברהם השיב לו הרימותי וגו' אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך וגו' בלעדי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי וגו' הם יקחו חלקם, היינו שהם בעצמם יקחו ולא שאקח אני עבורם שלא רצה להיות לו עמו צירוף כלל:

103

ק״דבמדרש פרשה מ"ג סימן ז' ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין רשבנ"א הלכות כהונה גדולה גלה לו לחם זה לחם הפנים ויין אלו הנסכים, ורבנן אמרי תורה גלה לו שנאמר לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, ביאור הדברים דהנה אברהם מדתו חסד והשפיל א"ע ממדריגתו לקרב את כל באי עולם למקום, ומדה זו נקרא גדולה שהיא התפשטות למטה כידוע ליודעים, וע"כ ענין הריגת המלכים הי' היפוך מדתו שזה מדת שמאל דוחה, ומדתו הי' ימין מקרבת, ואיך יתכן זה, אך הנה במדרש לעיל סי' ד' בפסוק יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו ר' יהודה אומר אברהם הי' משליך עליהם עפר והוא נעשה חרבות קש ונעשה חיצים, ויש להבין מאין הי' ידע אברהם מעיקרא שיארע לו נס כזה יוצא מהיקש הטבעי ומדוע סמך עצמו על הנס, ונראה באשר כל עיקרו לא בא אלא להציל את לוט, לא הי' נצרך אלא לסמות עיניהם של הרשעים ולבלבלם ולהבהילם כדי שיהי' ביכולתו להוציא את לוט מידם ולהשיבו לביתו, וע"כ עיפר עליהם בעפר וקש כדי לסמות עיניהם, אך הש"י שלו נתכנו עלילות הפך העפר לחרבות וקש לחיצים באופן שמעתה לא נחשב אברהם להמכה, אלא הש"י בכבודו ובעצמו, והוא סימן לעתיד ויצא ה' ונלחם עם הגוים ההם, ומעתה שוב לא קשה איך יתכן שאברהם שמדתו חסד יהי' ידיו מלוכלכות בדם הרוגים, כי כל פעולותיו הי' רק פעולת הצלה שהוא פעולת החסד אלא הש"י המכה, ובזה יש לפרש הכתוב שנאמר על אברהם נאום ה' לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך, היינו שיחזיק במדתו מדת ימין מקרבת מדת החסד וזה שב לימיני, עד אשית אויביך הדום לרגליך היינו שאני בכבודי ובעצמי אשיתם הדום לרגליך אבל אתה תשב במדת החסד שהוא לימיני, ומ"מ בראותו כ"כ הרוגים לפניו, הי' נידון בנפשו אם ח"ו לא אבד את מדתו מדת החסד, וכעין כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, אף בשוגג שלא כיון אליו וה"נ דכוותי', וע"ז בא מלכי צדק מבשר שלום, והוציא לחם ויין לרמז לו שלא יהי' נידון ברוחו, והלכות כהונה גדולה גלה לו, כי הענין כ"ג להמשיך השפעות ממעלה מעלה עד מטה מטה, וע"כ נקרא גדול שהוא התפשטות למטה, וע"כ אמר המדרש לחם זה לחם הפנים אף שלחם הפנים אינו נצרך כ"ג וכשר בהדיוט, אך יובן עפי"מ שכתב הרמב"ן פ' תרומה שבאמצעות הלחם הפנים שובע יוצא לעולם, וכן נסכים נראה שבאמצעותם השפע בא לעולם ובנבואת חגי א' שתו ואין לשכרה פירש"י שניטל טעם היין לפי שבטלו הנסכים, וכן מ"ד תורה גילה לו שתורה הוא ממעלה למטה בחסד לבד ונקראת תורת חסד מפני שאין העולם כדאי והגון לתורה וכבש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, והכוונה בכולם לבשר לו שעדיין במדתו מדת חסד ובשבילו בישראל כהונה גדולה ותורה:

104

ק״השנת תרע"ו.

105

ק״ובמדרש ר' יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, כבר דברנו בזה ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש, והנה יש להתבונן שהכתוב כלל בכאן ג' דברים שמיעה ראי' הטית אזנים, שמיעה הוא קבלת דברים אפי' שאינו מבין הטעם, או אפי' שלא לרצונו וכמ"ש וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם אף שהי' שלא לפי רצונו שהי' מתפחד שלא יטמע ח"ו בבית לבן וכמו שהתפלל ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ובמדרש ושמרני מע"ז מג"ע משפ"ד ומלה"ר, ומ"מ כפף את אזנו לשמוע ולקבל לדברי אביו ואמו על כרחו שלא בטובתו, וכמו שבאמת הטמין עצמו בבית עבר י"ד שנים כדי להתקשר בקשר אמיץ בתורה שיהי' לו למחסה עוז בפני לבן, ראי' הוא עוד יותר שרואה שדרך זה מוכרח ואין זולתו, הטיית אוזן הוא עוד יותר, היינו שלא להסתפק בשטחית המאמר אלא להבין ולהשכיל מה ה' דורש ממנו, כי אף שבמעשה המצוות הכל שוין מ"מ כל אחד ואחד נדרש ממנו לפי שורש נשמתו ולפי מה שבא לזה העולם לתקן, וכמו שאיתא בדברו האריז"ל דכל מצות שאדם יש לו נטי' אליהם ביותר זה סימן שנברא בשבילם וכן להיפוך בל"ת שכל שהיצה"ר מסית אותו אליהם הוא סימן ששייך לו לתקנם, ולפי"ז כל אחד ואחד צריך להזהר ביותר במצוות מיוחדות וכבש"ס שבת אביך במאי זהיר טפי, וזה הבחנה ובינה יתירה להכיר כל איש מעשהו:

106

ק״זונראה דהשלשה דברים אלו הם שלימות גוף ונפש ושכל, שמיעה קבלת דברים אפי' שלא לפי דעתו ורצונו הוא מתיחס לגוף, וכדאיתא בתנדב"א שאדם צריך לעשות עצמו כשור לעול וכחמור למשא, והיינו אפי' שאין דעתו ורצונו לזה, שבדבר שהוא מבין שכך ראוי לו לעשות אינו שייך לומר שהוא כשור לעול וכחמור למשא, ראי' הוא שלימות הנפש שמצייר הדבר כאלו עומד נגד עיניו ורואה שאין דרך זולתו ע"כ משתוקק אליו, כי כל דבר משתוקק לשלימותו וזהו שרואה שזהו שלימותו בהכרח משתוקק אליו, ונפש הוא התשוקה כברש"י חולין וכבר דברנו מזה כמה פעמים, הטיית אוזן כנ"ל הוא שלימות השכל כנ"ל:

107

ק״חונראה דכל שלשה דברים אלו נרמזים במאמר הש"י לאברהם לך לך, מארצך, וממולדתך, ומבית אביך, מארצך רומז לגוף שהוא בחי' התחתונה שבאדם דוגמת הארץ בערך הגלגלים המקיפין אותה, וממולדתך רומז לנפש שממנה תוצאת כל המדות הנטוע בלב שתלוי בתולדות, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם אאע"ה שלא רצה ליקח אשה ליצחק מבנות הכנעני כי אם ממשפחתו אף שכולם הי' עוע"ז ומכשפים ומעוננים, כי התולדות הם נמשכים אחר מולידם במדותיהם ולא אחר השכל שלהם, וחטא ע"ז וכישוף שהוא חטא השכל לא הזיק להתולדות, אלא כנענים שהיו במדותיהם רעות מאד כידוע ששבע מלכי כנען הם שבע מדות רעות, הם הי' מזיקים להתולדות, וע"כ מה שנאמר לאברהם להתרחק ממולדתו הפירוש ממדותיהם שהוא שלימות הנפש, ומבית אביך רומז להשכל כמ"ש שאל אביך ויגדך והוא שלימות השכל כאשר הוא בקדושה, ובאשר את זלע"ז עשה אלקים, בהתרחקו מג' אלה, בטומאה בא לעומתו בג' אלה בקדושה:

108

ק״טוהנה איתא במהר"ל שג' אבות, זה הי' שלימות הגוף וזה שלימות הנפש וזה שלימות השכל, ואאע"ה באשר הי' ראשית האבות ואחר הראשית נמשך הכל זכה אברהם בכל ג' שלימיות אלו בכלל, וע"כ במה שהתרחק מארצו וממולדתו ומבית אביו זכה לג' שלימיות אלו, וזהו שבמדרש שלש גדולות כתיב כאן בשרו שהם שלשה אבות, כי בכאן זכה לבחי' שלשת אבות:

109

ק״יונראה שמאמר לך לך קיים לעולם וכמו שאמרו ז"ל קול גדול ולא יסף לא פסק שעד היום הקול קיים מי שראוי לזה עודנו זוכה לשמוע את הקול, כן נמי במאמר לך לך הוא מאמר נצחי קורא בקול לכל איש ואיש להשתלם בגוף ונפש ושכל, וזה עצמו הוא מאמר שמעי בת וראי וגו' כנ"ל, וע"כ פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא, ששניהם מאמר אחד, וכן הוא בזוה"ק (ע"ז.) וכרוזא קרי בחיל ואמר לכון אמרין קדישין עליונים מאן מנכין דעייל רוחא באודנוי למשמע ועינוי פקחין למחמי ולבי' פתוח למנדע וכו' הנה פרט בכאן אותן ג' דברים דעייל רוחא באודנוי למשמע הוא כמ"ש "שמעי בת", ועינוי פקחין למחמי הוא כמ"ש "וראי" ולבי' פתוח למנדע הוא כמ"ש "הטי אזנך" כמו שפירשנו לעיל שהוא השכל והבינה שבלב:

110

קי״אונראה עוד לומר דדוגמת המאמר לאברהם כן הקול קורא בחיל בכל ע"ש היינו אף שהקול קיים ונצחי, מ"מ לשמוע את הקול מדבר אליו מסוגל ביותר בע"ש, להשתלם בג' שלימיות הוא בשבת בג' זמנים מתחלפין בתוספת שבת ושבת דלילא ושבת דיממא, והם נרמזים, בג' פעמים ביום השביעי בויכולו, וכבר דברנו מזה, ששבת הוא שלימיות גוף ונפש ושכל ואין להאריך בזה עוד:

111

קי״בעוד שם במדרש א"ר יצחק משל לאחד שהי' עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהי' אברהם אבינו אומר תאמר שהעוה"ז בלא מנהיג עד שהציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם:

112

קי״גויש להבין היתכן לומר שא"א הי' מסופק ח"ו בהעדר השגתה והרי בן ג' או בן מ"ח שנה הכיר את בוראו, ועוד הלוא בעצמו ראה השגחת הש"י עליו שנשלך לכבשן האש וניצל, וכבר דברנו מזה, ונראה עוד לומר עפ"י דברי הרמב"ם והרמב"ן דלפי מסת דביקות האדם בהש"י כן הוא מושגח, י"ל שחקירת אאע"ה הי' אולי מחמת רשעת הדור מסלק הש"י השגחתו מהם והניחם למקרים, וזהו המשל בירה אחת דולקת, ואין איש מכבה הדליקה, שיש מקום לחשוב שבעה"ב עזבה ולא איכפת לי' בקיומה, אך באמת ח"ו לומר ששום דבר שבעולם מסולק ממנו ההשגחה, אלא הכל הוא בהשגחה נפלאה שהניח למקרי יום לשלוט בהם, הכל במדה ובמשפט אמת, ואין שום דבר נעלם ממנו ית"ש וכל יצר מחשבות כצדיק כרשע, ומה שהרשעים השגו חיל הוא מפני כי כך הוא רצונו שיהי' התגברות הרע בעולם, למען יזכו הצדיקים בהתרחקם מהם ולא יתפתו אחריהם, כי באם לא הי' הרע מתפשט כ"כ בעולם לא הי' כ"כ זכות לצדיקים, וזהו שאמר המדרש תאמר שעוה"ז בלא מנהיג דא"כ הי' במשמע שהי' מסופק אם כלל העולם הוא בלא מנהיג אפי' הצדיקים בני עוה"ב וזה לא יתכן כנ"ל אלא אמר עוה"ז שהיינו התפשטות הרע בעולם שהוא רק בעוה"ז ולא בכלל העולם והציץ עליו הקב"ה וא"ל אני הוא בעל העולם היינו כלל העולם כעוה"ז כעוה"ב, וכך רצוני והשגחתי, וכאמרם ז"ל בראתי צדיקים בראתי רשעים, הרי שמייחס אף לרשעים בריאה שהוא בכוונה והשגחה, ומאחר שמייחס הבריאה גם עליהם ע"כ כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מתוך ג"ע כך קילוסו של הקב"ה עולה מתוך גיהנם, ודו"ק:

113

קי״דשם במדרש ר' עזרי' פתח רפאנו את בבל ולא נרפתה עזבוה ונלך איש אל ארצו רפאנו את בבל בדור אנוש ולא נרפתה בדור המבול עזבוה בדור הפלגה ונלך איש לארצו ויאמר ה' אל אברהם לך לך, נראה לפרש היות בבל הוא שורש עירוב טוב ורע שבעולם ונקרא שמה בבל ע"ש העירוב כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אהא דאמרו ז"ל מיכלא דהאי רשיעא [נבוכדנצר] בשרא בחלבא, באשר מהות בבל הוא עירוב טו"ר ע"כ נאות למאכלו עירוב בשר בחלב כמהותו כן מאכלו, עכת"ד, ומשם התפשטות כח התערובות בעולם וידוע דכוחות החיצונים מתגברים רק באשר יש בהם ניצוץ טוב, ע"כ נמרוד הי' גבור ציד וגו' ותהי ראשית ממלכתו בבל, ויש לומר כי רבותינו ז"ל רמזו לנו זה במה שאמרו שאדה"ר נברא עגבותיו מבבל, והנה לרפאות את בבל הי' הכוונה לבער את חלקי הרע וחלקי הטוב ישארו כמשפט בורר שהוא פסולת מתוך האוכל, וזה הי' בימי אנוש שעלה אקינוס והציף שלישו של עולם לכלות את חלקי הרע שבעולם ששורשם הוא בבל, ואף שלא הציף אקינוס את בבל כבמדרש סוף פרשה כ"ג עיי"ש מ"מ באשר הכוונה הי' לכלות את הרע המתפשט מבבל בכח העירוב זה נקרא רפואת בבל שע"י ביעור כחות הרעות זה יתרפא שורשם שהוא בבל, וכן בדור המבול שהיתה לכלות את כחות הרעות מן העולם, למען יטהר את הארץ אך לא נשלם הכוונה שתיכף אחר המבול צץ המטה פרח הזדון כבמדרש פ' ל"ח סי' ב' ר' אבא פתח אם תכתוש את האויל במכתש וכו' לא תסיר מעליו אולתו כך דור המבול ודור הפלגה שנתים אחר המבול ויהי כל הארץ שפה אחת ע"כ עזבוהו ונלך איש אל ארצו ויאמר ה' אל אברהם לך לך, היינו אחר שלא עלתה יפה הנסיון לברר הפסולת מתוך האוכל היינו לבער את חלקי הרע וישארו חלקי הטוב, היתה עצת ה' אשר יעץ לעשות להיפוך לברר את חלקי הטוב ולהניח את חלקי הרע במקומו כענין בורר אוכל מתוך פסולת וכבזוה"ק שדרש בזה את הכתוב וימנע מרשעים אורם שהוא אברהם שהוא האור כי טוב:

114

קי״הויש לומר שכעין זה הוא שבת וששת ימי המעשה שבששת ימי המעשה העבודה הוא בירור פסולת היינו שכל איש בצוחין ובעקתין ובהתמרמרות הנפש מבררין ודוחין את פסולת הנפש אך שבשבת צווחין אף עקתין בטילין ושביתין, כי בשבת בורר פסולת מתוך האוכל אסור בכל גווני, ואז הזמן להיפוך לרומם את חלקי הטוב כמו שדברנו כבר הרבה מזה, והנה ימי החול הם דוגמא לטרם שיצא אברהם מחוץ לארץ, ושבת דוגמא לאחר יציאתו ובא לו לארץ ישראל:

115

קי״ובמדרש ר' ברכי' פתח אחות לנו קטנה ושדים אין לה אחות לנו קטנה זה אברהם שאיחה את כל באי העולם, בר קפרא אמר כזה שמאחה את הקרע קטנה שעד שהוא קטן הי' מסגל מצוות ומעש"ט מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה ביום שגזר עליו נמרוד לירד לתוך כבשן האש, אם חימה היא נבנה עלי' אם מעמיד דברים כחומה נבנה עלי' ואם דלת הוא נצור עלי' וגו' אם דל הוא במצוות ובמעש"ט נצור עלי' לוח ארז מה הצורה הזו אינה אלא לשעה אמר לפניו רבון העולמים אני חומה מעמיד אני דברים כתומה ושדי כמגדלות זה חנני' מישאל ועזרי' וכו':

116

קי״זויש להבין שכלפי מעמיד דברים כחומה שהפי' נגד נמרוד ומוסר נפשו על קדושת השם ההיפוך מזה היא שאינו מוסר עצמו על קידוש השם, הי' צריך לומר אם איני מעמיד דברים כחומה אבל הלשון דל במצות ומעש"ט איננו מקביל למעמיד דברים כחומה ועוד אם אינו מוסר נפשו על קדושת השם א"כ לא יפילנו נמרוד לתוך כבשן האש ואיננו נצרך למי שיתקיים עליו, ועוד מהו הלשון איני מתקיים עליו אלא לשעה ועוד מה זה שאמר ואם דל הוא במצות ומעש"ט הלא אמר שעד שהוא קטן הי' מסגל מצות ומעש"ט, ונראה דבשני אופנים מיירי שנותן נפשו על קדושת השם, אך מסירת הנפש על קידוש השם יש בהרבה אופנים, ונקדים בזה מאמר כ"ק זקיני האדומו"ר זצללה"ה מקאצק בפסוק כי טובים דודיך מיין, כי יש הרבה דרכים להתקרב עצמו להש"י אלא כל הדרכים בחזקת סכנה ואך ע"י התורה הוא דרך אחד בטוח, וזהו כי טובים דודיך מיין היינו שהידידות טוב ובטוח אימתי כשבא מיין מיינו של תורה, עכ"ד, ובודאי מה שהגיד שיש הרבה דרכים להתקרב להש"י בודאי הפירוש על מצות ומעש"ט, שזולתם הבל, ומ"מ אין ערוך התקרבות ע"י מצות ומעש"ט להתקרבות ע"י התורה, והוא כדאיתא בירושלמי כל מצותי' של תורה אינם שוין לדבר אחד מן התורה, והטעם פשוט, שזהו מצד השכל ויש לו קיום כאמרם ז"ל תורה בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה וכו', וע"כ כל רוחות שבעולם וכחות חיצונים אינן יכולין להזיזו ממקומו אבל מצות שהוא רק בעידנא דעסק בה, ובודאי היצה"ר וכחות החיצונים הרודפין אחר האדם הבא לטהר בתחבולות יעשו אתו מלחמה, וזהו שהגיד כל הדרכים בחזקת סכנה חוץ מתורה:

117

קי״חונראה דשבת נמי יש לו סגולה זו כי קדושת שבת יש לה קיום וכולהו ערקין ואיתעברין מינה והוא כענין דכתיב ואני אהי' לה חומת אש סביב שכל הקרב הקרב תאכלנו אש הגדולה והוא בכלל טובים דודיך מיין ששבת הוא כללא דאוריתא:

118

קי״טויש לומר נמי כעין זה בהפרש שבין המוסר נפשו על קידוש השם, יש שמסירת נפשו הוא מצד התבוננות השכל שאין מציאת האדם נחשב מציאות כשהוא נוגע לקידוש השם, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, שהטעם שמותר שחיטת בע"ח לצורך האדם כי במקום צורך האדם אין מציאת בע"ח נחשב מציאות כלל, ק"ו מעתה למציאות האדם במקום קידוש השם שאין מציאות האדם נחשב מציאות כלל, עכת"ד, ויש אשר מסירת נפשו הוא בלי חשבונות ובלי התבוננות אלא באה מכח מצות ומעש"ט שמזככין את הלב וממשיכין אותו באהבה עד שמוסר את נפשו באהבה, והגם שגם זה מהמדריגות הגבוהות מ"מ יתרון הכשר כשבא ע"י התבוננות השכל שיש לו קיום מאחר שנתברר בשכלו, כנ"ל, אבל מסירת נפש הבאה מצד אהבת הלב בלי התבוננות השכל אינו בטוח בקיומו, כי אולי לאחר זמן יתקרר מעט אש האהבה שמא ח"ו לא יעצור כח לשלוט ברוחו, אבל הבא מכח התורה והשכל הוא חומת אש סביב לה, וזהו שאמר הקב"ה "אם חומה הוא שמעמיד דברים כחומה" היינו שמעמיד דברים מצד התבוננות השכל שהוא כחומה נבנה עלי' "ואם דל הוא במצוות ובמעש"ט" כי לשון דל יתכן לומר על מיעוט השכל כאמרם ז"ל אין עני אלא עני בדעת וע"כ מצות ומעש"ט הנעשים בדעת ובהתבוננות נקראים עשירים אבל אם נעשים שלא בהתבוננות נקראים עניים דוגמא מנה עשירה ולחם עוני הידוע למבינים, וא"כ מסירת נפשו נמי כשהוא רק מכח מצות ומעש"ט לבד כנ"ל שעד שהוא קטן הי' מסגל מצות ומעש"ט נקרא שהוא דל במצות ובמעש"ט היפוך עשיר במצות ובמעש"ט כשנעשים בדעת, ויהי' שיעור דברי המדרש כך "ואם דל הוא" במצות ובמעש"ט היינו כאלו אמר שכח מסירת נפשו הוא רק במצוות ובמעש"ט בדרך נמוך ועני נצור עלי' וכו' מה צורה זו אינה אלא לשעה כנ"ל שאיננו מתקיים על להבא ומ"מ מתקיים עליו עכ"פ לשעתו שלא ישרף בכבשן האש אבל לא ישאר קנין בנפשו ובזרעו אחריו למסור נפשו תמיד על קידוש השם "אמר לפניו רבון העולמים אני חומה מעמיד אני דברים כחומה ושדי כמגדלות זה חנני' מישאל ועזרי'", היינו שישאר קנין בנפשו ונפש זרעו אחריו למסור נפשו על קדושת השם, וזה נשאר לדורות כח ישראל למסור נפשו על קידוש השם אפי' פשוטי עם והכל הוא בכוחו של אברהם, כנ"ל וכענין כי טובים דודיך מיין:

119

ק״כאל תירא אברם, במדרש ר' לוי אמר אוחרי לפי שהי' אבינו אברהם מתפחד ואומר תאמר אותן המלכים שהרגתי שבניהם מכנסין אופלסין ובאין ועושין עמי מלחמה, א"ל הקב"ה אל תירא אנכי מגן לך מה המגן הזה אפי' כל החרבות באות עלי' היא עומדת כנגדן כך את אפי' כל אומה"ע מתכנסין עליך אני נלחם כנגדן, ויש להבין הלוא ראה שהש"י נלחם לו שהרי במעט אנשים או באליעזר לבדו נצח את המלכים האלה שלא כדרך כל העולם ואחת הוא אם יוסיפו אוכלסין כהנה וכהנה מאפס ותוהו נחשבו לו, ואם שמא יגרום החטא הי' לו להתירא גם בלי כינוס אוכלסין, כי גם הם עצמן אם בניהם לבד מרובין הן נגדו, וגם התשובה שהשיבוהו הש"י אפי' כל אומה"ע מתכנסין עליך, מה רבותא יותר כל אומה"ע ממחנה אחת, שבדרך הטבע אפי' מחנה אחת יתקפו ממנו, ולמעלה מדרך הטבע אין הפרש מועטין למרובין, ומלאך אחד הרג את כל מחנה אשור כרגע ספו תמו מן בלהות:

120

קכ״אונראה לפרש בהקדם דברי מהר"ל בדברי רש"י אנשים אחים אנחנו שהי' קלסתר פניו דומה לו, ופירש מהר"ל משום נשמת דוד המע"ה שהי' אז שקוע בלוט, ע"כ קראוהו הכתוב אחים וקלסתר פניו הי' דומה לו עכ"ל, והנה כתיב וישמע אברם כי נשבה אחיו ובודאי גם זה מחמת נשמת דוד המע"ה, דבלא"ה אחר שנחמץ לא יתכן שיקרא אותו אחיו, והנה ברמב"ן שארבעה מלכים אלו הוא רמז לד' מלכיות שעתידין ליפול ביד זרעו, והנה ידוע שד' מלכיות הם שורש כל חלקי הרע שנמצא בעולם, וכבר אמרנו שמג' מלכיות הראשונות תוצאות כוחות הרעות המושכים לע"ז ג"ע שפ"ד ומלכות הרביעית שקולה כשלשתן או יתירה משלשתן והם כוללין כל מיני כוחות הרעות שבעולם, ולעומתו בקדושה הם שלשת האבות שתקנו חטא אדה"ר שהי' נכלל בו חטא ע"ז ג"ע ושפ"ד וכנגדן ג' מועדים טובים לישראל שנותנין בהם כח לעמוד נגד כוחות הרעות המושכים לע"ז ג"ע ושפ"ד, והנה דוד המע"ה נקרא ראש השלישים ואמרו ז"ל שלעתיד יהי' דוד המע"ה ראש לשלשת האבות ונראה שכמו בטומאה מלכות הרביעית שקולה כשלשתן או יתירה משלשתן, כן להבדיל בקדושה דוד המע"ה ראש לשלשת האבות, וע"כ חשב אברהם שהוא שנצח את ארבעה מלכים אלו שהם כולל כל כוחות הרעות הוא מפני זכות נשמת דוד המע"ה שהוא כ"כ גדול בקדושה לעומת כל הארבעה מלכים כולל כל חלקי הרע שבטומאה, וע"כ אחר הדברים האלה שכבר הוציא את נשמת דוד המע"ה הי' מתירא פן בני המלכים מכנסין אוכלסין ובאין ועושין עמו מלחמה היינו עמי דווקא לא כמו בראשונה שהי' נוגע המלחמה לנשמת דוד המע"ה, אבל אלו יעשו עמי מלחמה שהמלחמה לא תהי' נוגעת לנשמת דוד המע"ה, והוא בפ"ע לבדו בקדושה בלי נשמת דוד המע"ה איננו כ"כ כולל כמו הארבע מלכיות בטומאה, ומזה הי' מתירא, וע"ז השיבו הש"י אל תירא אנכי מגן לך שהנצוח שלך לא בזכותך אלא למעני למעני אעשה, וע"כ אפי' יקבצו יבואו כל האו"ה יחדיו אין לך להתירא כלום כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו, ומה מאד ימתקו הדברים שנאמר בלשון אנכי ולא אני, עפ"י מאמרם ז"ל בנוטריקון אנכי שבעשרת הדברות, אנא נפשי כתבית יהבית, והפי' מקור ושורש הכל, ועיין בקהלת יעקב בביאור מלת אנכי, והיינו שניצוח שלך יהי' ממקור ושורש הכל על כן אין לך להתירא מקבוץ כל כוחות הרעות יחדיו, וזה הוא המגן העומד בפני כל חרבות שבעולם:

121

קכ״בוהנה במהר"ל ששבת הוא ככל המועדים יחדיו, ולפי האמור ששלשה מועדות עומדים נגד כוחות הרעות שמשלש מלכיות הראשנות יובן אשר שבת שהא שקול כשלשתן עומד נגד כח מלכות הרביעית ששקולה כשלשתן והוא שעמדה לנו בגלות המר הזה, והשומר שבת כהלכתו אינו מתירא מקיבוץ כל כוחות הרעות יחדיו, וזה שאנו מזכירין בזמירות הארבע מלכיות שלש מלכיות הראשונות חרוז אחד לכל אחד ומלכות הרביעית שלשה חרוזין מפני ששקולה כשלשתן, וכל אלה נדחין מפני שומר שבת כהלכתו:

122

קכ״גבמדרש והנה תנור עשן ולפיד אש, שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר ד' דברים הראה לו גיהנם ומלכיות ומ"ת וביהמ"ק א"ל כ"ז שבניך עסוקים בשתים הם נצולים משתים פירשו משתים הם נידונים בשתים, א"ל במה אתה רוצה שירדו בניך גיהנם או במלכיות ר' חנינא בר פפא אמר אברהם בירר לו את המלכיות, ויש להבין דמשמע דהשאלה במה אתה רוצה שירדו בניך גיהנם או במלכיות אהא דפירשו משתים קאי, וא"כ איך אמר במה אתה רוצה דמשמע דבאחת סגי הלוא שתים צריכי למירוק, כמו שאמר פירשו משתים הם נידונים משתים, ולא באחת משתים, ונראה דהנה יש להבין הא דפירשו משתים נידונין בשתים שבודאי הם מדה במדה, כי תורה כתיב בה תורת ה' תמימה משיבת נפש, היינו שמגבהת את הנפש ומשיבה לשורשה כי התורה שהוא למעלה הוא המעלה את הנפש ג"כ ממטה למעלה, וקרבנות ותפילה שבמקום קרבנות ממשיכין רצון וכל מיני השפעות ממעלה למטה ושניהם נקראים גדולה כבש"ס מגילה (כ"ז.) ואת כל בית גדול שרף באש ר' יוחנן ור' יהושיע בן לוי ח"א מקום שמגדלין בו תורה וח"א מקום שמגדלין בו תפילה וכו', והטעם ששניהם נקראים גדולה כי גדול הוא התפשטות בלי גבול, וכמו שאיתא במפרשים בפסוק כי גדול ה' שלכן נקרא הש"י גדול מחמת התפשטות ממעלה מעלה עד מטה מטה, ובאשר תורה הוא מגבהת את הנפש ומתפשט ממטה למעלה וכן קרבנות ותפלה שממשיך רצון ושפע ממעלה מעלה ומתפשט מטה מטה ע"כ שניהם נקראים בלשון גדולה, ושניהם הי' באברהם שהי' שתי כליותיו נובעות חכמה ולשון נובע הוא ממטה למעלה היינו שהחכמה שהוא התורה הגביה אותו להתקשר בשורש נשמתו, וגם ענין תפילה לא מצינו בכתוב מיום שנברא העולם עד אברהם, והוא הראשון שנכתב בו לשון תפלה ע"כ נקרא ג"כ גדול כמ"ש האדם הגדול בענקים הוא ואמרו ז"ל שזה אברהם, וכן מדתו חסד לאברהם נקרא גדולה, ויש לבאר יותר ולומר כי תורה הוא בשכל שהוא המוח וקרבנות ותפלה הוא בלב, כמו שדברנו הרבה פעמים, וגם ביהמ"ק נקרא לבן של ישראל ושניהם הוא התפשטות כנ"ל, ואולי כפל לשון גדולה שבפרשה ואעשך לגוי גדול ואגדלה שמך רומז לשני מיני התפשטות, ושני מיני התפשטות אלו הנחיל לישראל ע"כ נקראו נמי בכפל לשון גדולה ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה"א בכל קראנו אליו, זה תפלה שהוא בלב, ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, זה תורה שהוא במוח:

123

קכ״דולפי האמור יתבאר נמי הא דפירשו משתים נדונין בשתים, דהנה לעומת מעלתם מעלת התורה שהוא בשכל ומגביה ומקשר את הנפש בשורשה, אם פירשו ממנה שורה בהם כח חיצוני רע להיפוך המושך ומוריד לגיהנם העדר המציאות היפוך התורה שהוא עיקר המציאות, ולעומת שהתורה מגביהם כת הרע מורידם לגיהנם היפוך התורה, ובש"ס שלהי חגיגה א"ר אבוהו א"ר אלעזר ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהם, ומכלל שזה היפוך מזה, ע"כ גיהנם הוא מקביל לעומת פירשו מן התורה, ומחמת ביטול קרבנות ותפלה להמשיך רצון ושפע אלקית, אם פירשו מזה נמשך עליהם עול שעבוד מלכיות וניזונין מתמצית ע"י שר הארץ היפוך רצון ושפע אלקי, ומעתה מובן שהכל מדה במדה:

124

קכ״הוהנה אף כי פרישה מהתורה ופרישה מהקרבנות שתים הנה, מ"מ הם תלוים זה בזה כי בשביל פרישה מהתורה שבשכל נמשך ג"כ פרישה מהקרבנות ותפלה שבלב וכמ"ש מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, ולהיפוך נמי בשביל פרישה מתפילה שבלב נמשך נמי פרישה מהתורה שבשכל כמ"ש למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, וכתיב נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם, וכמו שפירשו ז"ל ואיתא בספרים רמז שמעתא בעי צלותא היינו שתורה צריכה לתפלה, כי המוח והלב זה צריך לזה, ואם האחד מקולקל מקלקל נמי את השני ע"כ ישראל שפירשו משתים יחד, בהכרח לומר שאחד משך גם את השני עמו, ולעולם המירוק צריך להיות בשורש הקילקול, ע"כ אף אם כל אחד בפני עצמו הי' נתקלקל הי' צריך להיות בשניהם יחד גיהנם ומלכות, אבל כשאחד משך את שני עמו די במירוק לתחילת הקילקול, וזהו שהי' אברהם יושב ותמה במה לברור בגיהנם או במלכיות עד שבירר מעצמו או הקב"ה אמר לו לברור את המלכיות כבמדרש שם, כי הבטחה הובטחו ישראל כי לא תשכח מפי זרעו לגמרי ובמד"ת פרשת נח האריך בזה, ע"כ הפרישה מן התורה בהכרח נמשך מצד אחר וכנ"ל ע"כ די במירוק המלכיות שיחזור לבם עליהם ואז ממילא ידבקו בתורה:

125

קכ״ולו ישמעאל יחי' לפניך, וברש"י הלואי שיחי' ישמעאל איני כדאי לקבל מתן שכר כזה, והדברים תמוהין איך אפשר שאאע"ה הסתפק עצמו בישמעאל בן הגר המצרית מזרע חם המקולל שממנו יצא אותו זרע המבורך בעלי ברית לאלקים, ועוד היתכן שימחול אברהם אע"ה על מתנתו מה תאמר שרה לזה הלא מאז התרעמה ואמרה חמסי עליך שפירש"י חמס העשוי לי עליך אני מטיל העונש כשהתפללת להקב"ה מה תתן לי לא התפללת אלא עליך והי' לך להתפלל על שנינו והייתי אני נפקדת עמך עכ"ל, ומעתה שנתבשר בשורה ימחול על המתנה ועוד אם הוא מחל שרה מי מחלה:

126

קכ״זונראה דהנה בפרשת מילה נאמר לאאע"ה התהלך לפני והי' תמים ומשמע שעד כה לא הי' תמים, אף אחר כל צדקותיו ומסירת הנפש על קידוש השם, ואם הוא לא הי' תמים עד כה מי יקוה להיות תמים, והרי מקרא מלא הוא תמים תהי' עם ה' אלקיך והרי כי כל איש מישראל יכול להיות תמים, ונראה הפי' דהנה אברהם מדתו חסד קו ימין וידוע כי שמאל דוחה וימין מקרבת ואברהם הי' מדתו לקרב כל באי עולם ולא לדחות ולרחק, ומ"מ שלימות האדם שיהי' בו כל מדות יחדיו, במקום שצריך לקרב יקרב ובמקום שצריך לרחק ירחק ואז נקרא אדם שלם והוא מדריגת תמים כבתרגום תמים שלים, וע"כ אאע"ה עד המילה שהי' ענינו תמיד לקרב ולא לרחק עדיין לא נקרא תמים עד מצות מילה שהוא ענין דיחוי פסולת ולא לקרב ולהכניעו לקדושה אלא לדחות לגמרי, וזה שמאל דוחה, וע"כ במצות מילה נשלם ונעשה תמים שמעתה יש לו שני המדות יחדיו:

127

קכ״חוהנה בזוה"ק שאברהם ויצחק כלול מיא באשא ואשא במיא, בסוד אברהם הוליד את יצחק, ובודאי אם לא הוה כלול אשא במיא ומיא באשא הי' גבורות של יצחק קשים מאד והי' מוקיד כל העולם בשלהבוי, ולא הי' יכול העולם לסבול, ויש לומר שמטעם זה נתבשרה שרה ביצחק ממצות הכנסת אורחים שהוא גמילת חסד כדי שיבוא יצחק לעולם ממצות גמילות חסד, ובפסח שהוא זמן החסד נולד יצחק כדי שלא יהי' גבורותיו כ"כ קשים, וע"כ י"ל כשנתבשר אאע"ה בפרשת מילה שהוא ענין שמאל דוחה כנ"ל בלידת יצחק חשב שזה קבלת שכר המילה, וא"כ יהי' גבורותיו קשים כנ"ל, וזרעו יתנהג במדת הדין קשה, ואם ח"ו לא יהיו כ"כ זכאים יהי' מעותדים לברות מדת הדין הקשה, וע"כ אמר לו ישמעאל יחי' לפניך היינו שקבלת שכר המילה יהי' כשישמעאל יחי' לפניך, ועלי' לא איכפת לי' אם יהי' הנהגה עמו במדת הדין מה גם שהוא בעצמו איננו במדת הדין, ולא יהי' מדה"ד קשה כ"כ, אך על יצחק הי' רצונו שיבוא במדת הרחמים וחסד ולא בתורת קבלת שכר מצות מילה, וא"כ במה שאמר לו ישמעאל יחי' לפניך לא מחל על המתנה כלל ורק על שיהי' בתורת קבלת שכר מצוות מילה הי' קשה בעיניו, ורצה שיהי' רק במדת הרחמים, וע"ז השיב לו הש"י אבל שרה אשתך יולדת לך בן, אף שאין לשרה שכר מצוות מילה וא"כ מצד שרה יהי' נוטה לחסד, וקראת את שמו יצחק שרב צחוק יהי' בעולם, והוא מצד התפשטות מדת החסד, ובזה יובן מה שאמרה שרה אח"כ צחוק עשה לי אלקים ולא אמרה לנו לכלול גם את אברהם אתה, כי באמת מצד אברהם הוא במדת הדין ואינו גורם רב צחוק בעולם, והוסיף הש"י לאמור והקימותי את בריתי אתו, וכלפי שהי' אברהם מתירא שיהי' הנהגה בזרעו אחריו במדת הדין וכשיהי' ח"ו בלתי זכאין יפקוד עליהם בדין הקשה, אמר לו והקימותי את בריתי וכמו שאמרנו בשם הרב זצללה"ה בלקוטי תורה כי ברית הנעשה בין שני אוהבים כל עצמו איננו נצרך בעוד האהבה תקוע בלבם אלא על להבא כשיתקרר אש האהבה וכמעט שחשבה להשתקע אז הברית יזכרם ויעורר את האהבה, והנה הקמת ברית ליצחק ולזרעו זה עצמו הוא הבטחה שכשאפי' לא יהי' כ"כ זכאים לא יפקד עליהם במדת הדין הקשה ויעמוד זרעם ושמם כימי השמים על הארץ:

128

קכ״טולפי האמור ימתקו דברי האור חיים שאמר שמפני מאמרו לו ישמעאל יחי' לפניך הי' סיבה שניתן לו יצחק מסטרא דנוקבא עיי"ש, ולא ביאר למה, ולפי דברינו ימתקו הדברים שמפני שמיאן שיהי' יצחק ניתן לו מצד קבלת שכר המצוה והי' כולו מצדו סטרא דדכורא, והוצרך ליתן לו את יצחק מצד שרה כנ"ל ע"כ הי' מסטרא דנוקבא:

129

ק״לוממוצא הדברים שישמעאל יהי' רק במדת הדין, וע"כ בזוה"ק שכמו שהוא קיים מצות מילה ברקניא כן א"י תהי' ברשותו רק כד הוא ברקניא הכל במדת הדין מצומצם, וכאשר איננו ראוי הם נדחין אבל ישראל הם קיימים לעולם ואפי' ח"ו כשאינם כ"כ זכאים חסד אל כל היום ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום:

130

קל״אשנת תרע"ז.

131

קל״בבמדרש ר' יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך א"ר יצחק משל לאחד שהי' עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהי' אבינו אברהם מתפחד ואומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה וא"ל אני הוא בעל העולם, ויתאו המלך יפיך ליפותך בעולם והשתחוי לו, הוי ויאמר ה' אל אברם ע"כ:

132

קל״גויש לדקדק דפשטא דלישנא דהמדרש משמע שהי' א"א מסופק ח"ו שמא העולם הזה בלי מנהיג עד המאמר לך לך, וזה לא יתכן, שהרי בן ג' או מ"ח שנים הכיר א"א את בוראו, ולא עוד אלא שמסר עצמו על קדושת שמו יתברך, ואיך אפשר שהי' חושש שהעוה"ז בלי מנהיג, ועוד יש לדקדק דיקדוק קל בלשון לפי שהי' א"א "אומר" שזה לשון הוה, למה לא כתב אמר לשון עבר כמו במשל שכתב אמר לשון עבר:

133

קל״דונראה לפרש עפ"י מה שסיפר כ"ק אבי אדומו"ר זצלה"ה היות שכ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק נשאל מרבו הקדוש ר' בונם זצללה"ה מפרשיסחא מאין לקח התעוררות שלו לעבודת השי"ת, והשיב לו כמ"ש שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, ואמר לו רבו הקדוש שישראל צריכין ליקח התעוררות מיציאת מצרים, עכ"ל, וכבר דקדקנו בזה הלא מפורש בהרמב"ם כיצד הוא הדרך לאהבתו וליראתו וכו' בזמן שהאדם מתבונן בבריאותיו הנפלאים וכו' וכמ"ש דוד המלך ע"ה כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת וגו':

134

קל״האשר ע"כ נראה לפרש באופן שכל דברי חכמים קיימים, ואו"א דא"ח, דהנה בש"ס פסחים (סח:) דאמר ר' ששת לנפשי' לך קראי לך תנאי איני והא אמר ר' אלעזר אלמלא תורה לא נתקיים שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, מעיקרא כי עביד אינש אדעתא דנפשי' קא עביד, ופירש הרב זצ"ל בסידור, דתחלת לימודו של אדם הוא לתקן את עצמו ואח"כ לשמה, היינו להשפיע בתורה, ועדיין אינו מובן דאלמלא תורה לא נתקיים שמים וארץ סתמא קאמר ומשמע דבתחילת לימודו נמי, אך הפירוש פשוט דהנה מובן דאיש שהוא כבר מתוקן, אז לימודו ומעש"ט שלו פועלים יותר בעולמות העליונים, א"כ זה שמתקן א"ע כדי שיכול לפעול במצות ומעש"ט שלו ובלימודו ביותר, שוב נחשב תיקון נפשו נמי לשמה:

135

קל״ווהנה איש העובד מחמת ראותו גודל מעשיו הנפלאים שמבין שהוא מחויב להכניע א"ע להש"י ומשתוקק להדבק בו, עדיין עבודתו הוא צורך עצמו, וכן מ"ש בספר חובת הלבבות שהעבודה מחויבת מצד תשלום גמול הטוב שקדם לו מהשי"ת, נמי הוא צורך עצמו, לבל יהי' כפוי טובה, כי בכל אלה עדיין איננו נמצא רמז קל שעבודתו ותורתו צורך גבוה לתקן את עולמות העליונים, שנמסר ביד האדם, אך מ"מ מעיקרא דעביד אינש אדעתא דנפשי' קעביד, ותיקון נפשו נחשב לשמה, ואף שאין כאן רמז שיבוא עי"ז לעשות לשמה מ"מ אנחנו בני ישראל כבר ידענו עיקר הזה מיצ"מ כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ופרשנו במקומו שההוצאה הוא צורך עבודה, ובזה מתורץ שאלת משרע"ה מה זכות יש להם, והיינו דח"ו לומר שמרע"ה הי' מקטרג על ישראל, אלא שידע שפיר שכל מקטרגי עולם יעמדו כנגדו ובאשר השי"ת אוהב משפט, לא ידחה אותם בגילא דחטתא, ע"כ רצה לידע הזכות במה להסתים פי המקטרג, ע"ז השיב לו השי"ת שההוצאה הוא צורך עבודה להשי"ת, היינו צורך גבוה, ושוב אין מקום לשום קטרוג, כי בשביל שהם ח"ו אינם ראוים לא יבצר צורך גבוה, וכן הוא מאמר הכתוב בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, ופירש רש"י וא"ע בשביל שאקיים מצותיו הוציאני, ומפורש שהעבודה הוא צורך גבוה, וע"כ אנחנו עם בנ"י כשאנו עושים המצות לתקן את נפשותינו, ובתיקון הנפש נעשה צורך גבוה ביתר שאת, א"כ סתמן לשמן קאי, שהרי תיקון הנפש נמי הוא צורך גבוה ומיושב דברי הרמב"ם והחובת הלבבות:

136

קל״זולפי האמור מובן שכל דברי חכמים קיימים שכ"ק זקיני זצלה"ה שאמר שהתעוררות לעבודה לקח מן שאו מרום עיניכם הוא תחילת התעוררותו לעבודה ושגם זה נחשב לשמה כנ"ל, ורבו הקדוש שאמר שצריכין ליקח התעוררות מיצ"מ, היינו שיהי' העבודה צורך גבוה, ישוב אף ההתעוררות משאו מרום עיניכם נמי הוא צורך גבוה כנ"ל:

137

קל״חוהנה אאע"ה רב לא הי' לו, אב לא למדו, אלא שהי' שתי כליותיו נובעות חכמה, בלתי אפשר הי' לו לידע שהעבודה הוא צורך גבוה, שזה איננו מושג בחכמה אלא מפי השמועה או בנבואה, ולפי"ז כל התעוררות שלו שהי' מענין שאו מרום עיניכם, וכבש"ס ב"ב בטענתו עם נמרוד, ובזוה"ק (ע"ח.) אשגח ותקיל וידע דהא כמה דמההוא נקודה אמצעותא דישובא מני' אשתיל כל עלמא לכל סטרוי, ה"נ ידע דהא חילא דשרי עלה מתמן נפקא כל שאר חילין דממנין על כל סטרי עלמא וכלהו הי' אחידן וכו', ולפי האמור נחשב לתיקון את עצמו, ובאשר לא ידע עדיין שהעבודה צורך גבוה נחשב עבודתו שלא לשמה, וכמו למאן דסבר מצות אין צריכות כוונה וכפאו ואכל מצה יצא, ומשום דסתמן לשמן קאי, דאיתא בהראשונים ז"ל שאם לא ידע שהיום פסח לא יצא:

138

קל״טולפ"ז יש לפרש הא דנאמר לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, היינו שילך לו מהדרך שדרך בה עד הנה, וכבר אמרנו ששלשה אלה ארצך, ומולדתך, ומבית אביך, הוא לעומת גוף, ונפש, ושכל, ארצך הוא הגוף בחינה התחתונה שבאדם כערך ארץ בכלל העולם, מולדתך הוא נגד הנפש שתולדות האדם הוא מכחות הנפש שבו, וע"כ עפ"י רוב התולדות יש בהן מעין מדות המולידן, שמדות האדם מתיחסים לנפש כידוע, ובית אביך הוא לעומת השכל שהחכמה נקרא אב, וכמ"ש שאל אביך ויגדך והיינו שעד כה הי' עבודתו לתועלת עצמו לתקן את גוף ונפש ושכל של עצמו, ועתה ילך לו מזה הדרך אל הארץ אשר אראך, וכבר דקדקנו למה כתיב הארץ בה"א הידיעה ובקמץ, ובטפחא, שזה מורה שאיננו נסמך אל אשר אראך, אלא שני דברים הם:

139

ק״מויש לפרש דאשר אראך היינו ששם אראה אותך במראה הנבואה, ואז יתברר לו שהעבודה הוא צורך גבוה כנ"ל, ואז תהי' עבודתו לשמה:

140

קמ״אובזה יש לפרש דברי הזוה"ק (ע"ז.) אמר ר' אלעזר לך לך לגרמך לאתקנא גרמך לאתקנא דרגא דילך, היינו דאאע"ה מדתו חסד, ועבודה צורך גבוה לא לתועלת עצמו הוא ממדת החסד, כאמרם ז"ל איזהו חסיד המתחסד עם קונו, וע"כ מעתה מתוקן דרגא דלי':

141

קמ״בועוד שם בזוה"ק בגין דאברהם לא הוה דביק בי' בקב"ה כדין כדקא חזו אמר לו לך לך וכו', ולכאורה יפלא אחר שמסר נפשו להשרף על קידוש ה' איך יתכן לומר דלא הוה דביק בי' בקב"ה כדין כדקא חזו, ולפי דרכנו יובנו הדברים שעד עכשיו נחשב כל עבודתו שלא לשמה, ואפי' מסירת נפשו על קידוש ה' נחשב נמי שלא לשמה באשר הי' רק לתיקון נפשו:

142

קמ״גולפי האמור יפורש דברי המדרש שאאע"ה הי' אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, היינו שהשכיל שזה א"א, ולאו לישנא דספיקא הוא אלא ודאי שאי אפשר שהעוה"ז יהי' בלי מנהיג, ומזה לקח ההתעוררות שלו, וככה הי' נוהג מיום שהכיר את בוראו, עד שנאמר לו לך לך, וזהו שהציץ עליו בעל הבירה אני היא בעל הבירה, ולך לך ושם תראה ותדע המבוקש, וניחא לישנא שהי' אומר לישנא דהוה שלא בפעם אחת הי', אלא כל זמן ההוא הי' אומר:

143

קמ״דובזה יש לפרש מה דפתח לה פתחא להאי פרשתא מהכתוב שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, דכבר אמרנו שמיעה מתיחס לגוף דשמיעה מתרגם קבלת דברים, והיינו שמקבל אפי' אינו מבין, וראי' מתיחס לשכל כענין שהחכמים נקראים עיני העדה, הטית אוזן הוא להיות רודף אחר כוונת התורה, ולא להסתפק עצמו בשטחית המאמר, וזה מחמת שיש לו תשוקה למלאות רצון הבורא, הוא מהדר להשלים הכוונה ותשוקה הוא בנפש, והנהו שלימות גוף ונפש ושכל, אך זה יתכן בישראל אחר יציאת מצרים נקרא לשמה, אבל לא לזולתם, וזה ושכחי עמך ובית אביך, אז הוא השמיעה, והראי', והטית אוזן, לפי המבוקש שהוא לשמה כנ"ל:

144

קמ״האל הארץ אשר אראך, וברש"י למה לא גילה לו וכו', ויש לומר עוד טעם, דהנה יציאתו מאור כשדים עם תרח הי' ללכת לארץ כנען, אלא שנתיישב בסיבת תרח אביו בחרן, וא"כ אם הי' מגלה לו שוב לא הי' נחשב אצלו לנסיון, אדרבה שהי' שמחה אצלו שנתקיים מחשבתו שבתחילה, ע"כ לא גילה לו והי' הולך אל אשר לא ידע כמו תועה, אם הי' הולך למזרח הי' בספק שמא הכוונה למערב ויצטרך עוד לחזור על מקומו, ומ"מ הי' הולך בשמחה כבמדרש וא"ת שלא גהץ אברהם ושמח על דיבור המקום, ולמה לא יצא מפני שעדיין לא הורשה, אבל משהורשה וילך אברם וגו', ועיין מת"כ, ומובן שאם הי' מגלה לו לא הי' נחשב נסיון כלל וגמירי שהי' צריך להתנסה בעשר נסיונות כמספר עשרה כחות הנפש, ועשרה מאמרות, ועשרה דורות שקיבל שכר כולם:

145

קמ״ובמדרש לך לך ב' פעמים אחד מארם נהרים, ואחד שהפריחו מבין הבתרים והביאו לחרן, ויש להבין מה תועלת הי' חזירתו לחרן, ולמה לא נתיישב אז תיכף בארץ ישראל, ונראה דהנה עדיין הי' שקוע שמה נשמות גבוהות, האמהות והשבטים ונשמת דוד המע"ה, וטרם ברית בין הבתרים, לא הי' לו כח להוציאן משם, ונראה דכל הנפש שעשו בחרן נמי ביציאה שני' הוציאם אתו, אך אחר שנעשה בעל ברית להשי"ת וקנה תוספות מעלה, חזר לשם להוציאם,. ואף אותם שלא זכו להתגייר אז ולהעלות אתו תיכף, מ"מ בהיותו שמה התעוררו לצאת ויצאו בזמנם, דוגמא שהי' ברצון משרע"ה לעבור בארץ אדום, שאיתא בספרים הקדושים שאם הי' עובר שמה הי' מוציא כל אותן נשמות השקועים בקליפת אדום, והי' עולים אח"כ בנקל, וכענין ידוע שהצדיקים עוברים דרך גיהנם להעלות משם נשמות, ובדמיון מתכת שנמשך אחר אבן השואבת, כן נמי בהיות אברם שם אחר שהשיג מעלתו בברית בין הבתרים התעוררו הנשמות לצאת ולהפרד מקליפתם:

146

קמ״זיש להתבונן בענין לוט [שהי' נשקע בו נשמת דהע"ה] והגלגולים שעברו עליו שנתיישב בסדום ונשבה, והחזירו אאע"ה, כי כל אלה א"א שיהי' במקרה ח"ו, כמ"ש מהר"ל שדברים גדולים כאלה א"א שיהי' במקרה, ונראה דהנה אמרו ז"ל מצאתי את דוד עבדי, היכן מצאתיו בסדם, ויש להבין למה מתיחס מציאתו בסדום ולא בכל הארצות שהי' יושב בהן לוט מקודם, ואח"כ, ונראה דהנה אמרו ז"ל על דהמע"ה ראש השלישי, ראש לשלשת האבות, וכבר אמרנו היות ידוע שלשה אבות תקנו חטא אדה"ר שהי' פתוך בי' חטא ע"ז ג"ע שפ"ד, אברהם תיקן חטא ג"ע, יצחק תיקן חטא ע"ז, יעקב תיקן חטא שפ"ד, כבמהר"ל, ובאשר האבות תקנו את אלו, ע"כ זכותם הורישו לבניהם שלא יתמשכו אחר ג' חטאים האלה, וידוע דשלשה חטאים אלה מתיחסים לגוף ונפש ושכל, אך יש באדם כח כולל כל אלה והוא צלם אלקים המחבר וכולל כל אלה, וכמו בגשמיות שכח שבמורכב הוא יותר גדול מכחות הפרט, כן ברוחניות כח של צלם אלקים שבאדם הוא יותר נעלה מגוף ונפש ושכל, ויש לעומתם נמי בכחות הרעות כח רע הכולל ע"ז וג"ע ושפ"ד יחדיו, ודוד הוא ראש לשלשת האבות יש בו כח גבוה יותר והוא עומד בפרץ לפני כח רע זה:

147

קמ״חוהנה מצינו עוד בו ענין הכניעה להש"י ביותר, ונפשו כגמול עלי אמו, וכל ספר תהילים מלא מזה, וידוע דכל הכוחות הי' צריכין מירוק בדבר שבהיפכו, והנה מצינו שהי' בו מדת הגיאות ביותר ובשביל זה הי' המריבה בינו לבין אברהם, והי' מתגאה לומר שכל בנין העולם יהי' ממנו, וכן מצינו בבנותיו שהי' סבורין שנחרב כל העולם בדור המבול, ומשמע שהי' סבורין שגם אברהם נחרב, אלא שלוט גדול יותר במעלה מאברהם, ע"כ נמלט הוא ולא אברהם, וכן כתיב בכתוב שמענו גאון מואב גא מאד, מכל הלין נראה שלוט הוא קליפת גיאות, והוא היפוך מדת דהמע"ה שהוא הי' בתכלית השפלות, ע"כ הי' נשמתו נתמרקת בלוט, וכן דרגין שלו שהי' ראש לשלשת האבות כבר אמרנו שהוא היפוך סדום, דבמדרש ואנשי סדום רעים אלו לאלו, וחטאים בג"ע, לה' בע"ז, מאד בשפ"ד, ומשמע דרעים אלו לאלו הוא כח רע הכולל את שלשת החטאים, כענין אמרם ז"ל, קשה שנאת חנם שהי' בבית שני מחטא ע"ז ג"ע ושפ"ד שהי' בבית ראשון, והוא היפוך מדת דהמע"ה שהי' ראש לשלשת האבות, ע"כ הי' המירוק בסדום, וזהו מצאתי דוד עבדי, בסדום:

148

קמ״טוהנה ידוע שקליפת הגיאות הוא קשה מאד, ובזוה"ק ח"ג (רנ"א:) שיש עננין חשוכין שכל האור שבא אליהן לא יכולין לאנהרא להון, וכענין שבע פרות שבחלום פרעה שכתוב בהן ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחילה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שזה קליפת הגיאות, שאם בא בו אור מתגאה עוד יותר, וע"כ להוציא נשמת דוד המע"ה מלוט שהוא קליפת גיאות הי' קשה מאד, ע"כ סיבב השי"ת שנשבה ביד המלכים ושבוי כאלו איתניהו בי' והי' נעשה בהכרח נכנע לשעתו עכ"פ, ואז הי' זמן שיתעורר בו נפש דוד המע"ה לצאת ולהפרד מקליפת לוט המקיפו, וזה שרדף אאע"ה אחר המלכים, שהם הד' מלכיות לעומת ד' כחות הרעות ע"ז ג"ע ושפ"ד וכח הכולל, ובזה דחה מנשמת דהמע"ה את כחות הרעות וקליפת הגיאות ע"י הכנעת לוט, ומאז התעוררה נשמת דוד ונפרדה מכחות הרעות המקיפין לה והיתה מוכנת לצאת:

149

ק״נלו ישמעאל יחי' לפניך, וברש"י איני כדאי לקבל מתן שכר כזה, וכבר דקדקנו שלא יתכן הכוונה כפשוטו שמחל על המתנה כזו, ועוד זכות שרה איך ימחול, והלא כבר אמרה חמסי עליך שלא התפללת על שנינו והייתי נפקדת עמך, ועתה כשנתבשר היתכן שימחול, וכבר פרשנו שלא רצה בתורת שכר המילה, אלא בחסד, למען שאפי' זרעו של יצחק לא יהיו ראוים ח"ו לא יסיר חסדו מאתם, ובשביל שכר המילה יחי' ישמעאל, ויש להוסיף עוד דברים, שחשבון אאע"ה הי' אם יולד יצחק בשכר המילה וכל שכר הוא במדת הדין, א"כ יהי' דינו של יצחק תקיפים מאד בלתי אפשר לסובלם, ע"כ רצה שיולד במדת החסד ויהי' ממוזג, וע"ז השיב לו השי"ת אבל שרה אשתך יולדת לך בן, והיינו דידוע דשרה מסטרא דינין מנה מתערין, ומטעם זה י"ל שהי' לידת יצחק מצד שרה ממצות הכנסת אורחים, מדת החסד למען יהי' ממוזג, ובהיפוך אברהם איש החסד מצדו הי' לידת יצחק שכר המילה שהוא מדת הדין, ובשביל המוזג, וזהו שאמר לו השי"ת אבל שרה אשתך יולדת "לך" בן, היינו שהיא תלד מכח מדתך מדת החסד ע"כ אתה צריך להוליד מכח מדת הדין, דאם אתה תוליד ג"כ מכח חסד יהי' בו שלשה ידות מצד החסד, וא"א שיצא מדת יצחק מדת הדין לפועל כלל:

150

קנ״אשנת תרע"ח.

151

קנ״בבמדרש ר' יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך א"ר יצחק משל לאחד שהי' עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהי' אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם, ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך ויתאו המלך יפיך ליפותך בעולם והשתחוי לו הוי ויאמר ה' אל אברם:

152

קנ״גויש להבין דפשטא דלישנא מהא דמסיים הוי ויאמר ה' אל אברם משמע דעד אמירה זו הי' אברהם משוטט ברעיונותיו תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג, והרי בן שלש שנים או בן מ"ח למר כדאית לי' הכיר אברהם את בוראו, ועוד שכבר מסר נפשו על קידוש השם ונשלך לכבשן האש, וכבר דברנו מזה, ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה:

153

קנ״דונראה דהנה במדרש ר' פ' חקת זש"ה מי יתן טהור מטמא לא אחד, כגון אברהם מתרח וכו' ישראל מאומות, העוה"ב מעוה"ז, ויש להבין דבפשיטות ישראל מאומות היינו הך דאברהם מתרח, דאין יחוס אחר לישראל מאומות אלא זה דאברהם מתרח, ונראה עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם רבו הקדוש הרי"ם זצללה"ה מגור בפירוש עוה"ב מעוה"ז היינו מחמת שמתרחקין מעוה"ז עכ"ד, ויש להוסיף בה דברים ולומר דלרגלי גודל מעלת עוה"ב אי אפשר שהאדם בשלימות מעשיו יזכה לו, אלא עפימ"ש הזוה"ק דמכל מה שהאדם בורח מהחיצונית בא לעומתו בקדושה, כגון ויברח משה מפני פרעה שהיא החיצוניות זכה לעומתו להא דוישב על הבאר, שידוע ענינו בזוה"ק, כן נמי בענין לזכות לעוה"ב, נוחלין רק בשביל מה שמתרחקין ובורחין מטנופא דהאי עלמא זוכין לעוה"ב, וי"ל דכן נמי הפי' אברהם מתרח שלרגלי גדלות המעלות שזכה בהן אברהם, נח הי' אפשר שיהי' בשביל שלימות מעשיו הטובים, אלא בשביל שהי' גדל בבית תרח דארתח לקב"ה בע"ז שלו ובמעשיו הרעים, ובהאריז"ל שבא על אשתו בימי נדתה ומזיווג הזה נולד אברהם, ומובן שהי' לו המשכה לצד הרע מאד, ומ"מ התאמץ על כל אלה וברח מטנופיו, זכה לעומתו בקדושה למעלתו הגדולה, וכן נמי ישראל מאומות נמי הפירוש כמוהו שישראל זוכין למעלתם הגדולה רק בשביל שהם הי' במצרים בין אנשים שבהם כל התועבות שבעולם וישראל ברחו מתועבותיהם זכו לעומתם למה שזכו, וכן בכל הגליות שישראל בורחים מתועבותיהם יזכו למה שיזכו, וכל שלשה דברים אלו מתפרשים בסגנון אחד, דכל מה שזוכין וזכה אברהם הכל הוא בשביל הבריחה מדבר ההיפוך ואלמלא יצוייר בלי עוה"ז לא הי' אפשר לזכות לעוה"ב, וכן אולי יצוייר בלתי תרח לא הי' אפשר שיזכה אברהם למה שזכה, וכן אולי יצוייר שלא הי' אומה"ע במציאות לא הי' אפשר שיזכו ישראל למה שזכו, וכבר פרשנו שזהו הענין דבכל מקום שנזכר שבת בתורה הקדים לו ששת ימי המעשה, שהוא להורות למעלת השבת שהוא מעין עוה"ב, ואי אפשר לזכות לו אלא בשביל הבריחה מששת ימי המעשה שיהי' כאלו כל מלאכתו עשוי' ושלא יהרהר אחר מלאכה:

154

קנ״הולפי האמור יש לפרש הא דהי' אאע"ה אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג עד שהשי"ת הציץ עליו ואמר לו אני הוא בעל העולם, אין הפירוש שהי' אברהם מסופק חלילה בהשגחה ושכר ועונש, אלא כלפי שראה שהעולם הולך ומתמוטט ונסתלקה השכינה בכל עת יותר ויותר מרקיע לרקיע, הי' חושב אולי מחמת רשעת הדורות הסתיר ה' פניו מהם ועזבם, למקרה בלי השגחה עליהם כלל, וזהו שחשב תאמר שכלל העולם בלי מנהיג, ומ"מ ידע שפיר שהצדיקים כל עניינם בהשגחה אף בעוה"ז ומה גם לעוה"ב, אלא הרשעים בעוה"ז סילק מהם השגחתו, והניח להפרע מהם לעוה"ב אבי חוטרי מילי ואבי דרי חושבנא, וזהו שדקדק ואמר תאמר שהעוה"ז בלי מנהיג, עוה"ז דווקא, וכמשל הבירה דולקת, אף שידוע שלא נעשית מאלי' ובהכרח שיש לה בעלים אלא שעזב אותה ואינו משגיח עלי' לכבות את הדליקה, אבל השי"ת השיב לו אני הוא בעל העולם, היינו שכל הנעשה בעולם הכל הוא בהשגחה מאתי, כי כך הוא רצוני שיהיו הדורות כ"כ מקולקלים למען שיהי' לך ממה לברוח כדי לזכות למה שתזכה, ואין זה עולה בחוק ההנהגה, מאחר שמעצמם התחילו לקלקל ומרעה אל רעה יצאו, נתחייבו במשפט צדק להזדמן לפניהם ענינים שבשבילם יתקלקלו עוד יותר ויותר ומעלם יהי' לתועלת זולתם, וגדולה מזה הי' בפרעה, שבמדרש ר' פ' בא אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, ועיין רמב"ן וארא ז' ג', ומ"מ אין הרצון והידיעה סותר הבחירה כלל כמו שאין רצונו וידיעתו בהצדיקים שולל הבחירה מהם, כן להיפוך אין רצונו שיהיו מקולקלים שולל מהם הבחירה, והדברים עתיקים, [ואפי' בפרעה כתבו המפרשים שעדיין לא ניטל ממנו הבחירה עיין עליהם] והטעם שמאתי נהיתה כזאת כדי ליפותך בעולם והשתחוי לי וזה שמסיים המדרש הוי ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, שכל עצמו של קילקול הדורות בכלל ומולדתך ובית אביך בפרט, הכל הוא בכוונה ובשבילך למען תנתק עצמך ותעזוב אותם ותלך מהם, ובשביל זה תזכה למה שתזכה:

155

קנ״וולפי האמור יש לפרש דברי הת"כ בפסוק כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו מנין שלא הי' אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן המצריים ת"ל כמעשה ארמ"צ לא תעשו וכו' ומנין שישיבתן של ישראל גרמה להם לכל המעשים הללו ת"ל אשר ישבתם בה לא תעשו, וכל המפרשים יצאו לפרש מדוע ישיבת ישראל גרמה להם להתקלקל שבפשיטות הי' צריך להיות להיפוך כי מקום שיפול העץ שם יהו, ולדרכינו הפירוש כי בכוונה ובהשגחה מאת ה' היתה כזאת למען יזכו ישראל בבריחתם מכל תועבותיהם ומנהגיהם כנ"ל בפירוש מי יתן טהור מטמא לא אחד שבמדרש ישראל מאומות:

156

קנ״זוהנה אמר השי"ת לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, וכבר אמרנו שהם מקבילים לגוף ונפש ושכל, היינו להיות נבדל מהם בבחי' הגוף ובבחי' הנפש ובבחי' השכל, וזהו הפתיחה מקרא שמעי בת וראי והטי אזנך, אמר כאן שלשה דברים, שמיעה, ראי', הטיית אוזן, וכבר הגדנו באריכות איך מקבילים אלה מול אלה, ששמיעה ראי' והטיית אוזן הוא נמי בגוף ונפש ושכל ואין מהצורך לכפול הדברים:

157

קנ״חונראה דלעומת שלשה אלה זכה לעומתם בקדושה, והיינו השלשה מזבחות שבנה, ראשונה בשכם, ושני' בין בית אל ובין העי, השלישי בחברון [והרביעי שבהעקידה לא הי' בזכות לך לך, ושם כתיב נמי לך לך שנית, ובמדרש אין אנו יודעין איזה חביבה עיי"ש] לעומת היציאה מארצך שהוא בחי' הגוף שהוא נראה בפועל, זכה למזבח לה' הנראה אליו, והא בשכם ר"ת שם כבוד מלכותו והבן, ולעומת מולדתך שהוא בבחי' הנפש שהוא בהעלם בתוך האדם זכה למזבח השני' בין בית אל ובין העי בית אל מים וגו', והנה המזבח מזרח לבית אל והוא בדרגא היותר גבוה, ובזוה"ק שמזבח הראשון נגד דרגא דאתגליא והשני נגד דרגא דאתכסיא, ולעומת מבית אביך שהוא בבחי' השכל זכה להמזבח השלישי בחברון מלשון חיבור, שחיבור האדם בהשי"ת הוא רק באמצעות השכל שהוא הנשמה כידוע:

158

קנ״טוי"ל עוד דהנה כתיב אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך, ובזוה"ק (צ"ד:) בקדמיתא חצריך לבתר ביתך לבתר היכלך דא פנימאה מן דא ודא לעילא (נ"א לגו) מן דא וכו' קדוש היכלך לבתר דא הוא שלימו דכלא דהכי תנינן מהו היכל כלומר ה"י כ"ל האי והאי וכלא אשתלים כחדא, וי"ל דשלשה אלו זכה אברהם והם השלשה מזבחות בזכות הליכתו מארצו וממולדתו ומבית אביו, בזכות הליכתו מארצו זכה להמזבח הראשון לה' הנראה אליו דרגא דאתגליא והוא מקביל אל חצריך, דכל חצר הוא עדיין בחוץ ובהתגלות, רמז לדבר נ"ח שמצותה להניח אל פתח ביתו מבחוץ, שדעת רש"י שמניחה על הפתח שמביתו להחצר, ובזכות הליכתו ממולדתו זכה להמזבח השני דרגא דאתכסיא, וזה מקביל לביתך, ובזכות הליכתו מבית אביו זכה להמזבח השלישי שבחברון מלשון חיבור, וזה מקביל להיכלך כבזוה"ק הנ"ל מהו היכל כלומר ה"י כ"ל האי והאי כלא אשתלים כחדא:

159

ק״סוהנה לעיל אמרנו בדברי המדרש מי יתן טהור מטמא לא אחד, אברהם מתרח ישראל מאומות ועוה"ב מעוה"ז, והגדנו שכן הוא שבת מששת ימי המעשה, והנה הם עולם שנה נפש, וידוע דעולם שנה נפש הם בסגנון אחד, אברהם מתרח, וכן ישראל מאומות הם בנפש, שבת מששת ימי המעשה הוא בשנה, עוה"ב מעוה"ז הוא בעולם:

160

קס״אובכן י"ל שכמו באברהם מתרח שהי' הבריחה והתרחקות בשלשה דברים מארצך וממולדתך ומבית אביך שהם בגוף ונפש ושכל, וזכה לעומתו בשלשה מזבחות, והם חצר ובית והיכל כנ"ל, כן י"ל בשבת תלת יומי קמי שבתא הוא ההכנה בגוף ונפש ושכל לסלק את חומרית ששת ימי המעשה, וי"ל עוד ששלשה זמנים הם המבדילים את השבת מששת ימי המעשה, וכבר אמרנו שיש שלשה זמנים חלוקים, והם חצות יום ערב שבת שאז מתחיל אור השבת להתנוצץ, ובכתבי האריז"ל חושב מחצות יום ערב שבת עד שעה אחת במוצ"ש הם ל"א שעות גימטריא שם אלף למד, זמן מנחה קטנה משם ואילך יש בו התנוצצות אור השבת עוד יותר, שאם רצה לעשית כולו תוספות שבת עושה, ותוספות שבת ממש שהוא בחיוב, ויש להוסיף ולומר שלעומתם הם שלשה זמנים שבין התקיעות שתוקעין בע"ש כבש"ס שלהי במה מדליקין תקיעה ראשונה נמנעו העומדים בשדה וכו' תקיעה שני' נסתלקו התריסין וננעלו החניות, תקיעה שלישית סילק המסלק והטמין המטמין והדליק המדליק, ותוקע ומריע ותוקע ושובת, ויש לכוון את שלשה זמנים אלה להיות מקבילים נגד ארצך ומולדתך ובית אביך, המניעה מעבודה שבשדות הוא נגד מארצך, סילוק התריסין ונעילת החניות שהם עבודה שבבית נגד מולדתך, הדלקת הנר שכבר אמרנו בשבת העבר שהוא נגד השכל שכולו אור הוא נגד בית אביך:

161

קס״בולעומתם זוכין בשבת לשלשה זמנים חלוקים, שבת דליליא והוא שמור כבזוה"ק ששמור הוא מדת ליליא שהסעודה הוא של חקל תפוחין והוא בזכות הבדלה, והבריחה הראשונה שהוא מעבודות שבשדות, מקביל למזבח שעשה אאע"ה בראשונה לה' הנראה אליו, והוא בחי' חצר כנ"ל, שבתא דיממא הוא זכור זוכין לדרגא נעלמת יותר, והסעודה הוא סעודתא דעתיקא מקביל למזבח השני דרגא דאתכסיא כנ"ל, ושני זמנים אלו הם בחי' חצר בליליא דשבתא ובחי' בית ביממא, ועליהם אנו אומרים במזמור שיר ליום השבת שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו, ולעומת סילוק עבודות שבבית זוכין בשבתא דיממא לבחי' בית, במנחתא דשבתא זוכין לבחי' היכל, וזה שאנו אומרים אז בזמירות בני היכלא דכסיפין ואז הוא זמן הדביקות ובהאי רעותא אסתלק משה, מקביל למזבח השלישי שבחברון מלשון חיבור:

162

קס״גוכן י"ל בעולם שיש שלשה זמנים חלוקים שישראל זוכין, ימות המשיח, ותחיית המתים, ועוה"ב, וישראל זוכין להם בשביל שבעוה"ז הוא מלא כוחות רעות המושכין לכל רע, ושלשה אבות נזיקין ע"ז ג"ע ושפ"ד, ורמיזין בכתוב אחד נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים, הנה כתיב שלשה פעמים נהרות בכתוב זה, וידוע דנהרות הם כחות האומה"ע כמ"ש מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה וברש"י שנהרות הם האומות, ובאשר מתאמצין ואינם מניחים א"ע להמשך אחריהם ובשביל אותן הנהרות עצמן מתרבה כבוד ה', דאם לא הי' כ"כ כוחות מושכין לרע, לא הי' כ"כ רבותא ולא הי' במה לזכות כנ"ל, ולא הי' כ"כ מתרבה כבוד ה', וזהו שמסיים הכתוב מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה', ופירוש מחמת קולות מים רבים אדירים שהוא התגברות כח האומות, אדיר במרום ה', ובשביל שלשה אלה שישראל בורחים מהם זוכין לעומתם לשלשה זמנים, ימות המשיח, ותחה"מ, ועוה"ב, ויש לכוון השלשה זמנים לשלשה מזבחות של אברהם חצר בית והיכל, ואין להאריך עוד ישמע חכם ויוסף לקח:

163

קס״דואגדלה שמך יש להבין מה ברכה הוא זה לאברהם וכי ח"ו לשם בעולם הי' צריך, וזהו ענין דור הפלגה שאמרו ונעשה לנו שם, ובשלמא ואברכך בממון הוא כעין שכתב הרמב"ם בכל יעודים הטובים שהצורך בהם כדי שיהיו בלתי טרודים על המחי' ועל הכלכלה שיהי' לבם פנוי לתורה ועבודה, לזכות בהם לעוה"ב, אבל הגדלת השם למה לו, ובפשיטות י"ל שזה הי' לו לסיוע להמשיך את העולם ולהביאם תחת כנפי השכינה, אבל א"כ עיקר ברכה הוא להש"י:

164

קס״הונראה לפרש דהנה ידוע דמלת גדול הוא התפשטות כמו דאיתא בספה"ק בפירוש מ"ש גדול ה' שהוא התפשטות כבוד ה' מטה מטה, וידוע עוד דשם של דבר הוא מהותו ושם של האדם הוא מהות האדם, וזהו הברכה ואגדלה שמך, שמהות אברהם יהי' מתפשט לזרעו אחריו אפי' כשיהיו ח"ו מטה מטה, וכאמרם ז"ל שלש מדות טובות הם בזרעו של אברהם ביישנים רחמנים גומלי חסדים, והגם שפירשנו במק"א דשלשה מדות אלו בישראל הם משלשה אבות, ומ"מ ידוע שאברהם הי' הראשית, ובהראשית נכלל הכל, וזהו הפירוש אצלי בך חותמין ולא בכולם באשר הוא הראשית לכולם ובו הכל:

165

קס״ווה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו וגו' וברש"י כל זמן שהרשע עמו הי' הדיבור פורש ממנו (ולעיל שהי' לוט אצלו וכתיב וירא ה' אל אברם באותה שעה כשר הי'), ויש להבין מה ראה על ככה להתקלקל אחר העלי' ממצרים, אדרבא בראותו הנסים שנעשו לשרה במצרים הי' לו להכשיר מעשיו עוד יותר, ואפי' פרעה נתפעל בדבר כמו שפירש"י בפסוק ולה שפחה מצרית ושמה הגר, בת פרעה היתה, כשראה נסים שנעשו לשרה אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר, ובלוט נהי' להיפוך אתמהה וכבר דברנו בזה:

166

קס״זונראה עוד לומר דהנה כתיב וגם ללוט ההולך את אברם הי' צאן ובקר ואוהלים, ובמדרש ר' טובי בר' יצחק אמר שני אוהלים רות המואבי' ונעמה העמונית, ומשמע דממצרים הי' לו כברש"י ההולך את אברהם מי גרם לו זאת הליכתו עם אברם, ואינו מובן מה ענין נשמות אלו למצרים, שהרי מתולדתו הי' לו את אלו, וזה איננו דבר הניתן במתנה בשביל שרה:

167

קס״חונראה דהנה עליית אברם ממצרים הי' פועל דמיוני על יצי"מ כבמדרש צא וכבוש הדרך לפני בניך וכו' והענין פועל דמיוני כתב הרמב"ן כי גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה על פועל דמיון תהי' הגזירה מתקיימת עכ"פ עכ"ל, ואף שכבר נתבשר בהגלות ובהגאולה עוד בברית בין הבתרים, שהי' ביציאה הראשונה בהיותו בן שבעים שנה כברש"י, מ"מ עדיין הי' יכול להשתנות ולהיות באופן אחר, מה גם שלא הזכיר אז מצרים בפירוש, וע"כ באה הפועל דמיוני שלא ישתנה עוד באשר נחשב כאלו כל ענין יצי"מ הוא בפועל ממש ואינו רק מחוסר זמן, ונראה דהי' כענין אמרם ז"ל בש"ס מגילה אין הקב"ה מכה את ישראל אא"כ בורא להם רפואה תחילה כמ"ש כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים, וכבר פרשנו שהקב"ה לא הניח את ישראל אפי' רגע אחד ביד רשות אחרים ע"כ הקדים להם הרפואה, ובזה מאמץ ידי ישראל שיהי' בכחם לסבול כל הבא עליהם, וה"נ עוד טרם בא יצחק לעולם שממנו התחיל הגרות להתקיים, נעשה פועל דמיוני זה להיות נחשבים גאולים בפועל טרם התחיל הגלות:

168

קס״טוהנה ידוע שנשמות ישראל הי' שקועים וכלואים ובאשר החיצונים עוד מחטא אדה"ר, וזאת ידוע שהנשמה שהיא יותר גבוה הי' נתונה בעומק יותר בידי החיצונים וכמו שהמשיל משל כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שכל אבן טוב לפי מסת גדלו וחשיבותו ובהירותו כן מסת גודל מכסה האבניי שבסביביו, ולפי זה מובן אשר נשמת דהמע"ה ומשיח שהוא הפנימית מכל ישראל, וכמו שאמרו ז"ל מלך לבו לב העם, וכמו לב הוא פנימית האדם, כן מלך הוא פנימית ישראל, וע"כ נשמת דוד ומשיח שהוא פנימית ישראל הי' טמון בתכלית העומק אחר עומק עד שהי' כלא הי' ולא ניכר ממנו שום הרגש וכרחל לפני גוזזי' נאלמה, אך בעליית אברהם ממצרים שאז נחשב ישראל גאולים ואינם אלא כמחוסר זמן, התעורר אתם גם נשמת דוד ומשיח ונחשב כאלו היום ילדתהו:

169

ק״עוהנה כל ענין לוט ומעלתו נראה שהי' רק מפאת ביטולו לאברהם וכל המחובר לטהור טהור, אך כאשר עלו ממצרים והתעורר נשמת דהמע"ה נעשה הרגש בלבו של לוט שהי' נשמתו של דהמע"ה מקשקשת בקרבו של לוט, ומעתה יובן דהא שהי' ללוט שני אוהלים נשמת רות ונעמה העמונית נחשב שאז בעלייתם ממצרים השיגם, שעד שעלו ממצרים לא הי' נחשבים במציאות ולא הי' ללוט שום רגש מהם מאומה, ואף שמתולדתו הי' טמינים בקרבו, מ"מ אינם נחשבים שהי' ללוט, וז"ש וגם ללוט ההולך את אברם הי' צאן ובקר ואוהלים, שמעתה הי' ללוט הרגש מהם, והי' לו באמת עושר אמיתי, אך לוט לא ידע להזהר, וכמו שהגיד הרה"ק ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא שבהשגת נשמה צריכין לידע ולהזהר מאד, עכ"ד, ובפשיטות י"ל שיכול לצמוח מזה גיאות ח"ו, כי נשמה גבוה מגבהת את האדם ויכול לבוא מזה לגבהות הלב וכתיב תועבת ה' כל גבה לב, וכך הי' הענין בלוט שלא ידע להזהר, וכאשר התעורר בקרבו נשמת דהמע"ה הי' רואה א"ע בטכסיסי מלכות והתגאה ויצא לידון שבודאי ממנו יהי' כל בנין עולם וכל יעודים הטובים שנאמר לאברהם אליו תסוב, כברש"י אברם אין לו בן והוא יורשו, נתקיים בלוט עושר שמור לבעליו לרעתו, וכבר הגדנו במק"א שזה שנוטל דבר קדושה לחיצוניות נחשב גזל, וע"כ לוט שהתגאה בעושר הזה שהוא נשמת דהמע"ה, הנה נהפך לו הקדושה לחיצוניות נחשב גזל, וזה הבאתו לידי גזל ממון בפועל ממש, והי' רועה בהמותיו בשדות של אחרים, והנה בזוה"ק כל מאן דאזיל בתר דלאו דילי' אף דילי' אזיל מיני', וע"כ כל מה שהי' לו מצד היותו מחובר לאברהם אזיל מיני' ונשאר ריק משום ליחלוח טוב, וע"כ תחת שעד כה הי' בטל וטפל לאברהם באשר הי' מקבל ממנו, עתה כאשר אזיל מיני' כל מה שהי' לו ע"י החיבור לאברהם נעשה נפרד לעצמו והתגאה ועשה מריבה בעצמו באברהם כבמדרש כשם שהי' מריבה בין הרועים כך הי' מריבה בינו לבינו, ולעומת כשהי' מחובר לאברהם האיר בו מקדושת וצניעת אברהם דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל, וכאשר נסתלק ממנו זה הי' שורה בו כחות חיצונים בהיפוך מזה כענין טומאת המת, שידוע טעם הזוה"ק שמפני שנסתלק נשמה הקדושה שורה לעומתו טומאה, כן הי' בלוט שלעומות הקדושה והצניעות, שורה לעומתו כחות מושכים לערוה ונעשה להוט אחר בולמס של עריות ובחר לו את סדום לשכינתו:

170

קע״אומעתה הדברים מובנים, שקודם עלייתו ממצרים כשר הי', והעלי' עצמה הי' לו כענין עושר שמור לבעליו לרעתו:

171

קע״בוי"ל דהא דסמיך לי' מלחמת ארבעה מלכים שנשבה לוט ואח"כ התגבר אברהם עליהם ונצחום, ובמדרש שניצוח ד' מלכים אלה הוא רמז לארבע מלכיות שינצחום זרעו של אברהם בסוף, אך למה הי' לוט הסיבה לכל המלחמה, דבמדרש שכוונת המלכים הי' על אברהם, לא באו להזדווג אלא לתוך גלגל עינו של עולם, והי' יכול להיות שיבואו על אברהם למלחמה להדיא וינצח אותם, ובודאי שדבר זה לא הי' במקרה, שהסיבה יהי' לזה לוט וכמ"ש מהר"ל ז"ל שדברים גדולים אינם במקרה:

172

קע״גונראה דהנה ידוע שמלחמה האחרונה תהי' ע"י זרעו של יוסף ומשיח בן יוסף יהי' אוסר את המלחמה, ובזוה"ק שבעת מלחמה האחרונה יהי' יחד הארבע מלכיות, היינו שיבואו בגלגול, וכן מפורש בדניאל ב' מ"ד וביומיהון די מלכיא אנון וגו', וכולם יחדיו יערכו המלחמה ויפלו ביד משיח בן יוסף, והטעם שניצוח המלחמה יהי' ביד זרעו של יוסף, משום זכות שמירת הברית שזה מדת יוסף, והוא המשפיע מדה זאת בכל ישראל כבמדרש יוסף גדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל ישראל בזכותו, וע"כ כמו שנינוח המלכים באחרונה היא בזכות שמירת הברית, כן נמי בראשונה, וע"כ י"ל שכל עצמה של המלחמה לא הי' אפשר להתחיל באברהם, שהוא אפי' בדידי' לא הוה מסתכל, ולא הי' שום מקום שיתקוממו על אברהם כלל, אלא מחמת שלוט נפגם בענין זה ונעשה להוט אחר בולמוס של עריות, ע"כ הי' מקום שיתחיל בו המלחמה, והיתה נוגע לנשמת דוד שהי' בקרבו, ובאמת מחמת פגם ברית שבלוט נפל שדוד לפני המלכים ונשבה בידם, ואברהם בכח הקדושה והצניעות שבו התגבר עליהם ונצחם, וא"כ הכל בסדר נפלא ובמאמר שאח"ז נתננו עוד טעם לשבח בזה שלא באו על אברהם בהדיא:

173

קע״דומכאן לימוד בגלות המר הזה, מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים, הלא הכל הוא כפי מסת פגם ברית הנמצא בישראל רח"ל, ובזה יובן הא דאמרו ז"ל אלמלי שמרו ישראל שבת אחת לא שלטו בהם אומה ולשון, ואלמלי שמרו שתי שבתות מיד נגאלין, כי שמירת שבת הוא תיקון על פגם ברית כמו שהגדנו באריכות במק"א, וכמ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהקדמה לספרו אגלי טל שבתיקון פגם זה אין מקום לשליטת או"ה כלל וכלל:

174

קע״הומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין, וברש"י רמז לו על המנחות ועל הנסכים שיקריבו שם בניו, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק למה לא רמז לו על עיקר הקרבנות מבעלי חיים, וכבר הגדנו שבישר בדבר של חידוש, שקרבן מצמחים לא מצינו עדיין אלא בקין שהקריב מפרי האדמה מנחה ולא נתקבלה, אבל קרבנות מבע"ח שכך הוא מעולם לא שייך לבשרו, אך הוא גופא טעמא בעי למה לא הקריבו מעולם מצמחים, ולמה מעתה נשתנה הדבר, דבודאי מאחר שבשרהו בזמן ההוא מוכח שמלחמת המלכים גרם זה, ולמה, וכ"ק אדומו"ר זצללה"ה הגיד דאברהם זכה לזה במסירת נפשו ששם נפשו בכפו ללחום עם המלכים ואמר אצא ואפול על קדושת שמו של מקום, ע"כ זכה לקרב גם נפש הצומחת להש"י, וע"כ עד כה לא קרבו אלא מבע"ח שיש בהם נפש החיונית לכפר על נפש החיונית שבאדם, ומעתה זכה להקריב גם מצמחים שאין בהם אלא נפש הצומחת לכפר גם על נפש הצומחת שבאדם עכת"ד, ועדיין אינו מובן, הרי כבר מסר נפשו לכבשן האש, ומה רבותא דמסירת נפש על קידוש השם זה מזה, דבפשיטות שם הי' קידוש השם יותר ושלא הי' לו שם גם ספק הצלה, תאמר במלכים שעכ"פ הי' לו ספק לנצחם, דבלא"ה למה הלכו אתו הנערים שלא הי' כמוהו במעלה למסור נפשם על קדושת ה':

175

קע״וונראה להוסיף בה דברים דהנה מחטא אדה"ר כתיב ארורה האדמה בעבורך וגו' ובעשרה מאמרות לרמ"ע ז"ל מפאנו דחטה של עכשיו הוא כמו חנטה של חטה דמעיקרא, ושם חטה הוא חנטה בחסרון נ' ונשלם בדגוש שבאות ט' עכ"ד, והיינו דהקללה דבק בהאדמה ואינה מניחה לגדל הצמחים עד גמירא, וע"כ לעתיד שיתוקן החטא לגמרי ויסתלק הקללה שוב תוציא הארון גלוסקאות שלימים, שלא. יהי' צריכין תיקון כלל, אבל עכשיו הארס של נחש דבק בהם שאין מניח להתבשל וצריכין תיקון ע"י האש, שטבע האש להוציא הארס של נחש כמ"ש היע"ד, והמינים שנאכלים חיים הוא מחמת מיעוט ארס שנשתאב בהם, ומ"מ פטור בלא כלום אי אפשר וצריכין לתיקונים קלים:

176

קע״זולפי זה י"ל דמה"ט לא מצינו קרבנות מצמחים מאז מפני שהארס של נחש שבו חוצץ בפני הקדושה שלא יתקדש הקרבן אלא מבע"ח שהארס נחש שבהם איננו כ"כ מרובה, שהרי הם רק שני לטומאה שהם ניזונים מצמחי האדמה, ואין דבק בהם הקללה וארס של נחש כמו בצמחי האדמה עצמם, אך ממתן תורה ואילך התחיל קרבנות מצמחים, והטעם מפני שאז נעשו חירות ממה"מ שנסתלק אז הזוהמא והקללה, ואלמלי עמדו בנסיון הי' נגמר התיקון כמו לעתיד, ואף שלא עמדו בנסיון מ"מ נחלשה כח הזוהמא כאמרם ז"ל ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן גוים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן, ואף שמחמת החטא העגל חזרה ונתפשט הזוהמא, מכלל שאף שחזר ונתפשט, מ"מ איננה עוד מגושם ומזוהם כבראשונה, ואף שמ"מ בעצם אינם ראויין עדיין לקרבן מ"מ עכ"פ מקבלין אור החזר מן לעתיד שיהי' גמר התיקון ותוציא הארץ גלוסקאות כנ"ל, וע"כ אין הארס שבהם חוצץ עוד בפני הקדושה הנשתאב בהקרבן:

177

קע״חוהטעם שמאיר אור החוזר מן לעתיד, י"ל דהנה במדרש שארבעה מלכים הם דוגמת הארבעה מלכיות, וברמב"ן שהי' פועל דמיוני על לעתיד שעתידין ליפול ביד ישראל, ואמרנו במאמר הקדום שמאחר שנעשה פועל דמיוני ובלתי אפשר עוד להשתנות, נחשב שאינו אלא מחוסר זמן וכאלו כבר יצא לפועל, וע"כ משל במדרש את המלכים כקוצים שנכלה מן הכרם, והיינו כמו קוצים המכחישים כחו של כרם ואינם מניחים להוציא פירות טובים, כן כח האומות שמוצאם משורש נחש הקדמוני שמעכב בעד בישול הפירות כנ"ל, ובהריגת המלכים שהוא פועל דמיוני על לעתיד שיסתלק כח זה המעכב חשיב כמכלה קוצים מן הכרם, ובשביל זה עצמו אין בכח ארס של נחש לחצוץ בפני אור החוזר של לעתיד, ובשביל זה ישראל מקריבין קרבנות מצמחים, וא"כ שפיר תלוי הקרבן מצמחים בניצוח מלחמה זו, וע"כ בישר לו מלכי צדק מעתה שיקריבו ישראל מנחות ונסכים:

178

קע״טולפי האמור יש לפרש דברי המדרש פרשה י"א בפסוק ויברך אלקים את יום השביעי, ברכו במטעמים, רבינו עשה סעודה לאנטונינוס בשבת וכו' אכל מהם וערב לו, עשה לו סעודה בחול וכו' א"ל אותן ערבו לי יותר מאלו, א"ל תבל אחד הם חסירין א"ל וכי יש קלוסין של מלך חסר כלום, א"ל שבת הם חסירין אית לך שבת והיינו כי הארס של נחש פוגם טעם המאכל, אך בשבת שאין הטבע כ"כ מגושם ואין לכחות החיצונים שליטה כ"כ, אדרבא ערקין לנוקבא דתהומא רבא, שוב מאיר אור החוזר מן לעתיד, ונשתנה הטעם לשבח מעין העתיד, וזהו הענין שברכו במטעמים:

179

ק״פולפי האמור יש לפרש דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הנ"ל, דהנה איתא בחכמי האמת שמרע"ה זכה לבחי' חי' ומשיח יזכה לבחי' יחידה ואמרו עוד שבחי' יחידה אי אפשר בלתי מסירת הנפש עכ"ד, והנה אברהם שזכה לנצח את המלכים ולכלות את הקוצים מן הכרם, ולעשות פועל דמיוני על לעתיד, בודאי לא הי' אפשר כי אם ע"י שהאיר בו מנשמת משיח שהיא יחידה, וע"כ בכח זה נצח הארבע מלכים שהם יוצאין מן היחוד ומתנגדים לו כמ"ש המהר"ל, ומספר ארבע הוא לעד, ובאשר להשיג זה א"א מבלתי מסירת הנפש על קידוש ה', הי' סיבה מאת השי"ת שיבואו תחלה וישבו את לוט ולא באו להדיא על אברהם שזה הי' כוונתם כבמדרש, וכבר דברנו מזה במאמר הקדום, ולפי דרכינו זה י"ל עוד כי באם באו על אברהם להדיא לא הי' המלחמה במסירת נפש על קידוש ה' אלא להציל את עצמו, ולא הי' משיג הארה מבחי' יחידה, ושוב לא הי' אפשר לעשות פיעל דמיוני על לעתיד:

180

קפ״אולפי האמור הרי הוא כמבואר שמה שזכו ישראל להקריב מנחות ונסכים הוא מפני מסירת הנפש על קידוש ה' שבמלחמה זו, ולא מחמת מסירת נפשו בכבשן האש, שאינו ענין עם עתיד:

181

קפ״בשנת תרע"ט.

182

קפ״גויעל אברם ממצרים וגו' הנגבה, ואף דכשהוא הולך ממצרים לא"י למזרחית צפונית הוא מהלך פירש"י הנגבה לבוא לדרומה של ארץ ישראל שהוא הר המורי' שהוא בדרום א"י, ויש לדקדק מ"ש אח"כ וילך למסעיו מננב עד בית אל עד המקום אשר הי' שם אהלו בתחילה בין בית אל ובין העי אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, והנה מקום זה הוא בגביל בני יוסף שהוא לצפונו של הר המורי' וא"כ ההולך ממצרים שהוא בדרום אל הר המורי' אין לו לעשות דרכו אל מקום המזבח ההוא, ואדרבה מקום הזה הוא להלאה מהר המורי' לצפון או סמוך לו ולמה לא הלך להר המורי', ומוכח מזה שלא הי' כוונתו הליכתו להר המורי':

183

קפ״דונראה דהנה לעיל בפרשה ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה פירש"י לבוא לדרומה של א"י וכו' הר המורי' שהוא נחלתו והמזבחות שעשה מקודם בשכם ובין בית אל ובין העי הי' הכנה לבוא לזה התכלית כענין מעלין בקודש, והנה אברהם הי' לו מירוק ונסיון במצרים, וכבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאאע"ה לגודל מעלתו לא הי' כל הנסיונות ראוי להקרא נסיון, שהרי הי' תופסין מקום כלל לעומת דרגין שלו בקדושה, לולא שניטל ממנו מקודם כל המדריגות עכ"ד, וכענין שנאמר בהעקידה וירא את המקום מרחוק, פירש שראה אז את הש"י הנקרא מקום מחמת שהוא מקומו של עולם מרחוק ממנו, ובזוה"ק אברהם נחית וסליק וכמ"ש ויעל אברם ממצרים, ע"כ ראה א"ע כאלו היום נולד ומתחיל מחדש בהתחזקות וחיות גדול מאד יותר מבראשונה, וע"כ כמו בראשונה התחיל עליותיו מבית אל והעי כנ"ל, כן נמי עשה באחרונה שהתחיל מחדש מבית אל ועלה מדרגא לדרגא כענין מעלין בקודש עד הר המורי', וע"כ כשעבר סמוך להר המורי' לא סר שמה אלא הלך מקודם לבית אל ע"ד לחזור ללכת משם להר המורי':

184

קפ״הוי"ל שזה מטבעו של א"א זקן וזקינה מכאן בחור ובתולה מכאן, וברש"י ב"ק (צ"ז:) בחור ובתולה הם יצחק ורבקה, ולפי"ז לא יצא המטבע עד אחר לידת יצחק, ולולא פירושו יש לפרש דקאי על אברהם ושרה עצמם, שהתחילו בכל פעם מחדש כאלו הי' בחור ובתולה ולא נתיישן העבודה אצלם, ונראה שזהו שאנו אומרים בזמירות שבת בחמרא גו כסא ובמדאני אסא לארוס וארוסה להתקפא חלשין:

185

קפ״ושנת תר"פ.

186

קפ״זאמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך פירש"י יתנו לי מתנות, והכל תמהו היתכן שיהי' אברהם מהדר אחר מתנות היפוך הכתוב ושונא מתנות יחי', ועוד הרי מלך סדום שא"ל הרכוש קח לך נשבע אברהם שלא יקח מכל אשר לו אף שמדין תורה הי' של אברהם כדין המציל מן הנהר ומן הגייס הרי אלו שלו, מ"מ לא רצה משום שלא יאמר אני העשרתי את אברם, א"כ איך אפשר שכאן הי' מהדר אחר מתנות ובאופן זה, ובפשיטות י"ל מאחר שנאמר לו צא וכבוש הדרך לפני בניך הי' צריך לעשות לפועל דמיוני שיוציא את ישראל ממצרים ברכוש גדול וכמ"ש ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל:

187

קפ״חויש להוסיף עוד ולומר דהנה אמרו ז"ל בפסוק וינצלו את מצרים שעשאוה כמצולה שאין בה דגים, ופירש האריז"ל שהכוונה על ניצוצי קדושה שהי' בגלות מצרים, והיינו שהי' מלובש בכסף וזהב הגשמי, ובודאי כן הוא בהמתנות שנתנו לאברהם שהי' דוגמא להרכוש גדול כבמדרש, והנה ידוע שהסט"א כל כמה שיש בקרבה בשבי' מחלקי הקדושה כן הוא גדול תוקפה, שהסט"א מצד עצמה הם פגרים מתים, וכל כח שלהם הוא רק מפאת ניצוצי קדושה המובלעים בה, וע"כ מובן שאם נבלע בה יותר גם כחה יותר, וע"כ במה שנתנו לאברהם מתנות שהי' מלובש בהן חלקי הקדושה כנ"ל נתמעטו חלקי קדושה ממצרים ובזה עצמו נחלש תוקפה, וזה הי' לתועלת עצום לישראל שיהי' אפשר להם להחזיק מעמד שלא יטמעו בהם:

188

קפ״טומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין, וברש"י רמז לו על המנחות ועל הנסכים שיקריבו שם בניו, והמפרשים נתקשו למה לא הוציא גם בשר לרמוז על קרבנות מבע"ח שהם עיקר, ונראה שלא הצריך לבשר לו אלא דבר של חידוש שלא הי' מעולם ואחד הי' קין שהקריב מפרי האדמה מנחה לה' ולא נתקבלה, ע"כ בישר לו שבניו יקריבו מנחות ונסכים ויתקבלו ברצון, אבל קרבנות מבשר בע"ח הי' נוהג מאדה"ר ואילך ואין בהם חידוש:

189

ק״צונראה עוד לומר שרמז יש בדבר עפ"י מאמר האריז"ל בהא דאמר ר"פ לא בעניותי אכלית ירקא ולא בעתיריתי אכלית ירקא דבאתרא דליעול ירקא ליעול בשרא וכוורא, כי חלקי הקדושה הם הם חלקי הזן שבמאכל, והם מעט מעט בצמחים, ויותר מהם הוא בבע"ח עכ"ד, והנה קרבן הוא כשמו לקרב אל הקדושה ובאמצעות קירוב הקרבן נתקרבים גם נפשות האדם, ובשביל זה נעשה כפרה על החטאים, וע"כ קרבן מבע"ח שיש בהם חלקי הקדושה יותר מתקרבים האנשים שעדיין נשאר בהם חיות חלקי הקדושה, ובקרבן מצמחים שהם מנחות ונסכים שאין בהם חלקי הקדושה אלא מעט, מתקרבין לעומתם אפי' נפשות שפלות שאין בהם אלא חיות מעט, וזה שאמרו ז"ל מי דרכו להתנדב מנחה עני, היינו עני בדעת, וע"כ כלפי שעד אז לא נתקרב ע"י קרבנות הראשונים אלא אותם שיש בהם רב קדושה שראויין להתקרב, בישר לו מלכי צדק שיקריבו שם בניו מנחות ונסכים, היינו לקרב אפי' הרחוקים מאד שלא נשאר בהם אלא חיות מעט:

190

קצ״אוהיינו דאברהם מדתו חסד לקרב רחוקים, ובמלחמה זאת שהרג את המלכים הי' זה היפוך מדתו, ובאמת שבמדרש שהי' אברהם מיצר שמא הי' בהם י"ש אחד ונדחה בזרועו היפוך מדתו, עד שא"ל השי"ת קוצים אתה מכלה מן הכרם, וע"כ גם בשורת מלכי צדק הי' כלפי שהי' לבו עליו שמא פגם במדתו מאז לקרב רחוקים, בישר לו שאדרבה מעתה יקריבו בניו שם מנחות ונסכים לקרב אותם שהי' רחוקים ביותר, ותחילה מצינו הקרבה מצמחים ביעקאע"ה ויצוק שמן על ראשה ויסך עלי' נסך, ויצוק עלי' שמן ובתרגום יונתן שנסך הי' ניסוך המים וניסוך היין ואח"כ ויצוק עלי' שמן, ובניסוך המים שאין בהם שום ניצוץ מחלקי הזן, הוא מורה על קירוב את היותר רחוקים, וכבר דברנו בזה בחג הסוכות, וכל זה נכלל בבשורת מלכי צדק:

191

קצ״בשנת תרפ"א.

192

קצ״גבמדרש מצאתי את דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום, ויש להבין למה לא נאמר על כל המקומות שישב בהן לוט מקודם או בעודו עם אברהם ששם מצא את דוד, ובפשיטות י"ל שזה רק על הצלתו של לוט מן המלכים ע"י אברהם או בהצלתו מתוך ההפיכה, שהי' רק בשביל שנמצא דוד שמה, ובשבילו ניצל, ומ"מ הלשון מצאתי לא אתיא שפיר, שזה הלשון משמע ששם הי' מקומו ומשם מציאותו וענין סדום הי' לו שייכות לדוד ואינו מובן למה:

193

קצ״דונראה לפרש דהנה אמרו ז"ל ראש השלישים זה דוד שהוא ראש לשלשת אבות, והטעם י"ל דלהאבות הי' לכל אחד מדה פרטית, לאברהם חסד, ליצחק גבורה, ליעקב תפארת, אבל דוד לא הי' לו מדה פרטית וכהדין סיהרא דלית לה מגרמא כלום, אלא שהי' מרכבה למלכות שמים שכל המאורות כלולים בה ומקבלת מכולם, ע"כ היא גדולה מכולם, והוא בסוד אשת חיל עטרת בעלה וזה ידוע בזוה"ק וזהו שאמרו שדוד הוא ראש לשלשת האבות:

194

קצ״הוהנה ידוע שכולם נתמרקו ונצרפו כל אחד לפי מדתו אברהם שמדתו קו ימין חסד נצרף במצרים שמדתם קו ימין דחיצונית יצרא דג"ע, יצחק שמדתו קו שמאל גבורות הקדושות ופחד יצחק נצרף בפלשתים שמדתם ליצנות כבמדרש פ' מ"א ובמושב לצים לא ישב זה אבימלך שנא' הנה ארצי לפניך, כי ליצנות הוא היפוך מדת היראה והפחד, יעקב דהוא כלול בתרין הי' נתמרק ונצרף בכפלים מלבן מימין ומעשו משמאל:

195

קצ״ווהנה דהמע"ה באשר כל המאורות כלולים בו והוא מקבל את כולם הי' נצרך מירוק, וצירוף כנגד כולם, וממילא מובן אשר גם נשמתו בעודו בשבי' בין החיצונים מחטא אדה"ר דוגמתו היא, והיתה נמי בשבי' בכחות רעות שכנגד כולם:

196

קצ״זוהנה ידוע שארבע מלכיות בהם כלול כל חלקי הרע, וזה כוחו מושך לע"ז וזה לג"ע והרביעית כלולה מכולן, והנה במדרש ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד רעים אלו לאלו, חטאים בג"ע, לה' בע"ז, מאד בשפ"ד, הנה פרט כאן כל שרשי הרע שבכל ד' מלכיות, ורעים אלו לאלו נראה שהוא דוגמת מלכות הרביעית ושקולה כשלשתן כמו שאמרו ז"ל לה"ר מגדל עבירות כנגד ע"ז ג"ע שפ"ד, ויש לפרש דהיינו רעים אלו לאלו, וא"כ הרי סדום שקולה ברע כנגד כולם וכבר הגדנו שאותיות סדום הוא אותיות אדום ובלבד שתחליף האלף בס' בחילוף האותיות של אח"ס בט"ע, וכמו שמלכות הרביעית דהיא אדום שקולה כשלשתן כן סדום כלולה מכולם:

197

קצ״חומעתה מבואר שנשמת דהמע"ה שהוצרך להיות נצרף בין כחות רעות שכנגד כולם הי' מקומה בסדום, ושם נצרפה וקנתה מעלתה, וזהו מצאתי את דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום:

198

קצ״טומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון, ברש"י שרמז לו על המנחות והנסכים שיקריבו שם בניו, ובמדרש רשב"נ אמר הלכות כהונה גדולה גילה לו לחם זה לחם הפנים ויין אלו הנסכים, ויש להבין למה לא בישר וגילה לו עיקרי הקרבנות שהם מבעלי חיים:

199

ר׳וי"ל דהנה לא מצינו שקרבו מנחות ונסכים שהם מצמחים, וקין הקריב מפרי האדמה ואל מנחתו לא שעה, ואף נח ביציאתו מן התיבה שהקריב מכל החי הטהור מצמחים לא הקריב מאומה, וכל הקרבנות מאז ועד אז לא הקריבו אלא מבע"ח, וע"כ הקרבה מבע"ח לא שייך לבשר לו שזה דבר הנוהג מעולם, וכבר אאע"ה הקריב קרבן והבשורה הי' רק על מנחות ונסכים שהוא דבר של חידוש:

200

ר״אאך לכאורה עדיין צריכין למודעי שהרי ברית בין הבתרים מקמי הכי הוה, ולרש"י בעודו בן שבעים שנה ולכל הדיעות עכ"פ הי' מקמי הכי, והרי שם כתיב ויקח לו את כל אלה ובמדרש רשב"י ורבנן רשב"י אומר כל הכפרות הראה לו ועשירית האיפה לא הראה לו ורבנן אמרי אף עשירית האיפה הראה לו נאמר כאן ויקח לו את כל אלה ונאמר להלן והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה', וא"כ הניחא לרשב"י אלא לרבנן דאף עשירית האיפה הראה לו שוב גם ממנחות ידע אברהם עוד מברית בין הבתרים, ואעפי"כ נאמר שמלכי צדק בישר וגילה לו שיקריבו שם בניו, א"כ שוב יקשה למה לא גילה ובישר לו מקרבנות בע"ח, ויש ליישב ולומר דרבנן לשיטתייהו דרק ר' שמואל ב"ר נחמן אמר הלכות כהונה גדולה גילה לו לחם זה לחה"פ וכו' אבל רבנן אמרי תורה גילה לו שנאמר לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, וא"כ רבנן לשיטתייהו לא הי' מנחות ונסכים דבר של חידוש אלא מ"ת גילה לו, ורשב"נ מצי סבר כרשב"י דעשירית האיפה לא הראה לו והוי מנחות ונסכים דבר של חידוש, ע"כ אמר לחם הפנים וכו' גילה לו, וזה לפי פשוטו:

201

ר״בובעיקרו של דבר הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאחר שהוציא אברהם נשמת דהמע"ה [שהיתה טמונה בלוט] מיד הארבעה מלכים רמז לו מלכי צדק על הקרבה מן צמחים היינו שיהי' בכחם להעלות את הצמחים שאין להם אלא נפש הצומחת, ומנחה מתיחס לדוד כידוע במקובלים, ונרמז ג"כ בדברי חכז"ל בכל הקרבנות לא כתיב נפש אלא במנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו, ועני רמז לדהמע"ה שקרא עצמו עני כי עני ואביון אנכי תפלה לעני כי יעטוף עכ"ד:

202

ר״גויש להוסיף בה דברים שאחר ניצוח הארבע מלכיות והוצאת לוט מתוכם נעשה פועל דמיוני על לעתיד אבידן של ד' מלכיות וצמיחת קרן מלך המשיח, ואחר שנעשה פועל דמיוני אי אפשר עוד להשתנות כמ"ש הרמב"ן, ואינו אלא מחוסר זמן דממילא קאתי עכ"פ בעתה, ע"כ נחשב כאלו נפש דוד ומשיח הוא בפועל ואף שעדיין טמונים בלוט ובנותיו, ע"כ מאז והלאה יש ביכולת להעלות גם נפש הצומחת:

203

ר״דולפי האמור י"ל דהיינו טעמא שלא מצינו להראשונים שיקריבו מצמחים אלא יעקאע"ה דכתיב ויצוק שמן על ראשה, דטרם שיצא נשמת דוד מהשבי' ומהמירוק של סדום כאמרם ז"ל מצאתי את דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום, ונתבאר זה בדיבור הקדום, לא הי' ביכולת להקריב מהצמחים להעלות גם נפש הצומחת, ונראה שמטעם זה הי' נאות שיפתח פתח זה להקריבו מצמחים יעקאע"ה שכליל הוה, והגביה אפי' מקומות הנמוכים, וזהו שתיקן תפילת ערבית שבא"ע שלשון ערבית הוא מלשון עירוב שהוא התערבות חושך ואור נמי יהי' בכחם להתקשר בתפלה, וע"כ פתח נמי הפתח להעלות גם נפש הצומחת:

204

ר״הדרש רבא בשכר שאמר אאע"ה אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לחוט של ציצית ונעל של חליצה, נראה לפרש דהנה אאע"ה שלא רצה לקבל מרכוש סדום אף שמהדין הי' שלו כדין המציל מן הנהר ומן הגייס שאין ביד הבעלים להציל מ"מ אברהם שאיחה את כל באי העולם הי' עושה בעצמו שמירה יתירה, לבל יתחבר נמי כחות שאינם ראויים, וזה הרמז אם מחוט שחוט הוא מיוחד לתפירה שהוא ענין חיבור שני חתיכות, ע"כ רמז בלשון אם מחוט שאינו רוצה בחיבור שאינו ראוי לו, כי הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וכמו הבעלים שהם אנשי סדום הי' תכלית חלקי הרע כן נמי רכושם ומגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה, אף שנטהרו בבואם לרשותו, מחמת תוספות שמירה לא רצה ללוקחם, ע"כ זכו בניו לחוט של ציצית, שידוע שציצית הם אור המקיף והם שמירה לאדם שלא יאחוז בו כחות החיצונים, מה גם תכלת שמסמא עיני החיצונים כידוע, וזהו הענין שבש"ס מנחות באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו:

205

ר״ווכן נמי י"ל בענין נעל של חליצה דהנה בס' נזה"ק מכ"ק המגיד זצללה"ה מקאזניץ על הזוה"ק בהא דמזהיר הזוה"ק שלא ליקח אלמנה דרוחא שביק בה בעלה מקטרגא לי', הגיד דהיינו תוך י"ב חודש שהנשמה עולה ויורדת אבל אחר יב"ח שהנשמה עולה ואינה יורדת נראה שאין חשש עכ"ד, ומ"מ אם אין לו בנים והיא שומרת יבם איננו מועיל י"ב חודש ואסורה לשוק לעולם בלי יבום וחליצה, נראה הטעם דאם לא נשאר לו בנים לא ירית דוכתא לעילא כבזוה"ק ע"כ נשאר עדיין קשור בה, משא"כ כשנשאר לו בנים דירית דוכתא והנשמה עולה לדוכתא ואינה יורדת שוב גם האי רוחא דשביק בגווה נמשך עם עיקר הנפש ועולה מתוכה למעלה כמו שטבע החלק להמשך אחר הכלל, היפוך מאם לא ירית דוכתא שעיקר הנפש נמשך אחר רוחא דשביק לה בגווה ושניהם נאחזים בה, וע"ז באה מצוות חליצה לטובת המת שיהי' לו דוכתא לעילא, וממילא הוא מותרת לשוק, ונראה שגם רוחא דשביק בה בעלה נמי עולה מתוכה להדבק עם עיקר הנפש, ובזה הנני מבין מה שהגיד לי ביחוד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דמזהיר הזוה"ק שלא ליקח אלמנה דבחליצה אין לחוש עכ"ד, דמה"ט הוא, ולפי האמור יובן שייכות הא דועד שרוך נעל למצוות חליצה, דכמו שלא רצה אברהם שדברים שאינם ראוים יתחברו ויקנו מקום אצלו, זכה לעומתו שהנפשות טהורות מזרעו אף שלא ירתי דוכתא בזכותו ינתן להם מקום ע"י מצוות חליצה:

206

ר״זבמדרש שמעון בר אבא משם ר' יוחנן אמר ארבעה דברים הראה לו [לאברהם] גיהנם ומלכיות מ"ת ובהמ"ק, אמר לו כל זמן שבניך עסוקים בשתים הם ניצולים משתים פרשו משתים הם נידונים בשתים אמר לו במה אתה רוצה שירדו בניך בגיהנם או במלכיות וכו' אברהם בירר לו את המלכיות, נראה לפרש דלכאורה פירשו משתים הם נידונים בשתים א"כ מה אמר לו במה אתה רוצה הלוא הם נזקקים לשתים, ונראה דודאי אי אפשר שיפרשו ישראל מן התורה כמ"ש כי לא תשכח מפי זרעו, ובמדרש תנחומא פ' נח מאריך בההבטחה שלא יפסוק מישראל לימוד התורה, והא דא"ל במה אתה רוצה ע"כ אפרישה ממקדש קאי שכבר הי' בעוה"ר בזמן מלכי ישראל רשעים כמפורש בכתוב וכן אפי' אחר החורבן נמי אותן שבהמ"ק חרב בעוונם יש טענה עליהם כמ"ש גבי יובל אחרון שלא הספיקו לגומרו נחשב לביטול יובל:

207

ר״חאך עדיין צריכין למודעי, שבש"ס מגילה שהבטיח הקב"ה לאברהם כבר התקנתי סדר הקרבנות בזמן שהן קורין בהם מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני, אך י"ל הטעם דקריאה מועיל כאלו הקריבו בפועל משום דבמדרשים שמיכאל מקריב בכל יום כבשים של אש וכבר פרשנו דמאש התלהבות שקורין ישראל פרשת הקרבנות וחביל גופייהו מזה עצמו נעשה למעלה כבשים של אש ומיכאל מקריבם, וזה יתכן שע"י קרירת רוח שנתהוה בישראל ח"ו ואינם קורין הפרשיות בהתלהבות כ"כ אינו מספיק שיעשה מהם למעלה בפועל כבשים של אש, ואף שת"ל לא אלמן ישראל מאנשים צדיקים ולא פחות עלמא משלשים צדיקים וכו' מ"מ הם בפני עצמם ואין כלל העולם דבוקים ונגררים אבתרייהו וכיחידים דמיא ואין קרבנות הציבור באין משל יחיד:

208

ר״טולפי האמור יש לפרש הא דאברהם בירר לו את המלכיות אף שבפשיטות נמי מובן כמ"ש הרמב"ן דכל יסורי איוב רח"ל אינם קשים כ"כ כמו גיהנם שעה אחת ביד מלאכי משחית, י"ל בזה שעוד דברים בגו, עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, בהא דכתיב וישלחהו מעמק חברון, דפירש"י מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבר בחברון, ופירש הוא זצ"ל היות ידוע דדבר שאדם רגיל בו ואינו דבר חידוש אין אדם מתפעל בו כ"כ כמדבר שהוא של חידוש, והנה אאע"ה שהי' מגודל בבית תרח בחושך ואפילה שקוע בטנופי דהאי עלמא והוא זכה להפרד מהם ולהגיע למעלות רמות ונשאות כ"כ הי' החביבות אצלו כל הגה והגה של קדושה עד לאחת כי הי' אצלו זה דבר של חידוש ויתרון האור מתוך החושך וחשש אולי זרעו אחריו שיהי' מגודלים על ברכי הקדושה ולא יהי' זה אצלם לדבר של חידוש אולי יתקרר מעט האהבה והחביבות ע"כ הי' עצה עמוקה שלו שירדו בגלות ואז ירגישו ביותר ההפרש בין האור להחושך ויתעורר ויתגדל האהבה וכשיגאלו יהי' האהבה והחביבות עד מרום קצו עכ"ד, ויש להוסיף ולומר שלאו דווקא אחר שיגאלו אלא אף בעודם בגלות נמי וכמפורש בתהלים מ"ב שבמדרש שיר השירים צדיקים העמידו לי בחרבנם יותר מישובם עיי"ש, ומעתה מובן שלעומת שאמר הקב"ה מה אתה רוצה שישתעבדו בניך, שהוא מחמת קרירת רוח והעדר התלהבות בקריאת פרשיות קרבנות השיב אברהם שבורר לו המלכיות שזה עצמו הוא העצה העמוקה שלו, כנ"ל:

209

ר״ישנת תרפ"ג.

210

רי״אבמדרש אמר ר' יצחק משל לאחד שהי' עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה הזו בלי מנהיג א"ל אני הוא בעל הבירה כך לפי שהי' א"א אומר תאמר שעוה"ז בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה וא"ל אני הוא בעל העולם ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך ויתאו המלך יפיך ליפותך בעולם והשתחוי לי הוי ויאמר ה' אל אברם:

211

רי״בוכבר דקדקנו דמשמע דעד אותו מאמר הי' אאע"ה עדיין מסתפק תאמר שהעוה"ז בלא מנהיג, וזה לא יתכן, שהרי בן ג' או מ"ח שנה הכיר את בוראו, ועוד שהי' מסר א"ע להשרף בכבשן האש על קדושת שמו יתברך, שזה אי אפשר אם הי' בספק, וכבר דברנו בזה בכמה אנפי ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה:

212

רי״גונראה עפ"מ שהגיד כ"ק אדמו"ר כהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר בדברי המדרש שכל שהוא מודה בב' עולמות אני מתקיים עליו, ומי שאינו מודה בב' עולמות איני מתקיים עליו, אף דכל הגוים המודים בהשארת הנפש מרגלא בפיהם שיש עוה"ב, הפירוש מודה בב' עולמות שהם אחד אבל הם תופסים שיש עולם שני אבל איננו תלוי בעוה"ז עכ"ד, ביאור הדברים עפ"י מאמרם ז"ל התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנוס לטרקלין, וכשם שאי אפשר לבוא לטרקלין אלא בהקדם הכנסת הפרוזדור, כן אי אפשר לכנוס לעוה"ב אלא באמצעות הכנה בעוה"ז, וכבמדרש ריש חקת מי יתן טהור מטמא, לא אחד אברהם מתרח ישראל מאומות עוה"ב מעוה"ז, ואולי יצוייר בלתי עוה"ז לא הי' אפשר לזכות לעוה"ב, כי לרגלי רוממות עוה"ב אי אפשר לזכות בו אלא ע"י שמתרחק מעוה"ז:

213

רי״דובזה יש לפרש מה שהי' אאע"ה מסתפק תאמר שהעוה"ז בלא מנהיג, היינו עוה"ז דווקא, שמאחר שראה אותם אוכלין ושותין ופוחזין כבמדרש לקמן, חשב שמאס בהם והסתיר פניו מהם והניחם למקרים כי אין בהם תועלת וכמשל בירה אחת דולקת, שבודאי לא נבנית מעצמה אלא ע"י בעלים, ומ"מ מחמת שהיא דולקת מוכח שמאס בה הבעלים, ולא איכפת לי' בהעדרה, כך חשב על עוה"ז, אבל על עוה"ב ומעשה הצדיקים לזכות לעוה"ב בזה לא הי' לו שום ספק שזה לתועלת נכבד, עד שהציץ עליו הקב"ה וא"ל אני הוא בעל העולם, שכך הוא רצוני שיהי' עוה"ז במצב כזה, שהרי מזה יצמח תכלית נכבד שהצדיקים יזכו באמצעותו לעוה"ב, וא"כ הוא כמו פרוזדור וטרקלין, ששניהם יחדיו הם פלטין אחד, וכמו בכלל כן הוא בפרט שארצו ומולדתו ובית אביו הי' כ"כ בתכלית הקילקול, שלרגלי מעלות ורוממות אאע"ה לא הי' אפשר שיזכה אלא ע"י הבריחה והתרחקותו מהם, וכענין שבזוה"ק שהבורח מטנופא דהאי עלמא זוכה לעומתו בקדושה כמ"ש ויברח משה מפני פרעה שהוא הסט"א זכה לעומתו לישב על הבאר שהוא דוגמא לקדושה העליונה וכמו בכלל עוה"ב מעוה"ז, וישראל מאומות, כי אלו יצוייר בלתי תרח לא הי' אפשר לאברהם להתרומם כ"כ, וכן ישראל מאומות שאם יצוייר בלתי האומות לא הי' ישראל אפשר לזכות לזה שזכו:

214

רי״הובזה פירשתי לי הענין דברי הת"כ שמעשה מצרים מקולקלין מכל האומות ומקום שישבו בו ישראל מקולקל מהכל, וישיבתן של ישראל גרמה להם, שלכאורה בלתי מובן שהרי כתיב מקום שיפול העץ שם יהו, ולהנ"ל יובן הטעם, כדי שבאמצעות רעתם וישראל ברחו ממעשיהם זכו לזה שזכו, וא"כ כל שלשה שבמדרש ריש חקת הם בסגנון אחד אברהם מתרח ישראל מאומות עוה"ב מעוה"ז:

215

רי״וובזה יש לפרש מ"ש וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט, שלכאורה תיבות כאשר דבר אליו ה' מיותר שזה כל ענין הפרשה, אך י"ל דהנה במדרש אברהם ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה לפיכך נגדרו כל ישראל בזכותו, ויש להבין דבש"ס נדרים שאברהם המליכו הקב"ה על כל רמ"ח איברים, א"כ שוב לא הי' כ"כ רבותא לאברהם שגדר עצמו מן הערוה, וכדברי הרמב"ן בהא דאמרו ז"ל הגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה, שזכות וחובה תלויין בחפץ ולעתיד שיתבטל הבחירה ולא יהי' לאדם בהם חפץ לעשות דבר או הפכו שוב לא יהי' זכות וחובה, וא"כ אברהם נמי שהמליכו הקב"ה על כל אבריו ובמדרש שהשליטו ביצרו שוב אין זה רבותא שגדר עצמו מן הערוה, ועוד שלשון גדר עצמו אינו מדוקדק, שזה שייך רק באיש שצריך גדר, אך י"ל מאחר שלוט, שהלך אתו בחברתו, הי' להוט אחר בולמוס של עריות פגם בענין זה גם את אברהם כידוע שמחשבת הרשעים פוגמים את הצדיקים, ולפי זה י"ל שלתועלת זה סיבב השי"ת שיתרצה לוט לילך אתו, כי להוציא ממנו נשמות יקרות הי' יכול להיות אפי' הי' נשאר בבית אביו, כמו מבתואל ולבן, ומחמת ענין זה עצמו לקח אותו אאע"ה אתו, כי מאחר שראה שחפצו לילך הבין שבודאי יצמח תכלית נכבד, כמו שמכלל עוה"ז, נצמח תכלית נכבד כנ"ל, ואברהם השכיל זה ממה שאמר הקב"ה אני הוא בעל העולם וכך רצוני כנ"ל, א"כ שפיר אמר הכתוב וילך אברם כאשר דבר אליו ה' ומחמת דבר זה וילך אתו לוט:

216

רי״זבמדרש א"ר אייבו בשעה שמל אברהם אותן ילידי ביתו העמידן גבעה ערלות וזרחה עליהם חמה והתליעו ועלה ריחן לפני הקב"ה כקטורת סמים וכעולה שהוא כליל לאישים אמר הקב"ה בשעה שיהיו בניו של זה באין לידי עבירות ולידי מעשים רעים אני נזכר להם הריח הזה ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם:

217

רי״חנראה לפרש מה דנקט קטורת ועולה ולא סתם קרבנות שכולם לריח ניחוח, ומה דנקיט ילידי ביתו ולא מילת עצמו, דהנה אמרו ז"ל ששאל עצה על המילה, וכבר תמהו כל המפרשים היתכן שישאל אברהם עצה, וגדולה מזה כל הנסיונות והשלכה לכבשן האש ולא מצינו ששאל עצה, ונראה דהנה אמרו ז"ל לעולם יהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ואאע"ה הי' מדתו ימין מקרבת שע"י שהי' מקרב רחוקים משך את לבם תחת כנפי השכינה, ולא ע"י שמאל דוחה, והנה מצות מילה לדחות ולסלק את חלק הערלה הוא בחי' שמאל דוחה היפוך מדתו, ע"כ מתיירא שמעתה לא יעלה בידו עוד לאחות את כל באי עולם, שהרי כל העולם בדילין מני', ע"כ הי' עצתו לשאול עצה מאנשים שהם בכלל אוה"ע, וכאשר יסכימו עמו להמול לא יוגרם עוד פירוד בינו לבין העולם, שהרי לפי מהותם נמי נתנו לו עצה להמול, ושוב יהי' בכחו גם להבא להשתמש במדתו ימין מקרבת:

218

רי״טוהנה השי"ת אמר לו התהלך לפני והי' תמים, והיינו שתמים הוא שלימות מכל צד ובכל המדות, וזה אי אפשר אלא ע"י בחי' ביטול לרצון השי"ת ואל כל אשר יהי' שמה רצון ה' ללכת ילך בלי שום הבחנה ע"י מדותיו, ועי"ז זוכה להיות למעלה בכל מדה ומדה, ונמי למעלה למדת שמאל דוחה וממדת ימין מקרבת, אך קודם שנימול לא הי' אפשר להיות בבחי' ביטול כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבעוד הערלה דבוק בו והי' נמי הערלה בבחי' זו הי' כמכניס טומאה במקדש עכ"ד, וע"כ השתמש בעצתו לשאול עצה כנ"ל:

219

ר״כאך אחר שנימול ומל את ילידי ביתו הי' בבחי' ביטול ומתרומם כנ"ל, וזהו הענין שעלה ריחם כקטורת, דהנה ברש"י פ' נשא שקטרת גי' תרי"ג כנגד תרי"ג מצות התורה, והיינו שתורה הוא כוללות כל הצדדים רמ"ח מ"ע מימין ושס"ה ל"ת משמאל, ע"כ קטורת נמי הוא כולל כל צד, וע"כ גם חלבנה נמנה עם סמני הקטורת, שמאחר שהוא כח כולל דהיינו שהוא מתרומם ומתעלה מהכל, ע"כ סובלת נמי אפי' חלבנה ומחזירו לטוב, ונראה שגם עולה שהוא כליל לאישים יש בה נמי כח כולל, וזה עולה לגבוה סלקא, וע"כ אמר הקב"ה בשעה שיהיו בניו של זה באין לידי עבירות וכו' אני נזכר להם הריח הזה ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם, היינו התעוררות למעלה למעלה, וכעין חלבנה בסמני קטורת כנ"ל:

220