שם משמואל, מסעי ד׳Shem MiShmuel, Masei 4
א׳שנת תרע"ו
1
ב׳ענין מ"ב מסעות ישראל במדבר, נראה היות ידוע שכל שני דברים הרחוקין זה מזה בתכלית צריכין לאמצעי, וע"כ ישראל שיצאו ממצרים ערות הארץ, כדי לבוא לא"י קדושה עליונה, היו צריכין לאמצעי והוא מ"ב מסעות שבמדבר מקביל לשם מ"ב כדאיתא בספה"ק, שעלו דרגא בתר דרגא עד בואם לארץ, וידוע דששה אותיות שבכל חרוז לעומתם מ"ש שש כנפים שש כנפים לאחד, והם המועלין ממטה למעלה, והם שבעה חרוזים כמספר שבעת ימי בראשית, ונראה דלעומת זה בישראל הטרודים בששת ימי המעשה בטורח מלאכה וטרדת הפרנסה שהוא דמיון שעבוד מצרים, כבמדרש בראשית עשאו עבד מכודן לעצמו דאי לא לעי לא נגיס, ובחצות יום ע"ש מתגלה אור הנוצץ מקדושת שבת ואותן שש שעות עד התחלת שבת הם אמצעים בין העבדות של ימי החול לבין קדושת שבת, והוא שש במספר השש כנפים, וזהו שבקבלת שבת אנו אומרים שש מזמורי תהלים ואח"כ אומרים השם של מ"ב, והוא מקביל למסעות המדבר עם בואם לארץ ישראל, ודוגמתו הוא שבת לישראל יום מנוחה וזהו תכלית החני', כי שבת הוא מעין עוה"ב, ויש לומר עוד שגם המסעות והחניות רומזים לששת ימי המעשה ושבת אחריהם שהוא החני', והמסעות הם הטורח והמלאכה, ומלאכת שבת אנו למידין ממסעות המדבר, הם העלו קרשים וכו', ובזה יש לפרש כפול הלשון מוצאיהם למסעיהם מסעיהם למוצאיהם, עפ"י מה שכבר פרשנו שמוצאיהם הוא לשון מציאה אחר המסע מלשון ומצאן מנוחה אשה בית אישה, וזהו אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, וזהו מוצאיהם בתחילה ומוצאיהם בסוף ומסעיהם באמצע:
2
ג׳ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם, דקדוק כפול הלשון ומהופך ידוע, ורבות דברנו בזה, ונראה עוד לומר דהנה כתיב נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן, ויש לדקדק שהרי לא מצינו שהי' לאהרן חלק בענין מסעות ישראל כלל, אלא עפ"י שלשה היו נוסעין על פי הקב"ה ועל פי משה ועל פי החצוצרות כברש"י ט' ב', ואינו דומה ליציאת מצרים שאהרן נמי הי' יוצא ובא אל פרעה וטרח במופתים עם משה ע"כ כתיב אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן, וכן לימוד התורה לישראל נמי הי' לאהרן חלק כאמרם ז"ל כיצד סדר המשנה וכו', והטעם יש לומר שדיבור התורה לישראל אחר שאמרו קרב אתה ושמע ואת תדבר אלינו ואל ידבר עמנו אלקים וגו', נפלו ממדריגתם כבמדרש, ושוב היו צריכין לשני אמצעים משה מצד הקב"ה, ואהרן מצד ישראל, זה נקרא שושבינא דמלכא, וזה שושבינא דמטרנותא, אבל במסעות לא מצינו שום דיבור לישראל, אלא משה הי' אומר קומה ה' ויפוצו אויביך, וא"כ לא הי' לאהרן שום חלק בענין המסעות, ולמה תלוין המסעות גם ביד אהרן, ונראה לפרש דהנה נסיעת ישראל במדבר הי' לאכפיא ולכתתא את רישי' דס"ם חייבא כמבואר בזוה"ק ח"ב (קפ"ד.) והוא בחי' סור מרע, והנה סור מרע יש בשני אופנים, יש מחמת שהרע בעצם נבזה בעיניו נמאס וצא תאמר לו, ואינו יכול לסבלו, ויש שמתרחק ממנו מחמת שזה מנעו מדביקות האלקי שיקר אצלו מכל חללי דעלמא, וכמו שהמליץ הבחינת עולם הימתק נזיד עדשים בו תמכר בכורה, והנה נכל אופן יש מעלה, אופן הראשון בודאי קודש קדשים וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפי' דברי הזוה"ק ויברא אלקים את התנינים הגדולים זה יעקב ועשו, והגיד ז"ל דהנה בש"ס ב"ק דנחש כוונתו להזיק לא כמו שאר חיות הטורפות להנאתן, ונחש נקרא מזיק בעצם לא לצורך דבר אחר, ותנין הוא נחש המים כידוע, וע"כ המשיל את יעקב ועשו לנחש והיינו שיעקב לא הי' שונא להרע באשר הוא היפוך הטוב, אלא הי' שונא את הרע בעצם, כן עשי להיפוך לא הי' שונא את הטוב מחמת שהוא היפוך מה שמשתוקק אליו, אלא שונא את הטוב בעצם עכ"ד ודפח"ח, אך אין מדה זו נוהגת בכל האדם שבאם יש בהאדם עוד פסולת בצד מה, א"א שיהי' כ"כ שונא להרע בעצם, וכן אם יש בהרע ההוא עוד תערובות טוב א"א שיהי' כ"כ נמאס בעיניו, שהרי יש קצת השתוות ביניהם ואינו היפוך לו לגמרי, א"כ מדה זו אינה נוהגת אלא ברמי המעלה גדולים שבגדולים, אך אופן השני יש לו מעלה שנוהג בכל איש אם איננו נבער מדעת ומוכה בסנורים, ובכלל ישראל נוהגת מדה זו תמיד כאמרם ז"ל ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהון שבשמים, וע"כ נקל להם לחשוב חשבונו של עולם, דעו את מי אתם מחליפין במי:
3
ד׳ויש לומר דשני אופנים האלו הם בחי' משה ואהרן, וזה מורה שם משה מן המים משיתיהו, שהוא היפוך לגמרי מן החומריות וע"כ אינו יכול לסבול את הרע כלל, וכן מורה שביציאה הראשונה הוכיח לרשע מומו, למה תכה רעך וביום השני הרג את המצרי מפני שלא היתה נפשו סובלת כלל מה שאינו ראוי, וידוע עוד כי יעקב מלבר ומשה מלגאו, וכמו שיעקב הי' לו מדה זו כנ"ל כן הי' משה, ואת מדה זו הכניס בישראל, אך אהרן מדתו אהבה והי' מלהיב את לב בני ישראל לאביהן שבשמים עד שהדביקות האלקות יקר אצלם מכל חללי דעלמא, כאופן השני כנ"ל, וזהו הפי' נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן שבשתי מדות אלה היו מסעות ישראל במדבר:
4
ה׳ויש להוסיף ולומר היות ידוע שהסט"א בעצמה היא פגר מובס, אלא שמעט קדושה שנבלע בה עושה לה פנים ומעלה חן ומחמת זה יש טועים בה, וישראל היו מוציאים את חלקי הקדושה מן הסט"א, וע"כ מקום שישבו ישראל הוא מקולקל מהכל שנשארים חלקי רע בלי תערובות טוב, וכה הי' מסעות ישראל במדבר כמו אבן השואבת למשוך אליהם כל ניצוץ קדוש, ע"כ כשישבו וחנו במקום אחד ומשכו משם כל לחלוח טוב ונשאר הרע לבד, שוב הי' דומה כדבר מאכל שכח העיכול משך ממנו כל חלקי הזן, והנשאר הוא צואה סרוחה, ונפש היפה תקיץ בה ובורחת ממנה מקום אחר, וכן היו כל המסעות, וזהו אופן הראשון, אך כיצד היו מושכין מן המקום ההוא כל ניצוץ טוב, הוא ע"י אופן השני שהיו דביקים בהקב"ה באהבה ודביקות מאוד ובצמאון עד שכל אהבות חיצוניות לא תפסו מקום בערכה להמשיך אחריהם, וכך הוא המדה אם אבן השואבת איננו מתקרב אל הברזל מוכרח הברזל להנתק ממקומו ולהתקרב אל אבן השואבת, וכן הוא בדין ביטול האיסורין, שמאחר שנעשין כאחד ואין דרכו של היתר להתבטל, שוב האיסור מתבטל לההיתר, אבל אינו מועיל רוב הטהור לבטל את הטמא שהרי הטהור מתטמא ונמשך אחר הטמא:
5
ו׳וממוצא הדברים ששני האופנים היו שם, מדת אהרן הוא אופן השני וזה הביא לאופן הראשון מדת משה, ויש לומר שמדת אהרן נקראת מוצאיהם שהיו מוציאים את חלקי הטוב כנ"ל מלשון יש לכסף מוצא, ומדת משה נקראת מסעיהם, שלא היו יכולין לסבול עוד את המקום הזה שנתרוקן מכל קדושה ונוסעין משם, והנה מוצאיהם קדום, וזש"ה ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, אך הנה אמרו ז"ל אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי ופורש מן העבירה ומקבל עליו עול מצוה, ובנ"ד נמי מה שהיו נוסעים מן המקום הזה מחמת שאינם יכולין לסבול לכאורה הי' נראה כאומר אי אפשי בבשר חזיר, לזה חזר ואמר ואלה מסעיהם למוצאיהם שהנסיעה משם היתה רק בשביל לחזור ולהוציא מן המקום השני כל חלקי הקדושה וזה רבותא עוד יותר שאף שמצד טבעם לא היו יכולין לסבול והיתה טבעם מושכת לנסוע משם, לא עשו אלא עפ"י השם ביד משה, ללכת אל מקום אחר ללקט משם אורות, וכענין מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפסוק וילך אברם כאשר צוה ה', היינו אף שהובטח בברכות מאליפות כל חמדת העולם ואעשך לגוי גדול וגו' הי' בטבע שתהי' הליכתו מפאת הברכות, אבל הוא לא עשה כן אלא הכל כאשר צוה ה', שלא היתה כוונתו כדי לקבל את הברכות אלא מפאת שכך נצטוה, וזה רבותא יותר עכ"ד, וזה שהשמיענו בכאן ואלה מסעיהם למוצאיהם:
6
ז׳במדרש הלכה מי שהי' נרדף מן הגוים או מן הליסטים מהו שיחלל את השבת וכו' אמר להם הקב"ה וכאלו כל גדולי העולם יראו ויברחו מן שונאיהם, כל אותן מ' שנה שעשיתם במדבר לא הנחתי אתכם לברוח אלא הייתי מפיל שונאיכם לפניכם במה שהייתי עמכם ולא עוד אלא כמה נחשים וכמה שרפים וכמה עקרבים היו שם שנאמר נחש שרף ועקרב ולא הנחתי אותם להזיק אתכם:
7
ח׳ויש להבין דמלשון ולא עוד משמע דהצלה מחיות הרעות היא יותר רבותא מהצלה מהשונאים, ולכאורה זה סותר לדברי הזוה"ק ח"א (קפ"ה.) מכאן אמרו יפיל בר נש גרמי' לאשא או לגובא דנחשין ועקרבים ולא יתמסר בידא דשנאוי דזעירין אינין דיכלין לאשתזבא ובגין כך אמר למען הציל אותו מידם וכו', ונראה דהנה במדרש הנ"ל אלא הייתי מפיל שונאיכם לפניכם במה שהייתי עמכם, פירוש שע"י שהי' השי"ת עמהם נפל פחד ואימה על השונאים וכמ"ש ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב, וכמ"ש שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, ובשביל הפחד והאימה שנפל עליהון אתבר חילא דלהון, ועיין בזוה"ק ח"א (ר"ב.), וא"כ במה שהשי"ת עמהם הוא הסיבה שיפלו שונאיהם לפניהם, וכ"ז באדם דאית לי' מזלא ואע"ג דאיהו לא חזי מזלא חזי, אבל חיות הטורפין שאינן בני מזל שירגישו פחד ואימה מחמת שהשי"ת אתם ע"כ איננו די להצלה מחמת זה אלא צריכין הצלה מיוחדת, וזה אינו ענין לאחי יוסף דצדיקים גמורים היו ולא הי' שייך שיפול אימה ופחד עליהם, אלא הי' נצרך להצלה מיוחדת והצלה מבעלי בחירה היא רבותא יותר:
8
ט׳בפסיקתא זוטרתא טוב שבת בארץ מדבר מאשת מדנים וכעס, טוב הי' להם לישראל שהיו חונים במדבר ויושבים בצלו של הקב"ה ממה שהיו יושבין בארץ מצרים שהיו מדיינים אותם ומכעיסים אותם משועבדים תחת יד פרעה ללבון הלבנים שהרי היתה ארץ מצרים מעולה מכל הארצות שנאמר כגן ה' כארץ מצרים ואעפי"כ לא הוזכרו שמות הערים שהיו יושבין בהם ישראל כי אם גושן ופיתום ורעמסס, אבל מהמדבר שכתוב בו ארץ ערבה ושוחה ארץ צי' וצלמות וכתיב המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וגו' וכתיב אני ידעתיך במדבר בארץ תלאובות ואפ"ה הוזכרו שמות מסעי בני ישראל ומחנותם מרעמסס עד בית הישימות עד מעברות הירדן ללמדך שחביבין היו מסעות וחניות בנ"י במדבר מישיבתן בארץ פתרוס וכו' עכ"ל, ויש לדקדק מי לא ידע שהליכתן של ישראל במדבר שהיתה בכבודו של עולם מן ובאר וענני כבוד עד שאומות העולם אמרו עליהם אלוהות הם אלו שאין תשמישן אלא באש, טוב יותר מלהיות עבדים נכנעים ומדוכאים לפרעה במצרים, ומה השמיעני בזה, ועוד מהו ענין זכירת שמות הערים במצרים ומה טובם:
9
י׳ונראה דהנה ידוע שישיבתן של ישראל במצרים היתה למרק חטא הקדום, ע"ז מדור אנוש, ג"ע מדור המבול, שפ"ד מדור הפלגה, ומסדום שהי' כולל הכל, כבמדרש בראשית פרשה מ"ב ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד, רעים אלו לאלו, חטאים בג"ע, לה' בע"ז, מאד בשפיכת דמים, ע"כ, והוא מקביל נגד שלש מלכיות הראשונות שענינם הי' ע"ז ג"ע ושפ"ד ומלכות הרביעית הכוללות הכל, ואותיות דדין כאותיות דדין ובלבד שתחליף אות א' באות ס' באח"ס בט"ע, כבש"ס שבת (ק"ד.) וברש"י פסחים (ה'.), וא"כ סדום הוא כולל כל הרעות שבעולם כמו מלכות אדום, ואולי זהו הפי' רעים אלו לאלו, והם ד' גוליירין בישין עון משחית אף וחימה וכבר דברנו מזה, ולעומתם בקדושה ג' אבות ומלך המשיח שהוא דוד בעצמו, והנה ישראל היו צריכין להיות ד' מאות שנה במצרים ואם היו יכולין להיות כל הד' מאות שנה היו מתקנין הכל, אבל לא היו יכולין לסבול אלא ר"י שנה, וכמו שבאם היו כל הד"מ שנה היו מתקנין כל הארבעה, בר"י שנה היו מתקנין רק שלשה, והיינו שתי מאות שלימים והעשרה שנים הם כמו מקצת היום ככולו כמו ספירת זבה שתחילת היום עולה לה בסופה וכמו שנים שיום אחד עולה להן בסופן כבש"ס ר"ה (יוד.), וא"כ נראה שישראל תקנו רק ג' חטאים הקודמים שבהם הי' להם סיוע מג' אבות אבל הרביעי עדיין נשאר לתקן עד בוא אורו של מלך המשיח:
10
י״אוהנה אמרו ז"ל כל ע"ז הכתובה בתורה מותר להזכיר את שמה, וכבר פרשנו היות כל הזט"א הם פגרים מתים אלא שבשרשם יש להם בצד מה אחיזה בקדושה, וזהו כל החיות שבהם, ועיין בזוה"ק בפסוק ויסר את אופן מרכבותיו היינו האחיזה שיש להם בקדושה, והנה זה שאין להזכיר שם ע"ז הוא משום שבהזכרת שמה מעוררין אותה, ושינה של הרשעים טוב להם וטוב לעולם, אך ע"ז הכתובה בתורה שלא דברה תורה במתים אלא במקום אחיזתה בהקדושה ובהזכרת שמה נתעורר השורש שלה בקדושה ושוב אין רע:
11
י״בוהנה ידוע שכל דבר רע שנתקן היינו שנמתק בשורשו, ובזה יש לפרש ענין שמות שלש הערים שבמצרים שנזכרו בתורה גושן פיתום ורעמסס, והיינו שלעומת שתקנו ישראל ג' חטאים כנ"ל שלעומתם בקדושה הם שלשת האבות נמתקו ג' הערים האלה, וידוע שערים הם לשון התעוררות וכחות מלשון ואלו עיר וקדיש נחית, ויש לפרש שמותם שיהיו מקבילים לעומת שלשת האבות, שבקליפה הוא ע"ז ג"ע ושפ"ד, פיתום פרשו ז"ל פי תהום בלעו, והוא קליפה של ג"ע, כי תהום הוא שם כולל למים כמ"ש וחושך ע"פ תהום, וכתיב תהום אל תהום קורא לקול צנוריך, וידוע מ"ש ברח"ו בשער הקדושה כי שורש התענוגים מיסוד המים, וכן בדור המבול שהי' חטאם ג"ע ובא"ע ומה נכבד דרש שדרשו שהשחיתו במים ודנם ה' במים, וכ' נבקעו כל מעינות תהום רבה, ותהום אותיות המות אותיות דדין כאותיות דדין וכענין שכתיב רגלי' יורדות מות, רעמסס פרשו ז"ל ראשון ראשון מתרוסס והוא קליפה של שפ"ד, שכל ענינה להשחית ולרוסס הכל, גושן מלשון הגשה, ולהיפוך מ"ש ראוני נערים ונחבאו, והוא קליפה לגשת ולעמוד בעזות מצח נגד הקדושה, על היפוך מפני שרה גברתי אנכי בורחת, וגורמת לומר אני ואפסי עוד, ועבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה, ומצרים הפרישו ארץ גושן למרעה צאן שהיא ע"ז שלהם, הרי שאלו שלשה ערים מסתעפין משלשה קליפות המושכות לע"ז ג"ע ושפ"ד, אך ישראל שתקנו כל אלה בכח זכות שלשת האבות נמתקו הערים האלה, ונכתב שמם בתורה והוא כענין ע"ז שמותר להזכיר את שמה:
12
י״גוהנה בענין מסעות ישראל במדבר איתא בספרים הקדושים שהם עצמם הם מסעות ישראל בגליות ממקום למקום, ועיין בצרור המור, וכ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד בלשון זה שהכל הוא נסים שנעשין לישראל בגליות ואין איש מבין בהם וכמ"ש לעושה נפלאות גדולות לבדו שאין מבין בהם אלא הקב"ה לבדו, והם נכתבים בשמים ועתיד להיות מהם ספר עכת"ד, וא"כ במסעות האלה נרמזו כל התיקונים שבגלות עד ביאת המשיח שיהי' תיקון כל הד' ענינים וכל הד' גוליירין בישין יעברו מהעולם והם ד' שמות שנקרא המדבר ארץ ערבה שוחה צי' וצלמות, ויש לפרש ד' שמות אלו, ערבה, שוחה, צי' וצלמות, ערבה הוא לשון חושך מלשון ערבה כל שמחה, והוא קליפה מושכת לע"ז שהוא חושך, ובמדרש פרשה ב' צפון משם החושך יוצא לעולם וכנגדן שבט דן למה שהוא החשיך העולם בע"ז שעשה ירבעם שני עגלי זהב וע"ז חושך היא שנאמר והי' במחשך מעשיהם, שוחה הוא קליפה מושכת לג"ע כמ"ש משלי כ"ב י"ד, שוחה עמוקה פי זרות, ושם כ"ד כ"ז כי שוחה עמוקה זונה ובאר צרה נכרי', צי' תרגם יונתן חרוב והיא קליפה מושכת לשפ"ד וחרבן, צלמות הוא קליפה הכוללת הכל, ובזוה"ק ח"ב (רס"ו:) שהוא בהיכלא שתיתאה דטומאה, ועיין קהלת יעקב, ועתיד הכל להתתקן, וזהו ללמדך שחביבין מסעות וחניות המדבר שנתקנו כל הארבע, וידוע שמלכות הרביעית יתירה משלשתן, ע"כ חביב מישיבתן בארץ פתרוס ששם לא נתקנו אלא שלשה שהם גושן פיתום ורעמסס כנ"ל:
13
י״דונראה דבמצרים באשר עוד לא הי' להם התורה אלא קבלת האבות לבד, ע"כ לא הי' בכחם לתקן אלא שלשה שהם מקבילים לשלשת האבות כנ"ל, אבל בגלות זה שיש בידינו התורה וכל הבריאה היא רק סדר התורה, כאמרם ז"ל הביט בתורה וברא את העולם ואפי' כל הד' גוליירון בישין הכל הוא עפ"י סדר התורה, ע"כ במה שישראל מתנהגים עפ"י דעת התורה בזה מתקנים את הכל, ומזה תוכחת מגולה לכל איש אשר ישליך מכנגד פניו כל מיני התחכמות וכל אישור המדות והנהגותיו והנהגת ביתו וחינוך הבנים הבנויין עפ"י שכל אנושי, ויאחז רק בדרכים הבנויין עפ"י שכל התורה ודעת חכז"ל כי זה תכלית המבוקש בגלותינו זה כנ"ל:
14