שם משמואל, מקץ י״אShem MiShmuel, Miketz 11
א׳שנת תר"פ. מקץ ושבת חנוכה
1
ב׳וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים וגו' ואין פותר אותם לפרעה במדרש יהושע דסכנין בשם ר' לוי פותרין הי' אותו אלא שלא הי' קולן נכנס באזניו, שבע פרות הטובות שבע בנות אתה מוליד, שבע פרות הרעות שבע בנות אתה קובר, וכן אמרו שבע שבלים הטובות שבע מלכיות אתה מכבש, שבע שבלים הרעות שבע אפרכיות מורדות בך הה"ד בקש לץ חכמה ואין אלו חכמי פרעה וחרטומי מצרים, ודעת לנבון נקל זה יוסף, ויש להבין מה השמיענו הכתוב יותר ממה שמפורש בקרא במקומו:
2
ג׳ונראה דהנה בודאי החרטומים היו בקיאין בפתרון חלומות, דאל"ה לא הי' פרעה שולח לקרוא אותם, וגם הם בעצמם לא הי' מרהיבים עוז בנפשם לאמור למלך דבר, כי אם לא יהי' הדבר ולא יבוא יחייבו את ראשם למלך, וכן כתב הרמב"ן במכת הכנים כי החכמים והחרטומים יודעים היו מה בכח ידם לעשות, וכבר נסו כן מעשיהם פעמים אחרות עכ"ל, אלא שם הי' דרך נס שסכל ה' את עצתם וכמ"ש הרמב"ן עוד שם ומה שלא יכלו החרטומים להוציא את הכנים סיבה מאת ה' היתה להם, סכל עצתם כרצונו שהכל שלו והכל בידו עכ"ל, וכאן אלו הי' סיבה מאת ה' שלא ידעו הפתרון הי' להם לשתוק, ומוכח שלפי השקפתם ידעו הפתרון וחשבוהו לצדק, אלא שטעו, א"כ יש להבין ממה נמשך להם הטעות אחרי שהם חכמים ובקיאים בפתרון חלומות:
3
ד׳ונראה דהנה במדרש ד"א וישלח ויקרא להודיעך שכל אומה ואומה שעומדת בעולם מעמדת לה חמשה חכמים שישמשו אותה ולא עוד אלא נותן בה הקב"ה שלשה דברים חכמה בינה וגבורה וכו', וכשהקב"ה דן את העולם הוא נוטלן ממנה שנאמר והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו וחתו גבוריך תימן, וכל כך למה כדי שיבוא באחרונה יוסף ויטול גדולה, ומשמע דכאן עדיין לא ניטל החכמה מהמצרים שהרי עדיין לא נידיינו ליחרב, אדרבה שנתעלו שהרי כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים, וכן פירש המת"כ בהא דוכל כך למה לא על נטילת חכמה מהם אמר אלא זה שהניחו הקב"ה שישאל להחכמים והחרטומים ואח"כ הזכיר שר המשקים את יוסף, והנה זה יחזק את השאלה מדוע לא עמדו על פתרון האמתי והשיאו לדברים בדויים ושקרים:
4
ה׳ונראה דהנה יש לדקדק בדברי המדרש הנ"ל דחשיב שלשה דברים שהקב"ה נותן לכל אומה שעומדת בעולם חכמה בינה וגבורה, ולמה לא הזכיר דעת, שבכל מקום שהוזכר בקרא חכמה ובינה עפ"י הרוב נזכר דעת עמהם, ונראה מכאן שדעת אין באומה"ע כלל, והטעם יש לומר דענין דעת איתא בספה"ק שהוא התכללות השכל שבמוח במדות שבלב שיהי' מאוחדים כאחד, דבשביל השכלת השכל יהיו המדות שבלב מתרגשים ומתפעלים ונמשכים אחר השכל, ומדה זו אין באומה"ע, דאף דיש חכמה באומות מ"מ אין מדות שבלבבם מתאחדים עם השכל, וכבר אמרנו לפרש דברי המדרש תולדות בעשו שיצא מפוזר ומפורד כאדרת שער, מפוזר הוא פיזור הכחות ותאוות לבו אשר שאלו עיניו פעם בזה ופעם בזה, מפורד הוא נפרד מהשורש וכמו כן מן השכל, שאפי' השכל ישכיל אינו פועל על מדות שבלבו והוא היפוך בחו' הדעת שבקדושה, ויש לומר שבחי' הדעת תלוי בשמירת הברית שהוא כולל המוח והלב וכל שאין רמ"ח איבריו מרגישין וכו' ע"כ השומר בריתו אפשר לו לזכות לבחי' הדעת, ואומה"ע שהם ערלי לב וערלי בשר, ע"כ אי אפשר שיהי' בהם בחי' הדעת, וע"כ אין מוזהרין ולא נמצא בהם ענין טומאה וטהרה, ובמדרש שניתן להם מצות גלומות ולא הופרש בהם בין טומאה לטהרה, וענין הפרש בין טומאה וטהרה תלוי בדעת כאמרם ז"ל דעת זה סדר טהרות, כי דעת היא המבדיל בין דבר לדבר כמ"ש בדעתו תהומות נבקעו, ואמרו ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין, ואין לך דבר שיהי' בו דקות ההבדל כמו בין טומאה לטהרה שבפשטות אינו ניכר, וידועין דברי הרמב"ם בהקדמתו למס' טהרות שסתם תורה הוא הלכות טומאה וטהרה, ומסתייע מהכתוב בחגי שאל נא את הכהנים תורה לידע אם בקיאים הם בהלכות טומאה וטהרה, והטעם יש לומר משום שלשון תורה הוא מורה ומברר בין כשר ופסול, מותר ואסור, טהרה וטומאה, פטור וחייב, ובאשר ההפרש בין טומאה לטהרה הוא יותר דק ע"כ נקרא בשם סתם תורה:
5
ו׳ולפי האמור יש לפרש דבריהם ז"ל יש חכמה באומות תאמין שנאמר והאבדתי חכמים מאדום מכלל דאיכא, יש תורה באומות אל תאמין שנאמר בגוים אין תורה, היינו שענין הבירור אין בהם, ואולי הכוונה נמי על סתם תורה שהוא הלכות טומאה וטהרה כמ"ש הרמב"ם כנ"ל, ואף שתאמר שהכוונה על התורה בכללה נמי לא תברא, מאחר שכל התורה ענינה בירור כנ"ל, וזה בחי' הדעת שאינו נמצא כלל באומה"ע, ומטעם הנ"ל שאין בהם בחי' התכללות ושמירת הברית:
6
ז׳ובזה יש לפרש לשון התפלה אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה עפ"י דברי הש"ס ישראל קרואין אדם ואין אומה"ע קרואים אדם, ושם אנוש בודאי כולל כל ענין אנושי, ועוד שהוא הפחות שבשמות מלשון חלושה כמ"ש ויאנש, אנושה מכתך, וזהו אתה חונן לאדם דעת, הכוונה לישראל הקרויין אדם, ובא למעט אוה"ע מדעת ואפי' ע"י חנינה, ולאנוש שהוא כולל כל ענין האנושי ואפי' אוה"ע, בינה, שזה שייך אף באומה"ע כבמדרש הנ"ל שלשה דברים חכמה בינה גבורה:
7
ח׳והנה בפתרון החלום יש הפרש בין פתרון החרטומים לפתרון יוסף, דבפתרון החרטומים בין הטובות בין הרעות כולם מסטרא דמסאבא נינהו, שבע בנות אתה מוליד, כולם מוצאם משלש כליפות הטמאות לגמרי מכ"ש שבע בנות אתה קובר, וכן שבע מלכיות אתה מכבש הוא התפשטות מלכו חייבתא דילי', מכ"ש שבע אפרכיות מורדות בך, אבל בפתרון יוסף איתא בזוה"ק דשבע פרות הטובות וכן שבע שבלים הטובות הן מסטרא דקדושה, והרעות הן מסטרא אחרא, וע"כ החרטומים שלא הי' בהם מדת הדעת לא ידעו להבחין ששבע אלו מסטרא דקדושה ושבע אלו מסט"א, וע"כ לא יכלו לעמוד על פתרון האמיתי וחשבו שזה כמו זה מסט"א, ע"כ פתרו מה שפתרו, ואף שתמיד הי' בקיאין בפתרון חלומות, היינו בחלומות המורים רק על ענינים שמסט"א מוצאם, אבל חלום פרעה הי' צריך לפותר היודע להבדיל בין סטרא דקדושה בין סטרא דמסאבא, והחרטומים שאין בהם דעת הבדלה מניין, ופתרו רק מחכמתם שזה מורה טובות וזה מורה רעות, וזה שהשמיענו שלמה המע"ה עיקר הענין שלא הי' יכולין החרטומים לפתרו, שאיננו כמו שנראה בפשיטות שסכל ה' את עצתם, או שלא הי' יודעין כלל בפתרון החלומות, שלאו משום הכי הוא, אלא שהם בקשו פתרון מכח החכמה שבהם, כי אין בהם בחי' הדעת, וזהו בקש לץ חכמה, היינו שהי' מבקשים לפתור בכח החכמה שבהם, ואין, שהפתרון לא הי' תלוי בכח החכמה לידע שאלו מורים על טובה ואלו על רעה, אלא הי' צריך לבחי' דעת לידע להבדיל מאין שורש מוצאו, אלו מבחי' הקדושה וכו', ודעת לנבון נקל זה יוסף שיוסף הי' שלם בבחי' הדעת ששורשו מחמת שמירת הברית כנ"ל, נקל הי' לו לעמוד על הפתרון שאלו מורים על שובע שהוא מסטרא דקדושה ואלו על רעב ששורשו מסט"א כבזוה"ק:
8
ט׳ועם דרכינו זה יתיישב לנו ענין נס חנוכה, שהקשו ז"ל למה נצרך להנס של שמן הלוא טומאה דחוי' בציבור, דהנה בטעם שליטת היוונים על ישראל איתא בב"ח שהי' בהם חטא התרשלות עבודה שלא היתה חשובה כ"כ בעיניהם וכמ"ש במלאכי שהוכיחם הנביא, וכבר הגדנו שזה יותר פלא שישראל היו אז ברום המעלה כמבואר במדרשים שאפי' בהמתם של עולי הגולה הי' חבתם לפני המקום למנותם בכתוב וכל ימי שמעון הצדיק הי' הנסים תדורים, ומאין נצמח התרשלות עבודה, ואמרנו מדברי זוה"ק פרשת פקודי דקטרוגא דערלה הי' בכל ימי בית שני וממנה נמשך גם השנאת חנם עכ"ד, והכהנים שהיו זמינין לקטרגא בהאי ערלה כבזוה"ק שם, בודאי הם החשמונאים בימי יוונים, ובזה יש לקיים דברי הב"ח, כי שומר הברית נקרא חי כבזוה"ק, וע"כ גורם שיהיו כל מעשיו בחיות וזריזות והתלהבות, והיפוך מזה מחמת פגם ברית גורם העדר חיות והתרשלות, ובזה יש ליתן טעם שהי' להם רשות לגזור על חודש שבת ומילה, חודש מורה על חידוש החיים כאמרם ז"ל שלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, מילה הוא היפוך כל כחם מקטרוגא דערלה, ושבת נמי כתיב בי' ברית, והוא היפוך הערלה והוא תיקון על מכירת יוסף כבזוה"ק עיי"ש באריכות, ולפי"ז יש לומר דמצד זה עצמו ניתן הרשות להיוונים לשלוט על ישראל ולטמא את כל קודש, תבעל לטפסר תחילה, וטמאו השמנים שבהיכל, כי אומה"ע מחמת שהם ערלי לב וערלי בשר אין בהם בחי' הדעת, והיוונים שהי' בהם מדת החכמה חיצונית יותר מכל האומות, מ"מ לא הי' בהם בחי' הדעת, אך במה שהי' שם קטרוגא דערלה, זה הי' מסלק בחי' הדעת מישראל כנ"ל באריכות, ע"כ לעומתם התגברו היוונים והכניסו טומאה בקודש, כי דעת הוא סדר טהרות ובסילוק הדעת ניתן מקום לטומאה:
9
י׳אך ע"י מסירת הנפש של החשמונאים ועדת החסידים נתבטל קטרוגא דהאי ערלה, דמסירת הנפש כולל כל חלקי האדם, ע"כ מכח זה התגברו על קטרוגא דהאי ערלה שהוא כולל כל חלקי האדם, וכל שאין רמ"ח אבריו מרגישין כו' כנ"ל, וע"כ זכו שוב לבחי' הדעת ודחו את כל טומאה מישראל כי חזר להם הדעת, וזה סדר טהרות:
10
י״אומעתה מובן ענין הנס שבשמן המנורה, שלא הסתפקו בדין טומאה דחוי' בציבור, כי ענין טומאה דחוי' בציבור הוא מחמת חביבת הציבור נתקבל עם טומאתו אף שחשוב קרבן פסול כבש"ס פסחים דפסח הבא בטומאה קרבן פסול מיקרי, ואין בו משום שבירת עצם, והוא כענין שפירש"י בשיר השירים בפסוק אכלתי יערי עם דבשי עיו"ש, והחשמונאים באשר עיקר נצחונם הי' שחזר להם דעת זו סדר טהרות ודחו את הטומאה, א"כ אם הי' מסתפקין בדין טומאה דחוי' בציבור הי' זה היפוך נצחונם, ונעשה להם נס בענין זה שמורה עיקר נצחונם:
11
י״בוממוצא הדברים שכל ענין נצחונם נצמח מתיקון פגם ברית, וזה נשאר לדורות זמן מסוגל לתיקון פגם ברית, ואפי' לאותם שבקצת מקומות שבזוה"ק, שאין תשובה מועיל להם אלא בחילא סגי, והוא זמן חידוש עבודה תורה ותפילה בחיות וזריזות והתלהבות, ונראה שזהו טעמא דדורשי רשימות מרבותינו ז"ל בהא דפתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקים בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה דקאי על נפשות אטומים שאין להם עלי' בשבת יש להם עלי' בחנוכה, אף כי אין למעלה משבת, מ"מ בשבת אי אפשר אלא איש על מחנהו ואיש על דגלו ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, וע"ז מורה מצות אזהרות תחומין שכל איש יש לו תחומו בפני עצמו, אבל חנוכה כמו שאז בעת הנס זכו לנצחון ונס למעלה מן הסדר ומן הגבול כן נשאר לדורות זמן חידוש עבודה בחיות למעלה מן הסדר, ולפי דרכינו הנ"ל שזוכין לבחי' הדעת וידוע במקובלים שמתעלה עד פנימית הכתר וע"כ הוא למעלה מכל קו וגבול ע"כ התיקון נמי למעלה מגבול:
12
י״גנראה שבחנוכה נקל לזכות למה שאמרו ז"ל הוי עז כנמר כי חי' השלישית שהיא מלכות יון שנזכר בדניאל הי' צורתה צורת נמר שהוא עז שבחיות, וע"כ כשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום זכו למדה זו בקדושה, וזה נשאר לדורות בחנוכה וכמו מדת הנמר שמחמת מדת עזותו נמצא בו מדת השקידה כמ"ש נמר שוקד על עריו, ואף שהרבה פעמים שקד לריק איננו נמנע מלשקוד עוד, כך לעומתו צריך האדם לשקוד על תורתו ועל עבודתו ולא ייעף ולא ייגע ולא יתייאש לומר הרבה פעמים התחלתי וקמתי ואח"כ נפלתי, וזה ענין מדת השקידה כמ"ש לשקוד על דלתותי ועל מזוזות פתחי להיות רובץ על מזוזת הפתח אף שעדיין נעול, וע"ז נאמר שלח לחמך ע"פ המים כי ברוב הימים תמצאנו, והיינו שאל תחשוב כי עבודה שהתחלת מאז הי' לאיבוד כמו לחם שע"פ המים, כי ברוב הימים שתשקוד אח"כ תמצא גם את הראשונות:
13
י״דוישתו וישכרו עמו וברש"י מיום שמכרוהו עד אותו יום לא שתו, ונראה שמחמת שסעודה זו היתה פועל דמיוני על שמחת קיבוץ גליות של כל הי"ב שבטים, ע"כ עשו בה כל השלימות, והיינו דהנה בהאריז"ל ששלשה שרים הי' לפרעה שר הטבחים שר המשקים שר האופים, שהם לעומת שלשה כלים שבצואר, וורידין, קנה, ושט, עכ"ד, והנה מהות הצואר שהוא ממוצע בין הראש והגוף וכמו שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שלכן בהמ"ק נקרא צואר שהוא ממוצע בין עולם עליון לתחתון כמו הצואר שבין הראש להגוף עכ"ד, וע"כ לעתיד כתיב בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס, ובירושלמי זאת אומרת בנין ירושלים קודם לקיבוץ גליות, כי אי אפשר להתקבץ בלי הממוצע המחבר, וע"כ לסעודה זו שהיתה דוגמא לקיבוץ גליות בא ג"כ רמז להשלמת הצואר בשלשה שרים כנ"ל, וע"כ לעומת שר הטבחים כתיב וטבוח טבח והכן, ולעומת שר האופים כתיב שימו לחם, ולעומת שר המשקים כתיב וישתו וישכרו עמו:
14
ט״וברמב"ן פ' ויחי שהחשמונאים עברו על צוואת הזקן לא יסור שבט מיהודה והיו נוטלים מלכות לעצמם, וע"כ הגיע להם עונש שעם כל גבורתם והצלחתם נפלו כולם בחרב אויביהם והגיע העונש לפי שאמרו ז"ל כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא שנכרתו כולם בענין הזה, והביא ירושלמי דאמר אין מושחים מלכים כהנים על שם לא יסור שבט מיהודה ועוד משום למען יאריך ימים על ממלכתו מה כתיב בתרי' לא יהי' לכהנים הלוים עכתו"ד, והנה הדברים מתמיהים מאד שעם כל צדקתם וחסידתם העלימו עין ממקרא מפורש בתורה, ועוד הלוא כל הסנהדרין היושבים לפני ה' וכל חכמי וצדיקי ישראל עמהם, ולמה לא העירו אזנם למוסר שעוברים על מקרא שבתורה, וח"ו לומר שהעירו אותם ולא שמעו ובזדון כזקן ממרא:
15
ט״זונראה לומר בטעם שנטלו את המלוכה דהנה בש"ס סוטה יהודה שקידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה, ויש לומר שמטעם זה ירש המלוכה על ישראל, שמלכות ישראל היא מרכבה למלכות שמים שיתגלה על ידה כבוד ה' בעולם, וע"כ מחמת שקידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה ולו נאה ולו יאה שעל ידו יתגלה כבוד ה' בעולם, והנה ידוע שמדת הכהנים היא בחשאי, וע"כ עיקר עבודה שהיא קטורת היא בחשאי כמ"ש בזוה"ק, וזה שבירושלמי אין מושחין מלכים כהנים ע"ש לא יסור שבט מיהודה, שזה היפוך מזה, והרמב"ן כתב שמכ"ש שאר השבטים שאין בהם ענין משיחה לעולם, ורבותא אשמעינן בכהנים אעפ"י שהם בעצמם ראויין למשיחה, אבל אחר המחילה מכ"ק הרמב"ן ז"ל אפשר שאין זה מוכרח אלא דווקא כהנים ומשום דעבודתם בחשאי כנ"ל, ויגיד עליו ריעו, אידך מ"ד משום דכתיב למען יאריך ימים על ממלאכתו וסמיך לי' לא יהי' לכהנים הלוים, דלזה בודאי כהנים דווקא, וכל מה דאפשר לאפושי פלוגתא טפי עדיף, ועוד מדמעט בקרא זה כהנים ולוים מכלל דלשאר שבטים מותרין, וקרא דלא יסור על הכהנים קאי ומטעם הנ"ל ואפשר נמי בפשיטות מפני שהם חלוקין במדותיהם, זה חסד בלי תערובת דין כלל, ומלך נכלל בו מדת הדין כידוע, והכתוב לא יסור קאי לאותן שיש להם שררה על ישראל היינו כהנים בעבודתם וכתיב יורו משפטיך ליעקב, להם אסור ליטול שררת מלוכה, אבל שאר שבטים אפשר שאין כאן איסור, ואפי' את"ל דלמ"ד הדורש מקרא דלא יסור אשאר שבטים נמי קאי, מ"מ אידך מ"ד משום דסמיך לי' כנ"ל בודאי רק כהנים ולוים אסורי אבל לא שאר השבטים:
16
י״זומעתה יש ליתן טעם על החשמונאים שנטלו לעצמן המלוכה, דהנה הם קדשו ש"ש בפרהסיא ונעשה ע"י נס גדול מאד עד שנקבע זכר לדורות, ע"כ זכו נמי למעלות המלוכה כנ"ל, ואין ענין הכהונה שבחשאי מתנגד להם, וגם זאת שעשו מלחמה שהוא מדת הדין, ובהכרח לומר שזכו למעלה גבוה מאד, למעלה מחלוקת המדות, ואין ענין הכהונה שוב עומד לנגדם בנטילת המלכות, ולא מיגרע גרעו בענין זה משאר שבטים, אשר לפי דברינו הנ"ל אינם באיסור זה אפי' למ"ד אין מושחין כהנים מלכים משום לא יסור וכו', ואפי' לדעת הרמב"ן שגם שאר השבטים בכלל, מ"מ מי סני לומר שכאידך מ"ד ס"ל משום היקש דלא יהי' לכהנים הלוים, ואין זה ענין לשאר שבטים וכהנים טעמא אחרינא אית בהו כנ"ל, ומאחר דהנך טעמי ליתנייהו בהחשמונאים, ע"כ הסכימו אתם הסנהדרין וכל עדת החסידים:
17
י״חומ"מ יש לקיים דברי הרמב"ן שהעונש שהגיע להם שנכרת זרעם עד דכל האומר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא מחמת זה הי', והיינו דהתינח הם יוחנן כה"ג ובניו הם זכו למעלה רמה ונשאה למעלה מכל חלוקת הקוין וקדשו ש"ש בפרהסיא כנ"ל אבל בניהם אחריהם שלא היו כ"כ גדולים וצדיקים כמותם שוב חל עליהם האיסור דאין מושחין כהנים מלכים והיקש דלא יהי' לכהנים כנ"ל, ובאשר לא החזירו כתר מלכות עברו ונענשו:
18