שם משמואל, מקץ ה׳Shem MiShmuel, Miketz 5
א׳שנת תרע"ד. מקץ ושבת חנוכה
1
ב׳ויהי מקץ שנתים ימים, יש להתבונן במספר שנתים שנתוסף לו בשביל שאמר לשר המשקין זכרתני והזכרתני, שבודאי לאו בשביל כפל הלשון בעלמא, כי העונש בא בשביל שבטח בשר המשקין ומה נ"מ אם אמר שתי פעמים זכירה או פעם אחת, גם יש להתבונן בגוף הענין שבין יוסף לאחיו, ונראה להקדים מאמר הש"ס שבת נר חנוכה משמאל ומזוזה בימין, והענין כי מזוזה היא שמירה לבית שלא יכנסו כחות חיצונים ומזיקים כבמדרש אתה בפנים והקב"ה שומר אותך מבחוץ, וכל לשון שמירת בית הוא שלא יכנס דבר זר, וע"כ מצות מזוזה מימין הכניסה ולא מימין היציאה כמו שאמרו ז"ל ביתך דרך ביאתך, כי היא שמירת הכניסה ולא היציאה, אך נר חנוכה שהענין פרסומי ניסא והוא התפשטות קדושה אף לרה"ר עלמא דפרודא, וע"כ חשבינן מפנים לחוץ, היינו שהקדושה שהיא ברה"י מתפשטת לרה"ר, וע"כ אף נר חנוכה המצוה בימין כי כל פנות שאתה פונה לא יהא אלא לימין, אלא שבמזוזה חשבינן ימין הכניסה ונר חנוכה ימין היציאה שהוא שמאל הכניסה, אך יש להבין א"כ אף בבית שאין שם מזוזה הי' צריך ליתן נר חנוכה בשמאל שהוא ימין היציאה והרי הדין בבית שאין שם מזוזה נותנין נר חנוכה בימין הכניסה כמבואר בפוסקים:
2
ג׳ונראה דהנה בזוה"ק ח"א (רל"ח:) בפסוק לא תירא לביתה משלג כי כל בותה לבש שנים, אל תקרי שָנים אלא שנַים, מילה ופריעה, ציצית ותפילין, מזוזה ונר חנוכה, היינו שמצילין מדינה של גיהנם שהוא תריסר ירחין פלגא מנייהו באשא ופלגא מנייהו בתלגא, ביאור הדבר דהנה גיהנם של אש הוא על עבירות הנעשים מכח אש של יצה"ר שנשתאב בתוכו מחמת עבירות שעבר על מצות לא תעשה, כענון שכתוב כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, וגיהנם של שלג על מניעות מצות עשה מחמת קרירת רוח ועצלות, והנה ע"י עבירות מצות לא תעשה נותנים מקום לסט"א לכנוס בגבול הקדושה, ובעבירות ממניעת מצ"ע גורמים מניעת התפשטות גבול הקדושה, כי ע"י עשיית מצות עשה ממשיכין אלקית ממעלה למטה ונתרחב גבול הקדושה, והנה עבירות ל"ת ע"י אש היצה"ר איננו שכיח כ"כ בישראל עם קדוש, אך ענין קרירת ועצלתים ממצ"ע ובכלל זה כל שאין מעשה המצות ותורה ותפלה בהתלהבות אלא בקרירת רוח וזה שכיח בכל אדם ואפי' צדיקים צריכין בזה שמירה וזירוז, וע"ז אמר הכתוב לא תירא לביתה משלג הוא גיהנם של שלג הבא על עצלות במצ"ע והעדר התלהבות כי כל ביתה לבש שנים, היינו כי מצות אלו מקבילין לעומת שתי אלה, כי מילה היא סילוק חלק הנחש לבל יקרב לגבול הקדושה והיא מקבילה לשמירה ממצות ל"ת, ועוד שידוע ששס"ה גידין שבאדם כנגד שס"ה ל"ת ואבר זה הוא קיבוץ וכללות כל הגידין, וע"כ סתם עבירה שבדברי חכמים היא פגם ברית, וכמו שהגיד הקדוש היהודי מפרשיסחא שסתם עבירה שבש"ס היא עריות וסתם מצוה היא צדקה עכ"ד, והוא מתאים לדברינו שזה התפשטות גבול הסט"א ר"ל וזה התפשטות גבול הקדושה, וע"כ מילה שהיא הכרתת הערלה היא מניעת התפשטות כח הסט"א, ופריעה היא התגלות רשימא קדישא שבזה נשלם שם שין דלת יוד באדם כנודע, והיא התרחבות גבול הקדושה, כי בהתגלות שם זה בורחין כחות החיצונים, וכן ציצית ותפילין כי ציצית הוא מציל מאש היצה"ר כבש"ס מנחות באו ד' צצוותיו וטפחו על פניו, וכמו שאנו אומרים והטלית יפרוש כנפיו עליהם ויצילם, ותפילין הוא התרחבות גבול הקדושה כמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך זה תפילין שבראש, ואפי' תפילין של יד נמי כבתקה"ז דיהבי חילא למאריהון לכבוש עבדא תחות מארי' ושפחה תחות גבירתה, ובזוה"ק שתפילין הם דוגמת ביהמ"ק, והוא נמי כלל מצות עשה שבתורה כמו שאמרו ז"ל הקיש כל התורה כולה לתפילין, וכן נמי מזוזה ונר חנוכה כמו שאמרנו לעיל שמזוזה היא שמירה שלא יכנס דבר חיצוני לפנים, דוגמת שמירת ל"ת, ונר חנוכה הוא פרסומי ניסא התפשטות והתרחבות גבול הקדושה, ומובן ביותר עפ"י מה שכתב הב"ח שהחטא שבשבילם התגברו היוונים מתחילה הוא קרירות ועצלות בעבודה, וממילא כשעשו תשובה ונצחום התחילו בעבודה מחדש בהתלהבות יתירה, וע"ז מורה הנס בנרות שהלהב עולה, א"כ מצות הנרות מצילין מעונש גיהנם של שלג וכן תפילין ופריעה, אחר שמזוזה וציצית והכרתת הערלה מציל מגיהנם של אש, וזה שאמר לא תירא משלג אף שזה שכיח ביותר כנ"ל, מ"מ באשר לבש שנים שהמצות כפולות הנה נוסף על שמירה והצלה מכחות חיצונים יש בהן נמי התרחבות והתפשטות גבול הקדושה, וזה מציל מגיהנם של שלג:
3
ד׳ויש לומר עוד שמה שהזוה"ק פרט מצות אלו אף שבודאי יש עוד מצות שסגולתם זה לשמירה מכחות חיצונים וזה להתרחבות גבול הקדושה, ובכלל כל מצות ל"ת, ומצות עשה, היינו טעמא ששלשה אלה מקבילין לנפש רוח ונשמה או גוף ונפש ושכל בלשון מהר"ל, כי מילה ופריעה הם חותם הגוף, וציצית ותפילין הם בנפש היינו שמעוררים כחות הנפש לחסות בסתר כנפי השכינה שזה ענין ציצית וגם תפילין הוא מלשון חיבור בהשי"ת והוא דוגמת ביהמ"ק, ונרות חנוכה ומזוזה הם בשכל, כי נר הוא רומז לנר ה' נשמת האדם והוא אור השכל, וכן מזוזה זז מות שמיתה היא היפוך התדבקות הנשמה בהאדם שהוא השכל, וכמ"ש ימותו ולא בחכמה, וע"כ מזוזה שהיא זז מות היא בשכל, א"כ שלשה זוגות אלה הם כלל הכל שהן מצד הגוף הן מצד הנפש הן מצד השכל יהי' נשמר לבל יקרב כחות זרים, ולעומתו להתרחב ולהתפשט גבול הקדושה, והן מצילין מגיהנם של אש ומגיהנם של שלג:
4
ה׳והנה לפי האמור הי' לכאורה בדין שמי שאין לו ציצית לא יניח תפילין וכל מי שאין לו מזוזה לא ידליק נרות חנוכה, כי איך יעורר התפשטות גבול הקדושה אם עדיין לא נשמר שהחיצונים לא יתפשטו בגבול הקדושה, אך דברים האלה לא יתכנו אלא במזידין שלא להיות ציצית בבגדו או שלא יקבע מזוזה בפתחו, שע"ז כתיב ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך וכמ"ש הרמב"ם שעושה מצות וטורפין לו בפניו, אבל מי שאנוס ואין לו ציצית או מזוזה לא שייך זה, והתפילין עצמם או נר חנוכה שמועיל להתרחבות גבול הקדושה ק"ו שמועיל להדחות כחות חיצונים שלא יכנסו לגבול הקדושה, ובזה יש ליתן טעם הא דעשה דוחה ל"ת שבכלל מאתים מנה:
5
ו׳ויתבאר יותר עפ"י מה שאמרנו במק"א ענין שופטים ומלכים שבתחילה כשבאו ישראל לארץ הי' מתפרנסים ע"י שופטים ואח"כ ע"י מלכים ומהו ענין שופט וענין מלך, שלכאורה לשניהם ענין אחד, שזה וזה נלחמו עם אויביהם ועשו משפט אלקים בארץ ומה בין זה לזה, שלזה יקרא שופט ולזה מלך, ואמרנו שהשופט הוא כשמו לעשות משפט אלקים בארץ ובזה עוררו למעלה מדת המשפט שלא יבואו זרים בגבול ישראל ובכלל זה להדוף את שארית מהשבעה אומות מארץ ישראל, כי ארץ ישראל מוחזקת היא להם מאבותיהם והכנענים שהי' בה הוא התפשטות זרים בגבול ישראל, וכענין שאמר הכתוב עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי, כי בעשיית משפט מעוררים למעלה מדת המשפט שלא יכנסו החיצונים בגבול שאינו שייך להם, אך מלך מדה יתירה הי' בו להתרחבות גבול קדושה להרים דת האמת בכל העולם, והוא ענין מלחמת הרשות שלא מצינו זה בשופטים, וע"כ בא בסדר נכון מתחילה התפרנסו ישראל ע"י שופטים לשמור שלא יבואו חיצונים בגבול קדושה, ואח"כ באו מלכים להרחבת והתפשטות גבול קדושה, והיינו טעמא של דוד המלך שכבש תחילה סוריא בעוד שהי' נשאר שארית הכנענים בארץ, כי להדוף את הכנענים זה הי' מדת השופטים בראשונה, אלא באשר שישראל שאלו מלך לפני הזמן לא הספיקו להדוף את כל הכנענים, ונשאר גם זה למלך כי המלך יש לו נמי לעשות משפט אלקים בארץ, ומ"מ עיקר מדתו הוא התרחבות גבול קדושה, ומה שעליו להשלים פעולת השופטים הוא כעין תשלומין, וידוע דאם יש על האדם תפלת תיוב דהאידנא ותפלת תשלומין מקדים תפלת חיוב דהאידנא, זה הי' דעתו של דוד המלך ע"ה ומ"מ תפסו עליו בזה שאמרו ז"ל סמוך לפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך ומכבש ארצות אחרות כבספרי פ' עקב, והיינו שלאו מדין תשלומין אתי עלה אלא שזה נמי מעיקר מצות המלך ובכלל מאתים מנה, וע"כ נאמר במלך נמי מצות משפט וכנ"ל, אלא שעיקר מינוי שלו להרחיב גבול קדושה, וכמ"ש ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשיב עד כלותם, ומובן היטב שהרודף אחר אויביו ומכלה אותם בכלל זה שהוא נשמר שלא יבואו האויבים עליו:
6
ז׳ומעתה יובן שמי שאין לו ציצית או שאין לו מזוזה שמ"מ הוא מניח תפילין ומדליק נר חנוכה, והוא כדמיון מינוי המלך בעוד שלא נהדפו שארית הכנענים מארץ ישראל, ולפי"ז יש להבין הטעם דבאם אין לו מזוזה מדליק בימין הכניסה להורות על ענינו שהוא משמש גם במקום מזוזה:
7
ח׳והנה בשבת זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, שמור הוא ממצות ל"ת שלא יחלל את השבת במלאכה, וענין לשון חילול איתא בתקה"ז שמכניס הסט"א לחלל דילה, א"כ בשמירת שבת הוא שמירה בפני החיצונים שלא יכנסו לגבול הקדושה, כענין כלל מצות ל"ת, וזכור הוא התרחבות והתפשטות גבול הקדושה וכמו שאנו אומרים בזמירות של קבלת שבת ימין ושמאל תפרוצי והוא נחלת יעקב נחלה בלי מצרים התפשטות הקדושה בלי מצר וגבול, ומאחר שזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מורה ששני הענינים הם בשבת בעצם, והוא עוד יותר ממדת המלך שעיקר מדתו הוא התרחבות כנ"ל וענין השמירה שהוא מדת השופט הוא דרך אגב, אלא בשבת שניהם בעצם לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה, וכל זה מורה מה שבדיבור אחד נאמרו, וזה שאנו אומרים בזמירות ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי:
8
ט׳והנה ידוע שיוסף הוא שבת, ע"כ נמצא ביוסף נמי שני ענינים אלו בעצם, והיינו מלך ושופט שהוא ענין ממשלה לבד לשמירה כנ"ל, אך אחיו לא עלה על דעתם שיהי' מעלתו כ"כ גדולה אף שידעו ממנו שהוא איש צדיק שומר הברית כי אנשים צדיקים וחכמים כמוהם בודאי הי' להם טביעת עין בתואר הפנים וכמו שאמרו ז"ל סימן לעבירה הדרוקן, עאכו"כ שמדה טובה מרובה שניכר באור הפנים מי שהוא שומר הברית, אך הם חשבוהו שכמו שהוא שומר הברית לעומתו אין דבר רע יכול לדבוק בו, ועל כל הכלל כולו יצא שבסיבתו כלל ישראל יהי' נשמר שלא יכנס בגבולם דבר זר, וכמו שהי' באמת כאמרם ז"ל עין שלא רצתה ליזון במה שאינו שלו יאכל בחלקו בכל הרואה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבשביל שלא התחבר למה שאינו ראוי לו, שכרו שדבר שאינו ראוי לא יכול להתחבר אליו, אבל לא עלה על דעתם שיהי' בו מדת המלך נמי, ומדת המלוכה חשבו ליהודה כמו שהוא באמת שממנו יצא מלכות ב"ד ומלך המשיח, וע"כ כאשר סיפר להם החלום השיבו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו, והיינו שחשבו שפתרון החלום הוא רק אחד משני דברים או מלוכה או ממשלה שהיינו מדת המשפט כנ"ל, וזהו הוראת הלשון אם ולא עלו על דעתם שיכול להיות שניהם יחד, ובאשר ידעו שענין מלוכה שייך ליהודה חשבו ליוסף כמורד במלכות ב"ד שחייב מיתה, ובא החלום ברוב ענין אם הוא מורה על מלוכה בהכרח שרעיוניו על משכבו סליקו, אך אם פתרונו על ממשלה יכול להיות שזה חלום אמת ולא מצד הרהורי לבו, ע"כ לא עלה על דעתם להרע לו ולדונו כמורד במלכות, אך ע"י חלום השני והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, שזה אין לו פתרון על ממשלת שופט שהיא רק לשמור אלא על ענין מלוכה מורה התפשטות מלכותו מחוץ לגבולו כמו הגרמיים השמימיים שהם חוץ לגבולו, אז חשבוהו למורד במלכות וחלומותיו הם הרהורי לבו לבד, וכמו שאמרו לבסוף ונראה מה יהיו חלומותיו שאז יתברר שאינם חלום נבואיי אלא הרהורי לבו לבד, והלכו לשכם לרעות את עצמם היינו לחלוף כח רוחני שיהי' ביכולתם לעשות בו דין מורד במלכות, וזה כי שמעתי אומרים נלכה דותינה לבקש לו נכלי דתות להמיתו, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבקשו לו דין מיתה עפ"י הוראת שעה אף שידעו שאיננו מחויב מיתה מצד דין תורה עכ"ד, ולפי דרכנו יובן עפ"י דברי הש"ס מגילה שהשיבה אביגיל לדוד עדיין לא יצא טבעך בעולם ואין על נבל דין מורד במלכות, כן נמי אף לפי שיטתם לא הי' ליוסף דין מיתה עפ"י דין תורה אלא שרצו לדונו עפ"י הוראת שעה:
9
י׳אך באמת יוסף הוא שבת והי' בו שני הענינים זכור ושמור יחד כנ"ל, וע"כ מצינו ליוסף שני הענינים, ראשון הי' לו הנסיון עם אדונתו ועין שלא רצתה ליזון במה שאינו שלה כנ"ל בזה זכה עבור כלל ישראל שיהי' נשמרים מכחות הרעות ומכישוף של מצרים שלא יטמטמו אח"כ את מוח ולב בני ישראל לגמרי בגלות, כמו שאמרו ז"ל יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה לפיכך נגדרו כל ישראל בזכותו, כי לולא יוסף הי' ח"ו נלכדו בשחת זו טמנו להם בכחות הרעות וכישוף להמשיכם לערות מצרים, והוא מדת השופט שהוא שמירה בפני כחות החיצונים שלא יבואו בגבול שאינו שלהם שאין להם שייכות לנפשות ישראל כלל, ואח"כ הוסיף יוסף להרחיב גבול הקדושה שזה ענין מלך והיינו שכפאן למול והוא התפשטות גבול הקדושה בגבול מצרים, וכאשר נסתכל בברכות יעקב ליוסף נמצא בו שני הענינים ותשב באיתן קשתו וגו' הוא ענין שמירה שלא יבואו זרים בגבולו, והוא לשון ישיבת הקשת במקומו להגן, והוא בשכר הנסיון שדרשו ז"ל בותשב באיתן קשתו, כמו שפירש"י שם ואח"כ הוסיף לברכהו עד תאות גבעת עולם ברכה פרוצה בלי מצרים נחלת יעקב כמו שפירש"י והוא התרחבות והתפשטות גבול הקדושה:
10
י״אולפי האמור יובן ענין השתי שנים שנתוספו לו על שאמר זכרתני והזכרתני, כי כבר אמרנו שלאיש אחר לא הי' זה חטא כלל, וכך הוא מנהגו של עולם להשתדל ולעשות כל מה ביכולתו לעשות ועם זה להתפלל אל ה' שיצליח דרכו ולא לסמוך לגמרי על נסים, אך יוסף שלרגלי גודל מעלתו ובטחונו בה' לא הי' ראוי לו לעשות שום פעולה אלא לסמוך הכל על הנהגת השי"ת והשגחתו עליו בפרטיות, והי' השתדלותו זו נחשב ג"כ אצלו לחטא ופגם, ולפי מה שאמרנו שהיתה מדתו בכפלים מלך ושופט, א"כ הי' הפגם ג"כ בשני הענינים, ע"כ הי' עונשו נמי לשבת עוד שתי שנים שנה שנה לכל פגם, כי שנה הוא לשון שינוי כמ"ש הא"ע וכענין נמי מה שאמרו ז"ל משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש מהאי טעמא, וכאשר נשלם השנתים ימים יצא לחירות ושב לאיתנו:
11
י״בוישלח פרעה ויקרא את יוסף וירצוהו מן הבור ובזוה"ק ר' אבא פתח ואמר רוצה ה' את יריאיו את המיחלים לחסדו וגו' עד ובג"כ רוצה ה' את יראיו כתיב ולא ביראיו כמאן דרעי ברעותי' לאחרא ואתרעי לי' לאתפייסא בהדי' ובג"כ רוצה ה' את יראיו ולא ביראיו כגוונא דא יוסף הוה עציב בעציבו דרוחא בעציבא דליבא דהוה אסיר תמן כיון דשדר פרעה בגיני' מה כתיב ויריצהו אתפייסו לי' ואהדרי לי' מילין דחדוון מילין למחדא ליבא בגין דהוה עציב מן בירא, נראה דהפיוס ליוסף וכן הפיוס ליראיו היינו שהקב"ה מראה להם שכל מה שעבר עליהם הכל הי' לתכלית נרצה מאד וכענין לטובתי נשברה רגל פרתי, וכל הדברים שעבר עליהם היו מוכרחים, ולעומת המעלה הגדולה המעותד להם כל מה שעבר עליהם אינן תופסין מקום כלל, ולמשל איש שיש לו טורח בהלעטת המאכל, שאין זה נחשב כלל טורח לעומת התועלת שיש לו מהמאכל, והוא בוחר בהטורח למען יגיע להתועלת, כן נמי אם הי' נותן להם מתחילה לבחור היו בוחרים מעצמם בהצער והטורח למען להגיע להתועלת אלא שמתחילה אי אפשר להם להראותם ולהודיעם שא"כ לא יהי' שום נסיון כלל, אבל אח"כ כשעמדו בנסיון הקב"ה מפייסם במה שמראה להם כנ"ל, והמשכיל מאמין ויודע מראש לצייר בנפשו זה הענין, זה נותן כח ועצמה ביד איש לסבול כל מה שעבר עליו, וזה עצה היעוצה לפני כל איש שילדי יום עומדים לשטן עלי דרכו שישכיל וידע ויצייר זה היטב בנפשו, ובזה ימתקו לו מרירות ילדי יום המונעים אותו ומתיצבים כחומה נגדו:
12
י״גהנה בחנוכה תקנו שלש מצות הדלקת הנרות, הלל, והודאה, היינו לומר על הנסים, ונראה ששלש אלה הם בגוף ונפש ושכל, הדלקת הנרות הם בשכל להאיר עיני השכל שהוא משכן הנשמה וכתיב נר ה' נשמת אדם, הלל הוא בנפש, כי הוא שמחת הנפש כמ"ש הרמב"ן שהלל של יו"ט הוא בכלל שמחת יו"ט וכל שמחה היא התפעלות ורגש הנפש, והלל הוא מלשון הלולא וחינגא, ובמדרש ויצא שהי' מכללין בו כל הלילה ואומרים הא לי' הא לי', הרי כי לשון הלל הוא לשון שמחה והוא בנפש, הודאה היא בגוף שמקבל הכנעה והוא מודה שאינו כדאי, וכמו שאמרה לאה הפעם אודה את ה' שפירש"י שנטלתי יותר מחלקי, והכנעה להחזיק עצמו שאינו כדאי היא מצד הגוף, כמ"ש בספר הישר לר"ת כי הנפש מצד שהיא מן העליונים נמשך ממנה גיאות עכ"ד, ובקדושה הוא להיות לבו מוגבה בדרכי ה' ואינו שבע לעולם תורה ומצות, ובמדרש פ' ויקרא בפסוק וגם הנפש לא תמלא אמר ר' לוי משל לעירוני שנשא בת מלכים אעפ"י שמאכילה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתו למה לפי שהיא בת מלכים כך כל מה שפעל אדם עם נפשו אינו יוצא ידי חובתו למה שהיא מלמעלה, א"כ הודאה לומר שאיני כדאי ושנטלתי יותר מחלקי מתיחסת לכחות הגוף, כי מצד הנפש שהיא מן העליונים אינו שייך לומר יותר מחלקי, א"כ ג' מצות אלו מקבילין לגוף ונפש ושכל היינו שזכו להתעלות ולהתרומם הן בגוף הן בנפש הן בשכל:
13
י״דויש לומר שזכו לזה מחמת שהיוונים הי' כל ענינם חכמות חיצוניות, וישראל מסרו נפשם על התורה ועל המצות ולא נתפתו להמשך אחר חכמות חיצוניות שלהם, זכו לעומתו להארת חכמת העליונה שהיא כוללת הכל וראשית המציאות [כי גוף ונפש ושכל הם בלשון הזוהר נפש רוח ונשמה, נפש במלכות, רוח בתפארת, נשמה בבינה, וחכמה היא למעלה מכולם וכוללת הכל] כי מכל דבר שאדם בורח מהחיצוניות בא לעומתו בקדושה, וע"כ נעשה להם הנס בשמן שהוא חכמה כנודע, וזכו לאור תורה כמ"ש כי נר מצוה ותורה אור כי אורייתא מחכמה עלאה נפקת וממנה נתהוה כל הבריאה הביט בתורה וברא את העולם, ע"כ נשלמו אז בגוף ונפש ושכל, וכעין שלש סעודות בשבת שהם שלימות גוף ונפש ושכל כמו שהארכנו בזה במק"א, כי שבת היא קודש מלה בגרמי' והוא כולל הכל, ומפאת הארת שבת נשלם בכל ג' בחינות, כן נמי הי' בחנוכה, ויש לומר עוד כי היוונים גזרו על חודש מילה ושבת, ולמה דווקא על ג' אלה, אך יש לומר כי ג' אלה מקבילים לכל ג' חלקי האדם גוף ונפש ושכל או נפש רוח ונשמה בלשון הזוהר, כי חודש מתיחס לדוד המלך שהוא יו"ט של דוד המע"ה כמו שרמזו ז"ל שלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקים, וידוע שמדתו של דוד מתיחס לנפש וכמ"ש הרבה פעמים בספר שמואל נפש דוד, וידוע עוד כי בר"ח יש נפש יתירה, מילה מדתו של יוסף ובו כתיב איש אשר רוח אלקים בו, שבת הוא יומא דנשמתא, ובשביל שלשה אלה שבישראל שהם כוללים כל חלקי האדם מתחזקים ישראל בכל ג' חלקי האדם והיוונים הארורים כוונו לבטל מהם ג' אלה, אך ישראל במסירת נפשם על קידוש ה' זכו לבוא לבחינה הכוללת הכל כנ"ל:
14
ט״וולפי האמור יובן מה שאיתא בגבולין מענין מקדש שהוא הדלקת הנרות שדומיא דמנורה תקנוהו, ולא מצינו כן בכל קרבנות המקדש שיהי' להם זכר בגבולין, אך יש לומר דהיינו טעמא דלא תקנו בגבולין שום זכר לקרבנות המקדש שכל הקרבנות צריכין מחיצה ונפסלין ביוצא מפני שנדבק בהם כחות הסובבים מחוץ לגבול הקדושה כי ירושלים הרים סביב לה, מה גם אויר ארץ העמים הטמא, ע"כ לא תקנו כנגדן בגבולין ובזה"ז למען לא יאחזו בהם כחות החיצונים, אך נר חנוכה שהוא מחמת שהגיעו וזכו ישראל למעלה כוללת הכל בזה אין שום פחד מאחיזת החיצונים אדרבה כלהו ערקין מחמת הארה הגדולה ההיא, וכעין שבת דכלהו ערקין ואתעברו מינה, ומצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ להאיר את רה"ר עלמא דפרודא ולדחות את החושך יכסה ארץ, וכענין שאמר הכתוב תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון שאינם סובלים את האור כי טוב ע"כ איתא בגבולין ובזה"ז, וכעין שאמרו ז"ל אין דברי תורה מקבלין טומאה, והם בקדושתם היום כמו בזמן המקדש וכמו שהגיד אדמו"ר הקדוש הרבי ר' בונם זצללה"ה מפרשיסחא שכל הדברים הושפלו בחורבן ביהמ"ק חוץ מתורה, ע"כ נרות חנוכה שהוא נר מצוה ושורה עליהם תורה אור, אי אפשר שיהי' בהם שום אחיזת חיצונים:
15
ט״זויפתח יוסף את כל אשר בהם וגו', יש להבין למה פתח את כל האוצרות שהי' בהם די לשבע שנים, אולי לסלק הרעב של מהומה, ולעומת רעב של מהומה זה נמצא נמי בכל אדם בעבודת ה', שלפעמים נדמה לאיש שאבדה תקותו והוא מעין רעב של מהומה, ובשביל זה פותחין מן השמים בזמנים מקודשים הארות גדולות אשר לפעמים ידמה לאיש שרוח אחרת עמו והוא רק לסלק היאוש הנורא למען יתחיל מחדש ברב חוזק ואומץ כי לא אבדה תקותו ועדיין בידו להיות מהשרידים אשר ה' קורא, והמשכיל יודע שאם אינו יתחיל בעבודה מחדש, כל ההארה יעלה בתוהו, ואך הבלתי משכילים מתמרמרים על נפשם שמאומה לא נשאר בידם, ולא מחכמה ישאלו על זאת:
16
י״זויאסוף אותם אל משמר שלשת ימים ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וחיו וגו' ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו וגו' ויש להתבונן מדוע תיכף כשאסף אותם אל משמר לא נתנו אל לבם לומר אבל אשמים אנחנו, והרי אז הי' הצרה יותר גדולה שהי' כולם בסכנה, ולמה לא חזרו בתשובה, ונראה שבעוד החטא בתוקפו, החטא עצמו מסמא את עיניו ומחליק את הדבר ומבקש לעצמו צדדי התנצלות עד שאי אפשר לו לעשות תשובה, רק כשהחטא נתמרק קצת אז נפקחו עיניו ויכול לבוא לתשובה, וע"כ טרם שאסף אותם אל משמר שלשת ימים לא ראו חובה לעצמם כי כל מה שעשו הי' בעיניהם שצדקו עפ"י הדין, אך אחר המירוק שלשה ימים שהי' מירוק לגוף ונפש ושכל ובמדרש יחינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו זה שלישי של שבטים שהי' אצלם כמין תחית המתים שדרשו פסוק זה גם על תחית המתים, אז נפקחו עיניהם לראות שמ"מ לא טוב עשו במה שהתאכזרו נגדו בהתחננו אליהם ולא שמעו, ומ"מ באשר לא נגמר המירוק לא התחרטו בעיקר המכירה, עד אחר כל המעשים בגביע ובהתודע להם שהי' נכלמים רק אז שבו בתשובה שלימה, ומדה זו נוהגת בכל אדם, אך בשבת או בחנוכה ואצ"ל בשניהם יחד שממילא נפקח עיני האדם, כמ"ש בשבת יפתח, ובחנוכה שהנרות מאירין את העינים כמ"ש נר לרגלי דבריך כי נר מצוה ותורה אור היפוך היוונים הארורים שהחשיכו עיניהם של ישראל בגזירותיהם, יכולין לעשות תשובה בלי מירוק הקדום ויכולין לומר אבל אשמים אנחנו, ואף שבשבת אין זמן וידוי, מ"מ זה נשאר גם אחר השבת ע"י הכרה שבשבת:
17
י״חפו"ש שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה, ודורשי רשימות אמרו שקאי על הנפשות שאין להם עלי' ותיקון בשבת יש להם עלי' ותיקון בחנוכה, יש לומר הטעם היות ידוע שאדם זוכה לשבת מסת הכנתו בימי החול ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, והנה מדת היוונים הוא עזות כמו שראה דניאל את מלכות יון בדמות נמר שיש בו מדת העזות כמו שאמרו ז"ל הוי עז כנמר, והם הכניסו מדת החוצפה והעזות בישראל, וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום לקחו מהם מדת העזות להקדושה, והיינו שהאדם אף שאינו כדאי ואינו ראוי ירהיב עוז בנפשו לגשת אל הקודש ולהאמין בעצמו שמעתה יחזיק מעמד ולא יפול עוד בנופלים, וע"כ מובן שהנפשות שאין להם עלי' בשבת מפאת העדר הכנה הקודמת יכול להיות להם עלי' בחנוכה שאז הוא זמן התקרבות שלא לפי מסת הכנה:
18
י״טוירא יוסף אתם את בנימין ויאמר לאשר על ביתו הבא את האנשים הביתה וטבוח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשים בצהרים, משמע שהסעודה שעשה להם הוא בשביל שהי' בנימין אתם, ויש ליתן טעם לשבח כי סעודת יוסף הי' מעין סעודת שבת, וכמו שהסעודה של שבת צריכה הכנה כמ"ש והכינו את אשר יביאו, כן נמי האדם צריך הכנה שיהי' מוכן לסעודתא דמלכא, והם באשר שנסתלק מהם רוה"ק כבמדרש יסגור על איש ולא יפתח, וגם שהי' עצבים בכלל על מכירת יוסף ומה שגרמו ליעקב בלתי אפשר להם שיהי' במוחין דגדלות להיות ראוי לסעודה רמה כזו, אלא באמצעות בנימין ישפה שהי' יודע ושותק, וכן במדרש לקמן במעשה דגביע שרמז להם גברא דיוסף יש כאן, וכאשר ראה את יוסף במעלתו הגדולה בודאי הי' מלא שמחה ובהתרוממות הנפש, ובאשר הי' צדיק דלתתא באמצעותו נתקרבו כולם ונעשו כולם ראוים להסעודה, ויש לומר כעין זה בסעודתא דמלוה מלכא סעודתא דדוד מלכא משיחא, כי בשבת שיתא יומין מיני' מתברכין, אך לרגלי רוממות השבת אין הימי חול ראוין להתברך ממנו אלא באמצעות סעודתא דמלוה מלכא כענין דוד מלכא משיחא שמדתו ממוצעת בין העולמות סופו של זה והתחלתו של זה כידוע ליודעים:
19
כ׳ועוד יש לומר דהנה צריך להבין עיקר הסעודה למה היתה באה, ונראה דהוא כענין שאמרו ז"ל שעושין סעודה לגמרה של תורה וכד הוה מסיים בר בי רב מסכת עבידנא יומא טבא לכלהו רבנן, כי הסעודה באה על גמר של דבר וכל מסכתא מטרנותא איהי לגרמה, וכן סעודת נשואין כי נגמר ונשלם צורת האדם דזכר ונקבה בראם, וכן לדעתי זהו הענין סעודת שבת שכמו אז הי' גמר וחותם הבריאה, כמ"ש ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, כמו כן בכל שבת כבש"ס תענית שלא הי' מתענין ביום א' מפני שהוא שלישי ליצירה, ובאשר בכל שבת נשלם הבריאה ע"כ באה בו הסעודה, וכן נמי הי' כאשר ראה יוסף אתם את בנימין הנה נשלם יחד הי"ב שבטים כולם צדיקים אהובי עליון, והוא פועל דמיוני על העתיד שנקבצו בני ישראל ובני יהודה יחדיו ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל הרי שהקיבוץ יהי' עוד בגלות ומשם יעלו כולם יחדיו, וזה יהי' גמר וחותם הבריאה, כי הי"ב שבטים הם כנגד י"ב מזלות ובמדרש ריש שמות שהשבטים הם תקרתו של עולם, וע"כ כאשר נקבצו יחדיו באה הסעודה כמו סעודת שבת לחותם הבריאה:
20
כ״אולפי האמור יש ליתן טעם מה שלא תקנו בחנוכה סעודה אלא הוא רשות, כי לכאורה צריך להבין לפי הדברים הנ"ל למה לא תקנו סעודה בברית מילה שהרי היא השלמה וגמר צורת האדם, ועוד הרי אמרו ז"ל שנרמז סעודת ברית מילה בתורה ביום הגמל את יצחק, ולמה לא תקנו כן לדורות, אך יש לומר שמילה איננה השלמה לגמרי אלא הכנה למילת הלב, וגמר ענין מילה הוא בשמירת הברית ומילת הלב, וע"כ ביצחק שדרשו ג"כ מפסוק זה שנגמל מיצה"ר א"כ אצלו הי' מילת הגוף ומילת הלב יחד, וע"כ אז באה הסעודה אבל לא כן לדורות, ומ"מ באשר הוא גמר הכנה הוא רשות והעושה הוא מצוה, ובזה יובן ענין חנוכה מה שלא תקנו סעודה שנצוח היוונים עדיין אינו נחשב גמר, כי היוונים הי' כמו אבן מונח על לב ישראל וטמטמו את המחשבות והרעיונות, וזהו הענין שטמאו כל השמנים שבהיכל, ובהנצוח ליוונים גללו את האבן מעל פי הבאר והמוח והלב יצאו לחירות, ומעתה יכולין לעבוד עבודת הקודש בחיות והתלהבות ביתר שאת, וכן נתעורר ענין זה בכל חנוכה שמעתה כל הרוצה לקבל עליו מהיום והלאה הנה הפתח פתוח לפניו, ומ"מ עדיין אין חירות זה התכלית אלא העבודה שאח"כ והוא רק כעין מילת הגוף הכנה למילת הלב, ע"כ לא תקנו בו סעודה כמו שלא תקנו בברית מילה, ואינו דומה לפורים שהי' הצלת הגופין ודבר זה נשלם שהשיגו חיים חדשים, ע"כ תקנו סעודה אבל לא בחנוכה, וממוצא הדברים שהסעודה היא רשות וכמו מילה:
21
