שם משמואל, מקץ ז׳Shem MiShmuel, Miketz 7
א׳שנת תרע"ו. מקץ ושבת חנוכה
1
ב׳ויהי מקץ שנתים ימים, וברש"י סוף וישב מפני שתלה יוסף בשר המשקין לזכרו לפני פרעה הוצרך להיות אסור שתי שנים, ויש לדקדק במספר שתי שנים מה עבידתייהו, ובמדרש בשביל שאמר זכרתני והזכרתני, ואינו מובן דאטו לישנא קא גרמא, ובזוה"ק עד דתב דרגא לדרגי', ובפשיטות הכוונה בלתי מבוארת:
2
ג׳ונראה דהנה בנוסח על הנסים כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך וגו' ואדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור הגיד שלעומת שהיוונים רצו להכניס בהם מדת השכחה זכו לעומתם לזכירה עכת"ד, ונראה לפרש שהוא כענין שכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ פירש"י בכל מה שהם נותנין לב לענות כן לב הקב"ה להרבות ולהפרוץ עכ"ל, כן נמי באשר היוונים הי' נותנים לב להכניס בהם מדת השכחה, נתן בהם הקב"ה מדת הזכירה, והנה בכלל מדת הזכירה היא שיזכור האדם מאין מוצאו שמקום מחצב הנשמות הוא למעלה ממחצב המלאכים כמ"ש ברח"ו בשער הקדושה וכמ"ש בנים אתם לה' אלקיכם כמו בן הנמשך ממוח האב, ומה המבוקש ממנו שנשתלח לעוה"ז, ומה הם היעודים הטובים, ומה יהי' באחריתו שעתיד לאשתאבא בגופא דמלכא, ואפי' בלעם אמר תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו כמו שפירש הרמב"ן דאחריתו הוא אחרית האדם שהוא המות, ואם להיפוך מה יעשה לו, וכבר אמרנו בשם האריז"ל שזה פירוש המשנה הוי מסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת וכו' דקאי על הנשמה והדר מפרש על הגוף מאין באת מטפה סרוחה, וכשהאדם זוכר ומצייר לנגד עיניו תמיד את כל אלה אי אפשר שיבוא לידי עבירה, אלא האדם שוכח כל זה ואף שהוא זוכר הוא רק מקופיא ואינו דבק בו, ובאם הי' דבק בהזכירה הי' עושה כל מעשיו בחיות והתחדשות והתלהבות, וע"כ הצדיקים נקראים חי כמ"ש ובנוהו בן יהוידע בן איש חי, וזהו כלל התורה, והיוונים בקשו להשכיחם את כל אלה:
3
ד׳ויש לומר דהתגברות היוונים עליהם בענין זה עפ"י מ"ש הב"ח שחטאם אז הי' התקררות בעבודה בלי חיות ע"כ באה עליהם צרה הזאת וכענין ברפידים שרפו ידיהם מן התורה בא עליהם עמלק אשר קרך בדרך כמ"ש המפרשים שהקר אותך מעבודת ה', כן נמי הי' ענין היוונים, ויש לומר עוד שהתגברות היוונים עליהם בענין זה לא לבד לעונש הי' אלא לתועלתם, כי בשביל שהתגברו עליהם וחשבו להשכיחם היינו להכניס בהם מדת השכחה עשה השי"ת להיפוך והכניס בהם מדת הזכירה שהיא ענין המביא לידי עבודה בחיות והתלהבות והתחדשות, וכענין שכתוב ונראה מה יהיו חלומותיו שפירש"י רוה"ק אמר נראה דבר מי יקום שלי או שלהם, וכבמדרש ריש פ' בא כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם בשביל שלא יאמר פרעה שלא הי' יכולת בידו להצילם וכו', כן נמי הי' בימי יוונים שבשביל שהם רצו להשכיחם ניתן להם מדת הזכירה, וזה הביאם לידי מסירת הנפש עד שזכו למה שזכו, ולפי האמור אין הפירוש שזכו לזכירה היינו ימי החנוכה אלא בעוד היוונים שולטים זכו למדת הזכירה, ובשביל זה זכו נמי לחנוכה לדורות התעוררות הזכירה כמו מאז, ואפי' בגלות זמן התגברות ההסתר והצמצום יהי' הימים עצמם מעוררים לזכירה, וא"כ התגברות היוונים אז בענין הזה הי' רק לטובת ותועלת ישראל שהי' בבחי' שכחה ובשביל היוונים זכו שניתן בהם מדת הזכירה, וזש"ה אודך כי עניתני ותהי לי לישועה:
4
ה׳ובמ"ש יתישב הלשון כשעמדה מלכות יון הרשעה, והלשון כשעמדה בלתי מובן לכאורה עפ"י דברי המדרש פרשה ל"א החמס קם למטה רשע החמס קם אתמהה ח"ו אינו קם ואם קם למטה רשע לחוובו של רשע ע"כ, והנה אז שחטא של ישראל הי' התקררות בעבודה כמ"ש הב"ח, א"כ עדיין אינם רשעים ח"ו, א"כ יקשה למה נאמר על מלכות יון שעמדה, שעמידה וקימה גזירה אחת ופתרון אחד להם, אך לפי האמור שהתגברות היוונים לא לעונש לבד הי' אלא לתועלתן של ישראל שפיר נאמר לשון שעמדה:
5
ו׳ונראה עוד לומר דכשגברו ישראל ונצחום שללו ישראל את כחם והכניסום לקדושה, והיינו שמדת השכחה שרצו להכניס בישראל לרעה אותה מדה עצמה זכו בה ישראל והכניסוה בקדושה, והיינו כי אף שמדת הזכירה משובחת היא כנ"ל, מ"מ נצרך עמה גם מדת השכחה, והיינו שלא יזכרו את הראשונות ולא תעלינה על לבו ולא יזכרו את העבר שהי' בלתי ראוים וכמה פעמים שהתעוררו להיטב ולא עשו ידיהם חיל, וזכירה כזו מרפה ידי המתעוררים לעתיד לאמור מה בצע בהתעוררנו וסוף סוף יעלה בתוהו, אלא יהי' העבר שכוח ממנו לגמרי ויהי' כקטן שנולד, וידע ויאמין שמעתה כאלו ה' אמר אליו בני אתה אני היום ילדתיך, והוא מדת השכחה בקדושה שזכו ישראל מאת היוונים, ומעתה יש בישראל שתי המדות יחדיו הזכירה שניתן להם מהשמים היפוך מה שבקשו היוונים לזכור מה שראוי לזכור כנ"ל, ומדת השכחה שזכו בה מהיוונים והכניסוה להקדושה שלא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב, והוא כמו בשבת שיש בה מדת הזכירה כמ"ש זכור את יום השבת לקדשו וכבר פרשנו שבכלל הזכירה בשבת הוא לזכור מה הוא לו ועל דרך זכירה הנ"ל, ועם זה יהי' נמי מדת השכחה עמה היינו שיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי' שאין הפי' שיונה את עצמו אלא שמחמת עונג שבת לא יהי' תופס מקום אצלו ולא יזכור בהם כלל וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם רבו אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה שכאלו כל מלאכתך עשוי' פי' אפי' בעניני שמים נמי עכת"ד, והיינו כנ"ל שיהי' שכוח מאתו את העבר:
6
ז׳ויש לומר עוד דמה דענון שבת וניצוח ישראל בימי היוונים ענין אחד להם בזה, הטעם עפ"י מה שאמרנו בשם מהר"ל ששלש מלכיות בבל מדי יון בטומאה הם לעומת אברהם יצחק ויעקב בקדושה ויון הוא לעומת יעקב, וידוע ששבת נקרא נחלת יעקב ע"כ ניצוח היוונים שהוא בחי' יעקב ושבת שהוא נחלת יעקב הם בסגנון אחד, וידוע דמדת יעקב הוא כלול, ע"כ בשניהם ישראל כלולים בשתי המדות היינו זכירה ושכחה יחדיו:
7
ח׳ובדוגמא זו יש לומר שהי' מהות יוסף הצדיק עפימ"ש כ"ק אדמו"ר זצללה"ה שמהות יוסף הי' להתוסף בכל שעה בחיות והתלהבות חדש בעבודה כענין שמו שנקרא ע"ש יוסף ה' לי בן אחר, וכענין נר חנוכה שמוסף והולך עכת"ד, וכבר הוספנו דברים שאפי' לב"ש דס"ל פוחת והולך נמי ענין חנוכה הוא להתוסף בכל עת בחיות והתלהבות חדש וע"כ נעשה הנס בנר לרמוז כמו נר שיש בו בכל עת תוספות חדש כאמרם ז"ל אתוספתא דהתירא קמברך, ולפי דרכנו הנ"ל מובן עוד יותר שזכו ישראל לזכירה דהיינו הך תוספות חיות חדש והתחדשות והתלהבות בעבודה, וכן יוסף הצדיק שנקרא חי וכן כל הצדיקים הנקראים חי הוא כנ"ל מחמת שמתוספין תמיד בחיות חדש, וזה נצמח מחמת שמירת הברית היפוך מה שאמרו ז"ל סימן לעבירה הדרוקן ושומרי הברית הם תמיד בחיות ונהירא דאנפין וכאמרם ז"ל בשבת ברכו במאור הפנים וכבר דברנו מזה:
8
ט׳והנה שם יוסף הוא בשביל שני דברים ע"ש אסף אלקים את חרפתי וע"ש יוסף ה' לי בן אחר, וי"ל דכמו שע"ש יוסף ה' לי בן אחר הי' מהותו להתוסף בכל פעם בחיות חדש והוא מדת הזכירה כנ"ל, כן נמי יש לומר שע"ש אסף אלקים את חרפתי שפירש"י אסף הכניסה במקום שלא תראה, והוא היפוך זכירה, יש בו נמי ביוסף מדת השכחה בקדושה כנ"ל במקום שצריך לה, והיינו שעם התוספות בכל פעם בחיות חדש מדת הזכירה, השתמש נמי במדת השכחה לשכוח את העבר המחלישו ומרפה ידיו, ובאמת שבאשר שכחה כזו היא צורך למדת הזכירה נכללת נמי בלשון זכירה, והיא עצמה זכירה היא, וע"כ שם יוסף נקרא ע"ש שני המדות יחד מפנו שהי' לו שני המדות יחד, וע"כ קרא שם שני בניו ע"ש שני המדות, מנשה ע"ש כי נשני ה' את כל עמלי ואת כל בית אבי, ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלקים בארץ עניי, מנשה ע"ש השכחה במקום שצריך לה כנ"ל גם כל המעלות שהי' לו מבית אביו לא הסתפק בהם כלל ולא זכר אותם והי' להוט בכל עת אחר חדשות וכענין שאמרו ז"ל בשלמה שלמד בשעתה ושכחה בשעתה, ובודאי לא ספרו ז"ל בגנות איש מרכבה שהרי סתם שכחה היא מסט"א אך הפירוש ששכחה זו הי' נצרך לו לזכירה על דרך הנ"ל וכמו ביוסף שם מנשה, ואת שם השני קרא אפרים ע"ש הזכירה והחיות שעושה פירות:
9
י׳ויש לומר שמחמת שהכניס את מדת השכחה בקדושה כנ"ל זכה בפתרון החלום ששבע הטובות הם בקדושה והרעות הם בסטרא דמסאבותא כבזוה"ק, וע"כ בהרעות כתיב ונשכח דרגא דאית בי' שכחה, וכמו החרטומים דלא ידעו פתרון החלום משום דלא ידעו בקדושה, כן נמי יוסף לא הי' לו לידע מסטרא דמסאבותא אלא באשר הפך את השכחה לקדושה והי' לו שורשו בקדושה ע"כ עמד על פתרון החלום, כי גם אלה סוף סוף נהפך לקדושה כי מחמתם לקט יוסף את כל הכסף וזהב שבעולם למצרים וכשיצאו ישראל נטלוהו עמהם, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכסף וזהב הי' מלובש בהם יראות ואהבות חיצוניות וישראל הפכום לקדושה, וזהו שעשאה כמצולה שאין בה דגים הוא חלקי הקדושה שהי' מפוזר באהבות ויראות חיצוניות והוא מתאים למהות יוסף ע"כ ידע לה:
10
י״אולפי האמור יתבאר הא דמספר שתי שנים שנתוספו לו בשביל שאמר זכרתני והזכרתני, היינו בשביל כשפגם במדת הזכירה הי' נמי פגם במדת השכחה שעמה, שהיא ג"כ צורך הזכירה כנ"ל ונקראת ג"כ בשם זכירה, וע"כ נגד שניהם כתיב ולא זכר שר המשקים את יוסף נגד פגם מדת הזכירה, וישכחהו נגד פגם מדת השכחה, וכן יש לפרש דברי הזוה"ק דתב דרגא לדרגי' בפשיטות ששב מדת השכחה לשמש למדת הזכירה ושע"כ עמד על פתרון החלום, כנ"ל:
11
י״בזמן כ"ה בכסלו הוא מסוגל להתחדשות והתחלת עבודה עוד מימות עולם כי במדרש שלמ"ד בתשרי נברא העולם הי' קרבן קין והבל בחנוכה, ובכ"ה בכסלו נגמר המשכן אלא שהמתין עם הקמתו עד חודש שנולד בו יצחק אבינו, ונראה כי עד נס חנוכה אף שהי' הזמן מסוגל להתחלת עבודה מטעמא דבעינן למימר קמן, מ"מ הי' כאלו אבן הי' מונח על פי הבאר, ובנס חנוכה מחמת גודל מסירת הנפש שהי' שם זכו שנגלל האבן מעל פי הבאר, והפתח פתוח וכל מי שנדבו לבו לכנוס יכנוס:
12
י״גובטעמא דהזמן בעצמו מסוגל עוד מימי קדם יש לומר היות בכ"ה באלול הי' יום ראשון למעשה בראשית ואז נעקר תהו ובהו, ומאז עד כ"ה כסלו הוא ג' חדשים, וכבר אמרנו שדוגמת תהו ובהו בעולם הוא באדם היפוך ישוב הדעת, וכמו מיציאת מצרים שהי' כעין בריאת העולם כמבואר במדרשות המתין עם קבלת התורה עד חודש השלישי ובמדרש כמו גיורת שצריכה להמתון ג' חדשים עד שתנשא לאיש כך הי' צריכין ישראל להמתין עד קבלת התורה, כן נמי נאמר שמעת עקירת תהו ובהו שהוא היפוך ישוב הדעת עד להשתמש בדעת להתחלת עבודה המתינו קין והבל ג' חדשים, וכן לדורות שבכל שנה מתעורר הזמן כמאז:
13
י״דויש עוד לומר דאור שנברא ביום ראשון הי' בחינת זריעה כמ"ש אור זרוע לצדיק וכלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורים, והדבר ידוע למבינים מענין שבירת הכלים ורפ"ח ניצוצין, ואף שאור ההוא נגנז מ"מ רשימו נשאר ממנו לקיום העולם כבזוה"ק, וזמן הכרת העובר הוא לשלשה חדשים, ומהכרת עיבור ואילך נחשב כאלו הוא בעולם כידוע בדין אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בש"ס קידושין (ס"ב:) ע"כ אחר ג' חדשים מיום שנברא אור הראשון נחשב כאלו הגידולין באו לעולם ומתחיל זמן אור החוזר מלמטה למעלה והוא התחדשות עבודה:
14
ט״ווקבעום ימים טובים בהלל והודאה, קבעום הוא הנרות וא"כ שלשה מצות איתא בחנוכה, נרות, הלל, והודאה, ויש להתבונן בשלשה מצות אלו מה עבידתייהו, ונראה דהנה במדרש וחשך זה יון שהחשיכו עיניהם של ישראל בגזירותיהן, וברמ"ז חשך ר"ת חמור שור כלב, והיינו שהיוונים באו על ישראל בכח שלש קליפות רעות אלו שור וחמור ידועין דאינון תרין גזירין דינין בישין, חמור זה ישמעאל מימין, ושור זה עשו משמאל, וכד אתחברו תרין גיזרי דינין בישין אילין יוצא מביניהם קליפת כלב כבזוה"ק ח"ב (ס"ה.) והוא קליפת עמלק, וג' אלה בטומאה הם לעומת ג' אבות בקדושה, קליפת חמור בטומאה לעומת מדת אאע"ה בקדושה, וקליפת שור בטומאה לעומת יצחק בקדושה זה מימין וזה משמאל, וכלב שהוא קליפת עמלק בטומאה הוא לעומת יעקב אע"ה בקדושה, כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שיעקב נקרא ישרון מלשון ישר ועמלק לשון עקלקלות, ובכח ג' כחות רעות אלו באו על ישראל, והנה ידוע שג' האבות הם מרכבה לג' אותיות הראשונות שבשם הוי' ב"ה בסוד אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, ולעומתו להבדיל בטומאה הם שלשה אותיות של יון אות יוד ואות ואו מכוונים שהם בשם הוי' ב"ה והנון פשוטה רומז לנ' שערי בינה שהם באות ה' הראשונה, והיינו שזלע"ז עשה האלקים, ויון הי' כולל כל כחות רעות שהם לעומת שלש אותיות הוי', ובכח זה טמאו כל השמנים שבהיכל שידוע שהיכל גמטריא שם אד' שהוא הא האחרונה, והיינו שהי' מתכוונים להטיל פגם במדת מלכותו ית"ש, ואולי לזה כוון המהר"ל בספר נר מצוה שיון גמטריא ס"ו והיכל ס"ה והיו רוצים להתגבר על ההיכל עיי"ש:
15
ט״זוהנה נמצא שהיו גוזרין עליהם שלשה גזירות לבטל מהם חדש מילה שבת, ויש לפרש שהם לעומת ג' כחות רעות הנ"ל, חמור שור כלב, ישמעאל עשו עמלק, בכח חמור בטומאה שהוא כח התאוה חומר כשמו רצו לבטל מישראל מילה שהיא רסן בפני התאוה, בכח שור בטומאה שהוא כחו של עשו רצו לבטל מהם קידוש החודש שידוע שעשו מתנגד לקידוש החודש כמ"ש מהרש"א סנהדרין שרמזו ז"ל במאמרם ולא הניחם הארמי הלז, ובר"ה פ"ב עולה הייתי במעלה אדומים עיי"ש, והטעם שהי' עשו מתנגד לקה"ח כי עשו הי' עשוי כבן שנים הרבה והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הפירוש שהי' אדם שלם בעצמו שלא הי' חסר לו מאומה עכ"ד, ובאשר לא הי' חסר לו מאומה לא הי' בו לעולם שום חידוש התעוררת אפי' כרשעים שהם מלאים חרטות, וזה היפוך לגמרי מענין קה"ח שמורה על התחדשות אחר הכנעה כידוע ע"כ בכח שור דקליפה שהוא גסות הרוח כחו של עשו רצו לבטל מישראל ענין קידוש החודש, ובכח קליפת כלב שהוא עמלק רצו לבטל מישראל שבת שהוא נחלת יעקב, וידוע עוד בפדר"א ובפסיקתא שעמלק הוא היפוך שבת וכמו שכתבנו זה במקומו ע"כ בכח זה רצו לבטל מישראל את השבת:
16
י״זולפי האמור יש לומר שכאשר גברו עליהם ישראל ונצחום נטלו מהם את ג' כחות אלו ונתחזקו ישראל בג' כחות שבישראל מג' אבות, וע"כ ראו חכמים שבאותו הדור ותקנו להם שלשה מצות, נר חנוכה, הלל, והודאה, שג' מצות אלו מקבילין לג' כחות הנ"ל, נ"ת שהוא באור כי טוב מקביל לשבת כענין נר של שבת חובה ע"ש נר ה' נשמת אדם ושבת שהוא יומא דנשמתא בא בו מצות הנר, ולא בלילה לבד אלא גם ביום השבת הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שאור היום הוא במקום נר של שבת, ולעומת שבכח קליפת כלב עמלק רצו לבטל מהם שבת זכו ישראל לנר חנוכה אף בחול, הלל הוא התרוממות הנפש מקביל לקודוש החודש שישראל מתחדשים בחידוש עבודה והם עתידים להתחדש כמותה חידוש אור ההעדר כנ"ל, ולעומת שבכח קליפת שור שהוא עשו רצו לבטל מהם קידוש החודש שהוא חידוש חיות זכו להלל רוממות הנפש, והודאה היא הכנעה להשי"ת ומודה שאינו שוה את כל החסד שעשה השי"ת, וכמו שאמרה לאה הפעם אודה את ה' שנטלתי יותר מחלקי, מקביל לעומת שבכח קליפת חמור רצו לבטל מהם מילה ולהמשיכם לתאוה, שהוא חמור דקליפה היפוך הכנעה שהנכנע אינו מתאוה ומבקש תענוגים וזכו ישראל להודאה:
17
י״חויאמרו מה זאת עשה אלקים לנו, ויש לתמוה שכבר אמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו ע"כ באה עלינו הצרה הזאת, ונראה עפימ"ש הרמב"ן והספורנו שחשבו להם האכזריות לחטא יותר מן המכירה שחשבוהו לרודף, ומ"מ הי' לנו לרחם עליו בהתחננו עיי"ש, וא"כ חשבו שלדין התורה לא עשו שום חטא אלא שחטאו לטבע אנושי, וע"כ אז כאשר חשד אותם המושל למרגלים שזה דבר הנוהג בטבע העולם שיש מרגלים, ולפעמים מחשדין לאיש ואין בו וכך הוא בטבע העולם ובאשר חשבו שחטאו להטבע הי' ניחא להם שעונשם נמי בסדר הטבע, אך בהכסף שלא הי' להם מקום לחשוב אלא שהמושל מתגולל עליהם ומחפש עליהם עלילה שזה יוצא מסדר וטבע העולם שמושל מצרים יתן עיניו ויבקש להתעולל על אנשים שלא חטאו לו ולא הכירם מעולם ופעם הראשון שראם, והוא לגמרי חוץ לדרך הטבע ולא ראוי שיקרה ככה אלא בעונש מאת אדון כל מחמת חטא עפ"י דין התורה שהתורה היא סדר העולם כאמרם ז"ל הביט בתורה וברא את העולם, ובחטא עפ"י דין תורה דהוא נחשב יציאה מסדר העולם מגיע נמי העונש לעומתו יציאה מסדר העולם, והם שעדיין חשבו שלא חטאו לדין תורה הי' תמהים למה בא עליהם עונש כזה:
18
י״טויש להעמיס זה בתיבת מה זאת עפ"י מה שהגיד המגיד הרבי ר' בער זצללה"ה כי תיבת זאת אות הז' רומז על שבעת ימי בראשית שהוא סדר הטבע ואותיות אלף תיו הוא צירוף הטבע עפ"י סדר הנהגה התורית שלמעלה מהטבע, והיינו שיד נעלמה למעלה מן הטבע מתלבשת בטבע ומושלת בה והם שחשבו שעפ"י דין התורה לא חטאו כלל למה בא העונש ע"י "זאת" וזהו מה זאת עשה אלקים לנו:
19
כ׳ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, ויש להבין כי יו"ט הוא רק באיסור מלאכה כבש"ס מגילה מלאכה לא קבילו עלייהו דמעיקרא כתיב יו"ט ולבסוף משתה ושמחה כתיב יו"ט לא כתיב עיי"ש, הרי דיו"ט הוא רק באיסור מלאכה, ולמה נקראו ימי חנוכה ימים טובים מפני שנוהג בהם הלל והודאה בלי איסור מלאכה, ונראה דהנה בזוה"ק דביו"ט מאיר מאור שנברא ביום הראשון הגנוז לצדיקים לעת"ל, והא דנגנז משום הרשעים שאינן כדאי להשתמש בו, וכבר פרשנו משום שהי' נוטלין אותו לחיצוניות, וע"כ אינו מאיר אלא ביום שנאסר בו מלאכה, שלעומת השמירה ממלאכה האור ההוא נמי משומר ממגע נכרי, אך בחנוכה שמצוה להניחו ברה"ר להאיר את גבול החיצונים שהוא רה"ר, וכבר פרשנו שבזה מגרשין את החיצונים אף מגבול רשותם וכענין שבת דכלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבא מפחד שלא תאכלם אש הגדולה של קדושת שבת, וכן הוא בחנוכה, וע"כ בחנוכה אין חשש מגע נכרי ואין לחוש שלא יקחוהו הרשעים להחיצוניות ע"כ מאיר האור הגנוז בהלל והודאה אפי' בלתי איסור מלאכה:
20
