שם משמואל, מקץ ח׳Shem MiShmuel, Miketz 8
א׳שנת תרע"ז. מקץ ושבת חנוכה
1
ב׳במדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים, והכל תמהו דאיפכא מבעי לי' שהרי יוסף פנה אל רהבים, ועוד יש להבין מה ענין כפל הלשון לשתי שנים דמשמע דאלו לא כפלו הי' די בשנה אחת, וכי כפל הלשון גורם, העדר הבטחון הוא הגורם ומה לי אם אמר בלשון פשוט או כפול, ובעיקר הדבר שחושב זה לחטא אינו מובן הלא כך הוא מנהגו של עולם לעשות כל מה שבכחו של אדם ולא לסמוך על הנסים, אלא להשתדל ולהתפלל לה' שיצליח בהשתדלותו, ובספרי וברכך ה' בכל אשר תעשה יכול אפי' יושב בטל ת"ל בכל אשר תעשה, ועוד אם הי' בהשתדלות זה חטא בצד מה, יש להבין דעתו של יוסף בזה במה שלא חשבו לחטא שלא יתכן על איש מרכבה רם המעלה כמוהו שיהי' לו טעות בכגון זה אם נחשב להסרת בטחון אם לא, וכבר דברנו בדברי המדרש הזה אך אין בהמ"ד בלי חידוש:
2
ג׳ונראה דהנה ידוע בספה"ק שיוסף הוא בחי' שבת, ושבעה זמנים שיש בהם מוסף, ומוסף שבת מתייחס ליוסף, ויש להוסיף ולומר דכמו בשבת זכור ושמור זכור הוא במוח המחשבה, ושמור בלב כמו שהביא רש"י הכתוב כי נעים כי תשמרם בבטנך, והיינו דבשבת יש בו שלימות מוח ולב של ישראל, וכמו שבכלל בריאת העולם כתיב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, כן בעולם קטן שהוא האדם ישראל נוחלי שבת, המוח דוגמת השמים, והלב דוגמת הארץ, ויכלו תרגום ואשתכללו, כן באדם נשתכלל ונשלם בחי' המוח והלב, לעומת שמים וארץ, וכך הי' מדתו של יוסף והוא הי' ראשן ומוחן של ישראל כבמדרש פ' ויחי שאמר יוסף להשבטים אתם הגוף ואני הראש כמ"ש תבואתה לראש יוסף, מקביל לזכור, ועוד אמרו ז"ל עין שלא רצתה ליזון ממה שאינו שלה, והיינו שהלב הוא ג"ע שבאדם והעינים הם שערי ג"ע, וכן הוא העין רואה והלב חומד, ובשמירת עיניו הוא שומר את פתח הלב, מקביל לשמור, וע"כ נתנסה כענין ברית שכולל את המוח והלב, שהרי הזרע נמשך מהמוח ואין קישוי אלא לדעת, ובא מחמת חימוד הלב, ובשביל שעמד בנסיון זה זכה לעומתו לבחי' צדיק יסוד עולם דאחיד בשמיא וארעא קיצור הדבר שיוסף הוא בחי' שבת, וכמו שמצות שבת זכור ושמור כן הי' ביוסף:
3
ד׳והנה שבת אין בו מעשה ומ"מ הוא מקור הברכה ומיני' שיתא יומין מתברכין, ואף דכתיב וברכך ה' בכל אשר תעשה, ובספרי יכול אפי' יושב ובטל ת"ל בכל אשר תעשה, ומשמע שצריך מעשה שיהי' כלי לחול בו הברכה, יש לומר לפימ"ש התוס' בהא דכתיב ונכרתו הנפשות העושות אף דאיהי לא עבדה מעשה, כן יש לומר בשבת דמה שהאדם נהנה ומתענג מקדושת שבת חשוב מעשה וע"כ כתיב לעשות את השבת לדורותם, כך הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפי' לעשות את השבת:
4
ה׳ולפי האמור יש לומר דמה שנחשב חטא ליוסף על השתדלותו בשר המשקים אף דלפי מנהגו של עולם צריך האדם לעשות השתדלות וכמ"ש וברכך ה' בכל אשר תעשה, מ"מ יוסף שהוא בחי' שבת לא הי' נצרך לשום השתדלות ולשום מעשה אלא לבטוח בה' ולהתענג על ה' וההנאה מדביקותו בה' הוא הי' נחשב מעשה לחול עליו הברכה והישועה, ע"כ אף שלזולתו אין זה חטא אדרבה כך ראוי לעשות ולא לסמוך על הנסים לבד, מ"מ ליוסף שהוא בחי' שבת חשוב חטא וכעין חילול שבת:
5
ו׳אך יש להבין מה הי' דעתו של יוסף בזה ולמה לא חשב לי' איהו כעין חילול שבת, ויש לומר דהנה במה שסיבב יוסף שיביאו לו את בנימין, הכל תמהו למה עשה ככה לצער את אביו כ"כ, ולא המתין עד בואו יחד עם יעקב, והרמב"ן תירץ לפי שיטתו שבהשתחוית אחיו בראשונה עדיין לא נתקיים חלום הראשון, כי אנחנו מאלמים אלומים ירמוז לכל אחד עשר אחיו ובנימין בכללם, וע"כ לא רצה לאמר להם תיכף בראשונה אני יוסף מהרו ועלו אל אבי וגו', כי הי' בא מיד בלי ספק, אלא מטעם שרצה שיתקיים חלום הראשון בראשונה ולולא כן הי' יוסף חוטא חטא גדול ולצער את אביו ולהעמידו כשכול ואבל על שמעון ועליו ואף אם הי' רצונו לצער את אחיו קצת איך לא יחמול על שיבת אביו, אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות, עכ"ל, ולא זכיתי להבין היכן מצינו שנצטוה יוסף להשתדל שיתקיימו החלום ובודאי השי"ת סיבב סיבות שנעשה משנה למלך ושעי"כ יבואו להשתחוות לו, הוא מסיבות יהפך שיבוא בנימין להשתחוות לו בצירוף יתר שאר אחיו טרם בא יעקב, כדי שיתקיימו החלומות כסדרן לשיטתו, ומה לו להתחכם ולעשות תחבולות והי' לו לבטוח בה' שהוא יעשה כל המתבקש מבלעדי השתדלותו, ואפי' הי' חושב זה למצוה, מ"מ איננה כ"כ מצוה חמורה מפורש שידחה אפי' מ"ע הקלה, כ"ש מצוות כיבוד אב שהוא מ"ע חמורה שבחמורות, מה גם לדעת רש"י וכן מפורש בזוה"ק (קצ"ט:) שחלום הראשון כבר נתקיים בהשתחויתם בלעדי בנימין מאי איכא למימר:
6
ז׳וכשאני לעצמי הייתי אומר דבר חדש דהנה כתיב וישתו וישכרו עמו, וברש"י מיום שמכרוהו לא שתו יין ולא הוא שתה יין ואותו היום שתו, והכל תמהו מאחר שלא ידעו שהוא יוסף למה שתו, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דהנה בזוה"ק דיצה"ר בעי חדוותא דחמרא וכו', ומה שבשבתות וי"ט נתבקש יין לקדושא ואבדלתא ואין שמחה אלא ביין, הוא משום שאז הוא זמן עלית העולמות ונתעלה גם היין ושוב אינו גורם תכונות רעות ואינו מגשם ואינו מגדיל את יצה"ר, וזהו דאיתא בש"ס כוס בכל יומא [היינו בחול המועד] מי איכא, דבאשר חוה"מ ליכא עלית העולמות שוב אין שבח בשתיית היין, והנה ידוע דיוסף הוא בחי' שבת, ולפי"ז יש לומר הא דלא שתו יין מיום שמכרוהו הוא באשר הי' חסר להם יוסף שהוא בחי' שבת ולא הי' אז עלי' להיין אפו' בשבת, ע"כ חששו שלא יגשם ויוליד תכונות רעות, אך בישבם בסעודה עם יוסף הרגישו בהמאכל בחי' שבת שהמאכל נתעלה, מה גם שבאמת הי' אז שבת כאמרם ז"ל וטבוח טבח והכן אין והכן אלא שבת, והי' סעודתם סעודת שבת והיין נתעלה ע"כ שתו אז ולא חששו עכ"ד, ודפח"ח, אך עדיין יש להבין יוסף עצמו למה לא שתה יין מאז ועד עתה, ועכ"פ בשבת דעלמא למה לא שתה, ולכאורה הי' מקום לומר שיוסף לאו מהאי טעמא לא שתה אלא בפשיטות קבלת נזירות לצער עצמו מן היין עד שיראה את אחיו, אבל אין זה תי' נכון שהרי יותר הי' לו לצער עצמו מן היין עד שיראה את אביו:
7
ח׳ונראה דהנה יש להתבונן בהא דאמרו ז"ל יוסף שמר את השבת דכתיב וטבוח טבח והכן אין והכן אלא שבת שנא' והכינו את אשר יביאו, למה לא נרמז בכתוב שמירת שבת של יוסף עד הנה, ונראה דהנה איתא בספה"ק שערך השבטים בערך יוסף, כערך ששת ימי ימי המעשה בערך שבת, והנה כל מקום שנזכר בכתוב שבת, כתיב בצדו ששת ימי המעשה, כי באשר עוה"ז הוא עולם המעשה כאמרם ז"ל היום לעשותם, בלתי אפשר למציאת השבת בלתי ששת ימי המעשה, כמו שלא יתכן מציאת הראש בלתי מציאת הגוף, עד עוה"ב שאז יהי' עולם שכולו שבת, אבל בעוה"ז השבת נתלה במציאת ששת ימי המעשה, וכמו כן י"ל דהא דיוסף הוא בבחי' שבת הוא רק כשהי' מתאחד עם אחיו שהם בבחי' ששת ימי המעשה וכמדרש סוף פ' ויחי שאמר יוסף לאחיו, בשעה שניחם אותם ודיבר על לבם, אתם הגוף ואני הראש כמ"ש תבואתה לראש יוסף, אי נסיב גופא רישא מה טוב, וע"כ בהיותו נפרד מאחיו אי אפשר לו להיות בבחי' שבת לגמרי, וע"כ לא שמר את השבת אז כמו שלא מצינו באחיו ששמרו את השבת, כי כל מה שהי' יוסף משמר את השבת הוא מפאת שהי' בעצמו בבחי' שבת, וע"כ בהיותו מופרד מאחיו לא שמר את השבת כלל, וע"כ לא נכתב בו שמירת שבת עד הנה, שהתאחד עם אחיו, ולפי"ז מובן למה לא שתה יין מיום שמכרוהו עד הנה, מטעם זה עצמו של אחיו, שלא הי' בבחי' שבת, ולא שמר את השבת מקודם, ולפי"מ שכתבנו בתחילת מאמרינו זה שכמו מדריגת שבת זכור ושמור שהם במוח ולב כן הוא מדרגת יוסף במוח ולב, ימתקו עוד הדברים מה שמרומז שמירת שבת של יוסף בכתוב טבוח טבח והכן, דהנה בלי ספק שהזבח לסעודת צדיקים הללו ולסעודת שבת הי' במדריגת הקרבן, ואולי עוד יותר, ואל תתמה שיהי' הזבח לאכילת אדם במדרגה גבוה מקרבן, שבמדרש בהא ששאל יצחק את יעקב מה זה מהרת למצוא בני, ויאמר כי הקרה ה' אלקיך לפני, ר' יוחנן ור"ל חד מנהון אמר אם לקרבנך המציא לך הקב"ה שנא' וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל, למאכלך עאכו"כ עכ"ל, הרי שאכילת יצחק הי' גבוה מקרבן, ע"כ אין תימא אם נאמר שכן הי' לסעודת י"ב שבטים בסעודת שבת, והנה קרבן אמרו ז"ל תבוא נפש ותכפר על הנפש, הרי שענין קרבן הוא להשלמת הנפש וע"כ נמי הא דטבוח טבח הוא השלמת הנפש, והכנה היא במחשבה מדריגת המוח והשכל וא"כ הצירוף של וטבוח טבח עם והכן הוא השלמת הנפש שהיא הלב ובצירוף המוח, והוא מקביל למדריגת שבת זכור ושמור, וע"כ נרמז בכאן השמירת שבת של יוסף אחר שהתאחד עם אחיו שהם בבחי' הגוף דהיינו הלב, עם יוסף שהוא בבחי' הראש שהוא השכל כבמדרש סוף פ' ויחי הנ"ל, וגם לפי הדברים האלה מובן נמי ששמירת שבת זכור ושמור שהוא מקביל למוח ולב יחדיו, הי' רק כשהתאחדו השבטים שהם בחי' הלב ליוסף שהוא בחי' הראש והשכל אז נשלמו ביוסף שתי הבחי' מעין מדריגת שבת, ע"כ רק אז שמר את השבת ולא בהיותו לבדו בבחי' הראש והשכל לבד, [ואף שכבר אמרנו בריש המאמר שבמה ששמר את עיניו שהם פתח הלב זכה לבחי' שמור, מ"מ שיהי' הוא בעצמו בבחי' הלב לגמרי נראה מהמדרש סוף ויחי שלא הי' בבחי' זו בלתי כשהתאחד עם אחיו] ושני הפירושים בחד מתקלא סלקא:
8
ט׳ובמה שאמרנו בענין טבוח טבח והכן, יש לומר בהא דאיתא בספה"ק שיש בכאן רמז על חנוכה שהרי כשתצרף אות ח' של טבח עם אותיות והכן, יהיו אותיות חנוכה, ולפי דברינו יובנו הדברים אל נכון עפ"י מה שהגדנו בליל ב' דחנוכה שהיונים בכניסתם להיכל לבד פגמו את לבם של ישראל, ובמה שטמאו את השמנים פגמו את המוח והשכל של ישראל, וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום תקנו לעומתם שתי סוגי מצות, הלל והודאה הם בבחי' לב, והדלקת נרות חנוכה הוא במוח, עי"ש, וע"כ נרמז חנוכה בשתי תיבות אלו טבח והכן, שהם מקבילים ללב ומוח כנ"ל:
9
י׳ובמה שאמרנו ששמירת יוסף את השבת הי' רק כשהתאחדו את השבטים, יובן הטעם שעשה תחבולות להביא אליו את בנימין עוד טרם ביאתו עם יעקב למצרים, דהנה אמרו ז"ל אלמלי שמרו ישראל שבת אחת לא שלטו בהם אומה ולשון, ואף שהגלות נגזר עוד בברית בין הבתרים כאמרם ז"ל שנרמז שם הד' מלכיות והנה אימה זו בבל וכו', מ"מ גלות לחוד ושליטת האומות עליהם לחוד, כי הגלות התחיל מיום שנולד יצחק שהי' נחשבים גרים, ובגרות לבד נתקיים הגלות ולא הי' עליהם שום שליטת האומות להשתעבד בהם עד שמת יוסף וכל אחיו, וכן הי' אלמלי שמרו ישראל שבת אחת אף שהיו נזקקין לגלות, מ"מ לא היו עליהם שליטת ושעבוד האומות, ולפי"ז יש לומר דבהתאחדות יוסף והשבטים שהי' אז שמירת שבת כנ"ל, הי' כענין מאמרם ז"ל אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטו בהם אומה ולשון, ועכ"פ כל ימי חיותם במצרים לא שלטו המצריים לשעבדם כאמרם ז"ל כל זמן שהי' אחד מן השבטים קיים לא הי' עליהם שעבוד מצרים, וכל זה כששמירת שבת קדים, אז לא הי' אפשר להשעבוד לחול, כי שמירת שבת מדחה את השעבוד מלחול, אבל כשכבר חל הגלות שוב איננו מועיל שמירת שבת אחת, כי שאני מיגנא ממיקם, וע"כ מובן זה שהשתדל יוסף שיביאו לו את בנימין טרם ירידת יעקב למצרים, שבירידת יעקב התחיל השעבוד, והוא רצה שיהי' שמירת שבת אחת טרם תתחיל הגלות כל עיקר, ובשביל זה לא שלטו עליהם המצריים לשעבדם כל ימי חיותם, ואולי שמירת שבת ראשונה זו הי' לתועלת לכל גלות מצרים לבל ימעדו קרסולם עד שנגאלו, כי השבת הוא קיום ישראל בגלותם גם היום, וע"כ איננו רחוק לומר ששמירת שבת ראשונה של יוסף והשבטים הי' לתועלת ולקיום זרעם אחריהם, אחרי שעכ"פ בהם עצמם לא הי' להמצריים שליטה, שוב הי' לתועלת ולקיום עכ"פ לזרעם, אף שזרעם אחריהם לא הי' להם השבת, עד בוא משרע"ה והוברר להם יום השבת למנוחה כבמדרש, ועכ"פ ירידת בנימין למצרים טרם ירידת יעקב למצרים, שאז התחיל הגלות, הי' לתועלת עצום למען הקל הגלות, וע"כ לא חש על צערו של יעקב בלקחם ממנו את בנימין, שידע היטב ביעקב רחמן שבאבות דאלו הוה ידע התועלת העצום, הוה ניחא לי' לסבול צער כהנה וכהנה, ואדרבא אם לא הי' יוסף עושה כך משום שחס על צערו של יעקב, כשתודע מזה ליעקב אח"כ, יכאיב וידאיב את נפשו ביותר שבשביל למעט את צערו יסבלו בניו כ"כ שעבוד וימעדו ח"ו קרסולי זרעו בגלותם, ע"כ מוכרח הי' יוסף שלא לחוש על צערו של יעקב בלקיחת בנימין ממנו:
10
י״אולפי האמור יתפרש לנו דעתו של יוסף שעשה השתדלות ע"י שר המשקים אף שידע מעלתו שהוא בחי' שבת ואינו צריך להשתדלות, והשתדלות לאיש אשר הוא בבחי' שבת נחשב כמעט לחילול שבת, מ"מ חשב כי בהיותו נפרד מאחיו שאז איננו בבחי' שבת, שוב נצרך להשתדלות וכמ"ש וברכך ה' בכל אשר תעשה, בכדי שיהי' מקום להברכה והישועה לחול וכמ"ש לעיל, אך מ"מ נחשב לו לחטא, שהרי זה עצמו שנפרד מאחיו הי' הוא הגורם ע"י הוצאת דיבה עליהם, ואלמלא חטא זה הקדום, הי' בבחי' שבת ולא הי' צריך להשתדלות, דומה לזה מ"ש הריב"ש דאם הוא עצמו הביא עליו את האונס לא נחשב כלל לאונס, אך יוסף לשיטתו שלא הי' מוציא בעצמו חטא הוצאת דבה, והוא עפי"מ שפירשנו כבר דבאמת נדמה לו ליוסף שאחיו עברו על השלשה דברים, והי' מצוה עליו להוכיחם באשר הוא צדיק הדור וכבש"ס יומא בכ"ג אי איכא דאית בי' מילתא מידע ידע ומהדר לי' בתשובה, אבל לא הרהיב עוז בנפשו להוכיח את אתיו הגדולים, קדושי עליון כמותם, ובאם הי' מוכיחם הי' אחת משתי אלה, או שהיו מראין לו שאין הדבר כמו שחשב הוא לקיים והייתם נקיים מה' ומישראל, או באם הי' הצדק אתו והי' פגם קצת היו חוזרים בהם שצדיקים לבם ברשותם, א"כ במה שלא הוכיחם במקום שראוי להוכיח ולדבר נחשב השתיקה כפגם הדיבור כבזוה"ק פ' תזריע, ומזה בא להא דויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, אף שכוונתו הי' לטובה כדי שאביהם יישירם מ"מ אחר שבאמת הי' צריך להוכיחם ולא הי' נצרך לכל זה, נחשב לו לחטא, אבל יוסף לשיטתו שלא הי' ראוי לו להרהיב עוז בנפשו ולהוכיחם, שוב אין עליו שום חטא בזה, והנה יוסף כמו שהי' קטן בעיניו אז, שלא הרהיב לדבר ולהוכיח את אחיו הגדולים, באותה בחי' הי' תמיד כאמרם ז"ל הוא יוסף שהי' רועה צאנו של אביו, הוא יוסף שהי' מלך, וע"כ ענותנותו היתירה שהי' לו מאז, הי' לו גם אח"כ אף אחר שבא עובדא לידו ונעשה צדיק יסוד עולם בפועל, וע"כ לשיטתו לא הוא הביא את עצמו שיהי' נפרד מאחיו, וע"כ השתדלותו אינו נחשב כחילול שבת, אבל הכתוב חשב לו לחטא שהרי באמת הי' לו לדבר ולהוכיח ובשתיקתו הוא עצמו גרם שיהי' נפרד מאתיו ושלא יהי' בבחי' השבת ונחשב כחילול שבת וכנ"ל:
11
י״בולפי האמור יתפרשו דברי המדרש הא דנתוסף לו שתי שנים בשביל שאמר זכרתני והזכרתני, דלאו משום כפילא דלישנא הוא אלא בגופא דענינא, דהנה זכרתני הוא במוח הזכירה, והזכרתני אל פרעה הוא בפה והאי לישנא קולמסא דליבא, א"כ סמך על מוח ולב של שר המשקים, ובאשר הוא בבחי' שבת זכור ושמור מוח ולב, הי' השתדלותו ע"י מוח ולב שר המשקים נחשב לפגם בבחי' מוח ולב וחילול שבת, ע"כ הוצרך מירוק כפול לפגם וחילול שבת שהוא כפול, וזהו כפילא דלישנא ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, עפ"י מאמרם ז"ל כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור בפה, כן יש לפרש וישכחהו זה שכחת הלב שהוא במוח המחשבה, ולא זכר בפה קולמסא דלבא, ולעומת זה נתוסף לו שתי שנים בבית האסורים למרק פגם כפול הזה:
12
י״גנראה דזמן חנוכה הוא לעומת יוסף וכמו שכתבנו במאמר הקדום מענין שני סוגי מצות שהתקינו בחנוכה, הדלקת הנרות שאור הוא במוח, והלל והודאה הם בפה ולב, ויש לומר דכמו יוסף שהי' קיום ועמידתן של ישראל כאמרם ז"ל מי מורידן למצרים יוסף, מי מכלכלם יוסף, הים ואף הירדן לא נקרעו אלא בזכותו של יוסף, כן נמי עיקר הקיום ועמידת ישראל בגלותנו זה הם אורות חנוכה שהוא אור גדול מאד ובימי החול שמותר בעשיית מלאכה בלתי עליות העולמות אלא כמו שהן למטה, זה הוא עמידתנו בשפלותינו, ואף שאנו דומין לימי החול, וכעין שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעם דבפורים מלאכה לא קבילו עלייהו, כדי שנזכה לאורות פורים אפי' בשפלותינו, וימים טובים שהם בזמן היתר מלאכה, הם המחזיקים בידינו בגליותינו:
13
י״דפתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בתנוכה, ויש להבין שהרי דומיא דמנורה תקנוהו, והרי אין מדליקין בהם במקדש משום שנאמר להעלות נר תמיד, כדי שתהא שלהבת עולה מאלי' ולמה לא תיקנו כן בחנוכה, ונראה דהנה במדרש בשעה שהקריבו הנשיאים את קרבנם לחנוכת המזבח חלשה דעתו של אהרן שלא הי' עמהם בחנוכה, אמר לו הקב"ה לגדולה מזו אתה מתוקן שאתה מדליק ומטיב את הנרות, וברמב"ן דהכוונה על נרות חנוכה, נראה לפרש דהנה ברש"י ויקהל והנשיאם הביאו חסר יוד מפני שלא התנדבו במלאכת המשכן תחילה אלא אמרו יתנדבו הציבור מה שמתנדבים ומה שיחסרו אנו משלימין, ולפי שנתעצלו בתחלה נחסר אות יוד משמם, וע"כ והנשיאם כתיב חסר יוד, וע"כ בחנוכת המזבח התנדבו תחילה, ויש לפרש ענין חיסור היוד, כי ברש"י בשלח דיוד ע"ש המחשבה נאמרה, והיינו כי יוד מורה על העתיד מלשון יהי' והעתיד לעולם עדיין במחשבה, וכן הוא הוראת שם הוי' ב"ה וב"ש הי', הוה, ויהי', היוד מורה על העתיד, וממנו הענין כאמרם ז"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני, ובזוה"ק שנשיאים שורשם בכתר, והוא קיצו של יוד כידוע, ויש לומר מפני שתעודתם היא לשאת את ראש ישראל שיהי' ביכולת ישראל לעבוד עבודתם, וע"כ נקראים נשיאים ביוד שפי' מנשאים את אחרים, ולא נשואים בואו שהי' פירוש שהם עצמם מוגבהים וכבש"ס מגילה הוא אינו שש אבל אחרים משיש, דייקא נמי דכתיב כן ישיש ולא כן ישוש, א"כ כל תעודתם היא לעתיד, וע"כ כאשר אמרו מה שהציבור מחסרים אנו משלימים, לא מלאו את תעודתם, שתעודתם היא לפתוח פתח לישראל שישראל יעשו בעצמם, וע"כ נחסר מהם אות יוד שהוא העתיד, וכאשר השכילו שלא טוב עשו התנדבו בחנוכת המזבח תחילה, והנה אהרן הי' בוש לקרב אל המזבח, מה גם להרהיב עוז בנפשו לפתוח פתח לבנ"י, ע"כ לא הביא בחנוכת המזבח, ומ"מ כשראה שנרצה קרבנם הי' מיצר שלא הי' עמהם ואף שעדיין הי' יכול להביא ומי מעכב עליו, אך בפ"ע לא הרהיב עוז, וחשב שאם הי' עמהם בעצה, באמצעותם הי' שלו נתקבל, וזהו שנחמו בהעלאת הנרות, כפירש"י עד שתהא שלהבת עולה מאלי', והנרות רומז לנשמת ישראל שהי' מביא בלב ישראל אהבה לאביהן שבשמים עד שהי' מתלהבים מאליהם, וזהו שושבינא דמטרנותא להגביה את לבב ישראל שיהי' מתלהבים מאליהם לאביהן שבשמים, וזה עצמו הוא נרות חנוכה אף בגלות על פתח ביתו של כל אחד ואחד מבחוץ שיהי' כל אחד מדליק, וזהו משתלשל מנרות המנורה שפעל אהרן כדי שתהא שלהבת עולה מאלי', ולפי האמור יובן שהענין כדי שתהא שלהבת עולה מאלי', הי' ענין רק במנורה שעשה אהרן ופעל לכל ישראל, אך אין זה ענין לנ"ח שבלא"ה הרי כל אחד מדליק לעצמו, ואין בו ענין להכשיר ולהיישר את זולתו, והוא מצוה לכל פרט ופרט:
14
ט״ובמדרש יוסף משלו נתנו לו, וקחשיב ששה דברים, פיו, גוף, צואר, יד, רגל, מחשבה, פירוש יוסף נקרא גם ע"ש אסף אלקים את חרפתי, וא"כ יש בו כח אסיפה לאסוף כל הכחות יחד לעבודת ה', היפוך עשו שהי' כאדרת שער ובמדרש כולו מפוזר ומפורד כאדרת וכבר פרשנו במקומו מפורד הוא מופרד מהשורש, ומפוזר הוא פיזור הכחות של עצמו, שהי' נבהל פעם לזה ופעם לזה, ולא ידע שלום בעצמו, וע"כ במדרש ויחי שהי' יוסף כנגד עשו, ומוכח שהי' היפוך לו לגמרי, וע"ז מורה מספר ששה שהמדרש מונה והולך, והיינו שעמד בנסיון מכל צד, וע"כ זכה למדת צדיק יסוד עולם כנישו דכל נהירין, והנה מלכות יון הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהיו לעומת מדתו של יעקאע"ה בקדושה, עכת"ד הצריך לענינינו, והנה כמו יעקאע"ה בקדושה שהי' כלול בו מדת אברהם ויצחק וכל ששה מדות הטובות כידוע למבינים, כן להבדיל לעומתו יון בטומאה הי' כלול במו בבל ופו"מ וכל ששה מדת הרעות שבטומאה, וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום ניטל מהם זה הכח וניתוסף בישראל מדת התכללות ביותר, וזהו ענין מהדרין מן המהדרין שמדליקין ל"ו נרות מספר ששה פעמים ששה להורות על ענין זה שזכו ישראל, וימתקו הדברים עוד יותר עפ"י מה שאמרנו במאמרים הקודמים שחנוכה מקביל ליוסף עי"ש, ולפי האמור יש לפרש ענין י"ב חלות שהי' מסדרין בשבת שתי מערכות של ששה ששה כי שבת רזא דאחד והוא נחלת יעקב, ומוסף שבת הוא יוסף, וכל אחד כלול מהם כלול כל ששה קצוות והוא מקביל לאות ואו במלואו, שכפל הואו הוא נגד יעקב ויוסף, ואולי יש לומר כי אות א' שביניהם השני יודין שבו רומז לשני בזיכי נבונה שנותנין בין המערכות לדעת אבא שאול, ולדעת החכמים שנותנין על הלחם ואין בין שתי המערכות כלום, יש לומר שהם מקבילין לעילוי הואו שבשם ב"ן, והדברים ידועין, ובזה יש לפרש מה שיסד האריז"ל כפילא וקלישא, היינו דקלשת הא' מביניהון:
15
ט״זבפייט לשבת ראשון של חנוכה המיוסד על דברי המדרש בפסוק אלה שני בני יצהר העומדים על אדון כל הארץ, זה אהרן ודוד שנמשחו בשמן המשחה, אהרן מבקש את כהונתו, ודוד את מלכותו, כתב הפייטן לבן אפרת, [זה דוד] ציץ נכרת, אשר הי' כציץ נובל, לבן הומשח, [זה אהרן] אשר הושח, כמו אני' בלי חובל, רמז בזה שמלכות דוד נכרתת לגמרי בגלות, מלכה ושרי' בגוים, אבל כהונת אהרן אינה נכרתת לגמרי אלא הושח, היינו שעדיין נשאר זכות לכהונת אהרן הוא נרות חנוכה וברכת כהנים, כבמדרש שלך לעולם קיימת, שפירש הרמב"ן דהכוונה על נרות חנוכה וברכת כהנים, והטעם י"ל עפ"י מאמרם ז"ל כ"ג שסרח מלקין אותו ומחזירין אותו כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו, וזהו שהי' נחמה לאהרן על שהי' מיצר שלא השתתף עם הנשיאים בחנוכת המזבח, שמעלת הנשיאים הוא ענין מלוכה, ומלוכה נקרא בלשון נשיא כמ"ש ודוד עבדי נשיא להם לעולם, כי אף שמלך קודם לכה"ג, מ"מ אפשר למלוכה סילוק, וא"א שיהי' סילוק כהונה לגמרי שתלוי' קדושתו בקדושת השי"ת:
16
י״זבספר עבודת ישראל כתב ליישב קושיית התוס' מנ"ל דסבר ר"ה מל"ל דילמא משום דכבתה זקוק לה ואי אפשר להדליק בשבת, ותירץ הוא ז"ל דבשבת לכ"ע כבתה אין זקוק לה, ונתן טעם לדבר, ויש לומר עוד בטעמו של דבר דהנה ידוע שמדת יונים הי' עזות מצח לפיכך ראה דניאל את מלכות הזאת בדמות נמר שיש בו מדת העזות ביותר כמו שאמרו ז"ל הוי עז כנמר, והנה כשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום, השתמשו במדתם לקדושה, להיות עז כנמר בעבודת השי"ת ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו ויבטלם בלבו ויהיו בעיניו כאפס ואין, וגם המלחמה עצמה שעמדו נגד היונים שהיו כחול הים, יחשמונאי ובניו המועטים עמדו כנגדם, זה הכח ועוז לקחו ממדת היונים והכניסוה לקדושה, אך מדה זו בקדושה צריכה שמירה ביותר שלא יסתעף ממנה גסות רוח ועזות פנים לרהב נער בזקן, נקלה בנכבד, אבל חכמז"ל תקנו זה במצות נ"ח על פתח ביתו מבחוץ, שמדחה כח החיצונים כאמרם ז"ל מעט אור ידחה רב חושך, ומובן ששמירה זו מועילה גם בפני הסתעפות עזות פנים וגסות רוח, ממדת העוז דקדושה, ובפשיטות יש לומר דכל מדת הגסות רוח ועזות פנים, נמשך מפאת החושך והסתר אור האלקי, כי במקום התגלות אור האלקי ממילא כל הנבראום בטלים ואין מקום לגסות רוח ועזות פנים כמובן, וע"כ נ"ח שהוא התגלות אורות העליונים אפי' בחוץ, ברה"ר עלמא דפרודא, זה שמירה מעילה בפני הסתעפות כחות רעות כנ"ל, והנה כל זה נצרך בחול, אבל בשבת שכולהו ערקין לנוקבא דתהומא רבא מפני אימת שבת, וגם שבת הוא נחלת יעקב שהוא בחי' עקב וביטול ונמשך אחר השי"ת בתמימות, שוב אין לחוש עוד מפני הסתעפות, וכאשר קידש היום שוב אין צורך בנרות חנוכה, וע"כ אם בשבת כבתה לכ"ע אין זקוק לה:
17