שם משמואל, מקץ ט׳Shem MiShmuel, Miketz 9
א׳שנת תרע"ח. מקץ ושבת חנוכה
1
ב׳ויהי מקץ שנתים ימים, במדרש בכל עצב יהי' מותר בכל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו הי' לו יתרון ממנה למה שנטל את בתה, ודבר שפתים אך למחסור, ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים, וכל המפרשים נתקשו מה חטא הי' בזה, וכי אין מותר לשבוי לעשות השתדלות ובקשות שיצא לחירות, ועוד מהו מספר השתי שנים, שבוודאי אי אפשר לומר דכפילא דלישנא דזכרתני והזכרתני קגרים, ועוד מה הי' דעתו של יוסף בזה, כי באם זה אינו ראוי בוודאי גם יוסף הי' יודע, וצדיקים לבם ברשותם ואל כל אשר יחפוץ יטנו, וכבר דברנו בזה, אלא אין בהמ"ד בלי חידוש:
2
ג׳ונראה דהנה בפסוק ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף פירש"י משנולד שטנו של עשו שנאמר והי' בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש אש בלא להבה אינו שולט למרחוק משנולד יוסף בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב, ויש להבין למה לא הספיק יעקב לבדו שנמשל לאש עכ"פ להנצל מעשו, כי לא הי' רוצה לדחות את עשו ממקומו וליטול ממנו את הר שעיר שיהי' צריך שלהבה תלהטהו מרחוק, אלא להצלת עצמו שעשו לא יבוא בגבולו להזיק אותו, ולזה הי' די מה שהוא בעצמו כאש בוערה, וכענין לעתיד ואני אהי' לו חומת אש סביב, ואם יבוא עשו בגבולו ישָרף:
3
ד׳ונראה דהנה ידוע שעשו הי' בו נשמות רמות ונשאות, ומ"מ לא הועילו לו שלא יצא לתרבות רעות, או שיכניסו בו הרהורי תשובה עכ"פ, והטעם י"ל עפ"י דברי הזוה"ק ח"ג (רנ"א:) דיש עננים חשוכין דמכסיין על נהורין וכו' דאתמר בהון ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע חשוך כאשר בתחילה דכל כך חשוכא דעננין דלהון דלא יכלין נהורין לאנהרא להון, ובגין דא ולא נודע כי באו אל קרבנה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דזהו קליפת גיאות שלזה אינו מועיל הארת קדושה, שבשביל אורות אלו הוא מתגאה עוד יותר, וחושב עצמו כאנשי המעלה עכ"ד, והנה קליפה זו מצינו בעשו ביותר כמ"ש זדון לבך השיאך שוכני בחגוי סלע מרום שבתו אומר בלבו מי יורידנו ארץ אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך וגו' ובירמי' מ"ט ט"ז תפלצתך השיא אותך זדון לבך שוכני בחגוי הסלע תופשי מרום גבעה כי תגביה כנשר קנך משם אורידך נאום ה', ובתנדב"א לעתיד יבוא עשו וישב בראש אברהם יצחק ויעקב וכל הצדיקים עד שיבוא הקב"ה בעצמו וישליכהו לחוץ, וע"כ מובן אשר הנשמות הגבוהות שהי' בו לא יכלו להושיעהו מאומה ואדרבה מחמתם נתגאה עוד יותר, ומחמת אלו הנשמות הי' גודל כחו להרשיע עוד יותר, כי הסט"א בעצמם הם פגרים מתים אלא כל כחם מחמת קדושה הנבלעת בהם וע"כ להכניע כחו של עשו נתבקש בראשונה להוציא את בלעו מתוך פיו, ועכ"פ שנשמות אלו שבקרבו יתעוררו לצאת ולא יהי' הוא והם דבר אחד:
4
ה׳והנה בית יעקב אש הוא כענין שכתוב והי' אור ישראל לאש, שהקדושה והאור שבו הי' כאש שורף כל כחות החיצונים הבאים בגבולו, וכענין אמרם ז"ל סוכה (כ"ח.) על יונתן בן עוזיאל כל עוף הפורח עליו מיד נשרף, וברש"י שהי' מלאכי השרת מתקבצין סביביו לשמוע ד"ת מפיו, וזה לא הי' מועיל לבטל כחו של עשו, וכמו לעתיד שיבוא עשו וישב בראש, אף שאיננו חסר שם מלאכים שומרי הפתח, כי רשעתו כ"כ נסתר ונעלם עד שאפי' מלאך אינו מכיר בו, וכל גודל כחו להסתיר בו כ"כ את רשעתו נצמח נמי מפאת נשמות הגבוהות שבו כמו שהם פנימיים הוא מסתיר עצמו בכח פנימית, אך בית יוסף להבה ששולט למרחוק היינו שהי' בכחו לקרב עצמו לגבול הסט"א ולהוציא את בלעם מפיהם ע"י התפשטות הקדושה לגבול החיצונים, וכמשל יתד ברזל התקוע בכותל שנפרך ראשו וא"א ללקחו במלקחיים מקרבין אליו חתיכת אבן השואבת שטבע הברזל לדבק באבן השואבת וכשמנתקין בכח את אבן השואבת נמשך עמו יתד הברזל, כן דבר הזה שיוסף הוא להבה וכענין שכתוב להבה תלהט רשעים, ואי אפשר שצד הרע יפגמהו ח"ו כי שלהבת אש קדושתו תלהטם, וע"כ אפשר לו לקרב לגבולם ביותר ואז חלקי הקדושה ונשמות קדושות שהם טבועים מאז ביד החיצונים מתדבקים אליו כי מצא מין את מינו וניעור ונדבקו בו כמשל הברזל באבן השואבת וכשהוא עולה במעלותיו מתנתקים ממקום טביעתם, ועולים עמו או לכה"פ מתפרדים ומתחלקים מצד הרע, וממילא נשאר צד הרע בלי חיות, וזהו הענין שהי' יוסף שטנו של אותו האיש, מה שלא הספיק לזה אש קדושת יעקב, כי באשר אש איננו שולט למרחוק הי' קדושתו כאש מאיר בגבול הקדושה לבד ולא הי' מתפשט בגבול החיצונים, וע"כ בלעדי יוסף לא הי' יכול להתגבר על עשו שהי' בו נשמות גבוהות כ"כ כנ"ל, ובאמת כחו של יוסף זה הי' ענין מה שפעל יעקב בפגישתו עם עשו שמשך ממנו את כל נשמות הגבוהות, ואותם שלא הוציאם תיכף מ"מ נתפרדו ויצאו ממנו לאחר זמן כידוע, וע"כ גסות רוחו נמי נתמעט מאשר הי' מלפנים שהי' חושב א"ע לכמה מדריגות גבוה מיעקב, ואח"כ אמר נסעה ונלכה ואלך לנגדך, היינו בשוה לך שעכ"פ לא גבוה מיעקב אלא בשוה לו, ולעתיד יתקיים ולא יהי' שריד לבית עשו, ויש לפרש שינטל ממנו כל הנשמות וכל שארית הקדושה, כענין אמרם ז"ל בעלמא אין שריד אלא ת"ח שנאמר ובשרידים אשר ה' קורא:
5
ו׳ולפי האמור יובנו דברי המדרש בכל עצב יהי' מותר בכל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו הי' לו יתרון ממנה למה שנטל את בתה, היינו שנשמת אסנת בתה היתה נשמה גבוה מאד, ולעומת גדולתה היתה שקיעתה כ"כ עמוק בידי החיצונים, כי כך היא המדה כמו שהגדנו כמה פעמים בשם כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק, והי' נשמה ההוא כלואה בבית פוטיפר, ומאחר שהארורה תפשהו בבגדו ואחזה בו נדבקה בו נשמת אסנת [כידוע בכתבי האריז"ל שיש נשמות מתדבקים אפי' בחיים מזה לזה] וכאשר יוסף נתק א"ע ממנה וינס ויצא החוצה הוציא אתו עמו את נשמת אסנת שנדבקה בו בעת אחיזתה בו, ומאז היתה אסנת ראוי' לו לאשה כי נשמתה היתה עמו אלא שנתארך הזמן כל ימי מאסרו:
6
ז׳ובזה יש לפרש טעם מ"ד דלעשות צרכיו נכנס שדקדקנו בש"ק העבר דלא יתכן לומר זה על איש מרכבה למדת צדיק יסוד עולם, ואמרנו שלא ממנו היתה זאת אלא כעין אמרם ז"ל ביהודה רמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה וכו' מחמת שהי' מתבקש הבריחה מצד הרע אפי' כשהי' קרוב לבאר שחת עיי"ש באריכות, ולפי דברינו הנ"ל יש עוד לומר שהי' נמי מחמת הצורך להוציא את נשמת אסנת משם וכמשל הנ"ל:
7
ח׳ולפי דרכינו הנ"ל יש לומר שלעומת שתי מדות אלו של יעקב ויוסף אש ולהבה הוא נר שבת ונר חנוכה, כי נר שבת הוא משום שלום ביתו, ושבת הוא נחלת יעקב שהוא בבחי' אש שמאיר בתוך גבול הקדושה, וכשהחיצונים מתקרבים מיד נשרפים [ומ"מ ערב שבת הוא מדת יוסף כנודע שהיא להבה המלהטת רשעים והוא מתפשט לתוך גבול החיצונים, וכידוע מ"ש האריז"ל מענין רחיצת חמין בע"ש והיינו שלא יהנו אפי' מאור החוזר בע"ש או מתוספות שבת שעודנו חול ומגבול חיצונים] אלא עומדים מחוץ לגבול הקדושה כענין מ"ש סביב רשעים יתהלכון, אבל נ"ח אינו כן, והיינו דהנה היוונים הי' ענינם עזות מצח כמו שראה דניאל את מלכות זו כדמות נמר שמדתו עזות כאמרם ז"ל הוי עז כנמר, ועזות של היוונים וגסות הרוח של עשו בני בקתא חדא נינהו, והיינו דכמו עשו דהנשמות הגבוהות שהי' בו הם הרהיבו את גסות רותו ביותר כנ"ל, כן הי' היוונים דבשביל שהי' בם ענין החכמה והשכל שאיננו ענין חומרי, דבוודאי בא מחמת רב ניצוצי קדושה שהי' מובלע בתוכם, ומחמת זה הי' להם כח גדול להתפשט בגבול הקדושה וטמאו את כל השמנים שבהיכל, וכשגברו מלכות בית תשמונאי ונצחום לא הי' אפשר אלא ע"י שהוציאו את בלעם מפיהם, ואז נתקיים בהם להבה תלהט רשעים, והתפשטה הקדושה אף בגבול החיצונים, וע"כ מן אז והלאה לא העמידו עוד חכמים ופלסופים, וישראל נטלו מהם כל נצוצי הקדושה שהי' נבלע בהם וניתוסף בישראל מעלת החכמה, וזהו שנעשה להם אח"כ נס במנורה כאמרם ז"ל הרוצה להחכים ידרים, ומזה נשאר לדורות בזמה"ז שנתוסף בישראל כח זה להתפשטות קדושה בגבול החיצונים לקיים להבה תלהט רשעים ולתוספות אור אלקי בלב ישראל, וכבר הגדנו במק"א כי טבע האש הוא בכפלים לכלות ולשרוף וגם להאיר, וזהו ענין נ"ח שמצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ רה"ר עלמא דפרודא ובתוך עשרה כי אין רה"ר תופסת למעלה מעשרה והיא התפשטות הקדושה בגבול החיצונים להוציא משם את כל חלקי הקדושה ולהאיר את רה"ר:
8
ט׳וי"ל עוד כי נר שבת ונר חנוכה הם רוח משפט ורוח בער הנזכר בישעי' ד' ד' נר שבת הוא רוח משפט, וידוע דמשפט איהו רחמי והוא מדתו של יעקב מדת הרחמים, והיינו שענינו רק להאיר את גבול הקדושה ולא ללחום עם זולתו להשמידם ולבערם, ורוח בער הוא מדתי של יוסף להבה תלהט רשעים:
9
י׳וימתקו עוד הדברים עפי"מ שהגדנו בש"ק העבר בשם המקובלים שביוסף נתעבר נשמת יצחק, נוטריקון קץ חי, ע"כ מדתו נמי לעשות דין ברשעים ולהתפשט בתוך גבולם, וזה עצמו הוא הענין במצרים שכפאן למול ולהסיר הערלה אף שהערלה היא מהותם, וזהו ענין נ"ח כנ"ל, ואפשר שמזה נסתעף מה שהורקנוס הזקן מזרע חשמונאים כפה את אדומיים למול כביוסיפון והובא באבן עזרא סוף פ' תולדות:
10
י״אולפי האמור יש לפרש ענין השני משיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, דידוע שהמלחמות יהיו נגמרים ע"י משיח בן יוסף ויכלה את זרעו של עמלק, ויתקיים להבה תלהט רשעים, ולא ישאיר את פליטי האומות שהם יהיו כענין קליפה השומר לפרי, וכך הי' הכוונה ביצירתם, וזה יהי' תיקונם כמו שומר לפרי שיש בו חשיבות לענין קבלת טומאה, וע"כ לעתיד כתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם, וכאשר משיח בן יוסף ישלים ענין זה, אח"כ יבוא משיח בן דוד וימשיך הארות אלקית לכל העולם, ואפי' לפליטי האומות וכמ"ש אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד:
11
י״בולפי האמור יש לפרש דברי המדרש פרשה צ"א הן יהרוס ולא יבנה משהרס הקב"ה עצתן של שבטים עוד לא נבנית, וכבר דקדקנו מלשון עוד לא נבנית דמשמע שעדיין לא נבנית, ומ"מ יבוא עת שתבנה אתמהה, ולפי דרכינו י"ל דהשבטים שמיאנו שיהי' יוסף מלך או מושל עליהם, לא מחמת קנאת איש מרעהו שהמה הבל הי' בזה, ותדע למה לא נתקנאו על יהודה, ומלוכת יהודה הוטב בעיניהם, והרי לא קשיש יהודה מיוסף אלא כשלש שנים לפי החשבון, אלא בהכרח לומר שגוף הנהגה של יוסף לא הוטב בעיניהם, והיינו לפי דרכינו שמדתו הי' להבה ולהבה תלהט רשעים ומשום שנתעבר בו נשמתו של יצחק שהוא מדת הדין קשה, מזה נתייראו ומיאנו בהנהגה כזו, ורצו בהנהגה בנחת ובהשקט, ונראה שממשלת יהודה הי' בנחת ובדברים טובים ובדברים נחומים ובענוה, וכן מצינו במלכות בית דוד שהי' הנהגה שלהם בנחת ובענוה וכמ"ש ישעי' ח' ואו יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט ומשוש את רצון ובן רמליהו, ובתרגום חלף דקץ עמא הדין במלכותא דבית דוד דמדבר להון בניח כמי שלוחא דנגדין בניחא ואתרעיאו ברצין ובר רמליא, ומפורש שם דמלכות בר רמלי' היא מלכות בית אפרים, הרי כי שונים הי' הנהגת מלכות ב"ד ממלכות בית אפרים, שמב"ד הי' הנהגה נוחה ומלכות בית אפרים הי' ברעש ובמדת הדין ביותר, והעם בימי בר רמלי' הי' מואסים בהנהגה בנחת, שהי' נראה בעיניהם חלושה, וחשבו שהנהגת המלכות טוב יותר שיהי' ברעש ובמדת הדין המטיל אימה על העם, ולהיפוך מזה הי' השבטים קדושי עליון בדעתם שנכון יותר הנהגה בנחת מהנהגה ברעש ובמדת הדין, ע"כ הי' עצתם למכור את יוסף, ושיהי' הם ויהודה בראשם מושלים עליו, ובשביל זה יהי' המלכות לעולם מיהודה, וזהו עצתם של השבטים, שלא מחמת קנאה ושנאה עשו מה שעשו אלא בעצה ודעת, אך ה' הרס את עצתם ואדרבה ממעשיהם גופא נמשך ממשלת יוסף, כי כך היא המדה, שבראשונה נצרך שיהי' להבה תלהט רשעים ואחר איבודן של רשעים יתיישב העולם בממשלה נוחה ושקטה:
12
י״גונראה דכן הי' הכוונה במלכות שאול שהוא יכלה את כל זרע עמלק ויגמור את כל המלחמות לבער את הקוצים מן הכרם ברוח בער, ואח"כ יעמוד מלכות ב"ד מלכות נוחה ושקטה, והכוונה הי' שדהמע"ה עצמו יהי' המשיח כמו לעתיד משיח בן דוד שהוא דוד בעצמו כמ"ש בהושענות דהו"ר שיסד הקליר, אך באשר שאול לא עשה חרון אף ה' בעמלק נמסרו גם המלחמות לדוד, וכה יתגלגל הדבר עד שיקום משיח בן יוסף, לגמור המלחמות ולהבה שתלהט רשעים, וככלות כל אלה יקום משיח בן דוד כנ"ל ברוח משפט דאיהי רחמי:
13
י״דוזהו שבמדרש שהרם הקב"ה עצתן של שבטים שיהי' הנהגה ע"י מלכות נוחה ושקטה בלי מלחמות ובלי להב אש אוכלה, אלא ע"י המשכת אור אלקי בעולם, וממילא יהי' שלום בעולם, וגם כל הרשעה כולה תעשה נכנעה להקדושה, אבל הרס ה' את עצתם, אלא שבראשונה תהי' הנהגה ע"י יוסף ברעש ובלהבה תלהט רשעים, ועדיין לא נבנית עצתן של שבטים עד לעתיד אחר אבדון של הרשעים יקום מלך המשיח מזרע דוד וינהג הנהגה נוחה ושקטה ע"י המשכת אור האלקי בעולם וכמו שהי' עצתן של שבטים כנ"ל, ואז יהי' כל העולם מתוקן ופליטי האומות יהי' לישראל כמו קליפה שומר לפרי ויתקיים ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם כנ"ל:
14
ט״וולפי דרכינו יש לפרש ענין יוסף עם שר המשקים, דהנה בלקוטי התורה מהאריז"ל שפרעה הי' לו ג' שרים המשמשים אותו והם שר המשקים ושר האופים ושר הטבחים, והנה לעומת שבאדם קנה וושט וורידין, קנה הוא של הריאה השואבת כל מיני משקין לעומת שר המשקים, וושט הבולע את המאכל לעומת שר האופים, וורידין המושכין דם לעומת שר הטבחים, והנה יוסף שנשתלח למצרים להכין את המקום עבור ישראל הי' תעודתו להכניע מקודם את קליפת מצרים שלא תהי' קשה ויהי' ביכולת ישראל לסבול הגלות, ולהכניע שאון פרעה נתבקש להכניע את שלש שרים אלו לקיים בהם את מדתו להבה תלהט רשעים ולהוציא את בלעם מתוך פיהם, וזהו הי' הכנה לעתיד שישראל יוציאו את כל חלקי הקדושה שהי' נטבע במצרים ולעשותם כמצולה שאין בה דגים:
15
ט״זוהנה את שר הטבחים הכניע והוציא את בלעו מתוך פיו וכבמדרש הנ"ל כל דבר שנצטער יוסף אם אדונתו הי' לו ממנה יתרון למה שנטל את בתה, ובמדרש כי גם במלכותו נולד רש, במלכותו של יוסף נולד רשתו של פוטיפר, ונראה שהי' דוגמא על לעתיד כשיצאו ממצרים שחיטת הפסח, ובמדרש פ' בא אתם שוחטים הפסחים ואני אשחוט הבכורים, שר האופים הכניע במה שהוא הי' המכלכל את מצרים בשבע שני הרעב שנלקח ממצרים כל המאכל והי' ניזונים רק מסטרא דקדושה משל יוסף, והי' דוגמא על ישראל לעתיד איסור חמץ ואכילת מצה, והי' צריך להכניע גם את שר המשקים כמדתו להבה תלהט רשעים והי' זה פועל דמיוני על לעתיד בצאת ישראל ממצרים, והיינו לכוון לאסוף ולהשיב אליו את רוחו ולמשוך את חלקי הקדושה שבו וכידוע בדברי האריז"ל בפירוש דברי הש"ס נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות שבנתינת עיניו בו משך ממנו כל חלקי הטוב וממילא נעשה כלא הי', ואולי י"ל שבאם הי' פותר לו נמי ענין הכוס שרומז על כוסות התרעלה שעתיד הקב"ה להשקות את אומה"ע כבמדרש בזה עצמו הי' מקיים בו להבה תלהט רשעים והי' מושך ממנו כל חלקי הטוב, וגאולת יוסף בודאי הי' בא ע"י השי"ת בעצמו בלי אמצעות רשע זה, ואפשר שאז הי' הארבע כוסות של פסח נמי דאוריתא, וד' כוסות של פורענות שעתיד להשקות את אומה"ע נתקיים תיכף, אך יוסף בראותו את שר המשקים מבשר לו בשורה טובה כבמדרש א"ל את בשרתני בש"ט אף אני אבשרך בש"ט, ובזוה"ק ובגפן שלשה שריגים אמר יוסף הא ודאי בשורה דחדוה בשלימו איהו מאי טעמא בגין דהאי גפן על כנס"י אתחזי לי' ואתבשר יוסף וכו' וע"ד יוסף ידע מלה ואסתכל בעיקרא ופשר חלמי' על בוריי' בגין דאתבשר בההיא חלמא כדקא יאות ובג"כ פשר פשרא לטב ואתקיים הכי עכ"ל, וא"כ חשב יוסף את שר המשקים שנכנע להקדושה ושב כמו קליפה שומר לפרי וכמו לעתיד פליטי האומות שיתקיים בהם ובני נכר אכריכם וכורמיכם וע"כ הראהו לו בחלום בשורה טובה ליוסף, וע"כ כמו לעת"ל משיח בן דוד אחר כלות הרע ימשוך קדושה והארה אלקית גם לפליטי האומות כמ"ש אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד, חשב יוסף שכן הוא שר המשקים, ויש תועלת בקיומו וראוי להשתמש בו כי זהו תיקונו כי לכך נוצר כמו קליפה לפרי, וע"כ המשיך בו קדושה אלקית במה שאמר לי' כי אם זכרתני, כי סטרא דקדושה אית בי' זכירה, וסט"א הוא אתר דאית בי' שכחה, וע"כ הזכיר לשון זכירה ולא לשון אמירה או סיפור לפרעה כי חשב שע"י הקדושה שממשיך בו מתתקן עוד יותר ויהי' ראוי שיביא גאולתו מהמאסר על ידו ויוסף בענותנותו היתירה שהי' מחזיק א"ע לקטנן של שבטים לא הי' בוטח בעצמו שיהי' ראוי לגאולה בלתי אמצעי, וחשב שכך הי' הכוונה העליונה מכל ענין שר המשקים חטאו וענשו הכל כדי שיבוא ישועתו וגאולתו באמצעותו:
16
י״זובמה שכתבתי יתורץ לנו דקדוק עצום במאמר יוסף לשר המשקים, זה פתרונו וגו' ונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר היית משקהו כי אם זכרתני אתך וגו' ולשון "כי אם" משמע לשון תנאי, ואינו מובן בפשטות מה תנאי שייך בזה, ולמה הוסיף מלת אם ללא צורך, אך לפי דרכינו יתפרש בטוב, והיינו שרמז לו שכל מה שאירע לו מחטאו למלך מצרים וישיבתו במאסר וחלומו הכל הי' בשביל זה שיזכירהו אל פרעה שיצמיח לו טובה מזה כענין קליפה השומר לפרי, ואם לא ימלא את הנדרש ממנו, הכל הי' למגן, ובודאי לא יהי' להפתרון קיום, א"כ שפיר הוא תנאי גמור עם נתינת עצה טובה, ובידאי אם הי' מקיים דברי יוסף להזכירהו תיכף הי' נתעלה והי' כענין פליטי האומות לעת"ל, אבל לא כך הי' כי עדיין ברשעתו קאי, וע"כ הקדושה שהמשיך בו נהפכה בקרבו לרועץ שעי"ז התגאה עוד יותר, והראי' שהרי אח"כ כשהזכירו הזכירו בלשון בזיון נער עברי עבד כברש"י נער שוטה וכו' ואף שהבין שפרעה יקרא לפתור לו את חלומו בין כך ובין כך, כי לא הי' פותר אחר, וא"כ פרעה בעצמו יראה שאיננו שוטה כמו שאמר הוא, ויתחייב ראשו למלך בעבור שאמר למלך כזב ושקר, וע"כ לומר שגסות רוחו שהי' בו החשיך את עיניו עד שערך את יוסף לעומתו כמו שוטה וכו' ומאין יהי' זה אחר שראה בעיניו שלא נפל מפתרונו של יוסף כחוט השערה, אלא ודאי שהקדושה שהמשיך בו יוסף בעודנו ברשעתו הביאו לכל זה, כענין עשו בהנשמות הגבוהות שהי' בו כנ"ל באריכות:
17
י״חוהנה לא די שלא עשה יוסף כמדתו לקיים להבה תלהט רשעים ושתתפשט הקדושה גם בגבול החיצונים, אלא עוד נעשה להיפוך שמחמת שהמשיך בו קדושה נתגדל רשעתו נמצא שההוא סטרא התפשטה עוד בגבול קדושה לעכב עוד חירות יוסף שתי שנים, ע"כ הי' בזה ליוסף שגגה כפולה, וע"כ נצרך למירוק שתי שנים, ונסתייע דברינו מדברי הזוה"ק כיון דאסתכל יוסף בחלמי' אמר דא ודאי חלמא דזכירה איהו, ואיהו טעה בהאי דהא בי' בקב"ה הוי כלא, וע"ד אתר דהוי בי' נשי' קם קמי' מה כתיב ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, כיון דאמר ולא זכר שר המשקים מה וישכחהו אלא וישכחהו אתר דאית בי' שכחה ודא הוא קץ דסטרא דחושך, שנתים ימים מאי שנתים דתב דרגא לדרגא דאית בי' זכירה עכ"ל:
18
י״טוממוצא דברינו יש ליתן טעם ענין הד' כוסות שהם דרבנן, ולפי דברי האריז"ל יש בד' כוסות ענינים יותר גבוהים מאינך מצות שבלילה הזה ולמה אינם מדאוריתא, אך לפי דרכינו י"ל מפני שעדיין לא נגמר ענין שר המשקים כראוי עד לעתיד שישקה הקב"ה לאומות את ד' כוסות התרעלה וכנגדן ישקה את ישראל ד' כוסות של ישועה אכי"ר ב"ב:
19
כ׳שבע פרות הטובות שבע שנים הנה ושבע השבלים הטובות שבע שנים הנה חלום אחד הוא, ויש להבין למה לא סיים יהיו שבע שני שבע כמו שמסיים בהרעות יהי' שבע שני רעב, והרמב"ן עמד בזה, ונדחק לומר בעבור שהשבע בארץ מצרים איננו חידוש גדול וכו' וזה דוחק ששבע כזו שהי' מספיק לשבע שנים ולא לבד לאמ"צ אלא לכל הארצות הסמוכות, זה בוודאי חידוש גדול שהי' ראוי להזכירו:
20
כ״אונראה דהנה יש לדקדק עוד שבשבע פרות הרעות ושבע שבלים הרקות לא אמר חלום אחד הוא כמו שאמר בהטובות, וכבר אמרנו בזה שהטובות שהם מסטרא דקדושה הזכיר עליהם שם אחד כי האחדות היא מסטרא דקדושה, וסט"א שממנה תוצאות הרעב וכל חרבן ושממון הם ענפין מתפרדין ע"כ לא הזכיר עליהם שם אחד, ויש להוסיף ולומר דהנה חלום הפרות מורה על חריש וחלום השבלים מורה על קציר, וכמו שאמר להלן ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, והנה במדרש פרשת ויגש ונגש חורש בקוצר, חורש זה יהודה וקוצר זה יוסף, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עפ"י מאמרם ז"ל מה דרכו של חורש לרפויי ארעא, ובאדם דוגמתו [שהאדם הוא עולם קטן] לב נשבר ולב בשר היפוך לב אבן, כמ"ש והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, וזה הי' ענין יהודה שנקרא ע"ש הפעם אודה את ה' שנטלתי יותר מחלקי, וזהו מדת הנכנע, שהמתגאה לעולם לא נתמלא חלקו, וכך הוא מדת דהמע"ה, וכל ספר תהלים מלא מזה, וזהו שאמר חורש זה יהודה, ומדת קוצר באדם דוגמתו הוא שכל הנבדל מחומר [שכל מלאכת קצירה בגשמיות הוא שמבדילו מחומר הארץ כמו שביאר בספרו אגלי טל] וזה הי' ענין יוסף שנקרא ראש השבטים כבמדרש משום דכתיב תבואתה לראש יוסף ולקדקוד נזיר אחיו עכ"ד, וי"ל כי צירוף שניהם הוא חיבור שמים וארץ עולם עליון ותחתון, וכן הוא בגשמיות חיבור שמים וארץ ממנו השובע לעולם כמ"ש השמים יענו את הארץ וגו' וכן הי' נמי חיבור יוסף והשבטים שבראשם יהודה שהוא חיבור שמים וארץ באה ע"י סיבת שבע גדול שהי' במצרים שהי' די למכור תבואה לארצות אחרות, ע"כ בחלום הטובות אמר בפתרונם המורה על השובע חלום אחד הוא שהוא חיבור שניהם להיות מתאחדים, אבל בחלום הרעות נהפוך הוא שכל עצמו של הרעב הוא מפאת שאין חריש וקציר העדר החיבור, ע"כ לא יוצדק בהם לומר חלום אחד:
21
כ״בולפי"ז י"ל דהיינו נמי טעמא דלא סיים בהטובות יהיו שבע שני שובע, שמאחר שאמר חלום אחד הוא, הרי הכל בכלל, ואדרבה אם הי' מסיים, הי' במשמע שכל עצמו של הפתרון הוא השובע בגשמיות, ע"כ לא סיים, להורות שהפתרון הוא על השורש והעיקר שממנו בא השובע ממילא, ואולי כוון נמי בפירוש בפתרונו על התאחדות יוסף והשבטים ואמר לשון דמשתמע לכמה אנפי:
22
כ״גהנה היוונים גזרו על חודש, מילה, ושבת, כדאיתא בספה"ק, ונראה שחודש הוא מדתו של דהמע"ה וכאמרם ז"ל דשלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, מילה היא מדתו של יוסף צדיק יסוד עולם שומר הברית, שבת הוא מדתו של מרע"ה שהוא הבריר השבת להיות נפושים בו במצרים כבמדרש, ושע"ז אנו אומרים בתפילת שחרית ישמח משה במתנת חלקו, וזה שהי' להיוונים כח גדול כ"כ לגזור גזירות כאלו נרמז בשמם יון שהם לעומת תיבת אין בכתרין עלאין קדישין כן הוא יון בכתרין תתאין מסאבין אותיות דדין כאותיות דדין בחילוף א' בוואו, והיינו שידוע שתיבת אין מרמז לשלשה הראשונות, אות א' רומז לאלופו של עולם, אות יוד רומז לחכמה ראשית המציאות שאין בה השגה לנבראים, וע"כ נרמז באות יוד קטנה שבאותיות שאין להנבראים השגה בה כמ"ש הרמב"ן בראשית, אות נון רומז לחמשים שערי בינה, ולעומתם להבדיל בין טומאה לטהרה הם אותיות יון, אלא שאין שייך בו א' שרומז לאלופו של עולם, והם ענינם להיפוך, וכבר אמרנו ששלש מלכיות הראשונות מושכים לע"ז ג"ע ושפ"ד, ומלכות יון לשפ"ד באשר ענין שפ"ד הוא סילוק חיבור הנשמה שמן העליונים להגוף שמתחתונים, ע"כ כל מיני מיתה מכונה בשם שפ"ד אפי' החונק שלא יצא ממנו דם, מפני שענין הדם הוא המחבר כמ"ש האריז"ל ע"כ סילוק החיבור מכונה בשם שפ"ד, וזה הי' ענין מלכות יון, וע"כ גזרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, והכל מפני מהותם וענינם העדר וסילוק החיבור, וע"כ אין בשמם אות הא' הרומז לאלופו של עולם המחבר כל המציאות, ועוד ידוע שאין בחיצונים מדת הכתר וחוצפא מלכותא בלי תגא וכתר נהפך להם לכרת, ובא במקומו אות ואו שנקרא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, ומ"מ מפני זה כחם כ"כ גדול עד שגזרו גזירות כאלו:
23
כ״דאך ישראל גברו עליהם ונצחום, והיינו עפי"מ שהגדנו כבר כמה פעמים בשם הזוה"ק שלעומת שאדם בורח מן צד הרע בא כנגדו לצד הטוב, והנה כח היוונים הי' גדול מפאת חכמות חיצוניות שהיו בהם, וע"כ ישראל שבמסירת נפשם ברחו מחכמת היוונים זכו לעומתם לחכמה אלקית, שכל הנמצאים בעולם משם מקור מוצאם וכמ"ש כולם בחכמה עשית, ואפילו צד הרע איננו חולק רשות לעצמו ח"ו אלא הכל נמצא מאמיתת המצאו יתברך, וגם הם בכלל כולם בחכמה עשית, וע"כ כשזכו ישראל לבחי' החכמה שהיא מקור ושורש הכל ממילא כל כתרין תתאין נפלו לפניהם:
24
כ״הולפי האמור יובן מה שזכו ישראל לשלשה מצוות נ"ח הלל והודאה, הודאה היא מדתו של דוד כמ"ש במאמר הקדום, והיא לעומת גזירת החודש, זכו ישראל להודאה, הלל הוא מדתו של יוסף, כי ענין הלל הוא שמחת ורגש הנפש, שכל אברי הנפש מתאחדים ברגש קודש עד שנתפרץ ההלל מתוך פיו, והוא לעומת שמירת הברית שכל שאין רמ"ח אבריו מרגישין וכו', ובאמת שזה תלוי בזה, שלעומת שאדם שומר בריתו לבל יהי' כל רמ"ח אבריו מרגישין במה שאינו ראוי, זוכה לעומתו שיהי' כל רמ"ח אבריו מרגישין ברגש קודש, א"כ הלל מתייחס ליוסף כנישו דכל נהורין וכהוראת שמו ע"ש אסוף שהוא אסיפת והתאחדות כל רמ"ח אברים ברגשת קודש לעומת שמירת הברית, וע"כ זכו ישראל להלל מקביל לגזירת היוונים על מילה מדתו של יוסף, נ"ח הוא אור רומז לאור השכל, והוא מתייחס למרע"ה, ובמדרש שוחר טוב ובילקוט שלח אורך ואמיתך, אורך זה משיח ואמיתך זה אלי' כמ"ש שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו והם מקבילים אלו מול אלו, הרי כי אור מתייחס למרע"ה, וכן ברש"י בפסוק ותרא אותו כי טוב הוא כשנולד נתמלא כל הבית אורה, ע"כ זכו ישראל למצוות נ"ח דומיא דמנורה תקנוהו שהוא אור החכמה והשכל כאמרם ז"ל, הרוצה להחכים ידרים, מקביל לגזירת היוונים על שבת מדתו של מרע"ה:
25